Niddah 63a

אם הקפיד עליו אין והא דקתני אם יכול לצאת טמא כשהקפיד:

באורתא שאפילו אמש לא טעם כלום:

מבערב קתני אבל אמש אכל כשאר ב"א:

לאפוקי דקדים קודם היום לאחר שניעור משנתו ואכיל דלא הוי רוק תפל לפי שהשינה ממררת את הרוק ומחזקתו והאוכל ממתקו ומעביר את כחו:

התם דקתני ניעור כל הלילה הרי זה רוק תפל לא דניעור ממש אלא מתנמנם דודאי שינה של לילה בעינן ושינת היום אע"ג דישן לאו תפל הוא הואיל וטעם כלום שהטועם שחרית נהנה כל היום כולו:

השכים ושנה פרקו הדבור מעביר כח הרוק:

של שלש שעות שהוא עשוי לדבר בשלש שעות:

לימא מתני' דבעי לעיסה כדי שיהא רוק מעורב בגריסין מסייע ליה לריש לקיש:

נים ולא נים תיר ולא תיר פי' נים ולא נים בתחלת שינה תיר ולא תיר בסוף שינה כשהוא ניעור משנתו ובערבי פסחים (פסחים קכ:) נמי גבי נתנמנמו יאכלו ונקיט כי האי לישנא נים ולא נים תיר ולא תיר איכא לפרושי בכי האי גוונא נים ולא נים שעתה בחצות הלילה מתחיל להתנמנם תיר ולא תיר שישן בחצי הראשון ועתה כשמגיע בחצות הלילה היה מתחיל ליעור והוא תיר ולא תיר:

תנא כמה חימוצן שלשה ימים קשה דבפרק רבי עקיבא (שבת דף צ.) קאמר גבי מי רגלים שהחמיצו בני מ' יום משמע ולא קודם לכן ואיכא ספרים דגרסי עד ארבעים יום ולפי זה ניחא דאיכא למימר משלשה ועד ארבעים מעלו ואיכא ספרים דגרסי בן ארבעים וקאי אתינוק שהוא בן מ' יום וקשה דהא לקמן איבעיא להו דילד או דזקן וי"ל דה"פ דילד דווקא או אפילו דזקן נמי ולא כפ"ה דפירש דזקן מעלו טפי וכן משמע מדקאמר דאיש או דאשה וליכא למימר או דאשה דוקא דהא דילד או דזקן נקט לשון זכר וכן בשבת בן מ' לשון איש מיהו תימה אמאי לא מייתי הכא הך ברייתא דשבת דבן מ' יום ועוד מילי טובא שמאריך באותה ברייתא יותר מהכא והכא מאריך בדין מי רגלים יותר מהתם ונראה לומר דברייתא דהתם קאי אמילתא דת"ק דאמר כדי לכבס בו בגד קטן והתם לא מעלו אלא בני מ' יום והכא לגבי כתם איירי ומעלו בני שלשה ימים ולא שייכי כולהו מילי דהתם הכא ומשום הכי לא מייתי ההיא ברייתא הכא:

מפהקת פי' בקונטרס אשטריליי"ר בלע"ז ואין נראה אלא כמו שפירש בשבת (דף קלו.) גבי פיהק ומת באליי"ר כדאמר בברכות (דף כד:) גבי רבי שהיה מפהק ומניח ידו תחת סנטרו:

מעטשת אישטרנויי"ר וגוסה פירש רש"י בגמרא באליי"ר ואין נראה אלא פירוש רוטי"ר וכן גיהק בתפלה רוטי"ר ובערוך פירש קול היוצא מן הגרון מתוך מאכל כבד וזה רוטי"ר ואין נראה לפרש שנגלוטי"ר. וכולהו הני וסתות איירי שמפהקת או מעטשת שעה או שתים בעת שרגילה לראות אבל משום פיהוק או עיטוש חדא זימנא לא קבעה מדמפליג בין תחלת וסת לסוף וסת ובחד פיהוק וחד עיטוש לא שייך תחלה וסוף:

מתני' אלו הן הוסתות מפהקת ומעטשת וכו' כל שתקבענה שלשה פעמים הרי זה וסת. פירש אם ראתה ג' פעמים על ידי פיהוק או על ידי עטוש באיזה יום שתפהק או באיזה יום שתתעטש קבעה לה וסת לפיהוק או לעיטוש כלומר שכל זמן שתפהק או שתתעטש חוששת לוסתה, ואע"פ ששנינו כל שתקבענה מחמת אונס אפילו כמה פעמים לא קבעה וסת התם הוא שאינה רואה אלא מחמת האונס שהיא מסבבת מרצונה כגון שקפצה וראתה או שכסכסה פלפלי' וראתה שלא בא האורח אלא מחמת מעשה זה שעשתה היא שהמעשה גורם לוסת שיבא אבל כאן אדרבה מקרי' אלו אינן באין אלא מחמת הוסת והוסת הוא שגורם להן שיבאו כדרך המקרים הבאים מצד החליים. ואם באו אלו לימים ידועים כגון שפיהקה באחד בשבת וראתה ופהקה באחד בשבת וראתה ופהקה באחד בשבת וראתה הרי זו קבעה וסת לימים ולפיהוק כדרך שאמרו בפרק קמא (יא, א) בימים וקפיצות וכל שתפהק שלא באותן הימים אינה חוששת לפי שלא קבעה לה וסת לפיהוק לבד אלא בהרכבת הימים. והפרש יש בין וסת הקבוע לפהוק לבד לוסת הקבוע לפהוק וימים שהוסת הפשוט לפהוק לבד נקבע בג' פעמים אבל וסת המורכב מימים ופיהוק אינו נקבע עד שתפהק שלשה פעמים באותן הימים הידועים, וכן בעקירתו כל שהוא וסת פשוט לפיהוק אם פהקה ג' פעמים ולא ראתה נעקר ממנה, אבל וסת המורכב אינו נעקר ממנה עד שתפהק ג' פעמים באותן הימים ולא תראה. ועוד יש הפרש אחר ביניהם שהוסת הפשוט לפהוק כיון שאין לו יום קבוע אינה חוששת לעולם עד שתפהק וכן אינה חוששת אלא לשעת הפיהוק וכדתנן היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסת כל הטהרות שעשתה בתוך הוסת טמאות, בסוף הוסת כל הטהרות שעשתה בתוך הוסת טהורות. ועוד תדע לך מדלא נחלקו ר' יוסי ור' יהודה בימים ושעות וסתות אלא בוסת הימים. ושבקי וסתות בגופה דסלקי מיניהו אלמא בוסתות הפשוטים דגופה לכולי עלמא שעות הוסת בלבד וסת, אבל לאחר עבור הוסת אינה חוששת, ודוקא בשהראיה כולה נבלעת בתוך הוסת, ואם אין הראייה כולה נבלעת בתוך הוסת הרי זו חוששת מתחלת הוסת עד סוף העונה כלה, והרז' הלוי ז"ל מתיר גם בזה לאחר הוסת שאין הולכין אלא אחר תחלת הוסת, אבל אם קבעה וסת מורכב לפיהוק וימים כל שהגיע ליום הוסת חוששת לכל עונת הוסת מתחלת העונה עד סופה כדרך שהיא חוששת לוסת הימים הפשוטין, ובתחלת קביעות הוסת אם פיהקה וראתה ואפילו פיהקה בראש חדש כל שתפהק פעם שנית באי זה יום שתפהק חוששת לו שמא לפיהוקין לבד תקבענו ואם פהקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לפהוק לבד אבל עדיין היא חוששת לאותו יום שמא לא לפהוק תקבענו אלא לראשי חדשים והילכך חוששת ליום החדש השני, וכן אם פיהקה וראתה באיזה יום שיהיה וחזרה ופהקה וראתה ולא ליום ידוע הרי זו חוששת לפהוק דשמא לפיהוקין תקבענו, ואף פהקה פעם שלישית ולא ראתה שוב אינה חוששת לפיהוק אבל עדין חוששת להפלגת הוסת כיצד הרי שהפליגה בין פיהוק ראשון לפיהוק שני עשרין יום כשתגיע לכ' יום הרי זו חוששת לו דשמא לא לפהוק תקבענה אלא להפלגת עשרים יום וכל שהוא להפלגות אינו נקבע אלא בד' ראיות לפי שהראיה הראשונה לא בהפלגה ראתה אותה לפי שאין הפלגה בהויה כי אם בשתי ראיות.

הא דקתני אלו הן הוסתות מפהקת ומעטשת. לאו למימ' שאם פיהקה פעם אחת וראתה ונתעטשה פעם שניה וראתה וחששה בפי כריסה פעם שלישית וראתה שיהיה זה וסת קבוע שאין מקרים אלו קובעים וסת כל אחד לחברו אלא עד שתקבענו לפיהוקין לבדן או לעיטושין לבדן ג' פעמים וזה מבואר.

מתני׳ אלו הן הוסתות מפהקת ומעטשת וכו׳ כל שתקבענה ג׳ פעמים הרי זה וסת. פי׳ אם ראתה ג׳ פנים על ידי פיהוק או על ידי עטוש באיזה יום? שתפהק או באיזה יום שתעטש קבעה לה ווסת לפיהוק או לעטוש כלו׳ שכל זמן שתפהק או שתתעטש חוששת לוסתה ואף עפ״י ששנינו כל שתקבענה ג׳ פעמים מחמת אונס אפי׳ כמה פעמים לא קבעה וסת התם הוא שאינה רואה אלא מחמת האונס שהיא מסבבת מרצונה כיון שקפצה וראתה או שכסכסה פלפלין וראתה שלא בא האורח אלא מחמת זה שעשתה היא שהמעשה גורם לוסת שיבא אבל כאן אדרבה מקרים אלו אינן באין אלא מחמת הוסת והוסת הוא גורס להם שיבאו כדרך המקרים הבאים מצד החליים ואם באו אלו לימים ידועים כגון שפסקה באחד בשבת וראתה ופסקה באחד בשבת וראתה הרי זו קבעה וסת לימים ולפיהוק כדרך שאמרו בפרקים קמא בימים וקפיצות וכל שתפהק שלא באותם הימים אינה חוששת לפי שלא קבעה לה וסת לפיהוק לבד אלא בהרכבת הימים והפרש יש בין וסת הקבוע לפיהוק לבד לוסת הקבוע לפיהוק וימים שהוסת הפשוט לפיהוק לבד נקבע בג׳ פעמים אבל וסת המורכב בימים ופיהוק אינו קבוע עד שתפהק ג׳ פעמים באותן הימים הידועים וכן בעיקרתו כל שבו וסת פשוט לפיהוק אם פהקה ג׳ פעמים ולא ראתה נעקר ממנה אבל וסת המורכב אינו נעקר מתוכה עד שתפהק ג׳ פעמים ולא תראה. עוד יש הפרש אחר ביניהם שהוסת הפשוט לפיהוק כיון שאינו יום ידוע אינו חוששת לעולם עד שתהפק וכן אינה חוששת אלא לשעת הפיהוק וכדתנן היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסת כל הטהרות שעשתה בתוך הוסת טהורות ועוד תדע לך מדלא נחלקו ר׳ יוסי ור׳ יהודה בימים ושעות וסתות אלא בוסת הימים ושבקי וסתות דגופא דסלקי מנייהו אלמא בוסתות הפשוטין דגופא לכ״ע שעות הוסתות בלבד וסת אבל לאחר עבור הוסת אינה חוששת ודוקא כשהראיה כלה נבלעת בתוך הוסת ואם אין הראיה כלה נבלעת בתוך הוסת הרי זו חוששת מתחלת הוסת עד סוף העונה כלה והר״ז הלוי ז״ל מתיר גם בזה לאחר הוסת שאין הולכין אלא אחר תחלת הוסת אבל אם קבעה וסת מורכב לפיהוק וימים כל שהגיע ליום הוסת חוששת לכל עונת הוסת מתחלת העונה עד סופה כדרך שהיא חוששת לווסת הימים הפשוטים ובתחלת קביעות הוסת אם פהקה וראתה ואפי׳ פהקה בר״ח כשתפהק פעם שניה באיזה יום שתפהק חוששת לו שמא לפיהוקין לבד תקבענו ואם פהקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לפיהוק לבד אבל עדין היא חוששת לאותו היום שמא לא לפיהוק תקבענו אלא לראש חדשים והילכך חוששת ליום החדש השני וכן אם פהקה וראתה באיזה יום שיהיה וחזרה ופיהקה וראתה ולא ליום ידוע הרי זו חוששת לפיהוק דשמא לפיהוקין תקבענו ואם פהקה פעם שלישית ולא ראתה שוב אינה חוששת לפיהוק דשמא לפיהוקין אבל עדין חוששת להפלגת הוסתים כיצד הרי שהפליגה לפיהוק ראשון לפיהוק שני עשרים יום כשהגיע לעשרים יום הרי זו חוששת לו דשמא לא לפיהוק תקבענו אלא להפלגת עשרים יום וכל שהוא להפלגת אינו נקבע אלא בד׳ ראיות לפי שהראיה ראשונה לא בהפלגה ראתה אותו לפי שאין הפלגה בגויה כי אם בשני ראיות.

הא דקתני אלו הן הוסתות מפהקת ומעטשת לאו למימרא שאם פסקה פעם אחת וראתה ונתעטשה פעם שניה וראתה וחששא כפי גרסה פעם שלישית וראתה שיהא זה וסת קבוע שאין מקרים אלו קובעים וסת וכל אחד לחברו אלא עד שתקבענו בפיהוקין לבדן או לעטושין לבדן ג׳ פעמים וזה מבואר.

זה שביארנו במשנה שצריך שיכסכס שלשה פעמים שאלו בה בסוגיא זו אמטויי ואיתויי חד או דלמא אמטויי חד ואיתויי תרי כלומר שההולכה לבד וההבאה לבד נקרא כל אחת מהן כסכוס ודיו שיוליך פעם אחת ויביא שנים והוא הדין שיביא אחת ויוליך שנים ונשאר בספק ונראין הדברים להיות הולכה והבאה נידונין כאחת:

לענין ביאור זה שאמרו לדעת ר' יהודה במי גריסין מי גריסי קדרה רותחת עובר שיתן לתוכו מלח ור"ל קודם שיתן וכמו ששאלו בה מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא וכו' על הדרך שאמרוה בכל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן צריך לבאר מ"מ מה ענין להזכירו בלשון זה ופירשו גדולי קדמונינו ששניהם בדבור אחד נאמרו והוא שלשון עובר מורה תכף לאותו ענין ובמצות כונתו שיברך קודם עשייתה ומ"מ תכף לעשייתה ולא שיקדים הברכה לעשיית המצוה שעה או חצי שעה ואף זו שבכאן שיעור יש לנתינת המלח בקדרה והוא בזמן שהתחילו להתבשל וקודם שיתבשלו והוא שעת העלאת הרתיחה ואמר ששעה זו והיא שעה הראוייה ליתן בה מלח מיד היא היא הראויה להעברת הכתם ולא קודם לכן הואיל ואינה רותחת ולא לאחר זמן זה או אחר נתינת המלח מפני שנתבשלו הרבה ובטל כח הגריס לענין זה:

המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר כל אשה כו' צריך שתדע שמן התורה אין האשה חוששת בעצמה לא לבעלה ולא לטהרות עד שתראה או שתרגיש שכבר יצא הדם לבית החיצון אפילו היה לה וסת קבוע אלא שמדברי סופרים ליזהר ממנה עונת הוסת והוא מתחלת הלילה וכל הלילה למי שרגילה לראות בלילה אפילו בסוף הלילה ומתחלת היום וכל היום למי שרגילה לראות ביום אפילו בסוף היום ולאחר העונה עד שתבדוק ותמצא טהור וסמכוה מן המקרא דכתוב והזרתם את בני ישראל וגו' אלא שלא אסרו בעונה זו מיני פרישות אלא תשמיש לבד ואף תשמיש הותר בו ליוצא לדרך לדעת קצת מפרשים ומפני שמצוה לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך ובמקום מצוה לא חששו כמו שביארנו ביבמות פרק הבא אלא שיש חולקים לומר שלא הותר ליוצא לדרך בסמוך לוסתה אלא דברי אהבים עד שיפרד ממנה מתוך חבה אבל תשמיש ממש לא ואם כן למי שאינו יוצא יש בה איסור לכל מיני הפרישות אלא שנראה כדעת ראשון כמו שביארנו שם ומ"מ כל אחד לפי שיטתו צריך להזהר בעונה זו לכל שיש לה וסת אפילו לא קבעתו שלשה פעמים שאע"פ שאין הוסת נקבע אלא בשלשה פעמים מכל מקום חוששת היא לעונתה וכמו שאמרו מיקבע הוא דלא קבעא הא מיחש חיישא אפילו בחדא זימנא אלא שכל שאינו קבוע אף הוא נעקר ממנה בפעם אחת ונעשה כאשה שאין לה וסת כלל ודינה שתחוש בתחלתה שמא תראה מחמת תשמיש ולפיכך בודקת עצמה לפני תשמיש וכן בודקין שניהם בעידיהם לאחר תשמיש ואם עשתה כן שלשה פעמים ולא ראתה מחמת תשמיש משמשת לעולם בלא בדיקה ובלא איסור עונה שהרי אין להם תחום ואף קודם עקירתו אע"פ שחוששת לעונתה כל שעברה עונתה מיהא ולא הרגישה בראיה מותרת בלא בדיקה שאין איסור עונה בכל הוסתות שאלו בוסת הסבה כגון רואה על ידי קפיצה או על ידי אכילת פלפלין ודומיהן אין איסורה אלא משעת המעשה אלא שחוששת לעונת רוב נשים שהיא משלשים לשלשים ולמדת שהוסת גורם לאיסור עונה ולענין טהרות הוסת מיקל בה שדיה שעתה ואינה מטמאה למפרע מספק כמו שביארנו בפרק ראשון וכן בוסת המקרה אינה חוששת עד שיתחיל המקרה:

ומעתה צריך שתזכור מה שביארנו בפרק ראשון שקביעות הוסת נעשה על ידי אחד משלשה ענינים והם אבות לענין זה הראשון הוא נקרא וסת הזמן מפני שהוא וסת התלוי בימים השני הוא הנקרא וסת המקרה מפני שהוא וסת התלוי במקרים המתחדשים בה מאליהם והוא הנקרא בלשון תלמוד וסת הגוף השלישי הוא הנקרא וסת הסיבה מפני שהוא וסת התלוי במעשה שהיא גורמת לו כגון קפצה וראתה והדומים לזה הראשון הוא נחלק להרבה מינים מהם שרואה לזמן שוה אע"פ שאין הימים שבנתים עולים לחשבון אחד כגון מחדש לחדש או מאמצע חדש לאמצע חדש אע"פ שאין החדשים שוים אלא שהם אחד מהן מלא ואחד מהן חסר ומהם שבא לימים ידועים ושוים לחשבון אחד אע"פ שאינן זמן שוה כגון מעשרים לעשרים ואע"פ שזה בסוף חדש וזה בתחלת חדש וזהו הנקרא וסת הפלגות כלומר שהוא נבדל זה מזה בזמן ומהם בדילוג כגון בט"ו לחדש וי"ו לחדש זה וי"ז לחדש זה או בהפך ר"ל ב' למפרע ומהם לסירוגין כגון שראתה באחד בניסן ולא באחד באייר וראתה באחד בסיון ולא באחד בתמוז וראתה באחד באב ולא באחד באלול שנמצאת קובעת לראשי חדשים לסירוגין ומהם שקבוע לשעות ולא לימים ומהם לימים ולא לשעות השני והוא וסת המקרה אף הוא נחלק להרבה מינים פיהוק או עיטוש או צמרמורות ר"ל שאם היא למודה שבכל עת שתראה יארע לה פיהוק או עיטוש או שיאחזוה צמרמורות וכיוצא באלו כל שאירע לה כן שלשה פעמים קבעה לה וסת לאותו מקרה השלישי והוא וסת הסבה אף הוא נחלק להרבה מינים כגון קפצה וראתה אכלה שום וראתה כססה פלפלין וראתה וסת זה אינו נקבע במעשה לבד שהרי אונס הוא ועל ידי אותה סבה הוא בא ואינו דומה לפיהוק או עיטוש שהרי באלו אין האורח בא בסיבתם אדרבה המקרים באים לסבת האורח אבל וסת הסיבה שהאורח בא לאותה סיבה אונסין הם ואין בהם קביעות וסת אלא בצירוף זמן שאם היא למודה שכל שתקפוץ באחד בשבת רואה כל שאירע לה כן שלשה פעמים קבעה לה וסת ומתוך כך הוא ראוי לקרותו וסת הכפול או המורכב שאין קביעותו אלא על ידי שאר דברים אבל אלו נקבעים בשלשה פעמים חוץ מוסת ההפלגה במי שלמודה לראות מעשרים לעשרים וכיוצא בו שאינו נקבע אלא בארבע ראיות שהרי ארבע ראיות אין בהם אלא שלש הפלגות וכן הענין בדלוג לדעת קצת כמו שנבאר וכבר ביארנו ענין וסת הסיבה בפרק ראשון ובמשנה זו אנו מכונים לבאר וסת המקרה ווסת הימים:

ומעתה הוא מתחיל לבאר ענין וסת המקרה והוא הנקרא וסת הגוף ועל זו אמרו כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה ושלא לטמא טהרות למפרע מעת לעת ואע"פ שכבר הוזכרה בפרק ראשון בא עכשו ללמד שלא סוף דבר שכן בוסת הזמן אלא אף בוסת הגוף כן ושאל כאן אלו הן הוסתות ר"ל בוסת הגוף ופירש בהם שקודם שיבא הדם היא מפהקת והפיהוק הוא מצד כבדותה והוא הנקרא בלשון לע"ז בדלייא"ר ומתעטשת דרך החוטם והוא הנקרא איומטורנידא"ר וחוששת בפי כריסה ושיפולי מעיה ר"ל שמרגשת בכבדות באותן המקומות ושופעת ופירשו בגמרא שופעת דם טמא מתוך דם טהור כלומר לראות קודם הוסת דם טהור כגון דם ירוק או לבן ואחר כך רואה דם טמא ואוחזין אותה כמין צמרמורות ר"ל חימום בשר כעין צימור קדחת וכן כיוצא באלו משאר המקרים הדומים לאלו ופירשו בגמרא כגון ראשה ואיבריה כבדים עליה וכן שהיא רותת או גייסא ר"ל מפשטת זרועותיה בכבדות להאי גיסא ולהאי גיסא והוא הנקרא בלשון לע"ז אשטינדיל"ר וי"מ הרגשת כאב בכסליה כתרגום כסלים גיססיא וי"מ בה התעוררות הקיא וי"מ שהיו בני מעיה מגיסין לה והומים לה ואמר על כל אלו שכל שיארע לה אחד מאלו שלשה פעמים וראתה קבעה לה וסת לכל זמן שיארע לה כך ר"ל שכל זמן שתפהק שלשה פעמים ותראה קבעה לה וסת לפהוק כל זמן שיארע לה הן לזמן מרובה הן לזמן מועט וכן בשאר המקרים כדין וסת הימים וא"כ מה שאמרו בגמרא אמר שמואל הרי אמרו לימים שנים ולוסתות אחד ר"ל שוסת הימים נקבע בשני פעמים ווסת הגוף באחד לדעת ר' נאמרה שסובר בתרי זימני הוי חזקה לוסת הימים ואין אצלו הפרש בין לענין זה לוסת הימים וכבר ביארנו ביבמות פרק הבא שהלכה כרשב"ג בוסתות שאינו נקבע אלא בשלשה פעמים וכדאיתא בסמוך בוסת הימים ואין אצלו הפרש לענין זה בין וסת הימים לוסת הגוף וכסתם משנתנו שאף בוסת הגוף אמר עד שתקבענו שלשה פעמים ואע"פ שלא ראינו לרשב"ג שיהא חולק בהדיא אלא בוסת הימים וכמו שאמרו בגמרא היתה למודה לראות ליום ט"ו וכ"ו ואמר רב יוסף זו דברי רבן גמליאל אבל חכמים אומרים אינה צריכה לשנות בוסת הגוף ולא לשלש בוסת הימים ושמא רשב"ג אינו חולק אלא בוסת הימים מ"מ משמע דבכולהו פליג שאם לא כן לא היה נשמט מלהזכירה ואע"פ שהיה לנו לומר לדעתו שוסת הגוף בשנים הואיל ור' סובר בו באחד מ"מ נראין הדברים שסתם משנתנו לדעתו נאמרה שלא חלקה לענין זה בין וסת לוסת ואף שמואל הרי אמרו קאמר וליה לא סבירא ליה שהרי הוא אמר בהדיא בוסת הדלוג עד שתשלש בדלוג כמו שהתבאר ואע"פ שבוסת הימים נאמר במשנה זו עד שתקבענה שלשה פעמים ואמר שמואל עלה זו דברי רשב"ג זו וסבירא ליה קאמר וצריך שתדע שהמקרים שהוזכרו אין קובעין בהן וסת מאחת לחברתה ר"ל שאם פיהקה פעם אחת וראתה ועיטשה פעם אחת וראתה וחששה בפי כריסה פעם אחת וראתה בימים שאין שוים אין זה וסת אלא דוקא כל אחד לעצמו שלשה פיהוקין וראתה או שלשה עיטושין וראתה וכן בכלם כל אחד לעצמו וכבר ביארנו שוסת זה נקבע בלא זמן ואינו דומה לוסת הסיבות שבזה אין הראיה אלא מחמת הסיבה אבל וסת הגוף אדרבה המקרים באים מצד האונס ונקבע בלא הרכבת ימים אלא שמ"מ אם נתערב בו זמן כגון שאירעו לה מקרים אלו לזמן ידוע אם מחדש לחדש אם מעשרים לעשרים אם בשאר מיני הזמן אין וסת המקרה דוחה את וסת הזמן והרי זה וסת מורכב למקרים ולימים ואסורה בכל עונת היום ויש חולקים להקל ושלא לחוש אלא לשעתו כדין וסת הגוף על הדרך שיתבאר:

וכל שאתה מניח וסת למקרה לבד כשאירע לה כן שתי פעמים אתה קובעו לשלישי אבל כשאתה מרכיב בו וסת זמן אם אירע לה כן שתי פעמים בראש חדש אי אתה קובעו בראיה שלישית אא"כ היא בראש חדש וכן בעקירתו כל שאתה מניח וסת המקרה לבד ואירע לה מקרה זה שלשה פעמים באותן הימים ולא ראתה נעקר הוסת וכשאתה מרכיב בו זמן אינה עוקרתו אלא עד שיארע לה שלשה פעמים באותם הימים ולא תראה וכן אתה נותן בהן הבדל אחר והוא שאם אתה מניח וסת המקרה לבד אינה חוששת לאיסור עונה עד שיתחיל המקרה אחר שאינה יודעת בו זמן ואם הוא מורכב בזמן כל שהגיעה לו חוששת לכל העונה שמא יארעו לה אלא שאם עברה עונה ולא ראתה מותרת לשמש בלא בדיקה ואם אירעו לה ביום אחר אינה חוששת הואיל ולזמן ידוע נקבעו וכן כל שאתה מניח וסת המקרה לבד אינו אוסר אף כשיגיע המקרה אלא שעתו ולא לאחריו כלל ר"ל שאם היתה רגילה במקרים לשהות בהן שעה אחת ורואה אחר שעה ועכשו אירעו לה ונתעכבה שעה ולא ראתה בודקת עצמה ומותרת כל שאר היום וכן אינה חוששת לפניו קודם השעה והוא שאומר עכשו היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסת כלומר תכף שמתחלת לפהק או לעטש כל הטהרות שעשתה בתוך הוסת טמאות אבל אם היתה רגילה לראות בסוף הוסת ר"ל שרגילה שעה אחת בפיהוקין או בעיטושין בלא ראיה ומתחלת לראות אחר שכלו פיהוקיה ועיטושיה כל טהרות שעשתה באותה שעה של פיהוקין ועיטושין טהורות אלמא שאינה חוששת אלא לשעת הוסת וכן ראיה ממה שנחלקו ר' יוסי ור' יהודה בימים ושעות וסתות ולא נחלקו בזה אלא לוסת הימים כמו שנבאר ומדשבקו לוסת הגוף דסלקי מיניה ופליגי בוסת הימים אלמא כל שבוסת הגוף בלא הרכבת זמן שניהם מודים שאין בה איסור אלא לשעת הוסת אבל לא לאחר עבור הוסת כלל והוא הדין לפניו וזהו שאמר ר' יוסי אף ימים ושעות וסת כלומר כשם שוסת הגוף אינו חושש אלא שעתו כך וסת השעה ומ"מ יראה לגדולי המפרשים שבזו דוקא כשהראיה כלה נבלעת בתוך הוסת אבל כל שאין הראיה נבלעת בתוך הוסת חוששת עד סוף העונה וכל שהוא כן חוששת אף מתחלת הוסת ומגדולי הראשונים חולקים בזו להקל ואינה חוששת אלא מתחלת הוסת והדברים ברורים כדעת ראשון:

וכן אתה צריך לברר שמאחר שוסת הגוף אפשר להרכיב בו וסת הזמן ואפשר שיהא פשוט בלא הרכבת זמן צריך אתה לזכור מה שכתבנו בוסת הסיבה בפרק ראשון שאם קפצה באחד בשבת וראתה ועוד קפצה באחד בשבת וראתה ובאחד בשבת שלישי ראתה בלא קפיצה שקבעה לה וסת לימים בלא קפיצה ותולה הדבר שהיום גרם לה ולא הסיבה אבל אם ראתה בקפיצה שלא ביום קבוע אינה קובעת לקפיצתה שכל עצמן של קפיצות אינן קובעות שאין קביעות בראיה שמחמת אונס וכן שאם קפצה באחד בשבת שני פעמים וראת ושבת שלישי קפצה ולא ראת ואחד בשבת שאחריו ראת בלא קפיצה אומדין שקפיצת שבת גרמה ראיית מחרתו ולא קבעה וסתה אלא לימים וקפיצות ומעתה בזו כל שאתה מרכיב זמן במקרה אתה דן שאם פהקה בראש חדש וראתה וכן בראש חדש שני פהקה וראתה ולראש חדש שלישי ראתה בלא פיהוק שקבעה לה וסת לימים ולא למקרה נתגלה הדבר שהחדש גורם ולא הפיהוק כדרך שאמרנו בקפיצות ואם פהקה בראש חדש וראתה וכן פהקה בראש חדש וראתה ואחר כן פהקה וראתה בלא ראש חדש קבעה לה וסת למקרה נתגלה הדבר שהמקרה גורם ולא היום ואע"פ שבקפיצות אמרוה בהפך בקפיצה אין הענין אלא שאין וסת מצד הקפיצה אחר שהיא אונס כמו שביארנו ואם פיהקה בראש חדש וראתה וכן בראש חדש וראתה ועוד פיהקה בכ"ט בחדש ולא ראתה ובראש חדש של מחרתו ראתה בלא פיהוק קבעה וסת לפיהוק ולימים ואומרים שפיהוק של כ"ט לחדש גרמה ראיית מחרתו על הדרך שביארנו בוסת הקפיצות ואף בתחלת קביעות הוסת אתה למד לענינים אלו שאם פיהקה וראתה אף בראש חדש כי שתפהק פעם שניה באיזה יום שתפהק חוששת לו שמא לאותו מקרה לבד תקבענו ואם פהקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לפיהוק לבד אבל חוששת ליום הראיה הראשונה שמא לימים לבד היא קובעת וכן אם פהקה וראתה באיזה יום שיהיה וחזרה ופיהקה וראתה באיזה יום ולא לזמן ידוע ופיהקה פעם שלישית ולא ראתה אינה חוששת עוד לפיהוק אלא שעדיין חוששת להפלגת הוסת והוא שאם הפליגה בין פיהוק ראשון לפיהוק שני עשרים יום כשתגיע לעשרים יום חוששת ואינה קובעתו אלא בארבע ראיות והרי הצענו מה שראוי להציע בוסת הגוף:

ומעתה הוא חוזר לבאר וסת הימים ופירש ר' יוסי שוסת הימים והשעות הוי וסת הימים הוא פשוט שהוא שקבעה ראייתה מעשרים לעשרים או משלשים לשלשים ואף הוא נקבע בשלש ראיות אלא שהוסיף בה ר' יוסי שאף וסת השעה הוי וסת שאין איסור עונה שמחמת הוסת אמורה אלא בשאין לוסתה שעה ידועה מאותו היום של וסת אלא פעמים רואה ביום הוסת בשחרית פעמים בחצי היום פעמים בין הערבים ומתוך כך נותנין לה לאיסור כל אותה עונה אבל אם קבעה וסתה ליום ולשעה ופירשו בגמרא כגון שהיתה רואה מעשרים יום לעשרים יום ומשש שעות שבו לשש שעות שבו ר"ל לחצי היום הרי השעה וסת קבוע ואין אוסרין לה כל היום אלא כל השעה מתחלתה לסופה וזה שאמרו לדעתו בגמרא מן המנחה ולמעלה מותרת פירושו מתחלת שעה שביעית ולמעלה וקורא לה מנחה כל שהשמש נוטה לצד המערב ואין מדקדקין בקביעות וסת לחלקים שבה אלא כל השעה אסורה וכל היום שלפני השעה מותרת בלא בדיקה ושלאחריה בבדיקה והוא שאמר שאם היתה למודה לראות עם הנץ החמה ר"ל באותה שעה שהחמה מתנוצצת לזרוח אינו אסור אלא עם הנץ החמה ר"ל אותה שעה ור' יהודה אומר כל היום שלה ר"ל להיתר אבל כל הלילה אסורה ופירשוה בגמרא כגון שקבעה ראייתה לסוף הלילה שכל הלילה עונתה לאסור אף בבדיקה אבל היום אינה מכלל העונה ומותרת בבדיקה שכל לאחר העונה אפילו יום או יומים אסורה עד שתבדוק וכל שלא בדקה בעונתה הא כל שבדקה ומצאה טהור אע"פ שלא בדקה בעונתה מותרת שהוסתות דרבנן כמו שהתבאר ואלו היו וסתות דאוריתא היתה אסורה לאחר הוסת אף בבדיקה ומצאה טהור הואיל ולא בדקה בעונתה ומ"מ אף לר' יהודה אם קבעה ראייתה בתחלת הלילה הותרה כל הלילה ונאסרה כל היום והוא שאמרו לדעתו בגמרא פעמים שלפני וסתה אסורה ולאחר וסתה מותרת ופעמים בהפך כיצד רגילה לראות בתחלת היום לפני וסתה מותרת כל הלילה לאחר וסתה אסורה כל היום רגילה לראות בסוף הלילה לפני וסתה כל הלילה אסורה לאחר וסתה כל היום מותרת והלכה כר' יהודה והלכך היתה רואה מעשרים לעשרים משש שעות שבו לשש שעות שבו אסורה כל היום אפילו בבדיקה אלא שגדולי המפרשים כתבו שלא נאמרה כן אף לדעת ר' יהודה אלא בשיש שם וסת יום קבוע שקביעותו של יום דוחה ומבטל קביעותה של שעה לומר כלי יומא זמניה הוא אבל כל שלא קבעה וסת ליום אלא לשעה כגון שקבעה ראיותיה לחצי היום אלא שלא קבעתם ליום ידוע הרי קביעות השעה וסת ואין אוסרין לה אלא שעתה ואין הדברים נראין שאף קביעות שעה קביעות יום הוא ואין לצמצם בה כל כך ואע"פ שהם הביאו ראיה מההיא אתתא דכל אימת דהות סלקא מטבילת מצוה הות חזיא דמא ואתאי לקמיה דר' יוחנן ואמר לה שמא דמות עיריך עלתה ליך לכי והבעלי לו על גב הנהר וזו ודאי לא היה יום קבוע שיום טבילה ודאי אי אפשר שלא להיות פעמים מקדמת פעמים מאחרת אלא שמעת כניסתה למים כשחברותיה מרגישות בה היה לה שעת הוסת ולא חשש לה ליומה אלא לשעת כניסתה מ"מ אין כאן ראיה שדם זה לא היה אלא דם חמוד והרי זה כעין וסת שהסיבה גורמתו אבל דם נידות ודאי אינו נקבע לשעה שלא ליאסר בכל העונה:

תד"ה תנא כמה חימוצן כו' וכן בשבת דבן מ' יום לשון איש עכ"ל צ"ע דאין ראייתם זו מכרעת דלפום סברא דהשתא כפ"ה דבתראה דוקא נקט אשה דוקא וזקן דוקא וא"כ ע"כ דליתא להך גירסא בשבת בן מ' יום ואיך שיהיה לפ"ה שפי' דזקן מעלו טפי ושוב פי' במכוסין דדוקא נקט צ"ל שלא חייש לפרש למה שדקדקו התוס' דהני בבי בחדא גוונא קתני להו ודו"ק:

בא"ד ועוד מילי טובא שהאריך באותה ברייתא יותר מהכא כו' עכ"ל אולי שבגמרות שלהם היה מאריך באותה ברייתא במילי טובא אבל בכל גמרות שלפנינו ליכא התם אלא הך מלתא דבן מ' יום וע"ש:

תבוס' ד"ה תנא כמה חמוצן וכו' וי"ל דה"פ דילד דוקא וכו' כצ"ל:

בא"ד ומיהו תימה אמאי לא מייתי וכו' ר"ל ומיהו קשיא לן קושיא אחרת ונצטדך ע"כ לתרץ תירוץ אחר ובזה יתורץ ג"כ קושיא ראשונה: