Psalms 46

על עלמות — שם של כלי שיר בדברי הימים:

בהמיר ארץ — לעתיד לבא ביום שנאמר והארץ כבגד תבלה (ישעיה נא) ראו בני קרח נס שנעש' להם שנבלעו כל סביבותיה' והם עמדו באויר ואמרו לישראל ברוח הקדש שדוגמת הנס הזה יהיה עשוי להם לעתיד:

יהמו יחמרו מימיו — יגרשו רפש וחומר וטיט (שם נז) כמשפטם, ומנחם חברו כמו מעי חמרמרו, (איכה ב') רגורזרונ"ט בלע"ז:

ירעשו הרים בגאותו — של הקב"ה שנזכ' בראש המזמור:

נהר פלגיו — שושרויישיל"ש בלע"ז:

נהר — גן עדן:

לפנות בקר — לקץ הגאולה:

המו גוים — לשון הומה:

תמוג — תמס, כן פתר מנחם (שמות ט״ו:ט״ו) נמוגו כל יושבי כנען, וכן למוג לב (יחזקאל כ״א:כ׳), אבל דונש פתר אותם לשון הנעה וכן (שמואל א י״ד:ט״ז) ההמון נמוג וילך והלום וכן כלם:

אשר שם שמות — אשר שם ארצות הגוים שממה:

משבית מלחמות — מעלינו:

עד קצה הארץ — שכל ארצו' הגוים יהיו עמנו בשלום:

קשת — הגוים ישבר:

עגלות ישרף באש — רכבי מלחמות:

הרפו — עצמכם מלבא עוד על ירושלים:

ודעו כי אנכי אלהים — שאעשה דין בכם:

ארום בארץ — אתרומם בנקמתי אשר אעשה בגוים:

למנצח לבני קרח, מבואר מענינו שנתיסד על שטף מים רבים שהיה אז בארץ סוריא, שנהר פרץ את גדותיו ושטף מדינות והחריב ערים רבים ושם שמות בארץ, ובהגיע השטף לארץ הקדושה שם לא הזיק מאומה, מפני כבוד ה' השוכן בירושלים, אשר לפניו השתחוו בני אלים אלה בהדרת קדש, כמו ששורר על כזאת למעלה סי' כ"ט, ובעת ההיא היה עריץ אחד ממלכי סוריא מרגיז ממלכות וכבש והחריב מדינות רבות, וישם פניו להלחם בישראל, ושטף הנהר אבד את מחנהו וכלי מלחמתו ומזה ראו כי ה' אתם, וכמו ששרו בני קרח על כזאת לקמן סי' מ"ח עי"ש:

אלהים לנו, ר"ל בטחוננו על ה' י"ל ג' מעלות, א — שהוא לנו מחסה ועז, ב. שלא לבד שהוא מחסה בעת שלום, כי הוא גם עזרה בצרות, בעת צרה, ג. שאין צריך לבקשהו הרבה ולהמתין על עזרתו כי הוא נמצא מאד וקרוב לקוראיו:

על כן לא נירא בהמיר ארץ, את מקומה, ובעת שימוטו ההרים בלב ימים, הגם כי יהמו יחמרו מימיו של הנהר שיזכיר בסמוך, והגם שירעשו הרים בגאותו של הנהר, בכ"ז לא נירא:

נהר, ר"ל הנהר הזה שדבר בו בפסוק הקודם (אשר הרים ירעשו בגאותו), פלגיו ישמחו את עיר אלהים, שלא לבד שלא ישחית ערי אלהים בגאותו כי בהפך פלגיו ישמחו אותה כי ירוה שדותיה לברכה, וזה יען שהיא עיר של קדוש משכני עליון, ועי"כ אלהים בקרבה, ולכן בל תמוט מן השטף הזה, כי יעזרה אלהים לפנות בקר שבעת הבקר העביר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים, ולמ"ש בסי' מ"ח שהיה אז סערת רוח קדים, כמ"ש ברוח קדים תשבר אניות תרשיש, ר"ל שמצד קדים שהוא לפנות בוקר, הצד שהבוקר מאיר שם, בצד זה יושיעה אלהים:

המו, יאמר, ראו נא איך המו גוים ומטו ממלכות ע"י השטף הזה, הנהר נתן בקולו, ועי"כ תמוג ארץ, ונחרב רוב הישוב, אבל ה' צבאות עמנו, ה' המושל על צבאות אלה וחיל השטף והגלים שהם שלוחי ה' והוא אלהים צבאות, שר הצבאות האדירים האלה, והוא עמנו, וא"כ משגב לנו מה שהוא אלהי יעקב ומשגיח עליהם בהשגחתו:

לכו, עתה ישוטטו רעיוני המשורר על כל המהפכה אשר הפכו הצבאות האלה מים רבים אדירים בפקודת ה' ויאמר, אתם בני תבל! לכו חזו שזה לא נעשה במקרה, כי היא מפעלות אלהים אשר הוא שם שמות ושממון בארץ:

משבית, משים פניו אל העריץ המרגיז ממלכות ומחריב הארץ בעת ההיא, אומר אני אל המשבית ומחריב ע"י מלחמות עד קצה הארץ, שבמלחמות שעשה השבית רוב הישוב, אומר אני אליו שמעתה קשת ישבר, ויקצץ את החניתים, ואת העגלות (שהם המרכבות שבם נלחם) ישרף באש, שמעתה אין צריך שהוא יהיה שבט אפו של ה' להחריב הארץ, אחר שה' בעצמו יצא עם צבאותיו להחריבה ויש לו שלוחים אחרים ע"ז, לכן הרפו, אתם מחריבי תבל הרפו עתה, ודעו כי אנכי אלהים, וכי אנכי בעצמי ארום בגוים וארום בארץ, ר"ל כי עת שהייתם אתם שלוחי ה' להחריב, אמרתם כי בכח ידכם עשיתם זאת, אבל עתה ידעו כולם שאני המרגיז ארץ ממקומה, ובכל זה ה' צבאות עמנו, ולא תגע אלינו הרעה, וכיון ג"כ שע"י השטף הזה נשבר כחו של העריץ המרגיז הארץ, ולכן אמר שמעתה קשת ישבר וקצץ חנית, כי נשתה גבורתו, וה' בעצמו בא לשפוט הארץ, ועי"כ נצולו ישראל גם מן רעת המרגיז הארץ שהיו פניו מועדות לבא עליהם, וה' צבאות עמנו להצילנו גם מידו: