Talmud Builders

    Commentary page

    Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 320

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Shulchan Arukh · source analysis

    Choshen Mishpat Siman 320

    Choshen Mishpat Siman 320 is a source-text unit from the Shulchan Arukh with 5 seifim. Its reading map separates the practical rule, its conditions and the points that need comparison with the surrounding text.

    What to track

    Read each seif as a separate step. Identify the action, the condition that limits it and any distinction between cases before moving to the next seif.

    Study lens

    Look for a turn toward a more precise resolution. The source text remains the primary evidence; this note offers a structured way to enter it rather than replacing close reading.

    • a turn toward a more precise resolution

    A unit-by-unit map of all 5 seifim on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact seif.

    1. Seif 136 words

      Opens “מקבל או חוכר מחבירו היאך יתנהגו זה…”

    2. Seif 249 words

      Opens “המקבל שדה או פרדס כדי לעבוד אותו…”

    3. Seif 361 words

      Opens “כל דבר שהוא לסייג הארץ בעל הקרקע…”

    4. Seif 471 words

      Opens “בין חוכר בין מקבל מקום שנהגו לקצור…”

    5. Seif 549 words

      Opens “אם נוהגין שהחוכר שדה סתם נוטל חלקו…”

    Original text

    <b>מקבל או חוכר מחבירו היאך יתנהגו זה עם זה. ובו ה סעיפים:</b><br>אחד השוכר מחבירו שדה לזורעה או כרם לאכול פירותיו בדמים או ששכר ממנו בפירות קצובים דין אחד יש להם והשוכר בפירות הוא נקרא חוכר:

    המקבל שדה או פרדס כדי לעבוד אותו ולהוציא עליו יציאות ויתן לבעל הקרקע שליש התבואות או רביע או מה שיתנו ביניהם הוא נקרא מקבל: הגה ואין כותבין שטר ביניהם אלא מדעת שניהם שמשנכתב השטר אין יכולין לחזור בו והוי ליה כמלוה בשטר והמקבל נותן שכר הכתיבה מן השטר (טור):

    כל דבר שהוא לסייג הארץ בעל הקרקע חייב בו וכל דבר שהוא שמירה יתירה החוכר או המקבל חייב בו הקרדום שחופרין בו הארץ והכלים שנושאים בהם העפר והדלי והכד וכיוצא בהם שדולים בהם המים על בעל הקרקע וחטיטת המקומות שמקבצים בהם המים על החוכר או על המקבל (וי"א דבחוכר אין על בעל השדה כלום) טור בשם י"א ושהכי מסתברא וכן נ"ל):

    בין חוכר בין מקבל מקום שנהגו לקצור התבואה אינו רשאי לעקור. לעקור אינו רשאי לקצור ואיזה מהם שבא לשנות חבירו מעכב עליו ובמקום שנהגו לחרוש אהר הקצירה צריך לחרוש אפי' אין מנהג לנכש עשבים רעים והוא ניכש ואם פירש בשעת הניכוש שעושה זה כדי שלא יחרוש ושתק בעל השדה גלי דעתיה דניחא ליה ואם נהגו לנכש והוא אינו רוצה אין שומעין לו אפי' אם ירצה לחרוש אחר הקצירה כדי לעקור העשבים:

    אם נוהגין שהחוכר שדה סתם נוטל חלקו באילנות שבו יש לו חלק בהם אפי' אם הוסיף בעל השדה בחלק החוכר ואינו יכול לומר הוספתי לך בחלקך כדי שלא תקח חלק באילנות ואם נהגו שלא ליטול חלק באילנות אז הם של בעל השדה אפי' אם הוסיף בחלק של בעל השדה: