מסכת חולין דף ק׳ עמוד ב׳

אפילו תימא בשלא קדם וסלקו ולא מיתסרי שאר חתיכות אלא משום חתיכת היתר קמייתא:

דכל מין ומינו כגון נבלה ושחוטה:

ודבר אחר כגון תבלין ורוטב מינו דהיתר אינו מבטלו לאיסור ולא מוסיפו אלא סלקהו כמי שאינו בקדרה זו ונשארו הנבלה והרוטב ובטלה נבלה ברוטב ובקיפה. הלכך נתנה טעם בראשונה תחלה בעוד שלא רבה הרוטב עליה ואח"כ נתן מים וקיפה וחתיכות נתוספה חתיכה ראשונה על הנבלה ואוסרת הכל מפני שהן מינה ולא מצו חתיכות לבטלה ואע"פ שיש בהן יותר מששים והרוטב לבדו אין בו כדי לבטל שניהם:

מתני' ואינו נוהג בטמאה שאם אכל גיד הנשה של טמאה למ"ד יש בגידין טעם לוקה משום טמאה ולאו משום גיד ולמ"ד אין טעם בגידין פטור מכלום דבטהורה עץ הוא והתורה חייבה עליו אבל בטמאה אינו נוהג:

מבני יעקב נאסר דכתיב (בראשית לב) על כן וגו' ועדיין טמאה מותרת להן עד מתן תורה:

אמרו לו פסוק זה שהזהירו עליו בסיני נאמר ועד סיני לא הוזהרו אלא שנכתב במקומו לאחר שנאמר בסיני וכתב וסידר משה את התורה כתב המקרא הזה על המעשה על כן הוזהרו בני ישראל אחרי כן שלא יאכלו גיד:

גמ' איסור חל על איסור דקא ס"ד משום טומאה ומשום גיד קמחייב ליה:

ה"ג יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בבית הבליעה ת"ל (כו') נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה - מפני שהיא מטמא באכילה זו ובנבלת עוף מיתוקם בת"כ ובמסכת נדה (דף מב:) והכא ה"ק יכול אף נבלת עוף טמא במשמע ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה אני אומר לך שמטמא בה יצא זה שאינו אסור משום נבלה אלא משום עוף טמא. ומדקאמר אין איסורו משום נבלה אלמא סבירא ליה לא אתיא איסור נבלה וחייל אאיסור טמאה:

הוי מין ומינו ודבר אחר כו' אומר רשב"ם דכמו שצריך שיהיה ברוטב כדי לבטל החתיכה דאיסור כך צריך נמי שיהיה ס' בחתיכה של היתר לבטל מן הרוטב כשיעור ב' החתיכות דמכיון שנבלע הרוטב בחתיכת האיסור נעשה נבלה וכשנפלט אחרי כן ממנה אוסר שאר הרוטב מפני שהוא מינו דהכי אמרינן בפרק כל הבשר (לקמן חולין דף קח.) גבי כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור חלב מותר ואי אמרת אפשר לסוחטו אסור אמאי חלב מותר חלב נבלה היא פירוש דחלב שנבלע בבשר נעשה נבלה וכשנפלט אח"כ אוסר כל החלב מפני שהוא מינו:

סלק את מינו כמי שאינו ואת שאינו מינו רבה עליו ומבטלו הקשה רבינו אפרים דאמר בפרק הלוקח בהמה (בכורות כב.) הלוקח ציר של ע"ה משיקו במים וטהור אי רובא מים טהר להו בהשקה ואי רובא ציר לאו בר קיבולי טומאה הוא והנך מיעוטא דמים בטלי ברובא וקאמר לא שנו אלא לטבל בו פיתו אבל לקדרה מצא מין את מינו וניעור והשתא היאך ניעור אמאי לא קאמר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו דהיינו הציר רבה על מים טמאים ומבטלן לעולם הציר שהוא רוב מבטל אותם מים הטמאים וי"ל דלא דמי דהכא אין מינו נאסר אלא מכח האיסור שנתערב בו ואי אפשר להבדילו ובכל מקום שישנו היתר הוא ולפיכך שייך לומר שם סלק אבל התם דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים טמאים אין שייך לומר סלק:

וכי תימא אין בגידין בנ"ט לפי זה היה יכול להקשות ממתניתין דמאי קאמר ר' יהודה והלא מבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת להן דמשמע דמטעם זה יש לחול איסור גיד אאיסור טומאה כמו שפירש בסמוך במסקנא ואמר דיקא נמי דקתני כו' וכן היה יכול להקשות למאי דבעי מעיקרא למימר דטעמא דר' יהודה משום דאיסור חל על איסור בכל מקום ונראה להרב רבינו שמואל דיש ליישב דס"ד דר' יהודה דטעמא דת"ק כר' שמעון דבסמוך משום מי שגידו אסור ובשרו מותר יצא כו' ולהכי פריך ר' יהודה והלא אף לבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה בשרה מותרת:

אבל בטמאה נוהג היה יכול להקשות דאמרינן בפרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף עה.) הפילה נפל חלבו כחלב חיה דחדשים קא גרמי לה אלא עדיפא מיניה פריך דאיכא למ"ד התם דאסור דאוירא גרים ובהמה טמאה כאוירא דמיא כיון דלא שייך בה כל בבהמה תאכלו ועוד יש לומר דילמא שאני חלב דרחמנא אמר כל חלב שור או כשב או עז ואין זה קרוי שור וכשב ועז אבל גיד אסר הכתוב כל מקום שישנו על הכף:

הא דאמר רבא אפילו תימא שלא קדם וסלקן הוי מין ומינו ודבר אחר. כלומר ברוטב שבקדרה שהוא שאינו מינו יש ס' בחתיכת הנבילה עצמה, ואם לא נתנה טעם בחתיכת ההיתר תחלה לא יצטרך ברוטב אלא ששים בחתיכת הנבילה עצמה והכל מותר, אבל כשנתנה טעם בכשירה נעשית הכשירה חתיכת נבילה וצריך ששים ברוטב לבטל את שתיהן. וזה קשה לכאורה לדברי רבינו אפרים ז"ל שכתב דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב, ולדידיה מה לי נ"ט מה לי לא נתן טעם עצמה, שהרי לעולם אין משערין אלא בשיעור גופו של איסור לבד ואין צריך ששים אלא לבטל האיסור הראשון, ותירץ ר"י ז"ל ליישב דברי רבינו אפרים ז"ל דהכא מיירי כשנתנה הנבילה טעם בכשירה ונתמעט נפח הנבילה מחמת בלע שבלעה כשירה, משערין אף במה שבלעה הכשירה מן הנבילה ולא בשיעור הנבילה ממש שנתמעטה, ודוקא כשקבלה הכשירה ממנה, אבל אם לא קבלה הכשירה מן הנבילה (ולא בשיעור הנבילה ממש שנתמעטה ודוקא כשקבלה טעם הכשירה ממנה אבל אם לא קבלה הכשירה טעם) אין משערין אלא בשיעור הנבילה כמות שהיא עכשיו שנתמעטה, משום דאותו בלע כיון שאין בו כדי ליתן טעם הוא כאילו אינו בעולם לגבי אינו מינו, ועוד קמ"ל דאף על גב דיש נותן טעם באותו בלע שבלעה החתיכה של היתר אין צריך ס' ברוטב רק לבטל החתיכה של נבילה שבחתיכת ההיתר ולא לבטל חתיכת ההיתר עצמה. אבל רבינו ז"ל תירץ בענין אחר וז"ל מה שאמר רבא סלק את מינו כמי שאינו, היינו נמי אם קודם שנתנה טעם נבילה בחתיכה יש לבטל ברוטב הנבילה [אבל אחר שנתנה טעם] אין לומר סלק את מינו כמי שאינו שהרי נבלע במינו, וא"א לבטל ברוטב שאינו מינו הואיל ומעורב במינו ומינו אינו יכול לבטל, הלכך צריך שיעור רוטב לבטל כל החתיכה, (דאלו) [ולאו] משום טעם שהחתיכה עצמה נעשית נבילה וה[ה]יתר שבה אלא בשביל טעם הנבילה הוא שאי אפשר לבטלו במינו, ואין לומר סלק את מינו כמי שאינו הואיל ומעורב בו, אבל אם היה דם או חלב שנפל בחתיכה הואיל וטעם חתיכה עצמה אינו אסור כי אם טעם דם וחלב שבה, וגם אינו מינה ואפשר לבטל טעם האיסור אם בחתיכה עצמה היה בה שיעור, הלכך אם בראשונה לא היה בחתיכה לבטל טעם האיסור באחרונה יצטרפו עמה החתיכות ויבטלו את האיסור, ולא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה ע"כ.

רבא אמר אפילו תימא לא קדם וסלקו ה"ל מין במינו וכו' פי' דהא נתן חתיכה איסור בקדרה ונגעה בחברתה דהתירא ולא ניער וכיס' עד שנתן בה טעם ואסרת' הלכך כשחזר אח"כ וניער וכיסה צריך רוטב נגד שתיהן ואלו לא היו דנין חתיכה ראשונה דהתירא שנ"נ היה די לנו ברוטב ס' נגד נבילה עצמה וכדפי' רש"י ז"ל. ה"ל מין ומינו ודבר אחר פי' שהנבלה עם השחוטה מין במינו והרוטב הרבה שבו הוי שא"מ וכל מין ומינו ודבר אחר סילק את מינו כמי שאינו כלומר שחושבין מינו כאלו הוא מסולק מן הקדירה לא מוסיף איסור ולא מבטל ושא"מ רבה על הנבלה ומבטל פליטתה בס' ככל מין בשאינו מינו. הילכך כשנפלה חתיכה נבילה על הרבה חתיכות שהיו בקדירה עם רוטב שיש בו ס' ונתנה הנבילה טעם בחתיכה העליונה שנגעה בה בעוד שלא רבה הרוטב עליו לפי שלא ניער וכיסה העליונה שנגעה בה נאסרת במשהו לר"י וכשחזר וניער הקדירה לבטל האיסור ברוטב. צריך רוטב נגד שתיהן שאם אין שם אלא כדי אחת מהן אע"פ שהרוטב מבטל פליטת הנבלה בס' הרי פליטת השני נ"נ ואוסרת כל החתיכות אפילו הן אלף מפני שהן מינה ואסור במשהו וא"ת כיון שהחתיכות היו בקדרה קודם שניער הרי נאסרו כולן במשהו מפליטת נבילה לר"י ויהיה צריך רוטב כדי כולן וי"ל דלר"י אינו אסור במינו במשהו אלא בדאיכא טעמי' כל דהו כדין דם הפר ודם השעיר דיליף מינה וכל זמן שלא ניער לא נתפשט הטעם כ"א בחתיכות שנגע בם ואידך ה"ל כיבש ביבש לר"י דחד בתרי בטל. ואף על גב דלית הלכתא כרב לענין מין במינו ילפינן מינה אליבא דרבא דהלכת' כוותיה דבעי' שיהא ס' ברוטב ובחתיכות נגד שתיהן ובהכי משתרי כולה בר מחתיכה ראשונה שנאסרה בנתינת טעם דנבילה גופה ובכל קדירה שנופלת בעי' ס' נגד כולה לדעת ר"י ז"ל. והוי יודע שא"א חנ"נ אלא בדבר המתערב לח בלח וע"י בישול. אבל במליחה או צלי וכל הניתר בקליפה א"א כן שאל"כ הרי כל קליפה וקליפה אוסרת כל הסמוך לה ונאסר הכל אע"כ אין דנין כן אלא במבושל שהיה ראוי האיסור עצמו להמשיך ולהתערב בכולו משא"כ בצלי ומליחה וזה ברור מפי' רבינו ז"ל. ותו לא מידי.

המשנה השמינית והיא מענין החלק הראשון ונתאחרה בכאן שלא כסדר כמשפט המשניות בהרבה מקומות ואמר על זה שגיד הנשה שאמרנו עליו במשנה ראשונה שנוהג בבהמה וחיה דוקא בטהורה אבל לא בטמאה נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה ר' יהודה אומר אף בטמאה אמר ר' יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדין בהמה טמאה לא נאסר להן אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו אמר הר"מ פי' על דעת ר' יהודה מי שאכל כזית מגיד הנשה של בהמה טמאה חייב מלקות משום בהמה טמאה ומשום גיד הנשה ואין הלכה כר' יהודה ושים לבך על העקר הגדול הזה הנכלל במשנה הזאת והוא מה שאמר מסיני נאסר לפי שאתה הראית לדעת שכל מה שאנו מרחיקין היום אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה על יד משה לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו כגון גיד הנשה ואין אנו אוכלין אבר מן החי מפני שהקב"ה אסר אותו לנח אלא לפי שמשה לבדו ע"ה אסר עלינו אבר מן החי ממה שצווה בסיני שיתקיים אבר מן החי אסור וכמו כן מילה מפני שאברהם אבינו מל עצמו ואנשי ביתו אלא שהקב"ה צונו על ידי משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע"ה הלא תראה מה שאמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה מסיני וכל אלו מכלל המצות:

אמר המאירי פירשו בגמרא הטעם מאיסור הטומאה קדם לאיסור גיד שמתחלה נוצר העובר ואחר כך הגידין כמו שביארנו בראש הפרק ואם כן אין איסור גיד חל על איסור טומאה ור' יהודה סובר שאיסור גיד חל על הטמאה מפני שהגיד כולל באיסורו בני נח שהגיד נאסר להם מה שאין כן בטומאה ומ"מ חכמים סוברים שאין איסור גיד נוהג בבני נח והלכה כחכמים בשתיהן ר"ל שאין גיד הנשה נוהג בבני נח ושאין נוהג בטמאה אף לישראל ומ"מ אם אכל מחלב הגיד הרי הוא כאוכל משאר הבשר:

וזהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן בהמה או חיה טהורה שמתו בלא שחיטה הרי הן נבלה ומטמאות במגע ובמשא כמו שיתבאר במקומו וכן בהמה וחיה הטמאות אפי' נשחטו שאין שחיטה מטהרת את הטמאה מידי נבלה עוף טמא אין נבלתו מטמאה כלל אבל עוף טהור נבלתו מטמאה בגדים ולא במגע ובמשא אלא כשהיא בתוך בית הבליעה מטמאה אף בגדים שעליו ובאיזה שיעור בכזית אע"פ שנבלת בהמה וחיה הטמאות מטמאה אין האוכלן לוקה משום נבלה אלא משום טמא שאין איסור נבלה חל על איסור טומאה הקודם לה:

כבר ידעת שאין בגידין בנותן טעם ואם כן האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה פטור מן הכל איסור טומאה אין כאן שהרי לא אכל דבר שהוא בר אכילה ואיסור גיד אין כאן שהרי אינו נוהג בטמאה:

השליל אם איסור גיד נוהג בו אם לאו כבר ביארנוה במשנה ראשונה ובפרק בהמה המקשה וכן שמועת טמאות שהנזיר מגלח ביארנו בראש הפרק:

בפרש"י בד"ה ת"ל נבילה כו' ולא אתי איסור נבילה וחייל אאיסור טמא עכ"ל כתב מהרש"ל וכן הלכה כו' ואין להקשות הא דמסקינן בפרק אלו הן הלוקין ריסק ט' נמלים וא' חי כו' דחייב גם כן משום כזית נבלה אף שכבר יש עליו איסור טומאה צ"ל כו' עכ"ל תירוצו דחוק ואין להאריך אולי גם נעלם מעיני הרב דברי התוס' בזה שם בפרק אלו הן הלוקין וז"ל אבל קשה היאך יצטרף אותו שלם לכזית נבילה והלא אין איסור נבלה חל עליו כו' ויש לומר דהכא כו' והטעם משום דמצינו איסור נבילה חל על איסור חלב ואפי' למאן דלית ליה איסור חל על איסור אמרי' דמצטרף מה"ט עכ"ל וכה"ג כתבו בפרק קדשי מזבח ובפרק ד' אחין ע"ש:

בא"ד ומ"מ י"ל דההוא דשרי בע"ז כו' והיה מתיר כמו כן החתיכה עצמה. ר"ל דההוא מ"ד ס"ל נמי גבי חתיכת נבלה דהכא דוקא כשנתנה טעם אוסרת שאר החתיכות אבל כשלא נתנה טעם אף על גב דמין במינו במשהו כדהוה אמרינן סלק את מינו כמי שאינו וכו' לא מבעיא שאינה אוסרת שאר החתיכות אלא אפילו החתיכה של היתר הראשונה שקבלה קצת טעם משהו מן הנבילה חזרה להיות מותרת משום דאפשר לסוחטו מותר ס"ל:

בא"ד ולפירושו ודאי ניחא וכו' כן צ"ל ור"ל לפירושו של רבינו אפרים:

תוס' ד"ה (בע"א) בשקדם וכו' יסבור אפשר לסוחטו מותר ק"ל הא מרא דהאי שמעתא בע"ז הוא ר"י דסבר במפורש דאפשר לסוחטו אסור: