מסכת חולין דף ט״ו עמוד א׳

כל הנרות של מתכת מטלטלים דשל מתכות לא מאיסי אפילו ישנים כגון של נחושת וכיוצא בהן:

הדולק בשבת שהיה נר דולק בו בין השמשות דמוקצה מחמת איסור שאסור לכבות הנר נאסר גם הוא לטלטל וכיון שהוקצה לבין השמשות הוקצה לכל היום:

בידים שהדליקו בו הנר אבל בהמה דממילא מידחיא אימר דהדר חזיא:

יאכל הוא עצמו ובו ביום ואין צריך להמתין עד הערב בכדי שיעשו דהא דאמרינן בעלמא לערב בכדי שיעשו לית ליה לר"מ אלא היכא דעבד ישראל איסורא ובמזיד דאיכא חיובא דלא נמטייה הנאה מאיסורא אבל בשוגג לא:

במזיד דאיכא איסורא:

לא יאכל בו ביום עד שתחשך ובכדי שיעשו. והוא הדין לאחרים נמי דאסור למיכליה בו ביום דטעמא משום דלא נמטייה הנאה מאיסורא הוא וכי שהי לאורתא בכדי שיעשו לא מטי לו הנאה מיניה ואיידי דתנא רישא בדידיה דאשמעינן רבותא להתירא תנא נמי סיפא בדידיה:

רבי יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת ולא בשבת. וה"ה לאחריני דאע"ג דבשוגג חיוב סקילה ליכא עבירה מיהא איכא ובעינן בכדי שיעשו דלא נימטיה הנאה מעבירה ואיידי דבעי למתני סיפא לא יאכל עולמית בדידיה אבל לאחריני שרי דאיהו דעבד איסורא קנסוהו רבנן אבל אחריני לא תנא רישא נמי בדידיה ומתניתין נמי דקתני אסורה באכילה ליומיה לדידיה ולאחריני בשוגג מתוקמא ורבי יהודה היא ולקמן פריך והא מתחייב בנפשו קתני והא ליכא למימר רישא נמי דוקא איהו אבל אחריני שרו בו ביום ואיהו אסור משום דקנסו שוגג אטו מזיד ומתניתין דאסר ליה ליומיה אפילו לאחריני לאו רבי יהודה היא דא"כ דקנסא דרישא אטו מזיד הוא אמאי מישתרי הוא לאורתא הא קתני גבי מזיד לא יאכל עולמית אלא טעמא משום דלא ליתהני מעבירה הוא ולא שנא הוא ולא שנא אחריני:

ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת בכדי שיעשו כר' יהודה דמשוי ליה עבירה אף בשוגג ועדיפא מדרבי יהודה דאילו רבי יהודה שרי ליה לאורתא אפי' לדידיה דלא קניס שוגג אטו מזיד ורבי יוחנן קניס שוגג אטו מזיד הלכך איהו דעבד איסורא קנסו רבנן אחריני דלא עבדי איסורא לא קנסו אלא בכדי שיעשו ימתינו דלא ניתהני מעבירה:

המבשל בשבת בשוגג יאכל אפילו בו ביום דר"מ לא קניס כלל שוגג אטו מזיד כדמוכח בהניזקין (גיטין נג:) ובפ' כירה (שבת דף לח.) נמי משמע דשרי בו ביום גבי הא דבעי מרבי חייא בר אבא שכח קדירה ע"ג כירה כו' במזיד לא יאכל לא הוא ולא אחרים בו ביום אבל במוצ"ש שרי אפי' לדידיה מדבעי לאוקמי מתניתין ר"מ ובמזיד ומתניתין דומיא דיוה"כ קתני דאסור בו ביום בין לו בין לאחרים ושחיטתו כשרה קתני לא שנא לו ולא שנא לאחרים כדאמרינן בסמוך ועוד אי במזיד לא יאכל עולמית לר"מ א"כ היינו מזיד דרבי יהודה כמו שאפרש וכן שוגג דרבי יהודה דהא מוקי מתניתין בשוגג ורבי יהודה ובמזיד לא יאכל עולמית הוא אבל אחרים אוכלים למוצאי שבת דאי לא יאכלו עולמית א"כ היינו מזיד דרבי יוחנן הסנדלר ועוד דבמרובה (ב"ק דף עא.) מוקי דרבנן דפטרו בטבח בשבת מתשלומי ד' וה' כרבי יוחנן הסנדלר ולא מוקי לה כר' יהודה ובעי נמי התם מאי טעמא דר' יוחנן הסנדלר ולא בעי מ"ט דר' יהודה כללא דמילתא מזיד דר"מ שוגג דר' יהודה מזיד דרבי יהודה שוגג דרבי יוחנן הסנדלר:

מורי להו כר"מ משמע שכן הלכה וכן דרש רבא בפ' כירה (שבת דף לח. ע"ש) כר"מ וקשה מכאן לפי' הקונטרס דבריש אין צדין (ביצה דף כד:) גבי עובד כוכבים שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסורין ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו ופירש הקונט' דטעמא דאסורין בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט והרי מבשל בשבת דבשוגג יאכל אע"ג דנהנה ממלאכת שבת ומיהו י"ל דאין נהנה כ"כ כיון דבלאו בישול ראוי לכוס אבל קשה משוחט בשבת בשוגג דיאכל לר"מ היכא דהיה לו חולה מבעוד יום והבריא כדאמרינן בסמוך משום דלא הוי מוקצה ולא אסר מטעם שנהנה ממלאכת שבת וי"ל דבמילתא דלא שכיח לא גזרו:

כי שרי ר"מ כגון שהיה לו חולה מבעוד יום וא"ת ונוקי מתניתין בשוגג ור"מ ולא היה לו חולה כלל וי"ל דדומיא דיוה"כ קתני דאסור אף על גב דהיה לו חולה וא"ת והא על כרחיך לא הוה לגמרי דומיא דיוה"כ דבשבת אם לא הבריא מותר אפי' לרבי יהודה וי"ל דבמקום ששייך חיוב קא מדמה שבת ליוה"כ כדתני אע"פ שמתחייב בנפשו:

אלא אמר רב אשי רב יהודה דמבשל היא דתניא (ב"ק עא, ב) המבשל בשבת בשוגג יאכל. פירוש בין הוא בין אחרים, דרבי מאיר לא קניס שוגג אטו מזיד כדאיתא בגיטין (נג, ב).

במזיד לא יאכל בשבת עצמו בין הוא בין אחרים, כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים, ומנא תימרא דרבי מאיר אסר במזיד לאחרים ביומא, מדאמרינן בסמוך ונוקמא במזיד ורבי מאיר היא, אלמא רבי מאיר מודה דביומא מיהא אף לאחרים אסורה. ולא מצית למימר דהכי קאמר ונוקמה במזיד ורבי מאיר היא דאסר ליה לדידיה, דאסורה ביומא לכולי עלמא משמע דומיא דיום הכפורים.

רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת בין הוא בין אחרים. דאף על גב דקניס רבי יהודה שוגג אטו מזיד כדאיתא במסכת גיטין (נג, ב), הני מילי ביומיה, כי היכא דלא ליתי לאיערומי ולבישולי במזיד כדי לאכול ממנו ביומו ואומר שוגג הייתי, אבל לקונסו עולמית לא, דכיון דקנסיה ליה ליומיה תו לא אתי לבשולי, כיון דלא אהני ליה מעשיו, דליכא מאן דקניס שוגג בהא כמזיד לגמרי אלא רבי יוחנן הסנדלר בלבד, אבל רבי יהודה לא.

במזיד לא יאכל הוא עולמית דקנסי ליה, אבל אחרים אוכלין למוצאי שבת, דליכא מאן דאסר מעשה שבת אלא רבי יוחנן הסנדלר בלבד, וכדמשמע בבבא קמא (שם) דאמרינן התם מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר אמר קרא (שמות לא, יד) קודש היא לכם מה קודש אסור אף מעשה שבת אסורים, מדקאמר מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר ולא קאמר מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר ורבי יהודה, שמע מינה דליכא מאן דאית ליה האי סברא אלא רבי יוחנן הסנדלר, אבל רבי יהודה לערב הוא נהי דאינו אוכל אבל אחרים אוכלין, ועוד שלא הוזכר איסור אחרים אלא בדרבי יוחנן לבד. וכן כתב הרב בה"ג ז"ל וכלל זה מסור בידינו דשוגג דרבי יהודה כמזיד דרבי מאיר שוגג דרבי יוחנן הסנדלר כמזיד דרבי יהודה. וכל מאי דשרי לערב כתב רש"י ז"ל וכן בה"ג בכדי שיעשו, וטעמא דמסתבר הוא, דכיון דאסרינן לה ביומא כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים אם אתה מתירה לערב מיד הרי הועילו מעשיו. ויש מי שפירש לערב מותר מיד, וכן כתב רבינו הרב ז"ל דלא אמרו בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי נכרי, כגון שהביא דורון לישראל (ביצה כד, ב) ויש מאותו המין במחובר, אי נמי (שבת קנא, ב) נכרי שביא חלילין, וטעמא דמילתא משום דאי שרית ליה לערב מיד אתו למימר ליה בשבת שיביא, לפי שאמירה לנכרי קל בעיניו, אי נמי בדבר שנעשה על ידי ישראל אלא שנעשה מאליו, כההיא דפרק יציאות השבת (שבת יח, ב) לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו, אבל המבשל ליכא למגזר, שאין ישראל עשוי לבשל בשבת ואפילו בשוגג, [ו]במזיד נמי דאסר רבי יהודה ביומיה ושרי לה לערב לאחרים מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרינן בה.

ונוקמא כרבי יוחנן הסנדלר דאמר לא שנא שוגג ולא שנא מזיד לא יאכל. כך היא גירסת הספרים. וקשה לי למה ליה להזכיר כאן מה שאוסר רב יוחנן לדידיה בין בשוגג בין במזיד, ואין צריך לזה בענין שאלתו כלל, והכי הוה ליה למימר ונוקמא בשוגג ורבי יוחנן הסנדלר וכדאמרינן לעיל ונוקמה במזיד ורבי מאיר היא. ונראה דמכיון דאוקמוה חבריא כרבי יהודה הבין המקשה דמשום דרבי יוחנן הסנדלר אסר לה לדידיה לגמרי אפילו בשוגג לא אוקמה כותיה, אלא שאל הבין טעמו של דבר, ולפיכך שאל אף על גב דרבי יוחנן הסנדלר אסר לגבי דידיה שוגג כמזיד אמאי לא מוקמינן לה כותיה ובשוגג. ופרקינן משום דכשרה לגמרי, משמע בין לדידיה בין לאחריני, וכאן גילה לו טעמא של דבר. אי נמי יש לומר דמשום דנדינן מדרבי מאיר מדלא אסר בשוגג אלא במזיד, ואנן דומיא דיום הכיפורים תנינן, לפום כן אמר ליה ונוקמוהו כרבי יוחנן הסנדלר דאסר בין בשוגג בין במזיד, וזה נכון.

עד כאן לא שרי רבי מאיר אלא במבשל הואיל וראו לכוס כלומר שאין שם איסור מוקצה, [ו]מחמת איסור בישול לא אסר ליה רבי מאיר בשוגג אפילו לדידיה, אבל בשוחט אף על גב דאינו נאסר עליו מחמת מעשה איסור שנעשה בו בשבת, מוקצה מיהא הוי. ואיכא מאן דאמר דאפילו רבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת אסור מודה הוא בשוחט שאסור, ואפילו מר בריה דרב יוסף דאית ליה (שבת מה, ב) דחלוק היה רבי שמעון בבעלי חיים שמתו, הכא מודה, דמודה בה רבי שמעון דשאני התם דאדם יושב ומצפה אימתי תמות בהמתו דמיתה שכיחא, אבל שוחט דבר רחוק הוא שיהא יושב ומצפה אימתי תשחט בהמתו בשבת, והיינו דמשתיק ליה רב לתנא. ותדע לך דאם איתא דחלוק היה רבי שמעון בשוחט, איכא למיפרך אטו דמאן דאית ליה כרבי שמעון משתיק לה רב, ורבינו נ"ר כתב דרבי שמעון ודאי כיון דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בשדחאו בידים כגון כוס וקערה ועששית דאיכא תרתי לגריעותא, חדא דדחאו בידים ואינו יושב ומצפה לכבייתן מחמת גדלן, בשוחט בשבת ודאי שרי למיכל מינה ביומא, והא דמשתיק ליה רב לתנא, לא אקשינן עליה מאן דתני כרבי שמעון משתיק ליה כדאקשינן אטו מאן דתני כרבי מאיר משתיק ליה, היינו טעמא משום דלא הוזכר דעת רבי שמעון בשום משנה ובשום ברייתא, אבל רבי מאיר הרי נתברר דעתו בברייתא דהתיר במבשל בשוגג.

אבל שוחט דאינו ראוי לכוס לא וסבירא ליה לרב דבין רבי מאיר ובין רבי יהודה מוקצה מחמת איסור הבא מאליו אית להו, ודלא כי הא דאמרינן לעיל שאני התם דדחיא בידים. וא"ת א"כ היכי מקשינן בפרק קמא דביצה (ו, ב) השתא מוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים דתנן רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסור, לפי שאינו מן המוכן, מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, והיכי פשטי מהא דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, כלומר אפילו מתה ביום טוב אסורה, דילמא מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, וטעמא דנבלה משום חדאית ליה לר"י מוקצה מחמת איסור הבא מאליו, אבל בהמה שמתה ביום טוב דליכא איסור מוקצה שרי, דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים. ותו היכי קרי לה מוכן לאדם, דכיון שבאת שבת ולא נשחטה הרי נדחית מאכילת אדם ומוכן לאדם נמי לא הוי. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל (לעיל חולין יד, א) פירשו דלישנא יתירה דייק, דכיון דתנא ר"י אומר אסורה למה ליה לאורוכי לישני ולמיתני לפי שאינה מן המוכן, אלא משום דאשמעינן בה דטעמיה בהא משום דמוכן לאדם דאינה מוכן לכלבים ואפילו ביום טוב אסירא. ורבינו זצ"ל תירץ דסוגיין דהתם כסוגיין דהכא דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בשדחאו בידים, וכיון שכן ודאי טעמיה דרבי יהודה בנתנבלה בשבת שאינו מן המוכן לכלבים הוא. ואם תירוצו של רבינו ז"ל על פירוק למה שקראה שם מוכן לאדם. והרמב"ן ז"ל תירץ דמוקצה מחמת איסור הבא מאליו הוי מוקצה כשהוכן על ידי איסור, כגון ששחט את הבהמה שלא נראה אלא על ידי איסור שנעשה בה, לפי שהוא ודאי כשבאה שבת ולא שחטה הקצה אותה מדעתו מחמת איסור שבת, אבל כל מה שיתכן שיכין ממנה בלא איסור, כגון שמתה מאליה, שהרי נתכנה מאליה לכלבים בלא שום איסור, ואם איתא דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים ודאי הוה שריא לכלבים אפילו נתנבלה בשבת, שהכנה זו לא הוקצת ממנה, ומן הטעם הזה ביצה שנולדה בשבת מדינא שריא, והיינו דמקשינן בפרק קמא דביצה (ב, ב) שבת בעלמא תשתרי, שאף על פי שהתרנגולת מוקצה מחמת איסור שחיטה ביצתה שאפשר להכנתה בלא איסור היה לן למשרי. ומיהו ר"ת ז"ל אוקמה לההיא כגון שהיה לו חולה מבעוד יום. ורבינו ז"ל פירש דלר"ש קא מקשי. ומינה שמעינן דחלוק היה רבי שמעון בשוחט, והכי מקשינן אי הכי לדידן דקיימא לן כרבי שמעון בכל מוקצה בר ממוקצה מחמת איסור שדחאו בידים בשבת דעלמא תשתרי.

כי שרי רבי מאיר כגון שהיה לו חולה מבעוד יום ואם תאמר ומאי דוחקין לאוקמוה למתניתין כשהיה לו חולה מבעוד יום ורבי יהודה היא, דילמא בשלא היה לו חולה מבעוד יום ורבי מאיר היא דאסר משום מוקצה, וניחא לאוקומי טפי כותיה משום דסתם מתניתין רבי מאיר. יש לומר מדקתני שבת דומיא דיום הכפורים, מה יום הכפורים אסורה באכילה ביומא בין שהיה לו חולה מבעוד יום בין שלא היה לו חולה מבעוד יום, שבת נמי אסורה בין שהיה לו חולה מבעוד יום בין שלא היה לו חולה, ואף על גב דאי אפשר לומר דשבת דומיא דיום הכפורם לגמרי, שהרי כשהיה לו חולה מבעוד יום ולא הבריא בשבת מותרת אפילו ביומא, מכל מקום מתניתין הא מפרשי בהדיא דלאו בשהיה לו חולה ולא הבריא מיירי, מדקתני אף על פי שמתחייב בנפשו, ואילו שוחט לחולה ולא הבריא מותר לשחוט לכתחלה.

כלי שהוקצה בין השמשות מחמת איסור כגון נר שהדליקו בה באותה שבת אע"פ שכבה הנר אסור לטלטלו כל אותה שבת לא הדליקו בה באותה שבת שאין כאן מוקצה מחמת איסור אלא שהוקצה מחמת מיאוס כגון נר ישן מותר לטלטלו ויש אומרים דוקא לצורך גופו ולצורך מקומו אבל לא מחמה לצל אבל נר חדש והוא שלא הדליק בו מעולם מותר אף מחמה לצל והוא ראוי להשתמש בו להיתר וכבר ביארנוה בשלישי של שבת במשנה חמישית שבו:

בפרש"י בד"ה רבי יהודה אומר בשוגג כו' דבשוגג חיוב סקילה ליכא עבירה מיהא איכא כו' והא ליכא למימר רישא נמי דוקא איהו כו' משום דקנסו שוגג אטו מזיד כו' דא"כ דקנסא דרישא כו' עכ"ל וכמו שהוא בפרש"י שלפנינו כך ראיתי בפירוש ישן נושן ומהרש"ל כתב ותימה דהא בהדיא בפרק הניזקין מסיק לר' יהודה דקניס שוגג אטו מזיד ובע"כ כו' עכ"ל ע"ש וכדבריו נמי מצאתי בפירוש א' וז"ל דאע"ג דבשוגג חיוב סקילה ליכא קנסו שוגג אטו מזיד ובעינן בכדי שיעשו דלא נמטיה הנאה מעבירה ולהכי מפרש במסכת גיטין דר"י קניס שוגג אטו מזיד ומיהו במזיד קניס ליה טפי לדידיה ולא יאכל עולמית ואיידי כו' והא ליכא למימר רישא נמי דוקא איהו אבל אחריני שרו בו ביום ומתניתין דאסר ליה ליומא אפילו לאחריני לאו ר"י היא דכיון דטעמא דקנסו שוגג אטו מזיד הוא מזיד משוינן לי' לכ"ע בכדי שיעשו כדין מזיד משום דלא נתהני מעבירה ל"ש הוא ול"ש אחריני ע"כ העתקתי מפי' ישן גם מדברי התוס' לקמן בשמעתין נראה כן דלפי סוגיא דשמעתין נמי טעמא דר"י משום קניס שוגג אטו מזיד כדמוכח בהניזקין אבל לפירוש רש"י שלפנינו גם בפירוש הישנים נראה לפי דרכו דאי משום קנסא דשוגג אטו מזיד לאחריני ליכא למקנס כלל וכן מוכיח פרש"י בפרק הניזקין ובפרק אלו נערות שכתב שם דאיהו גופיה לר"י בו ביום אסור מטעמא דשוגג אטו מזיד ולא הזכיר שם לאסור גם לאחריני משום דלטעמא דשוגג אטו מזיד האמור בפרק הניזקין ליכא למקנס אחריני אבל לרב הכא דדייק לי' איסורא ליומא לו ולאחריני דומיא דיום הכיפורים ע"כ דלר"י נמי לא יאכל לו ולאחריני קאמר אית לן למימר ע"כ דטעמיה לאו משום דקניס שוגג אטו מזיד דלאחריני ליכא למקנס אלא דטעמיה משום דכיון דעבירה מיהא איכא אסור בו ביום לו ולאחריני דלא נמטיה הנאה מעבירה ואהא כתב רש"י דליכא להקשות מנליה לרב לאוקמיה מתני' דאסור ליומא לו ולאחריני דומיא דיום הכיפורים וכר"י דאימא דטעמיה דר"י משום שוגג אטו מזיד ולא אסור לאחרינא דהשתא מתני' דאסור לאחריני ע"כ לא אתיא כר"י וקאמר דרב אית ליה דאי טעמא דר"י משום דקניס שוגג אטו מזיד אמאי משתרי הוא לאורתא כו' אלא טעמיה משום דלא ליתהני מעבירה בו' וההיא סוגיא דפרק הניזקין דפריך התם דר"י אדר"י ודאי לא סבירי להו הך דרב דהכא דקאמר טעמא דר"י משום דלא ליתהני מעבירה דלהאי טעמא לא קשיא כלל דר"י אדר"י התם אלא משום קנסא דשוגג אטו מזיד הוא ולא חש תלמודא דהתם להך מילתא דמדקדק רב הכא דאי טעמא משום דקנסא אמאי משתרי הוא לאורתא כו' כפרש"י דאיכא למימר דלא רצה לקנוס בשוגג אטו מזיד כ"כ לאסור עולמית כמו במזיד וסגי למקנס שוגג אטו מזיד בו ביום וכדברינו אלו מוכיח פרש"י דפ' מרובה שפירש שם דמזיד דרבי מאיר שוגג דרבי יהודה לא יאכל בין לו בין לאחרים והכי איבעי לן לפרושי בהכל שוחטים עכ"ל דמשמע מפירושו מתוך סוגיא דשמעתין לרב אבעי לן לפרושי הכי דלא יאכלו לו ולאחריני אבל לפי הסוגיא דפ' הניזקין דטעמיה דר"י משום קנסא לית לן לפרושי לא יאכל אלא לו אבל לאחריני שרי דלכך לא הזכיר שם בפרק הניזקין ובפרק אלו נערות איסורא דלא יאכל אלא לו אבל לאחריני שרי כמ"ש לעיל והדברים ברורין ואין כאן מקום תימה לפרש"י שלפנינו כמו שכתב מהרש"ל ודו"ק:

בתוס' ד"ה המבשל בשבת בשוגג יאכל אפילו בו ביום רוצה לומר אפילו הוא עצמו דרבי מאיר לא קניס כלל שוגג אטו מזיד וכו'. התוס' אינם מפרשים כפרש"י דפירש דר"מ ור"י לא פליגי אלא בהא דר"מ לא מצריך בכדי שיעשו גבי שוגג ור"י ס"ל דצריך להמתין בכדי שיעשו אבל התוס' ס"ל דבהא פליגי דר"מ לא קניס שוגג אטו מזיד כלל ור"י קניס לענין זה שלא יאכל בו ביום אבל לא קנסינן ליה כולי האי כמו גבי מזיד דלא יאכל עולמית וכן מוכח שם בהניזקין דבהא פליגי והתימה על רש"י שפי' בע"א: