Ezekiel 39

וששאתיך — כמו והשאתיך על עמי כמו תהלי' פ"ט לא ישיא אויב בו:

ולא אחל את שם קדשי — שפלותם של ישראל חלול שמו הוא באמור להם (לעיל ל) עם ה' אלה ולא יכול להצילם:

והשיקו — כמו תנור שהשיקוהו בלשון משנה:

בנשק — אנא"ר מורא"ש בלע"ז:

אתן לגוג מקום שם קבר — מקום שיהא שם קבר להם לפי שהוא מזרעו של יפת שכסה את ערות אביו לפיכך זכה לקבורה:

גי העוברים — גי שהם עוברים את ים כנרת להביא משם פירות גינוסר תמיד:

קדמת הים — ת"י במדנח ים גינוסר:

וחוסמת היא את העוברים — וסוגרת היא את העוברים כמו לא תחסום (דברים כה) שרוב פגרים שיפלו שם יחדלו את העוברים מעבור לפיכך יעברו עליהם ויקברו אותם ומנחם פתרו בספרו יחסמו את אפם מלהריח ריח הפגרי':

וקברו כל עם הארץ — שמתו שם:

והיה להם לשם — כל העכו"ם יספרו את שמם לשבח ולחסד אין לך כאומה זו רחמנים יש לך אדם שקובר את אויבו שעמד עליו להורגו:

ואנשי תמיד — אנשים המותמדים לכך יבדילו ישראל כדי לעבור בארץ ללקט את המפוזרים:

מקברים את העוברים — מקברים עם העוברים את הפגרים החוסמין ומעכבין את המעבר שהעוברין את הים מקברים אותם להנאתם, את העוברים עם העוברים כך שמעתי וכן ת"י:

את הנותרים על פני הארץ — רחוק מן המעבר שאין העוברי' את הים מתעסקים בהם לקוברם יקברום אלה המותמדי' ומובדלים לכך:

מקצה שבעה חדשים — יכלו מרבית הפגרים הנראים לעינם להקבר ומאז והלאה יחקורו בארץ במקום המסתרים בחוחים ובין הקוצי' ויקברו מה שימצאו:

ועברו העוברים בארץ — הולכי דרכים שיראו עצם אדם:

ובנה אצלו ציון — סימן שיש כאן עצם של מת כדי שיפרשו ממנו הולכי דרכים ועושי טהרות עד בא אנשי התמיד המובדלים לחקור וקברו אותן:

וגם שם עיר המונה — וגם העיר ששמה עיר הומיה מרוב אדם היא עיר הגדולה גם היא חיל יושביה שם יקברו:

וטהרו — את ישראל בארץ את טהרותיהם ותרומותיהם:

המונה — לא מפיק ה"א לפי שה"א אחרונה משמשת שם דבר המונה כמו הומיה:

אלים כרים ועתודים פרים — מלכים ודוכסי' שלטונין ושרים:

מריאי בשן — שור של פטם קרוי אלמר"י בלשון ערבי:

את משפטי — את פורענותי יושטיצ"א בלע"ז:

וידעו הגוים כי בעוונם גלו בית ישראל — כשיראו את גבורתי יכירו כי לא מקוצר ידי היה שלא הושעתים אלא בעוונם הסתרתי פני מהם וגלו:

וקנאתי לשם קדשי — ולבשתי קנאת תשועה ונקם למען שם קדשי שלא יתחלל עוד:

וקנאתי לשם קדשי — בשביל שם קדשי כמו המקנא אתה לי (מדבר יא):

ונשו את כלימתם — בהיטיבי להם ולא אגמלם כרעתם אז ישאו כלימתם ויבושו מלהרים פנים ומנחם פי' ונשו כמו (תהילים ל״ב:א׳) אשרי נשוי פשע לשון כפרה:

ולא אותיר — אחד מהם בגולה:

ואתה בן אדם, מפני שבנבואה הקודמת כבר נבאו הנביאים לפניו, (כמ"ש האתה הוא אשר דברת בימים קדמונים, אמר ואתה בן אדם הנבא שיחדתי לך נבואה פרטית ביחוד שלא נבאו הנביאים, ואמרת הנני אליך גוג, נבא שאחר מפלתו זאת יתחזק שנית ויאסף מחנותיו שנית על ירושלים, וז"ש (ב) והעליתיך מירכתי צפון שתעלה שנית על הרי ישראל למלחמה, והנה בפעם הראשון אומר והיה ביום בוא גוג על אדמת ישראל, שיהיה מפלתו תיכף בבואו בגבולם ועל אדמתם, אבל בפעם השני יגיע על הרי ישראל, ויצור על ירושלים, ואז והכיתי, שאז ילחם ה' בו עד שלא יוכל לירות בקשת ובחיצים כמ"ש (זכריה י"ח) ויצא ה' ונלחם בגוים ההם, ואז על הרי ישראל תפול ויהי למאכל לעוף ולבהמה, ואח"כ על פני השדה תפול, שבירדם מן ההרים יהיה בהם המגפה אשר יגוף ה' את הצובאים על ירושלים (כמ"ש בזכריה י״ד:י״ב) ויפלו על פני השדה:

ושלחתי אח"כ תבוא המגיפה והכליון גם במדינתו וגם ביושבי האיים המופרדים מבני אדם, ויושבים לבטח, ואז יכירו גם הם כי אני ה' :

ואת שם קדשי אודיע, כי אז אודיע לישראל שאני מנהיגם בדרך הקדושה שהיא התרוממות והתעלות מן הדרך הטבע, ולא אחל את שם קדשי עוד שיאמרו מבלי יכולת, עד שכל הגוים ידעו כי אני ה' קדוש בישראל ומנהיגם בהנהגה השגחיית נסיית:

הנה באה, מפני שהיום הזה מיועד סתום וחתום ולא הודיעו ה' לשום נביא וחוזה ולבא לפומא לא גליא, ועדיין אינו במציאות בעולם החזיון בפועל, רק בעת שיבא הדבר ויהיה אז הוא היום אשר דברתי אז יבא אל מציאות הדבור ואז יתרשם בפועל:

ויצאו יושבי ערי ישראל, שלא יצאו עד עתה למלחמה יצאו אל השלל, ואז יקחו כלי הנשק לבער בם אש, כי לא יצטרכו מעתה לכלי נשק אחר שה' נלחם להם, ולא יוכלו להשתמש בם רק להבעיר בעציהם ובערו והשיקו, בין מה שיבערו לחמם, בין מה שישיקו התנורים לאפות, יהיה בנשק ומגן וצנה וכו' עד שכל מיני כלי זיין יתבטלו אז, (כמ"ש (ישעיהו ב׳:ד׳) לא ישא גוי אל גוי חרב, וכתתתו חרבותיהם לאתים), ויהיו רבים כ"כ עד שיספיקו להבעיר בהם שבע שנים, הגם כי שלא ישאו עצים מן השדה, כדרך שבמקום שאין יער מלקטים עצים של קוצים כסוחים המפוזרים בשדה, וגם במקום שיש יערות והעצים מצויים לא יחטבו מן היערים, כי אסיפות כלי הנשק יהיה קל יותר מרוב רבויים, ולא תאמר הלא קל להם יותר לחטוב מן היערים הסמוכים להם, אומר ושללו את שולליהם אחר שבל"ז יצאו לשם לשלול ולבוז יקחו עמהם גם כלי הנשק הנשאר בשלל ומן הברזל שעליהם יעשו כלים, והעצים יבערו:

והיה ביום ההוא, הנה נבא כדניאל על גוג, ויטע אהלי אפדני בין ימים להר צבי קדש ובא עד קצו, שיטע אהל כללי בין הים ובין הר ציון, מבאר כי במקום ההוא ימצא קבר לכלל מחנהו, שקדמת הים שיטע שם אהלי אפדני נמצא גיא בין שני הרים, עד שהעוברים קדמת הים יתעכבו שם מלכת דרך ישרה מפני הגיא הזה כי היא חוסמת ומונעת את העוברים, ושם יפלו ע"י ה' בחזירתם אל אהליהם אצל הים, ושם יקברו אותם ומפרש בל תאמר שהם בעצמם יקברו חלליהם, כי הם יפלו כולם ואין קובר מביניהם, רק בית ישראל יקברום למען טהר את הארץ מן העיפוש והסרחון ומן הטומאה, וזה יתמיד שבעה חדשים :

וקברו, הנה הדרך הוא שיזהרו העם מקבור את המתים במגפה, ובפרט החללים ששכבו ימים רבים בלי קבורה שמעלים עיפוש ודבר ויתדבק בקוברים, ורק יפרישו אנשים מיוחדים לזה, והעם יזהרו מן הקוברים פן ידבק בהם הדבר, אבל אז יקברו כל עם הארץ, וזה יהיה להם לשם שמזה יראו כולם כי הם נשמרים מה' ואינם יראים מדבר וממגפה כמ"ש לא תירא מפחד לילה מדבר באופל יהלך, וזה יהיה יום הכבדי שיתראה כבוד ה' והשגחתו הפרטיית על ישראל ושמירתו אותם מכל פגע, כמ"ש ה' ישמרך מכל רע:

ואנשי תמיד, וחוץ מזה שכל העם יתעסקו לקבור החללים אצל הגיא ששם היה המלחמה, יבדילו אנשים שיעסקו בתמידות להיות עוברים בארץ לקבר את העוברים, שנותרו על פני הארץ, אלה מן הצובאים שנודדו ועברו בארץ ומתו במגפה ונפלו באחת המקומות יקברו אותם שם במקומו, כדי לטהר את הארץ, וזה יארך שבעה חדשים, כי אחר שבעה חדשים כבר יעוכל הבשר, וגם החיות והעופות יאכלו בשר ההרוגים עד עת הזאת, ומאז לא יקברו העצמות במקום שימצאום, רק מקצה שבעה חדשים יחקרו וידרשו אם ימצא עצמות באיזה מקום לציין עליהם:

ועברו, אחר ז' חדשים כשיעברו העוברים וראה עצם אדם (כי לא יהיה עוד עצם שיש עליו בשר רק עצם לבד) ובנה אצלו ציון שיוכר המקום וישמרו מקרוב אליו, אם מפני הטומאה, אם מפני הנגף, כי הנס הזה שלא יוזקו מן הנגפים לא יארך רק ז' חדשים, ולכן יבנה ציון ולא יגע בו עד קברו אותו המקברים הם ילקטו העצמות ויקברו אל גיא המון גוג :

וגם, ור"ל וכמו שיקרא הגיא גיא המון גוג, כן יקרא עיר שששם נטעו אהליהם קרוב אל הגיא, יקרא בשם עיר המון גוג, לזכר ששם היה ושם נעשה הנס ושם נפלו, ולהשמר מן העיר הזאת הטמאה כמדור העמים, ובזה יטהרו את הארץ :

ואתה בן אדם הודיע למה בסוף שבעה חדשים לא ימצאו עוד הרוגים שיש עליהם בשר, כי ה' הכין החיות והעופות שיאכלו את בשרם, וז"ש אמור לצפור כל כנף, הקבצו המפוזרות יתקבצו ביחד, ואחר שיהיו מקובצים יתאספו לבא ביחד אל מקום ההרוגים, כי זה ההבדל בין קבץ ובין אסף כמ"ש (בישעיה י"א) על זבחי אשר אני זבח לכם שהוא זבח גדול, א. ממהות המאכלים, בשר ודם, ב. מאיכות המאכלים וטובם בשר גבורים ודם נשיא הארץ שכולם אילים כרים וכו' ובשרם ודמם טוב:

ג. מכמות המאכל החלב כדי שביעה והדם כדי שכרון :

ושבעתם על שלחני גם אחר הסעודה יעמוד השולחן נכון, ועוד תמצאו סוס ורכב וכל מיני מאכל, מיתר החללים הנופלים:

ונתתי וחוץ מזה אתן כבודי בגוים כמ"ש (ישעיהו ס״ו:י״ט) ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פלטים אל הגוים וכו' וראו את כבודי בגוים, ומפרש שזה יהיה, א. ע"י שיראו הגוים את משפטי שהענשתי אותם על עונותיהם ובמקום שחטאו, מדה כנגד מדה, ב. ואת ידי, וכחי, כי העונש יהיה בדרך נס ויראו יד ה' כי חזקה היא:

וידעו, ומזה ימשך שני דברים, א — אל ישראל, שמן היום ההוא והלאה ידעו שאני ה' אלהיהם שאלהותי מתיחס אליהם בהנהגה נסיית השגחיית:

ב. וידעו הגוים, שתחלה היה חילול ה', א. על הגלות, שאמרו עם ה' אלה ומארצו יצאו, ועתה ידעו כי גלו בעונם, שמפני שמעלו בי לכן ואסתר פני מהם, ב. היה חילול ה' בגלות עצמו שכמה פעמים נמכרו לטבח ולהרג ולא הושיעם ה', עתה ידעו שמה שאתנם ביד צריהם ויפלו בחרב כולם ע"י השמדות והגזרות שהיו בימי הגליות זה היה מפני, כי כטמאתם וכפשעיהם עשיתי אתם, שלכן ואסתר פני מהם בימי הגליות, ולולא המעל לא גלו ולולא הפשעים לא היה מסתיר פנים גם בימי הגליות:

לכן כה אמר ה', נגד הגלות עתה אשיב שבות יעקב, ונגד הצרות שסבלו בעת הגלות ורחמתי את בית ישראל, ויעקב הם עשרת השבטים הם רק נדחים ולא סבלו שמדות וא"צ רק השבה, וישראל הם שבט יהודה ובנימין שסבלו תלאות רבים הם צריכים רחמים, ונגד שהיה חילול השם וקנאתי לשם קדשי :

ונשו, נגד הגלות שהיה להם כלימה מגלותם ונשו את כלמתם, ונגד מה שחטאו נשו את מעלם, ומפרש (נגד ונשו את כלמתם) בשבתם על אדמתם לבטח ולא יגלו עוד:

(ונגד את מעלם) אמר בשובבי אותם מן העמים (שלא היו מפוזרים ביניהם), וקבצתי אותם מארצות שמן העמים נפוצו בארצות וצריכים קבוץ כמ"ש כ"פ ונקדשתי בם לעיני גוים רבים כי יתקדש ה' ע"י מעשיהם הטובים וע"י הנסים שיעשה עמהם ובזה ישכחו את מעלם:

וידעו, ואז יכירו כי גם בהגלותי אותם אל הגוים הייתי ה' אלהיהם והגלות לא היה לרעה רק לטובה ובהשגחתי הפרטיית, כי גאולת כורש לא היתה גאולה אמיתית, ולא היה עת התקון המקוה, והיה בה ד' חסרונות, א. שהלכו ברצון כורש, ואז וכנסתים על אדמתם בעצמי, ב. שאז לא שבו כולם לא"י ואז ולא הותיר עוד מהם שם :

ג. שאז הסתיר פני מהם בכל פעם כמו בימי היונים והרומים ואז לא אסתיר פנים, ד. שאז לוקח מהם רוה"ק והנבואה, כמ"ש ה' דברים חסרו בבית שני ואז אשר שפכתי רוחי על בית ישראל שישוב אליהם רוה"ק והנבואה: (השאלות הקיימות לפי דעת המפרשים בענין צורת הבית, ראה בסוף הספר) בעשרים וחמש שנה לגלותנו הוא גלות יהויכין שגלה י"א שנה לפני החורבן, ולפ"ז עת נגלה אליו הנבואה הזאת היה ארבע עשרה שנה אחרי אשר הכתה העיר, ואז היה שנת היובל, (כי היובל הקודם היה בי"ז שנה ליאשיהו עת מצאו הספר בבית הה', שהיה ל"ו שנה קודם החורבן) לכן אמר בר"ה בעשור לחדש, שלא יצוייר שיהיה ר"ה בעשור לחדש רק בשנת היובל שאז ביוהכ"פ תוקעים בשופר והעבדים יוצאים לחירות, [הערה: דע שחשבון זה אינו עולה לר' יהודה שסובר בנדרים (דף ס"א) ששנת החמשים עולה למנין שבוע, ולדידיה חל היובל י"ז שנה קודם לכן, אך ר' יהודה לשטתו שלדידיה בל"ז אאל"פ שר"ה הוא בעשור לחדש, דהוא ס"ל בספרא (בהר פ"ב) ששנת היובל מתקדשת בתחלתה וחשבון זה הוא לרבי יוסי בערכין (דף י"ח) ובסדר עולם, והוא לשטתו שס"ל שתקיעה מעכבת כמ"ש בספרא (שם משנה ד) ובר"ה (דף ט') ולדידיה לא היו עבדים נפטרים לבתיהם עד יום הכפורים כמ"ש בס' התו"ה (שם סי' י"ח), ולרבי יהודה צל"פ מ"ש בראש השנה היינו בתחלת השנה ולא בא הלשון בדוקא: ע"כ] היתה עלי יד ה', מבואר אצלי שיד ה' מורה על שיניע את הנביא אל ענינים נשגבים ומחזות עצומות, ויבא אותי שמה ר"ל אל העיר שהוכתה: