Talmud Builders

    Commentary page

    Berakhot 32b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Berakhot 32b

    Berakhot 32b. The full printed text of this folio side — 31 numbered segments, about 762 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    Need strengthening- That a person should always strengthen them with all his might.

    The way of the land- If he is an artist, in his art. If he is a merchant, in his sales, and if he is a warrior, in his wars.

    Olah- Like Olah offerings and sacrifices.

    Rashi on Berakhot 32b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    PRAYER IS GREATER THAN GOOD DEEDS The Gemara is saying that T’feeloh, prayer is greater and can accomplish more than meritorious deeds. We see that Moshe Rabainu who certainly had many meritorious deeds was able to get his wishes fulfilled only because of his prayers not because of his deeds. But Moshe when he prayed had both, good deeds and his prayers. How can we prove that prayer is more powerful than good deeds? Tosfos seems to be saying that we truly cannot. The intent of the Gemara is as follows: Prayer is greater than meritorious deeds alone, without prayer. For Moshe Rabainu o’h, even though he had meritorious deeds was not answered by Hashem because of those deeds alone and in order to get his wishes fulfilled he needed prayer to accomplish his goals.

    TO MY TEARS DO NOT BE SILENT The Gemara presents this verse as proof that although the gates of prayer are closed in the period following the destruction of the temple, the gates of tears remains open. King David prayed “to my tears do not be silent”. How do we see from this verse that the gates of tears are open even when the gates of prayer are not? Rashi explained that this can be deduced not from the simple meaning of the verse, but rather from a deduction. Since the verse does not ask of Hashem “and see my tears”, we know that tears are always seen by Hashem, and we need only pray that they be accepted.

    ANYONE WHO PROLONGS HIS PRAYER AND EXPECTS IT TO BE ANSWERED When one prays a lengthy t’feeloh and expects to be answered, he will eventually suffer heartache. We are expected to pray and leave the outcome to Hashem. To expect that Hashem will answer our prayer is somewhat pretentious and it has a negative effect. The explanation is: עיון תפלה that will result in heartache occurs when one expects his supplication to be answered because he had proper concentration while he prayed. Tosfos will now show us that there seems to be a contradiction between two Gemaros about whether עיון תפלה is a valuable component in praying or is it perhaps a negative component as it seems from our Gemara. This is bewildering, for here it appears that concentration while praying is not a constructive component of prayer and so too, it appears in perek HoRo’eh (later 55a) where the Gemara says: Three things cause one sins to be remembered, and the Gemara there says that concentration while praying is one of them. Obviously, that is negative. And in perek M’fanin (Shabos 127a) it does not seem that way. For the Gemara says there that there are six things for which a person benefits from their dividends in this world and among them the Gemara lists concentration while praying. We see that it is a positive component. Tosfos offers further proof that intent while praying is a positive component. And so too, it appears in perek Get Poshut (Bovo Basro 164b) where the Gemara says: there are three negative things from which a person is not saved each day. In other words, there are three negative things that a person engages in every day, and the Gemara says that one of them is concentration while praying. The explanation of עיון תפלה in the context of that Gemara is that one does not have proper concentration while praying. If so, it appears that concentration while praying is a positive component. This is a contradiction to our Gemara and the Gemara in perek HoRoeh. And we can answer: that there are two opposite forms of concentration while praying. Although the Gemara uses the same term to describe them, they are opposites. There is the concentration while praying of our Gemara where the person praying is expecting that his supplication will be answered, which is a negative component of prayer, and there is the concentration while praying discussed there in perek M’fanin and in perek Get Poshut that one has proper intent while he prays, which is definitely a positive component of prayer.

    FROM WHERE [IS IT DERIVED THAT ONE MUST WAIT ONE HOUR] BEFORE HIS PRAYER? AS IT IS STATED: “HAPPY ARE THOSE WHO DWELL IN YOUR HOUSE.” How do we know that one should spend some time preparing himself mentally for prayer before he prays, because it is written “Praiseworthy are the ones who sit in Your house, they will also praise you, seloh”. First they sit and only after spending some time in preparation for prayer do they sing your praises. And for this reason they instituted to say this verse before תהלה לדוד (T’hilim 145). This comes to reject the custom of those who say many verses of אשרי prior to Psalm 145.

    Tosafot on Berakhot 32b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rav Nissim Gaon

    אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ושנינו עוד בתוספתא הכותב את השם אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו היה כותב ה' או ו' שמות כיון שגמר אחד מהן משיב שאילת שלום ואיתא להא ברייתא בגמרא דבני מערבא דפירקין:

    תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך אית בבבא קמא בפ' הגוזל (בבא קמא דף קג.) כל מעשה בחסיד אחד אינו אלא ר' יהודה בן בבא או ר' יהודה בר' אילעאי ואיתא דכוותה בתמורה (דף טו) בפרק יש בקרבנות הצבור:

    Rav Nissim Gaon on Berakhot 32b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    קודם תפלה מנין שנאמר אשרי יושבי ביתך ולפיכך תקנו לומר פסוק זה קודם תהלה לדוד, אף על פי שהוא ממזמור שלמעלה ממנו.

    Rashba on Berakhot 32b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Ritva

    שנים עשר מזלות בראתי בעולם כנגד י"ב שבטים וכו' וכל רהטון וכו' מיני שרים מעולים זה מזה:

    גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל דמתחיל אלה אלהיך ישראל. ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני דכתיב אנכי ה' אלהיך:

    קודם תפלתו מנין דכתיב אשרי יושבי ביתך וכו' בתחלה ישב והדר יהללוך. ומפני כך תקנו לומר פסוק זה קודם תהלה לדוד אע"פ שאינו מאותו מזמור דמתהלה לדוד מתחיל:

    לאחר תפלתו מנין דכתיב אך צדיקים יודו לשמך וכו' ברישא יודו והדר ישבו ישרים את פניך:

    מתוך שחסידים הן תורתן משתמרת וכו' וא"ת והא ברייתא דלעיל דתני המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו בכל אדם קאמר וא"כ אימת יעשו תורתם ומלאכתם דליכא למימר בכל אדם טעמא דחסידי', י"ל דשעה דתני בשאר בני אדם לאו דוקא אלא בשישהו פורתא סגי:

    אבל מלכי אומות העולם פוסק פי' מספק חשש סכנה דאלו ודאי סכנה לא צריכא למימר:

    Ritva on Berakhot 32b · Sefaria · Edition: Berakhah Meshuleshet, Warsaw, 1863. · Public Domain

    Meiri

    גדולה תפלה יותר מן הקרבנות ויותר מן המעשים טובים וגדולה תענית יותר מן הצדקה, ואע"פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו וכל המאריך בתפלתו אינה חוזרת ריקם, ואם אדם רואה שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, ויזהר שלא יעיין בתפלתו כלומר שלא יתלה תפלתו בכך שאם יעיין ויראה אם נענה בתפלתו מוטב ואם לאו שיתרשל מן התפלה או שיראה במדת הבורא כלומר כבר התפללי יפה יפה עכשיו נראה אם תתקבל תפלתי אם לאו:

    כהן שהרג את הנפש אסור לישא את כפיו שנא' ידיכם דמים מלאו ובפרישכם כפיכם וכו':

    המתפלל כשם שהוא צריך לשהות מעט קודם תפלה כך הוא צריך לשהות מעט אחר תפלה שלא יהא כפורק משאוי מעליו והולך לו והוא שאמרו קודם תפלה מנין דכתיב אשרי יושבי ביתך ואחר כך יהללוך סלה, לאחר תפלה דכתיב אך צדיקים יודו לשמך ואחר כך ישבו ישרים את פניך ומכאן תקנו לומר פסוק של אשרי קודם תהלה לדוד ללמדנו שמאותו פסוק יצא לנו לשהות מעט קודם תפלה, וכן לטעם שאחר תפלה תקנו קריאת שיר מזמור או עלינו לשבח:

    כבר ביארנו במשנה שכל המתפלל אינו מפסיק אפילו המלך שואל בשלומו ופירשנו שלא נאמר כן אלא במלכי ישראל אבל במלכי עכו"ם פוסק, ואין הדברים אמורים אלא בשאין יכול להשלים תפלה זו אף על ידי קצור קודם שיגיע המלך אצלו אבל אם יכול להשלימה קודם לכן על ידי קצור מקצר ואינו מפסיק ומכל מקום כל שיש לו סכנה הן מלך הן נחש הן עקרב אפילו שור תם במקום שמתיראין מהם מפסיק, והוא שאמרו תלמוד המערב אבל עקרב פוסק למה דהוא מחי והדר מחי:

    Meiri on Berakhot 32b · Sefaria · Edition: Wikisource · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה גדולה תפלה יותר ממע"ט בלא תפלה שהרי כו' עכ"ל אם נפרש דבריהם דגדולה תפלה עם מ"ט שהיו במשה יותר ממע"ט בלא תפלה שהרי כו' הוא דחוק דזה ודאי אין צריך ראיה ויש לפרש דגדולה תפלה לחוד ממע"ט בלא תפלה שהרי משה שהיו בו מע"ט לא תלה לו הכתוב שהיה נענה כ"א בתפלה ודו"ק:

    בד"ה קודם תפלתו כו' לאפוקי מהני דאמרי אשרי הרבה עכ"ל ואנן דאמרינן אשרי העם שככה לו וגו' לפי שהוא סמוך לתהלה לדוד וק"ל:

    Chidushei Halachot on Berakhot 32b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Shita Mekubetzet

    שנים עשר מזלות בראתי בעולם כנגד שנים עשר שבטים וכו':

    וכל רהטון וכו'- מיני שרים מעולים זה מזה:

    גם אלה תשכחנה- זה מעשה העגל דמתחיל אלה אלהיך ישראל:

    ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני דכתיב אנכי ה' אלהיך:

    קודם תפלתו מנין דכתיב אשרי יושבי ביתך וכו' בתחלה יושבי והדר יהללוך. ומפני כך תקנו לומר פסוק זה קודם תהלה לדוד אף על פי שאינו מאותו מזמור דמתהלה לדוד מתחיל:

    לאחר תפלתו מנין דכתיב אך צדיקים יודו לשמך וכו' ברישא יודו והדר ישבו ישרים את פניך:

    מתוך שחסידים הן תורתן משתמרת וכו' ואם תאמר והא ברייתא דלעיל דתני המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו בכל אדם קאמר ואם כן אימת יעשו תורתם ומלאכתם דליכא למימר בכל אדם טעמא דחסידים. יש לומר דשעה דתני בשאר בני אדם לאו דוקא אלא בשישהו פורתא סגי:

    אבל מלכי אומות העולם פוסק פירוש מספק חשש סכנה דאלו ודאי סכנה לא צריכא למימר:

    Shita Mekubetzet on Berakhot 32b · Sefaria · Edition: Shita Mekubetzet · Public Domain

    Penei Yehoshua

    בגמרא אר"א גדולה תפלה יותר ממעשים טובים וכתבו התוס' יותר ממע"ט בלא תפלה ועיין במהרש"א בח"א ומהר"י פינטו שהאריכו ליישב דמילתא דפשיטא היא דתפלה ומע"ט עדיפא ממע"ט לחוד ועוד אמאי מייתי ממשה רבינו דכולהו הוי ביה. ונלע"ד בזה דודאי הא דאמר ר"א גדולה תפלה יותר ממע"ט לאו לענין שכר תפלה קאמר דמה"ת ומה סברא היא זו לא מבעיא למ"ד תפלה דרבנן אלא אפילו למ"ד תפלה דאורייתא אפ"ה לא הוי אלא מצוה חדא ולמה יהיה שכרה יותר מכמה וכמה מצות וכ"ש לגבי משה שבודאי קיים כל תרי"ג מצות ובהן כמה וכמה מצות ששקולים כנגד כולם אלא ודאי דר"א לאו לענין מתן שכר איירי אלא לענין לבטל גזר דינו של אדם דבהא ודאי מע"ט לא מהני לבטל גזר דין שיש עמו שבועה והטעם משום דלצדיקים גופייהו לא ניחא להו לקבל שכר המצות בעוה"ז לא מיבעיא למ"ד שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אלא אפילו למ"ד דאיכא אפ"ה אין דרך צדיקים בכך לקבל שכרן בעולם הזה שכאפס ואין הוא נגד שכר עה"ב הצפון וגנוז להם בעה"ב וכ"ש לצדיקים גמורים דכתיב בהו עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו משא"כ בתפלה שמתפללין אותן הצדיקים שיש בידיהם מע"ט ומבקשים מהקב"ה שיתן להם מתנת חנם כדי היא אותה התפלה לבטל גזר דינו וכל זה מבואר להדיא בפרש"י בחומש בריש פ' ואתחנן דל' ואתחנן גופא היינו מתנת חנם אע"פ שיש בהן מע"ט כו' ע"ש והשתא א"ש דמייתי ראיה ממשה דאיירי בהך מלתא דואתחנן גופא אלא דאפ"ה לא ניחא ליה לר"א לאתויי ממילתא דאתיא מדרשא מש"ה ניחא ליה לאתויי מפשטא דקרא גופא ממה שאמר הקב"ה למשה אל תוסף דבר וכל כך למה הרי הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים אע"כ דהיינו מה"ט גופא שאם מתפלל יותר אפשר שהיתה מתקבלת תפלתו והקב"ה לא רצה לבטל גזרתו ועוד מייתי נמי ר"א מדסמיך ליה להאי קרא עלה ראש הפסגה דמקרא מיותר הוא דהא בפ' האזינו כתיב קרא אחרינא שאמר הקב"ה למשה ביום מיתתו עלה ראש הר העברים וראה וגו' אע"כ דקרא אתי לאשמעינן הך מלתא גופא דמה שזכה משה לראות את הארץ לא היה אלא בשביל תפלה לחוד דתפלה עושה מחצה כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

    שם וסמיך ליה עלה ראש הפסגה לכאורה שזה סותר להא דדרש ר' שמלאי בספ"ק דסוטה מ"מ נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י וכי לאכול מפריה או מטובה היה צריך אלא כך אמר משה רבינו הרבה מצות נצטוו ישראל כו' נמצא דלפ"ז שכל עיקר כוונתו של משה לא היה אלא בשביל קיום המצות א"כ מאי אהני ליה מה שאמר הקב"ה לעלות ולראות את הארץ בראיה לחוד דראיה זו מה טיבה לענין המצות ונהי דמסיק התם בסוטה שהבטיחו הקב"ה באותו שעה ליתן לו שכר אותן המצות כאילו קיים אותם ומייתי קרא שנאמר לכן אחלק לו ברבים תחת אשר הערה למות נפשו ואת פושעים נמנה וגו' אכתי לא רמיזא הך מלתא מתשובתו של הקב"ה מה שאמר לו עלה ראש הפסגה ושא עיניך וראה. ונלע"ד דשפיר רמיזא הך מלתא במה שהשיב לו הקב"ה ואמר לו רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה דודאי במלת רב לך היינו שהבטיחו הקב"ה לתת לו רב טוב הצפון לצדיקים לעוה"ב כדאיתא במדרש וכן כתב מהרש"א בח"א שם בסוטה ע"ש אלא דבלא"ה נראה יותר דתשובה זו רמז לו הקב"ה ג"כ במה שאמר אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה והיינו שלא יעלה לא"י שבשביל זה הדבר עצמו יזכה לשכר גדול שיקוים בו הך דרשה דסוטה שנאמר לכן אחלק לו ברבים וגו' ואת פושעים נמנה דדרשינן התם והיינו במה שנמנה עם מתי מדבר ונקבר בחוצה לארץ כן נ"ל. ועוד יש לפרש דלענין שכר אותן המצות של א"י נמי רמיזא בהאי קרא דעלה ראש הפסגה והיינו הא דאמר רבי אסי בפ' במה אשה (שבת דף ס"ג) אפילו חישב לעשות מצוה ונאנס מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה אלא דלכאורה א"א שיהיו שקולים לגמרי המחשבה כמעשה דהא מי שעושה מצוה בפועל כמו שצוה הקב"ה יש לו שכר המצוה אע"פ שלא נתכוון לטעם המצוה כמו שהיתה דזה בודאי א"א אפי' לאדם גדול כמשה רבינו שהרי חמשים שערי בינה נבראו בעולם ולא זכה משה אלא למ"ט כדכתיב ותחסריהו מעט מאלקים משא"כ כשעושה בפועל לקיים גזירת המלך יש לו שכרו משלם בכל הנ' שערים והיינו דכתיב עין לא ראתה אלקים זולתך שנדרש על אותו שער החמשים אם כן לפ"ז על דבר זה נצטער משה ונתאוה ליכנס לא"י כדי לקיים אותן המצות ויטול שכר מכל נ' השערים שבהן מה שא"א לו לזכות בהן ע"י מחשבה ותלמוד של אותן המצות שאינן אלא במ"ט שערים בלבד וע"ז השיב לו הקב"ה עלה ראש הפסגה ושא עיניך וראה והיינו כדדרשינן בפ' האזינו דכתיב ויראהו ה' את כל הארץ שנתן הקב"ה כח בעיניו של משה לראות מה שאין כל עין יכול' לראות והיינו שנתקיים בו קודם מותו ממש אותו הכתוב עין לא ראתה אלקים זולתך והיינו כדדרשינן שזכה משה בחייו לאותה חלקי הנשמה שנקראת יחידה שהיא שער החמשים כן נ"ל:

    שם אמר רבי חנן אמר רבי חנינא כל המאריך בתפלתו כו' שנאמר ואתפלל אל ה' וכתיב בתריה וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא. ולכאורה יש לתמוה דאכתי לא ידעינן מאי תלמודא דבאריכות תליא מלתא לענין שאין חוזרת ריקם דבלאו הכי אשכחן קראי טובא שנתקבל' תפלתו של משה כגון בפ' ויחל במתאוננים ובמרגלים וכה"ג טובא ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל בח"א ואין פירושו מספיק כל הצורך ועוד דבהאי קרא גופא דמייתי הכא שנאמר ואתפלל אל ה' דאיירי קרא במ' יום האמצעיים שהם ראשונים לעלייתו של משה להתפלל על חטא העגל לא כתיב בהאי פרשה וישמע ה' אלי אלא בפרשה דבתרא דכתיב בעת ההיא אמר ה' וגו' שהפסיק מענין לענין עד שאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה והם ארבעים יום האחרונים שנשלמו ביוה"כ ובהאי קרא הוא דכתיב וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא וא"כ לפ"ז אין זה לפי ענין סדר המקראות דמייתי הכא בשמעתין ואדרבה בפרשה דלעיל מהאי דואתפלל כתיב ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה דאיירי בהנך ארבעים יום גופייהו האמצעיים ובהן כתיב בהאי ענינא וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא כמ"ש ג"כ מהרש"א ז"ל ולמאי דפרישית נתבאר שאין פירושו מספיק:

    לכך נראה לפע"ד ליישב חדא מגו חדא והיינו דעיקר מימרא דרבי חנינא הכא דכל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם כלל אלא שהתפלה עושה כולה להתקבל לגמרי ומש"ה לא מצי לאתויי מהאי קרא דואתנפל דנהי שהאריך משה להתפלל בכל אותן הארבעים יום בלי הפסק אפ"ה לא מקרי אריכות תפילה דכיון שהתחיל להתפלל ולא נענה היה צריך לחזור ולהתפלל כדאמר רבי חמא בר חנינא בסמוך ועוד שאותן ארבעים יום היה צריך משה לעמוד בהר ולהתפלל כנגד אותן הארבעים יום הראשונים שעלה לקבל הלוחות הראשונות ששבר משה ע"י מעשה עגל וא"כ דמש"ה דלא נקרא אריכות תפלה לא נתקבל' תפלתו לגמרי שהרי עיקר עלייתו בראשונה היה שיכפר הקב"ה לישראל כדכתיב בהדיא בפרשת כי תשא אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם ובזה לא נתקבלה תפלתו שהרי התפלל ואמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא השיב לו הקב"ה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי וזה היפך תפלתו לגמרי אלא שתפלתו עכ"פ עשתה מחצה לענין שאמר לו הקב"ה קום לך עלה מזה אתה והעם בפרשת כי תשא ואמר לו ג"כ פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים כדכתיב ג"כ בפרשת עקב בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך ואארבעים יום האמצעיים דלעיל מיניה קאי וא"כ הרי חזרה תפלתו של משה ריקם במקצתה שלא כיפר הקב"ה לישראל לגמרי על מעשה עגל ואדרבא אמר לו ביום פקדי ופקדתי וכה"ג במאי שהתפלל משה בהאמצעים בעד אהרן כדכתיב ובאהרן התאנף ה' ג"כ לא עשתה תפלתו אלא מחצה ששני בניו מתו כמו שפירש רש"י בחומש באותו פסוק עצמו נמצא שחזרה התפלה במקצתה ריקם והיינו מטעמא דפרישית דכיון דכל אותן האמצעיים היו בכעס משום הכי לא מקרי אריכות תפילה. מה שאין כן מהאי קרא דואתפלל וכתיב בתריה וישמע ה' אלי מייתי רבי חנינא שפיר דכל המאריך אין תפלתו חוזרת ריקם כלל אלא שממלא הקב"ה כל תפלתו ודבר זה למדנו כיון דבהאי קרא דואתפלל דכתיב באמצע בין ואתנפל דרישא ובין ואנכי עמדתי בהר דסיפא בפרשה אחרת ומאי שנא דבהאי ענינא דואתפלל לא כתיב וישמע ה' אלי כמו בואתנפל דרישא ובענינא דואנכי עמדתי בהר דסיפא חזר משה ואמר וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא אע"כ כדפרישית כיון דתפלה הראשונה היתה בכעס לא מקרי אריכות תפילה מה שאין כן באחרונות שהיה הקב"ה ברצון בלוחות האחרונות כמו בראשונות כמו שפירש רש"י בהדיא בחומש בפ' עקב וא"כ לא היה משה צריך להתפלל כל אותן המ' יום בלי הפסק וכיון שהאריך בהם זכה שנתקבל' תפלתו לגמרי ולא חזרה ריקם כלל שהרי ביום הכפורים כפר הקב"ה לישראל במעשה עגל ונקבע אותו היום לכפרה לדורות ומסר לו ג"כ כן הלוחות אחרונות הרי שנתקבל' כל תפלתו של משה לגמרי ולא חזרה ריקם כלל והיינו משום שהאריך בתפלתו כן נראה לי נכון ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Berakhot 32b · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    Gilyon HaShas

    גמ' כל כהן שהרג בהגהה מוהרי"ב זצ"ל וכן בתוס' יבמות (דף ז ע"א) ד"ה שנאמר. וע' בתוי"ט סוף פרק ז' דבכורות:

    תוס' ד"ה גדולה וכו' בלא תפלה וע' תשובת מהרשד"ם חא"ח סי' ל':

    Gilyon HaShas on Berakhot 32b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ben Yehoyada

    גְּדוֹלָה תְּפִלָּה יוֹתֵר מִמַּעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁאֵין לְךָ גָּדוֹל בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ, אַף עַל פִּי כֵן, לֹא נַעֲנָה אֶלָּא בִּתְפִלָּה. נראה לי בס"ד הכונה דאמרו רבותינו ז"ל במשנה (אבות פרק ה' משנה כ"א) כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, וכיון דתלוי בו מוכרח שיש לו חלק בכל אותם התלוים בו, ומשה רבינו ע"ה הוא לימד כל התורה וכל המצות לישראל, ולא שמעו תורה ומצות מזולתו, ולכן לא ימצא גדול כמוהו במעשים טובים, מחמת שלוקח חלק מן הכל, ולא יש צדיק שיש לו חלק שותפות במעשים טובים כמשה רבינו ע"ה, שהוא למד הכל ולא יש מי שלימד כמוהו, ולכן מוכרח שאין גדול כמוהו במעשים מאחר שמגיע לו חלק מאחרים, ומה שהביא שני כתובים אַל תּוֹסֶף וְעֲלֵה וגו', כונתו להביא מכל א' ראיה דהתפילה גדולה יותר, דהא מצוהו אַל תּוֹסֶף להתפלל, שקשה לפניו יתברך להחזיר תפילתו ריקם, ואם מעשים טובים גדולים מתפלה הא אית ליה מעשים טובים, ומה תועלת בזה שמצוהו שלא יתפלל מאחר דקאים ליה בדרבא מינה, אלא ודאי תפילה גדולה ממעשים טובים, ומפסוק עֲלֵה נמי מוכח דתפילה גדולה יותר ממעשים טובים, דהא על ידי תפילה הרויח מחצה, שאמר לו עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, ומעשים טובים היו לו קודם שהתפלל, ולא אמר לו עֲלֵה אלא עד אחר שהתפלל, אך עדיין יש להקשות דילמא מעשים טובים בלחודייהו גדולים מתפילה בלחודה, והא דנעשה פשרה אחר התפילה, היינו בצירוף התפילה עם מעשים טובים, והוי התפילה כננס על גבי ענק? ונראה לי בס"ד כי אומרו בדבר הזה נראה יתרון לשון, אך ר' אלעזר דריש סמיכות הכתובים ואתי שפיר, והכי קאמר לו אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי, שלא תתפלל, אך בדבר הזה היא התפילה שכבר התפללת עלה ראש הפסגה, נמצא תלה אותה הפשרה בתפילה לומר לו כי התפילה היא גרמה הפשרה.

    מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה פירש רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י, שערי תפלה שהם השפתים שהם נצח והוד שבבינה, עיין שם, ובזה יובן (תהילים ה' ב') אֲמָרַי הַאֲזִינָה הֳ' בִּינָה הֲגִיגִי, בִּינָה רצונו לומר בחינת הבינה, ששם הוא שערי תפילה, והנה בזה יובן בס"ד מאמר דלעיל כשאמר לו הקב"ה (שמות לב, ז) לֶךְ רֵד, מִיָּד תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְלֹא הָיָה בּוֹ כֹּחַ לְדַבֵּר, וכיון שאמר (דברים ט, יד) הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם, אָמַר מֹשֶׁה: דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי, מִיָּד עָמַד וְנִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים, והכונה כי משה רבינו ע"ה זכה לבינה, ושערי תפלה הם בבינה, וכיון שאמר לו לֶךְ רֵד תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ, שלא ידע לאיזה מדריגה ירד, ושמא ירד ממדריגה של הבינה שהיה עומד בה, דלפי זה שערי תפלה שהם בבינה נסתמו לפניו, ובמה יוכל להתפלל? אך כיון שאמר לו הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם, שרמז לו בזה על ד' ד'אחד', שמשם היה משה רבינו ע"ה, והוא סוד לאה שהיא סוד מלכות דבינה, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בזה, אז הבין כי הוא עודנו עומד במקום בינה ולא ירד משם, אם כן ממילא גם שערי תפילה שהם בבינה פתוחים לפניו ואז נתחזק בתפילה, ולזה אמר משה דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי, פירוש עודנו תלוי בי ולא נפרד ולא נעקר ממני, אם כן ממילא ודאי תקובל תפלתי ברצון, וכן היה לו.

    מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִפְסְקָה חוֹמַת בַּרְזֶל בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. יש להקשות הוה ליה למימר נִפְסְקָה חוֹמָה בסתם, ולמה פירש מה היא? ועוד למה לא אמר חוֹמַת נְחֹשֶׁת, או חוֹמַת אֲבָנִים, והן אמת דקרא הכי הוא, גם על הפסוק תקשי, למה אמר (יחזקאל ד' ג') מַחֲבַת בַּרְזֶל, ולא אמר מַחֲבַת נְחֹשֶׁת? ונראה לי בס"ד כי המקלקלים בעונות, אף על פי שהם פוגמים בכל הספירות ובארבע אותיות השם ברוך הוא, עם כל זה עיקר הקלקול והפגם הוא במלכות, שהיא סוד ה"א אחרונה שבשם, ולכן כתיב (ישעיהו נ' א') וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם, שהוא סוד המלכות ה"א אחרונה, ולכן נקראת תְּשׁוּבָה 'תָּשׁוּב ה"א', וכנזכר בדברי רבינו ז"ל, גם ידוע ז' מתכות כך הוא סדר שרשם, כסף בחסד, זהב בגבורה, נחשת בתפארת, בדיל בנצח, עופרת בהוד, כסף חי ביסוד, ברזל במלכות, כנזכר בקה"י בשם הזוהר, ולכן כיון שעיקר הקלקול והפגם בעונות הוא במלכות, לכך אמר חוֹמַת בַּרְזֶל, ששרש הברזל הוא במלכות, ובזה ניחא מה שאמר קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל, למה אמר מחבת לימא לוח ברזל? אך ידוע כי אף על פי שעיקר הקלקול היא במלכות, שהיא סוד ה"א אחרונה שבשם, עם כל זה מגיע הפגם בכל ד' אותיות השם שהם סוד מחב"ת, שהוא ראשי תיבות חכמה בינה תפארת מלכות, וזה סדרם יו"ד חכמה, ה"א ראשונה בינה, וא"ו תפארת, ה"א אחרונה מלכות, ולכן קרי לה מחב"ת, ואפשר לפרש שהוא על מחב"ת שיש במלכות עצמה, שגם במלכות שהיא סוד ה"א אחרונה יש י' ספירות, ויש ד' אותיות השם. ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שאמר חוֹמַת בַּרְזֶל, כי ידוע דלאה ורחל שורשם למעלה כך, לאה פנים, ואחוריה עומד שורש זלפה, וכן רחל פנים, ואחוריה עומד שורש בלהה, וזה סדרן כשהיה בית המקדש קיים, אך אחר החרבן נתהפך עמידת אורות שורשיהן למעלה, ובמקום שהיה עומד שורש רחל עומד עתה שורש בלהה שפחתה, ובמקום שהיה עומד שורש לאה עומד עתה שורש זלפה שפחתה, ונתקיים בזה ושפחה כי תירש גברתה, וענין זה הוא מוכרח מדברי רבינו האר"י ז"ל שאמר בחרבו המלכות עומדת אחור באחור, ולפי זה נמצא במקום שהיה עומד הפנים מקודם עתה עומד האחורים שהם בחינת השפחות ודוק היטב. נמצא לפי זה בחורבן עמידת שרשם למעלה הוא בסדר אותיות ברבותינו ז"ל, שהוא ראשי תיבות בלהה רחל זלפה לאה, ובזה פרשתי רמז הכתוב (ירמיהו ב, כא) וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה, פירוש על ידי עונותם גרמו להפך האורות למעלה, והאחורים שהם בחינת זלפה ובלהה קרי להו סוּרֵי הַגֶּפֶן, מפני שהם דינין וגבורות, והיא נָכְרִיָּה שאין זה מקום עמידתה העיקרי, וכן איכא בשער מאמרי רשב"י שכתב רבותינו ז"ל שיש ב' בחינות מלכות, א' נקראת לאה, וא' נקראת רחל, ואחוריים של לאה היא בחינת הנקראת זלפה, ואחוריים של רחל היא הנקראת בלהה, ושתים אלו בלהה וזלפה הם גבורות ודינין, אך הם מבוסמות, ולכך נישאו זלפה ובלהה ליעקב אבינו ע"ה, עיין שם, נמצא לפי זה מובן בס"ד שפיר המאמר הנזכר דקאמר שפסקה חומת ברזל, וכן אמר לנביא מַחֲבַת בַּרְזֶל כי סדרן בחרבן הוא בסדר ברבותינו ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר חוֹמַת בַּרְזֶל, כי בזמן בית המקדש קיים היו הקרבנות מכפרים, ואחרי החרבן נעשו התפילות במקום קרבנות, אך בתפילות יש חסרון מצד הלב, שהיצר הרע עומד שם ומבלבלו במחשבות זרות, וידוע כי היצר הרע נקרא זר וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (תהילים פא, י) לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר, איזהו 'אֵל זָר' בקרבו של אדם? זה יצר הרע! והנה אם תכתוב אותיות לב למפרע המורה על בלבול, ותניח בתוכה זר למפרע יהיה מזה צירוף ברזל, ולכן העונות קרי להו חוֹמַת בַּרְזֶל, שהיצר הרע יושב בתוך הלב ומחטיאו, ואם היה תפילה ראויה בכונה שהיא במקום הקרבנות, היו התפילות מפילים את חומת ברזל הנעשית מן העונות, כי הקרבנות מכפרים ותפלה במקום קרבנות, אך בחרבן בית המקדש שנפסקו הקרבנות, וגם התפילות שהיו במקומן אינם שלמים בלב, לכך נשארה חומת ברזל, הם העונות הנעשים מן השראת יצר הרע שהוא זר בתוך לב האדם מפסקת בין ישראל וכו'.

    מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה מקשים אמאי אצטריך המקשן להביא דבר זה, דמאי תקנתיה כי אין בזה צורך לקושיא שלו? ונראה לי בס"ד כי המקשן הבין מעיקרא מה שכתוב מעיין בה, רצונו לומר מצפה שתעשה תפילתו פירות כדרך המצפין לישועה בחסד ה', ועל כן בלאו הכי ליכא קושיא דיש להבין דאו או קאמר, דהיינו כל המאריך ואף על גב דלא מעיין, רצונו לומר אינו מצפה לחסד ה', או מעיין שמצפה לישועה לחסד ה', אף על גב דלא מאריך הנה זה בא לידי כאב לב, שיהיה לבו נוקפו וכואב מחמת שהוא חושש בלבו אולי לא תעשה תפילתו פירות, אבל אם מאריך וגם מעיין שהוא מצפה לישועה של תפילה בחסד ה', זה לא יבא לידי כאב לב, כלומר אין לבו נוקפו בחששות לחשוב אולי לא תעשה תפילתו פרי, כי זה לבו בטוח שבודאי תפילתו תעשה פרי למחר או לשבוע הבא או בתוך חדש, כי מוכרח שתתקבל ותעשה פרי, יען כי יש לזה ב' סגולות, הא' שהאריך בתפילתו, והאריכות מסוגלת לקבל התפלה, והב' שהיה מעיין בה פירוש שהיה מצפה לישועה, וכל אדם המצפה לישועה לחסד ה', זכות זה הצפוי יגין ותגיע לו הישועה, וכל זה הוא במאריך וגם מעיין, דיש בידו ב' סגולות, אז לבו בטוח שתעשה פירות ולא יבא לידי כאב לב, מחמת שיחשוב אולי לא תעשה פירות, אבל מאריך ואינו מעיין, או מעיין ואינו מאריך, אין לבו בטוח שתעשה תפילתו פירות, מפני כי זה אין בידו אלא סגולה אחת, ולכך לבו כואב מן חשש זה, שעולה בלבו ספק על תפילתו, ולפי זה ליכא קושיא אהא דרבי חנינא דאמר כל המאריך אין תפילתו חוזרת ריקם, דהוא איירי במאריך ומעיין, דהיינו שהוא מצפה לישועה שיהיה נושע בתפילתו, ולא אצטריך רבי חנינא לפרש שהוא מצפה כי מסתמא הוא מצפה לישועה, והשתא אית ליה ב' סגולות אריכות וצפוי לישועה ולכך אינה חוזרת ריקם, אך השתא דקאמר ר' יוחנן מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, תו ליכא לפרש כונתו או או קאמר דאם כן למה עשה לו תקנה זו של עסק התורה, לימא ליה דלעביד תרתי שיאריך וגם מעיין דהיינו יצפה לישועה, דבזה בטוח ולא יבא לכאב לב, אלא ודאי ר' יוחנן איירי במאריך ומעיין, ועם כל זה אומר בא לכאב לב, ולהכי מקשי שפיר אהא דרבי חנינא, והשיב לו התרצן הא דמאריך ומעיין בה, נקיט ר' יוחנן מלת בה ללמדנו כגון שהוא מצפה לתפילתו שודאי תעשה פירות מאחד שהתפלל והאריך, ואינו מצפה להקב"ה כדרך המצפים לישועה, שמצפים לחסדו יתברך שיש להם זכות מזה הצפוי, אלא זה מצפה לכח תפילתו, שאומר כיון שהארכתי בה ודאי כדאי היא שתעשה פירות, אבל מאריך ואינו מעיין בה, כלומר אינו מצפה לכח תפילתו עצמה, אלא מצפה לחסדו יתברך כדרך המצפין לישועה אין זו חוזרת ריקם.

    רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָדָם נוֹשֵׂא אִשָּׁה עַל אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, זוֹכֵר מַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה, אַתָּה עֲזַבְתַּנִי וּשְׁכַחְתָּנִי. קשה מנא לן המונח הזה שהניחה שצריך לזכור מעשה הראשונה? ונראה לי בס"ד כי הכתוב אמר (משלי ה, יח) וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ, וקשה למה אמר מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ לימא מֵאִשְׁתְּךָ, שבזה כולל כל אשה שיקח אפילו אינה אשת נעורים? אך יובן כמו שאמרו רבותינו ז"ל אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, וקשה למה דוקא ראשונה? ונראה לי הטעם כי כל הנאה שהאדם לא טעם אותה עדיין ולא הורגל בה הנה כאשר יהנה בה ישמח בה הרבה, כי אצלו היא חידוש, וטבע האדם לשמוח בכל דבר חדש שיהיה לו, ואף על פי שהוא מצוי אצל אחרים, ואין זה חידוש שנתחדש בכל העולם, מפני כי אצלו הוא דבר חדש, לכן בהיותו בחור שעדיין לא נשא אשה ולא טעם הנאת תשמיש אשה, הנה כאשר ישא אשה ויהנה ממנה הן בשימושו עמה הן בשימושה אליו בעשיית צרכיו, כל הנאות אלו אצלו דבר חדש אף על פי שמצויים אצל אחרים הנשואים, ולכן הוא שמח מאשתו ראשונה שמחה גדולה, מה שאין כן באשתו שניה אין לו אותה השמחה יען שכבר טעם טעמן של הנאות אלו באשתו ראשונה ואינם אצלו חידוש, לכך אמרו רבותינו ז"ל אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, ולכך אמר הכתוב וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ. והנה כי כן מוכרח כאשר ישא אשה על אשתו הראשונה ודאי יזכור מעשה הראשונה, פירוש יזכור הנאות שהגיעו לו ממנה כמה וכמה שמחה היה לו בהם, מפני שהיו אצלו חידוש.

    בִּתִּי, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַזָּלוֹת בָּרָאתִי בָּרָקִיעַ וְעַל כָּל מַזָּל וּמַזָּל בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים חַיִל. מקשים בשם הרב בינה לעתים ז"ל איזה מופת יש בדברים אלו שמזכיר כאן דמוכרח שלא יהיו ישראל נשכחים? ונראה לי בס"ד דצריך להבין מה טעם יש במספר הי"ב [12] שעשה במזלות, ומה טעם יש במספר השלשים [30] שעשה בממונים שעליהם, והנה מספר י"ב מזלות כתבו המפרשים שהם כנגד י"ב שבטים, אך מה שעשה מספר שלשים בכמה מיני ממונים שעליהם, נראה זה המספר הוא כנגד דורות שאין עושין רצונו של מקום, דאז לא פחית עלמא מתלתין צדיקים כאשר הבטיח הקב"ה כן לאברהם אבינו ע"ה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (בראשית יח, יח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, יִהְיֶה [30] בגימטריא תלתין, וכנגדן עשה הממונים כולם שלושים שלושים. נמצא לפי זה מספר י"ב עשאו כנגד זמן שישראל עושין רצונו של מקום דכולם צדיקים, אך מספר שלושים שעשאו בכמה מיני ממונים שעל המזלות, עשאו כנגד תלתין צדיקין שהם עומדים בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, ואם כן מכאן יש הוכחה דאין הקב"ה שוכח את ישראל, דגם על זמן שאינם עושין רצונו עשה רמז למעלה בבריאת הממונים אשר על המזלות, ונאמר משל על זה שהובא באהל יעקב פרשת כי תשא בענין אחר, והוא לעשיר שהיה לו בן אֱוִיל, וראה באצטגנינות שבנו וגם בניו אחריו יהיו אביונים דלים ורקים, כי אין להם מזל טוב, והבין בזה דודאי עושרו יתאבד מיד בנו, וישארו בנו ובני בנו כעניים מרודים שאין להם אפילו בגד ללבוש, לכן עלה בדעתו להכין להם מעתה בגדים אשר יעמדו ימים רבים שיספיקו לבנו ולבני בנו, ויצו את האורגים לארוג לו מלבושים מחוטים חזקים מאד, ויעשו האריגה חזקה ועבה, כדי שאפילו אם ילבשם האדם שבעים שנה לא יתבלו, וכן עשו לו, אחר כך הביא תופר אומן לתקן אותם בגדים לבנו ולתפרם לו, כי בנו עדיין לא הוליד בנים, ויבא האומן ויקח תחלה מדת קומת בנו בחוט אחד כדי לחתוך הבגדים על פי מידתו, ויגער בו העשיר ויאמר לעשותם ארוכים יותר ממידת בנו, ואז כשירצה בנו ללבשם, יכפול מעט על ידי תפירה לקצרם שיהיו כמידתו, ויאמר האומן למה תניח הרווחה כל כך באורך הבגד בחינם ותקצרם אחר כך, והלא בנך אי אפשר שיתארך עוד שכבר הוא בן כ"ה שנה, אמר לו אין אני עושה בגדים אלו לצורך הבן דוקא אלא גם בשביל בניו אשר יוליד אחרי זה, ושמא יוליד בנים ארוכים הרבה יותר ממנו, על כן המשל בשינוי קצת, וכן הנמשל כאן מאחר שמצינו שלא עשה הבריאה על פי מדת דורות הצדיקים בלבד, כי לא עשה גם הממונים י"ב י"ב כדרך שעשה במזלות, אלא עשאם שלשים שלשים על פי מדת דורות החסרים שאין בהם אלא רק תלתין צדיקים, מזה מוכח שגם דורות אלו הם חשובין בעיניו ולא מואס בהם, ואיך ישכחם עתה.

    אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלוּם אֶשְׁכַּח עוֹלוֹת אֵילִים וּפִטְרֵי רְחָמִים שֶׁהִקְרַבְתְּ לְפָנַי בַּמִּדְבָּר. יש להקשות למה נקיט שתים אלה טפי משאר מצות שקיימו ישראל במדבר? ונראה לי בס"ד כי עוֹלוֹת באין על הרהור הלב כנודע, ומזה יש הוכחה כשחוטאין הם אנוסין מצד היצר הרע, דהא רודפין לבקש רפואה ותיקון גם בעבור הלב שאין מענישין עליו בעולם הזה, הרי מצדם הם בוחרים בטוב ורודפים אחריו, וכן מן פִטְרֵי רְחָמִים גם כן יש עליהם מליצה טובה, דידוע מה שכתב הרב יערות דבש ז"ל שכל בכור יתאחזו בו החיצונים יותר, לכך בן בכור צריך שמירה יותר, ולכך ראשית שלל החרימו, כדי שלא יכשלו בו מפני אחיזת החיצונים, ואף על פי כן נכשל עכן, ולכן צריך לברך על היכא דקדים בשולא, כדי שתבא הברכה ותדחה החיצונים, ולכן אמר לו יוסף הצדיק ע"ה, (בראשית מח, יח) לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ, כי מאחר שהוא בכור צריך לו שמירה יותר, לכן תשים הימין על ראשו, ולכך פֶּטֶר רֶחֶם בַבְּהֵמָה קָדוֹשׁ, שצריך לו שמירה בזאת המצוה וכנזכר ביערות דבש עיין שם. נמצא כאשר מקיימים פִטְרֵי רְחָמִים הם משתדלים לעשות שמירה לעצמם ממגע ואחיזת החיצונים, ואז ממילא יהיה לישראל סניגורייא ולא יהיו נשכחים מזכרון טוב לפניו יתברך.

    חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת וְכוּ' מְנָא הַנֵי מִילֵי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: דְּאָמַר קְרָא: (תהילים פ״ד:ה׳) "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ". הדבר הזה יפלא מהיכא משמע שעה אחת דילמא כל שהוא? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב בית דוד ז"ל (בסוף תשובות אורח חיים בשם תוספתא דברכות פרק א'), השעה כ"ד עונות, והעונה כ"ד עתים, נמצאת השעה תקע"ו עתים עד כאן, עיין שם. ובזה פרשתי בס"ד מדרש תמוה הביאו בס' פרשת תולדות וז"ל (בראשית, כה, כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַהֳ' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, מלמד שהתפלל בעושר עד כאן. ובזה מובן שפיר כי השעה היא תקע"ו [576] עתים כמנין עושר [576], ובא לרמוז שנהג כמנהג החסידים לשהות שעה אחת קודם תפילה, ומפיק לה מדכתיב לַהֳ', רצונו לומר התפלל כמו דין, תפילות שהם לצורך גבוה, כי ידוע שתפילות אלו שהם לצורך גבוה להמשיך מוחין, לכך שוהין שעה א', ושעה א', ושעה א', כמפורש הטעם בדברי רבינו האר"י ז"ל, וכאן אמר לַהֳ' נראה יתיר, אך בא לומר שהתפלל תפילה זו כמשפט התפילות שהם לַהֳ', רצונו לומר לצורך גבוה ששוהין בם, כן הוא התפלל בעושר ששהה שעה אחת. והנה ידוע שבית המקדש הוא ת"ק [500] אמה כנזכר במשנה, ולפי זה אומרו יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ רצונו לומר 'יוֹשֵׁב שיעור בֵיתֶךָ' שהוא ת"ך, ונרמזו השארית שהם ע"ו [76] עתים באותיות ע"ו של עוד, וכאלו אמר אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ ע"וֹ, שתחבר אותיות ע"ו עם תיבת ביתיך המורה על ת"ק וזהו תקט"ו [515] שיעור שעה אחת, דיליף על שעה שאחר תפילה מפסוק (תהלים קמ, יד) יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים, גם זה תמוה מנא לן שעה אחת? ונראה לי בס"ד תיבת יֵשְׁבוּ היא אותיות ש"ב י"ו, ועם אותיות יְשָׁרִים עולה תקע"ו [576], כי ישרים תק"ס [560] ועם י"ו [16] הוא תקע"ו [576], והכי קאמר 'שב י"ו ישרים', מספר י"ו ומספר ישרים אֶת פָּנֶיךָ. אי נמי הכי קאמר יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אחר שהודו לִשְׁמֶךָ, שהתפלל כמו שעשו את פניך ששהו שעה אחת לפנים. אי נמי את כינוי למלכות פניך כינו ליסוד והנה נמצא יסוד מלכות מספר תקע"ו [576], כנגד תקע"ו עתים של שעה אחת, וזהו שנאמר יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים כמספר הרמוז ביסוד ומלכות שהם אֶת פָּנֶיךָ.

    8 more comments on this page.

    Ben Yehoyada on Berakhot 32b · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0

    What this page contains

    A full text unit for Berakhot, daf 32, Amud Bet, about 762 words in 31 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 31 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 134 words

      Opens “אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה תְּפִלָּה יוֹתֵר מִמַּעֲשִׂים…”

    2. Segment 215 words

      Opens “וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה תַּעֲנִית יוֹתֵר מִן…”

    3. Segment 316 words

      Opens “וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה תְּפִלָּה יוֹתֵר מִן…”

    4. Segment 417 words

      Opens “אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל כֹּהֵן שֶׁהָרַג אֶת…”

    5. Segment 537 words

      Opens “וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ…”

    6. Segment 613 words

      Opens “רָבָא לָא גְּזַר תַּעֲנִיתָא בְּיוֹמָא דְעֵיבָא, מִשּׁוּם…”

    7. Segment 727 words

      Opens “וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ…”

    8. Segment 830 words

      Opens “אָמַר רַבִּי חָנִין אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כׇּל…”

    9. Segment 958 words

      Opens “אִינִי?! וְהָא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא…”

    10. Segment 1024 words

      Opens “אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: אִם רָאָה…”

    11. Segment 1113 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה צְרִיכִין חִזּוּק, וְאֵלּוּ הֵן:…”

    12. Segment 1221 words

      Opens “תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים מִנַּיִן? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַק…”

    13. Segment 1313 words

      Opens “תְּפִלָּה מִנַּיִן? — שֶׁנֶּאֱמַר ״קַוֵּה אֶל ה׳…”

    14. Segment 1410 words

      Opens “דֶּרֶךְ אֶרֶץ מִנַּיִן? — שֶׁנֶּאֱמַר ״חֲזַק וְנִתְחַזַּק…”

    15. Segment 1535 words

      Opens “״וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה׳ וַה׳ שְׁכֵחָנִי״. הַיְינוּ…”

    16. Segment 1676 words

      Opens “אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּתִּי, שְׁנֵים…”

    17. Segment 1738 words

      Opens “״הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:…”

    18. Segment 1821 words

      Opens “אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְיֵשׁ…”

    19. Segment 1923 words

      Opens “וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא:…”

    20. Segment 206 words

      Opens “חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת:…”

    21. Segment 2113 words

      Opens “מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן…”

    22. Segment 2221 words

      Opens “וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ…”

    23. Segment 2334 words

      Opens “תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁהֶא שָׁעָה…”

    24. Segment 2428 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה…”

    25. Segment 259 words

      Opens “אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁחֲסִידִים הֵם — תּוֹרָתָם מִשְׁתַּמֶּרֶת,…”

    26. Segment 266 words

      Opens “אֲפִילּוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ לֹא יְשִׁיבֶנּוּ.…”

    27. Segment 2714 words

      Opens “אָמַר רַב יוֹסֵף, לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְמַלְכֵי…”

    28. Segment 2817 words

      Opens “מֵיתִיבִי: הַמִּתְפַּלֵּל וְרָאָה אַנָּס בָּא כְּנֶגְדּוֹ, רָאָה…”

    29. Segment 2910 words

      Opens “לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאֶפְשָׁר לְקַצֵּר (יְקַצֵּר. וְאִם…”

    30. Segment 3060 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל…”

    31. Segment 3123 words

      Opens “אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֲפַיֶּיסְךָ בִּדְבָרִים.…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Hiyya bar Abba [HaKohen] · Third Generation of Amoraim

      Rabbi Hiyya bar Abba was a prominent disciple of Rabbi Yohanan, known for his precision in transmitting his teacher's teachings.

      Source: Berakhot 32b · Segment 9 — “אִינִי?! וְהָא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי…

    • The Early Hasidim · Others · The Early Hasidim

      The Early Hasidim were pious individuals known for their exceptional devotion, meticulous observance of mitzvot, and profound spiritual preparation before prayer.

      Source: Berakhot 32b · Segment 20 — “חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת:

    • Rav Oshaya · Amoraim · Third Generation of Amoraim

      Rav Oshaya, a prominent third-generation Amoraic sage, was a student of Rav Huna and Rabbi Yehudah bar Yehezkel.

      Source: Berakhot 32b · Segment 19 — “…רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: מַאי דִּכְתִיב ״גַּם אֵלֶּה…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Berakhot 32b · Segment 27 — “אָמַר רַב יוֹסֵף, לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, אֲבָל…

    Encyclopedia entries citing this page

    Original text

    אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה תְּפִלָּה יוֹתֵר מִמַּעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁאֵין לְךָ גָּדוֹל בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, אַף עַל פִּי כֵן לֹא נַעֲנָה אֶלָּא בִּתְפִלָּה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי״ וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה״.

    Rabbi Elazar said: This story proves that prayer is greater than good deeds without prayer ( Tosafot ), as there was none greater in the performance of good deeds than Moses our teacher; nevertheless, his request was granted, albeit in a limited manner, in his request to enter Eretz Yisrael, only through prayer, when God permitted him to climb the mountain and look out over the land. As, initially it is stated: “Speak no more to Me,” juxtaposed to which is: “Go up to the summit of the mountain.”

    וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה תַּעֲנִית יוֹתֵר מִן הַצְּדָקָה. מַאי טַעְמָא — זֶה בְּגוּפוֹ, וְזֶה בְּמָמוֹנוֹ.

    After comparing and contrasting prayer and good deeds, the Gemara explores another comparison. Rabbi Elazar said: A fast is greater than charity. What is the reason that fasting is greater? Because a fast is a mitzva performed with one’s body as he afflicts himself, while charity is performed only with one’s money.

    וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה תְּפִלָּה יוֹתֵר מִן הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם״, וּכְתִיב: ״וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם״.

    In another comparison, Rabbi Elazar said: Prayer is greater than sacrifices, as it is stated: “To what purpose is the multitude of your sacrifices to Me, says the Lord. I am full of the burnt-offerings of rams and the fat of fed beasts; I do not desire the blood of bulls and sheep and goats” (Isaiah 1:11). And several verses later it is written: “And when you spread forth your hands I will hide My eyes from you, and even if you increase your prayer, I will not hear; your hands are full of blood” (Isaiah 1:15). Not only Israel’s sacrifices, but even their prayers, which are on a higher spiritual level, will not be accepted.

    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל כֹּהֵן שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ״.

    Speaking of that verse in Isaiah, the Gemara cites that Rabbi Yoḥanan said: Any priest who killed a person may not lift his hands in the Priestly Blessing as it is stated: “And when you spread forth your hands I will hide My eyes from you… your hands are full of blood.” Here we see that the Priestly Blessing, performed with hands spread forth, is not accepted when performed by priests whose “hands are full of blood.”

    וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי״. וְאַף עַל פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְפִילָּה נִנְעֲלוּ, שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה׳ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ״.

    On the subject of prayer, Rabbi Elazar also said: Since the day the Temple was destroyed the gates of prayer were locked and prayer is not accepted as it once was, as it is said in lamentation of the Temple’s destruction: “Though I plead and call out, He shuts out my prayer” (Lamentations 3:8). Yet, despite the fact that the gates of prayer were locked with the destruction of the Temple, the gates of tears were not locked, and one who cries before God may rest assured that his prayers will be answered, as it is stated: “Hear my prayer, Lord, and give ear to my pleading, keep not silence at my tears” (Psalms 39:13). Since this prayer is a request that God should pay heed to the tears of one who is praying, he is certain that at least the gates of tears are not locked.

    רָבָא לָא גְּזַר תַּעֲנִיתָא בְּיוֹמָא דְעֵיבָא, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״סַכֹּתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה״.

    With regard to the locking of the gates of prayer, the Gemara relates that Rava did not decree a fast on a cloudy day because it is stated: “You have covered Yourself in a cloud, through which prayer cannot pass” (Lamentations 3:44). The verse indicates that clouds are a bad omen, indicating that God has averted His face (Rav Hai Gaon).

    וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִפְסְקָה חוֹמַת בַּרְזֶל בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּ אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר״.

    And Rabbi Elazar said: Since the day the Temple was destroyed an iron wall separates Israel from their Father in heaven, as it is stated to the prophet Ezekiel, instructing him to symbolize that separation: “And take for yourself an iron griddle, and set it as an iron wall between yourself and the city… it will be a sign for the house of Israel” (Ezekiel 4:3).

    אָמַר רַבִּי חָנִין אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כׇּל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, אֵין תְּפִלָּתוֹ חוֹזֶרֶת רֵיקָם. מְנָא לַן — מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה׳״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וַיִּשְׁמַע ה׳ אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִיא״.

    The Gemara cites other statements in praise of prayer: Rabbi Ḥanin said that Rabbi Ḥanina said: Anyone who prolongs his prayer is assured that his prayer does not return unanswered; it will surely be accepted. From where do we derive this? From Moses our teacher, as it is stated that Moses said: “So I fell down before the Lord the forty days and forty nights that I fell down; and I prayed to the Lord” (Deuteronomy 9:26–27), and it is written thereafter: “And the Lord heard me that time as well, the Lord would not destroy you” (Deuteronomy 10:10).

    אִינִי?! וְהָא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִילָּתוֹ וּמְעַיֵּין בָּהּ — סוֹף בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב״. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה״, וְאֵין עֵץ חַיִּים אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״. לָא קַשְׁיָא, הָא דְּמַאֲרֵיךְ וּמְעַיֵּין בַּהּ. הָא דְּמַאֲרֵיךְ וְלָא מְעַיֵּין בַּהּ

    The Gemara raises an objection: Is that so? Didn’t Rabbi Ḥiyya bar Abba say that Rabbi Yoḥanan said: Anyone who prolongs his prayer and expects it to be answered, will ultimately come to heartache, as it will not be answered. As it is stated: “Hope deferred makes the heart sick” (Proverbs 13:12). And what is the remedy for one afflicted with that illness? He should engage in Torah study, as it is stated: “But desire fulfilled is the tree of life” (Proverbs 13:12), and tree of life is nothing other than Torah, as it is stated: “It is a tree of life to those who hold fast to it, and those who support it are joyous” (Proverbs 3:18). This is not difficult. This, Rabbi Ḥiyya bar Abba’s statement that one will suffer heartache refers to one who prolongs his prayer and expects it to be answered; that, Rabbi Ḥanin’s statement that one who prolongs his prayer is praiseworthy refers to one who prolongs his prayer and does not expect it to be answered.

    אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: אִם רָאָה אָדָם שֶׁהִתְפַּלֵּל וְלֹא נַעֲנָה — יַחְזוֹר וְיִתְפַּלֵּל. שֶׁנֶּאֱמַר: ״קַוֵּה אֶל ה׳ חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה׳״.

    On a similar note, Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: A person who prayed and saw that he was not answered should pray again, as it is stated: “Hope in the Lord, strengthen yourself, let your heart take courage, and hope in the Lord” (Psalms 27:14). One should turn to God with hope, and if necessary turn to God again with hope.

    תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה צְרִיכִין חִזּוּק, וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה, וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, תְּפִלָּה, וְדֶרֶךְ אֶרֶץ.

    Connected to the emphasis on the need to bolster one’s effort in prayer, the Gemara notes that the Sages taught in a baraita : Four things require bolstering, constant effort to improve, and they are: Torah, good deeds, prayer, and occupation.

    תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים מִנַּיִן? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת כְּכׇל הַתּוֹרָה״, ״חֲזַק״ — בַּתּוֹרָה, ״וֶאֱמַץ״ — בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים.

    For each of these, a biblical proof is cited: From where is it derived that Torah and good deeds require bolstering? As it is stated in the instruction to Joshua: “Only be strong and be extremely courageous, observe and do all of the Torah that Moses My servant commanded you; do not deviate to the right or to the left, that you may succeed wherever you go” (Joshua 1:7). In this verse, observe refers to Torah study and do refers to good deeds (Maharsha); the apparently repetitive language is not extraneous. The Gemara derives: Be strong in Torah and be courageous in good deeds.

    תְּפִלָּה מִנַּיִן? — שֶׁנֶּאֱמַר ״קַוֵּה אֶל ה׳ חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה׳״.

    From where is it derived that prayer requires bolstering? As it is said: “Hope in the Lord, strengthen yourself, let your heart take courage, and hope in the Lord.”

    דֶּרֶךְ אֶרֶץ מִנַּיִן? — שֶׁנֶּאֱמַר ״חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וְגוֹ׳״.

    From where is it derived that occupation requires bolstering? As it is stated: “Be strong and we will be strong for the sake of our nation and for the cities of our God” (II Samuel 10:12). All of one’s labor requires bolstering.

    ״וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה׳ וַה׳ שְׁכֵחָנִי״. הַיְינוּ עֲזוּבָה, הַיְינוּ שְׁכוּחָה? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָדָם נוֹשֵׂא אִשָּׁה עַל אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, זוֹכֵר מַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה. אַתָּה עֲזַבְתַּנִי וּשְׁכַחְתַּנִי.

    The Gemara cites a midrash on the following verse from Isaiah, relating to the sin of the Golden Calf and Moses’ supplication for forgiveness: “But Zion said: The Lord has forsaken me and the Lord has forgotten me. Can a woman forget her suckling baby, that she would not have compassion for the child of her womb? These may forget, but you I will not forget” (Isaiah 49:14–15). The Gemara seeks to clarify: Forsaken is the same as forgotten. They are synonymous; why repeat the same idea twice? Reish Lakish said: The community of Israel said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, even when a man marries a second wife after his first wife, he certainly recalls the deeds of his first wife. Yet You have not only forsaken me, but You have forgotten me as well.

    אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּתִּי, שְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת בָּרָאתִי בָּרָקִיעַ, וְעַל כׇּל מַזָּל וּמַזָּל בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים חַיִל, וְעַל כׇּל חַיִל וְחַיִל בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים לִגְיוֹן, וְעַל כׇּל לִגְיוֹן וְלִגְיוֹן בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים רַהֲטוֹן, וְעַל כׇּל רַהֲטוֹן וְרַהֲטוֹן בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים קְרָטוֹן, וְעַל כׇּל קְרָטוֹן וּקְרָטוֹן בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים גַּסְטְרָא, וְעַל כׇּל גַּסְטְרָא וְגַסְטְרָא תָּלִיתִי בּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה אַלְפֵי רִבּוֹא כּוֹכָבִים כְּנֶגֶד יְמוֹת הַחַמָּה. וְכוּלָּן לֹא בָּרָאתִי אֶלָּא בִּשְׁבִילֵךְ, וְאַתְּ אָמַרְתְּ ״עֲזַבְתַּנִי״ וּ״שְׁכַחְתַּנִי״?!

    The Holy One, Blessed be He, said to Israel: My daughter, I created twelve constellations in the firmament, and for each and every constellation I have created thirty armies, and for each and every army I have created thirty legions [ ligyon ], and for each and every legion I have created thirty infantry division leaders [ rahaton ], and for each and every infantry division leader I have created thirty military camp leaders [ karton ], and for each and every military camp leader I have created thirty leaders of forts [ gastera ], and on each and every leader of a fort I have hung three hundred and sixty-five thousand stars corresponding to the days of the solar year. And all of them I have created only for your sake; and you said the Lord has forsaken me and the Lord has forgotten me?

    ״הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּלוּם אֶשְׁכַּח עוֹלוֹת אֵילִים וּפִטְרֵי רְחָמִים שֶׁהִקְרַבְתְּ לְפָנַי בַּמִּדְבָּר?! אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁמָּא לֹא תִּשְׁכַּח לִי מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל? אָמַר לָהּ: ״גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה״.

    The verse goes on to say: “Can a woman forget her suckling baby, that she would not have compassion for the child of her womb? These may forget, but you I will not forget.” The meaning of this verse is that the Holy One, Blessed be He, said to the community of Israel: Have I forgotten the ram offerings and firstborn animals that you offered before Me in the desert? The community of Israel replied to Him: Master of the Universe, since there is no forgetfulness before the Throne of Your Glory, perhaps you will not forget my sin of the Golden Calf? God responded to Israel: “These [ eleh ] too shall be forgotten.” “ These” is a reference to the sin of the Golden Calf, regarding which Israel said: “These [ eleh ] are your gods.”

    אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְיֵשׁ שִׁכְחָה לִפְנֵי כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁמָּא תִּשְׁכַּח לִי מַעֲשֵׂה סִינַי? אָמַר לָהּ: ״וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ״.

    The community of Israel said before Him: Master of the Universe, since there is forgetfulness before the Throne of Your Glory, perhaps You will also forget the events revolving around the revelation at Sinai? God said to Israel: I [ anokhi ] will not forget you the revelation at Sinai, which began with: “I [ anokhi ] am the Lord your God.”

    וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: מַאי דִּכְתִיב ״גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה״ — זֶה מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, ״וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ״ — זֶה מַעֲשֵׂה סִינַי.

    The Gemara notes: That is what Rabbi Elazar said that Rav Oshaya said: What is the meaning of that which is written: “These too will be forgotten”? That is the sin of the Golden Calf. And what is the meaning of I will not forget you? Those are the events that transpired at Sinai.

    חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת:

    We learned in the mishna that the early generations of pious men would wait one hour in order to achieve the solemn frame of mind appropriate for prayer.

    מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אָמַר קְרָא: ״אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ״.

    The Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Yehoshua ben Levi said: This is alluded to when the verse states: “Happy are those who dwell in Your House” (Psalms 84:5), immediately after which it is said: “They will yet praise You, Selah.”

    וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ לִשְׁהוֹת שָׁעָה אַחַת אַחַר תְּפִלָּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ״.

    And Rabbi Yehoshua ben Levi said: One who prays must also wait one hour after his prayer, as it is stated: “Surely the righteous will give thanks unto Your name, the upright will sit before You” (Psalms 140:14), meaning that after thanking God through prayer, one should stay and sit before Him.

    תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁהֶא שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם תְּפִלָּתוֹ, וְשָׁעָה אַחַת אַחַר תְּפִלָּתוֹ. קוֹדֶם תְּפִלָּתוֹ, מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ״. לְאַחַר תְּפִלָּתוֹ מִנַּיִן? — דִּכְתִיב: ״אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ״.

    That opinion was also taught in a baraita : One who prays must wait one hour before his prayer and one hour after his prayer. From where is it derived that one must wait one hour before his prayer? As it is stated: “Happy are those who dwell in Your House.” And from where is it derived that one must stay one hour after his prayer? As it is written: “Surely the righteous will give thanks unto Your name, the upright will sit before You.”

    תָּנוּ רַבָּנַן: חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת, וּמִתְפַּלְּלִין שָׁעָה אַחַת, וְחוֹזְרִין וְשׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת. וְכִי מֵאַחַר שֶׁשּׁוֹהִין תֵּשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם בִּתְפִלָּה, תּוֹרָתָן הֵיאַךְ מִשְׁתַּמֶּרֶת, וּמְלַאכְתָּם הֵיאַךְ נַעֲשֵׂית?

    The Sages taught in a baraita with regard to waiting before and after prayer: The early generations of pious men would wait one hour, pray one hour, then wait one hour again. This raises the question: Since the early pious men would spend nine hours per day engaged either in prayer or the requisite waiting periods before and after prayer, three hours each for the morning, afternoon, and evening prayers, how is their Torah preserved? There was little time remaining to review their studies. And how was their work accomplished?

    אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁחֲסִידִים הֵם — תּוֹרָתָם מִשְׁתַּמֶּרֶת, וּמְלַאכְתָּן מִתְבָּרֶכֶת.

    The Gemara answers: Rather, because they were pious they merited that their Torah is preserved and their work is blessed.

    אֲפִילּוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ לֹא יְשִׁיבֶנּוּ.

    Additionally, we learned in the mishna: Even if the king greets him while he is praying, he should not respond to him as one may not interrupt his prayer.

    אָמַר רַב יוֹסֵף, לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, אֲבָל לְמַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם — פּוֹסֵק.

    In limiting application of this principle, Rav Yosef said: They only taught this mishna with regard to kings of Israel, as a Jewish king would understand that the individual did not fail to respond to his greeting due to disrespect for the king. However, with regard to kings of the nations of the world, he interrupts his prayer and responds to their greeting due to the potential danger.

    מֵיתִיבִי: הַמִּתְפַּלֵּל וְרָאָה אַנָּס בָּא כְּנֶגְדּוֹ, רָאָה קָרוֹן בָּא כְּנֶגְדּוֹ — לֹא יְהֵא מַפְסִיק, אֶלָּא מְקַצֵּר וְעוֹלֶה!

    The Gemara raised an objection to Rav Yosef’s statement: One who is praying and saw a violent person, feared by all, coming toward him, or a carriage coming toward him and he is in the way, he should not stop his prayer but rather abridge it and move out of the way.

    לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאֶפְשָׁר לְקַצֵּר (יְקַצֵּר. וְאִם לָאו — פּוֹסֵק).

    The Gemara responds: This is not difficult. Rather, this that teaches to abridge one’s prayer rather than stopping, refers to a case where it is possible to abridge his prayer and complete it in time, in which case he should abridge it. And if it is not a situation where he can abridge his prayer, he interrupts his prayer.

    תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ. בָּא הֶגְמוֹן אֶחָד וְנָתַן לוֹ שָׁלוֹם, וְלֹא הֶחְזִיר לוֹ שָׁלוֹם. הִמְתִּין לוֹ עַד שֶׁסִּייֵּם תְּפִלָּתוֹ. לְאַחַר שֶׁסִּייֵּם תְּפִלָּתוֹ, אָמַר לוֹ: רֵיקָא, וַהֲלֹא כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם ״רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ״, וּכְתִיב ״וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם״. כְּשֶׁנָּתַתִּי לְךָ שָׁלוֹם לָמָּה לֹא הֶחְזַרְתָּ לִי שָׁלוֹם? אִם הָיִיתִי חוֹתֵךְ רֹאשְׁךָ בְּסַיִיף, מִי הָיָה תּוֹבֵעַ אֶת דָּמְךָ מִיָּדִי?!

    The Sages taught: There was a related incident, involving a particular pious man who was praying while traveling along his path when an officer [ hegmon ] came and greeted him. The pious man did not pause from his prayer and did not respond with a greeting. The officer waited for him until he finished his prayer. After he finished his prayer, the officer said to him: You good for nothing. You endangered yourself; I could have killed you. Isn’t it written in your Torah: “Take utmost care and guard yourself diligently” (Deuteronomy 4:9)? And it is also written: “Take therefore good heed unto yourselves” (Deuteronomy 4:15)? Why did you ignore the danger to your life? When I greeted you, why did you not respond with a greeting? Were I to sever your head with a sword, who would hold me accountable for your spilled blood?

    אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֲפַיֶּיסְךָ בִּדְבָרִים. אָמַר לוֹ: אִילּוּ הָיִיתָ עוֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, וּבָא חֲבֵרְךָ וְנָתַן לְךָ שָׁלוֹם — הָיִיתָ

    The pious man said to him: Wait for me until I will appease you with my words. He said to him: Had you been standing before a flesh and blood king and your friend came and greeted you, would you return his greeting?