Deuteronomy 32

האזינו השמים — שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר (לעיל ל, יט) שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ ולמה העיד בהם שמים וארץ, אמר משה אני בשר ודם, למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהן קימים לעולם. ועוד, שאם יזכו, יבואו העדים ויתנו שכרם, הגפן תתן פריה, והארץ תתן יבולה, והשמים יתנו טלם. ואם יתחיבו, תהיה בהם יד העדים תחלה (לעיל יא, יז), ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, ואחר כך ואבדתם מהרה על ידי האמות:

יערף כמטר לקחי — זו היא העדות שתעידו שאני אומר בפניכם, תורה נתתי לישראל שהיא חיים לעולם כמטר זה שהוא חיים לעולם, כאשר יערפו השמים טל ומטר:

יערף — לשון נטיפה וכן (לקמן לג, כח) יערפו טל, (תהלים סה, יב) ירעפון דשן:

תזל כטל — שהכל שמחים בו, לפי שהמטר יש שהן עצבים, כגון הולכי דרכים ומי שהיה בורו מלא יין:

כשעירם — לשון (תהלים קמח, ח) רוח סערה, כתרגומו כרוחי מטרא מה הרוחות הללו מחזיקים את העשבים ומגדלין אותם, אף דברי תורה מחזיקין את לומדיהן ומגדלין אותם:

וכרביבים — טפי מטר ונראה לי על שם שיורה כחץ נקרא רביב, כמה דאת אמר (בראשית כא) רובה קשת:

דשא — אדברי"ץ עטיפת הארץ מכסה בירק:

עשב — קלח אחד קרוי עשב, וכל מין ומין לעצמו קרוי עשב:

כי שם ה' אקרא — הרי כי משמש בלשון כאשר, כמו (ויקרא כג) כי תבאו אל הארץ, כשאקרא ואזכיר שם ה', אתם הבו גדל לאלהינו וברכו שמו מכאן אמרו שעונין ברוך שם כבוד מלכותו אחר ברכה שבמקדש:

הצור תמים פעלו — אף על פי שהוא חזק, כשמביא פרענות על עוברי רצונו, לא בשטף הוא מביא, כי אם בדין, כי תמים פעלו:

אל אמונה — לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא ואף על פי שמאחר את תגמולם, סופו לאמן את דבריו:

ואין עול — אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם הזה:

צדיק וישר הוא — הכל מצדיקים עליהם את דינו, וכך ראוי וישר להם צדיק מפי הבריות. וישר הוא וראוי להצדיקו:

שחת לו וגו' — כתרגומו חבילו להון ולא ליה:

בניו מומם — בניו היו, והשחתה שהשחיתו היא מומם:

בניו מומם — מומם של בניו היה ולא מומו:

דור עקש — עקום ומעקל, כמו (מיכה ג, ט) ואת כל הישרה יעקשו, ובלשון משנה חלדה ששניה עקומות ועקושות:

ופתלתל — אנטורטיליי"ש כפתיל הזה שגודלין אותו ומקיפין אותו סביבות הגדיל פתלתל מן התבות הכפולות, כמו (ויקרא יג, מט) ירקרק, אדמדם, (תהלים לח, יא) סחרחר, (מלכים א' ז, כג) סגלגל:

הלי"י תגמלו זאת — לשון תמה, וכי לפניו אתם מעציבין, שיש בידו לפרע מכם ושהטיב לכם בכל הטובות:

עם נבל — ששכחו את העשוי להם:

ולא חכם — להבין את הנולדות שיש בידו להטיב ולהרע:

הלא הוא אביך קנך — שקנאך, שקננך בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה:

הוא עשך — אמה באמות:

ויכננך — אחרי כן בכל מיני בסיס וכן מכם כהנים מכם נביאים ומכם מלכים, כרך שהכל תלוי בו:

זכר ימות עולם — מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו:

בינו שנות דר ודר — דור אנוש שהציף עליהם מי אוקינוס ודור המבול ששטפם דבר אחר לא נתתם לבבכם על שעבר. בינו שנות דר ודר להכיר להבא שיש בידו להטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח והעולם הבא:

שאל אביך — אלו הנביאים שנקראים אבות, כמו שנאמר באליהו (מלכים ב' ב, יב) אבי אבי רכב ישראל:

זקניך — אלו החכמים:

ויאמרו לך — הראשונות:

בהנחל עליון גוים — כשהנחיל הקדוש ברוך הוא למכעיסיו את חלק נחלתן הציפן ושטפם:

בהפרידו בני אדם — כשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם ולא עשה כן, אלא יצב גבלת עמים קימם ולא אבדם:

למספר בני ישראל — בשביל מספר בני ישראל שעתידים לצאת מבני שם, ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים, הציב גבולות עמים שבעים לשון:

כי חלק ה' עמו — למה כל זאת, לפי שהיה חלקו כבוש ביניהם ועתיד לצאת ומי הוא חלקו, עמו. ומי הוא עמו,

יעקב חבל נחלתו — והוא השלישי באבות, המשלש בשלש זכיות, זכות אבי אביו וזכות אביו וזכותו, הרי שלשה, כחבל הזה שהוא עשוי בשלשה גדילים והוא ובניו היו לו לנחלה, ולא ישמעאל בן אברהם, ולא עשו בן יצחק:

ימצאהו בארץ מדבר — אותם מצא לו נאמנים בארץ המדבר, שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועלו, מה שלא עשו ישמעאל ועשו, שנאמר (לקמן לג, ב) וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן:

ובתהו ילל ישימן — ארץ ציה ושממה, מקום יללת תנינים ובנות יענה, אף שם נמשכו אחר האמונה, ולא אמרו למשה היאך נצא למדברות מקום ציה ושממון, כענין שנאמר (ירמיה ב, ב) לכתך אחרי במדבר:

יסבבנהו — שם סבבם והקיפם בעננים וסבבם בדגלים לארבע רוחות וסבבן בתחתית ההר, שכפהו עליהם כגגית:

יבוננהו — שם בתורה ובינה:

יצרנהו — מנחש שרף ועקרב ומן האמות:

כאישון עינו — הוא השחור שבעין, שהמאור יוצא המנו ואונקלוס תרגם ימצאהו יספיקהו כל צרכו במדבר, כמו (במדבר יא, כב) ומצא להם, (יהושע יז, טז) לא ימצא לנו ההר:

יסבבנהו — אשרינון סחור סחור לשכינתיה, אהל מועד באמצע וארבעה דגלים לארבע רוחות:

כנשר יעיר קנו — ניהגם ברחמים ובחמלה, כנשר הזה רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום, עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו, בין אילן לאילן בין שוכה לחברתה, כדי שיעורו בניו, ויהא בהם כח לקבלו:

יעיר קנו — יעורר בניו:

על גוזליו ירחף — אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע, אף הקדוש ברוך הוא (איוב לז, כג) שדי לא מצאנהו שגיא כח, כשבא לתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מארבע רוחות, שנאמר (לקמן לג, ב) ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש, (חבקוק ג, ג) אלוה מתימן יבא, זו רוח רביעית:

יפרש כנפיו יקחהו — כשבא לטלן ממקום למקום אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר, שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ לפיכך נושאן על כנפיו אומר מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני, אף הקדוש ברוך הוא (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים, כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות, מיד (שמות יד, יט. כ) ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו':

ה' בדד ינחנו — ניהגם במדבר בטח ובדד:

ואין עמו אל נכר — לא היה כח באחד מכל אלהי הגוים להראות כחו ולהלחם עמהם ורבותינו דרשוהו על העתיד, וכן תרגם אנקלוס. ואני אומר דברי תוכחה הם, להעיד השמים והארץ, ותהא השירה להם לעד שסופן לבגד ולא יזכרו הראשונות שעשה להם, ולא הנולדות שהוא עתיד לעשות להם, לפיכך צריך לישב הדבר לכאן ולכאן. וכל הענין מוסב על (פסוק ז) זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר, כן עשה להם, וכן עתיד לעשות, כל זה היה להם לזכור:

ירכבהו על במותי ארץ — כל המקרא כתרגומו:

ירכבהו וגו' — על שם שארץ ישראל גבוה מכל הארצות:

ויאכל תנובת שדי — אלה פרות ארץ ישראל שקלים לנוב ולהתבשל מכל פרות הארצות:

וינקהו דבש מסלע — מעשה באחד שאמר לבנו בסיכני הבא לי קציעות מן החבית הלך ומצא הדבש צף על פיה. אמר לו זו של דבש היא. אמר לו השקע ידך לתוכה ואתה מעלה קציעות מתוכה:

ושמן מחלמיש צור — אלו זיתים של גוש חלב:

במותי ארץ — לשון גבוה:

שדי — לשון שדה:

חלמיש צור — תקפו וחזקו של סלע כשאינו דבוק לתבה של אחריו, נקוד חלמיש, (תהלים קיד, ח) וכשהוא דבוק, נקוד חלמיש:

חמאת בקר וחלב צאן — זה היה בימי שלמה, שנאמר (מלכים א' ה, ג) עשרה בקר בראים ועשרים בקר רעי ומאה צאן:

עם חלב כרים — זה היה בימי עשרת השבטים, שנאמר (עמוס ו, ד) ואוכלים כרים מצאן:

חלב כליות חטה — זה היה בימי שלמה, שנאמר (מלכים א' ה, ב) ויהי לחם שלמה וגו':

ודם ענב תשתה חמר — בימי עשרת השבטים, (עמוס ו, ו) השתים במזרקי יין:

חמאת בקר — הוא שומן הנקלט מעל גבי החלב:

וחלב צאן — חלב של צאן, וכשהוא דבוק נקוד חלב כמו (שמות כג, יט) בחלב אמו:

כרים — כבשים:

ואילים — כמשמעו:

בני בשן — שמנים היו:

כליות חטה — חטים שמנים כחלב כליות וגסין ככוליא:

ודם ענב — היה שותה יין טוב וטועם יין חשוב:

חמר — יין בלשון ארמי: חמר. אין זה שם דבר, אלא לשון משבח בטעם אינו"ש בלע"ז ועוד יש לפרש שני מקראות הללו אחר תרגום של אנקלוס, אשרינון על תוקפי ארעא וגו':

עבית — לשון עובי:

כשית — כמו כסית, לשון (איוב טו, כז) כי כסה פניו בחלבו, כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלים מבחוץ, וכן הוא אומר (שם) ויעש פימה עלי כסל:

כשית — יש לשון קל בלשון כסוי, כמו (משלי יב, טז) וכסה קלון ערום ואם כתב כשית דגוש היה נשמע כסית את אחרים, כמו (איוב טו, כז) כי כסה פניו:

וינבל צור ישעתו — גנהו ובזהו, כמו שנאמר (יחזקאל ח, טז) אחוריהם אל היכל ה' וגו', אין לך נבול גדול מזה:

יקנאהו — הבעירו חמתו וקנאתו:

בתועבת — במעשים תעובים, כגון משכב זכור (ויקרא יח, כב) וכשפים (ויקרא יח, יב), שנאמר בהם תועבה:

לא אלה — כתרגומו דלית בהון צרוך, אלו היה בהם צורך לא היתה קנאה כפולה כמו עכשיו:

חדשים מקרוב באו — אפלו האמות לא היו רגילים בהם גוי שהיה רואה אותם, היה אומר זה צלם יהודי:

לא שערום אבתיכם — לא יראו מהם לא עמדה שערתם מפניהם דרך שערות האדם לעמוד מחמת יראה, כך נדרש בספרי. ויש לפרש עוד שערום לשון (ישעיה יג, כא) ושעירים ירקדו שם, שעירים הם שדים. לא עשו אבותיכם שעירים הללו:

תשי — תשכח ורבותינו דרשו, כשבא להיטיב לכם אתם מכעיסין לפניו ומתישים כחו מלהיטיב לכם:

אל מחללך — מוציאך מרחם, לשון (תהלים כט, ט) יחולל אילות, (שם מח, ז) חיל כיולדה:

מה אחריתם — מה תעלה בהם בסופם:

כי דור תהפכת המה — מהפכין רצוני לכעס:

לא אמן בם — אין גדולי נכרים בהם, כי הוריתים דרך טובה וסרו ממנה:

אמן — לשון (אסתר ב, ז) ויהי אמן נורריטור"ה בלע"ז דבר אחר אמן לשון אמונה, כתרגומו. אמרו בסיני (שמות כד, ז) נעשה ונשמע, ובשעה קלה בטלו הבטחתם ועשו העגל:

קנאוני — הבעירו חמתי:

בלא אל — בדבר שאינו אלוה:

בלא עם — באמה שאין לה שם, שנאמר (ישעיה כג, יג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה, ובעשו הוא אומר (עובדיה א, ב) בזוי אתה מאד:

בגוי נבל אכעיסם — אלו המינים, וכן הוא אומר (תהלים יד, א) אמר נבל בלבו אין אלהים:

קדחה — בערה:

ותיקד — בכם עד היסוד:

ותאכל ארץ ויבלה — ארצכם ויבולה:

ותלהט — ירושלים המיסדת על ההרים, שנאמר (שם קכה, ב) ירושלים הרים סביב לה:

אספה עלימו רעות — אחביר רעה על רעה לשון (ישעיה כט, א) ספו שנה על שנה, (לעיל כט, יח) ספות הרוה, (ירמיה ז, כא) עלותיכם ספו על זבחיכם דבר אחר, אספה אכלה, כמו (בראשית יט, טו) פן תספה:

חצי אכלה בם — כל חצי אשלים בהם וקללה זו לפי הפרענות לברכה היא, חצי כלים והם אינם כלים:

מזי רעב — אנקלוס תרגם, נפיחי כפן, ואין לי עד מוכיח עליו ומשמו של רבי משה הדרשן מטולושא שמעתי שעירי רעב, אדם כחוש מגדל שער על בשרו:

מזי — לשון ארמי שער מזיא, דהוה מהפך במזיא:

ולחמי רשף — השדים נלחמו בהם, שנאמר (איוב ה, ז) ובני רשף יגביהו עוף, והם שדים:

וקטב מרירי — וכריתות שד ששמו מרירי קטב, כריתה, כמו (הושע יג, יד) אהי קטבך שאול:

ושן בהמת — מעשה היה והיו הרחלים נושכין וממיתין:

חמת זחלי עפר — ארס נחשים המהלכים על גחונם על העפר, כמים הזוחלים על הארץ זחילה לשון מרוצת המים על העפר, וכן כל מרוצת דבר המשפשף על העפר והולך:

מחוץ תשכל חרב — מחוץ לעיר תשכלם חרב גיסות:

ומחדרים אימה — כשבורח ונמלט מן החרב, חדרי לבבו נקופים עליו מחמת אימה והוא מת והולך בה דבר אחר ומחדרים אימה, שבבית תהיה אימת דבר, כמו שנאמר (ירמיה ט, כ) כי עלה מות בחלונינו, וכן תרגם אנקלוס. דבר אחר, מחוץ תשכל חרב על מה שעשו בחוצות, שנאמר (ירמיה יא, יג) ומספר חצות ירושלים שמתם מזבחות לבשת. ומחדרים אימה. על מה שעשו בחדרי חדרים, שנאמר (יחזק' ח, יב) אשר זקני בית ישראל עושים בחטף איש בחדרי משכיתו:

אמרתי אפאיהם — אמרתי בלבי אפאה אותם ויש לפרש אפאיהם, אשיתם פאה, להשליכם מעלי הפקר. ודגמתו מצינו בעזרא (נחמיה ט, כב) ותתן להם ממלכות ועממים ותחלקם לפאה, להפקר. וכן חברו מנחם. ויש פותרים אותו כתרגומו יחול רגזי עליהון, ולא יתכן, שאם כן היה לו לכתוב אאפאיהם אחת לשמוש ואחת ליסוד, כמו (ישעיה מה, ה) אאזרך, (איוב טז, ה) אאמצכם במו פי, והאל"ף התיכונה אינה ראויה בו כלל. ואונקלוס תרגם אחר לשון הבריתא השנויה בספרי, החולקת תיבה זו לשלש תיבות. אמרתי אף אי הם, אמרתי באפי אתנם כאלו אינם, שיאמרו רואיהם עליהם איה הם:

לולי כעס אויב אגור — אם לא שכעס האויב כנוס עליהם להשחית ואם יוכל להם וישחיתם יתלה הגדלה בו ובאלהיו ולא יתלה הגדלה בי, וזהו שנאמר פן ינכרו צרימו, ינכרו הדבר לתלות גבורתי בנכרי, שאין הגדולה שלו: פן יאמרו ידנו רמה וגו':

כי — אותו גוי אבד עצות המה ואין בהם תבונה. שאלו היו חכמים, ישכילו זאת, איכה ירדף וגו':

יבינו לאחריתם — יתנו לב להתבונן לסוף פרענותם של ישראל:

איכה ירדף אחד — ממנו אלף מישראל:

אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם — מכרם ומסרם בידינו דילבר"ר בלע"ז:

כי לא כצורנו צורם — כל זה היה להם לאויבים להבין שהשם הסגירם ולא להם ולאלהיהם הנצחון, שהרי עד הנה לא יכלו כלום אלהיהם כנגד צורנו, כי לא כסלענו סלעם כל צור שבמקרא לשון סלע:

ואיבינו פלילים — ועכשיו אויבינו שופטים אותנו, הרי שצורנו מכרנו להם:

כי מגפן סדם גפנם — מוסב למעלה אמרתי בלבי אפאיהם ואשבית זכרם, לפי שמעשיהם מעשה סדום ועמורה:

שדמת — שדה תבואה, כמו (חבקוק ג, יז) ושדמות לא עשה אכל, (מלכים ב' כג, ד) בשדמות קדרון:

ענבי רוש — עשב מר:

אשכלת מררת למו — משקה מר ראוי להם, לפי מעשיהם פרענותם וכן תרגם אנקלוס ותשלמת עובדיהון כמררותהון:

חמת תנינם יינם — כתרגומו הא כמרת תניניא כס פרענותהון, הנה כמרירות נחשים כוס משתה פרענותם:

וראש פתנים — כוסם, שהוא אכזר לנשוך אויב אכזרי יבא ויפרע מהם:

הלא הוא כמס עמדי — כתרגומו כסבורים הם ששכחתי מעשיהם, כלם גנוזים ושמורים לפני:

הלא הוא — פרי גפנם ותבואת שדמותם כמוס עמדי:

לי נקם ושלם — עמי נכון ומזמן פרענות נקם וישלם להם כמעשיהם, הנקם ישלם להם גמולם ויש מפרשים ושלם, שם דבר, כמו ושלום, והיא מגזרת והדבר אין בהם (ירמיה ה, יג), כמו והדבור. ואימתי אשלם להם:

לעת תמוט רגלם — כשתתום זכות אבותם שהן סמוכין עליו:

כי קרוב יום אידם — משארצה להביא עליהם יום אידם קרוב ומזמן לפני להביא על ידי שלוחים הרבה:

וחש עתדות למו — ומהר יבואו העתידות להם:

וחש — כמו (ישעיה ה, יט) ימהר יחישה עד כאן העיד עליהם משה דברי תוכחה להיות השירה הזאת לעד, כשתבא עליהם הפרענות, ידעו שאני הודעתים מראש. מכאן ואלך העיד עליהם דברי תנחומין שיבואו עליהם ככלות הפרענות ככל אשר אמר למעלה (ל, א ג) והיה כי יבאו עליך וגו' כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו':

כי ידין ה' עמו — כשישפוט אותן ביסורין הללו האמורים עליהם, כמו (איוב לו, לא) כי בם ידין, ייסר עמים כי, זה, אינו משמש בלשון דהא, לתת טעם לדברים של מעלה, אלא לשון תחלת דבור, כמו (ויקרא כה, ב) כי תבאו אל הארץ, כשיבואו עליהם משפטים הללו ויתנחם הקדוש ברוך הוא על עבדיו לשוב ולרחם עליהם:

יתנחם — לשון הפך המחשבה להיטיב או להרע:

כי יראה כי אזלת יד — כשיראה כי יד האויב הולכת וחוזקת מאד עליהם, ואפס בהם עצור ועזוב:

עצור — נושע על ידי עוצר ומושל שיעצור בהם:

עזוב — על ידי עוזב עוצר הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפזרים בצאתם לצבא על האויב. בלשון לע"ז מיינטינדו"ר. עצור, הוא הנושע במעצור המושל. עזוב, מחזק, כמו (נחמיה ג, ח) ויעזבו את ירושלים עד החומה, (ירמיה מט, כה) איך לא עזבה עיר תהלה. עצור מיינטינו"ד [נשלט]. עזוב אינפורצדו"ר [מבצר]:

ואמר — הקדוש ברוך הוא עליהם אי אלהימו. עבודה זרה שעבדו:

צור חסיו בו — הסלע שהיו מתכסין בו מפני החמה והצנה, כלומר שהיו בטוחין בו להגן עליהם מן הרעה:

אשר חלב זבחימו — היו אותן אלהות אוכלים, שהיו מקריבין לפניהם ושותין יין נסיכם:

יהי עליכם סתרה — אותו הצור יהי לכם מחסה ומסתור:

ראו עתה — הבינו מן הפרענות שהבאתי עליכם ואין לכם מושיע ומן התשועה שאושיעכם ואין מוחה בידי:

אני אני הוא — אני להשפיל ואני להרים:

ואין אלהים עמדי — עומד כנגדי למחות:

עמדי — דגמתי וכמוני:

ואין מידי מציל — הפושעים בי:

כי אשא אל שמים ידי — כי בחרון אפי אשא ידי אל עצמי בשבועה:

ואמרתי חי אנכי — לשון שבועה היא, אני נשבע חי אנכי:

אם שנותי ברק חרבי — אם אשנן את להב חרבי, כמו (יחזקאל כא, טו) למען היה לה ברק שפלנדו"ר:

ותאחז במשפט ידי — להניח מדת רחמים באויבי שהרעו לכם, (זכריה א, טו) אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה דבר אחר ותאחז ידי את מדת המשפט להחזיק בה ולנקום נקם:

אשיב נקם וגו' — למדו רבותינו באגדה מתוך לשון המקרא, שאמר ותאחז במשפט ידי, לא כמדת בשר ודם מדת הקדוש ברוך הוא, מדת בשר ודם זורק חץ ואינו יכול להשיבו, והקדוש ברוך הוא זורק חציו ויש בידו להשיבם, כאלו אוחזן בידו, שהרי ברק הוא חצו, ונאמר כאן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, והמשפט הזה לשון פרענות הוא בלע"ז יושטיצי"א:

אשכיר חצי מדם — האויב:

וחרבי תאכל בשר — בשרם:

מדם חלל ושביה — זאת תהיה להם מעון דם חללי ישראל ושביה ששבו מהם:

מראש פרעות אויב — מפשע תחלת פרצות האויב, כי כשהקדוש ברוך הוא נפרע מן האמות, פוקד עליהם עונם ועונות אבותיהם מראשית פרצה שפרצו בישראל:

הרנינו גוים עמו — לאותו הזמן ישבחו האמות את ישראל ראו מה שבחה של אמה זו שדבקו בהקדוש ברוך הוא בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו:

כי דם עבדיו יקום — שפיכות דמיהם כמשמעו:

ונקם ישיב לצריו — על הגזל ועל החמס, כענין שנאמר (יואל ד, יט) מצרים לשממה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה מחמס בני יהודה, ואומר (עובדיה א, י) מחמס אחיך יעקב וגו':

וכפר אדמתו עמו — ויפיס אדמתו ועמו על הצרות שעברו עליהם ושעשה להם האויב:

וכפר — לשון רצוי ופיוס, כמו (בראשית לב, כא) אכפרה פניו, אניחניה לרגזיה:

וכפר אדמתו — ומה היא אדמתו, עמו. כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר (תהלים פה, ב) רצית ה' ארצך, במה רצית ארצך, שבת שבות יעקב:

בפנים אחרים היא נדרשת בספרי, ונחלקו בה ר' יהודה ור' נחמיה ר' יהודה דורש כלה כנגד ישראל, ור' נחמיה דורש כלה כנגד האמות. רבי יהודה דורשה כלפי ישראל. אמרתי אפאיהם כמו שפירשתי עד ולא ה' פעל כל זאת. כי גוי אבד עצות המה. אבדו תורתי שהיא להם עצה נכונה ואין בהם תבונה. להתבונן איכה ירדף אחד מן האמות אלף מהם אם לא כי צורם מכרם, כי לא כצורנו צורם, הכל כמו שפרשתי עד תכליתו. ור' נחמיה דורשה כלפי האמות כי גוי אבד עצות המה, כמו שפרשתי תחלה עד ואויבינו פלילים.

כי מגפן סדום גפנם — של אמות:

ומשדמת עמורה וגו' — ולא ישימו לבם לתלות הגדלה בי:

ענבמו ענבי רוש — הוא שאמר לולי כעס אויב אגור על ישראל להרעילם ולהמרירם, לפיכך אשכלות מררת למו להלעיט אותם על מה שעשו לבני.

חמת תנינם יינם — מוכן להשקותם על מה שעושין להם:

כמוס עמדי — אותו הכוס, שנאמר (תהלים עה, ט) כי כוס ביד ה' וגו':

לעת תמוט רגלם — כענין שנאמר (ישעיה כו, ו) תרמסנה רגל:

כי ידין ה' עמו — בלשון זה משמש כי ידין בלשון דהא, ואין ידין לשון יסורין, אלא כמו כי יריב את ריבם מיד עושקיהם, כי יראה כי אזלת יד וגו' :

ואמר אי אלהימו — האויב יאמר אי אלהימו של ישראל, כמו שאמר טיטוס הרשע כשגדר את הפרכת, כענין שנאמר (מיכה ז, י) ותרא אויבתי ותכסה בושה האמרה אלי איו ה' אלהיך:

ראו עתה כי אני וגו' — אז יגלה הקדוש ברוך הוא ישועתו ויאמר ראו עתה כי אני אני הוא, מאתי באת עליהם הרעה, ומאתי תבא עליהם הטובה:

ואין מידי מציל — מי שיציל אתכם מן הרעה אשר אביא עליכם:

כי אשא אל שמים ידי — כמו כי נשאתי, תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים, כתרגומו אפלו חלש למעלה וגבור למטה, אימת העליון על התחתון, וכל שכן שגבור למעלה וחלש מלמטה:

ידי — מקום שכינתי, כמו (במדבר ב, יז) איש על ידו, והיה בידי להפרע מכם, אבל אמרתי שחי אנכי לעולם, איני ממהר לפרוע, לפי שיש לי שהות בדבר, כי אני חי לעולם, ובדורות אחרונים אני נפרע מהם, והיכולת בידי להפרע מן המתים ומן החיים מלך בשר ודם שהוא הולך למות, ממהר נקמתו להפרע בחייו, כי שמא ימות הוא או אויבו ונמצא שלא ראה נקמתו ממנו, אבל אני חי לעולם, ואם ימותו הם ואיני נפרע בחייהם, אפרע במותם:

אם שנותי ברק חרבי — הרבה "אם" יש שאינם תלויין, כשאשנן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי וכו', כמו שפרשתי למעלה:

הוא והושע בן נון — שבת של דיוזגי היתה, נטלה רשות מזה ונתנה לזה, העמיד לו משה מתרגמן ליהושע, שיהא דורש בחייו, כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש ולמה קוראו כאן הושע, לומר שלא זחה דעתו עליו, שאף על פי שנתנה לו גדלה, השפיל עצמו כאשר מתחלתו:

שימו לבבכם — צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכונים לדברי תורה, וכן הוא אומר (יחזקאל מ, ד) בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך וגו', הרי דברים קל וחמר, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכונים להבין, דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה על אחת כמה וכמה:

כי לא דבר רק הוא מכם — לא לחנם אתם יגעים בה, כי הרבה שכר תלוי בה, כי הוא חייכם דבר אחר, אין לך דבר ריקן בתורה שאם תדרשנו שאין בו מתן שכר, תדע לך שכן אמרו (בראשית לו, כב) ואחות לוטן תמנע, (שם לו, יב) ותמנע היתה פלגש וגו' לפי שאמרה איני כדאי להיות לו לאשה הלואי ואהיה פילגשו, וכל כך למה, להודיע שבחו של אברהם שהיו שלטונים ומלכים מתאוים להדבק בזרעו:

וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה — בשלשה מקומות נאמר בעצם היום הזה, נאמר בנח (שם ז, יג) בעצם היום הזה בא נח וגו', במראית אורו של יום, לפי שהיו בני דורו אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו לכנס בתבה, ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין וקרדמות ומבקעין את התבה אמר הקדוש ברוך הוא הריני מכניסו בחצי היום, וכל מי שיש בידו כח למחות יבא וימחה. במצרים נאמר (שמות יב, נא) בעצם היום הזה הוציא ה', לפי שהיו מצרים אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחים אותם לצאת, ולא עוד אלא אנו נוטלין סיפות וכלי זין והורגין בהם. אמר הקדוש ברוך הוא הריני מוציאן בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה. אף כאן, במיתתו של משה, נאמר בעצם היום הזה, לפי שהיו ישראל אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השלו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה אין אנו מניחין אותו. אמר הקדוש ברוך הוא הריני מכניסו בחצי היום וכו':

כאשר מת אהרן אחיך — באותה מיתה שראית וחמדת אותה, שהפשיט משה את אהרן בגד ראשון והלבישו לאלעזר וכן שני וכן שלישי וראה בנו בכבודו אמר לו משה, אהרן אחי, עלה למטה, ועלה. פשוט ידיך, ופשט. פשוט רגליך, ופשט. עצום עיניך, ועצם. קמוץ פיך, וקמץ. והלך לו. אמר משה אשרי מי שמת במיתה זו:

על אשר מעלתם בי — גרמתם למעול בי:

על אשר לא קדשתם אותי — גרמתם לי שלא אתקדש, אמרתי לכם (במדבר כ, ח) ודברתם אל הסלע, והם הכוהו, והצרכו להכותו פעמים, ואלו דברו עמו ונתן מימיו בלא הכאה, היה מתקדש שם שמים, שהיו ישראל אומרים ומה הסלע הזה שאינו לשכר ולא לפרענות, אם זכה אין לו מתן שכר, ואם חטא אינו לוקה, כך מקים מצות בוראו, אנו לא כל שכן:

כי מנגד — מרחוק:

תראה וגו' — כי אם לא תראנה עכשיו לא תראנה עוד בחייך:

ושמה לא תבוא — וידעתי כי חביבה היא לך, על כן אני אומר לך עלה וראה:

הצור — נותן הקדמה לכל דברי השירה הזאת כי משפטי ה' אמת. כללות השירה יבאר, עת יחטא האדם ואשם, ויעזוב את ה', הנה לגדולת חטאתם, מצד עזבם צור מושיעם, בוראם יוצרם, ובחרם אלילים אלמים אין בם מועיל, ראוים לכליה גמורה, לבד מיראתו שיתלו האומות הדבר במקרה ובכחם, ובחולשת ישראל, ע"כ לא הענישם בכליה רק הסתר פנים, ומצאוהו ממילא רעות רבות וצרות:

שחת — עת ישחת לו לעצמו עד שיהיה מומם וחסרונם מה שהם לא בניו של השם רק:

דור עקש ופתלתל :

[ו] אשאלכם וכי ראוי הוא כי:

לה' תגמלו זאת הלא בזה אתם עם נבל רע ופושע — גם ולא חכם בתבונה. כי הבלתי מכיר טובה העברה הוא נבל והבלתי שומר לעבוד למי שהוא עוד מטיב עמו עתה הוא לא חכם, וע"ז מפרש, נבל, כי הלוא הוא אביך קנך ואתם כפויי טובה מן העבר, לא חכם, הלא הוא עשך ויכננך. במה שמטיב עמך בכל עת ובכל רגע ולא תתכונן בלעדו:

[ז] זכר ימות עולם — הטובות שעברו לך ממנו בהתחלת מציאותך להיות לגוי:

בינו שנות דור ודור — מה שמתמיד עוד בהשתלשלות הדורות (זה נגד הוא עשך ויכוננך):

שאל אביך ויגדך מצד הקבלה והספור, זקניך שראו כ"ז בעיניהם ויאמרו לך :

[ח] כי בהנחל עליון גוים — אז מן האומות לא השגיח רק על כללותם להציב גבולות אבל על ישראל הוא משגיח על כל איש פרטי יצב רק גבולות של עמים לבד לא פרטי אישיהם. אבל (יצב) למספר בני ישראל סופר כל איש פרטי עד"ש ולציון יאמר איש ואיש יולד בה עי' בס' ארצות השלום דרוש ד':

[ט] והטעם לזה כי חלק ה' עמו ומשגיח על פרטותם לא האומות שחלקם תחת המערכות: באוהבים אחרים היש נאצה גדולה מזאת? עז"א ימצאהו בארץ מדבר. ולא במעמד הטוב רק ובתהו ילל ישמן יסובבנהו יבוננהו בלמדו דעת:

[יא] והוליכו לישוב כנשר — שברחמיו בל יתבהלו גוזליו שעוף אחר בא לקנם יעיר קנו. תחלה ואח"כ ירחף באברתו ואח"כ יקחם על הנוצה וישאם על האבר. עי' ש"נ:

[יב] גם לא רצה למסור הנהגתם לטוב כח מלאך ומערכה, רק ה' בדד הוא לבדו ינחנו ואין עמו אל נכר להתעסק בהנהגתם, כמו בשאר העמים שנוהג אותם ע"י כחות אחרים:

[יג] ואיה המקום אשר הניחם הנשר הנושא אותם? על במתי ארץ — ונתן להם שם כל טוב. ויאכל וגו':

[טו] עם כל הטובות האלה וישמן ישרון ויבעט — דרך השוכח טובה בעת טוב לו, תחלה מכיר טובה ובועט במזיד, ואח"כ שוכח העבר לגמרי: ועז"א תחלה ויבעט בזדון, ואח"כ שמנת עד כי עבית בעב הענן והחשך, כשית ושכחת לגמרי אל מוציאך ממצרים. ויטוש נגד שני הדברים (פסוק ו) נגד העבר שכח אלוה עשהו שבראו, ונגד הטובות שעודו מקבל עתה. וינבל צור ישעתו שמושיע גם עתה:

[טז] יקנאהו כי כעס ה' עליהם בעובדים זרים בשתים א) על עזיבתם אלוף נעוריהם לעבוד זרים. ב) על המעשים המכוערים בעצמם. עז"א בתועבת יכעיסהו :

[יז] יזבחו — יאמר הנה בזבחם לשדים. ג' רעות עשו. א) כי אינם אלהות. ב) גם אם הוא אלהים כמוני, הלא אין האלהות האלה מכירים אותם שיבחרו אותם להם לעם, כמו שבחרתי אנכי. ג) גם אם יאהבו אותם עתה הלא הם חדשים, ולמה יעזבו אלהי אבותם. על הא' אמר הלא לא אלוה המה? על הב' אלהים לא ידעום לישראל, על הג' הלא אחר שהם חדשים מקרוב באו ולא שערום אבותיכם. א"כ אשאלך. מדוע?

[יח] צור ילדך בנעורותיך תשי כו':

[יט] וירא ה' וינאץ — כי ראוי לכעוס על כעס בניו ובנותיו, הם ישראל שהיו בניו והכעיסוהו יגדל הכעס יותר משאם היה עושה זה איש זר אשר לא מזרעו הוא:

[כ] ויאמר — אמר כי לא רצה להענישם בפועל באף ובחמה נתכת שאז היו כלים. והיו הגוים מכחישים גבורותיו רק אסתירה פני מהם ואעזבם אל המקרים. ואראה מה אחריתם. כי ידעתי שיכלו מעצמם, גם מצד המקרה יען דור תהפכת המה ואין להם קיום בעצמותם, עז"א בנים לא אמון וקיום בם בעצמם. הם נגד ב' הרעות שהזכיר (פסוק טז). על הא' אמר:

[כא] הם קנאוני בלא אל — שבחרו זרים. על הב' אמר כעסוני בהבליהם ותועבותיהם. נגד הא' ואני אקניאם בלא עם שאבחר עם אחר, נגד הב' בגוי נבל אכעיסם. שיכעסו ממעשים המכוערים שיעשו הנבלים עמהם:

[כב] כי אש — מבאר הטעם מה שלא יענישם בפועל כפיו רק בהסתרת פנים לבד. (האי כי הוא מלשון אם כמו כי תראה חמור שונאך) כי אם אש אשר קדחה באפי עליהם תיקד עד שאול תחתית. ואורידנו למטה לעונשם עד שתאכל ארץ ויבלה וכו':

[כג] הנה אז אספה עלימו רעות עד שחצי אכלה בם בפעם אחד:

[כד] נגד טבעית רצונית בחירית — נגד טבעית:

מזי רעב ולחמי רשף וקטב מרירי — נגד רצונית ושן בהמת וכו':

[כה] נגד בחיריית:

מחוץ תשכל חרב ומחדרים (תשכל) אימה — גם בחור גם בתולה וכו': כו (כו) ובאופן זה אמרתי אפאיהם. עד שישכחו בדורות הבאים מלב אנוש:

[כז] לולי — אך אם אענשם באופן זה:

כעס אויב אגור — שאם אשכך כעסי על ישראל יהיה לי כעס אחר של האויב:

פן ינכרו צרימו שינכרו את הכח הזה מבעליו ליחסו להם לעצמם ויתלו הדבר או בכחם הגדול שעז"א פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' וגו':

[כח] או בחלישת כח ישראל וחסרון עצתם ותבונתם — שיאמרו כי ישראל גוי אבד עצות המה :

[כט] ובאמת לו חכמו האומות ישכילו זאת שאינו במקרה — יבינו לאחריתם של ישראל (מ"ש אראה מה אחריתם) שאינו במקרה:

[ל] והיה להם לאמר:

איכה אפשר שירדוף אחד אלף מישראל:

אם לא כי צורם מכרם וגם הסגירם (יל"פ ותחלה ושנים מישראל יניסו רבבה מן האומות):

[לא] כי לא כן היה ראוי שיאמרו האומות:

כי צורם של ישראל הוא לא כצורנו של האומות שישתוק על חטא רק מעניש לחוטא בו:

ואיבינו הם ישראל — פלילים וחוטאים (לשון והוא עון פלילי):

[לב] כי מגפן — כ"ז היו אומרים האומות גפן ישראל הוא מגפן של סדום והפירות שנשא הם הם לישראל אשכלות מרורות והיין הוא חמת תנינים. ע"כ מה שראוי לאמר לאומות אם חכמו ישכילו זאת:

אבל אחר שהאומות לא יאמרו כן רק יאמרו ידנו רמה לכן לא יכלתי להעיר חמתי, רק הלא הוא מוסב על אש קדחה באפי, הכעס שלי כמוס עמדי חתום. ולא אורידנו עד שאול תחתית:

[לד] ומ"מ אף שלא אענישנו בפועל:

לי נקם ותשלומין להם ע"י הסתרת פנים לבד:

לעת תמוט רגלם — מעצמם כשאין משגיח עליהם כי קרוב יום אידם :

[לו] כי ידין ה' עמו — לעשות בהם משפט:

ועל עבדיו שחטאו בו — יתנחם (לשון הוי אנחם מצרי) ע"י שיראה כי אזלת יד. חזקתם מעצמו:

ואפס עצור ועזוב — העצורים בגלות והעזובים מהשגחה יהיו אפס מעצמם:

[לז] ואמר — אז יאמר ישראל איה האלילים שעבדו וחסו בהם:

[לח] אחר שהאלילים האלה חלב זבחימו של ישראל יאכלו לפי דעתם, א"כ יקומו ויעזרוכם:

[לט] ראו עתה והכירו כי רק אני אני הוא — הגם שהיה העונש בהסתרת פנים, אני הוא העושה

[מ] מבאר אף שלא אענישם בפועל רק ע"י סילוק השגחה מ"מ ג"כ:

כי אשא אל שמים ידי — שאסלק יד העונש מן הארץ בל אכם בידי בעצמי, רק אסתיר פנים לבד:

ואמרתי הלא חי אנכי לעולם ואיני צריך למהר להעניש תכף — כי יש חזון למועד:

[מא] תדעו כי גם אם שנותי ואכפיל ברק חרבי לבל תבריק ובל תהיה חדודה ושנונה:

ותאחז במשפט ידי — לאחוז את המשפט בל ירד למטה ובל אעניש בידים, מ"מ אשיב נקם לצרי וכו' וכו':

[מג] סיים מ"מ אחר שלא העניש בידים — והגוים נהגו בהם מנהג, הנה גם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי:

הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום — ולא יתנהג עמהם שיענישם בהסתרת פנים כישראל רק ונקם ישיב בעצמו לצריו. ובזה וכפר בין אדמתו מה שעשו האומות לאדמת הקדש ובין עמו מה שעשו לעמו: