Berakhot 44a

מתני' מליח כל דבר מלוח:

גמ' פירות גנוסר פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת:

זיונא משמע מידי דבר אכילה:

מזונא דבר הסועד:

דשריק דודבא מאפותי' שהזבוב מחליק ממצחו מתוך צהלת פנים בשרו מחליק:

עד דמריד דעתו מטרפת:

באלושי אוכלוסי בני אדם:

ספלי טרית ספלים מלאים חתיכות דג חתוך שקורים טונינ"א:

HE RECITES A BLESSING OVER THE SALTED [FOOD] Essentially, the reason for this halochoh is because the b’rochoh on the primary food covers the secondary food. That principle has already been taught by the Mishna. Why does it have to be repeated here? And even though we have already been taught that the b’rochoh on bread frees one from the b’rochoh on parperes that is eaten with bread, so we have already learned the principle that the b’rochoh on a primary food frees one from reciting a b’rochoh on the secondary food, even so, it is necessary for the Mishna to teach us that sometimes the bread, which is almost always a primary food, can be a secondary food. One might think that the inherent importance of bread might prevent it from ever being designated as secondary, the Mishna had to teach us that this is not so.

[THIS] WAS TAUGHT [IN REGARD TO] THOSE WHO EAT FRUITS OF GENOSAR Ordinarily salted fish is considered secondary to bread, and a b’rochoh is recited on the bread and the salted fish is exempt from a b’rochoh. The Gemara is searching for a practical situation where the reverse would be true. The salted fish would be the primary food and the bread secondary to it. The Gemara answers that we are speaking of people who ate fruit from the area of the Kineret. The fruit that grows there is extremely sweet and after partaking of the fruit, sometimes one need a salty food to counteract the sweetness of the fruit. At such times it is the salted fish that is the primary food and the bread is secondary. Why aren’t the fruits considered the primary food? Seemingly the b’rochoh should be recited on the fruits. For in this situation the salted fish is the primary food. For it comes to restore strength to the heart, that has been weakened because of the sweetness of the fruit. And the bread that comes after it, the salted fish, is secondary and it only comes on account of the salted fish. Therefore, the b’rochoh is recited on the salted fish and that b’rochoh covers the bread that is secondary. But isn’t the fruit actually the primary food? And if you ask: the fruit are the primary food and the salted fish is secondary to the fruit, so he should recite the b’rochoh on the fruit an cover all of them, the salted fish and the bread, with the b’rochoh on the fruit. Tosfos has two answers to this question. The first: And we can answer: that is speaking of when he did not eat the fruits at that occasion. He first ate the fruit and then later decided to eat the salted fish. A second answer to Tosfos question that the b’rochoh should be recited on the fruit: Alternatively, at the time he ate the fruit of Ginoser, the salted fish and the bread were not yet there, because he did not know that his heart would be weakened because of the sweetness. The b’rochoh on the fruit which was recited before the salted fish and bread were brought to the scene cannot cover the b’rochoh for the salted fish. Thus he must recite a b’rochoh for the salted fish which at that time is the primary food and that frees him from a b’rochoh on the bread.

FOR THE TREE AND THE FRUIT OF THE TREE Our Gemara mentions two versions of this b’rochoh, על המחיה and על העץ. Tosfos informs us of a third version of this b’rochoh. See Rosh Chapter 42, who seems to have had a text of the Gemara, that includes what Tosfos is about to say. But upon wine, we recite על הגפן ועל פרי הגפן. Since wine has a unique b’rochoh for itself because of the special fondness for wine before one drinks wine, the same is true for the after-b’rochoh and it has its own unique after-b’rochoh על הגפן ועל פרי הגפן. Tosfos established that at the beginning of the after-b’rochoh we insert a special sentence about wine. What about the conclusion of the after-b’rochoh? And at the conclusion of the after-b’rochoh there are those who conclude with “upon the land and upon the fruits” even after drinking wine, and there are those who conclude “upon the vine and the fruit of the vine”. However, it appears that there is no need to change the conclusion, from “on the fruits” to on “the fruit of the vine”. For we only change the text at the beginning of the after- b’rochoh to say “fruit of the vine” in place of “fruit of the tree”, but elsewhere, at the conclusion of the b’rochoh, when we do not mention in the text of the b’rochoh “on the tree” but rather without any specification we say “on the land and on the fruits”, for wine as well it is not necessary to change the text to “ on the land and on the fruit of the vine”. It is sufficient to say “on the land and on the fruits”. It is only when specifying the tree, that it is necessary to replace the non-specific “tree” with the specific “vine”. Tosfos now discusses another question about the b’rochoh that is an abridgement of three. The Rambam says that on Shabos and Yom Tov we mention the special day in the text of על המחיה etc. Tosfos searches for a source for the Rambam’s ruling. And in the book of Maimonidies, he requires that one must mention something about the happening on Shabos and Yom Tov. And so too, it appears from the Yerushalmee that it is necessary to mention Shabos and Yom Tov. However, the community has not adopted that custom. Why not? And it may be that what they required that the happening be mentioned in the b’rochoh, that was exclusively in their days when it was usual for them to have a customary gathering for drinking wine and eating various fruits, but nowadays when we have no such regular gatherings and it is not necessary to mention Shabos or Yom Tov in this b’rochoh. The requirement of mentioning Shabos and Yom Tov in the b’rochoh was because the b’rochoh was commonly recited at a regular gathering, it is not the b’rochoh itself that requires mentioning the special day, it is where and when the b’rochoh is said. And Rabainu Chananel said, that when one eats a type of מזונות such as cereal, together with figs and he drinks wine at the same time, he says in his after-b’rochoh, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם על הכלכלה ועל המחיה, for the cereal, and על הגפן ועל פרי הגפן, for the wine, and על העץ ועל פרי העץ, for the figs, and he continues with ועל תנובת השדה etc. He must mention all three versions of the b’rochoh at the beginning of the after-b’rochoh. And he concludes with ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם על הארץ ועל המחיה ועל הפירות. As we have seen before, Tosfos holds that even when reciting the b’rochoh for wine, one concludes with על הארץ ועל הפירות. And this is not concluding a b’rochoh with two distinct praises of Hashem, which is unacceptable, because the b’rochoh is on the land, which is one reason for praising Hashem, and that land brings forth two types of food that which sustains life and fruits. The conclusion of the b’rochoh thanks Hashem for giving us the land. The land feeds us with many different types of food.

THEY EAT AND WE RECITE A BLESSING? The Gemara told us that at the conclusion of the b’rochoh for fruits of the seven species, Rav Chisdo says “on the land and her fruits” and Rav Yochonon said “on the land and on the fruits” not specifically mentioning her fruits. The land refers to Eretz Yisroel. The Gemara comments that there is no dispute here between Rav Chisdo and Rav Yochonon. In Eretz Yisroel we say on the land and her fruits, referring specifically to the fruits of Eretz Yisroel that were eaten and outside of Eretz Yisroel we say “on the land and on the fruits” and we do not mention her fruits, because we have not eaten of the actual fruits of Eretz Yisroel. Rav Chisdo was Babylonian and R’ Yochonon lived in Eretz Yisroel. It seems strange that R’ Yochonon speaks of the proper text for Babylonians and Rav Chisdo mentions the text for Eretz Yisroel. The Gemara asks this question and reverses the opinions. Rav Chisdo of Babylonia, said “on the land and on the fruits” while R’ Yochonon of Eretz Yisroel said “on the land and on her fruits”. Tosfos analyzes the Gemara’s question that forced a reversal of the opinions. It appears that it does not make sense to the one who is asking the question that the amoroim of Babylonia, Rav Chisdo, would be addressing the people of Eretz Yisroel when he says that the correct text of the b’rochoh is “on the land and on her fruits”. Tosfos tells us the difficulty that he has with the Gemara’s question. For Rabainu Tam did in fact explain the Gemara (Kidushin 29b) that says, one should always marry a woman first and then learn Torah and in another Braiso we learned, he should learn Torah and afterwards marry a woman. To resolve the contradiction the Gemara there concludes, one ruling is for us in Eretz Yisroel and one ruling is for them in Babylonia. And Rabainu Tam explained that R’ Yochonon was addressing his students from Babylonia, even though he was in Eretz Yisroel. We see from Rabainu Tam that it is reasonable to say that R’ Yochonon of Eretz Yisroel was speaking specifically to his students from Babylonia. If so, why does the Gemara here ask, they are eating the fruits of Eretz Yisroel and we in Babylonia are reciting the b’rochoh for its fruits as Rav Chisdo said. Perhaps at the time Rav Chisdo stated his ruling he was speaking to his students from Eretz Yisroel and there is no need to reverse the opinions? In order to resolve this difficulty, Tosfos suggests that perhaps the Gemara was totally aware of whom Rav Chisdo was addressing. For perhaps, here it was known to the questioner that at the time that Rav Chisdo made this statement, that the correct text is “on the land and on her fruits”, there wasn’t any student from Eretz Yisroel before him. And so too, there was no disciple from Babylonia in front of R’ Yochonon when he said that the correct text is “on the land and on the fruits”. And if that is so, Rav Chisdo who was from Babylonia would only mention that which is relevant to the people of Babylonia. And because the Gemara was aware of these circumstances it asked, how the people of Babylonia can recite in their b’rochoh “on the land and on her fruits” which appears to refer exclusively to the fruits of Eretz Yisroel, and they in Babylonia are not eating those fruits. The Gemara concludes that it is necessary to reverse the opinions, because of the specific information that the questioner had at that point in time.

ורבנן ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם הפסיק הענין קשיא לי אם כן מעין שלש לרבנן מנא להו לתאנים וענבים. ונראה לי דלרבנן מדאדכרינהו רחמנא הכא להני וכתיב בתרייהו ואכלת ושבעת וברכת, שמע מינה שאף הן טעונין ברכה, ואי לאו דאתא תאכל בה לחם ואפסקיה הוה מברכין עליהו שלש ממש כרבן גמליאל, השתא דאדכרינהו ואפסקיה לענינא בלחם שמעינן דלא מברכין ברכה גמורה אלא אלחם לחוד, ואשארא מברכינן מעין ברכת הלחם דהיינו מעין שלש, ורבן גמליאל סבר דלא אתא לחם להפסיק הענין אלא לכוסס את החטה למעוטי מברכה לגמרי. ומסתברא דאפילו לרבנן נמי לא מברכים בכוסס את החטה מעין שלש לפי שאינו דומה לשאר פירות הנזכרים בפסוק שהן בחיותן נאכלין, אבל חטה אין דרכן של בני אדם לכוססה אלא המיעוט ובדרך מקרה, ולדבריהם לא הוזכרה חטה ושעורה כאן אלא לרבות דיסא וחביץ קדרא שאינו לחם, ומ"מ נאכלין כך לרבים ודרך אכילת החטים והשעורים בכך והלכך אף הן מברכין עליהן מעין שלש לרבנן. והיינו נמי דרבן גמליאל ממעט כוסס את החטה מדכתיב לחם ולא ממעט דיסא וחביץ קדרה, וכדתניא (לעיל ברכות לז, א) כל שהוא משבעת המינין ולא ממין דגן או ממין דגן ולא אפאו פת רבן גמליאל אומר שלש ברכות. ונראה לי טעמא כדאמרינן דלחם לא ממעט לפי סברתו של רבן גמליאל אלא מה שאינו נאכל לרבים כלחם, אבל דיסא שנאכלת אף היא לרבים מברכין עלה כלחם, ולרבנן לחם דוקא הא כל שהוא נאכל לרבים ואינו לחם מברכין עליה מעין שלש, והיינו דאפקיה רחמנא הכא בלשון חטה ושעורה. כן נראה לי.

רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות ורבי יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה. ואיכא למימר דבכולהו חמשת המינין דלאו מין דגן חתמינן על הארץ ועל הפירות, ובארץ על הארץ ועל פירותיה, ואפילו יין נמי הכי חתמינן ביה, דהא הכא לא מחלק בהו כלל וכולהו כללינהו בהאי חתימה. ואיכא מאן דחתים ביין על הארץ ועל פרי הגפן, ולדבריהם הא דקאמרינן בגמרא על הארץ ועל הפירות אשארא קאי, והא דלא מפרש לה בגמרא, משום דהכא עיקרא לאשמעינן דהא דחתמינן בתרתי כלומר הארץ והפירות דלאו תרתי מיקרו אלא ארעא דמפקא פירות, כדחתמינן מקדש ישראל וראשי חדשים, דישראל מקדשי לראשי חדשים (וכדלקמן ברכות מט, א). ובחמשת המינין של דגן חתמינן על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה, אף על גב דלא מפרש לה הכא בגמרא ומהאי טעמא נמי דאמרן. ויש מי שחותם ביין על הגפן ועל פרי הגפן, ולא מסתברא, דמאי שנא דבשארא מדכרינן הארץ וביין לא מדכרינן. ומסתברא דהמחוורת שבחתימות על הארץ ועל פרי הגפן, דבכולהו חתמינן בהו כעין עיקר ברכתן כלומר במיני מזונות חתמינן על המחיה משום דעיקר ברכתן הכי דפתחינן על המחיה ועל הכלכלה, ובשאר פירות דכללינן ופתחינן על העץ ועל פרי העץ ואינו פורט באחד מהן כלום חתמינן נמי בכלל על הארץ ועל הפירות. אבל יין שגורם ברכה לעצמו בפרט שמברכין עליו בורא פרי הגפן הכי נמי משמע דפתחינן ביה בברכה פרטית כלומר שפותח על הגפן ועל פרי הגפן. וכן עמא דבר וכן בפירושי רב האי גאון ז"ל. דכיון שפותח בו בברכה פרטית לעצמו הכי נמי חותמין עליו בפרט על הארץ ועל פרי הגפן. ובשבתות וימים טובים כתב הר"ם במז"ל (ברכות פ"ג, ה"ג) שאומרים בכללה מעין קדושת היום כדרך שמזכיר בברכת המזון. והכי נמי איתא בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא (ה"א) עלה דברכת מעין שלש: מהו להזכיר בה מעין המאורע, אמר ר' אבא בר זימנא ר' זעירא הוה מזכיר בה מעין המאורע, אמר ר' ירמיה הואיל וחש לה ר' זעירא צריכין אנו מיחוש. ומיהו לא נהגו כן עכשיו, ובכל הני מילי פוק חזי מה עמא דבר, וכדאמרינן בשלהי פרקין (מה, א). וגם הראב"ד ז"ל ורבותינו בעלי התוספות כתבו כן דעכשיו לא נהגו לעשות כן. ולענין מי שאכל מיני מזונות ושתה יין או שאכל תאנים וענבים. כתב רב האי גאון ז"ל דלא מברכין אכל חד וחד ברכה באנפיה נפשה אלא כוללן כולן בברכה אחת על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל פרי העץ וכולה ברכה, וחותם על הארץ ועל המחיה ועל פרי העץ, ולא הויא חתימה בשתים שהארץ היא המוציאה פירות והיא המוציאה מחיה וגפן. וכן כתב רבנו חננאל וכן הסכימו על ידיהם קצת מגדולי רבותינו הצרפתים ז"ל. ואף הרמב"ם ז"ל כתב כן והוסיף בה דברים, שכן כתב (ברכות פ"ח, הט"ז): אבל אם אכל בשר ושתה יין מברך בסוף על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אכל תאנים וענבים ותפוחים ואגסים וכיוצא בהן מברך בסוף ברכה אחת מעין שלש והיא כוללת הכל מפני שכולן פירות העץ, ע"כ. וטעמא דמסתברא ולא מפני שמעין שלש עדיף מבורא נפשות ויפטור אותה, אלא מפני שמזכיר בפירוש על העץ ועל פרי העץ והלכך כולל כל מה שאכל מפירות העץ, והוא הדין והוא הטעם לשותה יין ואכל תפוחים לאותן שחותמין בה על הארץ ועל הפירות, אבל אי חתים ביין על הארץ ועל פרי הגפן לא כלל (בורא) [פירות], דאדרבה זו ברכה פרטית ואינה כוללת אפילו שאר פירות של שבעת המינין. וקיימא לן דבארץ חתמינן על הארץ ועל פירותיה כרבי יוחנן ובחוצה לארץ מברכין על הארץ ועל הפירות כרב חסדא. ומסתברא שאפילו בחוצה לארץ אי אכיל פירות הבאין מן הארץ מברך על הארץ ועל פירותיה, דהא למאי דסבירא ליה מעיקרא דרב חסדא אמר על הארץ ועל פירותיה, לא הוה קשיא לן אלא אינהו אכלי ואנן מברכין, אלמא כל היכא דאכלין אנן מברכין על פירותיה.

גמרא באוכלי פירות גינוסר שנו פירוש משום דפירו' גינוסר הם שמנים ומתוקים הרבה ואינן נאכלין אלא עם מלח הרבה ולהחליש חריפותו של מלח אוכל הפת ונמצא שהפת טפלה לפירות לפיכך מברך על הפירות ופוטר את הפת וים כנרת בחלקו של נפתלי היתה וזהו שתרגם אונקלוס ואחסנתיה תהא עבדא פירין יהון מודן ומברכין עליהון מפני דלעולם הן עיקר ומברכין עליהם ופוטר השאר שהוא טפלה כנגדן, ופי' שריף מרק:

גמרא מאי טעמיה דר"ג וכו' וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וברכת, פירוש וחדא ברכה אמר רחמנא אכולהו. ורבנן ארץ אשר לא במסכנות הפסיק הענין, ואי קשיא א"כ לרבנן מעין ג' מנא להו לתאנים וענבים, וי"ל דנפקא להו מדאדכרינהו רחמנא הכא להני וכתב בתרייהו ואכלת ושבעת וברכת ש"מ שאף הם טעונין ברכה דוברכת ודאי אכולהו קאי ואי לאו דאתא תאכל בה לחם ואפסיק הוה מברכינן עלייהו שלש ממש כר"ג, השתא דאדכרינהו ואפסקי' לענינא בלחם שמעינן דאפריש בהו בברכותיהן ולא מברכינן ברכה גמורה אלא אלחם בלחוד ואשארא מברכין מעין ברכת הלחם דהיינו מעין שלש, ור"ג ס"ל דלא אתא לחם להפסיק הענין אלא למעוטי כוסס החטה דליכא אחריו ברכה כלל, אבל לרבנן לא צריך קרא למעוטי כוסס את החטה דודאי מסתמא כי אדכריה רחמנא בשבחא דארץ ישראל למזון הוא דאדכריה לאפוקי כוסס החטה דלאו אורחייהו דאינשי למיכל הכי, אבל מ"מ זמנין דעבדי הכי ולהכי לא נפקא מכלל בורא פרי האדמה אבל לאחריו לא מברך כלל, ואפי' לרבנן כיון דכאיל רחמנא לכולהו שבעת המינים ביחד מודו דלחם גופיה אם בירך עליו מעין ג' של מזון כגון על המחיה ועל הכלכלה יצא, ולענין יין לחייבו בברכה למאן דדריש ושבעת זו שתיה א"כ מפורש הוא בתורה דאשתיה חייבה רחמנא ברכה, וא"ת א"כ דמהכא ילפת ברכה ליין יברך עליה שלש ברכות נמי, יש לומר מדפרט רחמנא בלחם ולא פרט ביין ש"מ דלא חייב ברכה לזה כזה ומיהו עבר. ובירך עליו ג' ברכות יצא משום דזיין, ומאן דלא דריש ושבעת זו שתיה נפקא לן מזית שמן דכיון שחייבה רחמנא ברכה במשקה היוצא מן הזיתים ה"ה ביין היוצא מן הענבים דרחמנא אקשינהו כדכתיב תירוש ויצהר:

דחמשת המינים על המחיה וכו' על המחיה היא מעין ברכת הזן, ועל ארץ חמדה מעין ברכת הארץ ורחם על עירך מעין בונה ירושלים, כי אל טוב ומטיב חתה מעין ברכה אחרונה, ואעפ"י שיש בה מעין ברכה רביעית לא אמרו מעין ארבע דלא הזכירו אלא מה שהוא כנגד ג' ברכות של תורה:

מהתם במאי חתים כי אתא רב דימי אמר רב חתים בראש חדש מקדש ישראל וראשי חדשים. פירוש דלא חשיב ליה חתימה בתרתי וה"ק ה' מקדש ישראל וישראל מקדשי לראשי חדשים: הכא מאי רב חסדא אמר על הארץ ועל פירותיה. ולא חשבינן לה חתימה בתרתי דארץ היא דמפקא פירות. ולא פליגי הא לן והא להו. פירוש דרב חסדא לן ור' יוחנן לבני ארץ ישראל:

אינהו אכלי ואנן מברכינן פירוש דעל פירותיה אארץ ישראל לחודה קאי והיכי שייך לדידן דבני בבל לברך על פירותיה ולא אכלי מינייהו. אלא איפוך רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות כלומר בפירות חוצה לארץ. ור' יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה, פירוש בארץ והכי קיי"ל דאותו שבחוצה לארץ אומרים על הארץ ועל הפירות דמשמע דיהא השם ברוך על הארץ דהיינו ארץ ישראל שנתן לנו לנחלה, ועל הפירות דהיינו כל פירות שבעולם, דהני דקא אכל איהו השתא לאו מארץ ישראל נינהו. ואותן שבארץ ישראל אומרים ועל פירותיה משום שאוכלין פירותיה של הארץ ממש הילכך ילפינן מינה שבפירות ארץ ישראל הבאים לנו משם לכאן בחוצה לארץ דחתמינן בהו ודאי על הארץ ועל פירותיה, ובחמשת המינים דהיינו חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון חתמינן בהו על הארץ ועל המחיה. וביין איכא מרבוותא ז"ל דאמרי דחתמינן ביה כשאר פירות על הארץ ועל הפירות ואיכא מ"ד דכיון דיחדו לו ברכה לפניו הכי נמי בברכה לאחריו חתים ביה על הארץ ועל פרי הגפן, וליכא מ"ד דחתים על הגפן ועל פרי הגפן כמו בפתיחה דלעולם צריך להזכיר בחתימה הארץ, וא"כ מאן דחתים על הארץ ועל פרי הגפן שפיר עבד לכ"ע דהא מזכיר פרי. ועוד דמיחד ליה ברכה לגפן משום חשיבותיה דיין ויוצא ידי הכל וכן ראוי לעשות. ומאן דאכל מאכל מחמשת המינין ופירות דשבעת המינין ושתה יין כאיל להו בחדא ברכה ואומר כך בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה וכו' וחתים בכולהו כחדא בא"י על הארץ ועל המחיה ועל פרי העץ ועל פרי הגפן ולא הויא חתימה בשתים שהארץ היא המוציאה פירות ומחיה וגפן. וכן הסכימו גדולי רבותינו הצרפתים ז"ל וקצת גאונים ז"ל. ובירושלמי אמרו דצריך להזכיר בה מעין המאורע כגון שבת וי"ט ור"ח וזה לא הזכירו בגמרא. וכן נמי נהנו העולם עכשו כן וכל כי הני מילי פוק חזי מאי עמא דבר וכדאמרינן לקמן בסוף פרקין וכן כתב הראב"ד, ורבותינו בעלי התוס' כתבו דאין מנהג העולם בהכי. וכבר כתבנו דברכת מעין ג' של מיני מזונות שהיא פוטרת ג' ברכות ואע"ג דלא אמר ברית ותורה ומלכות בית דוד יוצא הוא בדיעבד וכי אמרינן לקמן דאם לא אמרן לא יצא ידי חובתו, לא יצא ידי חובתו כראוי קאמרינן אבל לא מחייב לאהדורי דאי חיוב חזרה הוה בהו במעין שלש הוה אמרינן שום הזכרה מינייהו, ואשכחן כהאי לישנא בפסחים דאמרינן התם כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא י"ח ובעינן למימר לא יצא ידי חובתו כראוי:

המשנה החמשית הביאו לו מלח וכו' כוונת המשנה לבאר שיש דברים שהפת טפלה להם ונפטר הפת בברכתן והיא מענין חלק השני, והוא שאמר הביאו לו מליח פי' במליח שדרך האדם לאכלו בלא פת כגון זיתים מלוחות וכדומיהן ומתוך שחכו חד למליחותם יותר מדאי הביאו פת עמהם להעביר אותו טעם המליחות, מברך על המליח ואינו מברך על הפת כשם שהפת פוטרת כל מיני מאכל מפני שכלם טפלים לו כך כשהפת טפלה לאיזה דבר אותו דבר פוטר את הפת הן שבא הפת אחריו הן שבא עמו לכונה זו וגדולי המפרשים כתבו שאין הדברים אמורים אלא בשהביאו המליח תחלה אבל כל שהפת בא עמו ביחד אפילו פת באה לתשמיש דבר אחר הפת עיקר ועליו מברכים וכן כל דבר שאין דרכו ליאכל אלא בפת אע"פ שאינו אוכל לכונת הפת מברך עליו, והוא שאמרו בראש הפרק דהא אכיל ליה על ידי פת, וכן כתבו בתשובת שאלה על מי ששרה פתו ביין שאינו מברך אלא על הפת אפילו היה אוכל להשקיט צמאו שמתיירא משתיית היין, ואף בתוספתא אמרו הביאו לפניו אורז ויין שהיה דרכם למתק פת האורז ביין מברך על האורז ופוטר את היין, כלומר אע"פ שברכת היין חשובה יותר הואיל ופת האורז עיקר, צנון ונובלות מברך על הצנון ופוטר את הנובלות זה הכלל כל שהוא עיקר וכו' ואפילו היה הפת טפל מברך על האחר, ובגמ' פרשוה גם כן באוכלי פירות גנוסר ופרשו בו גדולי הרבנים מפני שהם חשובים יותר מן הפת ונעשין עיקר סעודה, וגדולי המחברים פירשו בה שהם אוכלים הפירות בתכלית מתיקותם ועושים מאכל מלוח על דרך הרפואה לחתך הליחות הנקבצות באצטומכא ומתוך שאי אפשר לאכול המליח לבדו אוכלין אותו בלחם ואין כונתם לאכל הלחם ונמצא הפת טפלה והפי' נאה ומקובל, ומ"מ כלל הדברים לענין פסק שכל זמן שהפת טפלה הן במליח כמו שנזכר בכאן הן במתוק אין מברכין על הפת, ומכאן הורו רבים באלו המצות שעושין לשים עליהן הנוג"ט שאין מברכין על הפת, ומ"מ מנהג אבותינו ורבותינו לברך על המצה, ונראה לי הטעם שאף היא חשיבותו גדול בערך אותו הנוגא"ט ואע"פ שהוא בא בשבילו כדי להניחו עליו לאכילתו שיהא אף הוא עיקר ולא נאמרו הדברים בשהוא טפל לו מצד אכילתו כלומר שהוא צריך לו מצד האכילה אבל מצד ההנחה אינו כלום ומצה זו אינה טפלה לו אלא מצד ההנחה שאין המצה צריכה לאכילת אותו הנוגא"ט וכן שכן שאינו חשוב כל כך במינו שאינו מז' המינים וכן נהגו לברך על לחם אותם הטפלות הנקראות פאנאדאש אע"פ שעשויות למה שבתוכם ומ"מ אני מזהיר בהם שלא לברך עליהם המוציא במקום שיש שם לחם אחר לפטור בה שאר הלחם הואיל ו"מ יש לדונן כטפל אצל מה שבתוכן לדעת הראשונים שלא להכניס אדם עצמו בספקות וכ"ש בעסות אלו הנקראות פרטולא"ש והדומים להם, זהו פי' המשנה ואין עליה בגמ' שום דבר של פסק:

המשנה הששית והכונה לבאר בה ברכה אחרונה לקצת דברים, אכל תאנים וענבים ורמונים פי' והוא הדין לכל דבר שהוא מהז' מינים מברך אחריהם ג' ברכות פי' אותן ג' ברכות שאדם מברך אחר הפת דברי ר"ג וטעם שלו שהרי אלו בכלל ז' המינים הם שחטה ושעורה בכללם ועל כלם נאמר ואכלת ושבעת ואם כן ברכתם וברכת החטה שוה, וחכמים אומרים ברכה אחת מעין ג' והוא על העץ ועל פרי העץ וכו' שהרי אחר שהוזכרו בתורה ז' המינים קודם שיאמר ואכלת ושבעת וברכת הפסיק ביניהם בפסוק ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ואם כן ואכלת וברכת אלחם קא ואע"פ שהשיבם ר"ג דההיא לאפוקי חטה גופה אם כססה מברכת ג' מ"מ לרבנן הא לא צריכא קרא, ר' עקיבא אומר אפילו אכל שלק פי' ירקות שלוקות וקבע מזונו עליהם מברך ג' ברכות ואין הלכה לא כר"ג ולא כר' עקיבא אלא כחכמים. זהו פי' המשנה וכלל הבא בגמ' על משנה זו כך היא ז' המינים שהוזכרו בתורה ב' מהם מן האדמה והשאר מן האילן ואחר שכן על כל פנים יש שנוי ביניהם וכן אתה צריך לומר שכל מיני התבואה דינם כחטה ושעורה, ומעתה כל שהוא מז' המינים הנזכרים בתורה והוא מין אילן כגון תאנים וענבים ורמונים וזיתים ותמרים בתחלה מברך עליו ב"פ העץ ולבסוף מעין ג' ברכות וכל שהוא מה' המינים של תבואה כגון חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות אם עשה תבשיל מהם או מקמחם ולבסוף ברכה אחת מעין ג', ואם אפאן או בשלן אחר אפייתם ויש בהם צורת לחם מברך המוציא או ג' ברכות ואם אכלן כשהן חיים מברך בתחלה ב"פ האדמה ולבסוף בורא נפשות ושאר המינים ברכה שלפניהם כמו שביארנו במשנתנו ואחריהן בורא נפשות רבות וכו', ואי זו היא ברכה אחת מעין ג' אם של מיני מזונות מברך על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה ורחבה שהנחלת את אבותינו רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ותבנה אותה מהרה והעלנו לתוכה ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה בא"י על הארת ועל המחיה, ויש שמוסיפים בה כי אל טוב אתה כנגד הטוב והמטיב ואם היא של פירות ז' המינים פותח בה על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה וכו', וחותם בארץ ישראל על הארץ ועל פירותיה ובחוצה לארץ על הארץ ועל הפירות, ומ"מ אם באו פירות שבארץ בחוצה לארץ יש אומר שמברך על פירותיה הואיל ופירותיה הם שהרי לא מיחו בנסח על פירותיה בחוצה לארץ אלא מטעמא דאינהו אכלי ואנן מברכין כלומר ומה לנו לברך על פירותיה אחר שאין אנו אוכלים אותם, ובזו הואיל ופירותיה הם ראוי לברך כך, וכן כתבוה גאוני הראשונים והדברים נראים, ויין נחלקו בה הפוסקים יש שמברכים אחריו בין בתחלה בין בסוף נחס זה האמור בפירות אחר שהוא פרי ואין גורסים בגמ' על הגפן ועל פרי הגפן שצריך הוא להזכיר הארץ בחתימה:

פירשו הגאונים שאם אכל מיני מזונות של חמשת המינים ופירות של ז' המינים מברך אחריהן ברכה אחת מעין ג' וכלל הכל בתוכה פותח על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ וחותם על הארץ ועל המחיה ועל הפירות, ואין לחוש לחתימה בשתים שפי' הדברים על הארץ המוציאה מחיה ופירות, והוא ששאלו בגמ' מחתם מאי חתים כלומר אם יחתום בארץ שהוא סמוך לחתימה ועל אותו דבר שהוא אוכל אם יש כאן משום חתימה בשתים, וקאמר בר"ח אמר רב שחותם מקדש ישראל וראשי חדשים ולא חשש לחתימה בשתים שכך פירושו מקדש ישראל שהם מקדשים את החדשים הא מאי, והעלו בו גם כן שאין בו משום חתימה בשתים וכן כתבו שאם שתה עמהם ייו כוללו עמהם ואומר על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ ועל פרי הגפן וכל בחתימה לדעת המפרשין לענין ברכה זו בין יין לשאר פירות אבל אם אכל בשר ושתה יין מברך בסוף על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אכל פירות של ז' המינים ושל שאר מינים כגון תאנים ותפוחים מברך מעין ג' על התאנים ואין צריך לברך על התפוחים אחריהם בפני עצמם, ובתלמוד המערב שבשבת ויו"ט ובר"ח מזכיר בברכה זו מעין המאורע ר"ל כשאומר והעלנו לתוכה אם שבת הוא יאמר ונחמנו בשבת קדשך ואם יו"ט הוא ושמחנו במועדי קדשך ואם ר"ח אומר והעלה זכרוננו לפניך בראשי חדשנו, ומ"מ גדולי המפרשים אמרו שלא נאמר דין זה אלא במי שקובע סעודתו עליהן אבל אם קבע על הלחם הואיל וברך ברכת המזון והזכיר שוב אינו צריך:

בד"ה על העץ ועל כו' דלא מברכין על העץ אלא בסתמא על הארץ ועל הפירות ביין נמי אין לשנות כו' עכ"ל מדברי הרי"ף דאין לשנות בעל הארץ אבל אומרים ועל פרי הגפן וע"ש ברבינו יונה אבל בסוף דבריהם נראה דאין לשנות כלל ואומרים ביין ג"כ על הארץ ועל הפירות וק"ל:

בד"ה אינהו מיכל כו' כי כך פירש ר"ת גבי לעולם ישא כו' עכ"ל הך מילתא בפ"ק דקדושין וע"ש בתוס' פי' ר"ת והקושיא מהכא ועיקר התירוץ לרב חסדא ע"ש בתוס':

גמ' באוכלי פירות גינוסר שנו פירוש משום דפירות גינוסר הם שמנים ומתוקים הרבה ואינן נאכלין אלא עם מלח הרבה ולהחליש חריפותו של מלח אוכל הפת ונמצא שהפת טפלה לפירות לפיכך מברך על הפירות ופוטר את הפת. וים כנרת בחלקו של נפתלי היתה וזהו שתרגם אונקלוס ואחסנתיה תהא עבדא פירין יהון מודן ומברכין עליהון מפני דלעולם הן עיקר ומברכין עליהם ופוטר [את] השאר שהוא טפלה כנגדן. ופירוש שריף מרק:

מתני' השותה מים לצמאו אומר שהכל וכו' ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות - פירוש לר' טרפון ליכא בהו ברכה לאחריו משום דמיא לא זייני כלל. והיינו דנקט לצמאו כלומר דלא מתהני לשום מזון אחר אלא לשבור צמאו. ולפיכך אמר עלייהו ר' טרפון בורא נפשות שאפילו שהכל ליכא לברוכי עלייהו אלא בורא תשלום חסרון הבריות:

גמרא מאי טעמיה דרבן גמליאל וכו':

וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וברכת פירוש וחדא ברכה אמר רחמנא אכולהו:

ורבנן ארץ אשר לא במסכנות הפסיק הענין ואי קשיא אם כן לרבנן מעין שלוש מנא להו לתאנים וענבים. וי"ל דנפקא להו מדאדכרינהו רחמנא הכא להני וכתב בתרייהו ואכלת ושבעת וברכת שמע מינה שאף הם טעונין ברכה דוברכת ודאי אכולהו קאי. ואי לאו דאתא תאכל בה לחם ואפסיק הוה מברכינן עלייהו שלש ממש כרבן גמליאל. השתא דאדכרינהו ואפסקיה לענינא בלחם שמעינן דאפריש בהו בברכותיהן ולא מברכינן ברכה גמורה אלא אלחם בלחוד ואשארא מברכין מעין ברכת הלחם דהיינו מעין שלש. ורבן גמליאל סבירא ליה דלא אתא לחם להפסיק הענין אלא למעוטי כוסס החטה דליכא אחריו ברכה כלל. אבל לרבנן לא צריך קרא למעוטי כוסס את החטה דודאי מסתמא כי אדכריה רחמנא בשבחא דארץ ישראל למזון הוא דאדכריה לאפוקי כוסס החטה דלאו אורחייהו דאינשי למיכל הכי. אבל מכל מקום זמנין דעבדי הכי ולהכי לא נפקא מכלל בורא פרי האדמה. אבל לאחריו לא מברך כלל. ואפילו לרבנן כיון דכאיל רחמנא לכולהו שבעת המינים ביחד מודו דלחם גופיה אם בירך עליו מעין שלוש של מזון כגון על המחיה ועל הכלכלה יצא. ולענין יין לחייבו בברכה למאן דדריש ושבעת זו שתיה אם כן מפורש הוא בתורה דאשתיה חייבה רחמנא ברכה. וא"ת אם כן דמהכא ילפת ברכה ליין יברך עליה שלש ברכות נמי. יש לומר מדפרט רחמנא בלחם ולא פרט ביין שמע מינה דלא חייב ברכה לזה כזה. ומיהו עבר ובירך עליו שלוש ברכות יצא משום דזיין. ומאן דלא דריש ושבעת זו שתיה נפקא לן מזית שמן דכיון שחייבה רחמנא ברכה במשקה היוצא מן הזיתים הוא הדין ביין היוצא מן הענבים דרחמנא אקשינהו כדכתיב תירוש ויצהר:

דחמשת המינים על המחיה וכו' על המחיה היא מעין ברכת הזן. ועל ארץ חמדה מעין ברכת הארץ. ורחם על עירך מעין בונה ירושלים. כי אל טוב ומטיב אתה מעין ברכה אחרונה. ואף על פי שיש בה מעין ברכה רביעית לא אמרו מעין ארבע דלא הזכירו אלא מה שהוא כנגד שלוש ברכות של תורה:

מחתם במאי חתים:

כי אתא רב דימי אמר רב חתים בראש חדש מקדש ישראל וראשי חדשים - פירוש דלא חשיב ליה חתימה בתרתי והכי קאמר ה' מקדש ישראל וישראל מקדשי לראשי חדשים:

במשנה אכל ענבים ותאנים ורמונים וכו' הא דנקט להו בהאי סידרא אע"ג דבקרא גפן כתיב ברישא מ"מ עיקר גפן דקרא היינו יין דחשיב טובא ובהא ודאי לא קאמר ר"ג דבעינן ג' ברכות ממש דהא בקרא ואכלת ושבעת כתיב אף ע"ג דשתייה בכלל אכילה היינו דוקא היכא דליכא לאוקמי לענין אכילה משא"כ הכא ודאי אכילה ממש קאמר דומיא דאינך ז' מינים דשיעור אחד לכולם למאן דדרש ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה וכ"ש למאן דדרש ואכלת ושבעת זו שתייה א"כ ממילא דואכלת היינו אכילה ממש והיינו ענבים כנ"ל:

בגמרא מ"ט דר"ג דכתיב ארץ וכו' ורבנן ארץ הפסיק הענין ונראה לכאורה מפשטא דלישנא דגמרא דהא דמצרכו רבנן בז' מינים ברכה אחת מעין שלש אינו אלא מדרבנן כיון דארץ הפסיק הענין וכ"כ רבינו יונה ז"ל והביא עוד ראיה מהא דאמרינן לעיל ספ"ק דף י"ב דהיכא דאכל תמרי וקסבר נהמא אכל וכו' דאפילו סיים בדנהמא נמי יצא משום דתמרי מיזן זייני ואי ס"ד דברכה מעין שלש דאורייתא היא א"כ אמאי יצא בברכת הזן לחוד אלא דהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב בשמעתין דברכה מעין ג' לרבנן מדאורייתא דאף ע"ג דארץ הפסיק הענין היינו לענין דלא בעינן ג' ברכות גמורות כמו בלחם אבל מעין ג' בעינן ולא הביא דעת רבו רבינו יונה כלל ובעיקר דברי הרשב"א נראה דמוקי האי מיעוט דארץ הפסיק הענין בדדמי דכיון שהן משבח ארץ ישראל כמו מיני דגן מש"ה אית לן למימר דכי מיעטינהו קרא היינו דלא בעינן ג' ברכות גמורות אבל מעין שלש בעינן. אלא דאכתי היא גופא קשיא לי דלכאורה הא דבעינן בבה"מ גופא שלש ברכות גמורות לית לן ילפותא מקרא דוברכת לא מיבעיא לפי מ"ש בס"פ היה קורא בהך ברייתא דתנא דפועלין מברכין שתים וכוללין וכו' בברכת הארץ וכו' וכתבתי שם דהטעם משום דמדאורייתא לא בעינן ג' ברכות מופסקות זו מזו והבאתי בזה לשון הב"י סימן קצ"א ע"ש א"כ פשיטא דליתא לדברי הרשב"א ז"ל אלא אפילו למאי דמשמע שם מלשון התוס' דמדאורייתא בעינן ג' ברכות מופסקות מ"מ כיון דבארץ קמא לא איירי כלל מענין ברכה אלא לבתר דארץ הפסיק הענין כתיב ואכלת ושבעת וברכת א"כ מהיכי תיתי נאמר דבז' מינים בעי ברכה כלל כיון דכל הברכות אינן אלא מדרבנן ובכה"ג אמרינן בעלמא סכינא חריפא מפסקי קראי וכמו כן היה ראוי יותר לומר דכי מיעטינהו קרא לאינך ז' מינים היינו דלא בעינן שלש ברכות אבל שתים מיהו בעינן כדאשכחן בפועלים. ולדעתי דברי הרשב"א ז"ל בזה צריכין עיון. ויותר קשיא לי מי הכריחו להרשב"א ז"ל לומר דלרבנן הוי ברכה מעין ג' דאורייתא ומש"ה קשיא להו מנא להו הך מילתא ומאי קושיא דילמא ה"נ דברכה מעין שלש לא הוי אלא מדרבנן כדמצינו דמטבעות הרבה תקנו חכמים בברכות בברכת המצות וברכת הנהנין לפי מה שנראה להם א"כ בקל יש לנו לומר כיון דז' מינים הן משבח א"י ויש בהו צד מזבח בביכורים מש"ה תקנו מעין ג' שיזכיר בם ויכלול מעין ברכת הארץ ומעין ברכת ירושלים:

והנלע"ד בזה דהא דפשיטא ליה להרשב"א דברכת ז' מינים הוי מדאורייתא היינו ממאי דאמר רבי יצחק לעיל כל המוקדם בפסוק הוא מוקדם לברכה אלמא דפשטא דקרא דשבח א"י היינו לענין ברכה דואכלת ושבעת עלייהו נמי קאי ומשום הכי ממילא דצריך להזכיר בה מעין א"י ומעין ירושלים כיון שיש בהן צד מזבח דהא מהאי קרא גופא ילפינן ג"ש ארץ ארץ לענין ביכורים ולפ"ז כי הדר וכתב קרא ארץ בתרא לאפסוקי ע"כ היינו לשבחא של לחם להצריך בו ג' ברכות גמורות. ואף על גב דהאי קדימה דרבי יצחק לא שייך בברכה אחרונה דשבעה מינים כי אם בברכה ראשונה שלהם והך ברכה ראשונה נראה דלכולי עלמא לא הוי אלא מדרבנן מ"מ כיון שסידרן הכתוב בזה הסדר לענין חשיבות דברכה אחרונה לפי חשיבות עצמותן מש"ה יש לנו לומר דסברא יש דשייך בהו הך סדר קדימה לענין ברכה ראשונה לאחר תקנת חכמים כן נראה לי נכון בשיטת הרשב"א ז"ל ועיין מה שכתבתי לעיל בריש פירקין וכבר כתבתי שהיא ג"כ דעת הטור וכתב שכן נראה מלשון בעל ה"ג ומה שהביא רבינו יונה ז"ל ראיה מהא דתמרי מיזן זייני דס"פ היה קורא נראה לי שאין זו ראיה מוכרחת לא מיבעיא לשיטת רש"י ותוס' דכל הך מילתא דפתח בדשכרא וסיים בדחמרא וכה"ג פתח בדנהמא וסיים בדתמרי איירי הכל לענין מחשבה לחוד שהיה בדעתו לומר כן א"כ פשיטא דלא שייך ראיה זו כלל בדברי רבינו יונה אלא אפילו לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שכתבו דהאי פתח בהאי וסיים בהאי היינו שפתח והזכיר בשניהם אפ"ה אתי שפיר הא דאמרינן דאפילו סיים בדנהמא יצא והאי סיים היינו שסיים ברכה ראשונה שהיא ברכת הזן ואח"כ חזר לברכת התמרים שהיא העץ ועל פרי העץ שהרי לפי האמת הך ברייתא איירי בכה"ג. ועוד אפילו את"ל דהא דסיים בדנהמא היינו שהזכיר כל הג' ברכות אפ"ה שפיר קאמר דיצא שהרי הזכיר מעין הג' ברכות ומה שהוסיף לומר ג' ברכות גמורות אין לנו לומר דבשביל כך יהא צריך לחזור ולברך מעין ג' כן נראה לי נכון ודוק היטב ובק"א אבאר יותר אי"ה:

אלא דאכתי יש לדקדק על שיטת הסוברים דברכה מעין ג' דאורייתא ומיעוטא דארץ הפסיק היינו דלא בעי ג' גמורות ואמאי האי טפי אית לן למימר דאפילו ג' ברכות גמורות (לא) בעי ומיעוטא דארץ הפסיק היינו לענין דלא בעי זימון אלא בלחם לחוד דהא ילפינן לקמן עיקר זימון מדכתיב את ה' אלקיך ואלחם דסמוך מיניה קאי ואפשר דמשמע להנך פוסקים דלענין זימון איצטריך קרא למעט שאר מינים דאין מזמנין על הפירות כיון דאין דרך לקבוע עליהן ובזימון בעי קביעות כמו שיבואר בר"פ ג' שאכלו אי"ה:

גמ' למעוטי הכוסס את החטה ע' לעיל ל"ז ע"א תוס' ד"ה הכוסס:

עִיר אַחַת הָיְתָה לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ, שֶׁהָיוּ מוֹצִיאִין מִמֶּנָּה שִׁשִּׁים רִבּוֹא סִפְלֵי טָרִית לְקוֹצְצֵי תְּאֵנִים, מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. אפשר דברו כאן לשון גוזמא, וכל מגמתם להזכיר מספר זה בשביל הסוד הנרמז בדברי אגדה זו, ברם מה שאמר עִיר אַחַת הָיְתָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְ'גוּפְנִית' שְׁמָהּ, שֶׁהָיוּ בָּהּ שְׁמוֹנִים זוּגוֹת אַחִים כֹּהֲנִים נְשׂוּאִין לִשְׁמוֹנִים זוּגוֹת אֲחָיוֹת כֹּהֲנוֹת, אין זה לשון גוזמא, אלא כך היה ממש. ובזה יתורץ בס"ד דקדוק אחר למאי אצטריך לומר וְ'גוּפְנִית' שְׁמָהּ, והלא באותה עִיר שהיה לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ לא אשמעינן שמה של עִיר? אך בזה ניחא והוא, דאיכא בעירובין (דף סג.) תלמיד היה לו לר' אליעזר שהורה הלכה בפני ר' אליעזר רבו ואמר לאימא שלום אשתו תמהני אם יוציא שנתו! וכן היה לו! אמר לו נביא אתה? אמר לו לאו אלא כך מקובלני המורה בפני רבו חייב מיתה! ואמר רבה בר בר חנה אותו תלמיד יהודה בן גוריה שמו, ומקשי בגמרא שמו ושם אביו למה לי? ומתרץ שלא יאמר משל היה, עיין שם. נמצא לפעמים אומר הש"ס מעשה שהיה ולא היה ממש אלא נקיט לה על דרך המשל, ורק אם יוסיף בעל המאמר לומר דברים שאינם צריכים כהך דמזכיר שמו ושם אביו, אז נדע דהיה ממש ולא דרך משל, ולכן באותה עיר שאמר מוצאין ממנה שִׁשִּׁים רִבּוֹא סִפְלֵי טָרִית, כיון דלא היה הכי ממש אלא כיון בזה המספר על דרך המשל, לכך לא הזכיר שמה, אך דשמונים זוגות בא להודיענו דהוה הכי ממש ולא נקיט על דרך המשל, לכך הודיע אותנו שמה, שאמר וְ'גוּפְנִית' שְׁמָהּ, על דרך מה שאמרו בגמרא דעירובין ביהודה בן גוריא.

וּבָדְקוּ רַבָּנָן מִסּוּרָא וְעַד נְהַרְדְּעָא, וְלָא אַשְׁכְּחוּ דבר זה יפלא מה הכריח היה להם, ומה הטעם אשר לחץ את רבנן לבדוק דמאי נפקא לן, ומה למדנו מבדיקה זו דנחתי רבנן למטרח כולי האי? ונראה לי בס"ד כי הן אמת דמדינא אין חשש מזה שיהיו ב' אחים נושאים ב' אחיות, מכל מקום מצינו דרבינו יהודא החסיד ז"ל בצוואותיו הזהיר שלא לישא ב' אחים שתי אחיות דאין זווגם עולה יפה, ואומרים הטעם משום דבזה מתבטל מצות יבום, או יתכן יש טעם אחר כמוס. ונראה כי בימי הגמרא היה חכמים בעלי שם וקבלה שהיו גם כן מפקפקין בדבר זה, לומר כמו שכתב רבינו יהודה חסיד שאין הזוג עולה יפה, ולכך בא רבי יצחק והעיד שֶׁעִיר אַחַת הָיְתָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְ'גוּפְנִית' שְׁמָהּ, שֶׁהָיוּ בָּהּ שְׁמוֹנִים זוּגוֹת אַחִים כֹּהֲנִים וכו', וכונתו בזה לסתור חששה הנזכרת, דהא מצינו שהזוג עלה יפה בשמנים בזמן אחד, אך הואיל והיה זה בארץ ישראל איכא למתלי בזכות ארץ ישראל, ולעולם בחוץ לארץ איכא למיחש, לכך ישבו חכמים בחוץ לארץ ובדקו כדי לברר בזה לבטל החששה לגמרי, ולא מצאו בימיהם בחוץ לארץ אלא רק זווג אחד של בנות ר' חסדא שנשאו לשני אחים, והמה ראו שאין הזווג עלה יפה, כי רמי בר חמא נפטר ונתאלמנה אשתו ונשאה רבא, אם כן בחוץ לארץ נתברר להפך, אך עדיין לא יש סמך על בירור זה, יען כי הבעלים היו ישראלים והבנות כהנות, ואיכא למתלי משום דכהנית שנשאת לישראל אין זווגם עולה יפה.