Commentary page
Berakhot 21b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBerakhot 21b
Berakhot 21b. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 559 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
או צבור וצבור בין בראשונה בין בשניה היה עם הצבור כגון עשרה אחר עשרה וזה עמהם בשתיהן ששכח שהתפלל עם הראשונים:
רב הונא סבר יחיד המתפלל עם הצבור אומר קדוש הלכך אם לא גמר עד שלא יגיע ש"ץ לקדוש לית לן בה אבל מודים אף על פי שיחיד אומר מודים אם אינו אומרו עם הצבור הרואה את כולם כורעים והוא אינו כורע נראה ככופר במי שחבריו משתחוין לו:
מפסק לא פסיק תפלתו לקדושה לענות עם הצבור וכן למודים:
במשנה תורה דריש והאי קרא במשנה תורה הוא נאמר:
מכשפה לא תחיה ולא פירש באיזו מיתה תמות ונאמר אצלו כל שוכב עם בהמה מות יומת:
סמכו ענין לו סמכתו פרשת מכשפה לא תחיה לשוכב עם בהמה:
מה שוכב עם בהמה בסקילה כדאמרינן לה בסנהדרין פרק ד' מיתות (סנהדרין דף נד:) בגזרה שוה דתהרוגו דהכא מכי הרוג תהרגנו דמסית אף מכשף בסקילה:
אמר ליה רבי יהודה וכי מפני שסמכו הענין לשוכב עם בהמה נוציא זה המכשף לסקילה שהיא חמורה מכל מיתות שבתורה אלא מקרא מפורש יש לו במקום אחר שהוא בסקילה:
11 more comments on this page.
Rashi on Berakhot 21b · Sefaria
Tosafot
עד שלא יגיע שליח צבור למודים וטעמא לפי שצריך לשוח עם הצבור שלא יראה ככופר במי שהצבור משתחוין לו והוא הדין נמי אם יגיע למודים כששליח צבור יגיע למודים דשפיר דמי כיון שהוא משתחוה עם חביריו אבל אין גמרא פסיקא ליה כי האי גוונא אבל אין נראה דמשום מודים דרבנן נקט הכי שמצוה לענות שזה לא מצינו לו עיקר בגמ' ור"ת היה רגיל כשהיה מתפלל ביחיד כשהחזן מגיע למודים היה כורע עם הקהל בלא אמירה כלל ודוקא באמצע ברכה אבל בסוף ברכה לא דאמר לקמן (ברכות דף לד.) דאסור לשחות בסוף כל ברכה וברכה מיהו לכתחלה אין לעשות כן כדמשמע הכא וכתב רש"י בסוכה פרק לולב הגזול (סוכה דף לח:) דאדם המתפלל ושמע מפי החזן קדיש או קדושה אינו יכול להפסיק ולענות עם הצבור אלא ישתוק וימתין מעט דשומע כעונה וי"ל דלכתחלה אין לעשות כן דענייה חשיבא טפי הדור מצוה. ור"ת ור"י היו אומרים דאדרבה אי שומע כעונה הוי הפסקה אם שותק. ומ"מ נהגו העם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג. בירושלמי פרק תפלת השחר קאמר לא התפלל ובא ומצאן מתפללין מוסף אם היה יודע שיהיה מתפלל וגומר עד שלא יתחיל ש"ץ כדי לענות אמן מתפלל אם לאו לא יתפלל. באיזה אמן אמרו פליגי ביה תרי אמוראי חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפלה ולא פליגי כאן בחול כאן בשבת והא דאמרינן באמן של שומע תפלה היינו בחול לכך יש ליזהר לענות אמן בהאל הקדוש וגם לענות אמן בשומע תפלה ומתוך הירושלמי משמע שהיו רגילין לומר י"ח ברכות שלמות במוסף של חול כגון בר"ח ובחול המועד ומיהו אנן סמכינן אהא דאמר פרק תפלת השחר (לקמן ברכות דף כט.) דקאמר תמני סרי תקון תשסרי לא תקון ומה שאנו אומרים עננו בין גואל לרופא לא קשה שאינו אלא לש"ץ אבל יחיד כוללה בש"ת ועוד אומר הר"ר חיים דאיתא בתוספתא (דפ' ת"ה) בהדיא כמנהגנו דקאמר התם ימים שיש בהן קרבן מוסף כגון ר"ח וח"ה ערבית ושחרית מתפלל י"ח שלמות ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירים אותו ובמוספים מתפלל שבע ואומר קדושת היום באמצע ובירושלמי נמי י"ל דטעות סופר הוא ול"ג של מוסף אלא בא ומצאן מתפללים וכן משמע בירושלמי פרק מי שמתו דגם זו המימרא כתובה שם ולא הזכיר של מוסף כלל:
אין יחיד מתפלל קדושה וכן הלכה אבל המתפלל י"ח עם החזן לכשיגיע ש"ץ לקדושה יאמר עם השליח צבור נקדש וכל הקדושה משלם יכול לענות עם הצבור דאין זה קרוי יחיד:
Tosafot on Berakhot 21b · Sefaria · CC-BY
Rav Nissim Gaon
ר' יהודה דלא דריש סמוכין בכל התורה ובמשנה תורה דריש פירשו לטעמא דמילתא בפרק ט"ו נשים (יבמות דף ד) ואמרי ובמשנה תורה מאי טעמא דריש איבעית אימא משום דמוכח ואיבעית אימא משום דמופנה:
Rav Nissim Gaon on Berakhot 21b · Sefaria
Rashba
מר סבר יחיד אומר קדושה תמיהא לי והלא משנה שלימה שנינו במגילה (כג, ב) אין פורסין שמע וכו' בפחות מעשרה, וטעמא משום קדוש דאית ביה, ורב הונא דאמורא הוא מפליג אמתניתין. וראיתי בפירושי רש"י ז"ל דהכא הכי קאמר יחיד שמתפלל בתוך הצבור אומר קדוש.
והא אמר רבי יהושע בן לוי מנין לבעל קרי שאסור בדברי תורה שנאמר והודעתם לבניך וגו'. וכי תימא רבי יהודה לא דריש סמוכים וכו'. מכאן נראה שהמקשה היה סבור דרבי יהושע בן לוי אסור מדאורייתא קאמר, ולא שמיעא ליה אידך דרבי יהושע בן לוי דאמר לקמן (ברכות כב, א) מה טיבן של טובלי שחרית הללו, ופרישנא דהכי קאמר מה טיבן בטבילה אפשר בנתינה, ונתינה בדאורייתא ליכא, ומההיא שמעינן בודאי דרבי יהושע בן לוי אסור מדרבנן קאמר ומשום גדר גדול שגדרו חכמים וכדאמרינן לקמן (שם).
Rashba on Berakhot 21b · Sefaria
Ritva
ר' יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם קס"ד השתא דכיון דר' יהודה מחייב ליה בדרבנן טעמיה משום דקסבר בעל קרי מותר בדברי תורה וכיון שכן אפי' כדרכו נמי קורא ומוציא בשפתיו. והא"ר יהושע בן לוי מנין לבעל קרי שאסור בדברי תורה שנאמר והודעתם וכו' ליכא למימר ודאי דריב"ל מדאורייתא סבירא ליה דבעלי קריין אסורין דודאי תקנת עזרא היא כדאיתא בבבא קמא ולקמן מייתי לה ועוד דהא לקמן דריש האי קרא לדרשא אחרינא ואמאי והא אפקיה אלא ודאי אסמכתא בעלמא הוא דסמיך לי' לקרא. וא"ת א"כ מאי אקשי ליה לר' יהודה מהאי כיון דלא מדאורייתא. י"ל דאכתי קשיא משום תקנת עזרא ולא נחית תלמודא למידק עליה השתא אי הויא אסמכתא או לא ונקיט לה כאלו היא דאורייתא ולא איכפת ליה משום דבמסקנא הא מתרצן כולהו דאסיקנא דר' יהודה סבר דבעל קרי אסור בדברי תורה כדלקמן:
אפי' מאן דלא דריש סמוכין בכל התורה כולה במשנה תורה דריש טעמא משום דמשנה תורה דברי משה הן. ואעפ"י שכולן נאמרו מפי הגבורה. מ"מ כיון שכבר נאמרו תחלה בסדור אחר ועכשו חוזר ואומר בסדור אחר ודאי כשסומך הדברים זה לזה לדרשא נסמכו כיון שאינם סדורין בסידור ראשון:
מה אוב וידעוני בסקילה אף מכשפה נמי בסקילה משום דהוה ליה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ולא הוי דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש שהרי כבר נאמרה במכשפה מיתה אלא שלא נתפרש באיזו מיתה:
נושא אדם אנוסת אביו וכו' דת"ק סבר דלא אסרה תורה אלא על ידי קידושין בלבד ור' יהודה אוסר וכו':
דאמר ריב"ל כל המלמד את בנו תורה כאלו קבלה מהר סיני שנאמר והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת. מכאן מוכח דמאי דאמרינן לעיל דר' יהושע דריש מהאי קרא דבעל קרי אסור בדברי תורה אסמכתא בעלמא הוא דאי לראיה ממש היכי דריש מיניה דרשא אחרינא:
תנן זב שראה קרי שהיה טמא טומאת זיבה שהיא חמורה וראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע וכו' דקא סבר ת"ק דאע"ג דלא עלו מטומאתם בטבילה זו ולא נטהרו מ"מ מאי דאיפשר ליטהר מטהרין ור' יהודה סבר דכיון שלא נטהרו בטבילה זו ועדיין בטומאה חמורה הן פטורין מלטבול כיון שאין נטהרין לגמרי:
Ritva on Berakhot 21b · Sefaria
Meiri
מי שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללים אם יכול להתחיל בתפלתו ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה, יתפלל עד שיגיע שליח צבור לקדושה ויאמר קדושה עם הצבור מפני שהיחיד אינו אומר קדוש בתפלת עצמו וצריך לו להשתדל לאמרו עם הצבור, שמא תאמר יתפלל ויפסיק לקדוש אינו ראשי שאין מפסיקין בתפלה לא לקדושה ולא לקדיש ולא לברכו ולא למודים ולא לשום דבר ומכל מקום גאונים הראשונים כתבו שאם מתחיל בתפלתו עם שליח צצבור וקורא עמו מלה במלה עד שמגיע לקדושה עונה ואין זה נקרא הפסקה, וגדולי המפרשים מוסיפים בדבריהם שאף נסח הקדושה ר"ל כתר יתנו וכו' או אי זה נסח שיאמר הוא צריך לאומרו מלה מלה שיראה לגמרי כעושה עצמו טפל לתפלת החזן, ויש מי שאומר שאינו צריך אלא שיתחיל וימתין אחר מחיה המתים עד שיגיע ש"צ לשם ויענה עמו, ומכל מקום היה עומד בשאר מקומות של תפלה כשהגיע ש"צ לקדוש אינו מפסיק אלא שותק ויוצא ידי שתיהן שהרי שומע כעונה, ויש חולקים לומר שלא לשתוק ואין הדברים נראין, וברכת ק"ש כבר ביארנו שמפסיקים בהם לקדושה וקדיש על הצדדים שהזכרנו בפרק היה קורא:
יש מי שאומר שדין מודים ודין קדוש שוים בענין זה ומי שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללים אם יכול להתחיל ולגמור עד שיגיע ש"צ למודים ויכרע עם הצבור יתחיל ואם לאו לא יתחיל ואע"פ שהיחיד אומר מודים מכל מקום כל שהכל כורעין והוא אינו כורע זילא מילתא, ואין הדברים נראין ואין לחוש אלא לקדושה אבל לא למודים ולא לקדיש ולא לברכו:
מה שאמרנו שאין היחיד אומר קדוש, בקדושת שמנה עשרה הדברים אמורים אבל קדושת יוצר אור ושל סדר קדושה ספור דברים הוא ויחיד אומרן בתפלתו, ויש חולקים בכך אלא שהדברים נראים כמו שכתבנו וכן כתבוה גדולי המחברים בתשובת שאלה אע"פ שבקצת חבוריהם כתבוה בהפך ואותה שבסדר קדושה מיהא ר"ל ובא לציון אין ספק שהיחיד אומרה:
מי שמצא שליח צבור שמתחיל תפלת המנחה בקול רם וזה מתחיל תפלת ערבית וקורא עמו מלה מלה יש אומר שאין זה מפסיק לקדוש שלא התירו אלא בתפלה ששליח צבור אומר בה קדוש, אפילו היה ש"צ מתחיל בתפלת יוצר וזה בתפלת מוסף יש שמפקפקים בזה הואיל ואין זו אותה תפלה בעצמה שש"צ מתפלל ויש חולקים לומר שמפסיק ואומר קדושה רבה עם ש"צ אע"פ שתפלת היוצר אין בו קדושה רבה ואין בידינו להכריע:
כבר ידעת שד' מיתות נמסרו לב"ד סקילה שריפה הרג וחנק מכשפה ושוכב עם בהמה ובעל אוב וידעוני הרי הן בכלל הנסקלים והרבה מלבד אלו וכלן עם מחוייבי שאר מיתות יתבאר ענינים במס' סנהדרין:
אע"פ שביאה דרך אישות אוסרת אותה לקרוביו מכל מקום ביאה שלא מדרך אישות אינה אוסרת, מכאן אמרו נושא אדם אנוסת אביו אנוסת בנו ומפותת בנו ועיקר דבר זה יתבאר במס' יבמות:
כל המלמד את בנו תורה כאלו קבלה מהר סיני שנא' והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב:
Meiri on Berakhot 21b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה עד שלא יגיע ש"צ כו' שזה לא מצינו לו עיקר בתלמוד כו' עכ"ל ק"ק דמודים דרבנן יש לו עיקר בתלמוד במסכת סוטה גם בירושלמי ולשון הרא"ש אינו כן ע"ש ודו"ק:
בא"ד מתפלל כו' עד שלא יכנס כו' עכ"ל ולשון הרא"ש עד שלא יגיע ש"צ כו' ע"ש:
Chidushei Halachot on Berakhot 21b · Sefaria
Shita Mekubetzet
ר' יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם קא סלקא דעתין השתא דכיון דר' יהודה מחייב ליה בדרבנן טעמיה משום דקסבר בעל קרי מותר בדברי תורה וכיון שכן אפילו כדרכו נמי קורא ומוציא בשפתיו:
והאמר ר' יהושע בן לוי מנין לבעל קרי שאסור בדברי תורה שנאמר והודעתם וכו' - ודאי ליכא למימר דר' יהושע בן לוי מדאורייתא סבירא ליה דבעלי קריין אסורין דודאי תקנת עזרא היא כדאיתא בבבא קמא ולקמן מייתי לה. ועוד דהא לקמן דריש האי קרא לדרשא אחרינא ואמאי והא אפקיה. אלא ודאי אסמכתא בעלמא הוא דסמיך ליה לקרא. וא"ת אם כן מאי אקשי ליה לר' יהודה מהאי כיון דלא מדאורייתא. יש לומר דאכתי קשיא משום תקנת עזרא ולא נחית תלמודא למידק עליה השתא אי הויא אסמכתא או לא ונקיט לה כאלו היא דאורייתא ולא איכפת ליה משום דבמסקנא הא מתרצן כולהו דאסיקנא דר' יהודה סבר דבעל קרי אסור בדברי תורה כדלקמן:
אפילו מאן דלא דריש סמוכין בכל התורה כולה במשנה תורה דריש טעמא משום דמשנה תורה דברי משה הן. ואף על פי שכולן נאמרו מפי הגבורה מכל מקום כיון שכבר נאמרו תחלה בסדור אחר ועכשיו חוזר ואומר בסדור אחר ודאי כשסומך הדברים זה לזה לדרשא נסמכו כיון שאינם סדורין בסידור ראשון:
מה אוב וידעוני בסקילה אף מכשפה נמי בסקילה משום דהוה ליה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ולא הוי דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש שהרי כבר נאמרה במכשפה מיתה אלא שלא נתפרש באיזו מיתה:
נושא אדם אנוסת אביו וכו' דתנא קמא סבר דלא אסרה תורה אלא על ידי קידושין בלבד ור' יהודה אוסר וכו':
דאמר ר' יהושע בן לוי כל המלמד את בנו תורה כאלו קבלה מהר סיני שנאמר והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת - מכאן מוכח דמאי דאמרינן לעיל דר' יהושע דריש מהאי קרא דבעל קרי אסור בדברי תורה אסמכתא בעלמא הוא. דאי לראיה ממש היכי דריש מיניה דרשא אחרינא:
תנן זב שראה קרי שהיה טמא טומאת זיבה שהיא חמורה וראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע וכו'. דקא סבר תנא קמא דאף על גב דלא עלו מטומאתם בטבילה זו ולא נטהרו מכל מקום מאי דאיפשר ליטהר מטהרין. ור' יהודה סבר דכיון שלא נטהרו בטבילה זו ועדיין בטומאה חמורה הן פטורין מלטבול כיון שאין נטהרין לגמרי:
Shita Mekubetzet on Berakhot 21b · Sefaria
Penei Yehoshua
בתוספות בד"ה עד שלא הגיע ש"ץ למודים כו' וה"ה נמי אם הגיע למודים כשהש"ץ כו' אבל אין גמרא פסיקא ליה כה"ג עכ"ל. ולפ"ז משמע דתוס' כתבו כן מסברא דנפשייהו ואף דלכאורה לדידן לא נ"מ בהאי פיסקא דהא קיי"ל כריב"ל דכשמצא ציבור שמתפללין צריך לגמור עד שלא הגיע ש"ץ לקדושה אלא דאכתי נ"מ במי שנכנס לב"ה וממתין להתפלל עד שגמר הש"ץ הקדושה או שבא לב"ה לאחר קדושה דבכה"ג בעינן שיהיה יוכל להתחיל ולגמור עד שיגיע הש"ץ למודים דריב"ל אית ליה נמי הא דר"ה כדמשמע בשמעתין וכן כתבו הפוסקים וע"ז כתבו מסברא דה"ה אם יגיע למודים כשהש"צ הגיע למודי ואף דלפ"ז לא הו"ל לפרש כן אלא לענין קדושה לחוד במי שבא לב"ה ורוצה להתחיל תפלתו עם הש"ץ ויאמר קדושה עם הש"ץ דרשאי כמו שכתבו התוס' בסמוך בד"ה אין יחיד והא ודאי הוי מילתא דשכיחא טפי מלענין מודים שצריך לצמצם כל תפלתו עד שיגיע למודים עם הש"ץ אלא דאפילו הכי קבעו התוס' למילתייהו בדר"ה משום דלכאורה הוי משמע מדבריו איפכא דמדקאמר ומצא צבור שמתפללין משמע שמתפלל באמת עם הציבור ואפ"ה מסיים בהו אם יכול להתחיל ולגמור ע"כ דלענין מי שרגיל להאריך בתפלתו איירי ואתי לאשמעינן דבדידיה משערינן ולפ"ז הו"א דלא סגי במה שהגיע לומר מודים עם הש"ץ דאלת"ה למה אר"ה שצריך לגמור עד שלא הגיע הש"צ למודים ולכך כתבו התוס' דאין בזה סתירה לסברתם דודאי לעולם דבהכי סגי שיאמר עם הש"צ. אלא הא דלא קאמר הכי משום דלא פסיקא ליה כה"ג שענין זה צריך צימצום ביותר לכוין בכל תפלתו שיגיע למודים עם הש"ץ כיון דעיקר מילתא דר"ה איירי כשהתחיל להתפלל קודם הש"ץ עם הציבור וא"כ בנקל יכול לגמור כל תפלתו קודם שיגיע הש"ץ למודים אבל במי שבא לבה"כ בענין שאינו יכול כלל להתפלל עם הציבור שכבר גמרו תפלתם אלא שרוצה להתפלל עם הש"צ ולומר עמו מודים דבהא לא איירי ר"ה ואה"נ דר"ה מודה בכה"ג דש"ד ומדר"ה נשמע לריב"ל לענין קדושה כדפרישית וכן לענין מודים אם מתחיל להתפלל עם הש"צ אחר קדושה כנ"ל בכוונת התוס' ודוק היטב:
בא"ד בירושלמי פרק תפלת השחר כו' באמן של שומע תפלה ולא פליגי כו' עכ"ל. ויל"ד למה הביאו התוס' זה הירושלמי דלכאורה התלמוד שלנו אין סובר כן דאם כן לא א"ש הא דקאמר רב הונא אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים ות"ל דצריך להתחיל ולגמור קודם שיגיע הש"צ לשומע תפלה כדי שיענה אמן אחריו ודוחק לומר דעיקר מלתא דר"ה לא איירי אלא בשבתות וי"ט. מיהו אפשר דר"ה מילתא דפסיקא נקט דשומע תפלה לא פסיקא ליה כ"כ כיון דלא שייך בשבתות וי"ט מש"ה נקט מודים מיהו בחול נמי איכא נ"מ טובא במודים לענין התחלה במי שלא התחיל להתפלל עד שכבר ענה אמן על ברכת שומע תפלה אפ"ה צריך להמתין ג"כ עד שיגיע ש"צ למודים וק"ל:
בא"ד ומתוך הירושלמי משמע שהיו רגילין לומר י"ח ברכות כו' ובירושלמי נמי י"ל דטעות סופר הוא כו' עד סוף הדיבור. ואף שאיני כדאי להשיג על דבריהם מ"מ נראה דוחק גדול לומר דלא גרסינן של מוסף כיון דלא גרסינן ליה בירושלמי בפרק מי שמתו ולכאורה אדרבה מוכח להיפך דבפרק מי שמתו דבתפלת שחרית קאי התם כל הסוגיא מש"ה קתני סתמא משא"כ בפ' תפלת השחר דכל הסוגיא דהתם לענין תפלת מוסף מיירי ואמתני' דאין תפלת המוספים אלא בחבר עיר קאי כל הסוגיא דמקמי הא מיירי בפלוגת' דר"א בן עזריה ורבנן וא"כ האיך אפשר לפרש דאיירי בשאר תפלות במלתא דלא איירי בה הסוגיא דלעיל מיניה כלל ועוד דבכל ספרי הירושלמי שלפנינו הכי גרסינן רבי יונה בשם רבי זירא נתפלל של שחרית ובא ומצאן מתפלל של מוסף מתפלל עמהם לא נתפלל של שחרית ובא ומצאן מתפלל של מוסף אם יודע שהוא מתחיל וגומר כו' כדי לענות אחריו אמן יתפלל ואם לאו אל יתפלל באיזה אמן אמרו כו' ואם כן לפי גירסת התוס' לא שייך הך בבא דרישא דנתפלל של שחרית כלל ועוד מ"ש רישא דקאמר סתמא מתפלל עמהם ומ"ש סיפא דקאמר אם יכול להתחיל ולגמור לכך היה נ"ל לפרש דודאי דוקא בתפלת מוסף איירי והכי קאמר שאם כבר התפלל של שחרית ומצא ציבור שמתפללים מוסף מתפלל עמהם של מוסף בכל ענין אע"פ שלא יוכל לענות אמן אחר הש"ץ דלא דמי תפלת מוסף לשאר תפלות שעיקרן משום תפלה ואינן אלא לרמז בעלמא כנגד תמידין משא"כ תפלת מוסף שעיקר התפלה להזכיר קרבן מוסף דמש"ה ס"ל לר"א בן עזריה דאינה אלא בחבר עיר מש"ה איכא למימר דאפילו חכמים דפליגי אר"א בן עזריה מודו דלכתחלה יש לו להתפלל עם הצבור אף ע"פ שלא יוכל לגמור ולענות אמן ואהא מסיק שפיר בסיפא דכל שלא נתפלל שחרית ומצא הצבור מתפללין מוסף שרוצה להתפלל תפלת שחרית של שחרית בעוד שהצבור מתפללין מוסף כדי שתהא תפלתו בשעה שהצבור מתפללין וקס"ד דלא איכפת לן באמן של מוסף כיון שאינה תדירא כמו שאר תפלות אלא תפלה נוספת קמ"ל דאין לחלק ודמי לשאר תפלות אם יכול להתחיל ולגמור לענות אמן רשאי ואם לאו אינו רשאי. אלא כי היכי דלא נימא שאל יתפלל אלא א"כ יענה אמן אחר כל ברכת הש"צ עד שיסיים הש"צ תפלתו ומש"ה מייתי אגב גררא הך מימרא דפרק מי שמתו באיזה אמן אמרו דאיירי בשאר תפלות כן נ"ל ליישב גירסת הספרים שלנו ולפ"ז אין כאן הוכחה שהיו רגילין להתפלל תפלת י"ח במוסף אלא דהא דקאמר התם בפרק מי שמתו ולא פליגי כאן בחול כאן בשבת היינו לענין הא מילתא לחוד דלא איכפת לן באמן שאחר סיום גמר תפלת הש"צ וכ"ש משאר ברכת אמן כגון בשבת וי"ט שאין מתפללין י"ח יכול להתחיל ולהתפלל לאחר שגמר הש"צ קדושה וענה אמן אחר האל הקדוש כנ"ל בכוונת הירושלמי ומש"ה נמי לא מייתי בפרק תפלת השחר הך מלתא דלא פליגי כאן בחול וכאן בשבת כיון דכולה מלתא דאמר הכא באיזה אמן אמרו לא מייתי לה אלא אגב גררא דפ' מי שמתו ובין הכא ובין הכא בשאר תפלות איירי כדפרישית. ויותר נראה לפרש בשיטת הירושלמי שלא היו רגילין להתפלל מוסף תפלה מיוחדת לגמרי כמו שאנו מתפללין תכנת שבת אלא שהיו מתפללין אותה כמו שמתפללין בשבת בשחרית. אלא שכוללין באותה תפלה ענין קרבנות מוסף ובזה יתיישב היטב בירושלמי התם בפלוגתא דרב ושמואל בענין תפלת מוסף שצריך לחדש בה דבר כמו שיבואר בקונטרס אחרון:
בגמ' פסקא רבי יהודה אומר מברך לפניהם למימרא דסבר ר' יהודא כו' והאמר ריב"ל מנין לבעל קרי שאסור בדברי תורה כו'. ויל"ד דלפרש"י ותוס' במשנתינו דהא דקאמר ת"ק ואינו מברך בין בברכת ק"ש ובין בבה"מ דלפניו איירי לענין הרהור וא"כ פשטא דלישנא דמתניתין במלתא דרבי יהודה דקאמר מברך לפניהם ולאחריהם נמי משמע ע"י הרהור שהרי הדיבור לא נזכר במשנה כלל לפירושם וא"כ לא הוי מקשה הכא מידי מדריב"ל דהא למאי דס"ד השתא דריב"ל מדאורייתא איירי מדקאמר וכ"ת רבי יהודה סמוכין לא דריש משמע דדרשא גמורה היא דילפינן מסיני וא"כ בסיני גופא לא אשכחן דאסור להרהר אלא להוציא בשפתיו כדאמר הש"ס לעיל כדאשכחן בסיני ולפ"ז שפיר מצינו למימר דרבי יהודה אית ליה דריב"ל ולא שרי ר' יהודה אלא להרהר כפשטא דמתני' וכדמשני הש"ס בסמוך וצ"ל דהמקשה דהכא אסיק אדעתיה הך ברייתא דבסמוך דרבי יהודה קאמר מוציא בשפתיו אלא דניחא ליה להמקשה לאקשויי ממתניתין כסוגיית הש"ס בכמה דוכתי. ועי"ל בענין אחר דבלא"ה קשיא לי מאי ס"ד דריב"ל מדאורייתא ממש קאמר דדריש סמוכין אם כן תקשי למה הוצרך תקנת עזרא לבעלי קריין כדמסיק הש"ס להדיא בס"פ מרובה דעיקר תקנת עזרא לבעלי קריין היינו לדברי תורה. וליכא למימר דהשתא ס"ד דריב"ל לית ליה תקנת עזרא כלל דבכה"ג כתבו התוס' שם בפרק מרובה אליבא דרבי יהודה ב"ב ע"ש אלא דבסוגיא דהכא א"א לפרש כן דהא לקמן מקשה הש"ס בפשיטות ונחזי עזרא היכי תיקן והיינו ע"כ שדבר פשוט ומצוי הוא שאפילו בפרטי התקנה היה דבר ידוע לכל וא"כ היאך נאמר ששום תנא או אמורא יסבור שלא תיקן עזרא כלל טבילה לבעלי קריין לכך נ"ל דלמאי דס"ד השתא דריב"ל דרשא גמורה קאמר היינו לענין דבור והוסיף עזרא לתקן דאפילו בהרהור אסור וא"כ מקשה הכא שפיר אדר"י. מיהו כל זה למאי דס"ד השתא דריב"ל דרשא גמורה קאמר מה שא"כ למסקנא דמייתי הש"ס אידך דריב"ל דדריש סמוכין למילתא אחריתא וא"כ ע"כ דלת"ק דרבי יהודה נמי הך סמוכין דריב"ל לאו דרשא גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא דתקנת עזרא משום דסמך אהך אסמכתא כמו שפרש"י ז"ל להדיא לעיל בד"ה כדאשכחן בסיני ע"ש וע"כ דהכי הוא דאלת"ה קשיא דריב"ל אדריב"ל גופא וכיון דתקנת עזרא אסמכתא בעלמא היא שפיר מצינו למימר דרבי יהודה ורבנן בהא קמיפלגי דרבנן סברי כי היכי דתקן עזרא לד"ת ה"נ תקן לענין ברכות ותפלה ורבי יהודה סבר דלא תקן אלא לד"ת אי מטעמא דמסיק לקמן שלא יהיו ת"ח מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים או משום דת"ת אין לה קצבה ויכול להמתין עד שיטבול וילמוד אח"כ משא"כ בברכת ק"ש ובה"מ דלא שייך להמתין שיעבור הזמן מש"ה סובר דלא תקן עזרא והשתא נמי א"ש הא דמקשי רבי יהודה אדר"י מתפלה כן נ"ל ודו"ק ועיין מ"ש לעיל במשנתינו ובפלוגתא דרבינא ור"ה ועיין עוד בסמוך:
Penei Yehoshua on Berakhot 21b · Sefaria
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
גמרא אמר רבי יהודה ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא. רבינו יצחק אלפסי ז"ל כתב דקיימא לן קריאת שמע דאורייתא, ותמהו עליו האחרונים למה לא פסק כר' יהודה דהוא רביה דר' אלעזר. והנה בריש מסכתין בגמרא, במערבא בעי לה מבעיא, האי ובא השמש ביאת שמשו הוא או ביאת אורו הוא, והדר פשטו לה מברייתא דקתני משעה שהכהנים זכאים לאכול בתרומתן וסימן לדבר צאת הכוכבים, וקשיא לי למאי צורך פשטו מברייתא והא ממתני' הו"מ למפשט, דתלי זמן ק"ש דערבית בזמן אכילת תרומה, ואם איתא דביאת אורו הוא ואוכלים בתחלת שקיעה דהוא ד' מיל קודם צאת הכוכבים איך יקרא אז ק"ש דערבית הא יום גמור הוא, וכדפריך ר' יהודה לר' מאיר בברייתא והרי כהנים מבעוד יום הם טובלים הרי דבזמן תפלה שהוא זמן מועט קודם בה"ש הוי יום גמור לענין ק"ש וכש"כ בתחלת שקיעה. לא מבעי להרא"ש דגם לר"י דזמן תפלת ערבית מפלג המנחה ואילך, דמ"מ לאו זמן ק"ש הוא דתליא בשכיבה בודאי קשה. אלא אף להתוס' דלר"י זמן ק"ש ג"כ מפלג המנחה ואילך דזמן ק"ש תליא בזמן תפלה, מ"מ הא חזינן דר"י הקשה לר"מ והלא כהנים מבע"י הם טובלים והיינו כמ"ש התוס' דבשלמא לדידי לא תליא כלל בזמן שכיבה אלא לדידך דאמרת משעה שהכהנים טובלים דאינו זמן תפלה דלר"י ז"ת במוקדם מזה, מפלג המנחה, ולרבנן לא הוי זמן תפלה עד הלילה, וע"כ דסבירא לך דק"ש תליא בזמן שכיבה ופריך והא מבע"י טובלים וליכא זמן שכיבה, א"כ כזה יקשה במתני' דאם איתא דביאת אורו הוא וכהנים אכלי בתחלת שקיעה איך תולה זמן ק"ש בזה כיון דאינו זמן תפלה וגם זמן שכיבה ליכא כיון דעודו יום גדול: ויש לומר בזה למה דדקדקנו עוד על פרכת הש"ס ודלמא ביאת אורו הוא, והא י"ל דבאמת ספוקי מספקא לן פירושא דקרא אי ביאת שמשו או ביאת אורו הוא ומאי דאסורים לאכול בתרומה הוא מטעם ספק דדלמא ביאת שמשו הוא, וניחא לן דהכי פריך דלמא ביאת אורו הוא, וכיון דיש עכ"פ ספק בפירושא א"כ יהא רשאים לאכול עכ"פ בבין השמשות מטעם ס"ס ספק ביאת אורו הוא ואת"ל ביאת שמשו דלמא בה"ש לילה הוא (אאב"ה עיין בחדושים ריש ברכות), ואולם מ"מ יקשה ע"ז מאי פריך דלמא ביאת אורו אימא דבאמת אכלי בתרומה בבה"ש וזמן ק"ש ג"כ בה"ש, ואדרבא היינו מרויחין בזה דלא יקשה בזה פרכת הש"ס רומיא דר"א אדר"א דאמר בברייתא דזמן ק"ש משעה שקידש היום בע"ש היינו בה"ש, דבאמת גם מה דאמר במתני' משעה שהכהנים אוכלים היינו בה"ש, וצ"ל דהמקשן סמך דמפורש בברייתא וסי' לדבר צה"כ, ולפ"ז ניחא, דבמערבא העלו לדון דהוי ספק בפירוש הקרא אם ביאת שמשו אם ביאת אורו ויש להתיר באכילת תרומה בה"ש מדין ס"ס, וא"כ לא היה מקום לפשוט ממתני' דדלמא מה דקתני משעה שהכהנים אוכלין היינו בה"ש, ולזה פשטומ הברייתא דקתני סימן לדבר צה"כ, ומוכח דבהחלט אמרינן דובא השמש היינו ביאת שמשו. אמנם יש לידון טובא אם יש לדון להתיר בה"ש בתרומה מדין ס"ס כיון דעתה באנו לדון דשמא בה"ש לילה, ואם אחר אכילת תרומה בתחלת בה"ש יטמא בשרץ ויטבול עצמו מיד בתוך בה"ש, למחר יבא לאכול בתרומה מתחלת שקיעה מדין ס"ס, ספק ביאת אורו, ואת"ל ביאת שמשו שמא אתמול כשטבל עצמו בה"ש היה עדיין יום, והיה לו אתמול ביאת שמשו וא"כ יקל בזה ובזה והוי ס"ס דסתרי ודמי ממש למ"ש תוס' נדה (דף כז ע"א). והנה יותר יש לתמוה כזה על פירש"י דפירש דאמאי דמשני לעיל (דמתני' דקתני משעה שהכהנים נכנסים לאכול, ולא קתני להדיא משעת צאת הכוכבים, דמלתא אגב אורחא קמ"ל דכפרה לא מעכבא מלאכול בתרומה) מקשה דענ"ל דכפרה לא מעכבא, דדלמא ביאת אורו היינו שיאור היום השמיני ויטהר האיש בהבאת קרבנותיו ואחר יאכל, ויקשה אמאי הוצרכו לבני מערבא לפשוט מהברייתא, הא ממתני' יש לפשוט דתולה זמן ק"ש דערבית באכילת תרומה, והא פשיטא דא"א לומר דיחול זמן ק"ש דערבית אחר שיאור היום, וכבר השיג רבינו זרחיה הלוי על פירש"י מכח קושיא זו, וטענה גדולה וחזקה היא, ואי דדלמא מתני' בלא מחסרא כפרה, גם בברייתא י"ל דמיירי בהכי. ובגליון המשניות כתבתי להעמיד פירש"י, והוא דבמה דאמר בגמרא דמתני' קמ"ל דכפרה לא מעכבא קשה דיותר הו"ל למימר דקמ"ל דאף כשהגיע זמן ק"ש מותר לאכול אכילה מועטת דהיינו טעימה, דכיון דתולה זמן ק"ש בזמן אכילת כהנים בתרומתן ואיך אכלי הא הגיע זמן ק"ש, וע"כ דאכילה מועטת שרי והכהנים אוכלים היינו אכילה מועטת, והרי מוכח לכאורה דתוספות מפרשי הכי ההיא דכהנים אוכלים דמתני', דהא על הברייתא בסמוך דקתני מאימתי קורין שמע בערבין משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח, הקשו תוס' עני גופא מתי יתפלל, דהא אמרת זמן אכילתו היינו זמן ק"ש, וכיון שבא זמן ק"ש אסור להתחיל בסעודה עד שיתפלל, וקשה אמאי נטרו בקושייתם ולא הקשו כזה ממש על מתני' דכהנים גופייהו מתי יתפללו, דהא אמרת זמן אכילתן היינו זמן ק"ש, ובפשוטו נראה דה"ט דבמתני' יש לפרש דהאי לאכול היינו אכילה מועטת, (ויהיה סייעתא להמג"א בהל' ק"ש סי' רל"ה דדייק מלישנא דהתוס' הנ"ל דדוקא סעודה אסורה אבל טעימה שריא) אבל בברייתא לאכול פתו במלח ודאי משמע סעודה ממש וקשיא להו שפיר, וא"כ הו"ל להגמ' לומר דאגב אורחא קמ"ל דטעימה שריא, וזהו עדיף יותר לומר דאשמע לן במידי דעסיק ביה דהיינו בדיני ק"ש גופא, וגם דל"צ דאגב אורחא קמ"ל, דהא קמ"ל מידי דעדיין לא נשנית בשום מקום, דטעימה שרי. ואולם מדלא משני הכי, משמע דבאמת לא ניחא לגמרא לומר דטעימה שרי, והוא דמלשון הברייתא (לקמן דף ד) כדי שלא יהא אדם בא מן השדה ואומר אוכל קימעא כו' ואח"כ אקרא ק"ש, משמע דאפילו קימעא דהיינו אכילה מועטת אסורה (וכמו שבאמת מדייק מזה התה"ד) והאי נכנסין לאכול דמתני' צ"ל דהיינו שאין להם עוד טומאה, ונכנסין לאכול היינו רשאין לאכול תרומה אבל אין אוכלין עד שיקראו ק"ש ויתפללו, (שוב ראיתי למרנא מוהר"ש איידלס שכתב דמש"ה לא הקשו תוס' על המתני' דיש לפרש לאכול היינו רשאין לאכול, ובאמת כפי מה שכתבתי בגליון המשניות דדקדוקו דהמג"א מלשון תוס' אינו מחוור אלא דגם להתוס' אסור בטעימה צריכין אנו לפירושו דמהרש"א). וכיון שכן ניחא דבמערבא לא פשטו ממתני' משום דממתני' לחוד ליכא למפשט די"ל דמה דלא קתני להדיא משעת צאת הכוכבים לא משום דאתי לאשמעינן דכפרה לא מעכבא דמתני' מיירי בכהנים דלא מחסרא כפרה אלא דאתי לאשמעינן דטעימה מותר בזמן ק"ש דפשטא דלישנא לאכול היינו דבאמת אוכלין דטעימה שריא והיה מוכרח לצרף לזה הברייתא דאל יאמר אוכל קימעא דמיניה מוכח דטעימה אסור ונכנסין לאכול היינו רשאין, א"כ היה צריך למפשט ממתני' וברייתא יחד, לזה ניחא להו יותר למפשט מברייתא לחודיה דקתני סי' לדבר צה"כ דבזה ליכא למימר דמיירי בלא מחוסרי כפרה דא"כ לתני מזמן יציאת הכוכבים לחוד ולמאי תלי זמן ק"ש בהיתר אכילה דתרומה, דודאי לא אפשר דאתי לאשמעינן דטעימה מותר, דהא מלשון הברייתא זכאין לאכול ליכא למשמע מיניה הא דטעימה שרי דהא לא קתני אוכלין רק זכאין, אע"כ דאתי לאשמעינן דכפרה לא מעכבא [אב"ה עיין בחידושי' לקמן עירובין דף לא ע"ב]: ולכאורה אין דברינו בגליון מספיקים להעמים כן בכוונת רש"י, דנראה דרש"י לא ס"ל לאסור טעימה, והוא דבמה דאיתא לקמן (דף ד' ע"ב) אמר מר קורא ק"ש ומתפלל מסייע ליה לר"י דאמר ר"י איזהו בן עה"ב זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית, כתב רש"י מסייע ליה לר"י דאמר דערבית נמי ק"ש ואח"כ תפלה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ודלא כריב"ל דאמר תפלה ואח"כ ק"ש, מאריכות לשון זה משמע דלא הוי סיוע ממש דבעי שיסמוך גאולה לתפלה דלא נזכר זה בברייתא אלא דהוי לאפוקי דריב"ל דס"ל תפלות באמצע תקנום, ואם איתא דרש"י ס"ל דמלשון אל יאמר אוכל קימעא משמע דאפילו טעימה אסורה והרי הטעם דטעימה אסורה הוא משום דק"ש דאורייתא [אאב"ה עיין במג"א סימן רל"ה מבואר דזהו הטעם] א"כ הו"ל לרש"י לפרש ברווחא דהכי אמרינן מדקתני אל יאמר אוכל קימעא כו' וקורא ק"ש ומתפלל דמשמע דאסור באכילת קימעא עד אחר התפלה, ואמאי נהי דקודם ק"ש אסור בטעימה דהוא דאורייתא, מ"מ בין ק"ש לתפלה יהא מותר בטעימה, אע"כ דצריך לסמוך גאולה לתפלה ואינו רשאי להפסיק ולטעום והוי סייעתא ממש לר"י וסוגיא כפשטו. ולומר דס"ל לרש"י דאפילו קודם תפלה דרבנן אסור בטעימה, מנ"ל לרש"י כזה, ובפרט לפמ"ש בישוב קושיית הרז"ה דממתני' לחוד ליכא למפשט בעיא דמערבא, די"ל דמיירי בלאו מחוסרי כפרה ולאשמעינן דטעימה מותר הרי דיש מקום לומר דאפילו קודם ק"ש טעימה מותר, ורק מכח הוכחה מלישנא דברייתא דלא יאכל קימעא דטעימה אסורה, וכיון דמהברייתא לא מוכח רק דאסור לק"ש פשיטא די"ל דהדין דקודם תפלה דהוא דרבנן שרי, דפשיטא דיש חילוק גדול בין דאורייתא לדרבנן, כדמחלקין לענין אם התחילו בסעודה, דמפסיקין לק"ש ולא לתפלה, ה"נ י"ל לחלק לענין טעימה, ושפיר יש לפרש דמסייע ממש לר"י דגם בערבית צריכין לסמוך גאולה לתפלה: וביותר דהא מוכח דטעימה קודם תפלה שרי, דהא קיי"ל לקמן (דף כח) ולית הלכתא כריב"ל דאמר כיון שהגיע תפלת מנחה אסור לו לטעום, הרי דקיי"ל דטעימה מותר, וע"כ טעמא דתה"ד דאוסר טעימה קודם ק"ש רק בק"ש דהוא דאורייתא: אמנם מזה אין ראיה די"ל דהמג"א דנתן הטעם דק"ש דאורייתא, וכתב עלה דל"ל משום דאיכא אונס שינה דתוס' בסוכה (דף לח) דחו טעם זה ע"ש, ולענ"ד תמוהים דבריו דנהי דתוס' דחו היטב להך טעמא מדאמרינן בשבת דתפלת ערבית דכולה לילה זמנה אתי למפשע ולא משום אונס שינה, מ"מ הא עכ"פ אמרינן דתפלת ערבית חמור מתפלת מנחה כיון דכולה לילה זמנה אתי למפשע ה"נ י"ל לענין טעימה, דקודם מנחה הוא דשרי אבל קודם תפלת ערבית אסור, וכיון דליכא סתירה לדין זה י"ל דרש"י הוכיח כן דאם איתא דליכא טעמא אחרינא בברייתא דלא יאכל קימעא רק משום דק"ש דאורייתא יקשה לרב יהודה דס"ל לקמן (דף כא) דק"ש דרבנן אע"כ מוכח לר"י דאף בדרבנן אסור טעימה משום דכולה לילה זמנה, ובזה לא מצינו מאן דפליג, דאף למ"ד ק"ש דאורייתא י"ל כן [ואף די"ל דטעמא דברייתא דאוסר טעימה הוא משום זכירת יציאת מצרים שהוא דאורייתא לכ"ע י"ל למה שראיתי במשבצות זהב בפתיחה להלכות פסח, דהא דכתיב והגדת לבנך, הא בכל השנה צריך להזכיר יצ"מ בלילה ומה נשתנה לילה זו, ותירץ דבעלמא מהני הזכרה בלב, אבל בליל פסח בעי' הגדה ע"ש. א"כ אמאי אוסר הברייתא לאכול קימעא הא בקל יכול להרהר ביצ"מ ויצא ידי דאורייתא ואח"כ יאכל קימעא, בשלמא אהא דאמרינן ספק אמר אמת ויציב חוזר ואומר דיציאת מצרים דאורייתא לא קשיא דיהרהר ויצא ידי חובת דאורייתא דהא בלא"ה קשה אף אם אינו יוצא בהרהור הא פשיטא דנוסח הברכה לאו דאורייתא א"כ אמאי מברך מספק יזכיר יצ"מ בלא ברכה, וצ"ל דכל שיש עליו חיוב הזכרה מספק, אמרו חז"ל דיעשה הכל כאלו מחוייב בודאי, וחייבו להזכיר בברכה אבל הכא לענין אכילת קימעא אם איתא דטעימה אסור רק בדאורייתא שפיר קשה דיהרהר ביצ"מ ואחר יאכל קימעא אע"כ דגם בדרבנן אסור טעימה] ומה דקתני במתני' דשבת מפסיקין לק"ש י"ל ג"כ אף דהוי דרבנן מ"מ חמיר ממנחה משום דכולה לילה זמנה, ואתי למפשע, ומה דכתב רש"י בשבת במתני' מפסיקין לק"ש דק"ש דאורייתא י"ל דלפי סידור הגמרא שם קודם שחילקו שם בסברא זו דלילה חמיר דכולה לילה זמנה היינו צריכין לפרש משום דק"ש דאורייתא, ואף דקתני סתם מפסיקין לק"ש דמשמע אף דשחרית, היינו דבשחרית בלא"ה מפסיקין כיון דצריך להפסיק משום תפלה משום לא תאכל על הדם ממילא צריך ג"כ להפסיק משום ק"ש דהא צריך לסמוך גאולה לתפלה, (וכמ"ש במג"א ססי' ע') ובק"ש של ערבית מפסיקינן משום דכולה לילה זמנה, ומה דקתני ואין מפסיקין לתפלה, היינו אף לערבית אף דכולה לילה זמנה, י"ל דס"ל תפלת ערבית רשות דאין מפסיקין כדאמרינן שם למ"ד תפלת ערבית רשות לכי שרי המייניה לא אטרחוהו רבנן. אמנם עדיין יקשה דמנ"ל לרש"י כן דלמא ס"ל להש"ס בהחלט דבדרבנן טעימה מותר דאף דכולה לילה זמנה אין זה מגרע לאסור טעימה שהוא מעט ולא אתי למפשע בשביל זה, ואין חילוק בזה בין מנחה לערבית, ואין ללמוד זה לאסור מדרבי יהודה, דסבר ק"ש דרבנן אמאי קתני בברייתא דאל יאכל קימעא. דלמא ס"ל לר"י כריב"ל דגם במנחה אסור טעימה אבל לדידן דלא קיי"ל כריב"ל ובמנחה טעימה מותר ה"נ בתפלת ערבית שרי וטעמא דברייתא דאל יאכל קימעא היינו דאנן קיי"ל באמת ק"ש דאורייתא ומסייע שפיר מברייתא דאינו אוכל קימעא קודם תפלה, היינו ע"כ דגם בערבית צריכין לסמוך גאולה לתפלה, ויהיה מוכח לכאורה ממה דלא רצה לפרש כן דלא ס"ל כתה"ד אלא דאל יאכל קימעא היינו סעודה ואין טעימה בכלל האיסור, ונסתרו דברינו בישוב דעת רש"י. ואולי י"ל דר"י ס"ל דההלכה כר"י נגד ר"א דהוא רבו וקיי"ל ק"ש דרבנן, ושפיר י"ל דאוכל קימעא היינו טעימה, ומוכח דגם בדרבנן אסור טעימה כיון דכולה לילה זמנה, והוכרח רש"י לפרש במה דאמרינן מסייע ליה לר"י דהיינו לאפוקי מריב"ל דתפלות באמצע תקנום אבל לענין מלתא דר"י דצריכים לסמוך גאולה לתפלה בערבית ליכא סייעתא. והשתא י"ל דזהו טעמא דרבינו יצחק אלפסי ז"ל דפסק ק"ש דאורייתא, (ולא פסק כר"י דהוא רבו דר"א) והיינו דהרי"ף ס"ל במה דאמרינן מסייע ליה לר"י היינו סיוע ממש דצריך לסמוך גאולה לתפלה דערבית מדלא שרי לאכול קימעא קודם תפלת ערבית, ומוכח מזה דס"ל לסתמא דתלמודא דמשום תפלה לחוד היה מותר טעימה. ולזה יקשה לר"י דאמר ק"ש דרבנן מברייתא זו, דאוסר טעימה קודם ק"ש. וע"כ צ"ל דר"י ס"ל כריב"ל, דגם במנחה טעימה אסור, א"כ לפ"מ דקיי"ל דלא כריב"ל דבמנחה טעימה מותר גם בתפלת ערבית טעימה מותר, והברייתא דאוסר טעימה משום ק"ש, ואח"כ בין ק"ש לתפלה אסור משום סמיכת גאולה לתפלה, ומוכח דקיי"ל ק"ש דאורייתא. ומיושב בהכי הא דאמרינן מסייע ליה לר"י, ולא אמר תיובתא דריב"ל, והיינו דבשורש הדין קדימה ליכא קושיא על ריב"ל מהברייתא די"ל דטעמא דריב"ל דס"ל כר"י דזמן תפלת ערבית מפלג המנחה ואילך, אבל ק"ש זמנה בזמן שכיבה כמ"ש הרא"ש וא"כ קדים חיובא דתפלה לחיובא דק"ש. מש"ה ס"ל דתפילה קודם לק"ש והברייתא מוקי לה כרבנן דזמן תפלה דערב בתחלת לילה וחיובא דשניהם באים כאחד. וק"ש קדים דהוא דאורייתא, ואי דמוכח מהברייתא דגם בלילה יש חיוב סמיכת גאולה לתפלה וממילא לכ"ע צריך שתקדום ק"ש לתפלה, י"ל דריב"ל לשיטתיה דבתפלת מנחה אסור טעימה, א"כ טעמא דברייתא דלא אוכל קימעא דטעימה אסור גם לתפלה, ואין ראיה לדין סמיכת גאולה לתפלה, ולזה קאמר רק דמסייע לר"י היינו דלפי ההלכה דקיי"ל דטעימה מותר קודם תפלת מנחה מוכח שפיר מהברייתא מדאסור אכילת קימעא אחר ק"ש קודם התפלה ע"כ משום חיוב סמיכת גאולה לתפלה:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Berakhot 21b · Sefaria
Ben Yehoyada
אַתְיָא 'תּוֹךְ' 'תּוֹךְ' מלבד הגזירה שוה הזאת נראה לי בס"ד לעשות רמז במקרא, דכתיב (ויקרא כב, לב) תוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, קרי בה תוֹךְ 'בן יו"ד' יִשְׂרָאֵל:
Ben Yehoyada on Berakhot 21b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Berakhot, daf 21, Amud Bet, about 559 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 128 words
Opens “אוֹ צִבּוּר וְצִבּוּר, אֲבָל יָחִיד לְגַבֵּי צִבּוּר…”
- Segment 248 words
Opens “אָמַר רַב הוּנָא: הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא…”
- Segment 315 words
Opens “בְּמַאי קָא מִפַּלְגִי — מָר סָבַר יָחִיד…”
- Segment 424 words
Opens “וְכֵן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מִנַּיִן…”
- Segment 530 words
Opens “מַאי מַשְׁמַע? דְּתָנֵי רַבְנַאי אֲחוּהּ דְּרַבִּי חִיָּיא…”
- Segment 66 words
Opens “וּדְכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת מִפְסָק לָא פָּסֵיק.…”
- Segment 739 words
Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לְהַפְסִיק לִ״יהֵא שְׁמוֹ הַגָּדוֹל…”
- Segment 848 words
Opens “רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מְבָרֵךְ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם. לְמֵימְרָא…”
- Segment 934 words
Opens “וְכִי תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה לָא דָּרֵישׁ ״סְמוּכִים״,…”
- Segment 1037 words
Opens “וּבְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ מְנָא לַן דְּלָא דָּרֵישׁ…”
- Segment 1134 words
Opens “אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁסְּמָכוֹ…”
- Segment 1220 words
Opens “וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה מְנָא לַן דְּדָרֵישׁ — דְּתַנְיָא:…”
- Segment 1335 words
Opens “רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּאֲנוּסַת אָבִיו וּבִמְפוּתַּת אָבִיו.…”
- Segment 1412 words
Opens “וּמִמַּאי דְּבַאֲנוּסַת אָבִיו כְּתִיב — דִּסְמִיךְ לֵיהּ:…”
- Segment 1544 words
Opens “אָמְרִי: אִין בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה דָּרֵישׁ, וְהָנֵי סְמוּכִין…”
- Segment 1616 words
Opens “תְּנַן זָב שֶׁרָאָה קֶרִי, וְנִדָּה שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת…”
- Segment 1720 words
Opens “עַד כָּאן לֹא פָּטַר רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא…”
- Segment 1830 words
Opens “וְכִי תֵּימָא: הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ בַּעַל קֶרִי…”
- Segment 1939 words
Opens “לְמַאן קָתָנֵי לַהּ? אִילֵּימָא לְרַבָּנַן — פְּשִׁיטָא!…”
Sages named on this page
- Rav Adda bar Ahava [the First] · Amoraim · First generation of Amoraim
Rav Adda bar Ahava, a first-generation Amora and a leading disciple of Rav, was renowned for his piety, miraculous experiences, and exceptional…
Source: Berakhot 21b · Segment 4 — “וְכֵן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַיָּחִיד…”
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Berakhot 21b · Segment 9 — “…דָּרֵישׁ ״סְמוּכִים״, וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף: אֲפִילּוּ מַאן דְּלָא דָּרֵישׁ…”
Original text
אוֹ צִבּוּר וְצִבּוּר, אֲבָל יָחִיד לְגַבֵּי צִבּוּר כְּמַאן דְּלָא צַלִּי דָּמֵי, קָמַשְׁמַע לַן. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָכָא, מִשּׁוּם דְּלָא אַתְחֵיל בַּהּ, אֲבָל הָתָם דְּאַתְחֵיל בַּהּ — אֵימָא לָא. צְרִיכָא.
or a case where he prayed as part of a congregation and began to repeat it as part of a congregation; however, in a case where he initially prayed by himself and subsequently joined the congregation at the venue where it was praying, we might have said that an individual vis-à-vis the congregation is considered as one who has not prayed. Therefore, he taught us that in this case, too, one may not repeat the prayer. And, on the other hand, if he had taught us here only with regard to one who entered a synagogue, we would have thought that the reason he may not pray again is because he did not yet begin to recite the prayer, but there, in the case where he already began to recite the prayer, say that this is not the case and he may continue to repeat the prayer. Therefore, both statements are necessary.
אָמַר רַב הוּנָא: הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין, אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְ״מוֹדִים״ — יִתְפַּלֵּל. וְאִם לָאו — אַל יִתְפַּלֵּל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לִ״קְדוּשָּׁה״ — יִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יִתְפַּלֵּל.
Rav Huna said: One who did not yet pray and enters a synagogue and found that the congregation is in the midst of reciting the Amida prayer, if he is able to begin and complete his own prayer before the prayer leader reaches the blessing of thanksgiving [ modim ], he should begin to pray, and, if not, he should not begin to pray. Rabbi Yehoshua ben Levi said: If he is able to begin and complete his prayer before the prayer leader reaches sanctification [ kedusha ], then he should begin to pray. If not, then he should not begin to pray.
בְּמַאי קָא מִפַּלְגִי — מָר סָבַר יָחִיד אוֹמֵר ״קְדוּשָּׁה״, וּמַר סָבַר אֵין יָחִיד אוֹמֵר ״קְדוּשָּׁה״.
The Gemara clarifies: With regard to what do they disagree? The basis for their dispute is that one Sage, Rav Huna, holds: An individual is permitted to recite kedusha on his own, so he need not insist on reciting it along with the prayer leader; and the other Sage, Rabbi Yehoshua ben Levi, holds that an individual may not recite kedusha alone, and, therefore he is required to complete his prayer before the communal prayer leader reaches kedusha .
וְכֵן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַיָּחִיד אוֹמֵר ״קְדוּשָּׁה״ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, כׇּל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה לֹא יְהֵא פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה.
Similarly, Rav Adda bar Ahava stated, in accordance with the second opinion: From where is it derived that an individual may not recite kedusha alone? As it is stated: “And I shall be hallowed among the children of Israel” (Leviticus 22:32), any expression of sanctity may not be recited in a quorum of fewer than ten men.
מַאי מַשְׁמַע? דְּתָנֵי רַבְנַאי אֲחוּהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: אָתְיָא ״תּוֹךְ״ ״תּוֹךְ״. כְּתִיב הָכָא: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וּכְתִיב הָתָם: ״הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת״, מָה לְהַלָּן עֲשָׂרָה. אַף כָּאן עֲשָׂרָה.
The Gemara asks: How is this inferred from that verse? The Gemara responds: This must be understood in light of a baraita , which was taught by Rabbenai, the brother of Rabbi Ḥiyya bar Abba: It is inferred by means of a verbal analogy [ gezera shava ] between the words among, among. Here it is written: “And I shall be hallowed among the children of Israel,” and there, regarding Korah’s congregation, it is written “Separate yourselves from among this congregation” (Numbers 16:21). Just as there among connotes ten, so too here, among connotes ten. The connotation of ten associated with the word among written in the portion of Korah is, in turn, derived by means of another verbal analogy between the word congregation written there and the word congregation written in reference to the ten spies who slandered Eretz Yisrael: “How long shall I bear with this evil congregation?” (Numbers 14:27). Consequently, among the congregation there must be at least ten.
וּדְכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת מִפְסָק לָא פָּסֵיק.
And, in any case, everyone agrees that one may not interrupt his prayer in order to respond to kedusha .
אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לְהַפְסִיק לִ״יהֵא שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מְבוֹרָךְ״? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן תַּלְמִידֵי דְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי: לַכֹּל אֵין מַפְסִיקִין חוּץ מִן ״יְהֵא שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מְבוֹרָךְ״. שֶׁאֲפִילּוּ עוֹסֵק בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה — פּוֹסֵק. וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ.
However, a dilemma was raised before the Sages of the yeshiva: What is the ruling? Is one permitted to interrupt his prayer in order to recite: “May His great name be blessed” in kaddish ? When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, disciples of Rabbi Yoḥanan, said: One may not interrupt his prayer for anything, except for: “May His great name be blessed,” as even if one was engaged in the exalted study of the Act of the Divine Chariot [ Ma’aseh Merkava ] (see Ezekiel 1) he stops to recite it. However, the Gemara concludes: The halakha is not in accordance with his opinion.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מְבָרֵךְ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם. לְמֵימְרָא דְקָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה בַּעַל קֶרִי מוּתָּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה? וְהָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מִנַּיִן לְבַעַל קֶרִי שֶׁאָסוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ וְגוֹ׳״. מָה לְהַלָּן בַּעֲלֵי קְרָיִין אֲסוּרִין, אַף כָּאן בַּעֲלֵי קְרָיִין אֲסוּרִין!
We learned in the mishna that Rabbi Yehuda says with regard to one who experiences a seminal emission; he recites a blessing beforehand and afterward in both the case of Shema and in the case of food. The Gemara asks: Is that to say that Rabbi Yehuda holds that one who experienced a seminal emission is permitted to engage in matters of Torah? Didn’t Rabbi Yehoshua ben Levi say: From where in the Torah is it derived that one who experiences a seminal emission is prohibited from engaging in matters of Torah? As it is stated: “Just take heed and guard your soul diligently lest you forget the things your eyes have seen, and lest they depart from your heart, for all the days of your life, and you shall impart them to your children and your children’s children” (Deuteronomy 4:9), from which we derive, among other things, the obligation to study Torah. And, juxtaposed to it, is the verse: “The day that you stood before the Lord your God at Horeb” (Deuteronomy 4:10). This juxtaposition teaches us that just as below, at the revelation at Mount Sinai, those who experienced a seminal emission were prohibited and were commanded to refrain from relations with their wives and immerse themselves, so too here, throughout the generations, those who experience a seminal emission are prohibited from engaging in Torah study.
וְכִי תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה לָא דָּרֵישׁ ״סְמוּכִים״, וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף: אֲפִילּוּ מַאן דְּלָא דָּרֵישׁ סְמוּכִים בְּכָל הַתּוֹרָה, בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה — דָּרֵישׁ. דְּהָא רַבִּי יְהוּדָה לָא דָּרֵישׁ ״סְמוּכִין״ בְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה — דָּרֵישׁ.
And if you say that Rabbi Yehuda does not derive homiletic interpretations from juxtaposed verses, didn’t Rav Yosef already say: Even one who does not derive homiletic interpretations from juxtaposed verses throughout the entire Torah, nevertheless, derives them in Deuteronomy [ Mishne Torah ], as Rabbi Yehuda does not derive homiletic interpretations from juxtaposed verses throughout the entire Torah and he does derive them in Mishne Torah .
וּבְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ מְנָא לַן דְּלָא דָּרֵישׁ — דְּתַנְיָא, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: נֶאֱמַר ״מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה״, וְנֶאֱמַר ״כׇּל שׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת״ — סְמָכוֹ עִנְיָן לוֹ, לוֹמַר: מָה שׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה בִּסְקִילָה, אַף מְכַשֵּׁפָה נָמֵי בִּסְקִילָה.
And from where do we derive that Rabbi Yehuda does not derive homiletic interpretations from juxtaposed verses throughout the entire Torah? As it was taught in a baraita with regard to the punishment of a sorceress, ben Azzai says: It is stated: “You shall not allow a sorceress to live” (Exodus 22:17), although the manner of her execution is not specified, and it is stated: “Whoever lies with a beast shall surely be put to death” (Exodus 22:18). The fact that the Torah juxtaposed this matter to that was to say: Just as one who lies with a beast is executed by stoning (see Leviticus 20), so too a sorceress is executed by stoning.
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁסְּמָכוֹ עִנְיָן לוֹ, נוֹצִיא לָזֶה לִסְקִילָה? אֶלָּא: אוֹב וְיִדְּעוֹנִי בִּכְלַל כׇּל הַמְכַשְּׁפִים הָיוּ, וְלָמָּה יָצְאוּ — לְהַקִּישׁ לָהֶן וְלוֹמַר לָךְ: מָה אוֹב וְיִדְּעוֹנִי בִּסְקִילָה — אַף מְכַשֵּׁפָה בִּסְקִילָה.
With regard to this proof Rabbi Yehuda said to him: And does the fact that the Torah juxtaposed this matter to that warrant taking this person out to be stoned? Should he be sentenced to the most severe of the death penalties on that basis Rather, the source is: Mediums and wizards were included among all sorcerers. And why were they singled out from the rest, in the verse: “And a man or a woman who is a medium or a wizard shall surely be put to death; they shall stone them with stones, their blood is upon them” (Leviticus 20:27)? In order to draw an analogy to them and say to you: Just as a medium and a wizard are executed by stoning, so too is a sorceress executed by stoning.
וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה מְנָא לַן דְּדָרֵישׁ — דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר נוֹשֵׂא אָדָם אֲנוּסַת אָבִיו וּמְפוּתַּת אָבִיו אֲנוּסַת בְּנוֹ וּמְפוּתַּת בְּנוֹ.
And from where do we derive that Rabbi Yehuda derives homiletic interpretations from juxtaposed verses in Mishne Torah ? As it was taught in another baraita : Rabbi Eliezer said that a man may wed a woman raped by his father and one seduced by his father; a woman raped by his son and one seduced by his son. Though one is prohibited by Torah law from marrying the wife of his father or the wife of his son, this prohibition does not apply to a woman raped or seduced by them.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּאֲנוּסַת אָבִיו וּבִמְפוּתַּת אָבִיו. וְאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? — דִּכְתִיב: ״לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו וְלֹא יְגַלֶּה אֶת כְּנַף אָבִיו״. כָּנָף שֶׁרָאָה אָבִיו — לֹא יְגַלֶּה.
And Rabbi Yehuda prohibits him from marrying a woman raped by his father and a woman seduced by his father. And Rav Giddel said that Rav said: What is the reason for Rabbi Yehuda’s opinion? As it is written: “A man shall not take his father’s wife, and shall not uncover his father’s skirt” (Deuteronomy 23:1). The last expression, “and shall not uncover his father’s skirt,” implies that: A skirt that has been seen by his father, i.e., any woman who has had sexual relations with his father, may not be uncovered by his son, i.e., his son may not marry her.
וּמִמַּאי דְּבַאֲנוּסַת אָבִיו כְּתִיב — דִּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְנָתַן הָאִישׁ הַשּׁוֹכֵב עִמָּהּ וְגוֹ׳״.
And from where do we know that the verse is written with regard to a woman raped by his father? As the previous section, juxtaposed to it, deals with the laws of rape: “And the man who lay with her must give her father fifty shekels…because he has violated her” (Deuteronomy 22:29).
אָמְרִי: אִין בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה דָּרֵישׁ, וְהָנֵי סְמוּכִין מִבְּעֵי לֵיהּ לְאִידָךְ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַמְלַמֵּד לִבְנוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִבְּלָהּ מֵהַר חוֹרֵב. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ ״יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּחוֹרֵב״.
At any rate, we see that in Deuteronomy, Rabbi Yehuda derives homiletic interpretations from juxtaposed verses. Why does he fail to derive that one who experiences a seminal emission is prohibited from engaging in matters of Torah from the juxtaposition of the verses? They replied: Indeed, in Mishne Torah Rabbi Yehuda does derive homiletic interpretations from the juxtaposition of verses, but he requires these juxtaposed verses in order to derive another statement of Rabbi Yehoshua ben Levi, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: One who teaches his son Torah, the verse ascribes to him credit as if he received the Torah from Mount Horeb. As it is stated: “And you shall impart them to your children and your children’s children” (Deuteronomy 4:9) after which it is written: “The day that you stood before the Lord your God at Horeb.” Therefore, Rabbi Yehuda cannot derive from that same juxtaposition a prohibition banning one who experienced a seminal emission from engaging in matters of Torah.
תְּנַן זָב שֶׁרָאָה קֶרִי, וְנִדָּה שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע, הַמְשַׁמֶּשֶׁת וְרָאֲתָה דָּם, צְרִיכִין טְבִילָה. וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר.
We learned in a mishna that a zav who experienced a seminal emission, and a menstruating woman who discharged semen, and a woman who engaged in intercourse with her husband and she saw menstrual blood, all of whom are ritually impure for at least seven days due to the severity of their impurity, nevertheless require ritual immersion in order to purify themselves from the impurity of the seminal emission before they may engage in matters of Torah. And Rabbi Yehuda exempts them from immersion.
עַד כָּאן לֹא פָּטַר רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא בְּזָב שֶׁרָאָה קֶרִי, דְּמֵעִיקָּרָא לָאו בַּר טְבִילָה הוּא, אֲבָל בַּעַל קֶרִי גְּרֵידָא מְחַיַּיב.
However, Rabbi Yehuda only exempted from immersion in the case of a zav who experienced a seminal emission, who was unfit to immerse himself from the outset, as even after immersion he would remain impure with the seven-day impurity of the zav . But, in the case of one who experienced a seminal emission alone, with no concurrent impurity, even Rabbi Yehuda requires immersion before he may engage in Torah matters.
וְכִי תֵּימָא: הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ בַּעַל קֶרִי גְּרֵידָא נָמֵי פָּטַר רַבִּי יְהוּדָה, וְהַאי דְּקָא מִפַּלְּגִי בְּזָב שֶׁרָאָה קֶרִי — לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּרַבָּנַן. אֵימָא סֵיפָא: הַמְשַׁמֶּשֶׁת וְרָאֲתָה דָּם — צְרִיכָה טְבִילָה.
And if you say: The same is true even in the case of one who experienced a seminal emission alone, that Rabbi Yehuda also exempts him from immersion, and the fact that they disagree in the case of a zav who experienced a seminal emission and not in the case of a person who experienced a seminal emission alone is in order to convey the far-reaching nature of the opinion of the Rabbis, who require immersion even in this case. If so, say the last case of that same mishna: A woman who was engaged in intercourse and she saw menstrual blood requires immersion.
לְמַאן קָתָנֵי לַהּ? אִילֵּימָא לְרַבָּנַן — פְּשִׁיטָא! הַשְׁתָּא וּמָה זָב שֶׁרָאָה קֶרִי — דְּמֵעִיקָּרָא לָאו בַּר טְבִילָה הוּא, מְחַיְּיבִי רַבָּנַן; הַמְשַׁמֶּשֶׁת וְרָאֲתָה דָּם — דְּמֵעִיקָּרָא בַּת טְבִילָה הִיא, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אֶלָּא לָאו רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וְדַוְקָא קָתָנֵי לַהּ,
The Gemara seeks to clarify: In accordance with whose opinion was this case in the mishna taught? If you say that it is in accordance with the opinion of the Rabbis, that is obvious; if in the case of a zav who experienced a seminal emission who was unfit to immerse himself from the outset, when he experienced the seminal emission, the Rabbis nevertheless require immersion, all the more so wouldn’t they require immersion for a woman who engaged in intercourse and only then saw blood, who was fit to immerse herself from the outset, when she came into contact with the seminal emission of her husband? Rather, isn’t this Rabbi Yehuda’s opinion, and this case was taught specifically in order to teach