Habakkuk 1

The prophecy Heb — הַמַשָּׂא. The burden of prophecy - what he bore and received by the Holy Spirit. [after Jonathan ]

O Lord! How long -He foresaw with the Holy Spirit that Nebuchadnezzar was destined to be the ruler of the world and to cause trouble for Israel, as the matter is stated in his prophecy (1:6): “For behold, I raise up the Chaldeans, etc.” He was complaining for this.

I cry out to You of violence I mention before You the violence committed against me, and You do not save me.

iniquity plunder and violence.

and look upon mischief You look upon this mischief, but You do not help.

and the one who bears quarrel and strife endures And this wicked man who bears quarrel and strife, will live, remain in existence, and prosper.

endures He who bears quarrel and strife will endure — So did Jonathan render.

Therefore Torah is slackened Because of this, that Israel sees his [the wicked man’s] success, the Torah will slacken and leave them; and they [Israel] will obey him [the wicked man] and prostrate themselves before the idol in the valley of Dura.

and justice does not go out forever I.e., the true decision of the Law.

surrounds surrounds, as in (Ps — 22:13): “Strong bulls of Bashan have surrounded me (כִּתְּרוּנִי).”

You shall not believe when it is told When this is told to you, that I am setting up the Chaldeans, the people that did not deserve to be created, as it is written (Isa. 23:13): “This people has never been.” They are one of three things whose creation God regrets, and now [they] will rise, and [they] will be bitter, and [they will be] impetuous to run and to march to the breadth of the lands of all the nations.

from themselves their judgment and their burden shall emanate From them are judges; from them are kings, who cast a burden and a fear upon all. their judgment joustice in O.F:

and their riders shall increase Heb — וּפָשוּ.

come to commit violence to plunder and to spoil.

the eagerness of their faces an expression like (Gen — 24: 17) “Give me to swallow, (הַגְמִיאִינִי) I pray you” and (Job 39:24) “He swallows (יְגַמֶּה) the earth.” He runs swiftly - in a short time a distance of a day’s plowing - as though he had swallowed and drunk the earth that is before him. Here, too, the swallowing of their faces; the swallowing, the longing of their faces resembles the east wind, the fiercest of the winds. So did Jonathan render this.

And they shall mock the kings shall mock them — Every expression of קַלָּסָה is an expression for the speech of those speaking about another; some [of these speeches] are for good, and some for bad - parledic in O.F.

a laughingstock like שְּׂחוֹק, laughter, like מִשְׁמָר, a watch, and מִסְתָּר, a hiding place.

He shall scoff at every fortress If his enemy is in a strong fortress, he scoffs at him.

he piles up earth upon it with his many armies, each one carrying a load of earth. It [the pile] is before the wall as a high mound, and they [the Chaldeans] battle from upon it. This is called שְׁפִיכַת סוֹלְלָה, pouring a siege mound (cf. Isa. 37:33), for all of them are translated into Aramaic: וְיִצְבּוֹר עֲלָה מְלֵיתָא, and he piled upon it a filling. This is an expression of Milo, for in the city of David there was a high mound, and they would battle upon it. Atop the mound was built a tower whose slant was inclined to the sides, and around its base was a low wall to prevent the earth from falling.

Then a spirit goes further Then, when they see their way prospering, a spirit of guilt goes further and passes over them. Now what is the spirit? this strength they attribute to their god This strength they attribute to their god, and they say, “My god acquired all this wealth for me.” Says the prophet, “Now, You, why should You remain silent to all this?”

Are You not from everlasting, O Lord, my God, my Holy One? Who shall not die. Now, the reason it is written לֹא נָמוּת we shall not die, is that it is one of the emendations of the scribes in Scripture, by which Scripture euphemizes. Likewise, (Mal. 1:13) “And you sadden it.” And so are many of them [these euphemisms] explained in Sifre (Num. 10:35). According to the emendation of the scribes, this is its explanation: Are you not my God from everlasting, my Holy One? Do not deliver us into their hands to die.

O Lord, You have ordained them for judgment I know that You have set this one [Nebuchadnezzar] up only to judge those who rebel against You. In any case, why should all this come about? Is it not so that...

[You are] of eyes too pure to behold evil?

gaze like וּלְהַבִּיט, and to gaze upon iniquity.

one more righteous than he that he will blind the eyes of Zedekiah (II Kings 25:7).

And You have made man before this wicked man — free as the fish of the sea, which anyone who wishes may catch.

He takes all of them up with the fishhook This wicked man takes up all people with his fishhook.

catches them an expression of (Prov — 6:8) “Gathers (אָגְרָה) her food in the harvest,” and (Joel 1: 17) “Granaries (מַמְּגֻרוֹת) are demolished.”

he sacrifices to his net To his god, for he says that it conquers everyone before him.

through them This is similar to בהם, because of them.

a fatling fat.

Because of this does he arm himself with his net There are many interrogative forms that are affirmative, e.g., (I Sam. 2:27) “Did I appear?” concerning Eli, and (II Sam. 15:27) “Do you see?” Here, too: Does it appear in Your eyes that because of this he prospers every time, in that he arms himself with his net over everyone and to hunt game? arms himself As in (Gen. 14:14) “And he armed (וַיָּרֶק) his trained men” and (Ps. 35:3): “Arm yourself (הָרֵק) with a spear.” He arms himself with his net.

המשא, יתאונן תחלה על הצלחת בבל, וישיג תשובה ע"ז, הודיעו לו חורבן בבל ומפלתה בימי בלשאצר:

עד אנה ה' שועתי שאני צועק לישועה ולא תשמע, ואם תאמר שאין אנו ראויים לישועה, הלא אזעק אליך חמס, ואני מבקש משפט על החמס של מלכות בבל, שבזה ראוי שתושיע מצד המשפט והיושר, כמ"ש למה תחריש בבלע רשע צדיק ממנו, ומ"מ ולא תושיע :

למה, טוען שנית על מה שה' מראה לו בנבואה הצלחת בבל, למה תראני און ואיך עמל תביט אתה, שע"י שתראני זאת בנבואה מבואר כי זה נעשה בהשגחתך, ואיך אפשר שאון ועמל כזה יצא לפועל על ידך, ויותר מזה כי שוד וחמס לנגדי ר"ל שאיני רואה בנבואה אחרית הרשע וכליונו רק אני רואהו תמיד לנגדי והצלחתו תמשך ימים רבים, ויהי ריב, ועי"כ יתהוה ריב נגד דרכי ה', וגם מדון ישא, עי"כ נושאים מדון ודין ודברים נגדך, שבני העולם יש להם נגדך ריב ומדון. ומפרש מהו הריב.

על כן, בני העולם טוענים נגדך לאמר, הלא על כן תפוג תורה, שעי"ז תפסק התורה שהיא מלמדת עקרי האמונה ושה' משגיח ושופט צדק, ועתה יכחישו בפנות התורה ממך שרואים שהרשע מצליח והצדיק אובד, וכן לא יצא לנצח משפט, גם המשפט הנימוסי בין אדם לחברו הגם שהשכל מחייבו (וא"א שיפוג מן הלב כי מוסדות המשפט קבועים בלב האדם בטבע) בכ"ז לא יצא מכח אל פועל המעשה, כי רשע מכתיר את הצדיק, ר"ל גם הצדיק שרוצה לעשות משפט לא יוכל לעשותו, כי הרשע הוא המכתיר את הצדיק, ר"ל שהוא המלביש אותו כתר ועטרה שהצדיק השופט הוא קבוע לשפוט מאת המלך הרשע שהוא נתן עטרת הנשיאות בראשו, וצריך הוא להתנהג כפי חוקי הרשע ומשפטיו שהם עוות ועקול הדין, על כן יצא משפט מעוקל. שגם המשפט שהוא מיושר בפנימיותו וקרוב אל היושר צריך להיות מעוקל בחיצוניותו, להפיס דעתו של הרשע המכתירו שאינו רוצה במשפטים ישרים, כ"ז דברי הריב והמדון שנושאים העולם על ההשגחה ועל הנהגת ה':

ראו, אחר ההוצעה הזאת מתחיל לספר גוף הענין שעליו צועק חמס, ויספר בשם ה' שהוא הקים אותם להרעיש הארץ ולהרגיז ממלכות, ואומר, ראו בגוים והביטו ושימו לב על הדבר, והתמהו תמהו, ומפרש ראו בגוים והביטו פעל פעל בימיכם ר"ל שלא תאמרו שא"א לכם לראות הדבר מפני שעדיין לא יצא מכח אל הפועל, על זה אמר כי פעל פעל שכבר בא לידי פעולה, ולא תאמרו שלא היה בזמנכם, כי הוא בימיכם, וא"כ תוכלו לראות ולהביט, ונגד מ"ש והתמהו תמהו מפרש כי לא תאמינו כי יסופר, אם היו מספרים לכם דבר כזה לא הייתם מאמינים כלל כי הוא דבר היוצא מדרך העולם, ולכן כשתראוהו בעיניכם תתמהו ותתפלאו:

כי הנני מקים את הכשדים שיקומו משפל מדרגתם למשול על גוים, הגוי המר והנמהר ר"ל שלפעמים יתרומם גוי אחד ע"י חנופה וחלקלקות שימשוך עמים תחתיו בדברים רכים, אבל הם גוי מר ואכזרי, ולפעמים יתגבר ע"י שכלו ותחבולות, אבל הם גוי נמהר שעושה הכל בלא עצה ותבונה, ובכ"ז הוא ההולך למרחבי ארץ לרשת משכנות לא לו ר"ל שדרך כובשי ארצות ללכת לארך הארץ ממזרח למערב בארץ השייך לאקלימא שלו, אבל הוא הולך למרחבי ארץ מצפון לדרום שאינו מאקלים שלו, ולפעמים ילך על ארץ שיש לו עליו איזה טענת ירושה מאבותיו אבל הוא רוצה לרשת משכנות לא לו, שאין לו שום טענה עליהם:

איום ונורא הוא, האימה בא מצד גודל הדבר עצמו, והמורא הוא שמתיראים מרעתו, והוא איום מצד עצמו ונורא מצד הרעות שעושה, ומפרש ממנו משפטו ושאתו יצא, נגד מה שאמר שנורא הוא אומר שממנו משפטו יצא, ר"ל שהוא אינו נוהג לפי חקת המשפט הקבועים, שיש משפטים קבועים בין העמים והמלכים שאין למלך או לעם להתגר מלחמה על עם אשר לא חטא כנגדו וכ"ש אם הוא נכנע תחתיו, והם נימוסים קבועים לכל העמים אבל הוא לא יביט על משפטי המדינות וחקיהם, רק יקבע לו משפטים כפי רצונו להסיר גבולות עמים ולהרעיש ארצות וע"כ מתיראים מפניו, ונגד מ"ש שאיום הוא מצד עצמו, אמר כי ממנו שאתו יצא, כי יש עם המתגבר ע"י עזרת עמים ומלכים אחרים אשר כרתו עמו ברית והוא אינו איום כ"כ אחר שכחו תלוי בכח העמים העוזרים אותו, אבל הוא שאתו יצא ממנו בעצמו ואינו צריך לעזר עם אחר:

וקלו סוסיו הם קלים במרוצתם יותר מנמרים שהם קלי המרוץ מאד — וגם חדו מזאבי ערב, שהם חדים ופראים יותר מן הזאבים הנמצאים ביער מעורב שהם פראים מאד, וסוסים כאלה יתיראו הפרשים לרכוב עליהם ובכ"ז פשו פרשיו, רבו הרוכבים על סוסים האלה, והגם שפרשיו מרחוק יבואו והם עיפים מרוב הדרך, בכ"ז לא ינוחו מדרכם רק יעופו כנשר חש לאכול, שתיכף בבואם ילחמו ויכבשו וישללו שלל:

כלה לחמס יבוא, שאין תכלית מהלכו לרשת כבוד ולמלוך על ארצות שכבש, שאם היה הולך לתכלית זה לא היה מחריב הארצות, וכן לא היה שב תיכף לארצו כי היה מתעכב בכל מדינה שכבש להנהיג שם תכסיסי מלכותו, אבל הוא תכלית מהלכו רק לחמס, ולכן מגמת פניהם קדימה ישוב תיכף אל המזרח, דהיינו אל מדינתו שבבל היתה במזרח לארצות שכבש ולכן יאסוף כחול שבי, אינו מניח העמים לשבת בארצותיהם רק לוקחם עמו לשבי אל ארצו:

והוא במלכים יתקלס, גם למלכים שכובש או שיכנעו תחתיו לא יחלק כבוד רק יתקלס לבזותם, ורוזנים שהם שרי העצה הם משחק לו, כדבר שהוא לשחוק בעלמא, כי איננו צריך לא לרוזנים לבקש מהם עצה ולא למלכים שיהיו בעזרתו, וגם אינו מתירא ממבצרים של אויביו, כי לכל מבצר ישחק, שע"י ריבוי חיילותיו יצבר עפר וילכדה ע"י סוללה שעושה נגד המבצר, וא"צ לו לצור על המבצר ימים רבים:

אז חלף רוח, הנביא רואה שהצלחתו נמשכת עד שיחלוף בו רוח שהוא מחשבה וציור נפשי שיעלה ברוחו, שתחלה יחלוף הרוח בו לפרקים, ואח"כ יעבור הרוח בו בקבע, עד יאשם ויתחייב עונש, ומהו הרוח? שיחשוב זו כחו לאלהו, שיחשוב שע"ז שלו היא נתנה לו הכח הזה לעשות חיל, וכאילו האלהות של ע"ז מתלבשת בכחו, עד שגם כחו היא אלהית, וזה היה בבלשאצר, שנדמה לו שע"י האלהי שלו גבר על אל אלים ובכחם לקח כלי המקדש ולכן צוה להביא לפניו מכלי המקדש לחללם, ואז הודו לע"ז, כמ"ש (דניאל ה׳:כ״ג) ועל מרא שמיא התרוממת ולמאני די ביתיה היתיו קדמך וכו' ולאלהי כספא ודהבא שבחת, שעי"ז אשם ונתחייב עונש, ונגזר ביטול מלכותו. זה רמז הנביא בקוצר, ר"ל עד שם תמשך הצלחתו, וטרם יחל לספר מה שנגזר עליו בלילה ההוא כמו שיבא בסי' הבא, מפסיק הענין ומסב פניו להתפלל אל ה' על שלות הרשע, וה' יענהו משמי קדשו ויודיעהו מפלת הרשע וקץ מלכות בבל והמשפט אשר עשה בו ע"י שחלף רוח ואשם:

הלוא, הנביא מתפלל אל ה' אומר אליו.

הלא אתה אלהי קדושי, הלא אתה ה'! מקדם לא נמות (שמתו) למשפט שמתו ר"ל הלא מה ששמת את הרשע הזה להיות שבט אפך ליסר גוים, בעת ששמתו מקדם לא שמתו כדי שנמות, רק שמתו למשפט, שלא מנית אותו להמית את כל בני האדם ולהשמיד ולהכרית, רק שמתו למשפט ולהוכיח, ולהחזיר את הרשעים בתשובה ולהעניש את החוטאים, אבל לא שנמות כולנו על ידו באין חמלה כמו שהוא עושה, (כמ"ש הוי אשור שבט אפי וכו' והוא להשמיד בלבבו וכמש"פ שם) הנביא אומר הלא אתה ה' מקדם מצד שאתה אלהי קדושי, ורוצה אתה שנהיה קדושים ולא נמוש מתורתך עד שלכן הכינות את הרשע להרעיש גוים וממלכות, בכ"ז לא נמות לא על הכונה שנמות על ידו, רק ה' למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו, בעת שיסדתו, ר"ל עקר יסוד השליחות ששלחתו היה להוכיח שע"י מוראו יקבלו תוכחה ויכירו עונשי ה' וישובו בתשובה, וגם אחרי שלא קבלו תוכחה. בכ"ז לא שמתו כדי שנמות כולנו (כמו שהוא עושה שהורג הכל באין הבדל), רק שמתו למשפט, שישפטו הרשעים על ידו על חטאתיהם ויקבלו ענשם. אבל לא שימית את כולם כצדיק כרשע:

טהור (טענה שניה) מצד ההשגחה ומצד מדת צדקו — והמאמרים מקבילים טהור עינים מראות ברע למה תביט בוגדים, ר"ל הלא מצד הרשע עצמו שהוא בוגד אין ראוי שתשגיח עליו להצליחהו באשר עיני השגחתך טהורים מראות ברע ומהשגיח עליו לטובה, והבט אל עמל לא תוכל למה תחריש בבלע רשע צדיק ממנו, הלא זאת נגד מדת הצדק שהרשע יבלע את מי שהוא צדיק ממנו, והוא עמל גדול ונגד היושר והמשפט, ואיך תחריש ע"ז, הלא הביט אל עמל לא תוכל, ואיך תביט בעמל גדול כזה ותחריש ולא תושיע:

ותעשה (טענה ג'), ואם נאמר שכ"ז נעשה בלא השגחתך וידיעתך, כי מסרת את בני האדם אל המקרה והסתרת פניך מהם, ע"ז טוען הכי אפשר שתעשה אדם כדגי הים שהגדול בולע את הקטן, ויותר מזה כי הוא כרמש לא מושל בו כי בעד הדגים יגין הים עכ"פ וצריך חכה ותחבולות אבל הרמש נלקח ביד ביבשה, וכן יצודם בקלות:

כלה בחכה העלה, החכה בו יצודו הדגים הגדולים, והחרם בו יצודו הדגים הבינונים ודרך לפרוש חרמים רבים לצוד בם דגים רבים, והמכמורת פורשים על פני המים עצמם עד שכל הדגים הנכנסים לתוכו אין יכולים לצאת ועי"ז אוספים דגים הרבה בפעם אחד, ומצייר שתחלה כבש מדינות מיוחדות אחת אחת ובכח גדול כמעלה בחכה, ואח"כ יגורהו בחרמו, אגר את המדינות הקטנות מהם המפוזרות בקל יותר כאוסף ע"י החרם, ואח"כ ויאספהו במכמרתו, אסף כל העמים בשבי כאוסף כל דגי הים הקטנים ע"י המכמורת, על כן ישמח ויגיל על רוב הצלחתו:

על כן נדמה לו שעשה הכל בכחו, ולכן יזבח לחרמו נדמה כדיג שחושב שהחרם והמכמורת הם הנותנים לו פרנסתו ומיחס להם אלהות ומזבח ומקטר להם, וכן מיחס כ"ז לכחו ולכוכב הצלחתו ולהם יזבח ויקטיר, ובמליצה מציין בזבוח הריגת גוים רבים, ובקטר תבערת הערים ושריפתם, יחריב אנשים וערים כדי שיוכל לצודד גוים אחרים תחתיהם, כי בהמה (ר"ל בהחרם והמכמורת) שמן חלקו ומאכלו בריאה, כי יש מאכל בריא שאינו שמן, ומאכל שמן שאינו בריא לגוף, אבל חלקו שמן ובריא:

העל כן, מסיים תמיהתו, אחר שאתה למשפט שמתו, ושעל ידו יוכר כחך להעניש את הרשעים, והוא לא כן ידמה רק מיחס הכל אל כחו ומכלה ומאבד רבים, וא"כ הכי העל כן יריק חרמו? וכי לתכלית זה ראוי שיצוד גוים רבים ושתמיד לא יחמול להרוג גוים? ומצייר אותו כצייד שמריק ומשליך הדגים הנמצאים בחרמו כדי שיצוד אחרים כן יריק ויהרוג את השבי והמלקוח שנפל בידו כדי שיצוד גוים אחרים ויושיבם תחתם, ולכן יהרוג גוים תמיד כדי להושיב אחרים תחתיהם: