Commentary page
II Samuel 18
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerII Samuel Chapter 18
II Samuel Chapter 18 presents 32 verses in a searchable Hebrew text unit. This original reading guide identifies observable themes and a practical path through the chapter without adding an unverified interpretation.
Text map
Begin with the opening verses, notice repetitions and transitions, then use the verse index to return to the exact line. The verse index is especially useful for following repeated words and changes in scene or voice.
Reading lens
Read the passage once for its sequence of ideas, then return to the words that carry the argument or image. The source text remains the primary evidence; this note offers a structured way to enter it rather than replacing close reading.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 32 verses on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact verse.
- Verse 111 words
Opens “וַיִּפְקֹ֣ד דָּוִ֔ד אֶת־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ וַיָּ֣שֶׂם עֲלֵיהֶ֔ם…”
- Verse 223 words
Opens “וַיְשַׁלַּ֨ח דָּוִ֜ד אֶת־הָעָ֗ם הַשְּׁלִשִׁ֤ית בְּיַד־יוֹאָב֙ וְ֠הַשְּׁלִשִׁ֠ית בְּיַ֨ד…”
- Verse 326 words
Opens “וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם לֹ֣א תֵצֵ֗א כִּי֩ אִם־נֹ֨ס נָנ֜וּס…”
- Verse 414 words
Opens “וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁר־יִיטַ֥ב בְּעֵינֵיכֶ֖ם אֶעֱשֶׂ֑ה וַיַּעֲמֹ֤ד…”
- Verse 516 words
Opens “וַיְצַ֣ו הַמֶּ֡לֶךְ אֶת־י֠וֹאָ֠ב וְאֶת־אֲבִישַׁ֤י וְאֶת־אִתַּי֙ לֵאמֹ֔ר לְאַט־לִ֖י…”
- Verse 69 words
Opens “וַיֵּצֵ֥א הָעָ֛ם הַשָּׂדֶ֖ה לִקְרַ֣את יִשְׂרָאֵ֑ל וַתְּהִ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה…”
- Verse 714 words
Opens “וַיִּנָּ֤גְפוּ שָׁם֙ עַ֣ם יִשְׂרָאֵ֔ל לִפְנֵ֖י עַבְדֵ֣י דָוִ֑ד…”
- Verse 815 words
Opens “וַתְּהִי־שָׁ֧ם הַמִּלְחָמָ֛ה (נפצות) [נָפ֖וֹצֶת] עַל־פְּנֵ֣י כׇל־הָאָ֑רֶץ וַיֶּ֤רֶב…”
- Verse 925 words
Opens “וַיִּקָּרֵא֙ אַבְשָׁל֔וֹם לִפְנֵ֖י עַבְדֵ֣י דָוִ֑ד וְאַבְשָׁל֞וֹם רֹכֵ֣ב…”
- Verse 1011 words
Opens “וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ אֶחָ֔ד וַיַּגֵּ֖ד לְיוֹאָ֑ב וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּה֙…”
- Verse 1118 words
Opens “וַיֹּ֣אמֶר יוֹאָ֗ב לָאִישׁ֙ הַמַּגִּ֣יד ל֔וֹ וְהִנֵּ֣ה רָאִ֔יתָ…”
- Verse 1224 words
Opens “וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ אֶל־יוֹאָ֔ב (ולא) [וְל֨וּ] אָנֹכִ֜י שֹׁקֵ֤ל…”
- Verse 1310 words
Opens “אֽוֹ־עָשִׂ֤יתִי (בנפשו) [בְנַפְשִׁי֙] שֶׁ֔קֶר וְכׇל־דָּבָ֖ר לֹא־יִכָּחֵ֣ד מִן־הַמֶּ֑לֶךְ…”
- Verse 1416 words
Opens “וַיֹּ֣אמֶר יוֹאָ֔ב לֹא־כֵ֖ן אֹחִ֣ילָה לְפָנֶ֑יךָ וַיִּקַּח֩ שְׁלֹשָׁ֨ה…”
- Verse 159 words
Opens “וַיָּסֹ֙בּוּ֙ עֲשָׂרָ֣ה נְעָרִ֔ים נֹשְׂאֵ֖י כְּלֵ֣י יוֹאָ֑ב וַיַּכּ֥וּ…”
- Verse 1611 words
Opens “וַיִּתְקַ֤ע יוֹאָב֙ בַּשֹּׁפָ֔ר וַיָּ֣שׇׁב הָעָ֔ם מִרְדֹ֖ף אַחֲרֵ֣י…”
- Verse 1716 words
Opens “וַיִּקְח֣וּ אֶת־אַבְשָׁל֗וֹם וַיַּשְׁלִ֨כוּ אֹת֤וֹ בַיַּ֙עַר֙ אֶל־הַפַּ֣חַת הַגָּד֔וֹל…”
- Verse 1825 words
Opens “וְאַבְשָׁלֹ֣ם לָקַ֗ח וַיַּצֶּב־ל֤וֹ בְחַיָּו֙ אֶת־מַצֶּ֙בֶת֙ אֲשֶׁ֣ר בְּעֵֽמֶק־הַמֶּ֔לֶךְ…”
- Verse 1911 words
Opens “וַאֲחִימַ֤עַץ בֶּן־צָדוֹק֙ אָמַ֔ר אָר֣וּצָה נָּ֔א וַאֲבַשְּׂרָ֖ה אֶת־הַמֶּ֑לֶךְ…”
- Verse 2019 words
Opens “וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ יוֹאָ֗ב לֹא֩ אִ֨ישׁ בְּשֹׂרָ֤ה אַתָּה֙…”
- Verse 2112 words
Opens “וַיֹּ֤אמֶר יוֹאָב֙ לַכּוּשִׁ֔י לֵ֛ךְ הַגֵּ֥ד לַמֶּ֖לֶךְ אֲשֶׁ֣ר…”
- Verse 2221 words
Opens “וַיֹּ֨סֶף ע֜וֹד אֲחִימַ֤עַץ בֶּן־צָדוֹק֙ וַיֹּ֣אמֶר אֶל־יוֹאָ֔ב וִ֣יהִי…”
- Verse 2311 words
Opens “וִיהִי־מָ֣ה אָר֔וּץ וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ ר֑וּץ וַיָּ֤רׇץ אֲחִימַ֙עַץ֙…”
- Verse 2415 words
Opens “וְדָוִ֥ד יוֹשֵׁ֖ב בֵּין־שְׁנֵ֣י הַשְּׁעָרִ֑ים וַיֵּ֨לֶךְ הַצֹּפֶ֜ה אֶל־גַּ֤ג…”
- Verse 2512 words
Opens “וַיִּקְרָ֤א הַצֹּפֶה֙ וַיַּגֵּ֣ד לַמֶּ֔לֶךְ וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ אִם־לְבַדּ֖וֹ…”
- Verse 2615 words
Opens “וַיַּ֣רְא הַצֹּפֶה֮ אִישׁ־אַחֵ֣ר רָץ֒ וַיִּקְרָ֤א הַצֹּפֶה֙ אֶל־הַשֹּׁעֵ֔ר…”
- Verse 2716 words
Opens “וַיֹּ֙אמֶר֙ הַצֹּפֶ֔ה אֲנִ֤י רֹאֶה֙ אֶת־מְרוּצַ֣ת הָרִאשׁ֔וֹן כִּמְרֻצַ֖ת…”
- Verse 2822 words
Opens “וַיִּקְרָ֣א אֲחִימַ֗עַץ וַיֹּ֤אמֶר אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ שָׁל֔וֹם וַיִּשְׁתַּ֧חוּ לַמֶּ֛לֶךְ…”
- Verse 2918 words
Opens “וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ שָׁל֥וֹם לַנַּ֖עַר לְאַבְשָׁל֑וֹם וַיֹּ֣אמֶר אֲחִימַ֡עַץ…”
- Verse 307 words
Opens “וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ סֹ֖ב הִתְיַצֵּ֣ב כֹּ֑ה וַיִּסֹּ֖ב וַֽיַּעֲמֹֽד׃…”
- Verse 3115 words
Opens “וְהִנֵּ֥ה הַכּוּשִׁ֖י בָּ֑א וַיֹּ֣אמֶר הַכּוּשִׁ֗י יִתְבַּשֵּׂר֙ אֲדֹנִ֣י…”
- Verse 3218 words
Opens “וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־הַכּוּשִׁ֔י הֲשָׁל֥וֹם לַנַּ֖עַר לְאַבְשָׁל֑וֹם וַיֹּ֣אמֶר…”
Rashi's commentary
Verse 3
לא ישימו אלינו לב — לא יהיה דבר חשוב בעיניהם להתגבר ולהתהלל, מאחר שאין אתה במלחמה:
כי עתה — בהיותך בכבודך, חשוב אתה כמונו:
עשרת אלפים — כעשרת אלפים איש כמונו:
כי תהיה לנו מעיר לעזור — (תרגום:) וכען טב ארי תצלי עלנא מן קרתא למסעד:
Verse 5
לאט לי לנער — אם יקרא לפניכם במלחמה, חמלו עליו:
Verse 6
ביער אפרים — ומהיכן היה יער לאפרים בעבר הירדן מזרחה, שלא ניתן שם חלק אלא לבני גד ולבני ראובן ולמנשה, אלא מתוך שהתנה יהושע שיהיו מרעין בחורשין, והיה אותו היער סמוך לאפרים, אלא שהירדן מפסיק, והיו מרעין שם בהמותיהם, היה נקרא יער אפרים:
Verse 8
וירב היער לאכול בעם — חיות רעות שביער, כן תרגם יונתן:
Verse 9
ויקרא אבשלום — לשון מקרה ופגע:
ויתן בין השמים ובין הארץ — אמרו רבותינו (סוטה י ב): שלף חרבו לקוץ שערו, וראה גיהנם פתוחה תחתיו:
Verse 12
שמרו מי בנער — כל מי שיבא לידו ישמרנו:
Verse 14
לא כן אוחילה לפניך — לא אבקש עוד בקשה ממך, כי אני אלך:
Verse 18
כי אמר אין לי בן — ממלא מקומי, ויהיה חשוב כמותי:
בעבור הזכיר שמי — אקים לי מצבת אבן, ובנין חשוב היה:
Verse 20
ובשרת ביום אחר — בשורת תשועה אחרת:
כי על כן — כי על אשר בן המלך מת, לפיכך לא טובה לך הבשורה זאת:
Verse 22
ולכה אין בשורה מוצאת — אין מתת שכר בשורה מצויה היום:
Verse 23
ויהי מה — כלומר ומה בכך אם אין לי שכר:
ויעבור — (תרגום:) וקדים ית כושי:
Verse 29
ראיתי ההמון הגדול — הומים ונעים במלחמה:
לשלוח את עבד המלך יואב ואת עבדך — הרי זה מקרא מסורס, לשלוח יואב את עבד המלך ואת עבדך, לאחר ששלח יואב את עבד המלך זה הרץ אחרי:
ואת עבדך — על עצמו הוא אומר, ולא ידעתי מה היה אחרי כן:
Verse 30
סב התיצב כה — פנה לצד אחר והתיצב כה, ונשמע מה יאמר זה:
Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.
Malbim's commentary
Verse 1
ויפקד ספר שדוד ערך וסדר את המלחמה, א — שפקד את העם לדעת מנינם, ב. ששם עליהם ראשים:
Verse 2
ג. שחלקם לשלשה ראשים תחת ג' מנהיגים, וחפץ ללכת גם כן:
Verse 3
השאלות — לשון עתה כמונו עשרה אלפים, מורה שעוד יש עשרת אלפים אנשי חיל כמוהם, והמפרשים נלחצו:
ויאמר העם עכבו בידו מפני ג' טעמים, א — אחר שעקר מגמת הלוחמים הוא להמית את המלך, כשלא ימצא עמהם אף שינוסו עבדי דוד לא ישימו לב כי אין מטרת כונתם להמית את העם, מה שאין כן אם ימצא דוד בתוכם ירדפו עד ישיגוהו, ב. כי כשלא יצא המלך עמם יחשבו כי עקר המחנה נשארה עם המלך, כדרך המלחמה שאם אין המלך יוצא שולח שרי החיל וצבא, והוא עומד מוכן עם הכרתי והפלתי לבא לעזרתם בעת הצורך, ואם כן גם אם ימותו חצינו לא ישימו לב כי יחשבו שעתה יבואו כמוהם עוד עשרה אלפים, אשר יבואו עם המלך לעזרם, ויוכל להיות שבאמת השאיר המלך מבני החיל אתו ע"ד זה, ג. ועתה ן טוב כי תהיה לנו מעיר לעזור אם בתפלה אם בעצה, או למ"ש שהשאיר חיל אצלו יבא לעזרתם בעת צר:
Verse 5
לאט לי רצה לומר אם תשיגהו תלאט עמו שלא להרגו, וזה תעשה לי למעני באשר הוא בני, והטעם שצוה עליו מפני שראה שאבשלום לא היה דעתו להרגו כנ"ל, וגם כדברי הרלב"ג אחרי שידע שמעשה זו היה בסבת חטאו כמ"ש לו הנביא הנני מקים עליך רעה וכו':
Verse 6
ויצא, אנשי דוד באומץ לבם הלכו לקראת ישראל, וישראל עמדו במקומם בארץ גלעד סמוך לירדן ששם היה יער שהיה של אפרים (שהיה גבולם סמוך לירדן (כמ"ש יהושע טז ז) ומצרנים לגלעד כמ"ש ממעשה דיפתח (שופטים יב) מרעים שם בהמותיהם (כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שכן תקן יהושע) ונקרא מטעם זה יער אפרים) לפ"ז כבר נראה שהיה מורך בלב ישראל להתקרב אל אנשי דוד ועמדו סמוך לירדן, ועבדי דוד אזרו חיל:
Verse 7
(ז-ח) השאלות — לו לומר תחלה ותהי המלחמה נפוצת ואחר כך וינגפו וכו':
וינגפו ספר ד' דברים, א — שתיכף וינגפו שם שהחילו לירא מפניהם, ב. אחר כך ותהי שם המגפה גדולה:
Verse 8
ג. ותהי שם המלחמה נפוצת, שהתחילו לברוח ונפוצו איש איש לבדו, שזה תכלית המפלה, ד. וירב היער על ידי שנפוצו ברחו אל היער ונמחצו מעצי היער ומחיתו טרף:
Verse 12
ולו אנכי, רצה לומר לא לבד כמו שתאמר שאתה תתחייב לתת לי עשרה כסף, שאף אם היו על ידי במזומן ואף אם יהיו אלף כסף לא אשלח ידי מצד שני טעמים, א. שהוא בן המלך, ב. כי באזנינו צוה המלך וכו':
Verse 13
או פי' מהרי"א אף אם הייתי מעלים הדבר הנה בזה הייתי חוטא בנפשי לעשות שקר כזה, ועוד שכל דבר לא יכחד מן המלך ואז כשיודע לו אתה תעמוד מנגד:
Verse 14
לא כן לא אתה תכהו רק אוחילה לפניך אני אתחיל להכותו, בענין שיהיה החטא עלי, וכן עשה הוא החל ונושאי כליו גמרו מיתתו:
Verse 18
ואבשלום גם קבורה לא היתה לו במקום אשר הכין לו בחייו, ויען שהוא קרא למצבת על שמו, רצה לומר מצבת קבורת אבשלום, והוא נקבר ביער, ולכן ויקרא לה יד אבשלום, רצה לומר המקום שהכין לו אבשלום, ולא נקבר שם, (כמו ויד תהיה לך דברים כ״ג:י״ג):
Verse 19
(יט-כג) השאלות — מה שכפל לא איש בשורה אתה היום הזה, והיום הזה לא תבשר, ואיך אמר ובשרת ביום אחר, מה יבשר, ולשון כי על כן בן המלך מת אין לו מובן, ולמה הוסיף אחימעץ שירוץ אחרי הכושי וכבר הודיע לו שלא איש בשורה הוא, ומה חדש יואב שנית, ולמה אמר שלישית ויהי מה ארוצה ויואב הסכים עמו:
Verse 20
ויאמר לו יואב לא איש בשורה אתה היום הזה, באשר בהבשורה הטובה הזאת היתה רצופה גם כן בשורה רעה ממיתת בן המלך, א"ל שאין ראוי שתמהר להיות אתה המבשר, רק בא' מג' פנים, א. אם הוא יומו, רצה לומר כי מנהג המלכים ליעד בכל יום איש מיוחד לבשרו את כל הנעשה ואז מחויב להגיד אם טוב ואם רע, נגד זה אמר לו לא איש בשורה אתה היום הזה, רצה לומר לא נתיעדת לכך, ב. מצד שיש בזה ספור תהלת ה' והשגחתו, ולברכו על הטובה וכמ"ש (פכ"ט) ברוך ה' אלהיך וכו', וראוי שתהיה על ידי בן הכהן, על זה אמר כי ובשרת ביום אחר, כי תוכל לבשר חסדי ה' כל הימים, ג. מצד שתרצה להודיע הטובה שנעשה היום, על זה אמר והיום הזה לא תבשר כי על כן בן המלך מת, ושבמה שתאמר כי שפט ה' את המלך מיד אויביו הלא תודיע מיתת בן המלך, שבו פגע משפט ה' בראשונה בשהיה הוא המורד העקרי, ועל כן רצה לומר על ששפט ה' משפט זה לכן מת, ואם כן היא בשורה רעה, שאין ראוי שתהיה על ידי איש טוב כמוך:
Verse 21
ויאמר יואב לכושי לך הגד למלך, לא אמר רוץ בשר רק לך הגד, כי אינה בשורה רק שעל כל פנים צריך להגיד ולהודיע לו, ולמ"ש בפדר"א שהיה הוא האיש שראה את אבשלום תלוי א"ל הטעם שיגיד הוא, כי אשר ראית יען אתה ראית איך נתגלה באלה ומאת ה' היתה זאת שיהרג:
Verse 22
ויוסף עוד עתה אמר אחימעץ אחרי שהכושי יגיד מיתת אבשלום, יוכל הוא לרוץ אחריו, ויהיה המבשר טוב של התשועה שעבדי דוד נצחו בישועת ה', וזה שכתוב ארוצה אחרי הכושי, והשיב לו יואב למה זה אתה רץ הלא הכושי יגיד גם הבשורה הטובה, כי בדבור א' כלול הרע והטוב, ולכה אין בשורה מצאת רצה לומר לא נמצא לפניך בשורה מיוחדת, כי הכושי יאמר ששפטו ה' מהקמים עליו, ויכלול גם הבשורה הטובה:
Verse 23
ואז אמר אחימעץ, שאם כן ירוץ הוא להקדים את הכושי, ויקדים הוא לבשר טוב, באופן שלא יכלול בדבריו מיתת אבשלום, וכמ"ש ברוך ה' וכו' אשר סגר וכו' כמו שית', ואחרי שהכושי מוכן למלא דבריו, והגם שלא יוכל להשיב ע"מ שישאל המלך, ויהי מה רצה לומר על כל פנים אגיד דבר מה ואהיה מבשר טוב, ולכן רץ ויעבר את הכושי:
Verse 24
(כד-כו) השאלות — מ"ש וילך הצופה וכו' אין לו באור, ולמה קרא תחלה אל המלך ואחר כך אל השוער: ומפני שישראל מרדו בו התחיל לגבות מהם מס מה שלא גבה מקדם, כמ"ש מהרי"א ומינה את אדורם על המס, ויען שהמרד נצמח על ידי שגנב אבשלום את לב העם לאמר שהמלך לא יעשה משפט ורבתה אז התלונה על המזכיר והסופר שלא באמנה הם עושים להזכיר ולכתוב כל הבאים אל המלך למשפט, והיה איזה מחשבה להעבירם, יאמר כי גם אלה נשארו על משמרתם, כי ראה שאבשלום התעולל בעלילות רשע:
וילך הצופה אל גג השער אל החומה רצה לומר כי אחימעץ שהסב דרכו מצד הככר לא בא מן הצד שנגד השער, רק מן הצד שנגד החומה ולכן לא ראהו הצופה מצד השער, רק שהלך במקרה אל החומה ומשם ראהו:
Verse 26
ויקרא הצופה אל השוער, הנימוס הוא שהצופה יקרא אל השוער, למען ישאל מהמלך אם יניח את הבא ליכנס אל המלך, רק בענין נחוץ וחדש יגיד אל המלך בעצמו, לכן בפעם הראשון שידע שהמלך מצפה מאד שיבוא איש מן המחנה, הגיד למלך עצמו ובפרט שבא מצד החומה לא מצד השער ואין לו ענין עם השוער, מה שאין כן ברץ השני שאין נחוץ כל כך כי הראשון יגיד דבר, הגיד אל השוער כפי הנימוס:
Verse 28
ברוך ה' אלהיך אחימעץ נשמר ולא אמר בלשון שרצה להגיד (בפסוק י"ט) כי שפטו ה' מיד אויביו, שבזה ירמוז מיתת אבשלום, רק אמר אשר סגר את האנשים, היינו שעבדי דוד גברו עליהם, ומברך ה' על הטובה:
Verse 29
ראיתי את ההמון, יוכל להיות כי דבר אמת בזה, שעת נודע להעם מיתת אבשלום, בחשבם כי היא בשורה טובה, התקבצו על יואב שילך הוא ואחימעץ להגיד זאת להמלך, ובפרט כי יואב המית אותו, ואז ברגע ראשון שבא אחימעץ וראה ההמון הזה לא ידע עדיין מה, ואז אמר ארוצה נא כמ"ש בפסוק י"ט ויואב השיב לו לא איש בשורה אתה, וכן השיב שהוא לא ילך, מפני שהיא בשורה רעה בבחינת המלך, וספר עתה התחלת שליחותו כפי האמת:
Verse 32
השלום לנער, תחלה אמר שלום, כי ממ"ש אחימעץ, היה נראה לו שאבשלום חי ונסגר בידי חיל דוד בחיים, מה שאין כן מלשון הכושי כי שפטך, הבין ההפך ואמר השלום בתמיה והשיב יהיו כנער אויבי אדוני המלך:
Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.
Original text
וַיִּפְקֹ֣ד דָּוִ֔ד אֶת־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ וַיָּ֣שֶׂם עֲלֵיהֶ֔ם שָׂרֵ֥י אֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֥י מֵאֽוֹת׃
David mustered the troops who were with him and set over them captains of thousands and captains of hundreds.
וַיְשַׁלַּ֨ח דָּוִ֜ד אֶת־הָעָ֗ם הַשְּׁלִשִׁ֤ית בְּיַד־יוֹאָב֙ וְ֠הַשְּׁלִשִׁ֠ית בְּיַ֨ד אֲבִישַׁ֤י בֶּן־צְרוּיָה֙ אֲחִ֣י יוֹאָ֔ב וְהַ֨שְּׁלִשִׁ֔ת בְּיַ֖ד אִתַּ֣י הַגִּתִּ֑י {ס} וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־הָעָ֔ם יָצֹ֥א אֵצֵ֛א גַּם־אֲנִ֖י עִמָּכֶֽם׃
David sent out the troops, one-third under the command of Joab, one-third under the command of Joab’s brother Abishai son of Zeruiah, and one-third under the command of Ittai the Gittite. And David said to the troops, “I myself will march out with you.”
וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם לֹ֣א תֵצֵ֗א כִּי֩ אִם־נֹ֨ס נָנ֜וּס לֹֽא־יָשִׂ֧ימוּ אֵלֵ֣ינוּ לֵ֗ב וְאִם־יָמֻ֤תוּ חֶצְיֵ֙נוּ֙ לֹא־יָשִׂ֤ימוּ אֵלֵ֙ינוּ֙ לֵ֔ב כִּֽי־עַתָּ֥ה כָמֹ֖נוּ עֲשָׂרָ֣ה אֲלָפִ֑ים וְעַתָּ֣ה ט֔וֹב כִּֽי־תִֽהְיֶה־לָּ֥נוּ מֵעִ֖יר (לעזיר) [לַעְזֽוֹר]׃ {ס}
But the troops replied, “No! For if some of us flee, the rest will not be concerned about us; even if half of us should die, the others will not be concerned about us. But you are worth ten thousand of us. Therefore, it is better for you to support us from the town.”
וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁר־יִיטַ֥ב בְּעֵינֵיכֶ֖ם אֶעֱשֶׂ֑ה וַיַּעֲמֹ֤ד הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־יַ֣ד הַשַּׁ֔עַר וְכׇל־הָעָם֙ יָֽצְא֔וּ לְמֵא֖וֹת וְלַאֲלָפִֽים׃
And the king said to them, “I will do whatever you think best.” So the king stood beside the gate as all the troops marched out by their hundreds and thousands.
וַיְצַ֣ו הַמֶּ֡לֶךְ אֶת־י֠וֹאָ֠ב וְאֶת־אֲבִישַׁ֤י וְאֶת־אִתַּי֙ לֵאמֹ֔ר לְאַט־לִ֖י לַנַּ֣עַר לְאַבְשָׁל֑וֹם וְכׇל־הָעָ֣ם שָׁמְע֗וּ בְּצַוֺּ֥ת הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־כׇּל־הַשָּׂרִ֖ים עַל־דְּבַ֥ר אַבְשָׁלֽוֹם׃
The king gave orders to Joab, Abishai, and Ittai: “Deal gently with my boy Absalom, for my sake.” All the troops heard the king give the order about Absalom to all the officers.
וַיֵּצֵ֥א הָעָ֛ם הַשָּׂדֶ֖ה לִקְרַ֣את יִשְׂרָאֵ֑ל וַתְּהִ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה בְּיַ֥עַר אֶפְרָֽיִם׃
The troops marched out into the open to confront the Israelites, and the battle was fought in the forest of Ephraim.
וַיִּנָּ֤גְפוּ שָׁם֙ עַ֣ם יִשְׂרָאֵ֔ל לִפְנֵ֖י עַבְדֵ֣י דָוִ֑ד וַתְּהִי־שָׁ֞ם הַמַּגֵּפָ֧ה גְדוֹלָ֛ה בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא עֶשְׂרִ֥ים אָֽלֶף׃
The Israelite troops were routed by David’s followers, and a great slaughter took place there that day—twenty thousand men.
וַתְּהִי־שָׁ֧ם הַמִּלְחָמָ֛ה (נפצות) [נָפ֖וֹצֶת] עַל־פְּנֵ֣י כׇל־הָאָ֑רֶץ וַיֶּ֤רֶב הַיַּ֙עַר֙ לֶאֱכֹ֣ל בָּעָ֔ם מֵאֲשֶׁ֥ר אָכְלָ֛ה הַחֶ֖רֶב בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃
The battle spread out over that whole region, and the forest devoured more troops that day than the sword.
וַיִּקָּרֵא֙ אַבְשָׁל֔וֹם לִפְנֵ֖י עַבְדֵ֣י דָוִ֑ד וְאַבְשָׁל֞וֹם רֹכֵ֣ב עַל־הַפֶּ֗רֶד וַיָּבֹ֣א הַפֶּ֡רֶד תַּ֣חַת שׂ֩וֹבֶךְ֩ הָאֵלָ֨ה הַגְּדוֹלָ֜ה וַיֶּחֱזַ֧ק רֹאשׁ֣וֹ בָאֵלָ֗ה וַיֻּתַּן֙ בֵּ֤ין הַשָּׁמַ֙יִם֙ וּבֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְהַפֶּ֥רֶד אֲשֶׁר־תַּחְתָּ֖יו עָבָֽר׃
Absalom encountered some of David’s followers. Absalom was riding on a mule, and as the mule passed under the tangled branches of a great terebinth, his hair got caught in the terebinth; he was held between heaven and earth as the mule under him kept going.
וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ אֶחָ֔ד וַיַּגֵּ֖ד לְיוֹאָ֑ב וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּה֙ רָאִ֣יתִי אֶת־אַבְשָׁלֹ֔ם תָּל֖וּי בָּאֵלָֽה׃
One of the men saw it and told Joab, “I have just seen Absalom hanging from a terebinth.”
וַיֹּ֣אמֶר יוֹאָ֗ב לָאִישׁ֙ הַמַּגִּ֣יד ל֔וֹ וְהִנֵּ֣ה רָאִ֔יתָ וּמַדּ֛וּעַ לֹא־הִכִּית֥וֹ שָׁ֖ם אָ֑רְצָה וְעָלַ֗י לָ֤תֶת לְךָ֙ עֲשָׂ֣רָה כֶ֔סֶף וַחֲגֹרָ֖ה אֶחָֽת׃
Joab said to the one who told him, “You saw it! Why didn’t you kill him then and there? I would have owed you ten shekels of silver and a belt.”
וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ אֶל־יוֹאָ֔ב (ולא) [וְל֨וּ] אָנֹכִ֜י שֹׁקֵ֤ל עַל־כַּפַּי֙ אֶ֣לֶף כֶּ֔סֶף לֹא־אֶשְׁלַ֥ח יָדִ֖י אֶל־בֶּן־הַמֶּ֑לֶךְ כִּ֣י בְאׇזְנֵ֜ינוּ צִוָּ֣ה הַמֶּ֗לֶךְ אֹ֠תְךָ֠ וְאֶת־אֲבִישַׁ֤י וְאֶת־אִתַּי֙ לֵאמֹ֔ר שִׁמְרוּ־מִ֕י בַּנַּ֖עַר בְּאַבְשָׁלֽוֹם׃
But the man answered Joab, “Even if I had a thousand shekels of silver in my hands, I would not raise a hand against the king’s son. For the king charged you and Abishai and Ittai in our hearing, ‘Watch over my boy Absalom, for my sake.’
אֽוֹ־עָשִׂ֤יתִי (בנפשו) [בְנַפְשִׁי֙] שֶׁ֔קֶר וְכׇל־דָּבָ֖ר לֹא־יִכָּחֵ֣ד מִן־הַמֶּ֑לֶךְ וְאַתָּ֖ה תִּתְיַצֵּ֥ב מִנֶּֽגֶד׃
If I betrayed myself—and nothing is hidden from the king—you would have stood aloof.”
וַיֹּ֣אמֶר יוֹאָ֔ב לֹא־כֵ֖ן אֹחִ֣ילָה לְפָנֶ֑יךָ וַיִּקַּח֩ שְׁלֹשָׁ֨ה שְׁבָטִ֜ים בְּכַפּ֗וֹ וַיִּתְקָעֵם֙ בְּלֵ֣ב אַבְשָׁל֔וֹם עוֹדֶ֥נּוּ חַ֖י בְּלֵ֥ב הָאֵלָֽה׃
Joab replied, “Then I will not wait for you.” He took three darts in his hand and drove them into Absalom’s chest. [Absalom] was still alive in the thick growth of the terebinth,
וַיָּסֹ֙בּוּ֙ עֲשָׂרָ֣ה נְעָרִ֔ים נֹשְׂאֵ֖י כְּלֵ֣י יוֹאָ֑ב וַיַּכּ֥וּ אֶת־אַבְשָׁל֖וֹם וַיְמִתֻֽהוּ׃
when ten of Joab’s young arms-bearers closed in and struck at Absalom until he died.
וַיִּתְקַ֤ע יוֹאָב֙ בַּשֹּׁפָ֔ר וַיָּ֣שׇׁב הָעָ֔ם מִרְדֹ֖ף אַחֲרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־חָשַׂ֥ךְ יוֹאָ֖ב אֶת־הָעָֽם׃
Then Joab sounded the horn, and the troops gave up their pursuit of the Israelites; for Joab held the troops in check.
וַיִּקְח֣וּ אֶת־אַבְשָׁל֗וֹם וַיַּשְׁלִ֨כוּ אֹת֤וֹ בַיַּ֙עַר֙ אֶל־הַפַּ֣חַת הַגָּד֔וֹל וַיַּצִּ֧בוּ עָלָ֛יו גַּל־אֲבָנִ֖ים גָּד֣וֹל מְאֹ֑ד וְכׇ֨ל־יִשְׂרָאֵ֔ל נָ֖סוּ אִ֥ישׁ לְאֹהָלָֽו׃
They took Absalom and flung him into a large pit in the forest, and they piled up a very great heap of stones over it. Then all the Israelites fled to their homes.—
וְאַבְשָׁלֹ֣ם לָקַ֗ח וַיַּצֶּב־ל֤וֹ בְחַיָּו֙ אֶת־מַצֶּ֙בֶת֙ אֲשֶׁ֣ר בְּעֵֽמֶק־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֤י אָמַר֙ אֵֽין־לִ֣י בֵ֔ן בַּעֲב֖וּר הַזְכִּ֣יר שְׁמִ֑י וַיִּקְרָ֤א לַמַּצֶּ֙בֶת֙ עַל־שְׁמ֔וֹ וַיִּקָּ֤רֵא לָהּ֙ יַ֣ד אַבְשָׁל֔וֹם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ {ס}
Now Absalom, in his lifetime, had taken the pillar that is in the Valley of the King and set it up for himself; for he said, “I have no son to keep my name alive.” He had named the pillar after himself, and it has been called Absalom’s Monument to this day.
וַאֲחִימַ֤עַץ בֶּן־צָדוֹק֙ אָמַ֔ר אָר֣וּצָה נָּ֔א וַאֲבַשְּׂרָ֖ה אֶת־הַמֶּ֑לֶךְ כִּֽי־שְׁפָט֥וֹ יְהֹוָ֖ה מִיַּ֥ד אֹיְבָֽיו׃
Ahimaaz son of Zadok said, “Let me run and report to the king that G OD has vindicated him against his enemies.”
וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ יוֹאָ֗ב לֹא֩ אִ֨ישׁ בְּשֹׂרָ֤ה אַתָּה֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וּבִשַּׂרְתָּ֖ בְּי֣וֹם אַחֵ֑ר וְהַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ לֹ֣א תְבַשֵּׂ֔ר כִּֽי־עַל־[כֵּ֥ן] בֶּן־הַמֶּ֖לֶךְ מֵֽת׃
But Joab said to him, “You shall not be the one to bring tidings today. You may bring tidings some other day, but you’ll not bring any today; for the king’s son is dead!”
וַיֹּ֤אמֶר יוֹאָב֙ לַכּוּשִׁ֔י לֵ֛ךְ הַגֵּ֥ד לַמֶּ֖לֶךְ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֑יתָה וַיִּשְׁתַּ֧חוּ כוּשִׁ֛י לְיוֹאָ֖ב וַיָּרֹֽץ׃
And Joab said to a Cushite, “Go tell the king what you have seen.” The Cushite bowed to Joab and ran off.
וַיֹּ֨סֶף ע֜וֹד אֲחִימַ֤עַץ בֶּן־צָדוֹק֙ וַיֹּ֣אמֶר אֶל־יוֹאָ֔ב וִ֣יהִי מָ֔ה אָרֻֽצָה־נָּ֥א גַם־אָ֖נִי אַחֲרֵ֣י הַכּוּשִׁ֑י וַיֹּ֣אמֶר יוֹאָ֗ב לָֽמָּה־זֶּ֞ה אַתָּ֥ה רָץ֙ בְּנִ֔י וּלְכָ֖ה אֵין־בְּשׂוֹרָ֥ה מֹצֵֽאת׃
But Ahimaaz son of Zadok again said to Joab, “No matter what, let me run, too, behind the Cushite.” Joab asked, “Why should you run, my boy, when you have no news worth telling?”
וִיהִי־מָ֣ה אָר֔וּץ וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ ר֑וּץ וַיָּ֤רׇץ אֲחִימַ֙עַץ֙ דֶּ֣רֶךְ הַכִּכָּ֔ר וַֽיַּעֲבֹ֖ר אֶת־הַכּוּשִֽׁי׃
“I am going to run anyway.” “Then run,” he said. So Ahimaaz ran by way of the Plain, and he passed the Cushite.
וְדָוִ֥ד יוֹשֵׁ֖ב בֵּין־שְׁנֵ֣י הַשְּׁעָרִ֑ים וַיֵּ֨לֶךְ הַצֹּפֶ֜ה אֶל־גַּ֤ג הַשַּׁ֙עַר֙ אֶל־הַ֣חוֹמָ֔ה וַיִּשָּׂ֤א אֶת־עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה־אִ֖ישׁ רָ֥ץ לְבַדּֽוֹ׃
David was sitting between the two gates. The watchman on the roof of the gate walked over to the city wall. He looked up and saw a man running alone.
וַיִּקְרָ֤א הַצֹּפֶה֙ וַיַּגֵּ֣ד לַמֶּ֔לֶךְ וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ אִם־לְבַדּ֖וֹ בְּשׂוֹרָ֣ה בְּפִ֑יו וַיֵּ֥לֶךְ הָל֖וֹךְ וְקָרֵֽב׃
The watchman called down and told the king; and the king said, “If he is alone, he has news to report.” As he was coming nearer,
וַיַּ֣רְא הַצֹּפֶה֮ אִישׁ־אַחֵ֣ר רָץ֒ וַיִּקְרָ֤א הַצֹּפֶה֙ אֶל־הַשֹּׁעֵ֔ר וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־אִ֖ישׁ רָ֣ץ לְבַדּ֑וֹ וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ גַּם־זֶ֥ה מְבַשֵּֽׂר׃
the watchman saw another man running; and he called out to the gatekeeper, “There is another man running alone.” And the king said, “That one, too, brings news.”
וַיֹּ֙אמֶר֙ הַצֹּפֶ֔ה אֲנִ֤י רֹאֶה֙ אֶת־מְרוּצַ֣ת הָרִאשׁ֔וֹן כִּמְרֻצַ֖ת אֲחִימַ֣עַץ בֶּן־צָד֑וֹק וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אִֽישׁ־ט֣וֹב זֶ֔ה וְאֶל־בְּשׂוֹרָ֥ה טוֹבָ֖ה יָבֽוֹא׃
The watchman said, “I can see that the first one runs like Ahimaaz son of Zadok”; to which the king replied, “He is a good man, and he comes with good news.”
וַיִּקְרָ֣א אֲחִימַ֗עַץ וַיֹּ֤אמֶר אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ שָׁל֔וֹם וַיִּשְׁתַּ֧חוּ לַמֶּ֛לֶךְ לְאַפָּ֖יו אָ֑רְצָה {ס} וַיֹּ֗אמֶר בָּרוּךְ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֤ר סִגַּר֙ אֶת־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־נָשְׂא֥וּ אֶת־יָדָ֖ם בַּאדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ {ס}
Ahimaaz called out and said to the king, “All is well!” He bowed low with his face to the ground and said, “Praised be the E TERNAL your God, who has delivered up those involved—who raised their hand against my lord the king.”
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ שָׁל֥וֹם לַנַּ֖עַר לְאַבְשָׁל֑וֹם וַיֹּ֣אמֶר אֲחִימַ֡עַץ רָאִ֩יתִי֩ הֶהָמ֨וֹן הַגָּד֜וֹל לִ֠שְׁלֹ֠חַ אֶת־עֶ֨בֶד הַמֶּ֤לֶךְ יוֹאָב֙ וְאֶת־עַבְדֶּ֔ךָ וְלֹ֥א יָדַ֖עְתִּי מָֽה׃
The king asked, “Is my boy Absalom safe?” And Ahimaaz answered, “I saw a large crowd when Your Majesty’s servant Joab was sending your servant off, but I don’t know what it was about.”
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ סֹ֖ב הִתְיַצֵּ֣ב כֹּ֑ה וַיִּסֹּ֖ב וַֽיַּעֲמֹֽד׃
The king said, “Step aside and stand over there”; he stepped aside and waited.
וְהִנֵּ֥ה הַכּוּשִׁ֖י בָּ֑א וַיֹּ֣אמֶר הַכּוּשִׁ֗י יִתְבַּשֵּׂר֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כִּֽי־שְׁפָטְךָ֤ יְהֹוָה֙ הַיּ֔וֹם מִיַּ֖ד כׇּל־הַקָּמִ֥ים עָלֶֽיךָ׃ {ס}
Just then the Cushite came up; and the Cushite said, “Let my lord the king be informed that G OD has vindicated you today against all who rebelled against you!”
וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־הַכּוּשִׁ֔י הֲשָׁל֥וֹם לַנַּ֖עַר לְאַבְשָׁל֑וֹם וַיֹּ֣אמֶר הַכּוּשִׁ֗י יִהְי֤וּ כַנַּ֙עַר֙ אֹֽיְבֵי֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־קָ֥מוּ עָלֶ֖יךָ לְרָעָֽה׃ {ס}
The king asked the Cushite, “Is my boy Absalom safe?” And the Cushite replied, “May the enemies of my lord the king and all who rose against you to do you harm fare like that young man!”
English translation: THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition · CC-BY-NC