Berakhot 64a

שנאמר פעלתי השמיני בני עובד אדום קא חשיב בדברי הימים וקא חשיב תמניא והיא תשיעית כל אחת ילדה ששה הם חמשים וארבע הוסיף עליהם שמונה בנים הראשונים הרי ששים ושנים לעובד אדום:

הדוחק את השעה כגון אבשלום שבקש למלוך בחזקה:

אצטריכא להו שעתא להיות אחד מהם ראש ישיבה. אצטריכא להו גרסי' הוצרכו להם חכמים:

סיני היו קורין לרב יוסף שהיה בקי בברייתות הרבה:

עוקר הרים לרבה בר נחמני שהיה מחודד יותר בפלפול:

למרי חטיא למי שקבץ תבואה למכור כלומר למי שקבץ שמועות:

דאמרי ליה כלדאי לרב יוסף:

מלכת תרתין שנין אמר אם אמלוך תחלה אמות לסוף שנתים ונדחה מפני השעה ולא אבה למלוך והשעה עמדה לו שלא הפסיד שנותיו בכך:

בגמרא דבני מערבא במסכת שביעית בפרק רביעי פירשו כי זו היגיעה שהן יגעין היא (משבחין) [שמשבחין] ומקלסין וגורסין בתורה כדאמרי' ר' יונה בשם ר' חייא בר אשי עתידין חברין להתיגע מבתי כנסיות לבתי מדרשות מאי טעמא דכתיב (תהילים פ״ד:ח׳) ילכו מחיל אל חיל:

סליקא לה להא מסכתא.

בתלמידי רבינו יונה ז"ל בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע עבודת יצר הטוב היא עשיית המצות ועבודת יצה"ר הוא שיכבוש יצרו המתגבר עליו וזו היא העטרה שלו מה שאדם יכול לעבוד לבוראו ביצה"ר. עוד נוכל לומר שיצר הטוב הוא מדת הרחמנות וכיוצא בזה, ויצה"ר נברא לאכזריות וכשאדם אינו מרחם על הרשעים והוא אכזרי להם נמצא שהוא עושה מצוה גדולה ועבודת השם עם יצה"ר. מפי מורי הרב נר"ו עכ"ל תר"י. בכדי שלא להוציא הנייר חלק אמרתי להעיר על מה שהקשה רבינו לעיל על הך דרוב ההודאות ואל ההודאות דלמה נזכיר רוב ההודאות ועוד כיון דרבא דחי לה להך דרוב ההודאות למה נימרינהו. עיין תר"י שיישב הדבר בטוב טעם ודעת וזה לשונו ברוך רוב ההודאות ואל ההודאות נראה למורי שהטעם שהוצרכו שניהם מפני שאם היה אומר רוב הודאות בלבד היינו אומרים מרובן אבל לא מכולן כדאמרינן ורצוי לרוב אחיו ולא כל אחיו לפיכך הוצרך לומר אל ההודאות להורות שהוא על כולן. ואם היה אומר אל ההודאות בלבד היה נראה אל מקצת ההודאות ויש זולתו למקצת האחרות לפיכך הוצרכו שתיהן רוב ההודאות להורות על הרוב ואל ההודאות להורות על המיעוט הנשאר שלא היה מובן מהלשון הראשון עכ"ל תר"י ז"ל. ונתישבו קושיית רבינו דרבא לאו לדחויי לרוב ההודאות אתא אלא דלא סגי בזה לחודיה עד שיאמר גם אל ההודאות:

אע"פ שהכנסת אורחים בכלל מדה חשובה ביותר הכנסת תלמידי חכמים חשובה עד מאד והברכה מצויה על ידו וכן הדין, וכל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה:

הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום שכן כתיב ואתה תבא אל אבותיך בשלום כלומר לך עם השלום שהוא עמך, והנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום שכן מצינו בדוד שאמר לאבשלום לך בשלום והלך ונתלה, ויתרו אמר לו למשה לך לשלום והלך והצליח:

כל היוצא מבית הכנסת והולך לבית המדרש עליו הכתוב אומר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון שזה בודאי תכלית השלמות בהיות כל מעשיו פונים לעבודת השם לא יסור ממנה אז יצליח את דרכיו ואז ישכיל. וזהו שיעור מה שראינו לבאר בכללי זאת המסכת כת"א הל' מסכת ברכות דרך קצרה כמו שייעדנו בפתיחת החבור, וראינו לבאר אחר זה דיני נטילת בקצרה על הדרך שבארנום בארוכה בפירושנו אחר זאת המסכתא:

ויתרו אמר לו למשה לך לשלום הלך והצליח שנאמר ויאמר יתרו למשה לך לשלום - ושלום על ישראל. שלום רב לאוהבי תורתך:

סליק פרק הרואה וסליקא מסכת [ברכות] בסיעתא דשמיא:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

גמ' כל הדוחק את השעה מג"א רסי' קנו ע"א:

שם כל הנהנה מסעודה מג"א סוף סי' קנו ורס"י תקס"ח סק"ה:

כָּל הַנָּךְ שָׁנִי דְמָלַךְ רַבָּה אֲפִלּוּ אוּמְנָא לְבֵיתֵיה לֹא קָרָא לפי פירוש רש"י ז"ל צ"ל כי מפני שבאותו הימים היו מוציאין כל הדם בהקזה, וצריך לזה חכם גדול שמבין היטב במלאכה זו, לכך היו האומנים האלה מועטין והנקזין רבים הם, על כן מוכרח שכל הרוצה להקיז הוא ילך לבית האומן, ורק שר וגדול יבא האומן לביתו ולא ילך הוא, ורב יוסף לא נהג אפילו בשררה כזו אלא היה הולך לבית האומן להקיז, ורצה לכבד את רבה בזה שהיו העולם אומרים דרב יוסף גדול בתורה מרבה והא דמלך רבה משום דאמרי כלדאי הכי, ולכן ר"י דחה עצמו לטובתו על כן בזמן רבה לא נהג ר"י אפילו בשררה דאז מוכח מזה דהוא מחשיב עצמו קטן מרבה בתורה, ולכן נהג כשאר חכמים פשוטים דאזלי לבית האומן, והא דסוף מלך ר"י תרין ופלא וכלדאי אמרי תרין, נראה הוסיף חצי שנה בגדולה בשכר שנדחה מפני השעה, אי נמי הכלדאי לא חשבו החצי שנה כיון דלא באו לכלל שנה.

מִכָּאן לַבַּעַל הַקוֹרָה שֶׁיִּכָּנֵס בְּעָבְיָהּ שֶׁל קוֹרָה יש להקשות למה קרי ליעקב אבינו ע"ה בַּעַל הַקוֹרָה טפי מאבותינו אברהם ויצחק? ועוד למה עשו המשל בקורה ולא במשוי אחר? ועוד מה ענין אומרם שיכנס בעוביה והוה ליה למימר שישא הקורה? ונראה לי בס"ד כי יעקב אבינו ע"ה אחיזתו בתפארת שהוא קו האמצעי הנקרא גופא, אבל אברהם ויצחק אחיזתם בחסד וגבורה הנקראים ידים, כמ"ש בזוהר הקדוש חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא תפארת גופא. נמצא התפארת היא דוגמת הקורה שסומכין עליה עצים מכאן ומכאן ולכן קרו ליעקב אבינו ע"ה בעל הקורה, ומ"ש שיכנס בעובה של קורה הנה העובי הוא רמז על המילוי, כי מילוי האות הוא עובי האות, והנה אותיות קוֹרָה במילואם כזה ק ו"ף ו י"ו ר י"ש ה" ה [417] המילוי לבדו עולה מספר זַיִת [417], וידוע שאמרו רבותינו ז"ל ישראל נמשלו לזית מה זית בין בסוותא בין בקייטא לא אתאבידו טרפוי, כן ישראל אפילו קטנים שבהם אין להם ביטול לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ולזה אמר על יעקב אבינו ע"ה הוא יכנס בעוביה של קורה הרומז לישראל, כלומר זכותו יעמוד להם מפני שאם יעמוד זכות אברהם ויצחק בעת צרה יהיה לזה תובעין אחרים שהם עשו וישמעאל לכך נאמר על עת צרה (תהלים ב' ב') יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב.

כֹּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדָה שֶׁתַּלְמִיד חָכָם שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. נראה לי בס"ד שלא נתנה אכילה ושתיה לאדם אלא בעבור הבירור שיברר נצוצות קדושה מהם, וכל בירור נצוצות קדושה הוא שייך למלכות שה"ס שם אדני כנודע, וידוע מ"ש בזוהר הקדוש פרשת תרומה על פסוק (ישעיהו ס' כא) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ, שהיסוד נקרא צדיק והוא מושפע במלכות כי היא מרכבה אליו, וישראל הצדיקים כאשר משפיעים במלכות הם נעשים במקום היסוד שהם נחשבים לארץ העליונה שהיא המלכות, כדמות צדיק העליון שהוא היסוד כיון שמשפיעים אליה עיין שם. ועיין בשער מאמרי רשב"י מ"ש רבינו האר"י ז"ל בזה יע"ש. נמצא לפי זה כאשר מבררים הצדיקים נצוצות קדושה ומעלים אותם למלכות אשר בזה הם משפיעים בה נעשו הם במקום היסוד, ולכן כל אחד מהם נקרא בשם צדיק שהוא כינוי ליסוד, ולזה אמר (משלי י, כה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. ובזה מובן בס"ד הטעם שנקראו האכילה ושתיה בשם סעודה, כי שם זה הוא כולל אכילה ושתיה, והוא כי באכילה ושתיה עושה הצדיק בירור נצוצות קדושה ומעלה אותו למלכות שהיא סוד שם אדני ומשפיע בה, ועל ידי כן יהיה הוא במקום יסוד ונקרא יְסוֹד עוֹלָם ונרמז באותיות סְּ עוּדָ ה, כי ראש וסוף הוא ס"ה [65] מספר שם אדנ"י [65] שהוא המלכות ובאמצע יש אותיות עוד [סְּ עוּדָ ה] שהוא היסוד, שאם תעשה מן אות עי"ן אותיות יו"ד וסמך יהיה אותיות יסוד, כלומר הצדיק באכילה ושתיה נעשה דוגמת יסוד למלכות שהוא שם אדני, והנה התלמידי חכמים שהוא צדיק ובעל תורה ודאי עושה באכילה ושתיה בירור גדול ומעלהו למלכות שהיא שם אדני, ונמצא התלמידי חכמים הוא שרוי בתוך אותיות סעודה ממש, כי תוך סעודה יש עוד שהוא רומז על הצדיק המברר שהוא דוגמת היסוד ונקרא יסוד. וז"ש כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה אמר בתוכה דייקא, לרמוז על הבירור שעושה שאז הוא נרמז עי"כ באותיות שהם תוך סעודה, כאלו נהנה מזיו השכינה, כי בירורים אלו הם נקראים זיו השכינה שהיא המלכות שעלו ונתגלו בסעודה ההיא על ידי החכם שעסק בה בתורה ובירך הברכות כראוי וכיון מה שצריך לכוין.

אַל יֹאמַר לוֹ לֵךְ בְּשָׁלוֹם, אֶלָּא לֵךְ לְשָׁלוֹם מקשים אם כן איך אמר דוד המלך ע"ה לאבשלום לֵךְ בְּשָׁלוֹם וכי חס וחלילה דוד המלך ע"ה לא ידע לדייק לישנא? ונראה לי בס"ד כי דוד המלך ע"ה היה מתכוין בדבר זה על אותיות בְּשָׁלוֹם שיש בשמו של אבשלום, דידוע אותיות שם האדם הם צינורות השפע שלו, כמ"ש הרב ערבי נחל ז"ל בסוד הפסוק נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ, ודוד המלך ע"ה נתכוון לטובתו לעורר לו אותיות בְּשָׁלוֹם שבשמו שיהיו מוריקין לו שפע, אך כיון דנפיק כהאי לישנא מפומיה דדוד מלכא פעל הדיבור הזה לרעתו של אבשלום כפי משפט הלשון הזה בעלמא, ולכך סופו נתלה שלא הצליח במחשבתו הרעה שחשב על אביו. אי נמי נראה לי בס"ד כיון דאבשלום היתה מחשבתו בהליכה זו להרע לאביו, ואביו לא ידע ולפי תומו בא לברכו, לכך מן השמים שמו בפיו של דוד המלך ע"ה הברכה בלשון זה שהוא לרעת אבשלום בע"כ, והוי כשגגה היוצאה מפי השליט שאמר כן שלא במתכוין, יען שאבשלום היה ראוי לקללה ולא לברכה מפני שמתכוין לילך למרוד באביו ולהרגו, ודבור זה של אבשלום שיצא מפי אדונינו דוד המלך ע"ה מידו של אבשלום היה לו, כי הנה שמו מורה שיהיה לו שלום עם אביו שנקרא אבשלום שם מורכב משתי תיבות שהם אב שלום, אך באמת הוא לבבו לא כן יחשוב ובחר בפירוד ובשנאה עם אביו, לפיכך נסתלק משמו אות אל"ף המורה על אחדות ואהבה ונשאר בשמו אותיות בשלום, ולכן דוד המלך ע"ה לפי תומו אמר לו לֵךְ בְּשָׁלוֹם, לומר שאין לך אות אלף, והוא לא הרגיש בזה אלא מן השמים כך שמו לו בפיו לומר בשלום המורה על חסרון האלף. ברם מקשים העולם והא כתיב (בראשית כח, כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי? ונראה לי דאין זו קושיא כלל דהא דקפדי רבנן על האומר לך בשלום היינו טעמא, משום דמשמע מזה דוקא ההליכה תהיה בשלום אבל ביאתו וישיבתו במחוז חפצו לא תהיה בשלום, לכך לא מעלי האי לישנא, מה שאין כן אם א"ל לך לשלום שהוא רצונו לומר שילך למקום השלום, כלומר שימצא שלום במקום שהוא בא בו, ואין לדייק מזה שהליכתו לא תהיה בשלום, שאם הליכתו לא תהיה בשלום שימות או יהרג או ינזק אם כן לא יגיע למחוז חפצו ששם יראה השלום, ואם כן מוכרח לומר כיון שמתברך שילך אצל השלום ודאי לא ימות בדרך אלא יגיע אצל השלום, ולכן יעקב אבינו ע"ה כיון דאמר ושבתי בשלום אל בית אבי ליכא לדיוקי שבדרך דוקא ימצא שלום, כיון שאמר ושבתי אל בית אבי הדבר מובן שימצא השלום בבית אביו שהוא מקום חניתו, ומ"ש (תהלים כט, יא) ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם, אין בזה דיוק לגריעותא כמו שיש באומרו לך לשלום, אלא הכונה שיברכם בברכה של השלום, וכמ"ש יְבָרֶכְךָ בבנים יְבָרֶכְךָ בממון וכיוצא.

הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת וְנִכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה יש להקשות למאי הוצרך לפרש ולומר ועוסק בתורה? ונראה לי יש בא לבית המדרש לשמוע דוקא והוא יושב ודומם, וביאתו שם מצות אנשים מלומדה שכך הנהיגו אותו אבותיו לבא לקביעות דברי תורה בבית המדרש כל יום אחר התפלה, ולכן אינו מטה אזניו לכל ד"ת אלא עיניו תחזנה כה וכה וצופה על היושבים ועל ההולכים ובאים, הנה זה אין לו חלק במעלה זו דקתני הכא אלא רק מי שיוצא מבית הכנסת שעדיין לא אכל פת שחרית, ובא לבית המדרש מקום שקובעין עת לתורה בכל יום ועוסק בתורה עסק ממש בכרס רעבה, שנמצא זה נצטער על דברי תורה הרי זה זוכה ומקבל פני שכינה, שאותו למוד שלמדו ביגיעה בכרס רעבה, נעשה אורות שרפי קודש ומתעטר בהם בעולם הבא, כמ"ש רבינו האר"י ז"ל על מאמר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם שהם אורות שנבראו מלימוד תורה, ולזה אמר מקבל רצונו לומר שיקבל עטרות שהם אורות שרפי קודש הנבראים מד"ת שלמד על ידי צער ויגיעה. והא דאמר זוכה ומקבל הכונה שהוא זוכה מכוחו ומעצמו שאינו נצרך לקבל כח מצדיק זולתו, כי ידוע שיש צדיק אשר אורות עטרות לימודו ומצותיו חלשים והם במדרגת אספקלריא שאינה מאירה, ורק יאירו מן הארת אורות צדיקים גדולים כדרך הלבנה שהיא חשובה ומקבלת אורה מן השמש, לזה אמר כאן הנה איש כזה זוכה ומקבל, זוכה מעצמו ולא על ידי סיוע וכח זולתו, ועל זה הביא הכתוב (תהלים פד, ח) יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן, יראה מעצמו ולא על ידי זולתו, והא דקרי לבית הכנסת ובהמ"ד בשם חיל, מפני ששם נברא חיל מלאכים מתפלה ותורה. ועוד נראה לי בס"ד בענין זה שאמר זוכה ומקבל פני שכינה, שיש בזה מדה כנגד מדה, והוא באמרו בגמרא יש צדיקים שזוכין לישב בפני שכינה דהיינו בשורה העליונה, ויש צדיקים שיושבין אחר כמה שורות, שאין רואין פני שכינה, אלא פניהם כנגד שורות הצדיקים שקודמין להם, והנה כאן כיון שיצא האדם מבית הכנסת שכבר התפלל שאז מותר לו לאכול, והוא אינו הולך לביתו לאכול מזון הגוף אלא הולך לבית המדרש לעסוק בתורה שהיא מזון הנפש, שגם התורה נקראת לחם כעבור שהיא מזון הנפש, ולכן בשכר שהוא מקדים מזון הנפש על מזון הגוף כן בעולם הבא יעשו לו קדימה, שיהיה מוקדם לישב בשורות העליונות הרואין פני שכינה, ולא ישב בשורות האחרונות שאין רואין פני שכינה, שאף על פי שהוא מדורות האחרונים יזכה לישב עם דורות הקדמונים שרואין פני שכינה, ועיין מ"ש בס"ד עוד במאמר זה בסוף מ"ק.

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין לָהֶם מְנוּחָה לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא נראה לי בס"ד סמיכות מאמר זה עם מאמר תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, על פי מ"ש בספר וילקט יוסף בשם חוות יאיר חדש, שכר מצות בהאי עלמא ליכא מטעם דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף, והאדם בכל חייו עודנו שכיר ואחר שימות נשלם זמנו שנעשה חפשי מן המצות אז נוטל שכרו. וזה דוקא במצות אבל שכר תורה ישנו גם בעולם הזה, כי מן המצות נעשה חפשי אחר מיתה ונשלמה פעולתו אבל מעסק התורה אינו חפשי, שגם אחר מותו הנפש תעסוק בתורה למעלה, וכמ"ש בגמרא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין לָהֶם מְנוּחָה לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא. אם כן כיון שאין לפעולה זאת סוף יש לו קבלת שכר על תורה גם בעולם הזה עד כאן דבריו, יע"ש. ובזה פרשתי בס"ד מ"ש בת קול אומרת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינה בני, והיינו בשביל זכות תורתו יש לתורה שכר גם בעולם הזה, יען כי חנינה בני אינו רוצה שכר בעולם הזה כלל שדי לו בקב חרובין והוא חיות צמצום, ולכן כיון שאינו רוצה נזונין העולם בזכות תורתו וממנו לא יחסר כלום, אלא אדרבה ירויח שכר רב מן ג"ח זו שזן את העולם, ולזה אחר שאמר תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין לָהֶם מְנוּחָה לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא דבזה יש שכר מן תורתם גם בעולם הזה אז הביא מאמר תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, דהיינו השפע והטובה מכונה בשם שלום שהעולם נזונין בזכותם.

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם נראה לי בס"ד על פי מ"ש בגמרא דתענית (דף ז) אמר רבי חנינה הרבה תורה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולם ע"ש, נמצא ע"י התלמידים תתרבה התורה מאד בעולם. וידוע שהתורה נקראת שלום, שנאמר (משלי ג, יז) דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם, וז"ש תַּלְמִידֵי חֲכָמִים תַּלְמִידַי דייקא הם מַרְבִּים התורה שנקראת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וכמ"ש ומתלמידי יותר מכולם, ולזה דריש אַל תִּקְּרֵי בָּנַיִךְ אֶל בּוֹנָיִךְ, וכל מקום דאמר 'אל תקרי' דרשינן לתרווייהו והכי קאמר, וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ הם החכמים הרבנים רבה תורתם הנקראת שְׁלוֹם, על ידי בניך הם התלמידים שנקראים בנים, וכמו שאמר על פסוק (תהלים לד, יב) לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת הֳ' אֲלַמֶּדְכֶם וכן אמר (ישעיהו ח, יח) הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה', וכו', שפרשו רבותינו ז"ל על התלמידים, והביא בעל המאמר ארבעה פסוקים של שְׁלוֹם כנגד תורה שבע"פ שיש בה ד' חלקים פרד"ס, והביא אחריהם פסוק אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ כנגד תורה שבכתב, דכתיב בה לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם דבר הנמסר מיד ליד שהוא ספר התורה משא"כ תורה שבע"פ אין בה מסירה ביד, וסוף הביא פסוק הֳ' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן שבו רמוזים שניהם בתיבת עֹז, עי"ן תורה שבע"פ שהיא שבעים פנים, וזי"ן תורה שבכתב שהיא שבעה ספרים, כמ"ש (משלי ט' א') חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה, שפסוק וַיְהִי בִּנְסֹעַ הוא ספר בפני עצמו. ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש המאמר ת"ח מרבים שלום בעולם, שכל זמן שיש ענוה אצל החכמים שכל אחד רואה עצמו כתלמיד לגבי חבירו לא יהיה קטגוריא ומחלוקת ביניהם אלא שלום, מה שאין כן אם כל אחד יחשוב עצמו שהוא רב על חבירו מוכרח שיהיה מחלוקת ביניהם וכל אחד יבא לסתור דברי חבירו ולא ילמדו תורה לשמה, ולזה אמר תלמידי חכמים אותם שרואין עצמן תמיד בסוג תלמידים ואף על פי שהם חכמים גדולים הנה אלו מרבין שלום בעולם, שלא ימצא מחלוקת ביניהם וממילא יהיו לומדים תורה לשמה אשר על ידה יתרבה השפע בעולם ויבנה בטובה וברכה עד כאן דבריו נר"ו ועיין עוד מ"ש בס"ד במאמר זה בסוף המסכתות כל הכתוב לחיים. סַלִיק מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת