דף ביאור
מסכת חולין דף י״ב עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת חולין דף י״ב עמוד א׳
מסכת חולין דף י״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־431 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
פסח דאמר רחמנא (שמות י״ב:ח׳) ואכלו את הבשר ושלמים דאמר רחמנא (שם כט) ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכפרה תלויה אף באכילה מאי איכא למימר אלא ודאי אכיל דסמיך ארובא היכא דלא אפשר ואפי' הכי פליג בקטן וקטנה משום דאפשר. לדידן נמי היכי ילפינן מיניה אלא ודאי הלכה למשה מסיני הא דסמכינן ארובא אפי' היכא דאפשר אי נמי אחרי רבים להטות (שם כג) משמע בין רובא דאיתיה קמן בין רובא דליתיה קמן דמאי שנא האי מהאי ואהא מלתא סמכינן ולא בדקינן כל י"ח טרפות. ונקובת הריאה משום דשכיח בה ריעותא בדקינן והיכא דאיתרמי דאיפרשה ריאה ולא בדק מתאכלא דסמכינן אהא ואדרב הונא דאמר (לעיל חולין דף ט.) נשחטה בחזקת היתר עומדת ואין מפרסמין הדבר:
אי דידע דגמיר שמכיר בו שמלומד בהלכות שחיטה:
דידע דלא גמיר שמכיר בו שאין יודע הלכות שחיטה:
פשיטא דראה מותר דהא לא שהה ולא דרס ולא ראה אסור שמא שהה או דרס:
דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר ואשמועינן דלא סמכינן אסתמא עד שיהא מכיר בו שיודע:
מומחין הן שאם לא היה מומחה לא היה שוחט:
רוב מצויין אצל שחיטה כלומר רוב השוחטין:
והלך בעל הבית:
ועוד 16 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Chullin 12a · Sefaria
תוספות
פסח וקדשים מאי איכא למימר מבשר תאוה לא פריך משום דנראה דמדאורייתא לא חייש רבי מאיר למיעוטא אלא מדרבנן ולהכי פריך הכי נמי שמחמיר שלא לאכול בשר כלל ואפילו מחמיר בשאר בשר פסח וקדשים אין יכול להחמיר ומדקדק כי היכי דלר"מ יש חילוק מדרבנן בין אפשר ללא אפשר ה"ה לרבנן:
או שאמר לשלוחו כו' מעיקרא תנא מצא תרנגולת שחוטה בשוק דאיכא למימר בעליה שחטוה והדר אמר דאפי' אמר לשלוחו ומצאו השליח שהיא שחוטה דהשתא שלא ברשות נשחטה אפ"ה חזקתו שחוטה:
הכי גרסינן לעולם אין חזקה שליח כו' מפורש בפ' בכל מערבין (עירובין לב:):
הרי שאבדו לו גדייו ה"ה נגנבו דמשום דחשיד אגנבה לא חשיד אנבלה ובתוספתא קתני בהדיא נגנבה לו תרנגולת ומצאה כו':
כי פליגי באשפה שבבית הוא הדין דפליגי בשוק בלא אשפה כדמוכח באלו מציאות (ב"מ דף כד:) גבי ר' חנינא שמצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי:
Tosafot on Chullin 12a · Sefaria
רשב"א
הכא נמי היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר משמע מיהא דלרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר אפילו היכא דאפשר לא חיישינן לה כלל ותלינן אפילו להקל, וכבר הארכנו בזה למעלה (ט, א, ד"ה וראיה). ומיהו הני מילי היכא דמיעוטא ורובא דתרווייהו תלו במעשה וכל שכן ברובא דלא תלי במעשה ומיעוטא תלי במעשה, אבל ברובא דתלי במעשה ומיעוט לא תלי במעשה שבקינן רובא דתלי במעשה, וכדתנן בבכורות (יט, ב) הלוקח בהמה מן גוי ואינו יודע אם בכרה אם לא בכרה, רבי ישמעאל אומר עז בת שנתה לכהן מכאן ואילך ספק, והוינן בה בגמרא מכאן ואילך ספק ליזיל בתר רובא ורוב בהמות מתעברות ויולדות. ופריק לה רבינא כי אזלינן בתר רובא הני מילי ברובא דלא תלי במעשה, אבל ברובא דתלי במעשה לא, כלומר ורבא דמתעברות תלוי במעשה ומיעוט שאינן מתעברות ממילא הויא ומלתא דהויא ממילא שכיחא טפי מרובא דתלוי במעשה.
הא דאמר ר"נ לעולם אין חזקה שליח עושה שליחותו, בכעין דברים הללו קאמר, כלומר בדאורייתא כגון שחיטה ותיקון טבלים ולקולא. אבל בדרבנן אפילו לקולא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו כגון האומר לשלוחו צא וערב לי חזקה שליח עושה שליחותו וסומך עליו, ור"נ הוא דאית ליה הכין בעירובין (לא, ב) ובדאורייתא נמי לקולא לא אמרינן לחומרא אמרינן, דאמר רבי יוחנן במסכת נזיר (יא, ב) האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עושה שליחותו, כלומר בין בדאורייתא בין בדרבנן, ופרקינן בגיטין (סד, ב) כי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו לחומרא לקולא לא אמרינן.
הא דתניא הרי נאבדו גדייו ותרנגלויו ובא ומצאן שחוטין רבי יהודה אוסר ורבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר. לאו דוקא אבדו, אלא אפילו נגנבו והחזירום שחוטים כשרין לרבי חנינא, דתניא בתוספתא (פ"ב ה"ב) נגנבה לו תרנגולת ונמצאה שחוטה בשוק לרבי יהודה כנמצא באשפה לרבי חנינא כנמצא בבית, שמעינן מינה דאף על גב דחשיד אגנבה לא חשיד אנבלות, וכן נמי לא (חשבי') [חשדי'] ליה באינו מומחה.
הא דאמרינן שאף רבי יהודה לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית לאו למימרא דמודה לו רבי יהודה לרבי חנינא בכל מקום שהוא מתיר חוץ מאשפה שבבית, דהא אפילו בשוק עצמו משמע דפליגי נמי, כדאמרינן בבבא מציעא (כד, ב) רבי חנינא אשכח גדי שחוט בין טבריא לצפורי והתירוהו לו משום שחיטה כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי, ובכל מקום מעשה רב. ומשמע נמי מדאמרינן להדיא התירו לו משום שחיטה כרבי חנינא, דרבי יהודה ורבי חנינא הלכה כרבי חנינא, וכיון שכן תיסוק לן הלכתא אפילו באשפה שבבית דכשרה כרבי חנינא. אלא שמצאתי להרמב"ם ז"ל (פ"ד שחיטה ה"ח) שפסק באשפה שבבית לאסור כרבי יהודה. ויש מן התימה במה שכתב גם כן דבשוק נמי אסור, שכן כתב בפרק ד' מהלכות שחיטה אבד גדי או תרנגולת ומצאו שחוט בבית מותר שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, מצאו בשוק אסור שמא נתנבלה, וכן אם נמצא באשפה שבבית אסור, ע"כ פסק הרב לגמרי כרבי יהודה, וזה מן התימה דהא בהדיא אמרינן בפרק אלו מציאות (שם) התירו לו משום שחיטה כרבי חנינא, ומאחר שעשוי בו מעשה מאין לנו לאסור אותו, ודוקא בשוקי ישראל, אבל בשוקי נכרים או שרובן נכרים אסור, ורבינו אלפס ז"ל לא בירר בהלכותיו מכל זה כלום.
Rashba on Chullin 12a · Sefaria
מאירי
מי שנתברר לנו שאינו יודע הלכות שחיטה ששחט ולא עמדו אחרים על גביו מתחלה ועד סוף אע"פ שעמדו עליו במקצת השחיטה ועשאה יפה אין אומרין מכיון ששחט סימן אחד יפה חזקתו על האחר שיפה הוא שוחטו אלא שחיטתו פסולה אא"כ עמדו על גביו מתחלה ועד סוף וכבר ביארנו פסק זה למעלה:
מי שהיה הולך ומצא תרנגולת שחוטה במקום שאין לחוש לשחיטת נכרי כגון שרובו ישראל ויש מפרשים דוקא בכלו ישראל או שאבדו לו גדיו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטים או שאמר לשלוחו צא ושחוט לי והלך ומצא שחוט אע"פ שאין אומרין חזקת שליח עושה שליחותו לקולא בדאוריתא כמו שביארנו בעירובין פרק בכל מערבין אם מצאו בבית מותר ואע"פ שלא ידע מי שחט שאף כשתאמר אחר שחט מ"מ רוב המצויים אצל שחיטה מומחים הם מצאן באשפה שבשוק אסורים שהרי דרכן של בני אדם להטיל נבלות באשפה שבשוק וודאי נבלה היא ויתבאר בפרק גיד הנשה שמטמאין משום נבלה מצאן באשפה שבבית מותרות אין דרכן של בני אדם להסריח את ביתו בהטלת נבלות אלא ודאי נגררו לשם על ידי חיה או שרץ ומגדולי המחברים אסרוה:
מצאן בשוק שלא באשפה אם היתה עיר שרובה ישראל או אפי' רובה גוים אם רוב טבחים ישראלים מותרים ואע"פ שנתעלמו מן העין שחיטת הסימנין סימן מובהק הוא בעיר שרובה ישראל או שרוב טבחיה ישראל שישראל שחטן ומגדולי המחברים אסרוה ויש מכריעין בעיר שכולה ישראל אלא שבשני של מציעא מתברר הענין כדברינו כמו שכתבנו שם בסוף סוגית המשנה הראשונה ואם היתה עיר שרובה גוים אסורין שאין שחיטת הסימנין מחזיקתן כל כך וגדולי פורווינצא מתירין אותה בחיבוריהם ואין דבריהם נראין ובתוספות כתבו בזו של אבדו גדייו דוקא אבדו אבל נגנבו אסורין שאין מחזיקין ישראלים בגנבים ותולין בעממין והבל הוא שהרי בתוספתא של מסכתא זו פרק שני הוזכרה בלשון גנבה ר"ל נגנבה בהמתו נגנבה תרנגולתו מצאה שחוטה וכו' ושאר עניני השמועה כלם מתבררים בשני של מציעא כשטתנו:
האומר לשלוחו צא ותרום והלך השליח ולא נודע אם תרם אם לא תרם והלך בעל הבית ומצא תרום אין חזקתו תרום שאין אומרים באיסורין חזקת שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר ושמא אחר ששמע תרם שלא ברשות הבעלים ותורם שלא מדעת הבעלים אין תרומתו תרומה:
Meiri on Chullin 12a · Sefaria
מהר"ם
בד"ה לר"מ דחייש למיעוטא וכו' והא דאמר ר' יוחנן וכו' למעוטי מורייס וגבינות וכו' התם הוי סתם ואה"כ מחלוקת וכו'. ר"ל ולכך לא חייש ומוקי מתניתין כר"מ אע"ג דלית הלכתא כוותיה משום דליכא למיטעי ולומר דהלכה כדבריו הואיל וסתם לן תנא כוותיה דהא סתם ואח"כ מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם:
Maharam on Chullin 12a · Sefaria
גליון הש"ס
רש"י ד"ה פסח וכו' אלא ודאי הלמ"מ עיין לקמן דף נ ע"ב ברש"י ד"ה מאי וצע"ק:
Gilyon HaShas on Chullin 12a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת חולין, דף י״ב, עמוד א׳, בהיקף של כ־431 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 128 מילים
נפתחת ב״פֶּסַח וְקָדָשִׁים מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא הֵיכָא…״
- קטע 223 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: רָאָה אֶחָד…״
- קטע 313 מילים
נפתחת ב״הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּיָדַע דִּגְמִיר, לְמָה לִי…״
- קטע 415 מילים
נפתחת ב״וְאֶלָּא, דְּלָא יְדַע אִי גְּמִיר אִי לָא…״
- קטע 519 מילים
נפתחת ב״מִי לָא תַּנְיָא: הֲרֵי שֶׁמָּצָא תַּרְנְגוֹלֶת שְׁחוּטָה…״
- קטע 617 מילים
נפתחת ב״אַלְמָא אָמְרִינַן: רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין…״
- קטע 730 מילים
נפתחת ב״לְעוֹלָם דְּיָדַע דְּלָא גְּמִיר, וּכְגוֹן דִּשְׁחַט קַמַּן…״
- קטע 833 מילים
נפתחת ב״בְּעָא מִינֵּיהּ רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף מֵרַב…״
- קטע 922 מילים
נפתחת ב״מָה נַפְשָׁךְ, אִי חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ…״
- קטע 1050 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: לְכִי תֵּיכוּל עֲלַהּ כּוֹרָא דְמִלְחָא,…״
- קטע 1149 מילים
נפתחת ב״לֵימָא: רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן…״
- קטע 1223 מילים
נפתחת ב״מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: אָמְרִינַן…״
- קטע 1350 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָא, דְּכוּלֵּי…״
- קטע 1428 מילים
נפתחת ב״אָמַר מָר, אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי…״
- קטע 1531 מילים
נפתחת ב״אֵימָא סֵיפָא, וְדִבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל…״
לשון המקור
פֶּסַח וְקָדָשִׁים מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר – אֶפְשָׁר, הֵיכָא דְּלָא אֶפְשָׁר – לָא אֶפְשָׁר. הָכָא נָמֵי, הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר – אֶפְשָׁר, הֵיכָא דְּלָא אֶפְשָׁר – לָא אֶפְשָׁר.
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: רָאָה אֶחָד שֶׁשָּׁחַט, אִם רָאָהוּ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּיָדַע דִּגְמִיר, לְמָה לִי רָאָה? וְאִי דְּיָדַע דְּלָא גְּמִיר, פְּשִׁיטָא!
וְאֶלָּא, דְּלָא יְדַע אִי גְּמִיר אִי לָא גְּמִיר, לֵימָא: רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן.
מִי לָא תַּנְיָא: הֲרֵי שֶׁמָּצָא תַּרְנְגוֹלֶת שְׁחוּטָה בַּשּׁוּק, אוֹ שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ ״צֵא שְׁחוֹט״, וְהָלַךְ וּמָצָא שָׁחוּט – חֶזְקָתוֹ שָׁחוּט.
אַלְמָא אָמְרִינַן: רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן. הָכָא נָמֵי לֵימָא: רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן!
לְעוֹלָם דְּיָדַע דְּלָא גְּמִיר, וּכְגוֹן דִּשְׁחַט קַמַּן חַד סִימָן שַׁפִּיר. מַהוּ דְּתֵימָא: מִדְּהַאי שַׁפִּיר הָךְ נָמֵי שַׁפִּיר, קָא מַשְׁמַע לַן: הַאי אִתְרְמוֹיֵי אִיתְרְמִי לֵיהּ, אִידַּךְ – שֶׁמָּא שָׁהָה שֶׁמָּא דָּרַס.
בְּעָא מִינֵּיהּ רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף מֵרַב נַחְמָן: הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ ״צֵא וּשְׁחוֹט״, וְהָלַךְ וּמָצָא שָׁחוּט, מַהוּ? אָמַר לוֹ: חֶזְקָתוֹ שָׁחוּט. הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ ״צֵא וּתְרוֹם״, וְהָלַךְ וּמָצָא תָּרוּם, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אֵין חֶזְקָתוֹ תָּרוּם.
מָה נַפְשָׁךְ, אִי חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ – אֲפִילּוּ תְּרוּמָה נָמֵי, וְאִי אֵין חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ – אֲפִילּוּ שְׁחִיטָה נָמֵי לָא.
אֲמַר לֵיהּ: לְכִי תֵּיכוּל עֲלַהּ כּוֹרָא דְמִלְחָא, לְעוֹלָם אֵין חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וּשְׁחִיטָה – אִי נָמֵי דִּילְמָא אִינָשׁ אַחֲרִינָא שְׁמַע וַאֲזַל שְׁחַט – רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן. תְּרוּמָה – דִּילְמָא אִינָשׁ אַחֲרִינָא שְׁמַע וַאֲזַל תְּרַם, הָוֵה לֵיהּ תּוֹרֵם שֶׁלֹּא מִדַּעַת, וְהַתּוֹרֵם שֶׁלֹּא מִדַּעַת – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
לֵימָא: רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן תַּנָּאֵי הִיא? דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁאָבְדוּ לוֹ גְּדָיָיו וְתַרְנְגוֹלָיו וְהָלַךְ וּמְצָאָן שְׁחוּטִים – רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר, רַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַתִּיר. אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דְּבָרִים שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה שֶׁמְּצָאָן בְּאַשְׁפָּה, וְדִבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי שֶׁמְּצָאָן בְּבַיִת.
מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: אָמְרִינַן רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן, וּמָר סָבַר: לָא אָמְרִינַן רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן?
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן, וּבְבַיִת – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי, בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר, כִּי פְּלִיגִי בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת: מָר סָבַר אָדָם עָשׂוּי לְהַטִּיל נִבְלָתוֹ בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת, וּמַר סָבַר אֵין אָדָם עָשׂוּי לְהַטִּיל נִבְלָתוֹ בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת.
אָמַר מָר, אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה שֶׁמְּצָאָן בְּאַשְׁפָּה. מַאי אַשְׁפָּה? אִילֵּימָא אַשְׁפָּה שֶׁבְּשׁוּק – הָא אָמְרַתְּ דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר! אֶלָּא לָאו פְּשִׁיטָא בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת.
אֵימָא סֵיפָא, וְדִבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי שֶׁמְּצָאָן בְּבַיִת. מַאי בַּיִת? אִילֵּימָא בַּיִת מַמָּשׁ – הָאָמְרַתְּ דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי! אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת. קַשְׁיָא דְּרַבִּי אַדְּרַבִּי!