Commentary page
II Kings 6
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerII Kings Chapter 6
II Kings Chapter 6 presents 33 verses in a searchable Hebrew text unit. This original reading guide identifies observable themes and a practical path through the chapter without adding an unverified interpretation.
Text map
Begin with the opening verses, notice repetitions and transitions, then use the verse index to return to the exact line. The verse index is especially useful for following repeated words and changes in scene or voice.
Reading lens
Read the passage once for its sequence of ideas, then return to the words that carry the argument or image. The source text remains the primary evidence; this note offers a structured way to enter it rather than replacing close reading.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 33 verses on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact verse.
- Verse 112 words
Opens “וַיֹּאמְר֥וּ בְנֵֽי־הַנְּבִיאִ֖ים אֶל־אֱלִישָׁ֑ע הִנֵּה־נָ֣א הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֜חְנוּ…”
- Verse 214 words
Opens “נֵלְכָה־נָּ֣א עַד־הַיַּרְדֵּ֗ן וְנִקְחָ֤ה מִשָּׁם֙ אִ֚ישׁ קוֹרָ֣ה אֶחָ֔ת…”
- Verse 39 words
Opens “וַיֹּ֙אמֶר֙ הָאֶחָ֔ד ה֥וֹאֶל נָ֖א וְלֵ֣ךְ אֶת־עֲבָדֶ֑יךָ וַיֹּ֖אמֶר…”
- Verse 46 words
Opens “וַיֵּ֖לֶךְ אִתָּ֑ם וַיָּבֹ֙אוּ֙ הַיַּרְדֵּ֔נָה וַֽיִּגְזְר֖וּ הָעֵצִֽים׃…”
- Verse 513 words
Opens “וַיְהִ֤י הָֽאֶחָד֙ מַפִּ֣יל הַקּוֹרָ֔ה וְאֶת־הַבַּרְזֶ֖ל נָפַ֣ל אֶל־הַמָּ֑יִם…”
- Verse 610 words
Opens “וַיֹּ֥אמֶר אִישׁ־הָאֱלֹהִ֖ים אָ֣נָה נָפָ֑ל וַיַּרְאֵ֙הוּ֙ אֶת־הַמָּק֔וֹם וַיִּקְצׇב־עֵץ֙…”
- Verse 77 words
Opens “וַיֹּ֖אמֶר הָ֣רֶם לָ֑ךְ וַיִּשְׁלַ֥ח יָד֖וֹ וַיִּקָּחֵֽהוּ׃ {פ}…”
- Verse 812 words
Opens “וּמֶ֣לֶךְ אֲרָ֔ם הָיָ֥ה נִלְחָ֖ם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּוָּעַץ֙ אֶל־עֲבָדָ֣יו…”
- Verse 913 words
Opens “וַיִּשְׁלַ֞ח אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֗ים אֶל־מֶ֤לֶךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר הִשָּׁ֕מֶר…”
- Verse 1014 words
Opens “וַיִּשְׁלַ֞ח מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֶֽל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁ֨ר אָמַר־ל֧וֹ אִישׁ־הָאֱלֹהִ֛ים…”
- Verse 1116 words
Opens “וַיִּסָּעֵר֙ לֵ֣ב מֶלֶךְ־אֲרָ֔ם עַל־הַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה וַיִּקְרָ֤א אֶל־עֲבָדָיו֙…”
- Verse 1218 words
Opens “וַיֹּ֙אמֶר֙ אַחַ֣ד מֵעֲבָדָ֔יו ל֖וֹא אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֑לֶךְ כִּֽי־אֱלִישָׁ֤ע…”
- Verse 1311 words
Opens “וַיֹּ֗אמֶר לְכ֤וּ וּרְאוּ֙ אֵיכֹ֣ה ה֔וּא וְאֶשְׁלַ֖ח וְאֶקָּחֵ֑הוּ…”
- Verse 149 words
Opens “וַיִּשְׁלַח־שָׁ֛מָּה סוּסִ֥ים וְרֶ֖כֶב וְחַ֣יִל כָּבֵ֑ד וַיָּבֹ֣אוּ לַ֔יְלָה…”
- Verse 1518 words
Opens “וַ֠יַּשְׁכֵּ֠ם מְשָׁרֵ֨ת אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִים֮ לָקוּם֒ וַיֵּצֵ֕א וְהִנֵּה־חַ֛יִל…”
- Verse 168 words
Opens “וַיֹּ֖אמֶר אַל־תִּירָ֑א כִּ֤י רַבִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אִתָּ֔נוּ מֵאֲשֶׁ֖ר…”
- Verse 1720 words
Opens “וַיִּתְפַּלֵּ֤ל אֱלִישָׁע֙ וַיֹּאמַ֔ר יְהֹוָ֕ה פְּקַח־נָ֥א אֶת־עֵינָ֖יו וְיִרְאֶ֑ה…”
- Verse 1813 words
Opens “וַיֵּרְדוּ֮ אֵלָיו֒ וַיִּתְפַּלֵּ֨ל אֱלִישָׁ֤ע אֶל־יְהֹוָה֙ וַיֹּאמַ֔ר הַךְ־נָ֥א…”
- Verse 1919 words
Opens “וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם אֱלִישָׁ֗ע לֹ֣א זֶ֣ה הַדֶּ֘רֶךְ֮ וְלֹ֣א…”
- Verse 2016 words
Opens “וַיְהִי֮ כְּבֹאָ֣ם שֹׁמְרוֹן֒ וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע יְהֹוָ֕ה פְּקַ֥ח…”
- Verse 218 words
Opens “וַיֹּ֤אמֶר מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־אֱלִישָׁ֔ע כִּרְאֹת֖וֹ אוֹתָ֑ם הַאַכֶּ֥ה אַכֶּ֖ה…”
- Verse 2217 words
Opens “וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א תַכֶּ֔ה הַאֲשֶׁ֥ר שָׁבִ֛יתָ בְּחַרְבְּךָ֥ וּֽבְקַשְׁתְּךָ֖…”
- Verse 2317 words
Opens “וַיִּכְרֶ֨ה לָהֶ֜ם כֵּרָ֣ה גְדוֹלָ֗ה וַיֹּֽאכְלוּ֙ וַיִּשְׁתּ֔וּ וַֽיְשַׁלְּחֵ֔ם…”
- Verse 249 words
Opens “וַֽיְהִי֙ אַֽחֲרֵי־כֵ֔ן וַיִּקְבֹּ֛ץ בֶּן־הֲדַ֥ד מֶלֶךְ־אֲרָ֖ם אֶת־כׇּל־מַחֲנֵ֑הוּ וַיַּ֕עַל…”
- Verse 2517 words
Opens “וַיְהִ֨י רָעָ֤ב גָּדוֹל֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן וְהִנֵּ֖ה צָרִ֣ים עָלֶ֑יהָ…”
- Verse 2612 words
Opens “וַֽיְהִי֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל עֹבֵ֖ר עַל־הַחֹמָ֑ה וְאִשָּׁ֗ה צָעֲקָ֤ה…”
- Verse 278 words
Opens “וַיֹּ֙אמֶר֙ אַל־יוֹשִׁעֵ֣ךְ יְהֹוָ֔ה מֵאַ֖יִן אוֹשִׁיעֵ֑ךְ הֲמִן־הַגֹּ֖רֶן א֥וֹ…”
- Verse 2815 words
Opens “וַיֹּאמֶר־לָ֥הּ הַמֶּ֖לֶךְ מַה־לָּ֑ךְ וַתֹּ֗אמֶר הָאִשָּׁ֨ה הַזֹּ֜את אָמְרָ֣ה…”
- Verse 2912 words
Opens “וַנְּבַשֵּׁ֥ל אֶת־בְּנִ֖י וַנֹּאכְלֵ֑הוּ וָאֹמַ֨ר אֵלֶ֜יהָ בַּיּ֣וֹם הָאַחֵ֗ר…”
- Verse 3016 words
Opens “וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־דִּבְרֵ֤י הָֽאִשָּׁה֙ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־בְּגָדָ֔יו…”
- Verse 3111 words
Opens “וַיֹּ֕אמֶר כֹּֽה־יַעֲשֶׂה־לִּ֥י אֱלֹהִ֖ים וְכֹ֣ה יוֹסִ֑ף אִֽם־יַעֲמֹ֞ד רֹ֣אשׁ…”
- Verse 3235 words
Opens “וֶאֱלִישָׁע֙ יֹשֵׁ֣ב בְּבֵית֔וֹ וְהַזְּקֵנִ֖ים יֹשְׁבִ֣ים אִתּ֑וֹ וַיִּשְׁלַ֨ח…”
- Verse 3316 words
Opens “עוֹדֶ֙נּוּ֙ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֔ם וְהִנֵּ֥ה הַמַּלְאָ֖ךְ יֹרֵ֣ד אֵלָ֑יו…”
Rashi's commentary
Verse 1
ויאמרו בני הנביאים — נסים שנעשו לו מסדר והולך רבותינו אמרו (סוטה מז א): מכאן שהיה גיחזי דוחה התלמידים מלפניו, וכשנטרד באו תלמידים רבים, ונדחק המקום מהם:
Verse 3
הואל — התרצה:
Verse 5
ואת הברזל — הנסורת:
והוא שאול — שאלתיו, ואין לי ממה לשלם:
Verse 6
ויצף — צף על המים:
Verse 8
פלוני אלמוני — כסי וטמיר, פלוני, לשון (דברים יז יח):
כי יפלא יתכסי, אלמוני — מבלי שם, שלא היה רוצה להתגלות:
תחנותי — שם אתנה, ואארוב את מלך ישראל או את גדודיו העוברים לשלול בארצי דרך אותו המקום:
Verse 9
מעבור המקום הזה — מלכת שם:
נחתים — חונים:
Verse 10
וישלח מלך ישראל — היה שולח ורואה אם אמת הוא:
והזהירו — שהזהיר איש האלהים מעבור שם:
לא אחת ולא שתים — עשה לו כך, כי אם פעמים רבות:
Verse 11
על הדבר הזה — מי הוא מגלה סודו:
Verse 13
איכה — היכן הוא:
Verse 16
אשר אתנו — בעזרתנו:
Verse 18
ויאמר הך נא וגו' — על הקללה לא הזכיר את השם, אבל על הפקיחה הזכיר את השם על שתיהן, על של נער ועל של גדוד:
סנורים — חולי של שממון, רואה ואינו יודע מה הוא רואה:
Verse 19
ולא זה העיר — שהנביא בתוכה, ואמת אמר להם, שכבר יצא ממנה:
Verse 22
האשר שבית וגו' — וכי דרכך להרוג, אותם שאתה מביא שבייה (ומשבית אותם):
Verse 23
ויכרה — לשון תיקון סעודה:
Verse 25
דביונים — זבל הזב מן היונים:
Verse 26
הושיעה אדני המלך — כסבור ששואלת מזונות:
Verse 29
ותחבא את בנה — מת, ורוצה לאוכלו לבדה (ילקוט שמעוני רמז רלא):
Verse 30
וירא העם — דרך הקרע, את השק תחת בגדיו:
Verse 31
אם יעמוד ראש אלישע — שהיכולת בידו לבקש רחמים:
Verse 32
וישלח איש מלפניו — המלך שלח להרגו, ובטרם יבא אותו המלאך אל אלישע, והוא נגלה לו ברוח הקודש, ואמר אל הזקנים: והנה המלאך יורד אליו והמלך אחריו:
Verse 33
ויאמר — המלך:
הנה זאת הרעה מאת ה' — זאת אחת מן הקללות שקלל על ידי משה (דברים כח נג): ואכלת פרי בטנך במצור ובמצוק וגו':
מה אוחיל לה' עוד — להושיע, הלא לא יועיל
Edition: On Your Way -- new. License: Public Domain. Sefaria.
Malbim's commentary
Verse 1
ויאמרו, הנה נא המקום פי' חכמינו זכרונם לברכה שבעוד היה גחזי לפניו היה דוחה את התלמידים ועתה נתרבו, ואמרו אליו שהמקום צר מהם כי ישב בשומרון וישיבת כרכים קשה ושאין משיגים שם מעון וצרכם:
Verse 6
ויקצב עץ הראה שיש בכח הנביא להפך הטבעיים שהעץ והברזל החליפו טבעם זה לזה העץ צלל במים אדירים כעופרת, והברזל צף למעלה כעץ קל, והרלב"ג חפש בזה תחבולות טבעיים כדרכו, ודבריו הבל, וזה היה הנס הי"ב למנין נפלאותיו:
Verse 8
(ח-ט) ומלך ארם ספר עוד מגדולת אלישע דברים מפליאים, א — שהיה רוח האלהי חופף עליו כל היום, עד שהיה יודע כל הנעשה בארץ, ובאשר מלך ארם נלחם אז בישראל ויועץ על עבדיו שחנייתו יהיה במקום נעלם ומופלא ששם יעבור מלך ישראל ויארבו עליו ויתפשוהו, ונודע הדבר בכל פעם להנביא והזהיר את המלך, וזה היה כמה פעמים שמזה מבואר שהיה רוה"ק שוכן עליו בתמידות, ונחתים היינו שחונים שם במורד:
Verse 11
(יא-יב) וספר שמלך ארם חשד שנמצא מי מעבדיו המגלה סוד, והודיעו לו שאינו כן רק שהנביא הוא יכול להגיד גם מה שידבר בסתרי משכבו:
Verse 13
השאלות — אחר שנודע לו שהנביא יודע כל תעלומות כ"ש שידע שרוצה לקחתו וישמר מפניו, למה אמר איכו הוא והיה לו לומר איפה הוא:
ויאמר, ומלך ארם רצה לקחת אותו ודרש לדעת איפה הוא, ויפלא מאד אחר שנודע לו שהנביא יודע הכל גם מה שאינו נוגע לו כ"ש שידע שישלח לקחתו וישמר מפניו, וכפי זה נראה שלא רצה לקחתו להרע לו רק להיטיב עמו ולהרבות לו מתן וגדולה כדי שישכון אצלו וחשב שהנביא יתרצה בכך, ועל זה אמר לכו וראו איכה הוא שכולל גם כן שידעו איך הוא מעמדו, שאם הוא עני בנקל יותר שיצא אליו, ואם הוא עשיר יצטרך להרבות לו מתנות עד יתרצה אליו, ומה ששלח חיל כבד היה להגן על הנביא אם לא יניחהו חיל המלך לצאת מאתם:
Verse 15
השאלות — מ"ש איכה נעשה היה לו לומר מה נעשה:
וישכם משרת זה היה בהשגחה שקם קודם לכל אדם בעיר ויצא חוץ לעיר עד שראה המחנה, שאם היה אחר משכים ורואה היה נעשה מהומה בעיר והיו הארמים יודעים ששם הנביא, וי"ל שאלישע העירו לקום, ויאמר וכו' איכה נעשה לשון איכה מורה שהיה יודע שיש בכח אלישע להנצל ושאל איך נעשה את ההצלה ובאיזה אופן:
Verse 17
פקח נא את עיניו, כי חונה מלאך ה' סביב ליראיו ומחנות מלאכים מקיפים את איש האלהים לשמרו כמ"ש במד', והמלאכים שהוכנו עתה להצלתו באו בתמונת רכב אש וסוסי אש כמו שבאו מחנה ארם ברכב וסוסים והוצרך לתפלה, כי שיראה את הרוחנים מי שאינו מוכן לנבואה היה נס גדול מאד, ובריאה יש מאין כמ"ש במק"א:
Verse 18
הך נא את הגוי, נס זה היה הפך מן הראשון, שבראשון פתח להנער על ידי הנבואיי שיראה דברים נעלמים מעין הגשמי, ועתה התפלל לסתום עין הראות החושיי מעיני הרואים ולנחותם תהו לא דרך:
Verse 19
לא זה הדרך רצה לומר אם אתם יודעים מקום הנביא ואתם הולכים לשם דרך פה הלא לא זה הדרך, ע"כ שאתם חושבים שהנביא נמצא בעיר הזאת על זה אמר לא זה העיר :
Verse 20
פקח נא את עיני אלה כבר כתב המורה (ח"א פ"ב) שלשון פקיחת עין לא יבא כי אם על גלות הידיעה, ומבואר שהסנורים הנזכר אינו עורון, רק בלבול דעת ההכרה, וכאשר שב הכרתם נודע להם שהם בתוך שומרון:
Verse 22
האשר שבית כי מה שהותר למלכי הארצות להרוג את אויביהם הוא רק בדרך מלחמה, ובפרט שהם לא באו לעשות רע עם הנביא רק להטיב עמו לפי דעתם:
Verse 23
השאלות — מ"ש שלא יספו עוד גדודי ארם לבא בארץ ישראל נסתר ממ"ש תיכף שקבץ בן הדד את מחנהו:
ויכרה להם, לשון כרה שבא על הסעודה הוא אם מפליג לעשות סעודה לצורך כריתת ברית ושלום ומזה, יכרו עליו חברים, נות כרות רועים, וכן אמר בילקוט טובה חכמה מכלי קרב גודל פסקון שעשה אלישע עם ישראל יותר מכל כלי קרב ומלחמות שהיה ליהורם בן אחאב, שנאמר לא תכה ויכרה להם כרה גדולה ואין כרה אלא לשון שלום, ויש הבדל בין גדוד ובין יתר לשונות כמו צבא ומחנה וכדומה שגדוד הוא חלקים מהמחנה הנופלים בארץ דרך מארב, ועד עתה היו נופלים בארץ גדודים גדודים שלא כדרך מלחמה רק בדרך רצח ושלל וזה נפסק, מה שאין כן מ"ש ויהי אחרי כן ויקבץ את כל מחנהו זה היה דרך מלחמה:
Verse 25
ויהי רעב גדול מעשה זו היה בשבע שני רעב שהיה בימי אלישע (כמ"ש בסימן ח') ולכן לא היתה תבואה מוכנת לעת המצור, ונתגבר הרעב עד כשיעור הזה:
Verse 27
(כז-כח) השאלות — אחר שאמר מאין אושיעך שמורה שיודע מה בקשתה ושאין בידו להושיע איך שאל מה לך:
אל יושיעך ה' רצה לומר כי המלך ממונה לעשות משפט וצדקה, אמר אם תחפצי צדקה להחיותך ברעב, אם אל יושעך ה' מאין אושיעך זה אין בידי רק ביד ה', ואם הוא לא יושיע אין תקוה:
Verse 28
אולם על הצד שתחפץ משפט נגד עול שעשו לה אמר המלך מה לך, האשה הזאת ממלת הזאת מבואר שגם האשה הנתבעת היתה שם במעמד ולא הכחישה הדבר, רק שע"פ דין תורה לא יכלה לזכות, כי אי אפשר שתתחייב להרוג את בנה, ואין קנין חל על ענין כזה, לכן באתה אל המלך שיעשה משפט מדין המלכות, שישקיף על העת והמקום והענין, ובפרט שהיה לה טענה שהיא הסיתה לזה כמ"ש האשה הזאת אמרה אלי תני את בנך:
Verse 30
ויקרע את בגדיו הגם שהוא עובר על החומה שבזה מרפה ידי אנשי המלחמה כי כבר נתיאש והעם ראו שהשק על בשרו, שזה מורה תכלית היאוש, ועד עתה היה מצפה לרחמי ה' ולכן לבש שק לתשובה ותפלה, ועתה שכבר הגיעו לתכלית האבדון אבדה תקוה מלבו ורצה להרוג את הנביא על שלא התפלל להשיב חימה:
Verse 32
השאלות — לפירוש המפרשים שהמלך שלח איש, היה לו לומר ובטרם יבא המלאך וכן היה לו לומר הוא אמר בלא וי"ו:
ואלישע יושב בביתו והזקנים יושבים לפניו שבעת ההיא לא היה בבית מדרשו עם בני הנביאים רק ישב בביתו על הסנהדרין, והיו שופטים את העם, וישלח איש, פי' שכאשר ראה זה ברוח קדשו שלח את כל איש מלפניו שלא ישארו שם רק הזקנים, כי לא רצה שיתפרסם הענין הזה בין ההמון, והוא אמר אל הזקנים וכו' רצה לומר כי לא היה ביד המלך להמית איש בלא עון דרך רוצח רק על ידי משפט, כמו שנראה בענין נבות שהוצרך לדון אותו על ידי זקני העיר לכן אמר אל הזקנים שימחו בידו כי יש זה בכחם כיון שבא להסיר ראשו דרך רצח, ולבל ייראו שיגבר מלאך המלך בחיל וכח אמר שלא יחושו, כי שומע קול רגלי אדוניו אחריו :
Verse 33
ויאמר זאת אמר המלך הנה זאת הרעה מאת ה' רצה לומר כי בסדר הקללות שבתוכחה הוא הסדר האחרון וסוף הקללות, וכיון שזאת הרעה מאת ה', והוא אחרית הזעם, מה אוחיל לה' עוד ועד מתי נדום ונקוה לה':
Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.
Original text
וַיֹּאמְר֥וּ בְנֵֽי־הַנְּבִיאִ֖ים אֶל־אֱלִישָׁ֑ע הִנֵּה־נָ֣א הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֜חְנוּ יֹשְׁבִ֥ים שָׁ֛ם לְפָנֶ֖יךָ צַ֥ר מִמֶּֽנּוּ׃
The disciples of the prophets said to Elisha, “See, the place where we live under your direction is too cramped for us.
נֵלְכָה־נָּ֣א עַד־הַיַּרְדֵּ֗ן וְנִקְחָ֤ה מִשָּׁם֙ אִ֚ישׁ קוֹרָ֣ה אֶחָ֔ת וְנַעֲשֶׂה־לָּ֥נוּ שָׁ֛ם מָק֖וֹם לָשֶׁ֣בֶת שָׁ֑ם וַיֹּ֖אמֶר לֵֽכוּ׃
Let us go to the Jordan, and let us each get a log there and build quarters there for ourselves to live in.” “Do so,” he replied.
וַיֹּ֙אמֶר֙ הָאֶחָ֔ד ה֥וֹאֶל נָ֖א וְלֵ֣ךְ אֶת־עֲבָדֶ֑יךָ וַיֹּ֖אמֶר אֲנִ֥י אֵלֵֽךְ׃
Then one of them said, “Will you please come along with your servants?” “Yes, I will come,” he said;
וַיֵּ֖לֶךְ אִתָּ֑ם וַיָּבֹ֙אוּ֙ הַיַּרְדֵּ֔נָה וַֽיִּגְזְר֖וּ הָעֵצִֽים׃
and he accompanied them. So they went to the Jordan and cut timber.
וַיְהִ֤י הָֽאֶחָד֙ מַפִּ֣יל הַקּוֹרָ֔ה וְאֶת־הַבַּרְזֶ֖ל נָפַ֣ל אֶל־הַמָּ֑יִם וַיִּצְעַ֥ק וַיֹּ֛אמֶר אֲהָ֥הּ אֲדֹנִ֖י וְה֥וּא שָׁאֽוּל׃
As one of them was felling a trunk, the iron ax head fell into the water. And he cried aloud, “Alas, master, it was a borrowed one!”
וַיֹּ֥אמֶר אִישׁ־הָאֱלֹהִ֖ים אָ֣נָה נָפָ֑ל וַיַּרְאֵ֙הוּ֙ אֶת־הַמָּק֔וֹם וַיִּקְצׇב־עֵץ֙ וַיַּשְׁלֶךְ־שָׁ֔מָּה וַיָּ֖צֶף הַבַּרְזֶֽל׃
“Where did it fall?” asked the agent of God. He showed him the spot; and he cut off a stick and threw it in, and he made the ax head float.
וַיֹּ֖אמֶר הָ֣רֶם לָ֑ךְ וַיִּשְׁלַ֥ח יָד֖וֹ וַיִּקָּחֵֽהוּ׃ {פ}
“Pick it up,” he said; so he reached out and took it.
וּמֶ֣לֶךְ אֲרָ֔ם הָיָ֥ה נִלְחָ֖ם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּוָּעַץ֙ אֶל־עֲבָדָ֣יו לֵאמֹ֔ר אֶל־מְק֛וֹם פְּלֹנִ֥י אַלְמֹנִ֖י תַּחֲנֹתִֽי׃
While the king of Aram was waging war against Israel, he took counsel with his officers and said, “I will encamp in such and such a place.”
וַיִּשְׁלַ֞ח אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֗ים אֶל־מֶ֤לֶךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר הִשָּׁ֕מֶר מֵעֲבֹ֖ר הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּי־שָׁ֖ם אֲרָ֥ם נְחִתִּֽים׃
But the agent of God sent word to the king of Israel, “Take care not to pass through that place, for the Arameans are encamped there.”
וַיִּשְׁלַ֞ח מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֶֽל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁ֨ר אָמַר־ל֧וֹ אִישׁ־הָאֱלֹהִ֛ים וְהִזְהִירֹ֖ה וְנִשְׁמַ֣ר שָׁ֑ם לֹ֥א אַחַ֖ת וְלֹ֥א שְׁתָּֽיִם׃
So the king of Israel sent word to the place of which the agent of God had told him. Time and again he alerted such a place and took precautions there.
וַיִּסָּעֵר֙ לֵ֣ב מֶלֶךְ־אֲרָ֔ם עַל־הַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה וַיִּקְרָ֤א אֶל־עֲבָדָיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ם הֲלוֹא֙ תַּגִּ֣ידוּ לִ֔י מִ֥י מִשֶּׁלָּ֖נוּ אֶל־מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל׃
Greatly agitated about this matter, the king of Aram summoned his officers and said to them, “Tell me! Who of us is on the side of the king of Israel?”
וַיֹּ֙אמֶר֙ אַחַ֣ד מֵעֲבָדָ֔יו ל֖וֹא אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֑לֶךְ כִּֽי־אֱלִישָׁ֤ע הַנָּבִיא֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יַגִּיד֙ לְמֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֨ת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר בַּחֲדַ֥ר מִשְׁכָּבֶֽךָ׃
“No one, my lord king,” said one of the officers. “Elisha, that prophet in Israel, tells the king of Israel the very words you speak in your bedroom.”
וַיֹּ֗אמֶר לְכ֤וּ וּרְאוּ֙ אֵיכֹ֣ה ה֔וּא וְאֶשְׁלַ֖ח וְאֶקָּחֵ֑הוּ וַיֻּגַּד־ל֥וֹ לֵאמֹ֖ר הִנֵּ֥ה בְדֹתָֽן׃
“Go find out where he is,” he said, “so that I can have him seized.” It was reported to him that [Elisha] was in Dothan;
וַיִּשְׁלַח־שָׁ֛מָּה סוּסִ֥ים וְרֶ֖כֶב וְחַ֣יִל כָּבֵ֑ד וַיָּבֹ֣אוּ לַ֔יְלָה וַיַּקִּ֖פוּ עַל־הָעִֽיר׃
so he sent horses and chariots there and a strong force. They arrived at night and encircled the town.
וַ֠יַּשְׁכֵּ֠ם מְשָׁרֵ֨ת אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִים֮ לָקוּם֒ וַיֵּצֵ֕א וְהִנֵּה־חַ֛יִל סוֹבֵ֥ב אֶת־הָעִ֖יר וְס֣וּס וָרָ֑כֶב וַיֹּ֨אמֶר נַעֲר֥וֹ אֵלָ֛יו אֲהָ֥הּ אֲדֹנִ֖י אֵיכָ֥ה נַעֲשֶֽׂה׃
When the attendant of the agent of God rose early and went outside, he saw a force, with horses and chariots, surrounding the town. “Alas, master, what shall we do?” his servant asked him.
וַיֹּ֖אמֶר אַל־תִּירָ֑א כִּ֤י רַבִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אִתָּ֔נוּ מֵאֲשֶׁ֖ר אוֹתָֽם׃
“Have no fear,” he replied. “There are more on our side than on theirs.”
וַיִּתְפַּלֵּ֤ל אֱלִישָׁע֙ וַיֹּאמַ֔ר יְהֹוָ֕ה פְּקַח־נָ֥א אֶת־עֵינָ֖יו וְיִרְאֶ֑ה וַיִּפְקַ֤ח יְהֹוָה֙ אֶת־עֵינֵ֣י הַנַּ֔עַר וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֨ה הָהָ֜ר מָלֵ֨א סוּסִ֥ים וְרֶ֛כֶב אֵ֖שׁ סְבִיבֹ֥ת אֱלִישָֽׁע׃
Then Elisha prayed: “E TERNAL One, open his eyes and let him see.” And G OD opened the servant’s eyes and he saw the hills all around Elisha covered with horses and chariots of fire.
וַיֵּרְדוּ֮ אֵלָיו֒ וַיִּתְפַּלֵּ֨ל אֱלִישָׁ֤ע אֶל־יְהֹוָה֙ וַיֹּאמַ֔ר הַךְ־נָ֥א אֶת־הַגּוֹי־הַזֶּ֖ה בַּסַּנְוֵרִ֑ים וַיַּכֵּ֥ם בַּסַּנְוֵרִ֖ים כִּדְבַ֥ר אֱלִישָֽׁע׃
[The Arameans] came down against him, and Elisha prayed to G OD : “Please strike this people with a blinding light.” And they were struck with a blinding light, as Elisha had asked.
וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם אֱלִישָׁ֗ע לֹ֣א זֶ֣ה הַדֶּ֘רֶךְ֮ וְלֹ֣א זֹ֣ה הָעִיר֒ לְכ֣וּ אַחֲרַ֔י וְאוֹלִ֣יכָה אֶתְכֶ֔ם אֶל־הָאִ֖ישׁ אֲשֶׁ֣ר תְּבַקֵּשׁ֑וּן וַיֹּ֥לֶךְ אוֹתָ֖ם שֹׁמְרֽוֹנָה׃
Elisha said to them, “This is not the road, and that is not the town; follow me, and I will lead you to the man you want.” And he led them to Samaria.
וַיְהִי֮ כְּבֹאָ֣ם שֹׁמְרוֹן֒ וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע יְהֹוָ֕ה פְּקַ֥ח אֶת־עֵֽינֵי־אֵ֖לֶּה וְיִרְא֑וּ וַיִּפְקַ֤ח יְהֹוָה֙ אֶת־עֵ֣ינֵיהֶ֔ם וַיִּרְא֕וּ וְהִנֵּ֖ה בְּת֥וֹךְ שֹׁמְרֽוֹן׃
When they entered Samaria, Elisha said, “O E TERNAL One, open the eyes of these men so that they may see.” G OD opened their eyes and they saw that they were inside Samaria.
וַיֹּ֤אמֶר מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־אֱלִישָׁ֔ע כִּרְאֹת֖וֹ אוֹתָ֑ם הַאַכֶּ֥ה אַכֶּ֖ה אָבִֽי׃
When the king of Israel saw them, he said to Elisha, “Father, shall I strike them down?”
וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א תַכֶּ֔ה הַאֲשֶׁ֥ר שָׁבִ֛יתָ בְּחַרְבְּךָ֥ וּֽבְקַשְׁתְּךָ֖ אַתָּ֣ה מַכֶּ֑ה שִׂים֩ לֶ֨חֶם וָמַ֜יִם לִפְנֵיהֶ֗ם וְיֹֽאכְלוּ֙ וְיִשְׁתּ֔וּ וְיֵלְכ֖וּ אֶל־אֲדֹנֵיהֶֽם׃
“No, do not,” he replied. “Did you take them captive with your sword and bow that you would strike them down? Rather, set food and drink before them, and let them eat and drink and return to their master.”
וַיִּכְרֶ֨ה לָהֶ֜ם כֵּרָ֣ה גְדוֹלָ֗ה וַיֹּֽאכְלוּ֙ וַיִּשְׁתּ֔וּ וַֽיְשַׁלְּחֵ֔ם וַיֵּלְכ֖וּ אֶל־אֲדֹֽנֵיהֶ֑ם וְלֹא־יָ֤סְפוּ עוֹד֙ גְּדוּדֵ֣י אֲרָ֔ם לָב֖וֹא בְּאֶ֥רֶץ יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ}
So he prepared a lavish feast for them and, after they had eaten and drunk, he let them go, and they returned to their master. And the Aramean bands stopped invading the land of Israel.
וַֽיְהִי֙ אַֽחֲרֵי־כֵ֔ן וַיִּקְבֹּ֛ץ בֶּן־הֲדַ֥ד מֶלֶךְ־אֲרָ֖ם אֶת־כׇּל־מַחֲנֵ֑הוּ וַיַּ֕עַל וַיָּ֖צַר עַל־שֹׁמְרֽוֹן׃
Sometime later, King Ben-hadad of Aram mustered his entire army and marched upon Samaria and besieged it.
וַיְהִ֨י רָעָ֤ב גָּדוֹל֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן וְהִנֵּ֖ה צָרִ֣ים עָלֶ֑יהָ עַ֣ד הֱי֤וֹת רֹאשׁ־חֲמוֹר֙ בִּשְׁמֹנִ֣ים כֶּ֔סֶף וְרֹ֛בַע הַקַּ֥ב (חרי) [דִּב־]יוֹנִ֖ים בַּחֲמִשָּׁה־כָֽסֶף׃
There was a great famine in Samaria, and the siege continued until a donkey’s head sold for eighty [shekels] of silver and a quarter of a kab of doves’ dung for five shekels.
וַֽיְהִי֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל עֹבֵ֖ר עַל־הַחֹמָ֑ה וְאִשָּׁ֗ה צָעֲקָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר הוֹשִׁ֖יעָה אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
Once, when the king of Israel was walking on the city wall, a woman cried out to him: “Help me, Your Majesty!”
וַיֹּ֙אמֶר֙ אַל־יוֹשִׁעֵ֣ךְ יְהֹוָ֔ה מֵאַ֖יִן אוֹשִׁיעֵ֑ךְ הֲמִן־הַגֹּ֖רֶן א֥וֹ מִן־הַיָּֽקֶב׃
“Don’t [ask me],” he replied. “Let G OD help you! Where could I get help for you, from the threshing floor or from the winepress?
וַיֹּאמֶר־לָ֥הּ הַמֶּ֖לֶךְ מַה־לָּ֑ךְ וַתֹּ֗אמֶר הָאִשָּׁ֨ה הַזֹּ֜את אָמְרָ֣ה אֵלַ֗י תְּנִ֤י אֶת־בְּנֵךְ֙ וְנֹאכְלֶ֣נּוּ הַיּ֔וֹם וְאֶת־בְּנִ֖י נֹאכַ֥ל מָחָֽר׃
But what troubles you?” the king asked her. The woman answered, “That woman said to me, ‘Give up your son and we will eat him today; and tomorrow we’ll eat my son.’
וַנְּבַשֵּׁ֥ל אֶת־בְּנִ֖י וַנֹּאכְלֵ֑הוּ וָאֹמַ֨ר אֵלֶ֜יהָ בַּיּ֣וֹם הָאַחֵ֗ר תְּנִ֤י אֶת־בְּנֵךְ֙ וְנֹ֣אכְלֶ֔נּוּ וַתַּחְבִּ֖א אֶת־בְּנָֽהּ׃
So we cooked my son and we ate him. The next day I said to her, ‘Give up your son and let’s eat him’; but she hid her son.”
וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־דִּבְרֵ֤י הָֽאִשָּׁה֙ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־בְּגָדָ֔יו וְה֖וּא עֹבֵ֣ר עַל־הַחֹמָ֑ה וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם וְהִנֵּ֥ה הַשַּׂ֛ק עַל־בְּשָׂר֖וֹ מִבָּֽיִת׃
When the king heard what the woman said, he rent his clothes; and as he walked along the wall, the people could see that he was wearing sackcloth underneath.
וַיֹּ֕אמֶר כֹּֽה־יַעֲשֶׂה־לִּ֥י אֱלֹהִ֖ים וְכֹ֣ה יוֹסִ֑ף אִֽם־יַעֲמֹ֞ד רֹ֣אשׁ אֱלִישָׁ֧ע בֶּן־שָׁפָ֛ט עָלָ֖יו הַיּֽוֹם׃
He said, “Thus and more may God do to me if the head of Elisha son of Shaphat remains on his shoulders today.”
וֶאֱלִישָׁע֙ יֹשֵׁ֣ב בְּבֵית֔וֹ וְהַזְּקֵנִ֖ים יֹשְׁבִ֣ים אִתּ֑וֹ וַיִּשְׁלַ֨ח אִ֜ישׁ מִלְּפָנָ֗יו בְּטֶ֣רֶם יָבֹא֩ הַמַּלְאָ֨ךְ אֵלָ֜יו וְה֣וּא׀ אָמַ֣ר אֶל־הַזְּקֵנִ֗ים הַרְּאִיתֶם֙ כִּֽי־שָׁלַ֞ח בֶּן־הַֽמְרַצֵּ֤חַ הַזֶּה֙ לְהָסִ֣יר אֶת־רֹאשִׁ֔י רְא֣וּ׀ כְּבֹ֣א הַמַּלְאָ֗ךְ סִגְר֤וּ הַדֶּ֙לֶת֙ וּלְחַצְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בַּדֶּ֔לֶת הֲל֗וֹא ק֛וֹל רַגְלֵ֥י אֲדֹנָ֖יו אַחֲרָֽיו׃
Now Elisha was sitting at home and the elders were sitting with him. The king had sent one of his men ahead; but before that messenger arrived, Elisha said to the elders, “Do you see—that murderer has sent someone to cut off my head! Watch when the messenger comes, and shut the door and hold the door fast against him. No doubt the sound of his master’s footsteps will follow.”
עוֹדֶ֙נּוּ֙ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֔ם וְהִנֵּ֥ה הַמַּלְאָ֖ךְ יֹרֵ֣ד אֵלָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּה־זֹ֤את הָרָעָה֙ מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֔ה מָה־אוֹחִ֥יל לַיהֹוָ֖ה עֽוֹד׃ {פ}
While he was still talking to them, the messenger came to him and said, “This calamity is from G OD . What more can I hope for from G OD ?”
English translation: THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition · CC-BY-NC