Talmud Builders

    Commentary page

    Berakhot 62b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Berakhot 62b

    Berakhot 62b. The full printed text of this folio side — 25 numbered segments, about 786 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    על כל מושב שב חוץ מן הקורה שמא תפול:

    כאסטמא לפרזלא אציי"ר בלע"ז שמועיל לברזל כך מועיל לגוף יציאה להפנות:

    אדכפנת אכול שאם תשהא תעבור ממך תאות המאכל ואין המאכל מועיל:

    עד דרתחא קדרך שפוך קודם שתצטנן משל הוא זה כשאתה צריך לנקביך שפוך ואל תשהא אותם:

    קרנא קריא ברומי אם תשמע קול קרן ברומי הוא סימן למבקשי תאנים לקנות ולהוליך למקום אחר:

    בר מזבין תאני תאני דאבוך זבין אם אין אביך בבית הזהר אתה בנו למכור תאניו בעוד שיש תובעים:

    בשבילי שביל קטן שפונים בו לשדות:

    נחר ליה אבבא לידע אם יש שם אדם נחר טושי"ר בלע"ז:

    25 more comments on this page.

    Rashi on Berakhot 62b · Sefaria

    Ritva

    אתא ר' אבא נהר ליה אבבא ויש גורסין נחר: א"ל אכתי לא עיילת לשעיר. יש לפרש דר' אבא הוא דא"ל לרב ספרא היכי הוה אמר ניעול מר מי לא תנן וכו' אלמא אין דרך שיכנסו שנים כאחד. וה"ה דקשיא עליה אמאי לא נעל כשנכנס. והוא סבר מסוכן הוא אם ישהה נקביו ומפני כך לא נעל שמא יבא אדם למהר לנקביו ויסתכן:

    כסף כפורים ראה ואע"ג דלא כתיב ביה ראיה מ"מ כתיב ביה זכרון לפני ה'. ומש"ה קאמר דבא זכרונו לפניו:

    ואסיקנא דקפנדריא אסירא בבית הכנסת ורקיקה שריא ומש"ה איבעי ליה למיעבד כר' מונא דירושלמי דהוי רקיק ושאיף:

    Ritva on Berakhot 62b · Sefaria

    Meiri

    מה שאסרנו במשנה שלא לעשות קפנדריא בהר הבית אף בבית הכנסת כן אלא שאם היה אותו בית הכנסת שביל מעקרו מותר וכן אם נכנס שם להתפלל מותר לו לעשות קפנדריא ורקיקה ומנעל מותרים בה אלא שהנכנס להיכל שבו ספר תורה מנהג לחלוץ נעליו:

    Meiri on Berakhot 62b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    פירש"י בד"ה א"ל רבי אבא לרב ספרא ע"כ לא עיילת לשעיר שאינן צנועין כו' עכ"ל מפירושו נראה דר"ל שעיר הוא אדום ולא ידענא אמאי נקט הא לישנא דשעיר הכא לגבי צניעות דבהכ"ס ולולי פירש"י היה נ"ל לפרש ע"ש שהשד של בהכ"ס דומה לשעיר כדאמרי' לעיל שעיר בשעיר מיחלף ורב ספרא א"ל לרבי אבא הכי שמצא בהכ"ס נעול שזהו כבודו והוא נחר ביה ולאו אורח ארעא הוא וז"ש לו ע"כ לא עיילת לשעיר דהיינו שעדיין לא נכנסת לבהכ"ס ששם מקום השעיר השד וגמרת מילי דשעיר שאינו חפץ בצניעות הבהכ"ס כדי שיזיק וק"ל:

    Chidushei Halachot on Berakhot 62b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    אתא ר' אבא נהר ליה אבבא ויש גורסין נחר:

    אמר ליה אכתי לא עיילת לשעיר יש לפרש דר' אבא הוא דאמר ליה לרב ספרא היכי הוה אמר ניעול מר מי לא תנן וכו' אלמא אין דרך שיכנסו שנים כאחד. והוא הדין דקשיא עליה אמאי לא נעל כשנכנס. והוא סבר מסוכן הוא אם ישהה נקביו ומפני כך לא נעל שמא יבא אדם נמהר לנקביו ויסתכן:

    כסף כפורים ראה ואף על גב דלא כתיב ביה ראיה מכל מקום כתיב ביה זכרון לפני ה'. ומשום הכי קאמר דבא זכרונו לפניו:

    Shita Mekubetzet on Berakhot 62b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' אל תקרי אדם עי' יבמות ס"א ע"א תוס' ד"ה ואין:

    Gilyon HaShas on Berakhot 62b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    בַּר קַפָּרָא הַוָה מְזַבֵּן מִילֵי בְּדִינְרֵי שם בר קפרא מזבין מילי בדינרי. נראה לי הכונה שהיה אומר דברים יקרים בדרך משל וחידה שנראין לפי פשוטם דברים חיצונים, אך באמת תּוֹכָם רָצוּף אַהֲבָה עניינים יקרים, והיה מייקר אותם ומחבבן בעיני השומעין כאלו הם נמכרים בדינרים. או הדרשן מוכר והשומע לוקח, והוא מלביש מילי דאורייתא בדינרי דהיינו דברים נשמעין וחביבין לשמוע כדברים הנקנים בדינרים.

    עַל כָּל מִשְׁכָּב שָׁכַב חוּץ מִן הַקַּרְקַע עַל כָּל מוֹשָׁב שֵׁב חוּץ מִן הַקוֹרָה. נראה לי בס"ד דרך רמז, כל היסודות אם יהיה האדם אוחז בהם ונגרר אחריהם אין חשש פן יצא מן הגבול הראוי ויהיה נזוק נזק נפשיי, ורק יסוד העפר לא יהיה אוחז בו ונגרר אחריו, אלא יתרחק ממנו פן ימשך אחריו יותר משיעור הראוי ואז ינזק נזק נפשיי, והטעם מפני שהאדם נברא מן העפר ולכן בנקל אפשר שימשך יותר משיעור הראוי וינזק, ואומרו 'על כל מושב שב' נראה לי בס"ד הישיבה נקראת על מדת המצוע, מפני שהאדם הוא יושב אז הוא ממוצע לא זקוף ולא שוכב, ואמר בכל דבר שיש בעולם אם תתנהג בו במידת המצוע הוא טוב, 'חוץ מן הקורה' רמז לגבהות ורוממות האדם, צריך שתתרחק ממנה עד קצה אחרון, וכמ"ש בגמרא לא מינה ולא מקצתה.

    אדכפנית אכול ואדצחית שתי נראה לי גם בעסק התורה יש רעבון וצימאון ושביעה ורווי, כמ"ש בעמוס (ח, יא), לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי הֳ', וכן אמר בישעיה (ישעיה נה, א) הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, ואמרו רבותינו ז"ל אין מים אלא תורה, וידוע הוא שכל שנות חיים של אדם בעולם הזה נקראים 'שנות רעבון וצמאון' של התורה, שצריך לראות עצמו כל ימיו רעב וצמא מן התורה, ולכן התורה נקראת לֶּחֶם ונקראת מַּיִם, והיינו לֶּחֶם אותיות מֶלַח, ואם תערב מֶלַח בַּמַּיִם ותשתה לא תתרווה אלא אדרבא תצמא ביותר, כן צריך האדם להתנהג בעסק התורה ולימודה! ולכן כל שנותיו של אדם מתחילת בחרות נקראים שנות רעבון וצמאון, ולזה אמר אדכפנית אכול ואדצחית שתי, כלומר מתחילת רעבונך וצמאונך שהוא מן התחלת ימי הבחרות, ואל תאמר אניח לימוד התורה לימי הזקנה. ועוד אמר ' עד דרתח קדרך שפוך ', פירוש בעודך בבחרות שדמך רותח שפוך הרע והסגים הנמצאים בקרביך, וכמ"ש (תהלים קכח, א) אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא הֳ', בעודו איש שאז יש לו פאר בזה. ואמר עוד קרנא קריא ברומי בר מזבין תאני תאני דאבוך זבין נראה לי בס"ד דידוע עץ הדעת שאכל אדם הראשון תאנה היה, וכתבתי בס"ד במ"א דמאחר דעון הראשון שנעשה בעולם היה ענין תערובת טוב ורע ובזה נצח היצר הרע את האדם, על כן אחר כך תמיד היצר הרע משתדל ומתגבר להחטיא האדם ולהכשילו במצוה הבאה בעבירה שיש בה תערובת טוב ורע יותר מן עבירה גמורה, גם עוד הואיל והיה העון באכילה לכך צריך האדם להטהר ולהזהר במידי דאכילה טפי משאר דברים, וז"ש קרנא קריא ברומי, פירוש הכרוז מכריז ברום העולם למעלה, בר מזבין תאני פירוש אתה בן אדם שאביך אדם הראשון מכר תאנים בחטא עץ הדעת שהיה תאנה, תאני דאבוך זבין כלומר השתדל בתיקון התאנה שפגם בה אביך אדם הראשון והפגם יכונה בשם מכירה, והתיקון יכונה כשם זבינא. ובאופן אחר נראה לי בס"ד, עד דרתח קדרך שפוך, פירוש אם בשלת קדירה לסעודתך תתן ממנה חלק לעניים בעודה רותחת קודם שתאכל ממנה, ולא תניח לעניים הפסולת והשיורין שתשייר בקערה אחר שיצטנן התבשיל, וימאס שאז אם לא היה נמצא עני לא היית אתה אוכל אותו אלא משליכו לאשפה, וכן הכתוב אומר, (משלי נ, ט) כַּבֵּד אֶת הֳ' מֵהוֹנֶךָ וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ, וכן אמר, (דברים כו, כ) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה, ואמר עוד בר מזבין תאני וכו', דאמרו בעירובין (דף נד), מאי דכתיב, (משלי כז, יח) נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ, למה נמשלו דברו תורה כתאנה, מה תאנה זו כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים, מפני שדרך התאנים אין מתבשלים בבת אחת, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהם מוצא בהם טעם עיין שם. נמצא התורה נמשלה לתאנה, ובתורה כתיב, (משלי ד, ב) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, קראה לקח כאלו מכרה לישראל, וידוע כי ישראל נקראו בנים למקום, ולכן לישראל קורא אותם בר זבין תאני, שבחר בך הקב"ה ומכר לך תורתו שנמשלה לתאנה, הנה מן הראוי שלא תקנה אחרת היא פלסופיא החיצונית שהיא מוכת ושחין וסם המות רועץ, אלא רק תאני דאבוך זבין ולא תזבין דבר רע עמה, וכמ"ש (יהושע א' ח') וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה.

    צְנִיעוּת שֶׁהָיְתָה בְּךָ הִיא חָסָה עָלֶיךָ יש להקשות מה שייכות יש להצניעו בענין הצלתו יותר משאר דברים טובים ומידות טובות שהיה בו? ונראה לי בס"ד דאיתא במגילה (דף יג) בשכר צניעות שהיתה ברחל יצא ממנה שאול שהיה צנוע, ומאי צניעות דרחל הוא מה שהגידה הסמנים לאחותה, ומה צניעות היתה בשאול, דכתיב (שמואל א' י, טז) וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ, עיין שם, וידוע הטעם שכל ישראל נקראים בניה של רחל דכתיב (ירמיה לא, יד) רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מפני שרחל היתה סיבה שיקח יעקב את לאה ותלד לו ששה בנים, וגם מנשואי לאה נתגלגל נשואי בלהה וזלפה, ונמצא היא היתה סיבה לכולם לכך נקראים בניה. והנה נודע שהסיבה הזאת היתה צניעות שלה שמסרה סימנים ללאה אחותה, הנה כי כן דוד המלך ע"ה דאתי מלאה בראותו הצניעות הזאת שהיתה בשאול, זכר הצניעות שהיתה לשאול גם כן בדבר המלוכה שלא הגיד, ואז ממילא זכר צניעות רחל אשר בזכות צניעותה היה שאול צנוע כמ"ש בגמרא הנז', וכיון שזכר צניעות רחל שהיתה במסירת הסימנים כנזכר בגמרא, אז ממילא זכר כי מסירת הסימנים היתה סיבה שיקח יעקב אבינו ע"ה את לאה ותלד לו ששה שבטים, וכיון שזכר זה נתברר לפניו כי עי"כ כל בני לאה נקראים בניה של רחל, ואם כן הוא דאתי מלאה גם כן נקרא בנה של רחל, ואיך יהרוג עתה לשאול שהוא בנה של רחל שהיא גם כן נחשבת אמו, וראוי שיעשה חסד עמו בעבור רחל ולא יהרגנו, נמצא מי גלגל כל הזכרונות האלה אשר על ידם מנע דוד את חרבו מלהרג לשאול, היא הצניעות שהיתה בשאול. ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שתלה ההצלה בצניעות, והוא כי מצינו דתחלה א"ל אנשיו להרוג את שאול, והוא לא השיב חלילה לי אם אעשה הדבר הזה, ולמה אחר שקרע המעיל השיב להם כן, ונראה לי בס"ד טעם לזה, כי בתחלה הסכים שלא להרגו ואף על פי שהוא רודף אותו, אמר אלו בעלי לשון הרע הם מטעים אותו באומרם לו דוד מבקש רעתך ולהרוג אותך, על כן זאת ההמצאה אעשה עתה שבה יתברר לו ששקר ענו בי, ואז ממילא לא ירדוף אותי עוד ולא יבקש להרגני, וההמצאה היא שיקרע כנף מעילו בלט, ואחר שיצא שאול מן המערה אז יגיד לו איך נמסר בידו ולא הרגו, ובזה יתברר שבעלי לשון הרע שקר ענו בי, וכאשר עשה כן באמת אחר כך בירור זה, והודה לו שאול המלך ע"ה בזה, וכיון שיש המצאה שבה ינצל ממנו איך מותר לו להרגו, והלא גבי הרודף אם יוכל הנרדף להציל באחד מאברים שלא יומת אסור להרגו, וכן יוכל להנצל בהמצאה זו של כריתת הענף. אך תחלה כשא"ל אנשיו להרגו והוא צייר בלבו המצאה זו לא דבר עם אנשיו כלום, ולא אמר להם שאין אני רשאי להרגו, כי רצה להמתין עד שתצא המצאה זו לפועל, כי אפשר שלא תעלה בידו כאשר צייר ויצטרך להרגו מן הדין, והוא שאם היה שאול מחזיר ראשו לאחוריו בעת שקרב דוד המלך ע"ה אצלו לכרות המעיל והיה רואהו, והיה חושב שבא דוד המלך ע"ה להרגו, היה קם עליו שאול להרגו בחניתו, ואז היה מוכרח דוד המלך ע"ה להרוג אותה שעה את שאול בחרבו להציל עצמו, מדין הבא להרגך השכם להרגו, ולכן תחלה שתק ולא השיב כלום לאנשיו עד שיראה איך יפול דבר בהמצאה זו עד שקרב דוד המלך ע"ה וכרת הכנף ולא הרגיש שאול המלך ע"ה, שראה יצאה המציאות ההיא שצייר לפועל, שבזה יתברר אחר כך אצל שאול שאין דוד אויב לו, אז אמר להם חָלִילָה לִּי וכו', כי עתה התרופה של רדיפת שאול נעשית ולמה אהרוג אותו, דתו לא ירדוף אותי עוד. ועתה נחזי אנתן איך עלתה המציאות הזאת כהוגן, ולא הרגיש שאול בדוד המלך ע"ה הבא אחריו כיון שהמעיל היה שאול לובש אותו ולא פשטו מעליו, איך יבא אדם מאחריו לכרות אותו ולא ירגיש מנדנוד המעיל, שהוא יתנדנד בעודו עליו בעת שכורת הכנף ממנו? אך אמרו רבותינו ז"ל שמחמת צניעות שלו עשה עצמו כסוכה שלא סילק בגדיו ומעילו בעת שבא לעשות צרכיו, אלא שלשל אותם ופרס שוליהם על פני הקרקע מסביב, ולכן הכנף של המעיל היה מושלך על פני הקרקע, ובעת שבא דוד המלך ע"ה לכרות הכנף לא נתנדנד המעיל שהיה על גופו של שאול, ולכך לא הרגיש שאול בזה. נמצא רבוי ותוספת הצניעות שעשה שאול המלך ע"ה אותה שעה, היא היתה סיבה שתצא המציאות הנזכר לפועל כאשר צייר דוד המלך ע"ה שלא הרגיש שאול המלך ע"ה, ואז ממילא לא נהרג, שאם היה מרגיש בכריתת הכנף היה מחזיר פניו ורואה את דוד המלך ע"ה, ובהכרח היה נהרג שאול וכאמור, ולכך א"ל צניעות שהיתה בך חסה עליך, ולזה אמר ותחס עליך, כלומר מן הבגדים האלה שעשית בהם צניעות ניצלת מהריגה שלא הוצרכתי להרגך, ונראה לי בס"ד מספר צניעות עולה תרכ"ו אותיות כוראשי תיבות, שעל ידי הצניעות היה דוד המלך ע"ה יכול להיות כורת את הכנף ולא ירגיש שאול המלך ע"ה ועוד נראה לי בס"ד באומרו וַתָּחָס עָלֶיךָ, כי אמרו רבותינו ז"ל המעיל היה בו ד' כנפות והיו תלוים בו ציציות, והוא כרת כנף אחת, נמצא נשאר אצל שאול שלשה כנפות דוקא כי אחד מהם כרתו דוד המלך ע"ה ולקחו, והנה הַכָּנָף עם הכולל גי' קנ"ו [156], וג' פעמים קנ"ו עולה תָּחָס [468], ולכן א"ל וַתָּחָס עָלֶיךָ ודו"ק.

    מְעָרָה לִפְנִים מִמְּעָרָה יש להקשות היכן נרמז בכתוב שהיו ב' מערות, ומהרש"א ז"ל נרגש בזה, ונדחק לומר דאפשר היה ידוע להם שאותה מערה היה בתוכה מערה גו"ש, ואפילו אם נסבול דוחק מנא ליה שנכנס בפנימית ודילמא נכנס בחיצונה? ונראה לי בס"ד דנפקא להו זה מיתורא דקרא, דכתיב (שמואל א' כד, ג) וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו, ותיבת וַיָּבֹא שָׁאוּל יתירה, מאחר דאמר וַיָּבֹא בתחלה, והוה סגי לומר כן וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן וְשָׁם מְעָרָה לְהָסֵךְ רַגְלָיו, ולכן דרשו וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה, ואחר שבא אל המערה ההיא אמר עוד וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו, רצונו לומר בא ביאה אחרת לתוך מערה השנית להסך רגליו, ולכן חזר ואמר וַיָּבֹא שָׁאוּל אחר שאמר וְשָׁם מְעָרָה, ללמדנו אחר שבא אל המערה בא ביאה אחרת עוד והיינו בפנימית. ובאופן אחר נראה לי בס"ד, דדייק לה מסברה מן הכתוב דקאמר (שמואל א' כד, ג) וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה יֹשְׁבִים, וקשא איך לא ראה אותם שאול כשנכנס, ומבארי המקרא נתחבטו בזה, ונדחקו לומר שהיתה מערה גדולה מאד, ויש שפרשו שהיה דבר זה בנס פלאי שלא ראה אותם. ונראה לי בס"ד דמחמת קושיא זו הכריחו רבותינו ז"ל כאן לומר שהיתה מערה תוך מערה, והם היו יושבים בפנימית שהיא חושך אפלה, לכך הוא שבא מבחוץ ממקום האור ונכנס למקום החשך לא ראה אותם, כי בודאי הוא לא נכנס לפנים הרבה אלא ישב סמוך לפתח, והם היו יושבים לפנים בסוף המערה הפנימית, לכך הם שהיו יושבים מתחלה בחשך גמור ראו אותו והוא לא ראם.

    כֹּל הַמְּבַזֶּה אֶת הַבְּגָדִים לְסוֹף אֵינוֹ נֶהֱנָה מֵהֶם י"ל למה יאשם דוד המלך ע"ה על זאת, והלא בדבר שעשה נתברר אצל שאול שאין דוד המלך ע"ה חפץ להמיתו, ובזה ממילא יחדל מלרדוף אחריו, ומה היה צריך לעשות אופן אחר להציל עצמו משאול הרודף אותו וכי היה טוב לו שיהרגהו? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל אותו המעיל היה תלוי בו ציציות, דאיתא בילקוט א"ר נחמן שגרם לשאול שילך שעה אחת בלא טלית וציצית, ולכן אמרו עליו שביזה את הבגדים, כי היה לו לכרות חתיכה אחת מן אמצע המעיל מלמטה או מלמעלה שלא היה נפסל, מאחר דכריתה זו היתה בעבור סימן להוכיח שנפל בידו בהיותו לבדו במערה ולא הרגו, ולמה כרת הכנף ופסלו מן הציצית? ונראה לי בס"ד ענין כריתת הטלית בפסוק דכתיב (שמואל א' כד, ח) וַיָּקָם דָּוִד אַחֲרֵי כֵן וַיֵּצֵא מִן הַמְּעָרָה וַיִּקְרָא אַחֲרֵי שָׁאוּל לֵאמֹר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַיַּבֵּט שָׁאוּל אַחֲרָיו, והוא כי אחר אותיות שָׁאוּל יש אותיות תבזם [449] שהם מספר טלית [449], והיינו כי הוא קרא לשאול על סמך מה שעשה לו בטלית הרמוז אחר אותיות שאול, ובאותה שעה מאת ה' היתה שהביט שָׁאוּל אַחֲרָיו, רצונו לומר הביט בטלית שרמוז אחר שמו וראהו כרות הכנף. ובזה נתיישבו על לבו דברי דוד המלך ע"ה והוכחתו תיכף ומיד בעת שדבר את דבריו לנקות את עצמו.

    מֵסִית קָרִיתָ לִי? חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַכְשִׁילְךָ וקשא אם הוא שגג שלא דבר כהוגן, אלה הצאן מה עשו? ונראה לי בס"ד דודאי נתחייבו במכת הדבר מכח עונותיהם בלאו הכי, אך הואיל ונכשל בדיבור זה נתגלגל הדבר על ידו, ובזה ודאי נצטער מאד על אשר נתגלגל על ידו, וזה הוא עונשו בשביל אותו דיבור שאמר, אך צריך להבין במה טעה ונכשל, ועוד יואב ושאר סנהדרין איך לא הראו לו שיש בזה איסור למנות את ישראל בלתי כופר? ונראה לי בס"ד כי חשבו לא הוצרכו כופר בימי משה רבינו ע"ה אלא בשביל שהיו במדבר ויש פחד מעין הרע, אבל עתה שהם בארץ ישראל זכות ישיבת ארץ ישראל יגין עליהם, ואין צורך לכופר שלא תשלוט בהם עין הרע.

    רָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ דִכְתִיב (בראשית לב, ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם הדבר יפלא והלא גם באברהם כתיב (בראשית כב, ד) וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק, וכן (בראשית כב, יג) וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל, וגם במשה רבינו ע"ה כתיב (דניאל י' ח') וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה, (שמות לט, מט) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה, ואם כן לימא אברהם אבינו ע"ה ראה או משה רבינו ע"ה ראה, ומאי שנא דדריש זה על יעקב אבינו ע"ה? ונראה לי בס"ד דידוע שיעקב אבינו ע"ה דמותו חקוקה בכסא הכבוד. והבטיח הקב"ה את ישראל בזה שבעת צרה יראה דמות יעקב החקוקה בכסא הכבוד וירחם עליהם, לכך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים כ' ב') יַעַנְךָ הֳ' בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, ולא אמר אלהי אברהם או יצחק, ולכן כיון דאמר כאן ראה ה' משמע דראה ראיה הידועה אשר הבטיח ה' יתברך לישראל לראות בעת צרה, והא דהביא פסוק וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם, להוכיח מזה הכתוב שדמותו חקוקה בכסא הכבוד, דהא איכא מלאכים סתם, ואיכא מלאכי אלהים הם מחנה שכינה הקרובים להכסא, כי הכסא [86] גימטריא אלהים [86], ויעקב אבינו ע"ה מהיכא ידע כַּאֲשֶׁר רָאָם דמחנה אלהים הם, אלא מפני שדמותו חקוקה בהכסא לכך אף על פי שהוא עומד למטה בעולם הזה מזליה חזי דמחנה הכסא הם, ומ"ש שמואל אפרו של יצחק אבינו ע"ה ראה, מפרש ראיה זו על ראיה אחרת אשר הבטיח הקב"ה לישראל בה בעת צרה, והוא מ"ש רבותינו ז"ל שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה שיראה כאלו אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח וירחם על ישראל בעת צרה. והנה דבר זה נתנבא בו אברהם אבינו ע"ה קודם שנעקד יצחק והביא איל במקומו, באומרו [בראשית כב, ח] וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי, כלומר יראה לו השה אשר אקריב היום כאלו היה לעולה בני לכך הביא פסוק זה. ומ"ש כסף הכיפורים ראה זה מפורש יותר לצורך הענין, כי הם מתו במגפה עתה בשביל שלא נתנו כופר נפש בעת שמנאם יואב, ולכן עתה ראה השם יתברך אותו כפר נפש שנתנו ישראל במדבר כאלו גם עתה נתנו אותו פעם אחרת והועיל להם. ומ"ש בהמ"ק ראה היינו דמפרש ראה מצוה אחת שהיא גופה ענין ראייה, דכתיב (בראשית כב, יד) בְּהַר הֳ' יֵרָאֶה, שמצינו שאברהם אבינו ע"ה התפלל שיזכור ה' באותו מקום שהיה עודנו הר, את מצות ראיה שעתידה להיות בו, ולכן גם עתה בזמן דוד המלך ע"ה אשר עדיין היה מקום המקדש הר שלא נבנה, גם כן זכר השם יתברך את מצות ראיה שעתידה להיות ורחם על ישראל.

    1 more comments on this page.

    Ben Yehoyada on Berakhot 62b · Sefaria

    Tosafot

    No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.

    What this page contains

    A full text unit for Berakhot, daf 62, Amud Bet, about 786 words in 25 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 25 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 130 words

      Opens “תַּנְיָא, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: עַל כׇּל מִשְׁכָּב…”

    2. Segment 228 words

      Opens “בַּר קַפָּרָא הֲוָה מְזַבֵּן מִילֵּי בְּדִינָרֵי: עַד…”

    3. Segment 327 words

      Opens “אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי לְרַבָּנָן: כִּי עָיְילִיתוּ בִּשְׁבִילֵי…”

    4. Segment 460 words

      Opens “רַב סָפְרָא עָל לְבֵית הַכִּסֵּא. אֲתָא רַבִּי…”

    5. Segment 524 words

      Opens “וְהוּא סָבַר מְסוּכָּן הוּא. דְּתַנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן…”

    6. Segment 629 words

      Opens “רַבִּי אֶלְעָזָר עָל לְבֵית הַכִּסֵּא. אֲתָא הַהוּא…”

    7. Segment 74 words

      Opens “״וְאָמַר לַהֲרָגֲךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ״.…”

    8. Segment 837 words

      Opens “״וְאָמַר״, ״וְאָמַרְתִּי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! ״וַתָּחָס״, ״וְחַסְתִּי״ מִיבְּעֵי…”

    9. Segment 933 words

      Opens “וּמַאי הִיא? — דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת…”

    10. Segment 1033 words

      Opens “״וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר…”

    11. Segment 1172 words

      Opens “״אִם ה׳ הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה״, אָמַר…”

    12. Segment 1224 words

      Opens “מַאי ״עֵת מוֹעֵד״? אָמַר שְׁמוּאֵל סָבָא חַתְנֵיהּ…”

    13. Segment 1334 words

      Opens “״וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב״. אָמַר רַבִּי…”

    14. Segment 146 words

      Opens “״וּבְהַשְׁחִית רָאָה ה׳ וַיִּנָּחֶם״, מַאי רָאָה?…”

    15. Segment 1521 words

      Opens “אָמַר רַב: רָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר…”

    16. Segment 1626 words

      Opens “רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר: כֶּסֶף כִּפּוּרִים רָאָה,…”

    17. Segment 1733 words

      Opens “פְּלִיגִי בָּהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי וְרַבִּי…”

    18. Segment 1850 words

      Opens “לֹא יִכָּנֵס אָדָם לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ וְכוּ׳.…”

    19. Segment 1930 words

      Opens “רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: אִם הָיָה שְׁבִיל מֵעִיקָּרוֹ…”

    20. Segment 2028 words

      Opens “וּרְקִיקָה מִקַּל וָחוֹמֶר. אָמַר רַב בִּיבִי אָמַר…”

    21. Segment 2127 words

      Opens “אָמַר רָבָא: רְקִיקָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — שַׁרְיָא,…”

    22. Segment 2220 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ…”

    23. Segment 2358 words

      Opens “אָמַר לֵיהּ: תַּנָּא יָלֵיף מִמִּנְעָל, וְאַתְּ אָמְרַתְּ…”

    24. Segment 2442 words

      Opens “רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ:…”

    25. Segment 2510 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא הָכִי קָאָמֵינָא: נֵימָא הָכָא…”

    Sages named on this page

    • Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim

      Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.

      Source: Berakhot 62b · Segment 5 — “…מְסוּכָּן הוּא. דְּתַנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַמּוּד…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Berakhot 62b · Segment 22 — “…לְרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רָבִינָא לְרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רַב אַדָּא…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Berakhot 62b · Segment 1 — “…מִן הַקּוֹרָה. אָמַר שְׁמוּאֵל: שֵׁינָה בְּעַמּוּד הַשַּׁחַר כְּאִסְטָמָא לְפַרְזְלָא.…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Berakhot 62b · Segment 3 — “אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי לְרַבָּנָן: כִּי עָיְילִיתוּ בִּשְׁבִילֵי דְמָחוֹזָא לְמִיפַּק…

    Original text

    תַּנְיָא, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: עַל כׇּל מִשְׁכָּב שְׁכַב, חוּץ מִן הַקַּרְקַע. עַל כׇּל מוֹשָׁב שֵׁב, חוּץ מִן הַקּוֹרָה. אָמַר שְׁמוּאֵל: שֵׁינָה בְּעַמּוּד הַשַּׁחַר כְּאִסְטָמָא לְפַרְזְלָא. יְצִיאָה בְּעַמּוּד הַשַּׁחַר כְּאִסְטָמָא לְפַרְזְלָא.

    Continuing with the subject of health, it was taught in a baraita : Ben Azzai says: On all beds, lie, except for the ground. On all seats, sit, except for a beam, lest you fall off. Shmuel said: Sleeping at dawn is as effective as forging [ istema ] is to iron. A bowel movement at dawn is as beneficial as forging is to iron.

    בַּר קַפָּרָא הֲוָה מְזַבֵּן מִילֵּי בְּדִינָרֵי: עַד דְּכָפְנַתְּ — אֱכוֹל. עַד דְּצָחֵית — שְׁתִי, עַד דְּרָתְחָא קִדְרָךָ — שְׁפוֹךְ. קַרְנָא קָרְיָא בְּרוֹמִי, בַּר מְזַבֵּין תְּאֵנֵי, תְּאֵנֵי דַּאֲבוּךְ זַבֵּין.

    Similarly, the Gemara relates: Bar Kappara would sell sayings for dinars; he would express his ideas in brief maxims. For example: If you are hungry, eat; do not delay eating, as the hunger may pass and your food will be of no benefit. So too, if you are thirsty, drink; while the pot is still boiling, pour it out before it cools off. This is a metaphor for relieving oneself. Bar Kappara also said: When the horn is sounded in Rome, signifying that there is demand for figs in the Roman market, son of a fig seller, sell your father’s figs, even without his permission, so as not to miss the opportunity.

    אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי לְרַבָּנָן: כִּי עָיְילִיתוּ בִּשְׁבִילֵי דְמָחוֹזָא לְמִיפַּק בֵּיהּ בְּחַקְלָא, לָא תֶּחֱזוֹ לָא לְהַךְ גִּיסָא וְלָא לְהַךְ גִּיסָא, דִּלְמָא יָתְבֵי נְשֵׁי, וְלָאו אוֹרַח אַרְעָא לְאִסְתַּכּוֹלֵי בְּהוּ.

    Abaye said to the Sages: When you enter the paths of the city of Meḥoza in order to go out and defecate in a field, look neither to one side nor to the other, as perhaps women are sitting there and it is improper to look at them.

    רַב סָפְרָא עָל לְבֵית הַכִּסֵּא. אֲתָא רַבִּי אַבָּא, נְחַר לֵיהּ אַבָּבָא. אֲמַר לֵיהּ: לֵיעוּל מָר. בָּתַר דִּנְפַק אֲמַר לֵיהּ: עַד הַשְׁתָּא לָא עֲיַילְתְּ לְשֵׂעִיר, וּגְמַרְתְּ לָךְ מִילֵּי דְשֵׂעִיר! לָאו הָכִי תְּנַן: מְדוּרָה הָיְתָה שָׁם וּבֵית הַכִּסֵּא שֶׁל כָּבוֹד. וְזֶה הָיָה כְּבוֹדוֹ: מְצָאוֹ נָעוּל — בְּיָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ שָׁם אָדָם, מְצָאוֹ פָּתוּחַ — בְּיָדוּעַ שֶׁאֵין שָׁם אָדָם. אַלְמָא לָאו אוֹרַח אַרְעָא הוּא!

    The Gemara relates: Rav Safra once entered a bathroom, when Rabbi Abba came along. To determine if he could enter, Rabbi Abba coughed next to the door. Rav Safra said to him: Enter, master. When he came out, Rabbi Abba said to him: Until now, you never entered Seir, the land of the Edomites, who are not strict in their practice of modesty, and yet you already learned the customs of Seir? Didn’t we learn in the mishna concerning the Temple: There was a fire next to the ritual bath, and a bathroom of honor. And this was its honor: If one found it locked, it was known that someone was inside; if he found it open, it was known that no one was inside. Speaking in the bathroom is not a desired mode of behavior .

    וְהוּא סָבַר מְסוּכָּן הוּא. דְּתַנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַמּוּד הַחוֹזֵר מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי הִדְרוֹקָן. סִילוֹן הַחוֹזֵר מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי יֵרָקוֹן.

    The Gemara explains the opinion of Rav Safra, who told Rabbi Abba that he could enter while in the bathroom: Rav Safra held that it was dangerous for Rabbi Abba. If he waited and was uncertain whether or not he could enter, he would endanger himself. As it was taught in a baraita : Rabbi Shimon ben Gamliel says: A column of feces that is held back because one cannot relieve himself causes dropsy [ hidrokan ]. A stream [ silon ] of urine that is held back causes jaundice.

    רַבִּי אֶלְעָזָר עָל לְבֵית הַכִּסֵּא. אֲתָא הַהוּא רוֹמָאָה דַּחֲקֵיהּ. קָם רַבִּי אֶלְעָזָר וּנְפַק. אֲתָא דְּרָקֹונָא שַׁמְטֵיהּ לְכַרְכְּשֵׁיהּ. קָרֵי עֲלֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר: ״וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ״, אַל תִּקְרֵי ״אָדָם״ אֶלָּא ״אֱדוֹם״.

    The Gemara relates that Rabbi Elazar entered a bathroom. This Roman came and pushed him away. Rabbi Elazar stood and left, and a serpent came and ripped out the intestines of the Roman. Rabbi Elazar recited the following verse about the Roman: “Therefore I will give man [ adam ] for you” (Isaiah 43:4); do not read it as adam , but rather read it as Edom, meaning a Roman.

    ״וְאָמַר לַהֲרָגֲךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ״.

    With regard to modesty in a bathroom, the Gemara cites an additional biblical allusion. When David found Saul in the cave and spared him, tearing the corner of his coat, he said to him: “Behold this day, your eyes have seen how the Lord has delivered you today into my hand in the cave, and he said to kill you; and you spared you” (I Samuel 24:10).

    ״וְאָמַר״, ״וְאָמַרְתִּי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! ״וַתָּחָס״, ״וְחַסְתִּי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר לוֹ דָּוִד לְשָׁאוּל: מִן הַתּוֹרָה בֶּן הֲרִיגָה אַתָּה, שֶׁהֲרֵי רוֹדֵף אַתָּה, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: בָּא לְהׇרְגְּךָ — הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ, אֶלָּא צְנִיעוּת שֶׁהָיְתָה בְּךָ, הִיא חָסָה עָלֶיךָ.

    The Gemara asks: Why does the verse say: And he said? It should say: And I said. Why does the verse say: And you spared? It should say: And I spared. Rather, Rabbi Elazar said: David said to Saul: By Torah law, you should be killed, as you are a pursuer who seeks to kill me, and the Torah says: If one comes to kill you, kill him first. But it was the modesty that you displayed that spared you.

    וּמַאי הִיא? — דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו״. תָּנָא: גָּדֵר לִפְנִים מִן גָּדֵר, וּמְעָרָה לִפְנִים מִמְּעָרָה לְהָסֵךְ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁסִּיכֵּךְ עַצְמוֹ כְּסוּכָּה.

    And what is this modesty? As it is written: “And he came to the sheepcotes by the way, where there was a cave, and Saul went in to cover his feet, to defecate. Now David and his men were sitting in the innermost parts of the cave” (I Samuel 24:3). It was taught that the Sages said: There was a fence within a fence, and a cave within a cave, and Saul entered to defecate in the interest of modesty. With regard to the use of the term, to cover his feet, Rabbi Elazar said: This teaches that, even there, he covered himself with his garment like a sukka .

    ״וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט״, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כׇּל הַמְבַזֶּה אֶת הַבְּגָדִים, סוֹף אֵינוֹ נֶהֱנֶה מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ״.

    The Gemara continues with a homiletic interpretation of the verse: “Then David arose, and cut off the corner of Saul’s robe privily” (I Samuel 24:4). Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: Anyone who treats clothing with contempt, like David who tore Saul’s robe for no reason, will be punished in that ultimately he will not benefit from his garments, as it is stated: “Now King David was old and stricken in years; and they covered him with clothes, but he could get no heat” (I Kings 1:1).

    ״אִם ה׳ הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד: ״מֵסִית״ קָרֵית לִי? הֲרֵי אֲנִי מַכְשִׁילְךָ בְּדָבָר שֶׁאֲפִילּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן יוֹדְעִים אוֹתוֹ. דִּכְתִיב: ״כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ וְגוֹ׳״. מִיָּד, ״וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל״, וּכְתִיב: ״וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל״. וְכֵיוָן דִּמְנִינְהוּ לָא שְׁקַל מִינַּיְיהוּ כּוֹפֶר. דִּכְתִיב: ״וַיִּתֵּן ה׳ דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד״.

    As for David’s statement to Saul: “If it be the Lord that has incited you against me, let Him accept an offering” (I Samuel 26:19), Rabbi Elazar said that the Holy One, Blessed be He, said to David: Do you call Me an inciter? In retribution, I will cause you to fail in a matter that even schoolchildren know, as it is written: “When you take the sum of the children of Israel, according to their number, then shall they give every man a ransom for his soul unto the Lord, when you number them; that there be no plague among them, when you number them” (Exodus 30:12). Immediately after God said this to David, “Satan stood up against Israel and incited David to number Israel” (I Chronicles 21:1). Moreover, it is written: “And again the anger of the Lord was kindled against Israel, and He incited David against them, saying: Go, number Israel and Judea” (II Samuel 24:1). The proportional response to David’s calling God an inciter was that He incited David. And when he counted them, he did not take a ransom from them, and he was punished, as it is written: “So the Lord sent a pestilence upon Israel from the morning even to the appointed time” (II Samuel 24:15).

    מַאי ״עֵת מוֹעֵד״? אָמַר שְׁמוּאֵל סָבָא חַתְנֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא: מִשְּׁעַת שְׁחִיטַת הַתָּמִיד עַד שְׁעַת זְרִיקָתוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: עַד חֲצוֹת מַמָּשׁ.

    The Gemara asks: What is the meaning of the appointed time? Shmuel the elder, father-in-law of Rabbi Ḥanina, said in the name of Rabbi Ḥanina: It means from when the daily offering is slaughtered until when its blood is sprinkled. Rabbi Yoḥanan said: It means precisely until noon.

    ״וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאָךְ: טוֹל לִי רַב שֶׁבָּהֶם, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לִיפָּרַע מֵהֶם כַּמָּה חוֹבוֹת. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מֵת אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה, שֶׁשָּׁקוּל כְּרוּבָּהּ שֶׁל סַנְהֶדְרִין.

    It is also stated there: “The Lord repented Him of the evil and said to the angel that destroyed the many [ rav ] people: It is enough; now stay your hand” (II Samuel 24:16). Explaining the meaning of the word rav , Rabbi Elazar said that the Holy One, Blessed be He, said to the angel: Take for me a great one [ rav ] from among them, who is worthy of defraying several of Israel’s debts. As a result, at that moment Avishai ben Tzeruya, who was equivalent to the majority of the Sanhedrin, died. His death atoned for the entire nation.

    ״וּבְהַשְׁחִית רָאָה ה׳ וַיִּנָּחֶם״, מַאי רָאָה?

    On a parallel note, it is said: “The Lord beheld, and He repented him of the evil” (I Chronicles 21:15). The Gemara asks: What did the Lord behold?

    אָמַר רַב: רָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֶפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק רָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה״.

    Rav said: He saw and remembered the patriarch, Jacob, about whom the term seeing is used: “And Jacob said when he saw them [ ra’am ]: This is God’s camp” (Genesis 32:3). And Shmuel said: He saw and remembered Isaac’s ashes, as it is said in the portion of the binding of Isaac: “God will provide [ yireh ] Himself the lamb for a burnt-offering” (Genesis 22:8).

    רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר: כֶּסֶף כִּפּוּרִים רָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפּוּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בֵּית הַמִּקְדָּשׁ רָאָה, דִּכְתִיב: ״בְּהַר ה׳ יֵרָאֶה״.

    Rabbi Yitzḥak Nappaḥa said: He saw the money of atonement that Israel gave when they were counted during the Exodus from Egypt, as it is stated: “And you shall take the atonement money from the children of Israel, and shall appoint it for the service of the tent of meeting, that it may be a memorial for the children of Israel before the Lord, to make atonement for your souls” (Exodus 30:16). Rabbi Yoḥanan said: He saw the Temple, as it is written: “On the mount where the Lord is seen [ yera’e ]” (Genesis 22:14).

    פְּלִיגִי בָּהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי. חַד אָמַר כֶּסֶף הַכִּפּוּרִים רָאָה, וְחַד אָמַר בֵּית הַמִּקְדָּשׁ רָאָה. וּמִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר בֵּית הַמִּקְדָּשׁ רָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה׳ יֵרָאֶה״.

    Additional amora’im , Rabbi Ya’akov bar Idi and Rabbi Shmuel bar Naḥmani, differed in their opinions of what God saw. One said: He saw the money of atonement, and one said: He saw the Temple. And it stands to reason like the one who says that he saw the Temple, as it is stated: “And Abraham called the name of that place: The Lord will see; as it is said to this day: On the mount where the Lord is seen” (Genesis 22:14); generations later, they will recall the initial revelation on Mount Moria, as the angel also appeared to David on this mountain.

    לֹא יִכָּנֵס אָדָם לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ וְכוּ׳. מַאי ״קַפֶּנְדַּרְיָא״? אָמַר רָבָא: קַפֶּנְדַּרְיָא כִּשְׁמָהּ. וְרַב חָנָא בַּר אַדָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי אָמַר: כְּמַאן דְּאָמַר אִינָשׁ: ״אַדְּמַקֵּיפְנָא אַדָּרֵי, אֵיעוּל בְּהָא״. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת עַל מְנָת שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ קַפֶּנְדַּרְיָא — מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ קַפֶּנְדַּרְיָא.

    We learned in the mishna that, in deference to the Temple, a person may not enter the Temple Mount with his staff and his shoes. He may not make it a kappandarya . The Gemara asks: What is the meaning of kappandarya ? Rava said: Kappandarya, as its name implies; a shortcut. Rav Ḥana bar Adda in the name of Rav Sama, son of Rav Mari, said: One may interpret this as an acrostic, as people say: Instead of circumventing the rows of houses [ ademakifna adarei ], I will enter this [ ei’ol beha ] one. Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: This halakha applies in a synagogue as well. However, one who enters a synagogue not intending to make it a shortcut is permitted to make it a shortcut if he later changed his mind.

    רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: אִם הָיָה שְׁבִיל מֵעִיקָּרוֹ — מוּתָּר. אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל, מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ קַפֶּנְדַּרְיָא. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְבֹא עַם הָאָרֶץ לִפְנֵי ה׳ בַּמּוֹעֲדִים וְגוֹ׳״.

    Similarly, Rabbi Abbahu said: If it was originally a path that passed through the site where the synagogue was erected, one is permitted to pass through, as the public right of passage is not negated by the construction of a synagogue. Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: One who enters a synagogue to pray is permitted to make it a shortcut, as it is stated: “But when the people of the land shall come before the Lord in the appointed seasons, he that enters by way of the north gate to worship shall go forth by the way of the south gate” (Ezekiel 46:9).

    וּרְקִיקָה מִקַּל וָחוֹמֶר. אָמַר רַב בִּיבִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הָרוֹקֵק בְּהַר הַבַּיִת בַּזְּמַן הַזֶּה, כְּאִילּוּ רוֹקֵק בְּבַת עֵינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים״.

    We learned in the mishna that spitting on the Temple Mount is prohibited through an a fortiori inference. Rav Beivai said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: Anyone who spits on the Temple Mount, even today, it is as if he spit in the pupil of God’s eye, as it is stated: “And My eyes and My heart shall be there perpetually” (I Kings 9:3).

    אָמַר רָבָא: רְקִיקָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — שַׁרְיָא, מִידֵּי דְּהָוֵה אַמִּנְעָל. מָה מִנְעָל בְּהַר הַבַּיִת אָסוּר, בְּבֵית הַכְּנֶסֶת מוּתָּר. אַף רְקִיקָה, בְּהַר הַבַּיִת הוּא דְּאָסוּר, בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שְׁרֵי.

    Rava said: Spitting in a synagogue is permitted, just as in the case of shoes. Just as wearing shoes is prohibited on the Temple Mount but permitted in a synagogue, so, too, spitting is prohibited on the Temple Mount but permitted in a synagogue.

    אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רָבִינָא לְרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא לְרָבָא: אַדְּיָלֵיף מִמִּנְעָל, נֵילַף מִקַּפֶּנְדַּרְיָא!

    Rav Pappa said to Rava, and some say that Ravina said to Rava, and some say that Rav Adda bar Mattana said to Rava: Instead of deriving this from the case of wearing a shoe, derive it from the case of a shortcut. Just as a shortcut through a synagogue is prohibited, so too is spitting prohibited.

    אָמַר לֵיהּ: תַּנָּא יָלֵיף מִמִּנְעָל, וְאַתְּ אָמְרַתְּ מִקַּפֶּנְדַּרְיָא?! מַאי הִיא? — דְּתַנְיָא לֹא יִכָּנֵס אָדָם לְהַר הַבַּיִת לֹא בְּמַקְלוֹ שֶׁבְּיָדוֹ, וְלֹא בְּמִנְעָלוֹ שֶׁבְּרַגְלוֹ, וְלֹא בְּמָעוֹת הַצְּרוּרִים לוֹ בִּסְדִינוֹ, וּבְפוּנְדָּתוֹ מוּפְשֶׁלֶת לַאֲחוֹרָיו, וְלֹא יַעֲשֶׂנָּה קַפֶּנְדַּרְיָא. וּרְקִיקָה מִקַּל וָחוֹמֶר מִמִּנְעָל: וּמָה מִנְעָל, שֶׁאֵין בּוֹ דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן, אָמְרָה תּוֹרָה: ״שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ״. רְקִיקָה, שֶׁהִיא דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!

    Rava said to him: The tanna derives the prohibition of spitting from the case of a shoe, and you say that it should be derived from the case of a shortcut? The Gemara elaborates: What is this derivation from the case of a shoe? As it was taught in a baraita : One may neither enter the Temple Mount with his staff in his hand, nor with his shoes on his feet, nor with money tied in his cloth and with his money-belt slung behind him, nor should one make it a shortcut. All the more so, spitting is prohibited a fortiori from the halakha with regard to wearing a shoe. Just as with regard to a shoe, which is generally not considered contemptuous, the Torah said: “Put off your shoes from off your feet, for the place upon which you stand is holy ground” (Exodus 3:5), all the more so spitting, which is considered contemptuous, should be prohibited.

    רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק״. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה שַׂק, שֶׁאֵינוֹ מָאוּס, לִפְנֵי בָּשָׂר וָדָם — כָּךְ. רְקִיקָה, שֶׁהִיא מְאוּסָה, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!

    Rabbi Yosei bar Yehuda, says: This a fortiori inference is unnecessary. It could be otherwise derived. It says: “For none may enter within the king’s gate clothed with sackcloth” (Esther 4:2). This matter can be inferred a fortiori : Just as sackcloth, which is generally not considered repulsive before one who is flesh and blood, is forbidden within the king’s gate, all the more so spitting, which is repulsive, should be forbidden before the King of Kings.

    אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא הָכִי קָאָמֵינָא: נֵימָא הָכָא לְחוּמְרָא וְהָכָא לְחוּמְרָא,

    The one who challenged him, Rav Pappa or Ravina, said to Rava: I intended to say the following: Let us say, be stringent here, with regard to the Temple Mount, and be stringent here, with regard to the synagogue,