Commentary page
Berakhot 34b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBerakhot 34b
Berakhot 34b. The full printed text of this folio side — 32 numbered segments, about 736 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
כהן גדול בסוף כל ברכה כל מה שהוא גדול ביותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו:
אינו זוקף עד שיגמור:
קם מלפני מזבח ה' מכרוע רישיה דקרא ויהי ככלות שלמה להתפלל והדר קם מכרוע:
ארצה לשון משתטח משמע:
דמצלו אצלויי כשנופלין על פניהם אין פושטין ידיהם ורגליהם אלא מטין על צדיהן:
בתחלה כורע:
חזינא לרב נחמן דכרע תחלה וסוף:
בהודאה דהלל הודו לה' כי טוב:
15 more comments on this page.
Rashi on Berakhot 34b · Sefaria
Tosafot
קידה על אפים ומייתי קרא אע"ג דאשכחן נמי בענין אחר יש לומר דקים ליה מקבלה דקידה על אפים ומייתי קרא דמסייעו:
חזינא לאביי ורבא דמצלו אצלויי פירוש שהיו מטין על צדיהן:
יכוין לבו באחת מהן והא דאמרי' בסוף פרק ת"ה (ברכות ל ב) לעולם ימוד אדם דעתו אם יכול לכוין יתפלל ואם לאו אל יתפלל יש לפרש התם נמי באחת מהן:
חציף עלי מאן דמצלי בבקתא וא"ת הכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה (בראשית כ״ד:ס״ג) י"ל דהתם מיירי בהר המוריה כדאמרי' בפסחים פרק האשה (פסחים פח א) לא כיצחק שקראו שדה וכו' א"נ בקתא דהכא מיירי בבקעה במקום שרגילין שם בני אדם לעבור והולכי דרכים:
כסוי חטאה וטעמא לפי שאז מתבייש על חטאו אבל אם מפרש חטאיו דומה שאינו מתבייש עליו ואמרינן לעיל פרק קמא (ברכות ד' יב:) כל העושה דבר ומתבייש מוחלים לו מיד:
הדרן עלך אין עומדין
Tosafot on Berakhot 34b · Sefaria · CC-BY
Rav Nissim Gaon
אמר ר' חייא בריה דרב הונא חזינא לאביי ורבא דכי נפלי על אנפיהו מצלו אצלויי. איתא במס' מגילה בפ' הקורא את המגילה עומד יושב (דף כב) רב איקלע (לבית) [לבבל] בתענית צבור נפל כולי עלמא על אפייהו רב לא נפל מאי טעמא רצפה של אבנים היתה ומשום אבן משכית אית דאמר דמשום האי טעמא הוו אביי ורבא מצלו אצלויי. במס' ע"ז בגמ' דבני מערבא בפ' ר' ישמעאל (הלכה א) אמרו עליה אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה על אבני בית המקדש רב מפקד לדבי רב אחא ר' אמי מפקד לאנשי ביתיה כד תהוון נפקין לתעניתא לא תהוון רבעין כאורחכון ר' יונה רבע על סיטריה ר' אחא רבע על סיטריה:
אמר רב (ששת) [כהנא] חציף עלאי מאן דמפרש חטאיה שנא' (תהילים ל״ב:א׳) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. אית בפרק יום הכפורים (יומא דף פו) רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב (משלי כ״ח:י״ג) מכסה פשעיו לא יצליח לא קשיא כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם רב זוטרא בר טוביה אמר לא קשיא כאן בעבירות שבין אדם לחבירו כאן בעבירות שבין אדם למקום:
Rav Nissim Gaon on Berakhot 34b · Sefaria
Rashba
רבא כרע בהודאה תחלה וסוף, אמרי ליה רבנן אמאי עביד מר הכי, אמר להו חזינן ליה לרב נחמן דכרע והדר כרע ולרב ששת דכרע והדר כרע. ומהכא איכא למשמע דלא גרסינן במתניתין בהודאה תחלה וסוף. אלא הכי גרסינן: אלו ברכות שאדם שוחה בהם באבות ובהודאה. דאילו לגרסת הספרים דגרסי ובהודאה תחלה וסוף הא מתניתין היא. והראב"ד ז"ל פירש דהאי פלוגתא לאו בכריעות דשליח צבור ויחיד המתפללין דהיא פשיטא ודאי דכרעי תחלה וסוף, אלא בכריעות דמודים דרבנן היא, כדגרסינן בירושלמי (פ"א, ה"ה) תני הכל שוחין עם שליח צבור בהודאה אמר רבי זעירא ובלבד במודים, רבי זעירא הוה סמוך לקרובה כדי שיהא שוחה עמו תחלה וסוף. ונראה מכאן ששוחין במודים דרבנן בסוף, אבל אין משגיחין לשוח עם החזן בסוף ההודאה אלא באיזה מקום שיסיים מודים דרבנן, ורבי זעירא היה מכוין ואומר מעט מעט כדי שישלים עם החזן ונראה כאילו כורע עמו תחלה וסוף, ובמודים דרבנן לא ראיתי מי שחותם בו והודאה בלבד היא, ואלא מיהו מצאתי בירושלמי דמכלתין (שם) דכולהו אמוראי חתימי ביה ברוך אתה ה' אל ההודאות ואף על פי שאינה פותחת בברוך, שמא עשאוה כסמוכה לעבודה, ואי נמי יש קצת שחותמות ואינן פותחות ואף על פי שאינן סמוכות.
Rashba on Berakhot 34b · Sefaria
Ritva
מלך כיון ששוחה שוב אינו זוקף וכו' איכא מאן דמפרש בהא דלפי מעלת האדם ראוי לו להכניע עצמו יותר לפני בוראו. ויש מפרשים שטעם מלך שהוא שוחה ואינו זוקף לפי שאמרו רבותינו ז"ל בר"ה מלך נדון בכל יום וכיון שכן ראוי הוא לעמוד נכנע וכפוף. ומהאי טעמא נוהגין העם לשחות בכל הברכות דראש השנה מפני שהוא יום הדין לכל. ודין זה כיון דלא איתמר בגמרא דילן מסתיין לשחות במלכיות זכרונות ושופרות דהם עיקר חיובא דיומא:
חזינא לאביי ורבא דמצלו אצלויי פי' כשנופלים על פניהם היו מטין על צדיהם. אית דאמרי טעמא משום דאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא א"כ נענה כיהושע בן נון ואחרים אומרים דרצפת אבנים היתה שם ואסו' להשתחוות כנגד' דמרבינן לי' מאבן משכית:
ההיא בהודאה של הלל פי' בהודו לה' שאומרים בהלל. ההיא בהודאה של ברכת המזון. פירוש על הכל ה' אלהינו אנו מודים לך וכו'. וה"ה דהוה יכול למימר דרבא סבירא לעיל כמתניתא דלעיל [ברכות דף ל"ד סוף ע"א] דאמר בהודאה תחלה וסוף אלא דלא איכפת ליה ואשכחן דכותה. ודוקא בהני הודאות שהן קבועות ותקנום בלא שחיה, אבל אם בא אדם לחדש ולומר תחנונים הרשות בידו לשחות כמה פעמים כמו שמצינו בר' עקיבא שאמרו עליו כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני השתחואות והכרעות הילכך בנשמת כל חי כשאנו אומרים ולך לבדך אנחנו מודים אם בא לשחות הרשות בידו לפי שאינו דבר קבוע ואינו חייב לאמרו כמו הלל וברכת מזון אלא מנהג הגאונים ז"ל ואינו אלא שבחים שאנו מוסיפין לכבוד השבת:
מתניתי' המתפלל וטעה כו' ששלוחו של אדם כמותו וילפינן לה מדכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ובודאי לא היו כל ישראל שוחטין אלא ששלוחו של אדם כמותו. [גמרא] אהייא פירוש הוי סימן רע אם טעה, באבות:
ואם לאו יכוין לבו באחת מהן פירוש ואם לאו לא יצא דאי לכתחלה אפי' בכולן נמי צריך לכוין לכתחלה. אהייא אמר רב ספרא באבות, פירוש ואם לא כיון חוזר לראש, ולפי זה מאי דאמרינן לעיל אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו לא יתפלל הכי קאמר אם יכול לכוין את לבו באבות יתפלל ואם לאו לא דודאי ברכת אבות צריכה כונה אבל אם אינו יכול לכוין את לבו בכל התפלה אין לו להניח מלהתפלל כיון דבדיעבד לא בעי כוונה אלא באבות:
מנא הני מילי דכתיב בורא ניב שפתים שלום פירוש בזמן שניב שפתים ברור שלום לו. ברישא רחוק פירוש ונתקרב שעשה תשובה והדר לקרוב מעיקרו. ואידך מאי רחוק, רחוק מעבירה והיינו צדיק גמור מתחלתו ומאי קרוב קרוב לעבירה, פירוש ונתרחק הימנה והיינו בעל תשובה:
אמר לה הוא דומה כעבד לפני המלך פירוש. שכל היום עובד עבודת אלהיו תדיר ואינו מסיח דעתו ממנו והוא קרוב לו ומקבל תחנוניו מהר והשגחת הבורא עליו תמיד כעבד המזומן אצל רבו ואני דומה כשר לפני המלך שהוא נכבד אך איני מתמיד כל כך בעבודת המלך אבל מ"מ השר הרחוק נכבד מן העבד הקרוב בשאר דברים:
אלא בבית שיש בו חלונות וכו' פירוש ושיהיו החלונות פתוחות כנגד המזרח כדמייתי בקרא נגד ירושלים מפני שעל ידי ההבטה הזאת יכוין בתפלתו כנגד המקום יותר ותהיה תפלתו רצויה ומקובלת: בפקתא. פירוש ברחוב במקום שבני אדם מצויין שם תמיד:
Ritva on Berakhot 34b · Sefaria
Meiri
הכורע בהודאה של הלל ובהודאה של ברכת המזון ר"ל על הכל אנו מודים לך וכו' הרי זה מגונה והודאה של הלל יש מפרשים ונודה לך שיר חדש שבברת גאולה או כי לך טוב להודות של ברכה אחרונה, ויש מפרשים הודו לה' וטעם הדברים שכל הודאה של הלל או של ברכה הוא לשון הודאה [ביני שיטה כתוב מיד סופר אחר: וכל שכן הודאה דברכת השחר אריכתא נשמת כל חי וכל שכן הודאה דויברך דוד דכתיב בה מודים אנחנו לך ומהללים וכו' ואם כן כלם לשון תהלה] אבל מודים שבתפלה הוא לשון השתחואה מענין השתחוותי האמור בציבא כשנתן לו דוד את השדה שתרגמו יונתן מודיא וכו':
במסכת יומא [נ"ג ע"ב] התבאר שהמתפלל צריך שיפסיע ג' פסיעות לאחריו ואחר כך יתן שלום ומפסיע לשמאלו תחלה שהוא כנגד ימין הכבוד שהוא שם לנגדו בשעת תפלה על דרך שויתי ה' לנגדי תמיד ואחר כך לימינו וג' פסיעות אלו מפסיע בכריעה אחת, ובדברי הגאונים מצינו שצריך לו לעמוד במקום שכלו פסיעותיו עד שיפתח שליח צבור ויש אומר עד שיגיע שליח צבור לקדושה, ובתלמוד המערב רמזוה כן והביאו רמז לדבר מאמרו וינוע אמות הספים מקול הקורא, מכל מקום ש"צ אינו צריך לפסוע ג' פסיעות אלא בסיום כל תפלותינו שפסיעות אלו לא באמצע תפלה נתקנו אלא בסוף תפלתו ליחיד ובסוף כל התפלות לש"צ, ומכל מקום אפ פסע בסוף תפלה אף הוא אין ראוי לחזור מיד אלא ישהא מיד ויחזור ויפתח הא מכל מקום אין ראוי להמתין עד שיגיע הוא עצמו לקדושה שהרי אין ראוי להפסיק תפלתו בהלוך, ודברים אלו דברי גאונים הם וכך ראוי להניהיג אלא שכבר ראינו מקצתן נוהגין בדרך אחרת, ובחבורי צרפת ראיתי שנוהגין להגביה עקבם כשאומרים קדושה כדי שידדו כל גופם על שם מלאכי צבאות ידודון ידודון:
המשנה הששית והכונה לבאר בה על שליח ציבור שצריך להשתדל שלא יפסיד כונתו ופי' המשנה העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן, כלומר אחר הפסוקים של ברכת כהנים מפני הטרוף כלומר שלא תטרף דעתו ליו בהסדרת התיבות שהרי שליח צבור מסדיר לכהנים תיבה תיבה ואם אין שם כהן אלא ש"צ לא ישא את כפיו שמא לא יוכל לחזור לתפלתו:
זהו פי' המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר, והכונה לבאר מה שביאר בכל הפרק להשתדל בתפלתו שלא יטריד כונתו עד שתביאהו מחשבתו לטעות בדבריו, ופי' המשנה המתתפלל וטעה סימן רע לו פירשוה בגמ' בברכה ראשונה ואם הוא שליח צבור סימן רע לשולחיו ששלוחו של אדם כמותו אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא וכו' אם שגורה תפלתי שלא אטעה ושלא אגמגם בה יודע אני שמקובל, ואם לאו יודע אני שענין תפלתי מטורף כלומר שאינו מקובל מלשון טורפין תפלתו בפניו ובגמ' אמרו שהמתפלל צריך לכוין את לבו בכל התפלה ואם לא כיון אלא בברכה ראשונה יצא ומקצת הגאונים פוסקים כן, ויש מי שאומר שבתפלה לא יצא עד שיכוין בכולה:
זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמ' כך הוא, לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות ר"ל שישא עיניו למרום וכו' הוא שנא' בדניאל וכוין פתיחין ליה בעליתיה נגד ירושלם, וכלל הדברים שישתדל להיות תפלתו בכונה יתירה הוא שאמרו אפ כונת לבך בתפלה תהא מבושר שנשמעה תפלתך ואין לו לאדם להתפלל במקום המפורסים לעיני הכל וכן אין לו לאדם לפרסם חטאיו בשעת וידויו, כלל גדול אמרו רחמנא לבא בעי ומכל מקום בעבירות שבין אדם לחברו צריך לפרסמן לו ולפייסו באחיזת רעים עד שיתפייס:
Meiri on Berakhot 34b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה קידה על אפים ומייתי קרא אע"ג דאשכחן נמי בענין אחר כו' עכ"ל ר"ל דאשכחן קידה בלי אפים שנאמר ויקוד ארצה וגו' דמשמע כולו שטוח ארצה כמו להשתחות לך ארצה דמייתי הכא ובתוס' פ"ב דשבועות כתבו תימא השתחואה נמי אשכחן על אפים דכתיב וישתחו לאפיו וגו' אפים ארץ ישתחוו וגו' כו' ע"ש:
Chidushei Halachot on Berakhot 34b · Sefaria
Shita Mekubetzet
מלך כיון ששוחה שוב אינו זוקף וכו' איכא מאן דמפרש בהא דלפי מעלת האדם ראוי לו להכניע עצמו יותר לפני בוראו. ויש מפרשים שטעם מלך שהוא שוחה ואינו זוקף לפי שאמרו רבותינו ז"ל בר"ה מלך נדון בכל יום וכיון שכן ראוי הוא לעמוד נכנע וכפוף. ומהאי טעמא נוהגין העם לשחות בכל הברכות דראש השנה מפני שהוא יום הדין לכל. ודין זה כיון דלא איתמר בגמרא דילן מסתיין לשחות במלכיות זכרונות ושופרות דהם עיקר חיובא דיומא:
חזינא לאביי ורבא דמצלו אצלויי פירוש כשנופלים על פניהם היו מטין על צדיהם. אית דאמרי טעמא משום דאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון. ואחרים אומרים דרצפת אבנים היתה שם ואסור להשתחוות כנגדה דמרבינן ליה מאבן משכית:
ההיא בהודאה של הלל פירוש בהודו לה' שאומרים בהלל:
ההיא בהודאה של ברכת המזון פירוש על הכל ה' אלהינו אנו מודים לך וכו'. והוא הדין דהוה יכול למימר דרבא סבירא לעיל כמתניתא דלעיל [ברכות דף ל"ד סוף ע"א] דאמר בהודאה תחלה וסוף. אלא דלא איכפת ליה ואשכחן דכותה. ודוקא בהני הודאות שהן קבועות ותקנום בלא שחיה. אבל אם בא אדם לחדש ולומר תחנונים הרשות בידו לשחות כמה פעמים כמו שמצינו בר' עקיבא שאמרו עליו כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני השתחואות והכרעות. הילכך בנשמת כל חי כשאנו אומרים ולך לבדך אנחנו מודים אם בא לשחות הרשות בידו לפי שאינו דבר קבוע ואינו חייב לאומרו כמו הלל וברכת מזון אלא מנהג הגאונים ז"ל ואינו אלא שבחים שאנו מוסיפין לכבוד השבת:
מתני' המתפלל וטעה כו' ששלוחו של אדם כמותו וילפינן לה מדכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ובודאי לא היו כל ישראל שוחטין אלא ששלוחו של אדם כמותו:
[גמרא] אהייא פירוש [באיזו] הוי סימן רע אם טעה. באבות:
אם לאו יכוין לבו באחת מהן פירוש ואם לאו לא יצא דאי לכתחלה אפילו בכולן נמי צריך לכוין לכתחלה:
אהייא אמר רב ספרא באבות פירוש ואם לא כיון חוזר לראש. ולפי זה מאי דאמרינן לעיל אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו לא יתפלל הכי קאמר אם יכול לכוין את לבו באבות יתפלל ואם לאו לא דודאי ברכת אבות צריכה כונה. אבל אם אינו יכול לכוין את לבו בכל התפלה אין לו להניח מלהתפלל כיון דבדיעבד לא בעי כוונה אלא באבות:
8 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Berakhot 34b · Sefaria
Ben Yehoyada
כֹּהֵן גָּדוֹל, בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה נראה לי הטעם כדי שיביט בסוף אותיות התאר שלו שהוא אות נו"ן דכה ן, הרומז על נפילה של כנסת ישראל, ושם ישחה להורות כי על ידי ענוה שלו בזה סומך נ פילת כנסת ישראל, ומה שהמלך שׁוֹחֶה בַּתְּחִלָּה וְסוֹף כָּל בְּרָכָה, רמז שיביט בראש וסוף תואר שלו שהם אותיות מך ד' מֶּ לֶ ךְ ', ויהיה תמיד מך ושפל, ולר' יצחק בר נחמני כ הן גדול בתחלת כל ברכה יביט בראש תואר שלו שהוא כף לשון כפיפה, והמלך כיון שכרע אינו זוקף, שיביט באותיות מֶּלֶךְ שהם הולכים ודלים במספרם, כן הוא יוסף שפלות על שפלותו יום יום.
תָּנוּ רַבָּנָן קִדָּה, עַל אַפַּיִם וְכוּ׳ כְּרִיעָה, עַל בִּרְכַּיִם וְכוּ׳ הִשְׁתַּחֲוָאָה, זוֹ פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם. יש להקשות הוה ליה למימר כְּרִיעָה תחלה כסדר מעלותם מלמטה למעלה? ונראה לי בס"ד נקיט כפי סדר תכונתם בגוף, קידה בחצי העליון, כְּרִיעָה בחצי התחתון, הִשְׁתַּחֲוָאָה בכל הגוף כולו, ומה שאמרו הִשְׁתַּחֲוָאָה, זוֹ פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, דכתיב (בראשית לז, י) לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה, קשא מאי רבותיה דהאי קרא, והלא כתיב בכי תשא (שמות לד, ד) וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ הרי בקידה נמי כתיב 'ארצה' ולא אמר 'אפים', ועוד בפ' בלק כתיב (במדבר כב, לא) וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו, ושם כתיב 'לְאַפָּיו' על השתחויה ולא כתיב 'אַרְצָה'? ונראה לי בס"ד כיון דאחר כְּרִיעָה ליכא אלא רק ב' מדרגות, אחת קטנה שהיא אפים דוקא, ואחת גדולה שהיא פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, לכן ס"ל מוכרח לפרש קידה על קטנה, והשתחויה על גדולה, יען כי בכל מקום מצינו מקדים הקידה להשתחויה כשמזכירם בהדי הדדי, ובודאי צריך להיות הקטנה קודם הגדולה, שכן דרך לעשות הקטנה שהיא על אפים, קודם הגדולה שהיא פשוט ידים ורגלים ולא להפך, ומה שאמר בפ' כי תשא וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ, כל תיבה שצריכים למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה, וכאלו כתיב וַיִּקֹּד 'לָאָרֶץ' וַיִּשְׁתָּחוּ, רצונו לומר עשה הקידה שהיא על אפים מגעת עד לארץ ממש, ואחר כך וַיִּשְׁתָּחוּ בְּפִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, ופסוק וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אַרְצָה, שם תני והדר מפרש דקאי תיבת לְאַפָּיו על קידה הנזכרת תחלה, ותיבת אַרְצָה על וַיִּשְׁתַּחוּ, ומה שהביא הוכחה על הִשְׁתַּחֲוָאָה שהיא פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם מפסוק לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה, נקיט זה לדוגמה בעלמא, ובחר בפסוק זה מפני שלא נזכר בו קידה ורק כתיב השתחויה, וכתיב ביה אָרְצָה דמשמע שטוח כמו שכתב רש"י ז"ל, וגם כי הכא תיבת אָרְצָה יתיר, שהוא אמר משתחוים לי ולא אמר ארצה, וראוי שהם ישיבו לו לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְך דוקא, ולמה הוסיפו אָרְצָה, לכן הוסיפו אָרְצָה, רצונו לומר השתחויה שהיא בהשתטחות אָרְצָה. ברם הא קשיא מה שהביא לדוגמה על קידה שהיא באפים מפסוק (מלכים א' א, לא) וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אמאי לא הביא מפסוקים קודם זה בשמואל וַיַּבֵּט שָׁאוּל אַחֲרָיו וַיִּקֹּד דָּוִד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ (בשמואל א' כד, ח) וכן עוד (שם כח, יד) וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ? ונראה לי בס"ד דניחא ליה בהאי קרא דבת שבע, משום דכתיב 'ארץ' ולא כתיב 'ארצה' בה"א, כדנקיט בכמה דוכתי, והיינו משום דבא ללמדנו דהקידה באפים דוקא, ולא בהשתטחות ידים ורגלים כדמשמע בלשון ארצה בה"א כמו שכתב רש"י ז"ל.
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים וְאוֹמֵר: "זֶה חַי וְזֶה מֵת". נראה בודאי לא היה אומר זה מת בפירוש, דברית כרותה לשפתים ואיך יאמר כן קודם שמת, אלא אומר דברים שמורין כך.
אָמְרוּ לוֹ מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶם: אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל. וְאִם לָאו, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטֹרָף. נראה לי בס"ד אותיות הגיונ"י בפ"י [עם הכולל 178] עולים מספר מקובל [178], רצונו לומר אם הגיוני שהוא יוצא מן הלב שגור בפי אז הוא מקובל, ואם לאו הוא מטורף, מספר מטורף [335] עולה מספר גר"ם בפ"י [335], תיבת גרם רצונו לומר טרף, כמו לשון לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר (בצפניה ג' ג'), שהוא רצונו לומר לא טרפו, ולזה אמר אִם שְׁגוּרָה בְּפִי יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל וְאִם לָאו, מְטֹרָף. ובזה יובן הכתוב (תהלים כא, ג) תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ, הסימן לזה הוא (שם) ש'אֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה', רצונו לומר שגורה בפיו ואין כח מונע לדחות הדברים מפיו. גם בזה יובן בס"ד הכתוב (שם קמז, טו) הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ, שהמתפלל על דבר צורך לתחתונים, עולה תפלתו תחלה לפני הקב"ה, ואם תקובל ברצון חוזרת לירד לארץ, שיהיו אותיות תפילתו צינורות שבהם ישתלשל שפע עשיית הפעולה המתבקשת בארץ, ואם לא תקובל ברצון תשאר למעלה בשמים ולא תרד, וזה שנאמר הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ, שתפילתו תקובל שאז תרד מן השמים לארץ לצורך מעשה פעולת הבקשה, הסימן לזה הוא, כאשר יראה זה המתפלל שעד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ בפיו בעת שהוא מתפלל.
מַעֲשֶׂה וְחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְשִׁגֵּר שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵצֶל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלָיו. הא דשלח שנים ולא סגי ליה בחד, נראה לי בס"ד כדי שיצליחו בשליחותם לבשרו טוב, כי בשורה רעה היא קשה ומרה לשליח, ומזלא דבי תרי עדיף להצליח בזה. ועוד דתרי נפיש זכותייהו. אי נמי עשה כן לכבודו של ר' חנינא בן דוסא, שלא יהיה נראה דבר זה שבקש ממנו להתפלל כמו גזירת נשיא, אלא כאדם ששואל דבר מן הגדול ממנו, והא דעלה לעליה תיכף כשראה אותם, הנה הוא הבין מדעתו שבעבור תפילה בעד בנו של רבן גמליאל באו, יען כי הוא שמע קודם שבאו שבנו חולה, ולא המתין עד שיאמרו לו, דחש שמא יבא לו יוהרה חס וחלילה בזה שרבן גמליאל הנשיא נצטרך לתפילתו, או שרצה להעלים הדבר מעיני הרואין שלא ירגישו שהוא עמד ומתפלל על החולה ויטילו בזה עין הרע, ולכך קדם לעלות להתפלל קודם שידברו עמו כדי שתהיה התפילה בהצנע, וידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש כל מילוי דבר נש דאינון באתגלייא דינין שריין עלה, ואלו באתכסייא ברכאן שריין עלה, והוא הדין הכא.
חֲנִינָא בְּנִי, בַּקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְיִחְיֶה הא דהוסיף לומר ויחיה, כיון בתוספות זה בדרך תפילה, שעשה תפילה בזה על בנו בהצנע שלא ירגישו המקטרגים שהוא מתפלל על בנו, אלא דברים הוא מדבר ומודיע לר' חנינא בן דוסא, או יובן דקדק לומר ויחיה, שבקש ממנו שימשך לו חיים ארוכים בתפילתו שיחיה הרבה גם אחר שיעמוד מחליו, כי כמו שתהיה עתה עת רצון שתקובל תפלת ר' חנינא בן דוסא להקימו מן החולי, כן תקובל להמשכת חיים ארוכים עוד מכאן ולהבא.
הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְחָיָה נראה לי בס"ד רמזו חכמינו ז"ל בנועם לשונם על הכונה שלו שהיה מכוין בתפילתו על החולים, להמשיך אורות ומוחין מן שלשה ספירות ראשונות שהם חב"ד אל ג' אחרונות שהם נה"י, ששם אחיות החיצונים בסוד ו' רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת' (משלי ה' ה'), ובזה החיה את החולה ממילא, ולזה אמר הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו, כי חב"ד היא סוד הראש, ונה"י סוד רגלים, גם נרמזו חב"ד בראשי תיבות חֲ נִינָ א בֶּן דּ וֹסָ א, וסופי תיבות אנ"א שהוא לשון תפלה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרם הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו, כי ידוע החכמה בראש, והיא בסוד יו"ד דשם הוי"ה, והחולה נהפך לו אות יו"ד לאותיות דְּוָי, ונהפך לו מספר יו"ד שהוא עשר לאותיות עֶרֶשׂ, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בפסוק (תהלים מא, ד') הֳ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי. וכשיתרפא ימשך לו חיים מן החכמה ותחזור ותתהפך 'דְּוָי' ל'יו"ד' ו'עֶרֶשׂ' ל'עשר', וזהו כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ, וידוע שהבנים יתייחסו לברכים, וכמו שאמרו 'ברא כרעיה דאבוהי', וכל בנים קטנים יתייחסו לתרין ירכין, ולזה אמר הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו, כלומר תמשוך הארת החכמה שהיא יו"ד לאותו הבן המתייחס לברכיים.
אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ וְכִי חֲנִינָא גָּדוֹל מִמְּךָ. יש להקשות למה לא אמרה לו כן מתחלה כאשר אמר לו חֲנִינָא בְּנִי, בַּקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְיִחְיֶה? ונראה לי בס"ד כי מעיקרא סברה הא דלא התפלל הוא מפני שהצער מגיע אליו ודעתו מבולבל ואינו יכול לכוין בתפילתו, לכך בקש מן ר' חנינא בן דוסא, אך אחר ששמעה שאמר הם הניח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו לא היו משגחים עליו, מלשון זה דלא היה משגיחים עליו, נראה דלאו משום שלא היה יכול לכוין בתפילתו, אלא משום דתפלת ר' חנינא בן דוסא מקובלת יותר ממנו, ועוד איך כל היום כולו לא יוכל למצוא רגעים שיוכל לכוין בהם, כיון דהוא כל היום עומד ומתפלל, לכך שאלה אותו וכי חנינא גדול ממך, או נראה לי בפשיטות כי מתחלה כשאמר לו בקש עליו רחמים לא ידעה ולא שמעה, ורק דבריו האחרונים אלו שמעה, אי נמי תחלה היא היתה מבולבלת ולא שמה לב לחקור על דבר זה.
6 more comments on this page.
Ben Yehoyada on Berakhot 34b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Berakhot, daf 34, Amud Bet, about 736 words in 32 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 32 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 115 words
Opens “כֹּהֵן גָּדוֹל, בְּסוֹף כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וְהַמֶּלֶךְ,…”
- Segment 242 words
Opens “אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא…”
- Segment 335 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: קִידָּה — עַל אַפַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר:…”
- Segment 412 words
Opens “אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא: חֲזֵינָא…”
- Segment 513 words
Opens “תָּנֵי חֲדָא: הַכּוֹרֵעַ בַּהוֹדָאָה — הֲרֵי זֶה…”
- Segment 66 words
Opens “לָא קַשְׁיָא: הָא בַּתְּחִלָּה, הָא לְבַסּוֹף.…”
- Segment 726 words
Opens “רָבָא כָּרַע בְּהוֹדָאָה תְּחִלָּה וָסוֹף. אָמְרִי לֵיהּ…”
- Segment 87 words
Opens “וְהָתַנְיָא הַכּוֹרֵעַ בַּהוֹדָאָה — הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה!…”
- Segment 93 words
Opens “הַהִיא בְּהוֹדָאָה שֶׁבְּ״הַלֵּל״.…”
- Segment 1010 words
Opens “וְהָתַנְיָא: הַכּוֹרֵעַ בַּהוֹדָאָה וּבַהוֹדָאָה שֶׁל ״הַלֵּל״ —…”
- Segment 116 words
Opens “כִּי תַּנְיָא הַהִיא בְּהוֹדָאָה דְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן.…”
- Segment 1259 words
Opens “מַתְנִי׳ הַמִּתְפַּלֵּל וְטָעָה — סִימָן רַע לוֹ.…”
- Segment 132 words
Opens “גְּמָ׳ אַהֵיָיא?…”
- Segment 1411 words
Opens “אָמַר רַב חִיָּיא אָמַר רַב סָפְרָא מִשּׁוּם…”
- Segment 1520 words
Opens “אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַבָּרַיְיתָא: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין…”
- Segment 1611 words
Opens “אָמַר רַבִּי חִיָּיא אָמַר רַב סָפְרָא מִשּׁוּם…”
- Segment 1726 words
Opens “אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא וְכוּ׳: מְנָא…”
- Segment 1839 words
Opens “אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי…”
- Segment 1924 words
Opens “וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי…”
- Segment 2021 words
Opens “וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בֵּין הָעוֹלָם…”
- Segment 2124 words
Opens “וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי…”
- Segment 2224 words
Opens “וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מָקוֹם…”
- Segment 2322 words
Opens “וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְךָ: מַאי ״רָחוֹק״ —…”
- Segment 2429 words
Opens “מַאי ״עַיִן לֹא רָאָתָה״? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ…”
- Segment 257 words
Opens “שֶׁמָּא תֹּאמַר: אָדָם הָרִאשׁוֹן הֵיכָן הָיָה? בַּגָּן.…”
- Segment 2618 words
Opens “וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: הוּא גַּן, הוּא עֵדֶן, תַּלְמוּד…”
- Segment 2795 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה שֶׁחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן…”
- Segment 2879 words
Opens “וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁהָלַךְ…”
- Segment 2924 words
Opens “וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי…”
- Segment 308 words
Opens “אָמַר רַב כָּהֲנָא: חֲצִיף עֲלַי מַאן דִּמְצַלֵּי…”
- Segment 3114 words
Opens “וְאָמַר רַב כָּהֲנָא: חֲצִיף עֲלַי מַאן דִּמְפָרֵשׁ…”
- Segment 324 words
Opens “הדרן עלך אין עומדין…”
Sages named on this page
- Rabbi Hiyya bar Abba [HaKohen] · Third Generation of Amoraim
Rabbi Hiyya bar Abba was a prominent disciple of Rabbi Yohanan, known for his precision in transmitting his teacher's teachings.
Source: Berakhot 34b · Segment 18 — “אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל…”
- Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim
Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.
Source: Berakhot 34b · Segment 30 — “אָמַר רַב כָּהֲנָא: חֲצִיף עֲלַי מַאן דִּמְצַלֵּי בְּבַקְתָּא.”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Berakhot 34b · Segment 20 — “וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת…”
Encyclopedia entries citing this page
- Rabbi Abbahu · Amoraim · Second and third generation Amoraim
Rabbi Abbahu was a prominent Amora in the Land of Israel, known for his wisdom, humility, and defense of Judaism against heretics.
Cited source: Berakhot 34b
All 56 sources this entry cites
Original text
כֹּהֵן גָּדוֹל, בְּסוֹף כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וְהַמֶּלֶךְ, תְּחִלַּת כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וְסוֹף כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה.
It is appropriate, though, for a High Priest to bow at the end of each and every blessing; and for a king to bow at the beginning of each and every blessing and at the end of each and every blessing. This is because the more lofty one’s status, the more important it is to demonstrate his subservience to God.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֶדְיוֹט, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. כֹּהֵן גָּדוֹל, תְּחִלַּת כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. הַמֶּלֶךְ — כֵּיוָן שֶׁכָּרַע שׁוּב אֵינוֹ זוֹקֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְגוֹ׳ קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה׳ מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו״.
Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani said: It was explained to me directly from Rabbi Yehoshua ben Levi himself differently: An ordinary person, conducts himself as we said; a High Priest bows at the beginning of each and every blessing; the king, once he has bowed at the beginning of the first blessing, does not rise until he concludes the entire prayer, as it is stated: “And it was that when Solomon finished praying all of his prayer to the Lord, he rose from before the altar of the Lord, from kneeling upon his knees with his hands spread forth toward the heavens” (I Kings 8:54).
תָּנוּ רַבָּנַן: קִידָּה — עַל אַפַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ״. כְּרִיעָה — עַל בִּרְכַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו״. הִשְׁתַּחֲוָאָה — זוֹ פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה״.
Having mentioned Solomon bowing, the Gemara distinguishes between various types of bowing. The Sages taught in a baraita : The term kidda means bowing upon one’s face, with his face toward the ground, as it is stated: “Then Bathsheba bowed [ vatikod ] with her face to the ground” (I Kings 1:31). Keria means bowing upon one’s knees, as regarding Solomon it is stated: He finished praying and “he rose from before the altar of the Lord, from kneeling [ mikkeroa ] upon his knees.” Finally, hishtaḥava’a , that is bowing with one’s hands and legs spread in total submission, as it is stated in Jacob’s question to Joseph in response to his dream: “Shall we, I and your mother and your brothers, come and bow down [ lehishtaḥavot ] to you to the ground?” (Genesis 37:10).
אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא: חֲזֵינָא לְהוּ לְאַבָּיֵי וְרָבָא דְּמַצְלוּ אַצְלוֹיֵי.
On the topic of bowing, Rav Ḥiyya, son of Rav Huna, said: I saw Abaye and Rava, who would lean their heads and not actually prostrate themselves on the ground.
תָּנֵי חֲדָא: הַכּוֹרֵעַ בַּהוֹדָאָה — הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח. וְתַנְיָא אִידַּךְ: הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה!
The Gemara asks: One baraita taught: One who bows in the blessing of thanksgiving, it is praiseworthy. And it was taught in another baraita : One who bows in the blessing of thanksgiving, it is reprehensible. These baraitot are contradictory.
לָא קַשְׁיָא: הָא בַּתְּחִלָּה, הָא לְבַסּוֹף.
The Gemara reconciles these two baraitot : This is not difficult; this baraita , which praises one who bows in the blessing of thanksgiving, refers to one who bows at the beginning of the blessing. This baraita , which condemns one who bows in the blessing of thanksgiving, refers to one who bows at the end of the blessing.
רָבָא כָּרַע בְּהוֹדָאָה תְּחִלָּה וָסוֹף. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן: אַמַּאי קָא עָבֵיד מָר הָכִי? אָמַר לְהוּ: חֲזֵינָא לְרַב נַחְמָן דְּכָרַע וַחֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב שֵׁשֶׁת דְּקָא עָבֵד הָכִי.
Rava bowed in the blessing of thanksgiving, both beginning and end. The Sages said to him: Why does our master do this? He said to them: I saw Rav Naḥman who bowed in the blessing of thanksgiving, and I saw Rav Sheshet who did so as well.
וְהָתַנְיָא הַכּוֹרֵעַ בַּהוֹדָאָה — הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה!
But wasn’t it taught in a baraita that one who bows in thanksgiving, it is reprehensible?
הַהִיא בְּהוֹדָאָה שֶׁבְּ״הַלֵּל״.
Rava explained: That baraita refers to one who bows in the thanksgiving that is in hallel , when one recites: Give thanks to the Lord. Then, bowing is inappropriate.
וְהָתַנְיָא: הַכּוֹרֵעַ בַּהוֹדָאָה וּבַהוֹדָאָה שֶׁל ״הַלֵּל״ — הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה.
The Sages continue to question Rava’s conduct: But wasn’t it taught explicitly in a baraita : One who bows in thanksgiving or in thanksgiving of hallel , it is reprehensible? The term thanksgiving unqualified does not refer to thanksgiving of hallel ; it obviously refers to the blessing of thanksgiving recited in the Amida prayer. One who bows in either, it is reprehensible.
כִּי תַּנְיָא הַהִיא בְּהוֹדָאָה דְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן.
The Gemara rejects this challenge as well: When that baraita was taught, it was in reference to the blessing of thanksgiving, the second blessing recited in Grace after Meals: We thank You.
מַתְנִי׳ הַמִּתְפַּלֵּל וְטָעָה — סִימָן רַע לוֹ. וְאִם שְׁלִיחַ צִבּוּר הוּא — סִימָן רַע לְשׁוֹלְחָיו, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים, וְאוֹמֵר: ״זֶה חַי, וְזֶה מֵת״. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶם: אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי — יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקוּבָּל. וְאִם לָאו — יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטוֹרָף.
MISHNA: Concluding its discussion of the halakhot of prayer, the mishna discusses less practical aspects of prayer. One who prays and realizes that he erred in his prayer, it is a bad omen for him; it indicates to him that his prayer was not accepted. And if he who erred is the communal prayer leader, it is a bad omen for those who sent him, because a person’s agent has legal status equivalent to his own. On a similar note, they said about Rabbi Ḥanina ben Dosa that he would pray on behalf of the sick and immediately after his prayer he would say: This one shall recover from his illness and live and this one shall die. When they said to him: From where do you know? He said to them: If my prayer is fluent in my mouth as I recite it and there are no errors, I know that my prayer is accepted. And if not, I know that my prayer is rejected.
גְּמָ׳ אַהֵיָיא?
GEMARA: We learned in the mishna that if one errs in his prayer it is a bad omen. The Gemara asks: In which blessing is an error a bad omen?
אָמַר רַב חִיָּיא אָמַר רַב סָפְרָא מִשּׁוּם חַד דְּבֵי רַבִּי: בְּ״אָבוֹת״.
Rabbi Ḥiyya said that Rav Safra said in the name of one of the Sages of the school of Rabbi Yehuda HaNasi: An error is a bad omen in the first blessing of the Amida prayer, the blessing of Patriarchs .”
אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַבָּרַיְיתָא: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ בְּכוּלָּן, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּין בְּכוּלָּן — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ בְּאַחַת.
Some teach that this statement was made on a baraita referring to another topic. It was taught in a baraita : One who prays must focus his heart in all of the blessings. And if he is unable to focus his heart in all of them, he should focus his heart at least in one.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא אָמַר רַב סָפְרָא מִשּׁוּם חַד דְּבֵי רַבִּי: בְּ״אָבוֹת״.
Regarding this baraita , Rabbi Ḥiyya said that Rav Safra said in the name of one of the Sages of the school of Rabbi Yehuda HaNasi: In one refers to the blessing of Patriarchs.
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא וְכוּ׳: מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: דְּאָמַר קְרָא: ״בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה׳ וּרְפָאתִיו״.
We learned in the mishna: They said about Rabbi Ḥanina ben Dosa that the indication whether or not his prayer was accepted was whether the prayer was fluent in his mouth as he recited it. The Gemara asks: From where are these matters, that this is an accurate indication of whether or not his prayer was accepted, derived? Rabbi Yehoshua ben Levi said: As the verse stated: “The Lord that creates the expression of the lips says, Peace, peace, to him that is far off and to him that is near; and I will heal him” (Isaiah 57:19). It can be inferred from this verse that if speech of the lips, fluent speech, is granted to one who prays, it indicates that his prayer on behalf of the ill has been accepted and I will heal him, that person will be healed.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, וְלָעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם, וְלַמְהַנֶּה תַּלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו. אֲבָל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַצְמָן — ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ״.
In conclusion of this discussion, the Gemara cites that which Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said with regard to the reward of the righteous: All the prophets only prophesied in their prophecies of consolation, with regard to one who values wisdom and therefore marries his daughter to a Torah scholar and to one who conducts business [ perakmatya ] on behalf of a Torah scholar as well as to one who utilizes his wealth to benefit a Torah scholar in some other way. However, the prophets did not describe the extent of the reward for Torah scholars themselves, whose reward is not quantifiable as it is stated: “And from of old they have not heard, they have not lent an ear, no eye has seen it, God, aside from You, who will do for those who await Him” (Isaiah 64:3).
וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל לְעוֹלָם הַבָּא, ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ״.
And Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: All the prophets only prophesied with regard to the change in world order in the end of days with regard to the days of the Messiah. However, with regard to the World-to-Come, which exists on a higher level, it is stated: “No eye has seen it, God, aside from You.”
וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכוּיוֹת בִּלְבַד. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ״.
And the Gemara notes that this statement disagrees with the opinion of Shmuel, as Shmuel said: The only difference between this world and the days of the Messiah is with regard to servitude to foreign kingdoms alone. While in the days of the Messiah, Israel will be independent and free from enslavement to foreign powers, the world order will remain otherwise unchanged, as it is stated: “For the poor shall not cease from the land” (Deuteronomy 15:11), which indicates that the ways of the world are set and unchanging.
וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לְבַעֲלֵי תְשׁוּבָה, אֲבָל צַדִּיקִים גְּמוּרִים ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ״.
And Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: All of the prophets only prophesied their prophecies of consolation with regard to penitents but with regard to the full-fledged righteous it is stated: “No eye has seen it, God, aside from You.”
וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִין — צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם עוֹמְדִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב״. ״לָרָחוֹק״ בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר ״לַקָּרוֹב״.
And the Gemara notes that this statement disagrees with the opinion of Rabbi Abbahu who holds that penitents are superior to the righteous. As Rabbi Abbahu said: In the place where penitents stand, even the full-fledged righteous do not stand, as it is stated: “Peace, peace upon him who is far and him who is near.” Peace and greeting is extended first to him who is far, the penitent, and only thereafter is peace extended to him who is near, the full-fledged righteous.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְךָ: מַאי ״רָחוֹק״ — שֶׁהָיָה רָחוֹק מִדְּבַר עֲבֵירָה מֵעִיקָּרָא. וּמַאי ״קָרוֹב״ — שֶׁהָיָה קָרוֹב לִדְבַר עֲבֵירָה, וְנִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ הַשְׁתָּא.
And Rabbi Yoḥanan could have said to you: What is the meaning of him who is far? This refers to the full-fledged righteous who was distant from an act of transgression from the outset, and to whom peace is extended first. What is meant by him who is near? This refers to the penitent who was close to an act of transgression but has now distanced himself from it, and to whom peace is extended only after it has been extended to him who has been righteous from the outset.
מַאי ״עַיִן לֹא רָאָתָה״? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: זֶה יַיִן הַמְשׁוּמָּר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: זֶה עֵדֶן, שֶׁלֹּא שָׁלְטָה בּוֹ עֵין כׇּל בְּרִיָּה.
Earlier, Rabbi Yoḥanan said that there is a reward referred to in the verse: “No eye has seen it.” The Gemara asks: What is this reward about which it is said: “No eye has seen it”? Rabbi Yehoshua ben Levi said: That is the wine that has been preserved in its grapes since the six days of creation and which no eye has ever seen. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said: That is Eden, which no creature’s eye has ever surveyed.
שֶׁמָּא תֹּאמַר: אָדָם הָרִאשׁוֹן הֵיכָן הָיָה? בַּגָּן.
Lest you will say: Where was Adam the first man? Wasn’t he there and didn’t he survey Eden? The Gemara responds: Adam was only in the Garden of Eden, not in Eden itself.
וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: הוּא גַּן, הוּא עֵדֶן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן״, גַּן לְחוּד וְעֵדֶן לְחוּד.
And lest you will say: It is the Garden and it is Eden; two names describing the same place. That is not the case, as the verse states: “And a river went out from Eden to water the Garden” (Genesis 2:10). Obviously, the Garden exists on its own and Eden exists on its own.
תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה שֶׁחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל. שִׁגֵּר שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵצֶל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא לְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם, עָלָה לָעֲלִיָּיה, וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. בִּירִידָתוֹ אָמַר לָהֶם: לְכוּ, שֶׁחֲלָצַתּוּ חַמָּה. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי נָבִיא אַתָּה?! אָמַר לָהֶן: לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי, אֶלָּא כָּךְ מְקּוּבְּלַנִי: אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי — יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקוּבָּל, וְאִם לָאו — יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטוֹרָף. יָשְׁבוּ וְכָתְבוּ וְכִוְּונוּ אוֹתָהּ שָׁעָה. וּכְשֶׁבָּאוּ אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לָהֶן: הָעֲבוֹדָה, לֹא חִסַּרְתֶּם וְלֹא הוֹתַרְתֶּם, אֶלָּא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חֲלָצַתּוּ חַמָּה וְשָׁאַל לָנוּ מַיִם לִשְׁתּוֹת.
Having mentioned Rabbi Ḥanina ben Dosa in our mishna, the Gemara proceeds to further praise the efficacy of his prayer: The Sages taught: There was an incident where Rabban Gamliel’s son fell ill. Rabban Gamliel dispatched two scholars to Rabbi Ḥanina ben Dosa to pray for mercy and healing on his behalf. When Rabbi Ḥanina ben Dosa saw them approaching, he went up to the attic on the roof of his house and prayed for mercy on his behalf. Upon his descent, he said to the messengers: You may go and return to Rabban Gamliel, as the fever has already left his son and he has been healed. The messengers asked him: How do you know? Are you a prophet? He replied to them: I am neither a prophet nor son of a prophet (see Amos 7:14), but I have received a tradition with regard to this indication: If my prayer is fluent in my mouth as I recite it and there are no errors, I know that my prayer is accepted. And if not, I know that my prayer is rejected. The Gemara relates that these messengers sat and wrote and approximated that precise moment when Rabbi Ḥanina ben Dosa told them this. When they came before Rabban Gamliel and related all that had happened and showed him what they had written, Rabban Gamliel said to them: I swear by the Temple service that in the time you wrote you were neither earlier or later; rather, this is how the event transpired: Precisely at that moment his fever broke and he asked us for water to drink.
וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁהָלַךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמַר לוֹ: חֲנִינָא בְּנִי, בַּקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְיִחְיֶה. הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים, וְחָיָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אִלְמָלֵי הֵטִיחַ בֶּן זַכַּאי אֶת רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ — לֹא הָיוּ מַשְׁגִּיחִים עָלָיו. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: וְכִי חֲנִינָא גָּדוֹל מִמְּךָ? אָמַר לָהּ: לָאו, אֶלָּא הוּא דּוֹמֶה כְּעֶבֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי דּוֹמֶה כְּשַׂר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
And there was another incident involving Rabbi Ḥanina ben Dosa, who went to study Torah before Rabbi Yoḥanan ben Zakkai, and Rabbi Yoḥanan’s son fell ill. He said to him: Ḥanina, my son, pray for mercy on behalf of my son so that he will live. Rabbi Ḥanina ben Dosa placed his head between his knees in order to meditate and prayed for mercy upon his behalf, and Rabbi Yoḥanan ben Zakkai’s son lived. Rabbi Yoḥanan ben Zakkai said about himself: Had ben Zakkai stuck his head between his knees throughout the entire day, they would have paid him no attention. His wife said to him: And is Ḥanina greater than you? He replied to her: No, but his prayer is better received than my own because he is like a servant before the King, and as such he is able to enter before the King and make various requests at all times. I, on the other hand, am like a minister before the King, and I can enter only when invited and can make requests only with regard to especially significant matters.
וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַל יִתְפַּלֵּל אָדָם אֶלָּא בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ שָׁם חַלּוֹנוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵיהּ בְּעִלִּיתֵהּ (לָקֳבֵל) [נֶגֶד] יְרוּשְׁלֶם״.
And on the topic of prayer, Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: One may only pray in a house with windows, as then he can see the heavens and focus his heart, as it is stated with regard to Daniel’s prayer: “In his attic there were open windows facing Jerusalem” (Daniel 6:11).
אָמַר רַב כָּהֲנָא: חֲצִיף עֲלַי מַאן דִּמְצַלֵּי בְּבַקְתָּא.
With regard to the appropriate place to pray, Rav Kahana said: I consider impudent one who prays in a field.
וְאָמַר רַב כָּהֲנָא: חֲצִיף עֲלַי מַאן דִּמְפָרֵשׁ חִטְאֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה״.
Employing parallel language, Rav Kahana also said: I consider impudent one who specifies his transgression, as it is stated: “Happy is he whose iniquity is forgiven, whose transgression is covered over” (Psalms 32:1); one who conceals his transgressions indicates that he is ashamed of them, and due to his shame he will be forgiven.