Job 36

ויוסף אליהוא — ראיתי בטעמי רבי משה הדרשן שלפיכך אמר ג' מענות כנגד ג' ריעי איוב וזה רביעי לפיכך נקרא תוספת:

כתר לי זעיר ואחוך — כולו ל' ארמי הוא הוחל לי מעט ואגידך, כתר ל' הוחל כאשר תירגם יונתן ולתורתו איים ייחלו (ישעיהו מ״ב:ד׳) יכתרון:

לאלוה — לבאים במקומו:

תמים דעות עמך — הנה אתחיל עתה לדבר עמך שאתה סבור שדעתך שלימה:

הן אל כביר — בחכמה וברחמים:

ולא ימאס — עני:

כביר כח לב — הוא להתנקם לפיכך לא יחיה רשע:

לא יגרע מצדיק עיניו — עד אשר עם מלכים יושיבם:

ואם אסורים — ואם תראה צדיקים שיהו אסורים בזיקים של ייסורין וחליים, או ילכדו בחבלי אוני, בל' גורל ומיתרים נקרא חבלי ובל' דאגה נקרא חבלי יולדה. בחבלי עוני. קודר"ש בלע"ז אינו אלא שחטאו לפניו ובא ליפרע מהם לטובתם לנקותם ולהזהירם לשוב אליו:

ויגד להם פעלם — בייסורין הללו מודיעם שחטאו לפניו וכל דברי אליהוא תנחומין שלימים היו ולא קינתורין כלומר אל תדאג על יסורין אם צדקת כי לטובה הן לך:

ויאמר — כי בייסורין ישובון מאון:

אם ישמעו — ויעבדוהו:

וחנפי לב — שהם רשעים הם ישימו אף. בבא ייסורין עליהם מחרפים ומגדפים:

ולא ישועו — לפניו בתחינה:

כי אסרם — כשהוא אוסרן בייסורין לפיכך לא ירפאם:

תמות בנוער — ובשינוק שעליהם נפשם:

יחלץ עני — את העני השם עצמו רש בדבר תחנונים יחלץ מגיהנם בשביל עניו שהביא עליו:

ויגל בלחץ אזנם — בלחץ שהביא עליו מגלה את אזנו לאמר שוב אלי:

ואף — זאת עוד גדולה עשה לך ביסורין הללו הסיתך והדיחך מגיהנם שפיה צר ותחתיה רחב:

לא מוצק — כדי שיהא עשנה צבור לתוכה ולא עוד אלא שתזכה לעולם הבא ונחת שלחנך מלא דשן:

ודין רשע מלאת — ואם נתמלאת ביסורי הרשעים הדין והמשפט הם הייסורין הם יתמכו לך לעתיד מגיהנם ויש לך לקבלם באהבה:

כי חמה — גדולה תהיה:

פן יסיתך — יצרך לדבר דברים:

בשפק — בשפק זה אשר תשפק ותרב אמריך לאל ומאחר שתעלה החמה רב ממון אל יטך ממנה:

היערוך שועך לא בצר — וכי באתה לערוך צעקה שלא תבואך שום צרה ושום מאמצי כח לאונסך אם כן במה יגבה את חובו:

אל תשאף הלילה — כלומר ואין לך לבחור בייסורים אחרים אל תשאף ותתאוה הלילה שבא לאמרפל למצרים ולסנחריב לסלק עמים מן העולם כשהם תחתם במקומם בשלוה כי הם אבדו בעולם הזה ובעולם הבא:

לעלות — כמו אל תעלני בחצי ימי (תהילים ק״ב:כ״ה) כעלות גדיש בעתו:

השמר אל תפן אל און — לדון ולומר היה לו לשפטני ביסורי עניות:

כי על זה בחרת מעני כי על הייסורין הללו יש לבחור יותר מעניות אדם שנהגו בו כבוד ולמוד בעושר כל ימיו ויעמוד על המקח ואין לו דמים ובוש ושב לביתו בפחי נפש וא"ת איוב עני היה עם הייסורין לא מצינו שאיבד אלא בהמותיו אבל לא כסף וזהב ואפילו איבד בהמותיו עם כסף וזהב טוב לו להיות עני וחולה מהיות תמים והולך בשווקים ואין בידו כלום וכן מפורש במדרש רבי תנחומא מן המקרא הזה כי נוחין היו יסורי איוב מיסורי עניות וכן באגדות הגמרא:

הן אל ישגיב בכחו — מתוך שכחו גדול ואין להנצל מפניו לפיכך אין כמוהו מורה. כשמורה לחוטא לשוב אליו מתרה קודם מכה לפי שהוא יודע שאין יכול להשמר ממכתו כמו שהיה מתרה בפרעה על כל מכה ומכה הנני ממטיר כעת מחר ברד (שמות ט׳:י״ח) והנני מביא מחר ארבה וכן כולם ובשר ודם כשרוצה להנקם מאויביו בא עליו פתאום שאם יתרה בו יחזור וינצל ממנו:

מי פקד עליו דרכו — יצוה עליו מעולם את הדרך הזה תלך:

זכור — דרכיו ובהזכירך תשגיא מאליך שבח פועל מדותיו:

אשר שררו אנשים — אשר ראו אנשים כמו (במדבר כ״ד:י״ז) אשורנו ולא קרוב:

חזו בו — בפעלו:

מרחוק — מיצירת עולם עד עכשיו:

מספר שניו ולא חקר — לפיכך צריך לאנוש להביט מרחוק לשאול מה שאירע בראשונים וילמד מהם:

כי יגרע — כי ירבה כמו ותגרע שיחה (לעיל טו) ויש פותרים יגרעם מן השמים להורידם ארץ:

ויזקו — הרקיעים את המטר:

לאידו — לעננו:

אף אם יבין — או אם יבין אדם מה יש במפרשי עב, בתמיה:

תשואות — לשון ערפל סוכתו:

הן פרש — (על העב את אורו) ושרשי הים כסה בו:

כי בם — בעבים ידין עמים ייסרם בעצירת גשמי' ברעב וכל מכה, חטאו דור המבול וארובות השמים נפתחו (בראשית ז׳:י״א) אנשי סדום גפרית ומלח שריפה כל ארצה (דברים כ״ט:כ״ב) סיסרא מן השמים נלחמו עם סיסרא (שופטים ה׳:כ׳):

יתן אוכל למכביר — משם באים מזונות הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טו) משל לנחתום העומד לפני הכבשן נכנס שונאו חות' גחלים וזורק בו נכנ' אוהבו מוציא פת חמה ונותן לו.

למכביר למי שטפליו מרובים וכבירים וצריך למזונות:

על כפים — על העננים וכן נשא לבבינו אל כפים (איכה ג׳:מ״א) על שם עב קטנה ככף איש (מלכים א י״ח:מ״ד) ורבותינו אמרו על (חמס) ועון כפי' כסה אור, המטר נעצר:

ויצו עליה — לבא ע"י מפגיע בתפלה אוהבו של דור וגדול וחכם שבו יגיד עליו לפני הקב"ה צרת הדור וצרכיו:

יגיד עליו רעו — ידרוש להם לבדוק להם במעשיה' ולשוב אליו:

מקנה — וזהו קנין שנקנין בו הגשמים:

אף על עולה — גם למעלה למעלה (עולה כך) כמו ישובו אל על (הושע ז) או הקם אל (שמואל ב כג) ורבותינו פירשוהו קניין אף וחמה על המגיס דעתו אבל הניקוד שנקד מקנה פתח מוכיח שהוא אינו דבוק לאף שאילו הי' דבוק הי' נקוד קמץ ולא הי' בו פיסוק הטעם שהוא נטעם ברביעי:

כתר לי זעיר ואחוך, עד עתה דבר בדרך הוכוח, עתה חוה לו הסבה האמתיית מה שגרם לו כל היסורים האלה, אשר כבר ידענו זה מן הספור הנזכר בתחלת הספר שזה היה ענין נסיון, ובאר דבר הנסיון בפרטיות, שהוא לבחון ולגלות כל השלימות שיש בכח נפש האדם ולהוציאה מן הכח אל הפועל, שלפעמים יעמוד האדם בנסיון העושר ולא יעמוד בנסיון העוני, שכ"ז שיקבל טוב וחסד מאת ה' יעמוד בצדקתו ויעבדהו ויאהבהו, אבל אם יגע אליו בשבט מוסר ובחבלי עוני, ימרוד ויפרק עול, והאיש הזה אינו שלם בכל הצדדים, ולכן ינסהו ויצרפהו בכור עוני לדעת את אשר בלבבו, כמו שנסה את אברהם אבינו ע"ה אם יעמוד בנסיון הגרות והטלטול ובנסיון העקדה, וכשיעמוד בנסיון וישלם בבחינה, אז ישלם בכל הצדדים ויעמוד לפניו במדרגה גבוה מאד, להיות מאוהביו ומלאכיו המתהלכים לפניו, ויען שדברים האלה לא הוציא מאת החקירה האנושית רק ידעם מסוד ה' ליראיו עפ"י האידעען הנטועים בנפשו שלפי שטתו הם אמתיות מונחלות וטבועות בנפש נפש ממקור מחצבה, ירושה לה מאלהי הרוחות בעודה בחביון עוזה, והם קדושים וטהורים אלהיים, לכן אמר ואחוך כי עוד לאלוה מלים, כי מצד האידעען האלה שקראם בשם דעי ודעים, התיצב להתוכח עמו בשם האל, כמ"ש הן אני כפיך לאל (למעלה ל"ו), ולכן ייחס מלין אלה לאלהים, כי הוא הטביע דעים אלה בנפשו להשיג על פיהם את סודותיו ואמתיותיו:

אשא דעי למרחוק, לא אתוכח עמך עתה עפ"י הבחינה והחקירה שהם נולדים באדם מקרוב, ר"ל אחר שנתנה הנפש בגויה, שמאז מתחלת להשיג השגותיה ע"י החושים וע"י הציורים הנקשרים בזמן ובמקום הבחינות המופשטות מהם, רק השגותי עתה הם באמצעות הדעים, שהם האמתיות המונחלות בנפש למרחוק, מעת שהיתה בעולם העליון טרם נתלבשה בגויה, שאז היתה רחוקה מהעולם המוחש הנקשר בזמן ובמקום. ולבל תאמר שהדעים האלה הם שקר ורעיון רוח, כי לפועלי אתן צדק, שא"א שפועל האדם הנחיל בנפשו דעים שקריות, שאחר שהדעים האלה מונחלות בכל נפש וטבועות בה, הנני דן מצדק הבורא שהדעים הם אמתיות שהטביע בנפש, כי א"א שיעשה עולה להטביע בנפשות בריותיו משאת שוא ומדוחים:

כי אמנם לא שקר מלי, ובודאי תאמין שמלי לא שקר מה שאני אומר שיש דעות מונחלות בנפש והם האמתיות הנתונות לה מאלהים פועל הנפשות, כי תמים דעים נמצא עמך, שאידעען האלה נמצאו טבועות גם בנפשך, ואחר שהם מונחלות מה' שהוא תמים דעים, ר"ל שאצלו הדעים האלה הם בתמימות ובשלמות, וא"כ תמים דעים נמצא עמך, והוא האלהות הנמצא טבוע בשורש נפשך:

הן, עתה מתחיל לפרש הדעים המוטבעים בנפש, יש בך דעים קבועים,

• א) הן אל, שיש אל בורא כל, שזה טבוע בנפש כל אדם שנמצא אל מחולל כל,

• ב) שהוא כביר ורב, ר"ל שהוא כולל כל השלמיות וכל הכחות והוא מקור לכולם,

• ג) שלא ימאס כביר כח לב, האל לא ימאס את מי שכח לבו הוא כביר, את האיש שלבו חזק בכח כביר לעמוד בכל נסיון ולא יתמוטט משלימותו וצדקתו, איש כזה לא ימאסהו ה', באשר הוא מתהלך נכח ה' ומתדמה לשלמותו הבלתי ב"ת, והדומה יאהב את הדומה, וגם זאת היא דעה טבועה בתולדה בנפש האדם:

לא,

• ד) גם דעה זו טבועה בנפש האדם, שה' לא יחיה רשע, שאחר שהדעה טבועה בנפש שה' הוא מקור הטוב, בהכרח שונא את הרע, וא"א שהרע ימצא מאתו חיות וקיום, שזה דבר הסותר אל האמת הטבוע בנפש,

• ה) טבוע בנפש האדם שמשפט עניים יתן, כי אחר שדעה טבוע בנפש שלא ימצא חסרון בחק ה' שהוא בתכלית השלמות, אם נאמר שלא יתן להעניים משפט על ענינם הוא עול בחקו, והוא חסרון כי חלילה לאל מרשע ושדי מעול:

לא,

• ו) עוד טבוע בנפש האדם לאמת שלא יגרע מצדיק עיניו, שהשגחת ה' הפרטית נמצאת תמיד עם הצדיק ולא תסור ממנו רגע, שהשגחה נמשכת לפי המעשה, וכפי שיוסיף בצדקותיו ודבקותו בה' כן יחולו בו עיני ההשגחה על כל פרטי פעולותיו, אולם מן ההשגחה הזאת המתמדת יסתבב ענין הנסיון הנזכר, שאחר שישגיח ה' על כל פרטי פעולת הצדיק כמי שמשגיח על בנו יחידו אשר אהבו אהבת נפש, כן יוסיף לבחון ולנסות את צדקותיו על כל הצדדים, ויבחנהו במצרף הבחינה עד כמה תגיע שלימותו ועד כמה יעלהו מעלה מעלה, ומזה נתהוה ענין הנסיון, כי יצוייר לפעמים ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו, שבאם ינשא את הצדיק לשבת על כסא הגדולה את מלכים בגדולה וממשלה, ישבו לנצח בצדקתם, ויגבהו תמיד מעלה מעלה, כי יגבה לבם בדרכי ה', ויהיו תמימים ויתהלכו מחיל אל חיל, ויהיו מעבדיו ואוהביו, ובכל זה יצוייר כי.

ואם אסורים בזקים, שבאם יורידם ממעלתם ויאסרו בזיקים, אז יתמוטטו מצדקתם ויקראו תגר על ה', ואז ילכדון בחבלי עוני, הגם שלא נלכדו ברשת היצר ע"י נסיון העושר, ילכדו ע"י נסיון העוני ויתמוטטו מצדקתם, ולכן.

ויגד להם פעלם, לכן יעמידם בנסיון העוני כדי להגיד ולהודיע להם פעלם ופשעיהם אשר יתגברו בעתיד, בעת הנסיון שאז יפשעו בה', וזה יברר שאינם תמימים בכל צד, כמ"ש החנם ירא איוב אלהים וכו' אולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו וכו':

ויגל, ובזה יגלה אזנם למוסר, שעי"ז יודיע להם מוסרו, ויאמר כי ישובון מאון ושיעמדו בנסיון העוני ג"כ למען יתגלה כי עבדו את ה' בלא שום פניה, ויאמר ויודיע להם.

שאם ישמעו ויעבדו, אם יעמדו בנסיון בעת העוני, ויעבדו את ה' כעבדים העובדים בכל אופן בין אם יתן להם אדוניהם טוב ובין אם יאסרם בזקים, כי יהיו עבדים נאמנים לאלהיהם, אז יכלו ימיהם בטוב וישוב ה' להגביהם ולהשיבם למדרגתם:

ואם לא ישמעו, ולא יעמדו בנסיון, אז בשלח יעברו בשלח וחרב של השטן, ויגועו בבלי דעת, יען שלא ידעו דרכי ה' ונסיונותיו ודברו סרה על ה', כ"ז יגלה אזנם ויאמר להם, ור"ל בעת היסורים מודיע ומגלה אזנם שבנסיון הזה תלוי אשרם והצלחתם אם ישמעו ויעמדו בנסיון ויקבלו היסורים מאהבה:

וחנפי לב, אמנם אלה שלא היו צדיקים גמורים ולא היה לבם כברם, כי לבם היה מלא חונף וזיוף, ולא עבדו בעת העושר רק מתקות גמול ומצד שהיה להם כל טוב מאת ה' לא באמת ובתמים, הם ישימו אף וקצף, על כי אסרם ביסורים ויתלוננו על מדותיו ועל דרכי הנהגתו כמו שעשה איוב, ולא ישועו לקרא לה' לישועה על מה שאסרם בחבלי עוני, כי בהפך הם משימים אף ע"ז.

תמות, עי"כ מאבדים בין חיי הנפש בעוה"ב כי תמות בנער נפשם, ובין חיי הגוף כי חיתם תמות בקדשים :

יחלץ עני, אמנם את העני שהוא מי שיכניע א"ע לפני ה' ולא יקרא תגר, אותו יחלץ ה' בעניו, ר"ל ע"י עניו והכנעתו יחלצנו מן היסורים, ובעת הלחץ יגל אזנם, ויודיעם האמתיות ודרכי הנהגתו שכולו טוב וחסד:

אחרי ההוצעה הזאת השיב המתוכח פניו אל איוב לברר כי כן קרהו, ושזה עצמו היה סבת יסוריו שהיה ענין נסיון, והראה לו שהצדק עם ה' בזה כי באמת לא עמד בנסיון, כי ע"י נסיון היסורים נתברר שלא היה תמים ועובד מאהבה, עז"א ואף, ר"ל אף לך קרה כן, כי גם אם הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה, שע"י שהיה לך כל טוב וע"י שהיה לך רוחב, זה ציור על רוב הרחבה שהוא הפך הצרה, והרוחב הזה לא היה מוצק תחתיו, כי לפעמים יש לאדם רוחב שתחתיו יש מוצק וצוקה, דהיינו שיהיה לו עושר וכל טוב בחיצוניותיו אבל בלבו י"ל צוקה פנימית ולבו מלא עצב, (שזה ההבדל בין צרה וצוקה, שהצרה היא הצרה החיצונית שהפוכה היא הרוחב, והצוקה היא צוקת הנפש הפנימית, ולפעמים י"ל להאדם רוחב חיצוני, שביתו מלא טוב, אבל תחת הרוחב נמצא צוקה פנימית, שרוחו הפנימי מלא עצב ויגון והשקט לא יוכל), ואתה היה לך כל טוב ועושר ורוחב חיצוני וגם לבך היה מלא שמחה ושלוה פנימית, ונחת שלחנך היה מלא דשן שזה ציור על רוב הטובה, ודבר זה מה שהיה לך רחב בלא צוקה ושלחן מלא דשן זה הסית אותך מפי צר, ר"ל שעי"ז היית ירא אלהים וסר מרע, ולא היה פתחון פה להצר והשטן לקטרג עליך על רוע מעשיך, כי לא נמצא עולתה בך:

ודין, אבל באמת דין רשע מלאת כשבאו עמך לעומק הדין, בעת שבאו בני האלהים והשטן להתיצב על ה' אז מלאת דין של הרשע שהוא השטן המקטרג עליך לאמר החנם ירא איוב אלהים, כי טען עליך שיש אפשריות שתתמוטט מדרך הטוב ודין ומשפט יתמוכו, והדין והמשפט שהם מחויבים להשקיף על כל הצדדים וכל אופני המשפט, הם תמכו את דין הרשע, ואת הקטרוג אשר קטרג עליך לאמר.

כי חמה פן יסיתך בספק, שהגם שעמדת בנסיון העושר יכול להיות שהחמה יסית אותך להסתפק בדרכי ה' ולכפור בהשגחתו ולקרא תגר, שע"י שישקה אותך כוס החמה תעלה חמה באפך להסתפק בהשגחה, ורב כפר אל יטך ר"ל הגם שבעת שנתן לך ה' רב כופר, שהוא רוב העושר שנתן לך, (שזה היה נראה כנותן לך כופר ושחד כדי שתעבוד אותו) זה לא הטה אותך מדרך הטוב ועמדת בנסיון העושר, יוכל להיות שלא תעמוד בנסיון העוני והחמה, ויסית אותך אל הספק באמונת ה', כן היה דין רשע וקטרוג השטן עליך:

היערך, ר"ל וא"כ אשאלך עתה וכי תוכל לטעון שיערך ה' וישקף על שועך, מה שהיית שוע ונדיב (או שהיית שועה ופונה אליו) בעת שהיית לא בצר, בעת שלא היית בצרה, כי בהפך שהיה עמך כל מאמצי כח, דהיינו כל הדברים שמאמצים את כח האדם שיעמוד בישרו, שהיה לך עושר ובנים ובריאת הגוף שכולם אמצו כחך להיות איש תם וישר:

אל תשאף הלילה, שאז בעת ההיא לא שאפת והתאוית שיבא הלילה לעלות עמים תחתם, ר"ל שאז בעת הטובה לא רצית שיסופו עמים רבים ממקומם בלילה אחד ע"י רעש הארץ על ידי רשעתם, כמ"ש ירוע כבירים לא חקר ויעמד אחרים תחתם, שאמר זה על מה שרצה איוב בעת צרתו שישמיד ה' כל הרשעים בפעם אחד ויסופו עמים רבים במקומם בכליון חרוץ, כמו שטען בסי' כ"ד, שכ"ז דבר בעת צר לו אבל בימי השלוה לא שאף ולא התאוה לזה, וא"כ וכי יערך ה' את שועך בעת ההיא שהיית לא בצר, שאז היית שוע:

השמר לבל תפן אל און — שאז בהיותך בשלוה ולא בצר היית שוע להשמר מאון ומדעת מינות ועמדת בנסיון, איך יערך ה' את שועך לדון ממנו על צדקתך, אחר שעל זה בחרת מעוני, הלא עתה מסבת העוני בחרת על זה, לפנות אל און, ולשאוף הלילה לעלות עמים, ולכפור בהשגחה, הלא כ"ז בחרת עתה, ולא עמדת בנסיון העוני, ונתברר שצדקו דברי השטן מ"ש כי חמה פן יסיתך בשפק, וששועך וצדקתך לא היו בתמימות, רק ע"י כופר שנתן לך ה', כי הלא לא עמדת בנסיון ואין לבבך שלם עם ה':

הן אל, אחר שבאר לו סבת יסורי איוב ונסיונו, אמר הנה האל ישגיב בכחו, שרוצה לחזק את האדם ולהעלותו ע"י הנסיון למדרגה יותר גדולה, עד שיהיו שוות בעיניו טובות העוה"ז ורעותיו, הצלחה ועוני, בריאת הגוף וכאב אנוש, פרי בטן ושיכול בנים, שבזה יתעלה על ענינים החומריים אל ענין שהוא למעלה מטבע הבשר, ענין אלהי בה יבחנו המתהלכים לפניו באמת, מי כמהו מורה אשר יורה דרך העבודה והתעלות האדם אל האלהים:

מי פקד עליו דרכו, הדרך שהשם הולך בה בהנהגת בריותיו לא פקד מי עליו, כי הוא דרך מיוחד נבדל מן דרך הטבע והסדר המערכיי, ומי אמר פעלת עולה, כי הכל בהשגחה ובמדת הדין והיושר והצדק:

זכור, מכאן עד סוף המענה הוא כעין חתימה לכל דברי הוכוח, ותוכן דבריו, שנגד מה שחקר איוב ודרש בשכלו על השגות שהם אחר הטבע, כמו על מציאת הנפש והשארותה, ועל שכר הנפש וגמולה, ועל ידיעת ה' והבחירה וכדומה, אמר אליו למה יהרוס לעלות אל האלהים לחקור במה שאחר הטבע אשר שם הערפל והענן, ראה נא תחלה אם תוכל להבין דרכי הטבע הנגלים, אשר אתה רואה אותם בעיניך ומרגישם בחושיך תמיד, ואז תעפיל לעלות ההרה לדרוש על דברים שאחר הטבע, אבל אחר שאראך כי אינך יודע אף דרכי הטבע הנגלים והתמידים, איך תתנשא לדבר על נפלאות הנעלים מן הטבע, זכור כי תשגיא ותגדיל את פעלו אשר שוררו אנשים, דהיינו פעלים הטבעיים הנראים לכל האנשים, וכולם שוררו עליהם שירים וזמירות וספרו ענינם בשיריהם:

כל אדם חזו בו, גם דברים הנגלים שחזו בו כל אדם, בכל זה אנוש יביט מרחוק, אין שום אדם רואה הדברים בקרוב לדעת אותם על בורים, רק כמביט דבר מרחוק שאינו רואה רק את צלו לא את עצמותו, ואם את פעליו הנגלים אין אנו משיגים כל שכן וק"ו שלא נוכל להשיג את האל בעצמו, כי.

הן אל שגיא, הלא מתוך פעולותיו ניכר איך גדול הוא ושגיא האל בעצמו, וזה בודאי לא נדע, כי מספר שניו ולא חקר, שהוא בלתי נתון תחת הזמן, ואין אתנו חוש והשגה להשיג דבר אשר הוא למעלה מן הזמן:

כי יגרע, מביא דוגמא מן המטר והגשמים שהם מפעלות ה', והם דברים המתמידים במציאות והנראים לכל, ובכ"ז אין אדם יורד להבין תכונתם בידיעה ברורה, וכ"ש שאין לנו השגה בנפלאות אשר הם למעלה מן הטבע. והנה הויית הגשמים הם מן האדים העולים מן הארץ והמים, ומתקבצים בעגול הנשימה, וצייר במליצתו שה' יגרע מן הארץ ויאסף נטפי מים, שהם האדים העולים אשר הם יזוקו מטר לאדו, שמהם יזקק ויברר ויתיך מטר אל האדים הנשאים ברקיע:

אשר יזלו שחקים, מצייר כי בעלות האדים עד השחקים לפעמים יזלו המים משם בשפע ולפעמים יתחלקו לרסיסים דקים וירעפו עלי אדם רב :

אף, ידוע מטבע המטר שבעת שהאויר צח אז האדים עוצרים בתוכם את החום וחומר האשיי הנמצא בם שהוא חומר עלעקטרי והחום הזה מפיץ את האדים והם מופרשים ומפוזרים באויר, ולכן השמים טהורים והעננים בלתי נראים כי החום מפזר את הרסיסים, הגם שהם נמצאים באויר וז"ש אף אם יבין מפרשי עב תשאות סכתו, ר"ל שהעב המופרש ומפוזר הגם שהוא עצמו יבין תשאות סוכתו, היינו שהוא יודע ומבין שהוא נמצא באויר ושסוכתו יש לו תשאות וחשך שואה ומשואה ושאון מים כבירים, כי הגם שהעב מופרש ובלתי נראה, בכ"ז הוא נמצא תמיד והוא מבין בעצמו שישנו במציאות, בכ"ז,

הן פרש עליו אורו, ע"י שפרש על העב את אורו שהוא אור ואש העלעקטרי, שהוא מאיר ומחמם בתוך העב ומפוצץ חלקי האדים ומפרישם באויר, עי"כ שרשי הים כסה, ר"ל שטפות האדיים והמימיים שעלו מן הים אל האויר, שנקראים שרשי הים, האור כסה אותם, שע"י האור והחום יתכסו האדים, ולא יתקבצו להיות עב וענן כי הם מפורשים ומפוזרים:

כי בם, כי ע"י החק הזה ששם בטבע האדים שלפעמים הם מכוסים על ידי האור הטמון בם והאויר נקי מן האדים, ולפעמים תצא החום והאור מהם ויתגלמו ויתעבו וירד המטר עי"כ לפעמים בם ידין עמים, בהעצר השמים ולא יהיה מטר ויהיה רעב בארץ, ולפעמים יתן אוכל למכביר, עת יתקבצו העננים וירד הגשם:

על כפים, מפרש איך יהיה בעת שרוצה שירד המטר ויתעבו האדים, בעת שיכסה את האור על כפים, היינו שאור העלעקטרי והחום הנמצא באדים יעלה מהם ויתכסה מהם להיות על כפים, שיעלה החום למעלה מן העננים, ויחלץ מן האדים, ויצו עליה במפגיע, שאז יצוה ה' שיתקבצו האדים ויעננו ענן על הארץ על ידי שיפגעו זה בזה ויתחברו, אז בעת שיפגעו העננים זה בזה:

יגד עליו רעו, שאז בהחלץ אור העלעקטרי מן האדים יתהוה הרעם והברק כמ"ש חכמי הטבע, ודבר זה יגיד ויבשר שנשברו העבים וירד הגשם, ומצייר במליצתו כאילו אז יצא קול תרועה שהוא קול הרעם, (שכמו שתצא התרועה מן הקנה האבוב והחלול כן תצא תרועת הרעם) מקנה אף על עולה, התרועה עולה על, היינו שעולה למעלה, מקנה אף, מן הקנה החלול של האף, שנשמע כאלו מתריעים בקנה, והקול נשמע כקול אף וקצף, וידוע שהמשוררים הקדמונים ציירו את הרעם כתרועת אף וחמה העולה למעלה, עפ"ז צייר שרעם התרועה עולה מקנה אף וחמה, וזה מגיד ומבשר את הגשם: