Exodus 8

ותעל הצפרדע AND THE FROGS (lit — frog) CAME UP — Really there was only one frog, but when they struck at it, it was split into many swarms. This is a Midrashic explanation of the usage of the singular noun here (cf. Sanhedrin 67b; Exodus Rabbah 10:4). But as a literal explanation one must say that the swarm of the frogs is denoted by the singular form. Similar is, (v. 14) “and there was the כנם” — the swarm of insects, in old French pedulier; i. e. a swarm of lice. So, too, here, ותעל הצפרדע means: and there came up a grenouillière (old French) i. e. a swarm of frogs.

התפאר עלי GLORY OVER ME — Similar is, (Isaiah 10:15) “Should the axe יתפאר against him that heweth therewith” i. e. should it boast, saying “I am greater than thou”; old French vanter. Therefore התפאר means pride yourself on showing your cleverness and on asking of me a difficult matter asserting that I shall be unable to do it.

למתי אעתיר FOR WHAT PERIOD SHALL I ENTREAT FOR THEE — With reference to the entreaty which I shall make to-day regarding the destruction of the frogs, by what period do you wish that they should be destroyed, and you will see whether I can carry out my promise by the time which you will set me. If the text said מתי אעתיר (without ל), it would signify “when shall I pray?” but now that it is said למתי, it signifies I will pray to-day for you that the frogs should be destroyed by the time which you will set for me. Tell me, then, by what day you wish that they shall be destroyed. The words here, אעתיר and העתירו (v. 4) and העתרתי (v. 25) are Hiphil forms, and it does not say אֶעְתַּר and עִתְרוּ and וְעָתַרְתִּי (Kal forms) because wherever the root עתר is used it denotes to pray much (more lit. Rashi’s words signify “to multiply praying”, “to make much praying”), and just as one says אַרְבֶּה and הַרְבּוּ and וְהִרְבֵּתִי which all have the meaning of “causing an action to happen” (in this case, causing a thing to be much — our Hiphil conjugation), so one says אַעְתִּיר and הַעְתִּירוּ and וְהֵעְתַּרְתִּי “I increase”, “increase ye” and “I will increase” i. e. I will increase words. The passage which serves as evidence of the meaning of all these words is (Ezekiel 35:13) “וְהֵעְתַּרְתֶּם your words against Me” — which can only mean “Ye have multiplied” (being a transitive verb; cf. Rashi on Genesis 25:21).

ויאמר למחר AND HE SAID, FOR TO-MORROW — He said: Pray to-day that they may be destroyed by to-morrow.

ויצא. — ויצעק THEY WENT … AND CRIED [UNTO THE LORD) immediately that they should be destroyed by to-morrow.

חמרים חמרים means IN HEAPS, just as the Targum renders it, דגורין, which means גלין heaps (דגורא is the Targum of הגל in Genesis 31:46).

והכבד את לבו HE ALLOWED HIS HEART TO BE HARDENED — The word הַכְבֵּד expresses doing something (the Hebrew infinitive but having a past meaning) just as, (Genesis 12:9) “going (הלוך) and journeying (ונסוע)”. So, too, (2 Kings 3:24) “and smiting (והכת) Moab”; (I Samuel 22:13) “and enquiring (ושאול) of God for him”; (1 Kings 20:37); “smiting (הכה) and wounding (ופצוע)”.

‎ כאשר דבר ה׳ AS THE LORD HAD SPOKEN — And where had He said this? When He said, (Exodus 7:4) “Pharaoh will not hearken to you”.

אמר אל אהרן SAY UNTO AARON — The dust did not deserve to be smitten by Moses because it had protected him when he slew the Egyptian, for “he hid him in the sand”; and it was therefore smitten by Aaron (Tanchuma; Exodus Rabbah 10:7).

ותהי הכנם means the swarming was — In old French pedulier.

להוציא את הכנים TO BRING FORTH GNATS — to create them and to bring them forth from some other place (not from dust but to turn some other material into gnats).

ולא יכלו BUT THEY COULD NOT — for the demon (through whose agency this was to be done) is powerless in the case of a creature smaller than a barley corn) (Sanhedrin 67b). Therefore they had to admit,

אצבע אלהים הוא THIS IS THE FINGER OF GOD — This plague is not caused by sorcery: it is of the Omnipresent God!

כאשר דבר ה׳ AS THE LORD HAD SPOKEN — when He said, (Exodus 7:4) “Pharaoh will not hearken unto you”.

משליח בך means I WILL INCITE AGAINST THEE — Another example is. (Deuteronomy 32:24) “I will incite (אשלח) the tooth of beasts against them”, where it signifies letting loose an animal against a person; old French inciter. English to incite.

את הערב this means all kinds of wild beasts, serpents, and scorpions (a mixture [ערב] of noxious creatures) in a crowd (Exodus Rabbah 11:3) — these played havoc with them. There is a reason given in the Midrash in the case of each plague why this particular one and why that: God came against them with the tactics of warlike operations as carried out by kings in orderly sequence: a government (monarch) who is besieging a city first destroys its water supply, then they blow the trumpets and sound an alarm in order to terrify and dismay them — thus [their water supply was turned into blood], the frogs croaked and made a noise etc. - just as you will find it stated in the Midrash of Rabbi Tanchuma 2:3:4.

והפליתי means I WILL SEPARATE — Similar is, (Exodus 9:4) “And the Lord will make a separation (והפלה)”; so, also, (Deuteronomy 30:11) “It is not נפלאת from thee״ — that is, “it is not separated and set at a far distance from thee”.

למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ IN ORDER THAT THOU MAYEST KNOW THAT I AM THE ETERNAL IN THE MIDST OF THE EARTH — although My Shechina is in the heavens My command is fulfilled amongst mankind (as we might say, “My writ runs on earth also”).

ושמתי פדות AND I WILL MAKE A DELIVERANCE which shall serve as a division BETWEEN MY PEOPLE AND THY PEOPLE.

תשחת הארץ means the ground was being destroyed (the imperfect tense denotes what was then going on continuously), and so the Targum has אתחבלת ארעא (the participle) the ground was being ruined.

זבחו לאלהיכם בארץ SACRIFICE TO YOUR GOD IN THE LAND, in the place where you are, and do not go into the wilderness.

תועבת מצרים THE ABOMINATION OF THE EGYPTIANS — This means: that which the Egyptians reverence (their idol), just as, (2 Kings 23:13) “and for Milcom the abomination (תועבת) of the children of Ammon”, but in relation to the Israelites it (Scripture) calls it תועבה. We may explain these words in another sense also: תועבת מצרים — The act of sacrifice which we practise is a hateful thing to the Egyptians seing that we sacrifice their god (sheep which were reverenced as gods in Egypt).

ולא יסקלנו — This must be read in the intonation of a question (although there is no interrogative prefix הֲ) AND WILL THEY NOT STONE US?

התל is the same as להתל (i — e. the infinitive may be used with or without ל prefixed).

ויעתר אל ה׳ AND ENTREATED THE LORD (the verb is the Kal) — he concentrated his energies on prayer. So, too, if it had wished to use the term וַיַעְתִּיר (the Hiphil) it could have used it, and that would have signified, “and he increased words in prayer”. But when it uses an expression denoting “and he did something” (the Kal) it signifies “he prayed much (devoutly)”.

ויסר הערב AND HE REMOVED THE SWARM OF ANIMALS — He merely removed them and they did not die as the frogs had died; for had they died, they (the Egyptians) could have made some use of their skins (Exodus Rabbah 11:3).

נטה — לא אמר קח מטך כמו למעלה כי כבר היה המטה אצל אהרן מעת מכת דם, והעל את הצפרדעים כי ההשרצה נעשה ע"י ה' כנ"ל [ז' כח]:

ויעשו — ומפרש שלא עשו ממש כי היו רק בלטיהם מעשה אחיזת עינים, ויל"פ מ"ש ויעלו הוא פעל עומד, כמו בעלותה את אישה [ש"א ב' י"ט], כי אעלה את המלך ירושלים [ש"ב י"ט ל"ה], שמלת את כמו עם, שעלו עם הצפרדעים, וע"י אחיזת עימם בלכתם עם הצפרדעים העולים כדרכם נדמה שהם עשו זאת:

ויסר הצפרדעים — כבר ראה פרעה שאין ממש בחרטומים אחר שאינם יכולים להסירם, ואמר למשה ולאהרן שאם יסירו הצפרדעים ע"י תפלתם יתודע לו שהוא פועל אלהים כי המופת יבחן מצד הפכו ואז ישלח את העם:

שאלות — מ"ש נטה ידך והעל את הצפרדעים היל"ל וישרץ היאר צפרדעים, ולפ"ז משמע שכבר שרצו מעצמם, אחר שאמר למתי אעתיר שפי' שאעתיר היום שיסורו למחר כפרש"י, היל"ל ויעש ה' כדבר משה ממחרת כמ"ש במכת דבר, ולמה אמר פרעה למחר ולא היום, ומ"ש ויצעק ע"ד הצפרדעים אשר שם לפרעה לשון מיותר ולא אמר כן במכות ערוב וברד וארבה, וכן מ"ש ויעש ה' כדבר משה מיותר:

ויאמר משה התפאר עלי — פירושו כמו מ"ש [שופטים ז' ב'] פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי, אמר לו, אחר שאתה בלתי מאמין בנסי ה' הלא גם אם אעתיר אל ה' ויסורו הצפרדעים ג"כ תתפאר עלי שלא אני עשיתי זאת רק שהרו מעצמם במקרה, וע"כ כדי לברר הדבר במופת צריך ג"ד: א] שיקבע זמן ויסורו ברגע שקבע להם ועז"א למתי אעתיר, ב] לך ולעבדיך, באשר עקר ביאת המכה היה בשבילך שפרעה התחיל בעבירה תחלה וצריך שעקר התפלה יהיה שיסורו ממך ועי"ז יושעו גם עבדיך וכן בסורם יסורו תחלה ממך ומבתיך ואח"כ מעמך, ג] רק ביאר תשארנה, שאם יסורו כולם עדיין יתלה הדבר במקרה אבל ע"י שישארו ביאור לזכר עולם ידע שהוא פועל אלהים אשר זכר עשה לנפלאותיו:

ויאמר למחר — פרעה חשב כן באמת שמשה עשה זאת ע"י כשוף ושיודע שעתה הגיע עת שיסורו מעצמם ע"כ רצה לנסות אם ישראו עוד היום ולמחר יסורו, ויאמר כדברך באר לו הג' תנאים הנ"ל, א] כדברך שיסורו למחר למען תדע כי אין כה' אלהינו, שהוא הפועל דין בהבאת המכה ופועל רחמים בהסרתה שזה מרומז בשר השמות ה' ואלהים:

וסרו — זאת שנית שיסורו תחלה ממך ומבתיך ואח"כ מעבדיך ואח"כ מעמך, ג] שרק ביאור תשארנה:

תורה אור — ועוד לאלוה מלים עפמ"ש בברכות [דף ז"] לעולם יהיה אדם זהיר בתפלת המנחה שנאמר ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו' ענני ה' ענני ענני שתרד אש מן השמים וענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם, ויפלא מדוע מביא מאמר זה של ענני ה' ענני שאינו שייך לכאן, שרצה להוכיח שיהיה אדם זהיר בתפלת המנחה, ונראה עפמ"ש בזוה"ק דאין כשפים שולפים רק מחצות היום עד חצות הלילה, אבל מחצות הלילה עד חצות היום אין כשפים שולטים, וממ"ש ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו אין להוכיח שיהיה אדם זהיר בתפלת המנחה, שי"ל שזה היה במקרה שעד זמן המנחה התעסקו נביאי הבעל בקרבנם ולעת המנחה נגש אליהו, ע"ז מביא שאליהו אמר ענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם, וכיון שהתירא שיחשדוהו בכשפים הי"ל להקדים מעשהו קודם זמן המנחה, שאז א"א לעשות כשפים ולא יוכלו לחשדו בכשפים, ומזה מבואר שכוון מעשהו בעלות המנחה, משום שאז הוא עת רצון ולעולם יהיה אדם זהיר בתפלת המנחה. והנה מ"ש שאליהו התפלל שלא יאמרו מעשה כשפים הם, זה הוציאו מהנס השני שנעשה שאלישע יצק על ידו י"ב כדים מים, ומזה נעשה בנס תעלת מים גדולה סביב למזבח, והאש לחכה את המים אשר בתעלה, ונס זה היה שלא לצורך, וע"כ שהתפלל שלא יאמרו מעשה כשפים הם, וע"כ נעשה תעלת מים סביב שכבר אמרו חז"ל שהכשפים נבדקים במים ולא יכלו לאמר מעשה כשפים הם, וע"ז בקש ענני שתי פעמים על האש ועל המים, וכן היה בפרעה שכבר בארנו שמ"ש בא אל פרעה שהוא שיבא לפלטין היה אחר חצות היום, ופרעה שחשדו בכשפים, כשאמר למתי אעתיר אמר למחר, ר"ל מחר בבקר שא"א לעשות כשפים, כי עתה אחר חצות חשד אותו שיעשה כשפים, ועז"א משה, כדברך, שיסורו מחר בבקר, למען תדע כי אין כה' אלהינו ואינו מעשה כשפים, ואראך עוד שאינו מעשה כשפים כי יסורו הצפרדעים וכו' רק ביאור תשארנה וביאור א"א לעשות כשפים:

ויצא משה מעם פרעה — מזה מבואר כדעת רש"י ז"ל שכתב שאלו נאמר מתי אעתיר היינו מתי אתפלל, אבל כשאמר למתי פי' שאני אתפלל תיכף שיכרתו באותו זמן שתקבע, ולכן יצא תיכף והתפלל שיסורו למחר, והרמב"ן דייק עליו שע"ז היל"ל ויעש ה' כדבר משה ממחרת כמ"ש במכת דבר, וע"כ דעתו שלמ"ד למתי נוספת, ופי' שלא התפלל עד למחר, וע"ז אשיב שאם היתה התפלה שיסורו הצפרדעים גם מן היאור היתה שאלתו צודקת, אבל כיון שהצפרדעים אשר ביאור נשארו, היה תפלת משה רק שמה שהצפרדעים [שכפי הטבע לא יתקיימו ביבשה רק במים] חיים ביבשה שזה היה נס, יופסק הנס הזה, וכפי הטבע יתקיימו יום אחד ביבשה רק א"א להם לחיות ביבשה יותר מיום א', ותיכף שהתפלל ונפסק הנס לא היו עתידים לחיות רק יום אחד והיו עתידים למות למחר, וע"כ לא יכול לאמר ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת כי ה' עשה הדבר תיכף שתיכף נפסק הנס מה שהיו חיים ביבשה בנס, ועד למחר שהתקיימו היו כפי הטבע, שלא ימותו תיכף מחסרון מים, ומ"ש ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה שהוא מיותר שהיל"ל סתם ויצעק משה אל ה' כמ"ש בערוב ובברד ובארבה, נראה כי אחר שמכה זו היה לה גבול עד כמה תשמש, היה ראוי שבעת תסור המכה ימותו גם הצפרדעים אשר ביאור שהיו ג"כ בריאה חדשה רק לשעתה, והוצרך משה להתפלל שלא יסורו רק הצפרדעים אשר שם לפרעה, ר"ל הצפרדעים אשר היו ביבשה שהם היו מיועדים להכות את פרעה, לא הצפרדעים שביאור שלא הזמין אותם על פרעה להכותו, עליהם בקש שישארו, וע"ז הוצרך לצעוק כי פלגא לא עבדי, ועז"א:

ויעש ה' כדבר משה, שישארו הצפרדעים אשר ביאור להיות זכר לנפלאותיו, וימותו הצפרדעים מן הבתים של פרעה ומן החצרות ששם גרו עבדי פרעה ומן השדות ששם נמצא ההמון כמ"ש וסרו ממך ומעבדיך ומעמך כנ"ל:

ויצברו — פרעה חשב שמ"ש וסרו הצפרדעים היינו שילכו להם כמו מ"ש וסר הערוב, אבל כונת משה היתה שימותו כדי שתבאש הארץ וירא פרעה כי רק היתה הרוחה קצת לא ישועה לגמרי, עי"כ הכביד את לבו, שחשב שמשה לא קיים את דברו, ויש הבדל בין הכביד לבו ובין חזק לב, שר"ל שהיה ירא ומלא פחד ובכ"ז הכביד לבו שלא לשלח:

שאלות — אחר שאמר שעפר הארץ יוציא כנים היל"ל ויך את עפר הארץ והיה כנים וכו' ותהי הכנם באדם ובבהמה דהא מן העפר בא אל האדם והבהמה, ולמה אמר שתי פעמים ותהי הכנם באדם ובבהמה, ומ"ש אצבע אלהים הוא, ופרעה ועבדיו לא קראו את ה' רק בשם הויה לא בשם אלהים אם לא בכנוי אל ישראל, ומשמע שע"י מאמר החרטומים חזק לב פרעה והיה מהראוי בהפך:

שאלות — אחר שאמר שעפר הארץ יוציא כנים היל"ל ויך את עפר הארץ והיה כנים וכו' ותהי הכנם באדם ובבהמה דהא מן העפר בא אל האדם והבהמה, ולמה אמר שתי פעמים ותהי הכנם באדם ובבהמה, ומ"ש אצבע אלהים הוא, ופרעה ועבדיו לא קראו את ה' רק בשם הויה לא בשם אלהים אם לא בכנוי אל ישראל, ומשמע שע"י מאמר החרטומים חזק לב פרעה והיה מהראוי בהפך:

ותהי הכנם באדם ובבהמה — ה' אמר שעפר הארץ יהיה כנים שזה עקר המופת, וספר הכתוב שהכנימה [ר"ל הוית הכנים והרחוש כפרש"י] התחיל באדם ובבהמה ומהם נתפשטו על העפר, והיה זה משני טעמים: א] בל יטעו שהוא ענין טבעי כמ"ש הרי"א שע"י שנתעפש עפר הארץ ע"י הצפרדעים נולדו הכנים כמ"ש בשמו למעלה [ז' כ"ה] לכן התחילה הכנימה באדם ובבהמה, ב] י"ל בהפך שלידת הכנים מן העפר [ר"ל הכינה הרוחשת, עיין תוס' שבת י"ב] הוא בריאה יש מאין, ואין להרבות בנס שלא לצורך, לכן התחילה הכנימה באדם ובבהמה שהוא טבעי שיולדו שם כנים מחמת הזיעה, ומשם התפשטו למלאת כל עפר הארץ, ולא היו בריאה יש מאין, והנס היה מה שפתאום התרבו כ"כ עד שנתמלא עפר הארץ כולו מהם:

ויעשו וגו' להוציא את הכנים — לדעת חז"ל פי' שרצו לעשות ולא יכלו, שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה, והנכון שהחרטומים רצו להוציא את הכנים היינו להוציאם מן האדם והבהמה שלא ימצאון שם, שכבר ראו שפרעה לא שם לבו ע"מ שהעלו את הצפרדעים, ועשה עקר הבחינה עם משה במה שיסורו הצפרדעים, ורצו הם להסיר את הכנים, ומבואר שעל הכנים הנולדים בבע"ח יש רפואות ותרופות להוציאם ולהמיתם ע"י סמים ומשיחות לנקות הזיעה ומותרי העור, והחרטומים היו מומחים בזה, רק עתה לא יכלו כי היה ענין השגחי, שלא יועיל שום תרופה טבעית לזה, ונשארו הכנים באדם ובבהמה, וגם רמז עמ"ש בפי' תהלים עמ"ש ויבא ערוב גו' כנים בכל גבולם שמכת הכנים לא סרה מהם ונשארה בכל אנשי הדור ההוא, שגם אחר שהביא מכת ערוב היה כנים בכל גבולם, ועז"א ותהי הכנם באדם ובבהמה, ר"ל שנשארה בהם לעולם, שכבר כתבתי שמכת כנים לא היה להורות איזה דבר רק להכות אותם במכת בזיון, שלכן בא שלא בהתראה ולא סרה מהם גם אח"כ:

ויאמרו החרטמם אל פרעה אצבע אלהים הוא — כשתראה בכל הפרשיות האלה לא תמצא שפרעה והמצריים יקראו את ה' בשם אלהים רק בשם הויה, כי שם אלהים היה מיוחד אצלם למערכת השמיה אי לאלהיהם, לא לאלהי ישראל שקראוהו הויה, אם לא כשאמרו בכנוי לכו זבחו לאלהיכם בארץ, ר"ל אלהי ישראל, לא סתם אלהים, ומבואר שמ"ש אצבע אלהים הוא, לא כוונו על אל. ישראל שהיה להם לומר אצבע ה' הוא, או אצבע אלהי ישראל, כי מכה זו באה בלא התראה חשבו שלא בא מאת אלהי ישראל בשביל ישראל, שא"כ היה צריך להודיע זאת למשה ושמשה יתרה בו תחלה, ואמרו שזה מכה שחלה עליהם מאת אלהי מצרים שנקראו אצלם סתם בשם אלהים, וכן פי' הראב"ע אצבע אלהים הוא לא באה זאת המכה בעבור ישראל רק מכת אלהים היא כפי מערכת הכוכבים, ועי"כ ויחזק לב פרעה, שלא היה ירא עוד כלל כי סר ממנו הפחד:

שאלות — מז"ש וגם את האדמה אשר הם עליה. ומה זה שאמר ושמתי פדות, למה לא אמר כמ"ש בדבר מחר יעשה ה' את הדבר הזה ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת, שממ"ש ויעש ה' כן משמע שעשה תיכף, למה התעורר עתה שיזכהו בארץ שזה היה יכול לאמר תיכף, ולמה אמר שלא ירחיקו ללכת:

ויאמר ה' אל משה — עתה התחיל הסדר השני של המכות, אחר שהראה להם במופת מציאות ה', באו שני עדים לברר פנת ההשגחה וכמ"ש בהקדמה לסדרי המכות למעלה ז' י"ד עיי"ש:

הנני משליח — פעל שלח שבא בהפעיל מורה על הגירוי, כי החיות הרעות נמצאו שם תמיד רק ה' שם בטבעם להתחבאות מבני אדם ביערות ובמערות ובמחילות עפר כמ"ש תזרח השמש יאספון, ובעם משלחת מגרה אותם בבני אדם ויוצאים ממחבואם לטרף טרף כמ"ש והשלחתי בכם את חית השדה, וסדר שתחלה אגרה אותם בך ואח"כ בעמך, וכמ"ש פרעה התחיל בעבירה תחלה התחילה בו הפורענות, ותחלה יפלו על ב"א בשוקים וברחובות אח"כ אשליחם בבתיך, שלרוב גם בעת משלחת לא יכנסו אל הבתים, ואחר שיתחילו לכנוס בבתיך יכנסו בבתי מצרים עד שימלאו בתי מצרים את הערב, וגם האדמה אשר הבתים עומדים עליה שיעשו להם מחילות באדמת הבתים ושם ירבצון:

והפליתי — ובאשר סדר הזה השני של עד"ש בא לברר פנת ההשגחה, שפרעה לא האמין שה' העליון משגיח בקרב הארץ בהשגחה פרטית, וכמ"ש למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, באר לו שזה יתברר במכה זו, שאפלה את ארץ גשן, ששם לא יהיה ערוב, וזה יהיה מצד שעמי עומד עליה, וזה נס מיוחד ומופלא, שהבדלה זו שהבדיל ארץ גושן בזה הוא ענין מופלא ונסיי, לז"א והפליתי, שהוא ההבדלה הפלאיית, וכולם ידעו שזה נעשה בנס מצד שעמי עומד עליה, ופי' במדרש א"ר אמי כאדם שאומר לחברו לא יטיל פלוני בטאריקו זו שפלוני פטרוני עומד עליו, כי לשון עומד עליה לא נמצא על הישיבה בארץ, שע"ז בא הלשון אשר עמי גר שם או יושב או שוכן שם, ע"כ פי' כמו והוא עומד על הגמלים, לנער הנצב על הקוצרים, שהם יגינו על הארץ לבלתי היות שם ערוב, ור"ל כי מכת דם וצפרדע נמצא גם בארץ גשן והזיק להמצריים רק שישראל נצולו, אבל מכת ערוב לא נמצא שם כלל אף בבתי המצריים, ובזה יתבאר לך כי אני ה' בקרב הארץ, ומשגיח בהשגחה מיוחדת על עמי וצאן מרעיתי.

ושמתי פדות — פי' הרמב"ן שגם אם יהיה איש מישראל בארץ מצרים ששם יהיה הערוב לא יזיק את איש ישראל, ותפס לשון פדות, לומר שהחיה שתרצה להשחית איש מישראל תשחית איש מצרי תחתיו, והמצרי יפדה את ישראל מידה, וכמ"ש במדרש מלמד שהיו ישראל ראוים ללקות בזאת המכה ונתן הקב"ה את המצרים פדיונם. למחר יהיה האות הזה, ממה שלא אמר כמ"ש בדבר מחר יעשה ה' את הדבר הזה, ושם אומר ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת, ופה אמר ויעש ה' כן, מבואר שה' עשה את הדבר תיכף, ר"ל כי באשר החיות שוכנים ביערות רחוקים מן הישוב, צוה ה' שתיכף יתחילו לצאת ממעונותיהם ללכת אל ערי המצריים שלזה צריך זמן עד למחר, וא"כ הפקודה שהחיות ילכו ממקומם התחיל תיכף, רק לא התחילו והשחית ולכנס אל הבתים עד יום מחר שאז היו מקובצים כולם, ואז נהיה האות שהתחילו להשחית את המצריים, ואז היה ההפלאה בין המצריים ובין ישראל, וכן החיות שנמצאו ביערות ומדבריות של ארץ גשן, עזבו כולם את ארץ גשן והלכו למצרים, ועד מחר לא נמצא בארץ גשן אף חיה אחת, ונעשה האות והמופת על פנת ההשגחה:

ויעש ה' כן — שתיכף יצאו החיות ממעונתם, ויבא ערוב כבד, זה נגמר למחר כנ"ל:

לכו זבחו לאלהיכם בארץ — עד עתה חשב פרעה שאלהי ישראל לא נמצא בארץ מצרים שהיא מיוחדת לאלהי מצרים, ומשכן אלהי ישראל הוא במדבר דרך שלשת ימים רחוק ממצרים [שכן היו חושבים העמים הקדמונים שכל אלהים י"ל מקום אחר מיוחד למשכנו], וע"כ צריך שעמו העובדים אותו ילכו דרך שלשת ימים עד המקום אשר הוא חונה שם, אבל עתה שברר לו משה שאלהי ישראל נמצא גם בארץ מצרים כמ"ש כי אני ה' בקרב הארץ א"כ א"צ שתצאו אל המדבר, ולכו זבחו לאלהיכם בארץ אחר שהוא נמצא גם פה:

ויאמר משה לא נכון לעשות כן משני טעמים — א] מצד היושר והכבוד כי תועבת מצרים נזבח לה' אלהינו, שהצאן שנזבח להם הם תועבת מצרים, ר"ל שהם עבודה זרה שלהם שהם עובדים למזל טלה והצאן קדושים בעיניהם ואין ראוי לבזות אמונתם מע"ז שלהם בפניהם, ב] לא נוכל לעשות מפני הסכנה שיש בדבר, כי הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו, ולכן דרך שלשת ימים נלך:

ויאמר פרעה — הסכים לשלחם לזבוח במדבר רק הרחק לא תרחיקו ללכת אחר שאלהיכם נמצא בארץ בכ"מ, ומה שאתם הולכים אל המדבר הוא רק שלא תזבחו הצאן לעיני המצריים שעובדים אותם, די בשתצאו מן הארץ אל המדבר שלא יראו המצריים בזיון תועבותם וא"צ להתרחק דרך שלשת ימים, והוסיף לאמר העתידו בעדי, שפרעה חשב שלא תסור המכה עד שישלחם לעבוד את ה' ויתפללו בעדו בעת העבודה, וע"כ בקש שלא ירחיקו רק יעבדו במקום קרוב כדי שיתפללו עליו תיכף להסיר המכה ממנו:

ויאמר משה — השיב לו שלא יהיה כאשר חשבת שלא תסור המכה עד שתשלחנו לעבוד ושם נתפלל עליך, לא כן כי אנכי יוצא מעמך והעתרתי אל ה' תיכף ויסר הערוב מחר, כי כמו שהיה צריך מהלך יום אחד עד שהגיע הערוב מן היערים אל ערי מצרים, כן צריך יום בחזרה עד שיגיעו אל מעונתם, והגם שאני אתפלל תיכף לא יסור מן הארץ עד מחר, כי ישהה יום אחד בהליכתו וגמר ההסרה יגמר מחר, רק אל יוסך פרעה התל, ר"ל שאם יתעכב הערוב עד שתשלח את העם יהיה נראה שאתה שולחם מפני הכרח המכה ובאונס, וה' רוצה לנסות אם תקיים דברך אחר שתסור המכה ולא תוסיף התל כמו שעשית במכת הצפרדעים:

ויעש ה' כדבר משה — שתיכף התחילו לצאת מן הבתים ולשוב אל מעונתם עד שביום מחר לא נשאר אחד, ויש הבדל בין נשאר ובין נותר, שהנשאר הוא בכונה כמ"ש בכ"מ כי מצריים רצו להשאיר מהם וליהנות מעורותיהם ולא נתמלא רצונם: