מסכת חולין דף קט״ו עמוד א׳

מעשה שבת כגון המבשל בשבת ליתסרו באכילה לכל ישראל דהא הזהרתיך לתעבו ולהתרחק ממנו ואנן תנן במזיד לא יאכל הוא משום קנס אבל אחרים אוכלין בפ"ק (לעיל חולין טו.):

ליתסרו הזרעים והדישה דהא הרחקתיך מהם כל הנך דקאמר ליתסרו באכילה ובהנאה קאמר דליתסרו:

הני לא כ"ש אבל בבשר בחלב לא אמרינן האי ק"ו דהא כתיב לא תאכל כל שתיעבתי לך ומסתברא דאיסורא דקרא עליה קאמר דהא אכיל תועבה גופה אבל האי לא אכיל החרישה עצמה אלא הבא ממנה והחוסם והדש נמי לאו חסימה גופה קאכיל אלא מעשה הבא על ידה וילפינן משבת דאין הבא מכחה קדש:

כלאי זרעים הן עצמן תועבה וליתסרו:

כלאים אסירי לגבוה דתניא שור או כשב או עז פרט לכלאים בגמרא דהשוחט (לעיל חולין לח:):

אותו ואת בנו אינו אלא מחוסר זמן שהיום אסור ומחר מותר:

שילוח הקן ליתסר כגון נטל את האם מעל הבנים ובא לפנינו וחייבנוהו לשלח כדתנן לקמן (חולין דף קמא.) משלח ואינו לוקה תאסר לאכילה עולמית דהא נעבדה בה עבירה:

לא אמרה תורה שלח לתקלה וכאן הרי אמרה שלח דכתיב (דברים כב) לא תקח האם והדר שלח תשלח דאם לקחת אותה חזור ושלחה ואם היתה אסורה לא היה אומר לך שלחנה ויכשלו בה בני אדם וה"ה דמצי למימר נמי בכל הני מה שבת דחמירא כו' ומיהו מידי דמשכח פירוקא מגופיה לא יליף מאחריני לישנא אחרינא שילוח הקן ליתסר כל שילוח הקן ליתסר האם לעולם ואפילו שלחה דהא כל שתיעבתי לך הרי הוא לך לעולם בבל תאכל והרי אסרתיה לך באותה שעה וזה נראה לי עיקר דהא לא קאמר רב אשי דכל דבר שנעבדה בו עבירה ומתחלה הוא מותר אסור דאם כן החורש בשור וחמור והמרביע כלאים והחוסם יאסרו הבהמות ואנן לא פרכינן מינייהו מידי אלא מן היוצא מהן:

היא קדש ואין מעשיה קדש וא"ת ואימא למשרי בהנאה אבל באכילה אסירי כדפריך בסמוך גבי זרעים וי"ל דהיתר הנאה נפקא לן מלכם כדאמר במרובה (ב"ק דף עא.) ובאלו נערות (כתובות לד.) אפילו לרבי יוחנן הסנדלר דאוסר במבשל בשבת וקצת תימה לרבי יוחנן למה ליה למימר מקדש דמעשה שבת אסירי תיפוק ליה מכל שתיעבתי והיתר הנאה מלכם:

חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה ליתסרו פי' השור והחמור ויש ספרים דגרסי השתא לגבוה שרו להדיוט מבעיא ולגבוה מנא לן דשרו דכתיב (ויקרא כג) ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה מכל אלה אי אתה מקריב פי' מעוך וכתות ונתוק וכרות אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבירה וא"ת הזרעים והדישה ליתסרו דמקרא דאלה על כרחך לא מישתרו לגבוה אלא בעלי חיים דאי כל מילי א"כ כל מעשה שבת נמי תיפוק ליה מאלה ול"ל היא קדש וי"ל דלא שייך מכל שתיעבתי לך הזרעים והדישה דלא תחסום אסור משום בהמה וכן לא תחרוש ולא משום חרישה וזריעה דאפילו בלאו חרישה אסור להנהיג בשור וחמור וא"ת ובסמוך בסוגיין פריך שילוח הקן ליתסר תיפוק ליה דאף לגבוה שרי מהאי קרא דאלה וי"ל דקרא דאלה בבהמה כתיב ולא בעופות ועוף מבהמה לא אתי משום דאין גדלות וקטנות פוסל בבהמה כמו בתורים ובני יונה וא"ת למה לי קרא דאלה הא מדאיצטריך קרא בפרק כל האסורין (תמורה כח:) מן הבהמה להוציא הרובע והנרבע מכלל דשאר קדשים שנעבדה בהן עבירה לא אסירי מכל שתיעבתי וכי תימא דלא אתא מן הבהמה אלא לאשמעינן מכלל דלהדיוט שרי ולא מיתסר מכל שתיעבתי מ"מ נילף חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה בק"ו מרובע ונרבע דבמיתה ושרי להדיוט וי"ל דאי לאו אלה הוה אסרינן להו מדכתיב מן הבקר כי היכי דממעטינן מיניה נעבד ואית ספרים דגרסי ומה שבת דחמירא אמרת היא קדש ואין מעשיה קדש הני לא כל שכן וכן גריס בקונטרס ופי' דבבשר וחלב לא אמרינן האי קושיא דמסתברא דכל שתיעבתי עליה רמינן דקא אכיל תועבה גופה אבל האי לא אכיל החרישה עצמה וכן חוסם לאו חסימה גופה קאכיל אלא הבא על ידה ממנה וילפינן משבת דאין הבא מכחה קודש וקשה דלמה לא יחשב בישול של שבת תועבה גופה כמו בישול של בשר בחלב ונראה דהיינו טעמא משום דבבשר בחלב הבישול ניכר אבל מעשה שבת אין ניכר שנעשה בשבת ואותו ואת בנו ושילוח הקן דפריך ליה מינייהו צ"ל דניכר בהם האיסור יותר ממה שניכר בחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה:

פן תקדש פן תוקד אש וא"ת והא איצטריך לאשמועינן דמצותו בשריפה הא כלאי זרעים אין מצותן בשריפה אבל בהנאה אסירי וי"ל דבלאו הכי פריך שפיר א"נ ליכתוב פן תשרף ומדכתיב תקדש משמע דאתא לאסור הנאה כקדש:

כלאי זרעים באכילה אסירי בהנאה שרו וא"ת לקמן (חולין דף קטז.) גבי מעביר עציץ דלא מיתסר כי אם בהוסיף מאתים אבל לא הוסיף שרי באכילה מדכתיב תרי קראי המלאה והזרע נימא ה"מ בהנאה אבל באכילה אסירי מכל שתעבתי לך כדבעי למימר הכא וי"ל דמאחר דאשכחן כלאי זרעים דשרו באכילה דאיתקוש לבהמה וכלאי הכרם אסורין אם כן סברא הוא בלא הוסיף כיון דלא מיתסר לגמרי כשאר כל כלאי הכרם יש לו להתיר אף באכילה כמו בכלאי זרעים:

מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וא"ת ודלמא איצטריך קרא להקדישה ואח"כ הרביעה כלאים כדאמר פרק כל האסורים (תמורה כט.) גבי טרפה דאיצטריך לאסור לגבוה היכא דהקדישה ואח"כ נטרפה וי"ל דמ"מ הכא אי אתינן למיסר של הדיוט מכל שתעבתי לך כ"ש דלגבוה אסירא מכל שתעבתי לך אע"ג דהוקדש תחלה וכן י"ל גבי אותו ואת בנו בסמוך אי נמי מדגלי לך בטרפה שאין חילוק ה"ה בכלאים ומחוסר זמן:

מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה דאמר לעיל בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פא.) נתקו הכתוב ללאו דאותו ואת בנו לעשה:

לא אמרה תורה שלח לתקלה תימה דשרינן הכא מהא סברא בלא שום קרא ובסוף פרק שני דקדושין (דף נז.) גבי צפרי מצורע דריש כל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת וזאת אשר לא תאכלו לרבות השחוטה ופריך ואיפוך אנא ומשני רבא לא אמרה תורה שלח לתקלה והשתא למה לן קרא דכל צפור טהורה תאכלו להתיר דהכא שרינן מהאי טעמא שילוח הקן וי"ל דהתם כיון דכתיב לא תאכלו לאסור האחת הוה אמינא דאידך נמי אסירא משום דאתקוש צפרים אהדדי ולא הוה שרינן מטעם דלא אמרה תורה שלח לתקלה אי לאו דאיכא עדיין יתורא דכל צפור טהורה תאכלו ולא דמי לכל שתעבתי לך דהכא דלא כתיב בהדיא אשלוח הקן ומהך סברא איכא לאוקומי במילי אחריני:

שאין ת"ל מבושל לית ליה לר"ל הנך דרשות דדרשינן בסוף פרק כל שעה (פסחים דף מא.) מינה צלאו ואח"כ בשלו או לשאר משקים כו':

אמר קרא היא קודש ואין מעשה קודש וא"ת ודלמא אתא קרא למישרי בהנאה אבל באכילה אסור משום לא תאכל תועבה וכדפרכינן ליה גבי כלאי זרעים וי"ל דלהיתר הנאה כתיב לכם שלכם תהא: וכי כתיב קודש הוא למישרי אף באכילה:

חורש בשור וחמור בחוסם פי פרה ודש בה ליתסרו דתועבתי לך היא פירש"י ז"ל שתהא החרישה והדישה שנעשו על ידם אסור ואלו שור ופרה גופייהו שהיו מותרין ליכא למימר שיאסרו מפני שנעבדה בהם עבירה גרס' רש"י ז"ל ומה שבת דהחמירו אמר' היא קודש ואין מעשי' קודש הני לא כ"ש ע"כ:

וא"ת א"כ בשר בחלב נמי לישתרי מהאי ק"ו וכ"ת דהא כתיב לא תאכל כל תועבה לבשר בחלב. א"כ מאי הדר פרכי' מכלאי זרעים מאותו ואת בנו ושלוח הקן ניעבד ק"ו כי הכא. תירץ רש"י ז"ל דסברא הוא לאוקמי קרא דכל תועבה לבשר בחלב שהוא עצמו אסור ואכיל המתועב גופי משא"כ בחורש וחוסם שאינו אוכל אלא הדבר שבא על ידה. וילפינן משבת ק"ו להתירא דמעשה הבא מכח שבת קדוש ואפ"ה מותר באכילה והיינו דפרכי' שפיר מכלאי זרעים ואותו ואת בנו שנעשה בגופם האיסור ודמי' לבשר בחלב שבא לאכול הבש' עצמו שנתערב. ואי נמי דבדין הוא דמצי למימר בכל הני מה שבת דחמיר' וכו'. ומיהו מידי דמשכח פירוק' מגופי' להיתרא לא יליף מאחרינא ע"כ. וקשה לפי שיטה זו מעשה שבת למה לא יחשב תועבה כמו בשר וחלב בעצמו וכ"ת משום דבשר וחלב ניכ' האיסור והתיעוב וכו' מש"אכ במעשה שבת וחורש וחוסם והשתא היינו דפרכי' מכלאי הכרם ומיהו קשה מאותו ואת בנו ושלוח הקן ומאי דתירץ ז"ל דבדין הוא דמצי לומר מעשה שבת יוכיח מיהו קשה דקארי ליה מאי קארי ליה דהא דמיא למעשה שבת ועוד קשה לפי זה היכי עבדי' בנין אב ממעשה שבת דאיהו לגופי' בלחוד יצא להיתרא דשריי' קרא ואידך כולהו הרי קם בכלל לא תאכל כל תועבה. ויש גרס' אחרת בספרי כולם דכי פרכינן מחורש וחוסם הכי מתרצינן ק"ו ומת לגבוה שרי להדיוט אסור ולגבוה מנלן דשרי דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה מכל אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהם עבירה. ולהאי גרסא כי פרכינן דליתסרו השור והפרה עצמה שנעבדה בהם עבירה דאלו המעשה הבא על ידם ליכא למיסר כיון שהם עצמם לא נתעבו. ופרקינן דאשכחן שהשור ופרה הללו מותרין לגבוה אע"פ שנעבדה בהם עבירה מדכתיב את כל אלם. וכיון דכן ק"ו דשרי להדיוט. ומיהו מהאי קרא ליכא למעוטי אלא בעלי חיים דומי' דמעוך וכתות דמישתעי בי' קרא ושלוח הקן נמי ליכא למשמע מהכא דקרא בבהמה משתעי ולא בעוף. וא"ת ולמה ליה למשרי לגבוה מאלה. תיפוק ליה מדאיצטרך קרא למיכתב מן הבהמה ומן הבקר למעוטי נרבע ונעבד ונ"ל דהתם בתר דכתיב אלה להיתרא הוא דדרשינן ליה הכי. ופריך בגמרא כלאי זרעים ליתשרי ומשני מדגלי רחמנא בכלאי הכרם פן תקדש מכלל דבכלאי זרעים שרי וכו' וא"ת ודלמא לא אתי למעוטי כלאי זרעים משריפ' דדוקא בכלאי הכרם אמרינן תוקדש תוקד אש אבל אל בכלאי זרעי'. וי"ל דא"כ לימא קרא פן תשרף אמאי אמר רחמנא פן תקדש ודאי לאסרו בהנאה כקדש ואכולי' פן תוקדש מיעט רחמנא כלאי זרעים:

מדאסר רחמנא כלאי בהמה לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וא"ת ודילמא כי איצטריך קרא לגבוה לאסרוה קדשה ולבסוף הורבעה כדאמרינן בפרק כל האיסורים דאיצטרך למיסר טרפה לגבוה להיכא דהוקדש ואח"כ נטרפה. וי"ל דהא ליתא דעל כורחין אי איתא דהא בכלל מה שתעבתי. אפי' כשהוקדשה תחלה אית לן למיסר נמי. והיינו טעמא דאותו ואת בנו דבסמוך. אי נמי מדלא חלק הכתוב בטרפה ה"ה בכלאים ומחוסר זמן:

מדאסר רחמנא מחוס' זמן לגבוה פי' מדכתיב ומיום השמיני והלאה ירצ' ואמרי לעיל בפרק אותו ואת בנו שהכתוב נתקו ללאו לעשה. והא דאמרי' שלוח הקן ליתס' פי' שאם נטל האם מעל הבנים ע"מ שלא לשלוח תהא אסור' מיד באכיל' אע"פ ששלח דהא נעבדה עבירה ותעבתי לך הוא וכשנטלו ע"מ לשלחו פשיטא ליכא תועבתי לך כלל וקשי' ליה לרש"י ז"ל שהצפור שהיתה קודם לכן מותרת האיך תאסור מפני שנעבד' בה עבירה דבהא לא קאמר רב אשי שיאס' דבר שהיה מותר שנעבדה בו עבירה אלא בשקבל בו שום שינוי דא"כ החורש בשור ובחמור והחוסם פי פרה יאסרו השור והפרה. ואלו אנן לא פרכינן אלא מן היוצא מהן שיהא אסור כגון שבא לעולם ע"י עבירה. ופי' הוא ז"ל דה"ק שהצפור הזה כשהיתה על אפרוחיה נאסרה מיד מדכתיב לא תקח האם וא"כ ליתס' לעולם ואפילו שלחה דהא תועבתי לך הוא כשאמרתי לך לא תקח ואין צורך לכל זה לפי הפי' והגר' שכתבנו לעיל. ומהדרי' לא אמרה תורה שלח לתקלה והקשה בתוספ דבפ' האיש מקדש גבי צפור מצורע דדריש כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת ואת זה לא תאכלו לרבות השחוטה. פריך תלמודא ואיפך אנא ומשני רבין לא אמרה תורה שלח לתקלה ולמה קרא דכל צפור טהורה תאכלו להיתרא תיתי מהאי סברא לחוד כדאמרינן הכא וי"ל דכיון דכתב קרא לא תאכלו לאסו' האחת ה"א דאידך נמי אסורה דאיתקוש צפרים להדדי אי לאו דאיכא יתורא אחריני למשריי ולא דמי לכל תיעבתי לך דהכא דלא כהיב בהדיא על שלוח הקן:

ה"א באכילה פי' ואפי' לר' אבהו דשאני הכא דאסמכי' קרא אלא תאכל דם למיגמר מיני' דלא ליתס' בהנאה ורבי בהנאה מנ"ל נאמר כאן כי עם קדוש ונאמר להלן לא יהיה קדש' מה להלן אסור בהנאה פרש"י ז"ל דבעילה הנאה היא ותימי' מה ענין עם קדוש אצל לא יהיה קדש'. וי"ל דסמך כל דהוא הוי וה"ק כי עם קדוש אתה כשאתה מקדש עצמך מטומאה ומאיסור בשר וחלב שהאיסור נקרא קדוש ומיהו משום דלא הוי דרשא רוויחא בעי ר' קרא לאיסורי באכילה:

מעשה שבת כגון המבשל בשבת וכיוצא בו אע"פ שנתחייב העושה בנפשו מעשה שלו מותר על הצדדין שביארנו בפרק ראשון:

חורש בשור ובחמור אע"פ שעבר לא נאסרו הבהמות וכן לא נאסר לזרוע במקום שנחרש וכן חוסם פי פרה ודש בה לא נאסרה הפרה ולא התבואה שנידושה:

בהמה שרבעה או שנרבעה אסורה לגבוה וכן כלאים ומחוסר זמן אבל נעבדה בה עבודה כגון שנעשה בה מלאכה בשבת מותרת אף לגבוה:

אע"פ שכלאי זרעים אסור לזרען אם עבר וזרע אע"פ שהוא לוקה בארץ ישראל מותרין באכילה אף לעובר וכן המרכיב אילנו כלאים וכן המרכיב שני מיני בהמות היוצא מהן מותר אבל כלאי הכרם אם זרעו בארץ ישראל הרי הכל אסור בהנאה ואותו ואת בנו ששחטן כבר התבאר שהם מותרין באכילה:

שלוח האם מעל הבנים מצוה כמו שיתבאר נטל האם והבנים ובא לבית דין והזהירוהו לשלח את האם ושלחה וניצודה ביד אחר מותרת ואע"פ שנעשית בנטילתה עבירה שלא אמרה תורה שלח לתקלה:

יש אומרים מכח סוגיא זו שכל שנעשה בגופו עבירה חוץ מדברים אלו שהזכרנו הרי הוא באיסור אכילה ואפי' נעשה על ידי גוי וקשה להם אכילת התרנגולים המסורסים שפשט היתרם ומ"מ יראה לקצת מפרשים שאין סוגיא זו שנויה דרך פסק ומכאן סמכו לומר שאע"פ שהסירוס נאסר אם עבר וסירס או שנסתרס ביד גוי מותר המסורס באכילה אע"פ שנעברה בו עבירה:

תד"ה היא קודש בו' ותימה לרבי יוחנן ל"ל למימר מקודש כו' עכ"ל וכן איכא לאקשויי לר' יוחנן חורש בחמור כו' ליתסרו דליכא למשרי מק"ו משבת דשבת גופה אסור באכילה ולמאי דלא גרסי השתא ומה שבת כו' אלא השתא לגבוה שרי כו' כמ"ש התוס' לקמן ניחא וק"ל:

בד"ה חורש בשור כו' וכ"ת דלא אתא מן הבהמה אלא לאשמועינן מכלל דלהדיוט שרי כו' מ"מ נילף חורש כו' ושרי להדיוט וי"ל דאי לאו אלה כו' עכ"ל ביאור דבריהם וכ"ת דלא אתא מן הבהמה אלא דאי מכל שתעבתי הוה אסור רובע נמי להדיוט ואתא קרא לאשמועינן דדוקא לגבוה ולא להדיוט דמכל מקום אף לפי זה נילף חורש בשור כו' מק"ו מרובע דשרי להדיוט דלא אסירי מכל שתעבתי וא"כ מהיכי תיתי לאסור נמי כמו לגבוה כיון דלהדיוט שרי דכל שתעבתי בהדיוט מיירי קרא ומרובע נמי לא אתי דמה לרובע שהוא במיתה ותירצו דודאי מכל שתעבתי ליכא לאסור לגבוה כיון דלהדיוט שרי אלא דהוה אסרנא ליה לגבוה ממן הבקר כו' ודו"ק:

תד"ה או למה לי וכו' דלא שייך לקיחה אאצבע אלא בדעבד אוזן לשפת המזרק. פי' שעשה אוזן לשפת המזרק כדי שיוכל לתקוע אצבע באוזן לאחוז וליקח על ידו המזרק:

ד"ה חורש בשור וחמור וכו' וא"ת למה לי קרא דאלה הא מדאצטריך קרא וכו' וכ"ת וכו'. וי"ל דאי לאו אלה הוה אסרינן להו וכו' דברי התוס' הללו צריכים פירוש דלפום ריהטא גם לפי מאי דמשני לא יתורץ מאי שהקשו וכי תימא וכו' מ"מ נילף חורש בשור וחמור וכו' בק"ו מרובע ונרבע וכו' ונראה לי דהמשך וקישור דברי התוס' כך הם דמתחלה הקשו ל"ל קרא דאלה למעט בחורש בשור וחמור ושאר קדשים שנעבדה בהם עבירה דלא אסירי להקרבה מהיכי תיתי הוה ס"ר לאוסרן אי משום כל מה שתעבתי לך הוה אסירי לעבודה א"כ לא ה"ל למכתב ג"כ קרא דין הבהמה למיסר רובע ונרבע ה"ל ג"כ למילף מכל מה שתעבתי לך ומדאצטריך קרא לרובע ונרבע א"כ ש"מ מכלל דשאר קדשים שנעבדה בהם עבירה לא אסירי מכל מה שתעבתי וכ"ת דלעולם אי לאו קרא דאלה ה"א דשאר קדשים שנעבדה בהן עבירה נמי אסירי מכל מה שתעבתי לך והא דאצטריך קרא לרובע ונרבע לא משום דנשמע מיניה דשאר קדשים דנעבדה בהן עבירה יהיו מותרין להקרבה אלא כדי שנשמע מיניה דלהדיוט שרי אפי' רובע ונרבע אם כן הוא דמכלל זה נשמע דלהדיוט שרי אפי' רובע ונרבע א"כ נילף חורש בשור וחמור וכו' בק"ו מרובע ונרבע דשרו להדיוט ואם כן כי פריך גמרא חורש בשור וחמור וכו' ליתסרו לישני ליה ק"ו הוא רובע ונרבע דבמיתה שרי להדיוט ק"ו חורש וחוסם אלא ודאי לא נשמע מינה דרובע ונרבע שרו להדיוט דלעולם אימא לך להדיוט נמי אסירי מכל מה שתעבתי לך והא דאצטריך קרא לרובע ונרבע לגביה היינו כדי דלישמע מיניה דשאר קדשים שנעבדה בהן עבירה דלא אסירי אפילו לגבוה א"כ הדרא קושיא לדוכתא ל"ל קרא דאלה ותירצו וי"ל אי לאו אלה הוה אסרינן להו מדכתיב מן הבקר וכו' ר"ל דלעולם מקרא דאצטריך למכתב רובע ונרבע לא נשמע מיניה לא היתרא דשאר קדשים שנעבדה בהן עבירה ולא היתרא דרובע ונרבע דשרו להדיוט משום דאי לאו אלה הוה אסרינן שאר קדשים לא מקרא דכל שתעבתי לך שתקשה לך א"כ למאי אצטריך קרא דרובע ונרבע כנזכר למעלה אלא הוה אסרינן להו מדכתיב מן הבקר וכו' וכי תימא במאי דסלקא אדעתין הכי למילף מקרא דמן הבקר אפי' שאר קדשים שנעבדה בהם עבירה א"כ ק"ו רובע ונרבע דבמיתה דנאסרו לגבוה וא"כ קרא דמן הבהמה דילפינן מיניה רובע וגרבע ל"ל אין זה קושיא דאי לאו קרא דמן הבהמה דילפינן מיניה רובע ונרבע הוה מוקמינן קרא דמן הבקר לרובע ונרבע אבל השתא דכתיב מן הבהמה לרובע ונרבע ה"א דאתא קרא דמן הבקר לשאר קדשים שנעבדה בהן עבירה לכך אצטריך קרא דאלה למילף מיניה שאר קדשים שנעבדה בהן עבירה דלא מיתסרי לגבוה וא"כ קרא דמן הבקר לנעבדה וכיון דשאר קדשים שנעבדה בהן עבירה אפי' לגבוה שרי ק"ו להדיוט ואין להקשות ג"כ השתא דכי פריך חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש ליתסרו לישני ליה רובע ונרבע דבמיתה שרו להדיוט דמדאצטריך למכתב מן הבהמה לאסור לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וק"ו חורש וחוסם דנוכל לומר דלעולם אין ה"נ דרובע ונרבע אסור גם להדיוט מכל תועבה שתעבתי לך והא דאצטריך למכתב מן הבהמה להוציא הרובע והנרבע משום דאם לא כתיב מן הבהמה הוה ממעטינן רובע ונרבע מדכתיב לא תקריבו וגו' מכל אלה והוה שרינן ליה אפי' לגבוה וכ"ש להדיוט כמו שאנו ילפינן וממעטינן מיניה שאר קדשים שנעבדה בהן עבירה אבל השתא דכתיב מן להוציא את הרובע ונרבע ע"כ אסור גם להדיוט מכל תועבה שתעבתי לך לכך לא רצה התרצן לשנויי הכי משום דאיהו הוי ידע מיעוטא דאלה ונוכל לומר דמשום הכי אצטריך רחמנא למכתב מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע לא לאשמועינן מכלל דלהדיוט שרי לכך משני אחורש בשור וחמור וכו' השתא לגבוה שרי מדכתיב אלה להדיוט מבעיא ודו"ק כן נראה לי פירוש כוונת התוספות בזה: