Commentary page
II Samuel 16
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerII Samuel Chapter 16
II Samuel Chapter 16 presents 23 verses in a searchable Hebrew text unit. This original reading guide identifies observable themes and a practical path through the chapter without adding an unverified interpretation.
Text map
Begin with the opening verses, notice repetitions and transitions, then use the verse index to return to the exact line. The verse index is especially useful for following repeated words and changes in scene or voice.
Reading lens
Read the passage once for its sequence of ideas, then return to the words that carry the argument or image. The source text remains the primary evidence; this note offers a structured way to enter it rather than replacing close reading.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 23 verses on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact verse.
- Verse 121 words
Opens “וְדָוִ֗ד עָבַ֤ר מְעַט֙ מֵֽהָרֹ֔אשׁ וְהִנֵּ֥ה צִיבָ֛א נַ֥עַר…”
- Verse 219 words
Opens “וַיֹּ֧אמֶר הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־צִיבָ֖א מָה־אֵ֣לֶּה לָּ֑ךְ וַיֹּ֣אמֶר צִ֠יבָ֠א…”
- Verse 320 words
Opens “וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ וְאַיֵּ֖ה בֶּן־אֲדֹנֶ֑יךָ וַיֹּ֨אמֶר צִיבָ֜א אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ…”
- Verse 415 words
Opens “וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְצִבָ֔א הִנֵּ֣ה לְךָ֔ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר…”
- Verse 516 words
Opens “וּבָ֛א הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִ֖ד עַד־בַּחוּרִ֑ים וְהִנֵּ֣ה מִשָּׁם֩ אִ֨ישׁ…”
- Verse 610 words
Opens “וַיְסַקֵּ֤ל בָּֽאֲבָנִים֙ אֶת־דָּוִ֔ד וְאֶת־כׇּל־עַבְדֵ֖י הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֑ד וְכׇל־הָעָם֙…”
- Verse 79 words
Opens “וְכֹה־אָמַ֥ר שִׁמְעִ֖י בְּקַֽלְל֑וֹ צֵ֥א צֵ֛א אִ֥ישׁ הַדָּמִ֖ים…”
- Verse 821 words
Opens “הֵשִׁיב֩ עָלֶ֨יךָ יְהֹוָ֜ה כֹּ֣ל׀ דְּמֵ֣י בֵית־שָׁא֗וּל אֲשֶׁ֤ר…”
- Verse 915 words
Opens “וַיֹּ֨אמֶר אֲבִישַׁ֤י בֶּן־צְרוּיָה֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ לָ֣מָּה יְקַלֵּ֞ל הַכֶּ֤לֶב…”
- Verse 1022 words
Opens “וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לִּ֥י וְלָכֶ֖ם בְּנֵ֣י צְרֻיָ֑ה (כי)…”
- Verse 1119 words
Opens “וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֤ד אֶל־אֲבִישַׁי֙ וְאֶל־כׇּל־עֲבָדָ֔יו הִנֵּ֥ה בְנִ֛י אֲשֶׁר־יָצָ֥א…”
- Verse 1213 words
Opens “אוּלַ֛י יִרְאֶ֥ה יְהֹוָ֖ה (בעוני) [בְּעֵינִ֑י] וְהֵשִׁ֨יב יְהֹוָ֥ה…”
- Verse 1318 words
Opens “וַיֵּ֧לֶךְ דָּוִ֛ד וַאֲנָשָׁ֖יו בַּדָּ֑רֶךְ {ס} וְשִׁמְעִ֡י הֹלֵךְ֩…”
- Verse 147 words
Opens “וַיָּבֹ֥א הַמֶּ֛לֶךְ וְכׇל־הָעָ֥ם אֲשֶׁר־אִתּ֖וֹ עֲיֵפִ֑ים וַיִּנָּפֵ֖שׁ שָֽׁם׃…”
- Verse 158 words
Opens “וְאַבְשָׁל֗וֹם וְכׇל־הָעָם֙ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בָּ֖אוּ יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וַאֲחִיתֹ֖פֶל…”
- Verse 1614 words
Opens “וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁר־בָּ֞א חוּשַׁ֧י הָאַרְכִּ֛י רֵעֶ֥ה דָוִ֖ד אֶל־אַבְשָׁל֑וֹם…”
- Verse 179 words
Opens “וַיֹּ֤אמֶר אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל־חוּשַׁ֔י זֶ֥ה חַסְדְּךָ֖ אֶת־רֵעֶ֑ךָ לָ֥מָּה…”
- Verse 1817 words
Opens “וַיֹּ֣אמֶר חוּשַׁי֮ אֶל־אַבְשָׁלֹם֒ לֹ֕א כִּי֩ אֲשֶׁ֨ר בָּחַ֧ר…”
- Verse 1915 words
Opens “וְהַשֵּׁנִ֗ית לְמִי֙ אֲנִ֣י אֶעֱבֹ֔ד הֲל֖וֹא לִפְנֵ֣י בְנ֑וֹ…”
- Verse 207 words
Opens “וַיֹּ֥אמֶר אַבְשָׁל֖וֹם אֶל־אֲחִיתֹ֑פֶל הָב֥וּ לָכֶ֛ם עֵצָ֖ה מַֽה־נַּעֲשֶֽׂה׃…”
- Verse 2118 words
Opens “וַיֹּ֤אמֶר אֲחִיתֹ֙פֶל֙ אֶל־אַבְשָׁלֹ֔ם בּ֚וֹא אֶל־פִּֽלַגְשֵׁ֣י אָבִ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר…”
- Verse 2210 words
Opens “וַיַּטּ֧וּ לְאַבְשָׁל֛וֹם הָאֹ֖הֶל עַל־הַגָּ֑ג וַיָּבֹ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל־פִּֽלַגְשֵׁ֣י…”
- Verse 2317 words
Opens “וַעֲצַ֣ת אֲחִיתֹ֗פֶל אֲשֶׁ֤ר יָעַץ֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר…”
Rashi's commentary
Verse 1
ומאה קיץ — (תרגום:) ומאה מנן דבילתא:
Verse 10
כה יקלל — כן יקלל:
ה' אמר לו — אפשר אדם כמותו שהוא ראש לסנהדרין, יקלל את המלך אם לא שנאמר לו מאת הקב"ה:
Verse 12
יראה ה' בעיני — דמעת עיני:
Verse 14
וינפש שם — בבחורים:
Verse 21
וחזקו ידי כל אשר אתך — כי עתה ידם רפה לעזור לך, שאומרים בלבם הבן יתחרט אצל אביו, ואנו נהיה שנואים למלך:
Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.
Malbim's commentary
Verse 3
השאלות — איך האמין דוד לדברי ציבא ולא עלה על לבו כי לשונו כתער מלוטש עושה רמיה:
ואיה בן אדוניך, מבואר כי מה שלא נמצא איש מכל עשירי ירושלים יוביל למלך שי סוס לרכוב עליו וצידה לדרך, רק ציבא העבד, הוא כי הבורחים מהרו לברוח, והנשארים בעיר היו מתיראים להראות שהם אוהבי דוד והתומכים בידו, רק העבד הזה המלשין על אדוניו, חשב להפיל את אדונו ממ"נ, לפני דוד הגיד כי הוא הנותן כל זאת, ולפני אבשלום היה יכול לאמר שאדוניו שלח אותו וצוה לו להוביל החמורים והלחם, ודוד שחשב תחלה שציבא הביא זאת על פי פקודת אדוניו, התפלא איך לא התירא להשאר בירושלים, אחר ששלח כזאת, שכשיודע זאת לאבשלום יהרגנו, והשיב ציבא שהוא הביא זאת מעצמו, ומפיבושת יושב בירושלם, רצה לומר לא הלך לא להקביל פני אבשלום, ולא לברוח עם דוד, כי חושב שאחר שיהרוג אבשלום את אביו ידינוהו ישראל כבן סורר ומורה, ותשוב המלכות לבית שאול, והנה לא היה לו לדוד לקבל דברי העבד, ונענש תיכף שיצא שמעי לקללו:
Verse 5
ובא וכו' והנה משם איש יוצא, הנה ראה כי ערבה שמש הצלחתו, שעד בחורים לא יצא איש לקבל פניו, או לנחמו, עד שבא לבחורים, משם יצא איש, זה הפעם הראשון, אבל לא לנחמו רק לקללו, והנה עדיין לא הגיע לבחורים (שלכן אמר ובא ולא ויבא, שכבר בארתי בכללי הלשון שיש הבדל בין העתיד המהופך לעבר על ידי הוי"ו שהוא עבר הנשלם, ובין אם בא עם הוי"ו עבר ממש, שהוא עבר הבלתי נשלם, ופירושו שהיה מוכן לבא הולך ובא לשם) והאיש יצא לנגדו, ותכף בצאתו מן העיר התחיל לקלל:
Verse 6
ואחר שהתקרב אליהם התחיל לסקל באבנים:
Verse 7
איש הדמים רמז להריגת אבנר ואיש בושת ואוריה, ובמ"ש איש בליעל רמז למעשה של בת שבע:
Verse 8
השיב, רצה לומר כמו שהיה בית שאול בית הדמים שנהרג הוא וזרעו, כן השיב ה' זאת עליך לבד שאתה גרוע ממנו בג' ענינים, א. ויתן ה' את המלוכה, שזה על ידי ה', לא כן מלכות שאול שלקחת בזרוע, ב. שהוא ביד אבשלום בנך לכליון עינים ודאבון נפש שהקים עליך רעה מביתך, ג. והנך ברעתך כי שאול לא ראה רעתו בחייו, ואתה רואה הרעה הבאה עליך בחייך וזה מצד שאיש דמים אתה, כן פי' מהרי"א:
Verse 10
(י-יא) השאלות — למה כפל דבריו שה' אמר לו שיקלל, ומ"ש הנה בני וכו' אף כי בן הימיני, שזה מוכיח שמקלל מעצמו ואיך הוציא סוף דבריו הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה', ומ"ש אולי יראה ה' וכו' והלא כבר שבעה ברעות נפשו די והותר שהקים עליו רעה מביתו, ואיך בעבור קללה זו יראה ה' בעניניו:
מה לי ולכם א"ל ממ"נ אם מקלל מעצמו מה יזיק לי ולכם והקרי כה יקלל רצה לומר יקלל עוד כאשר חפץ. כי המבזה בקלון שהוא שקר מבואר, לא תחשב זאת לכלימה, כי מי לא ידע שדוד לא הרג לאבנר ולאיש בושת, ולא לקח מלכות שאול בחזקה, ואם ה' א"ל קלל מי יאמר מדוע עשית כן:
Verse 11
ויאמר דוד הוסיף לחזק סברתו שה' א"ל קלל, פי' שה' נתן כזאת בלבו, ולבל ישאלו ע"ז הלא לא יבטל ה' את הבחירה ואיך השיא את שמעי אל הנבלה הזאת, השיב הלא תראו כי בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי שבזה שינה ה' את הטבע, הטבע הבן לאהוב את אביו לא לבקש להרגו. הנה ראיתם כי הפליא ה' בענשי, עד שלא לבד שביטל הבחירה, עשה בזה דבר נגד הטבע, ואף כי נקל היה לו להטות לב שמעי אל הקללה, שהוא קרוב אל טבעו. א. מצד הזמן שעל זה אמר ועתה אחר שאני בל"ז נרדף ונשטם, ב. מצדו שהוא בן הימיני שהם שונאי, ג. שאינו בא על עסקי נפשות רק הניחו לו ויקלל ואם כן לא הפליא ה' בזה דבר נגד טבעו ובחירתו. והוא נתן כזאת בלבו שהיה נוטה לשנאה בל"ז ואם כן הניחו לו ויקלל כי א"ל ה':
Verse 12
אולי יראה ה' בעיני הוסיף עוד, כי העונש הנחרץ מאת ה' בתוכחות על עון קדום, אין לו לצפות שישיג ממנו טוב וחסד, כי די לו במה שיכלא פשע ויתם חטאת, אבל אם יגיע לו עם הרע הנחרץ עוד רעה אחרת יותר מן הראוי, זה יוכל להיות בכלל יסורים של אהבה אשר יקוה עבורם טוב וצדקה ואם כן במה שרדף אבשלום אותו, שזה יעד לו הנביא בעד עונו כמ"ש הנני מקים עליך רעה מביתך, לא היה מקוה עבורו טוב עתידי, אבל בעד העלבון שעשה לו שמעי, שהגיע לו נוסף על יעוד הנביא, יוכל ליחל אל ה' שהוא לטוב לו בעתיד, וזה שכתוב אולי הוא לטובתי, ובא ע"י שה' יראה בעיני וסבב לי הקלון הזה למען ישיב לי טובה תחת קללתו היום הזה, רצה לומר ביום הזה שכבר נרצה עוני על ידי העונש שקם עלי רעה מביתי, וקללת שמעי הם יסורים נוספים על יעוד הנביא, אולי יחשבו ליסורים של אהבה, כמ"ש הנעלבים ואינם עולבים וכו' עושים מאהבה וכו' עליהם נאמר ואהביו כצאת השמש בגבורתו:
Verse 13
לכן וילך דוד בדרך לא מש מן הדרך הגם ששמעי סקל באבנים לעומתו, פניו לא הסתיר מכלימותו ורוק כי קבל זאת באהבה:
Verse 18
(יח-יט) השאלות — מ"ש למי אני אעבוד הלא לפני בנו, מתראה כמהתל בו, כי הזה חסדו את ריעו שיעבוד את בנו הרודף את אביו ריעו להרגו בלי חמלה, ולמה כפל כאשר עבדתי וכו':
ויאמר חושי כמו ששם דוד בפיו כן דבר אל אבשלום, אמר, א — גם אם לא יאבה דוד בשום אופן להמליכו, ויצטרך להפר בריתו את דוד, הוא בוחר באבשלום מצד ג' דברים, א. שבו בחר ה', ב. וכל העם הזה היינו הסנהדרין ג. וכל איש ישראל:
Verse 19
ב. כי הוא מקוה שגם דוד יתרצה בזה לבסוף, אחרי ינוצח ואחרי שישכיל אחרית דבר, ואז ישמח גם הוא בעבודתי שאיני עובד לאיש נכרי רק לבנו, וגם אתה תאהבני אהבה עזה מצד שהייתי עבד וריע אביך, וזה שכתוב כאשר עבדתי לפני אביך וכו':
Verse 20
הבו לכם עצה, הנה אחרי שגלה חושי את מחשבותיו, כי לא יפיר האחוה עם דוד, רק אם לא יתרצה אל מלכות אבשלום אחרי ינוצח, ושיתאמץ כי יהיה שלום בין דוד ובין אבשלום כנ"ל, עמדו במלכות שני מיני יועצים מתפרדים איש מעל אחיו, עצת אחיתופל היה לאבד את דוד ולהחרימו, ועצת חושי תלך לאט עמו עד יסכים על מלכות אבשלום בטוב לבבו, ואבשלום הגם שהיה רוצה בלבבו שכן יקום כאשר אמר חושי כנ"ל, בכ"ז שאל בראשונה עצת אחיתופל, מטעם שיבואר בפסוק כ"ג אבל התנה עמו שימשיך גם את חושי ויתיעץ עמו, ועל זה אמר הבו לכם עצה, באופן שתהיה עצה מוסכמת משני יועצי המלך:
Verse 21
השאלות — למה בחר אחיתופל שיעשה הפעל המגונה הזה, ואם כדי שידעו כי נבאש עם אביו, הלא כבר מרד ופרסם כי תופש מלכות, וידעו כולם שלא יחזור בו, ולמה לא שאל עתה גם לחושי אם יסכים בעצה זו, ואם מפני שעצת אחיתופל בימים ההם כאשר ישאל איש באלהים כמ"ש הכתוב אם כן למה עזב עצתו אחר כך:
ויאמר אחיתופל, ואז התירא אחיתופל מלהגיד עצתו שהיה תכליתה להרוג את דוד, כי ירא פן ישלים את אביו, ואז יתנקם דוד ממנו על עצתו הרעה, כי היה רחוק בעיניו שיאבה אבשלום בעצה זו להרוג את אביו, ולכן הקדים שטרם יגיד את עצתו, מוכרח שיבא אבשלום אל פלגשי אביו, שבזה יבטח לבו ולב ישראל שלא יתרצה דוד אליו, כי הוא מעוות לא יוכל לתקון ויטרוף לעד אפו על שחלל יצועי אביו, ואמר הטעם לדבריו, אשר הניח לשמור הבית שמזה בעצמו שהניח מפלגשיו לשמור הבית, נראה כי עוד לב אב על בנו ולב בן על אביו, כי אם היה דוד מחשיבו כאויב ומתנקם לא היה מניח פילגשיו שם פן יהרגם או יפקירם לנאץ את אביו, וכן למה לו לשמור ביתו, הלא ידע שאבשלום יקח ביתו וקניניו, וטוב יקחם אחר משיפלו ביד אויביו, וע"כ כי רוצה בזה שבנו ינחל את אשר לו, וישמרהו עד יבא ויקחהו, ולכן צריך שתתראה אתה כאויב, ובזה ישמעו כי נבאשת את אביך וכו':
Verse 23
ועצת מבאר שאבשלום היה מוכרח לעשות כדבריו, ולא חכה עתה לשמוע מה יאמר חושי כמו בעצה השנית, אחר שאחיתופל סגר הדלת לפניו, ולא רצה לדבר את עצתו עד יבא אל פילגשי אביו, והיה נשאר בלי עצה, כי עצת אחיתופל היתה גדולה בימים ההם כהחלטת האורים ותומים:
Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.
Original text
וְדָוִ֗ד עָבַ֤ר מְעַט֙ מֵֽהָרֹ֔אשׁ וְהִנֵּ֥ה צִיבָ֛א נַ֥עַר מְפִיבֹ֖שֶׁת לִקְרָאת֑וֹ וְצֶ֨מֶד חֲמֹרִ֜ים חֲבֻשִׁ֗ים וַעֲלֵיהֶם֩ מָאתַ֨יִם לֶ֜חֶם וּמֵאָ֧ה צִמּוּקִ֛ים וּמֵ֥אָה קַ֖יִץ וְנֵ֥בֶל יָֽיִן׃
David had passed a little beyond the summit when Ziba the servant of Mephibosheth came toward him with a pair of saddled donkeys carrying two hundred loaves of bread, one hundred cakes of raisin, one hundred cakes of figs, and a jar of wine.
וַיֹּ֧אמֶר הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־צִיבָ֖א מָה־אֵ֣לֶּה לָּ֑ךְ וַיֹּ֣אמֶר צִ֠יבָ֠א הַחֲמוֹרִ֨ים לְבֵית־הַמֶּ֜לֶךְ לִרְכֹּ֗ב (ולהלחם) [וְהַלֶּ֤חֶם] וְהַקַּ֙יִץ֙ לֶאֱכ֣וֹל הַנְּעָרִ֔ים וְהַיַּ֕יִן לִשְׁתּ֥וֹת הַיָּעֵ֖ף בַּמִּדְבָּֽר׃
The king asked Ziba, “What are you doing with these?” Ziba answered, “The donkeys are for Your Majesty’s family to ride on, the bread and figs are for the attendants to eat, and the wine is to be drunk by any who are exhausted in the wilderness.”
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ וְאַיֵּ֖ה בֶּן־אֲדֹנֶ֑יךָ וַיֹּ֨אמֶר צִיבָ֜א אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ הִנֵּה֙ יוֹשֵׁ֣ב בִּירוּשָׁלַ֔͏ִם כִּ֣י אָמַ֔ר הַיּ֗וֹם יָשִׁ֤יבוּ לִי֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת מַמְלְכ֥וּת אָבִֽי׃
“And where is your master’s son?” the king asked. “He is staying in Jerusalem,” Ziba replied to the king, “for he thinks that the House of Israel will now give him back the throne of his grandfather.”
וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְצִבָ֔א הִנֵּ֣ה לְךָ֔ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר לִמְפִיבֹ֑שֶׁת וַיֹּ֤אמֶר צִיבָא֙ הִֽשְׁתַּחֲוֵ֔יתִי אֶמְצָא־חֵ֥ן בְּעֵינֶ֖יךָ אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
The king said to Ziba, “Then all that belongs to Mephibosheth is now yours!” And Ziba replied, “I bow low. Your Majesty is most gracious to me.”
וּבָ֛א הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִ֖ד עַד־בַּחוּרִ֑ים וְהִנֵּ֣ה מִשָּׁם֩ אִ֨ישׁ יוֹצֵ֜א מִמִּשְׁפַּ֣חַת בֵּית־שָׁא֗וּל וּשְׁמוֹ֙ שִׁמְעִ֣י בֶן־גֵּרָ֔א יֹצֵ֥א יָצ֖וֹא וּמְקַלֵּֽל׃
As King David was approaching Bahurim, a member of Saul’s clan—a man named Shimei son of Gera—came out from there, hurling insults as he came.
וַיְסַקֵּ֤ל בָּֽאֲבָנִים֙ אֶת־דָּוִ֔ד וְאֶת־כׇּל־עַבְדֵ֖י הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֑ד וְכׇל־הָעָם֙ וְכׇל־הַגִּבֹּרִ֔ים מִימִינ֖וֹ וּמִשְּׂמֹאלֽוֹ׃
He threw stones at David and all King David’s courtiers, while all the troops and all the warriors were at his right and his left.
וְכֹה־אָמַ֥ר שִׁמְעִ֖י בְּקַֽלְל֑וֹ צֵ֥א צֵ֛א אִ֥ישׁ הַדָּמִ֖ים וְאִ֥ישׁ הַבְּלִיָּֽעַל׃
And these are the insults that Shimei hurled: “Get out, get out, you criminal, you villain!
הֵשִׁיב֩ עָלֶ֨יךָ יְהֹוָ֜ה כֹּ֣ל׀ דְּמֵ֣י בֵית־שָׁא֗וּל אֲשֶׁ֤ר מָלַ֙כְתָּ֙ תַּחְתָּ֔ו וַיִּתֵּ֤ן יְהֹוָה֙ אֶת־הַמְּלוּכָ֔ה בְּיַ֖ד אַבְשָׁל֣וֹם בְּנֶ֑ךָ וְהִנְּךָ֙ בְּרָ֣עָתֶ֔ךָ כִּ֛י אִ֥ישׁ דָּמִ֖ים אָֽתָּה׃
G OD is paying you back for all your crimes against the family of Saul, whose throne you seized. G OD is handing over the throne to your son Absalom; you are in trouble because you are a criminal!”
וַיֹּ֨אמֶר אֲבִישַׁ֤י בֶּן־צְרוּיָה֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ לָ֣מָּה יְקַלֵּ֞ל הַכֶּ֤לֶב הַמֵּת֙ הַזֶּ֔ה אֶת־אֲדֹנִ֖י הַמֶּ֑לֶךְ אֶעְבְּרָה־נָּ֖א וְאָסִ֥ירָה אֶת־רֹאשֽׁוֹ׃ {ס}
Abishai son of Zeruiah said to the king, “Why let that dead dog abuse my lord the king? Let me go over and cut off his head!”
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לִּ֥י וְלָכֶ֖ם בְּנֵ֣י צְרֻיָ֑ה (כי) [כֹּ֣ה] יְקַלֵּ֗ל (וכי) [כִּ֤י] יְהֹוָה֙ אָ֤מַר לוֹ֙ קַלֵּ֣ל אֶת־דָּוִ֔ד וּמִ֣י יֹאמַ֔ר מַדּ֖וּעַ עָשִׂ֥יתָה כֵּֽן׃ {ס}
But the king said, “What has this to do with you, you sons of Zeruiah? He is abusing [me] only because G OD told him to abuse David; and who is to say, ‘Why did You do that?’”
וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֤ד אֶל־אֲבִישַׁי֙ וְאֶל־כׇּל־עֲבָדָ֔יו הִנֵּ֥ה בְנִ֛י אֲשֶׁר־יָצָ֥א מִמֵּעַ֖י מְבַקֵּ֣שׁ אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאַ֨ף כִּֽי־עַתָּ֜ה בֶּן־הַיְמִינִ֗י הַנִּ֤חוּ לוֹ֙ וִֽיקַלֵּ֔ל כִּ֥י אָמַר־ל֖וֹ יְהֹוָֽה׃
David said further to Abishai and all the courtiers, “If my son, my own issue, seeks to kill me, how much more the Benjaminite! Let him go on hurling abuse, for G OD has told him to.
אוּלַ֛י יִרְאֶ֥ה יְהֹוָ֖ה (בעוני) [בְּעֵינִ֑י] וְהֵשִׁ֨יב יְהֹוָ֥ה לִי֙ טוֹבָ֔ה תַּ֥חַת קִלְלָת֖וֹ הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
Perhaps G OD will look upon my punishment; qere “eye.” Ancient versions read “suffering.” and recompense me for the abuse [Shimei] has uttered today.”
וַיֵּ֧לֶךְ דָּוִ֛ד וַאֲנָשָׁ֖יו בַּדָּ֑רֶךְ {ס} וְשִׁמְעִ֡י הֹלֵךְ֩ בְּצֵ֨לַע הָהָ֜ר לְעֻמָּת֗וֹ הָלוֹךְ֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיְסַקֵּ֤ל בָּאֲבָנִים֙ לְעֻמָּת֔וֹ וְעִפַּ֖ר בֶּעָפָֽר׃ {פ}
David and his men continued on their way, while Shimei walked alongside on the slope of the hill, insulting him as he walked, and throwing stones at him and flinging dirt.
וַיָּבֹ֥א הַמֶּ֛לֶךְ וְכׇל־הָעָ֥ם אֲשֶׁר־אִתּ֖וֹ עֲיֵפִ֑ים וַיִּנָּפֵ֖שׁ שָֽׁם׃
The king and all who accompanied him arrived exhausted, and he rested there.
וְאַבְשָׁל֗וֹם וְכׇל־הָעָם֙ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בָּ֖אוּ יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וַאֲחִיתֹ֖פֶל אִתּֽוֹ׃
Meanwhile Absalom and all the troops, Israel’s force, arrived in Jerusalem, together with Ahithophel.
וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁר־בָּ֞א חוּשַׁ֧י הָאַרְכִּ֛י רֵעֶ֥ה דָוִ֖ד אֶל־אַבְשָׁל֑וֹם וַיֹּ֤אמֶר חוּשַׁי֙ אֶל־אַבְשָׁל֔וֹם יְחִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ יְחִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
When Hushai the Archite, David’s friend, came before Absalom, Hushai said to Absalom, “Long live the king! Long live the king!”
וַיֹּ֤אמֶר אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל־חוּשַׁ֔י זֶ֥ה חַסְדְּךָ֖ אֶת־רֵעֶ֑ךָ לָ֥מָּה לֹא־הָלַ֖כְתָּ אֶת־רֵעֶֽךָ׃
But Absalom said to Hushai, “Is this your loyalty to your friend? Why didn’t you go with your friend?”
וַיֹּ֣אמֶר חוּשַׁי֮ אֶל־אַבְשָׁלֹם֒ לֹ֕א כִּי֩ אֲשֶׁ֨ר בָּחַ֧ר יְהֹוָ֛ה וְהָעָ֥ם הַזֶּ֖ה וְכׇל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֑ל (לא) [ל֥וֹ] אֶהְיֶ֖ה וְאִתּ֥וֹ אֵשֵֽׁב׃
“Not at all!” Hushai replied. “I am for the one whom G OD and these troops and all the rest of Israel’s force has chosen, and I will stay with him.
וְהַשֵּׁנִ֗ית לְמִי֙ אֲנִ֣י אֶעֱבֹ֔ד הֲל֖וֹא לִפְנֵ֣י בְנ֑וֹ כַּאֲשֶׁ֤ר עָבַ֙דְתִּי֙ לִפְנֵ֣י אָבִ֔יךָ כֵּ֖ן אֶהְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ׃ {פ}
Furthermore, whom should I serve, if not David’s son? As I was in your father’s service, so I will be in yours.”
וַיֹּ֥אמֶר אַבְשָׁל֖וֹם אֶל־אֲחִיתֹ֑פֶל הָב֥וּ לָכֶ֛ם עֵצָ֖ה מַֽה־נַּעֲשֶֽׂה׃
Absalom then said to Ahithophel, “What do you advise us to do?”
וַיֹּ֤אמֶר אֲחִיתֹ֙פֶל֙ אֶל־אַבְשָׁלֹ֔ם בּ֚וֹא אֶל־פִּֽלַגְשֵׁ֣י אָבִ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר הִנִּ֖יחַ לִשְׁמ֣וֹר הַבָּ֑יִת וְשָׁמַ֤ע כׇּל־יִשְׂרָאֵל֙ כִּֽי־נִבְאַ֣שְׁתָּ אֶת־אָבִ֔יךָ וְחָ֣זְק֔וּ יְדֵ֖י כׇּל־אֲשֶׁ֥ר אִתָּֽךְ׃
And Ahithophel said to Absalom, “Have intercourse with your father’s concubines, whom he left to mind the palace; and when all Israel hears that you have dared the wrath of your father, all who support you will be encouraged.”
וַיַּטּ֧וּ לְאַבְשָׁל֛וֹם הָאֹ֖הֶל עַל־הַגָּ֑ג וַיָּבֹ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל־פִּֽלַגְשֵׁ֣י אָבִ֔יו לְעֵינֵ֖י כׇּל־יִשְׂרָאֵֽל׃
So they pitched a tent for Absalom on the roof, and Absalom lay with his father’s concubines with the full knowledge of all Israel.—
וַעֲצַ֣ת אֲחִיתֹ֗פֶל אֲשֶׁ֤ר יָעַץ֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר יִשְׁאַל־[אִ֖ישׁ] בִּדְבַ֣ר הָאֱלֹהִ֑ים כֵּ֚ן כׇּל־עֲצַ֣ת אֲחִיתֹ֔פֶל גַּם־לְדָוִ֖ד גַּ֥ם לְאַבְשָׁלֹֽם׃ {ס}
In those days, the advice that Ahithophel gave was accepted like an oracle sought from God; that is how all the advice of Ahithophel was esteemed both by David and by Absalom.
English translation: THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition · CC-BY-NC