Psalms Chapter 9

על מות לבן — יש פותרין על מות לבן על מת בנו אבשלום ולא יתכן פתרונו מפני אומ' לבן ולא אמר הבן ואין לו במזמור עדות וזכרון לאמץ זה הפתרון ויש פותרין על מות לבן נבל ואף זה לא יתכן להפוך את השם ואין במזמור זכרונו (סא"א) וראיתי במסורה הגדולה שהיא תיבה אחת שהרי חיבר לה (לקמן מח) והוא ינהגנו עלמות פתרו מנחם ודונש מה שפתרו ואינו נראה בעיני, וראיתי בפסיקת' שהענין מדבר בעמלק גערת גוים שמם מחית ואומר אני למנצח על מות לבן שיר זה לעתיד לבא כשיתלבן ילדותן ושחרותן של ישראל ותגלה צדקתם ותקרב ישועתם שימחה עמלק וזרעו, עלמות ילדות, לבן כמו ללבן, ומנחם פתר עלמות לבן, נגינות ללמד וכה פתרונו למנצח על מות לבן למשורר נגינות ללמד, ויהי לבן כמו להבין ולבונן, עלמות ע"ש כלי שיר ששמו עלמות כמו שאמר (להלן מו) על עלמות שיר ודונש פתר לבן שם אדם שהי' שמו לבן שהי' נלחם בדוד בימים ההם ומה שהוא אומר גערת גוים אבדת רשע הרשע הזה הוא לבן ההורג עם נקיים ואע"פ שאין אתה רואה במקום אחר אדם שהי' שמו לבן רק במקום הזה כן אתה מוצא בשמות אחרים שאינן נכתבים במקרא רק פעם א':

כל נפלאותיך — גאולה האחרונה ששקולה כנגד כל הנסים כמו שנאמ' (ירמיהו ט״ז:י״ד) לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה וגו':

משפטי ודיני — תיבות כפולות במקרא ואין חילוק ביניה' כמו עדי וסהדי במרומים (איוב ט״ז:י״ט) עצמיו אפיקי נחושה גרמיו כמטיל ברזל (שם מ):

משפטי ודיני — בשמים:

ישבת לכסא — כסא המשפט:

גערת גוים — עמלק ראשית גוים (במדבר כד):

אבדת רשע — אבותיו:

שמם מחית — כי מחה אמחה (שמות י״ז:י״ד):

האויב תמו — כי חרבות השנאה לנצח הם עליו כחרב חדה, ד"א חרבות לנצח אותו אויב שחרבות שנאתו היתה עלינו לנצח וזהו עמלק שנאמ' בו ועברתו שמרה נצח (עמוס א׳:י״א-י״ב) חרבות לשון חרבן וכן פתרונו האויב תמו חרבות לנצח, וכן נאמר (ביחזקאל ל״ה:ט׳) שממות עולם אתנך ועריך לא תשובנה:

וערים נתשת — כי תאמר אדום רששנו וגו' ונשוב ונבנה חרבות כה אמר ה' צבאות המה יבנו ואני אהרוס (מלאכי א׳:ד׳):

אבד זכרם — אותה השעה:

וה' לעולם ישב וגו' — שם שלם וכסא שלם כמו שנאמר כסאו, אבל קודם שימחה כתוב כי יד על כס יה (שמות י״ז:ט״ז) כס חסר ושם חלוק:

והוא ישפט תבל בצדק ידין לאמים במישרים — עד בא הקץ הי' רגיל לשפטם ברחמים לפי מישרים המצווין בהם דן אותם בלילה כשהם ישנים מן העבירות:

ויהי ה' משגב לדך — לשון דכא אילאמינשי"ה בלעז לעתיד כשיכונן למשפט כסאו יהי משגב לישראל שהם דכים:

לעתות בצרה — עתים של צרה:

זמרו לה' יושב ציון — כשיחזיר ישיבתו לציון יזמרו לו כן:

אותם זכר — את הדמים שנשפכו בישראל:

חננני ה' — עתה בגולה:

מרוממי — בגאולתך:

טבעו גוים — זו היא התהלה אשר אספר:

נודע ה' — כל זה מן התהלה נודע ה' לבריות כי שליט הוא ומושל ונוקם לאויביו שהרי משפט עשה בהם יושטיצ"א בלעז:

נוקש רשע — נכשל רשע:

הגיון — נהגה זאת סלה:

לשאולה — אמר רבי נחמי' כל תיבה הצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה כגון (בראשית יב) מצרימה מדברה התיבון לי' והכתיב ישובו רשעים לשאולה א"ר אבא בר זבדי למדריגה התחתונה של שאול ומהו ישובו לאחר שיצאו מגיהנם ויעמדו בדין ויתחייבו ישובו למדריגה תחתית של גיהנם:

כי לא לנצח ישכח — ישראל האביון מלפקוד עליהם מה ששיעבדו בו, ותקות עניים לא תאבד לעד:

קומה ה' — דוד הי' מתפלל לפני הקב"ה שיקום וימהר לעשות זאת:

אל יעז — עמלק לאורך ימים בגדולתו:

על פניך — בשביל הכעס שהכעיסוך במקדשך:

מורה — מרות ועול ד"א מורה לשון השלכה לשון ירה בים (שמות ט״ו:ד׳) וי"א מורה לשון תער (סא"א):

ידעו גוים — שהם אנוש ולא אלהות להיות גבורתם שולטת:

על מות לבן, לבן זה (כפי המבואר מן המזמור) החריב ערים רבים והאביד גוים וממלכות, ואחר כך נלחם עם דוד ודוד נצחו, ואחרי שובו מן המלחמה, הגיע מפלתו על ידי ה', שנוקש על ידי הדברים שהכין ללכוד בו את דוד שנית, וגם חילו וממלכתו נאבדו, זה תוכן הספור בכלל ועל פי זה יאמר בזמרתו, שהגם שבראשית ההשקפה היה נראה שהיה מפלתו טבעיית, באמת היה זה ענין נסיי השגחיי, באשר נוקש בבור אשר כרה על דוד, ומצייר כאילו ה' (אשר הרשע הזה היה שבט אפו להכרית גוים) החריש לו עד שישב עליו למשפט עת נלחם עם דוד ואז השיב לו גמולו גם על הגוים אשר האביד והערים אשר הרס, ובסוף המאמר התפלל שעת ירצה ה' לפקוד על הגוים לא יהיה זה על ידי אנוש אשר יאמר בכח ידי עשיתי רק יפקוד עליהם בעצמו, באופן שיכירו הכל כי ה' הוא השליט על הכל ובל יעוז עוד אנוש מול אלהי מרום, ועל פי זה התרעם (בסימן י') על הצלחת הרשעים מחריבי הארצות, ועל שה' יאריך אפו ועל ידי כן יכפרו בהשגחה ועל כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט, והתפלל על זה. אודה ה', רצה לומר הודאתי על העבר תהיה בכל לבי, כי כבר באר בחוה"ל (שער העבודה) שהטעם אשר יקשה להאדם להודות לה' חסדו הוא מפני שבעת שבא להודות על העבר דברי פיו דברי מודה וכונתו כונת מבקש, שבלבו יכוין לבקש שיוסיף ה' להיטיב עמו בעתיד ואם כן אין הודאתו שלמה, כי בלבו מדמה שהטובות שקבל לא יספיקו עדיין ורוצה שיוסיף לו עליהם, אבל אנכי אודה בכל לבי ולא יעלה בלבי כוונת מבקש, ב. אספרה כל נפלאותיך, לא כדרך בני אדם שלא יספרו רק נסים הגלוים אבל הדברים שיראו למו סבות טבעיים יתלו בטבע ובמקרה, אבל אנכי נפקחו עיני לדעת שגם דרכי הטבע המה נפלאות תמים דעים:

אשמחה, (ענין ג') איני דומה בהודאתי לה' כיתר בני אדם שעקר שמחתם הוא על הטובה שהשיגו והוא אהבת עצמם, כי אנכי אשמחה ואעלצה בך, עקר שמחתי היא בך, מה שעל ידי זה יתפרסם שמו הגדול, ושעל ידי כן אזמרה שמך עליון שאוכל לזמר שמך ולהודיע לבני אדם שאתה עליון ושליט על הכל, כי בשוב, אחר ששב אויבי אחור ופנה עורף במלחמה, מה שאחר כך יכשלו ויאבדו שנית, זה לא היה דבר מקרי רק מפניך, שידך עשתה זאת:

כי אחר אשר עשית משפטי ודיני, שבעת שבאו להלחם בי רבת ריבי ועשית משפטי להומם במלחמה, מאז לא קמת מן כסא המשפט רק ישבת לכסא, רצה לומר שנשארת יושב על כסא המשפט אתה שופט צדק, שהגם שתחלה לא עשית משפט לעמים אשר השמידם, אחר שהתחלת לשפטו לא עמדת מכסא משפט עד שגזרת עליו דין של כליה, ועל ידי זה גערת גוים, אשר היו בעזרתו, וגם אבדת רשע, הוא לבן בעצמו, וגם את שמם מחית לעולם ועד שלא יקומו עוד לעולם, רצה לומר שאחר שהתחילה מפלתם במלחמה גם אחר כך כשהיו בביתם היתה יד ה' בם להומם ולאבדם:

האויב, דע אתה האויב, שהגם שתמו חרבות הם הערים שהחרבת לנצח, שלא יבנו עוד ולא תירא שיקומו וינקמו נקמתם ממך, והערים אשר נתשת לא לבד שאבדו, כי גם אבד זכרם שאין זוכר אותם עוד, עד שלא תירא שיקום נין ושאר או גואל הדם לנקום נקמתם, דע כי רק המה אבד זכרם, אבל עוד נמצא גואל דמם, הגואל אשר אין שכחה לפניו, כי וה' אשר לעולם ישב, אחר אשר כונן והכין למשפט כסאו, לא יעמוד עוד מכסא משפט, רק לעולם ישב לשפוט משפט כל בריותיו, ולכן הגם שהמה אבד זכרם, הלא ה' אשר לעולם ישב הוא ישפט תבל בצדק, ויריב ריב העשוקים מיד עושקיהם כח, ולא יטה דינם כי ישפוט בצדק ובמישרים, והנה חלק בזה ג' מדרגות, הלאומים ישפוט משפטם וידין דינם, ועפ"ז יעניש את המרגיז הארץ אשר החריב את עריהם:

ויהי, (שנית), אל הדך והנדכא לא ימתין עד שיעשו עמו רע רק יהי לו משגב תיכף, ולא יניח כלל להרע לו, וזה בין אם הוא דך ונדכא מצד עצמו, ובין אם הוא חלוש מצד שהעת היא עת צרה, שבזה יושיע לו תיכף מצד הרחמים והחמלה, (שלישית) ליראי ה' ולישראל עמו לא ימתין עד שיהיה עת צרה, כי יודעי שמך הם יבטחו בך, כי לא עזבת דורשך, אף עזיבה לפי שעה, כי הם מושגחים מאתך תמיד עד שלא יהיה להם עת צרה כלל, ורצה לומר להעמים יעשה משפט, להעניים רחמים, לישראל ויודעי שמו אהבה וחבה כאב את בנו, לכן אתם ישראל יודעי שמו זמרו לה' מצד שהוא יושב ציון ומשגיח שם תמיד השגחה פרטית ואינו עוזב את יודעי שמו, וגם הגידו בעמים עלילותיו איך מתנהג עמהם, אבל יש הבדל בין הנהגתו עם העמים ובין הנהגתו עם יודעי שמו, והוא כי דורש דמים אותם זכר, רצה לומר אותם את העמים רק דורש דמים זכר, לא זכרם רק מצד שהוא דורש דמים הנשפכים והדם יזכיר אותו לעשות משפט לדם אשר שופך, אבל צעקת ענוים לא שכח כלל, ואינו ממתין עד שיזכירהו דמם הנשפך כי יושיעם תיכף כמ"ש כי לא עזבת דורשיך ה':

חננני ה', מתפלל שיצילהו ה' גם מיתר שונאיו המשטימים אותו, אתה ה'! שאתה מרוממי משערי מות שכבר הייתי בסכנה על ידי לבן שהיה כפשע ביני ובין המות והייתי עומד ליכנס בשער המות ואתה הצלתני מידו, אם כן חננני ה' וראה עניי גם מיתר שונאי :

למען אספרה כל תהלתיך, שעל ידי כן אוכל לספר בפעם אחד כל התהלות באשר עשה לי נסים הרבה (כי כ"ז שעדיין יש לי מעיקים אחרים לא אוכל לספר רק מקצת תהלותיו ונס פרטי), וכן למען אגילה בישועתך, שיש הבדל בין גיל לשמחה, שהגיל מורה ששמח על דבר טוב שהתחדש, ובזה שתעשה לי ישועות חדשות אגיל בגיל חדשה ואודה לך שיר חדש:

טבעו חוזר לברר איך היה ענין ישועתו דבר השגחיי לא דבר מקריי, שממה שנטבעו הגוים בשחת אשר עשו, ולא זאת לבד אלא כי גם ברשת אשר טמנו נלכדה רגלם, כי היה דרך הציידים להכין שחת ובור שבו נשחתה החיה, וגם היו מכינים רשת, שעל ידי הרשת נלכדה החיה ליפול אל השחת, והם לא לבד כי בשחת שעשו נטבעו, כי גם הלכידה היה על ידי הרשת שלהם עצמם, רצה לומר בין ההכנה אל ההשחתה בין ההשחתה עצמה הכינו הם לעצמם, מכל זה נודע ונתברר לכל, כי ה' משפט עשה, א. שלא היה נפילתם במקרה רק בהשגחת ה', ב. שלא היה דרך עונש לבד רק דרך משפט, שבמדה שמדדו מדד להם במשפט צדק, ויותר מזה על ידי מה שבפועל כפיו נוקש רשע, שבעת הפעולה שפעל ועסק והכין מוקשים בעת ההיא עצמו נוקש ונלכד, על ידי זה הגיון, יהגו ויחשבו כולם כי לא דבר ריק הוא, ויאמינו בהשגחת ה', סלה בזה סיים הענין ומתחיל תפלה ובקשה:

ישובו, מבקש מאת ה', שגם מעתה, הגם שמת לבן היוסר גוים, בכ"ז הרשעים בין אדם לחברו ישובו לשאולה, וימציא להם ה' את ענשם גם עתה, וכן כל גוים שכחי אלהים ישובו לשאולה גם עתה, ומבאר כי, והמאמרים מקבילים, ישובו רשעים לשאולה כי לא לנצח ישכח אביון, ובהכרח יעניש ה' את הרשעים המריעים לו, ישובו לשאולה כל גוים שכחי אלהים כי תקות ענוים ( לא ) תאבד לעד, שה' ימלא מה שהענוים מקוים שתתגלה מלכות ה' וממשלתו להאביד כל השוכחים שמו והכופרים בו, אבל זאת אבקש:

קומה ה' שלא תכריתם על ידי בן אדם רק אתה בעצמך קומה להורידם שאולה, אבל אל יעז אנוש שהוא יהיה שבט אפך להכרית גוים, אני מבקש ישפטו גוים, שגם מעתה תעשה בהם משפט על רוע מעשיהם, אבל לא תעשה המשפט על ידי בן אדם רק על פניך בבלי אמצעי, רק שכולם יראו שפניך משגיחים ועושים משפט ברשעים בעצמך שיתה ה' מורה להם, שתשית ותכין שה' בעצמו יהיה מורה להם, שלא ייראו מאנוש מרגיז הארץ רק מה' בעצמו, עד כי ידעו גוים אנוש המה, שידעו את שם ה' לירא מפניו, אבל המה אנוש קטן ושפל ומה נחשב הוא שיהיה שבט אפו לשומו מורא אל גוים ופחד אל לאומים: