Niddah 53b

והדר מתחיל דרבי יוסי וספקא הוא:

מישך שייך בדרבי יהודה מובלע הוא בתוך של רבי יהודה וכיון דלדידיה בעינן כל בין השמשות דרבי יהודה הרי בדקה בשניהם:

מטמאה עצמה הרואה כתם מטמאה עצמה לטהרות וקדשים:

למפרע עד שעת הכבוס:

חמור מראייתה למפרע דלראייתה לא הוי אלא מעת לעת וכתמה עד שעת הכבוס:

והא מצינו כו' דהא מודה ר"ש בן אלעזר בקדשים דמטמאתן למפרע עד שעת הכבוס:

ראתה כתם ואח"כ ראתה דם תוך מעת לעת:

תולה כתמה בראייתה ואמרינן האי כתם מדם נדות זה הוא וטהורה מלטמא עד שעת הכבוס אלא משמצאתו ולהבא:

עצמה וקדשים פירש בקונטרס עצמה לטהרות ותימה אמאי איצטריך למתני קדשים דכ"ש הוא וי"ל דמשום רשב"א נקטיה דמסיק דאפילו קדשים אינה מטמאה א"נ תנא קדשים לגלויי דעצמה אף לטהרות ומיהו לישנא דעצמה לא משמע לטהרות ועוד קשה לרשב"א אכתי הוי כתמה חמור מראייתה דהא איהו גופיה אמר בסמוך דתולה בראיית יומו אבל כתם שמצאה ביום שלפני הראייה טמאה למפרע ומקולקלת למניינה משעת כבוס ונראה לפרש דעצמה היינו שמקולקלת למניינה משעת כבוס ורשב"א פליג אתרוייהו דאינה מקולקלת למניינה ולא מטמאה קדשים אלא מעת לעת והא דקאמר רשב"א בסמוך דתולה כתמה בראיית יומו הא כתם דאתמול לא תליא בראייה לאו משום שתהא מקולקלת בכתמה דאתמול משעת כבוס אלא ע"י ראייה דהשתא וכתם דאתמול היא מקולקלת דלא ידעה אי מניא מהיום או מכתם וא"ת אכתי כתמה חמור מראייתה דבכתמה היא מקולקלת למניינה מעל"ע אבל בראייתה אע"ג דלקדשים ולטהרות מטמאה מעל"ע מ"מ אינה מקולקלת דמונה מיום שראתה וי"ל דלא חייש רשב"א אלא שלא יהיה כתמה חמור מראייתה בזמן לטמאות יותר מעל"ע:

איפוך פ"ה נראין דברי מדבריו א"נ איפוך שהוא מעוותה ואני מתקנה והמחמיר עדיף:

שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה פ"ה דלר"ש אם ראתה בח' וט' וי' לכתמה לא הויא זבה ולרבי דתולה כתמה בראייתה הויא זבה ואין נראה דלר"ש נמי הויא מקולקלת למניינה כדפרישית לעיל ואדרבה ר"ש מחמיר טפי שמטמא ממציאת הכתם מעל"ע ומה שפירש נמי דלרבי טובלת בשביעי לכתמה ומשמשת אין נראה להקל כולי האי ולא תלינן כתמה בראייתה ונראה כפר"ח כשמצאה הכתם ביום הראייה לרבי דתלי כתמה כל מעת לעת בראייה היא מקולקלת כל מעת לעת והויא כאילו ראתה שני ימים יום הראייה ויום שלפניו ואם ראתה גם למחר הויא זבה אם עומדת בימי זובה ולר"ש דלא תלי אלא יומו א"כ לא חשבינן כאילו ראתה אתמול ולא תהיה זבה עד שתראה עוד שני ימים והיינו ר"ש מתקנה ורבי מעוותה דר"ש מיקל טפי ומיהו אם ראתה היום ואתמול ומצאה כתם רבי שמעון מחמיר כדפירשנו:

צריכה הפסק טהרה פ"ה צריכה בדיקה להפסיק בשביעי לכתמה כדי לטבול בערב ופירש דלר"ל אם בדקה בשביעי לכתמה דגליא דעתה דכתמה מראייתה הוא אבל לא בדקה ומונה מן הראייה פירש לפי שיטתו ואין נראה דאין לה לטבול בליל שמיני לכתמה דרבי לא אמר שתולין כתמה בראייתה בודאי אלא בספק כדפי' ותו היכי מוכח מהכא דבכתם צריכה בדיקה בשביעי דשאני הכא שראתה ראייה ודאית ותו אדרבה מדקאמר רבי יוחנן אע"פ שלא בדקה בשביעי לכתמה טובלת לערב א"כ אינה צריכה בדיקה ונראה לפרש צריכה הפסקת טהרה בין הכבוס למציאת הכתם דדלמא הא דתלי רבי כתמה בראייתה ולא מטמא משעת כבוס היינו כשבדקה בין כבוס למציאת הכתם וקאמר ריש לקיש והוא שבדקה פירוש סמוך למציאת הכתם תוך מעת לעת אבל אם יש מעת לעת מבדיקה למציאת הכתם מטמאין לה למפרע עד שעת הבדיקה ורבי יוחנן אמר אף על פי שלא בדקה פירוש סמוך אלא יש מעת לעת בין בדיקה למציאה אפילו הכי תלינן הכתם בראייתה כיון דמשעת כיבוס ליכא מעת לעת נמי ליכא אלמא לכולי עלמא צריכה הפסק דאין נראה לומר דלרבי יוחנן אע"פ שלא בדקה כלל קאמר דכולי האי לא הוה פליג אריש לקיש:

והאי תנא סבר בין השמשות דר' יוסי מישך שייך בבין השמשות דר' יהודה ור' דאמר נראין דברי ר' יהודה בן אגרא דלא חיישא כשבדקה סבר לה דשלים בין השמשות דרבי יהודה והדר מתחיל בין השמשות דר' יוסי ונראין לו דבריו כשבדקה בשניהם הא בשלא בדקה אלא בדר' יהודה חיישינן.

מטמאה עצמה וקדשים למפרע פרש"י ז"ל עצמה לטהרות ואע"ג דקדשים אף הן בכלל טהרות הן משום דרשב"א דפליג ואמר בקדשים מטמאה עצמה אינה מטמאה פלגינהו נמי בדר' ואמר עצמה וקדשים והא דלא תני בהדיא מטמאה טהרות משום דאי תנא הכי לא היה בעלה בכלל, ובעלת הכתם מטמאה אף בעלה למפרע וכדתניא בבריתא בפרק דמכלתין.

ור' שמעון בן אלעזר אומר אף קדשים אינה מטמאה שלא תהא כתמה חמור מראייתה. ואם תאמר על כרחין כתמה חמור מראייתה שהרי היא מקולקלת למניינה, יש לומר דאנן לא קפדינן אלא בטומאה למפרע שאינו בדין שנטמא בכתמה יותר מראייתה, בל מכאן ולהבא בדין הוא דראייתהודאי, וחשש שמא כבר יצא דם בבית החיצון מעת לעת ספק ואינו בדין שיוציא ראיית ספק מראיית ודאי ולפי' על כרחיך גבה ופתחה מראיית הודאי מנינן ולא מראיית הספק, אבל כתם אף שעת מציאתו לאו ודאי הוא, והילכך מציאתו וחששו הכל ספק הילכך על כרחין הויא לה מקולקלת למנינה מכאן ולהבא.

תולה כתמה בראייתה מעת לעת דברי רבי ר' שמעון בן אלעזר אומר יומו. יומו פרש"י ז"ל אם ראתה כתם ואח"כ ראתה דם אם ראתה אותו דם מעת לעת למציאת כתמה תולה אותו כתם בראיית הדם ולא נטמא אותם למפרע אלא מעת לעת של ראיית הדם. ורשב"א אומר אין תולין כתמה בראייתה אלא א"כ ראתה דם תוך יומו של מציאת הכתם הא למפרע מחמת הכתם. ומיהו ודאי הא דקאמר ר"ש שאין תולין כתמה בראייתה אלא ביומו בלבד לאו לטמא אותו למפרע קאמר, אלא לומר שהיא מקולקלת למנינה משעת לבישת החלוק, דהא לר"ש בעלת הכתם אינה מטמאה עצמה ולא קדשי' למפרע, ור' תולה כתמה בראייתה כל מעת לעת, ואינה מקולקלת למנינה אלא במעת לעת של ראיה וקלקול מנינה כטומאתה.

ואסיקנא ר' אומר נראין דבריו מדברי שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה ואני מעות הלכותיה לידי זיבה. פירוש מתקן מקל ומעוות מחמיר. כלומר דלדברי ר' ם מצאה כתם ביום ראשון וראתה ביום שני תוך מעת לעת שמצאהנדה ופתחה מיום ראשון דהיינו שעת ראיית כתמה מנינן והרי זו טובלת ליל מוצאי שבת וטהורה לביתה ואם ראתה שמיני לכתמה ותשיעי ועשירי הרי זו זבה גדולה ואלו לרשב"א לא מנינן לה נדה ופתחה ום ראשון, דהיינו שעת מציאת כתמה והרי זו טובלת ליל מוצאי שבת וטהורה לביתה, אלא מיום שני דהיינו יום ראיית הדם וכשהיא חוזרת ורואה בשמיני לכתמה שהוא שביעי לראייתה הרי זו טהורה לערב כסוף נדה לרשב"א ואם ראתה עוד יום שני ויום ג' עדיין אינה אלא זבה קטנה נמצא ר' מחמיר עליה לענין זיבה ור"ש מקל עליה לענין זיבה. והרמב"ן נ"ר הקשה היאך היא מונה לר' משעת ראיית כתמה והלא כתמים אינן אלא מדרבנן דאלו מדאוריתא טהורה גמורה היא וכיון דכתמים דרבנן וראייתה דבר תורה היאך אתה מונה לה פתח נדתה משעת כתמה הא אין ראוי למנות אלא משעת ראייה וכדתניא בפ"ק דמכלתין (ו, א) ברואה כתם ומקולקלת למנינה ואינה מונה אלא משעה שראתה. ולפיכך פירש הוא ז"ל שלא תלה ר' אלא כתמה בראייתה אבל ראייתה בכתמה לא תלה. וכתמה בראייתה לומר שאינה מטמאה עצמה וקדשים למפרע שאינה מקולקלת למנינה מיום לבישת החלוק אבל מכל מקום עיקר מנין נדה וזיבה מיום ראייה מנינן כדין תורה וחוששת נמי ליום מציאת כתמה כדין דבריהם, ולפיכך אמרו שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה כלומר שאינה תולה כתמה בראייתה, אלא במקום שאין חילוק ספירת זבה ביניהם דהיינו אותו יום שמנין ימי הנדה וזיבה אחד הוא בין לכתם בין לראייה. ונמצאו כל הספירות כדין תורה משעת ראייה, וכשהוא מעת לעת הוא אומר אינה תולה ונמצאת מקולקלת לכתם ומונה משעת ראיה, נמצא כשהוא אומר תולה מתוקנת לגמרי, וכשהוא אומר אינה תולה היא מקולקלת לגמרי, אבל לר' אפילו בשעה שהיא תולה כתמה בראייתה הוא מעוותה לידי זיבה שהרי אסורה לשמש עד יום ז' לראייה שהוא יום שמיני לכתמה ואם ראתה בו ביום חוששת לזיבה בודאי, נמצא לר' שאפילו בשעת תיקונה כלומר שהיא תולה הוא מעותה שתולה כתמה בראייתה ואינו תולה ראייתה בכתמה ולא השוה מדותיו ע"כ. ומה שפירש הרמ' ז"ל הוא עיקר וכך הוא ר"ל כשהוא מתקנה לגמרי ותולה כתמה בראייתה ומתקנה לגמרי לימי זיבה עד שתראה שלשה ימים משוה מדותיו כשהוא מתקנה לגמרי וכשהוא מעוותה לגמרי אם אין כתמה וראייתה מיום אחד רבי שמעון מעותה משעת לבישת החלוק והיינו דאמרינן עוותי מעוות לה, ואם כן אינו משום [משוה] מדותיו אלא אם ראתה הכתם קודם מעת לעת מקילין לה לימי לה לימי זיבה ואם ב' ימים ראתה הוא חושב סוף נדה אם ראתה בו עד [עם] ב' ימים ותהיה גדולה ורבי שמעון הוא חושב שהוא סוף אינה אלא זבה קטנה שהוא בראיה יום אחד. ועדיין אינו מחוור בעיני כל הצורך שהרי כל הנשים מתוקנות ומעותות לר"ש כדרך שהן מתוקנות ומעוותות לר', שאלו מצאה כתם ביום ראשון ויום שני ראתה דם הרי זו מקולקלת למנינה בין לר' בין לר"ש, ולא ראתה כתם דלא וראתה דם בו ביום מתוקנת לר' כר"ש ומאי מתקנה ומעוותה דקאמר אין זה מתקנה וזה מעוותה, אלא הרי זו מתוקנת וזו מעוותת דלדעת הרב אף כשראתה ביומה של כתם אליבא דר' חוששת למעת לעת של ראייה מחמת הכתם ונמצאת זאת מקולקלת לר' ומתוקנת לגמרי לרשב"א. ור"ח ז"ל נראה שפי' ראתה כתם ואח"כ ראתה דם כלומר שראתה דם מיד באותו יום, ואמר ר' תולה כתמה בראייתה מעת לעת לומר שאני אומר מעת לעת לראייה היה הכתם, ורשב"א אומר אין אומרים שהיה הכתם אלא ביומו והרי כתמה וראייתה ביום אחד וזהו מתקנה ומעוותה, דאלו היתה מציאתה וראייתה בימי זיבה לר' הרי זו מקולקלת לזיבה גדולה שהרי הא מונה לה יום אחד לכתמה ויום אחד לראייתה, ואלו ראתה עוד יום אחד הרי זו זבה גדולה, ואלו לרשב"א אינה נעשית זבה גדולה עד שתראה עוד ב' ימים. ואיני יודע להלום השמועה לפירושו דאם כן לעולם הוא מתקנה ומאי קאמר לעיל מתקנה עוותי מעוות לה, ומאי דאפיך רב נחמן מאי קאמר ועוד צל"ע. ורחוק הוא לומר דמעיקרא הוה סבירא להו בנמצא יום א' וראתה ביום שני קאמרינן וכי אמר רב נחמן לא תיפוך חדית נמי בפי' דברואה ביום מציאה קאמרינן.

הא ד בעא מיניה ר' זירא מר' אסי כתמין צריכין הפסק טהרה או לא. פירש רש"י ז"ל ברואה כתם בימי נדה אי צריכה הפסק טהרה בז' לטבול בערב או לא ולא הוה בידיה, זימנא אחרינא אשכחיה ויתיב וקאמר הך מילתא דר' ומפר' עלה אמר ר"ל והוא שבדקה בין השמשות של שביעי לכתמה להפסיק בטהרה אבל לא הפסיקה בטהרה גליא אדעתה דמיום ראייתה נקטה ומטמא למפרע משעת לבישה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא בדקה דכיון שיכולה להתלות כדר' לאו בגלויי דעתה תליא מילתא ולא מפסדה מידי. א"ל ר' זירא לר' אסי מדפליג רבי יוחנן ורשב"ל לענין תליא בבדיקה ולא בדקה מכלל דאורחא הוא לבדוק ביום ז' לכתמה ולהפסיק בטהרה ע"כ. וזה כדרך פירושו שפי' למעלה שלדברי ר' מונה לכתמה לביתה וכבר כתבתי שא"א לפרש כן שאין מונה אלא לראייתה. ועוד דאי איפשר שיתלה ר"ל בקפידתה ובדיקתה דאי מדינא תולה בכתמה אע"פ שהיא אינה תולה בו מאי הוי ולמאי תטמא למפרע לטהרות ובעלה ולמה אסורה לביתה. ולעולם אי איפשר לתלות סברא חלושה כזו בר"ל. ולי נראה ברואה כתם בימי זיבה ואי נמי בדידן דכולהו משוינן להו כזבות דקא בעא מיניה אי בעיא הפסק טהרה עד שלא תספור ז' נקיים כרואה או לא. והשתא אתי למידק מהא דר"ל דבעיא הפסק טהרה כרואה דאפילו בכתמים חיישינן למעין פתוח דמדקאמר ר"ל שאין תולה כתמה בראייתה שלא לטמא למפרע מעת לעת של ראיית הכתם אלא כשבדקה והפסיקה בטהרה ביום ראיית הכתם הא לא בדקה לא לפי שיש לחוש שמא מעיינה פתוח ועם סילוק ידיה מכתמה ראתה דם ויש לה לטמא למפרע מעת לעת של מציאת הכתם. אלמא רואה כתם כרואה דם והילכך אפילו היא צריכה הפסק טהרה דחיישינן שמא עם סלוק ידיה מכתמה ראתה דם. ועוד שתפסוק בין השמשות בטהרה אינה סופרת ז' נקיים שלא כדרך שאמרו ברואה. ור' יוחנן דאמר אע"פ שלא בדקה טעמא משום דכיון שלא הרגישה ממש בדם וטמא למפרע דרבנן לא חיישינן, ולקולא אזלינן ותלינן כתמה בראייה זו של יום שני כל שהיא מעת לעת של ראיית הכתם כנ"ל.

והדר מתחיל בין השמשות פי׳ דוקא נקט והדר מתחיל דאיכא קצת שהוא בינתים והיינו דאמרינן התם דלא אכלי כהנא תרומה עד דשלים בין השמשות דר׳ יוסי וכדכתיבנא התם בס״ד.

הרואה כתם מטמאה עצמה וקדשים למפרע פרש״י ז״ל עצמה לטהרות ואע״ג דבעלמא קדשים בכלל טהרות הכא אצטריך למתני בהדיא קדשים משום דרשב״א מפליג בין עצמה לקדשים והא דלא נקט טהרות בהדיא לפי שיש בכלל עצמה טומאת בעלה וכדאמרינן בפ״ק ומודים חכמים לר׳ עקיבא ברואה כתם שמטמאה את בעלה למפרע.

רשב״א אומר קדשים מטמאה פי׳ בדין כתם עד שעת הכבוס.

בעלה אינה מטמאה פי׳ עד מעת לעת שלא יהא כתמה חמור מראיתה שאין ראיתה מטמאה למפרע לטהרות אלא מעת לעת ואיכא דק״ל והלא ע״כ כתמה חמור מראיתה שהיא מקולקלת מנינא להבא וי״ל דהתם לא סגיא בלאו הכי כיון שאין לה התחלת ראיה ודאית למנות ממנה מה שאין כן בראיתה שהיא ודאית אלא דחשו חכמים ליציאת דם לבית החיצון ומשום ההוא חששא אין לה לקלקל מנינא ולהניח הודאי מפני הספק אבל לענין למפרע אין לנו להחמיר בכתמים דרבנן יותר מראיה דאורייתא כיון דהא והא דרבנן.

א״ל מצינן כתמה חמור מראייתה לענין קדשים פי׳ שאתה מודה שמטמאה למפרע עד שעת הכבוס. ורשב״א לא אהדר ליה ולא מידי בהא מתני׳ דסבר דבקדשים ראוי להחמיר יותר וכאידך בריתא תניא אינה מטמאה אף בקדשים ופליגא אאידך מתני'.

ת״ר ראתה כתם ואחר כך ראתה דם תולה כתמה בראייתה מעת לעת שראתה הכתם תוך מעת לעת של ראיה אינה חוששת לכתם כלל ואעפ״י שהכתם ביום ראשון והראיה ביום ב׳ רשב״א אומר יומא בלבד.

א״ר נראין דבריו מדברי פירוש למלא השמועה ששמעתי כדברי נראין לי מן הסברא בדבריו מדברי שהוא מתקנה ואני מעותה דקס״ד דבעי לומר שהוא מקל עליה ואני מחמיר כלו׳ ובכתמים דרבנן ראוי להקל כל מה שאפשר בשום טעם ולהכי פרכינן דאדרבה רשב״א מעוות לה טפי.

אמר רבינא איפך כלו׳ איפוך רישא דמתני׳ סברא ר״י לרשב״א אי נמי דליפך סיפא וה״ק דברי מדבריו שאני מתקנה והוא מעוותה.

הרואה כתם מטמאה עצמה וקדשים למפרע עד שעת הבדיקה או שעת הכבוס לדעת קצת כמו שביארנו בפרק ראשון וטומאת עצמה שהזכרנו פירשוה גדולי הרבנים לענין טהרות ואע"פ שהקדשים בכלל טהרות הן וגדולים מהם הזכיר את שניהם להודיע דעתו של ר' שמעון שחלק בה לומר דוקא לקדשים ומ"מ הלכה אף לטהרות וי"מ מטמאה עצמה לטמא את בועלה ולענין פסק בזו מיהא דוקא משום נוגע אבל לא משום בועל אא"כ בעל משנמצא הכתם כמו שהתבאר ונמצא לענין זה כתמה חמור מראייתה דוקא מעת לעת וכתמה עד שעת בדיקה או שעת כבוס והרי יש לך כיוצא בה באשה שיש לה וסת שלענין ראיה דיה שעתה ולכתמה מטמאה למפרע וכן שהרואה אינה מקולקלת למנינה ובעלת הכתם מקולקלת למנינה כמו שביארנו במשנה:

זה שביארנו בכתמים שהם מטמאים למפרע משעת הבדיקה או משעת הכבוס אפילו לכמה ימים דוקא בשלא ראתה תוך מעת לעת של מציאת הכתם אבל אם ראתה אחר מציאת הכתם בתוך מעת לעת תולין את הכתם בראיית הדם ואומרין שכבר נתעורר הדם וממנו נהיה הכתם ואין מטמאין את הכתם אלא מעת לעת של ראיית הדם ואפילו היה בו שיעור שלשה גריסין ולענין המנין יש אומרים שהיא מונה משעת הכתם בין להקל בין להחמיר ומ"מ יראה שאינה מונה משעת הכתם אלא להחמיר אבל לא להקל וצריכה למנות שבעה מיום הראיה שהרי הכתם מדרבנן הוא ויש פוסקין שאין תולין כתמה בראייתה אלא כשראתה ביומה של ראייה ומונה משעת ראייה לטמא טהרות למפרע ואין הכתם נחשב בכלום שהרי כל ענינו נסתבך בראייה אבל כל שלא ביומה אפילו בתוך מעת לעת אין תולה כתמה בראייתה ומונה משעת ראייה להחמיר להטעינה מנין שבעה מיום הראייה וכן מונה מן הכתם להחמיר להיותה מקולקלת למנינה ונעשית ספק זבה מצד הכתם וצריכה שבעה נקיים ולא אמרו מונה משעת ראייה אלא להיותה נדה כל שבעה מיום הראייה אע"פ שלא ראתה אלא שכל שמונה שבעה נקיים אחר שתפסוק דיה אבל כל שעברה וראת בשביעי לראייתה מיהא שהוא שמיני למציאת כתמה אינה טובלת לערב שמא זבה היא מצד הכתם וכן אין שמור יום כנגד יום עולה שמא הכתם בימי זיבה היה ולא טהרה מזובה ומ"מ אם ברור לה שהכתם מאתמל של ראיה היה מונה ממנו ומן הראייה להחמיר ודן משניהם כפי שיפול המנין ולפי דרכך אתה למד שדבר זה לא בזמן הזה נאמר שבזמן הזה הרי יושבת שבעה נקיים אף בכתם:

כתמים צריכין הפסק טהרה ר"ל שאם מצאה כתם בימי נדה ולא ראתה שאין שם מנין אלא משעת מציאת הכתם צריכה שתבדוק בשביעי שלה מן המנחה ולמעלה ובין השמשות כמי שראתה דם לגמרי וכן בזמן הזה צריכה שבעה נקיים חוץ מיום המציאה:

זה שכתבנו בענין תליית כתמה בראייתה ובענין שהכתמים צריכין הפסק טהרה הוא על שיטת קצת פירושין שבה ומ"מ יש בסוגיא זו בלבול פירושין שמהם אתה צריך להתעורר לפסוק בה דרכים אחרים והריני מעירך בביאורה דרך קצרה עד שתעמוד על הדברים מהיכן יצא להם לומר כן אלא שתחלה אני חוזר ודן דרך ביאור על פירושי גדולי הרבנים שבה והוא שאמרו ראתה כתם ואח"כ ראתה דם כל מעת לעת תולה כתמה בראייתה על הדרך שביארנו ר' שמעון בן אלעזר אומר יומה ר"ל אבל אם לא ראתה ביומה אע"פ שראתה תוך מעת לעת אינה תולה כתם בראייה ומטמאין כתמה למפרע עד שעת בדיקה ויש לתמוה בפירוש זה היאך אמר ר"ש שמטמאין כתמה למפרע והלא למעלה אמר שאף קדשים אינה מטמאה למפרע שלא יהא כתמה חמור מראייתה ונמצא לדבריו שאין כתם מטמא אלא מעת לעת כראייה וא"כ ביומא מיהא מאי מהני ומתוך כך יש שגורסין בזו רבן גמליאל ומ"מ אף לגרסת הספרים יש ליישב שלא אמרוה אלא לענין קלקול המנין שלדעת ר' כל מעת לעת תולה כתם בראייה ומונה משעת הכתם כאלו הוא ראיה גמורה אחר שראתה בתוך מעת לעת ולר' שמעון בן אלעזר מונה משעת ראיה להחמיר ר"ל לטמאה שבעת ימי נדה אף בלא ראיה אחרת אלא שחוששת אף לכתם לחומרא ליעשות בו ספק זבה אם יש בו כשלשה גריסין או לדונו בשיעור אחד לראיה אחת לצירוף זיבה ואמר ר' נראין דברי ר"ש מדברי שהוא מתקנה ואני מעותה ופירשו גדולי הרבנים שהוא מקל בה ואני מחמיר והלכה כדברי המקיל בכתמים והוא שהקשה מתקנה והא עוותי מעוות לה כלומר שהרי ר' שמעון מחמיר ופירש שהוא מתקן הליכותיה לידי זיבה ופירשו הם בה שמרחיק ממנה זיבה ואני מקרבה שלדעת ר' אם ראתה בשמיני לכתמה שהוא שביעי לנדתה שומרת יום כנגד יום ואם רואה אחריו שני ימים הויא לה זבה ולר' שמעון בן אלעזר מונה משעת הראיה וטובלת בליל שביעי שהוא שמיני לכתם ואם רואה שני ימים אחריו עדין היא בשמור יום כנגד יום:

זהו פירוש גדולי הרבנים והם דברים מתמיהים שהרי אף ר' שמעון חושש הוא לכתם להחמיר ולעשותה ספק זבה כמו שביארנו שהרואה כתם מקולקלת היא למנינה שאינה יודעת פתח נדותה מהיכן שמא ביום מציאת הכתם ראתהו או שמא קודם לכן ועל כל פנים ספק זבה היא אף לר' שמעון ואפילו נתברר לה שהכתם מתמולה של ראייה מונה הוא ממנה לחומרא עד שקצת מפרשים נוטים לומר מתוך כך שר' שמעון בן אלעזר אינו סובר שתהא מקולקלת למנינה והראיה ממה שנאמר למעלה לדעתו לא יהא כתמה חמור מראייתה ומפרשים אותה לענין טומאת מפרע וגורסים בה רבן גמליאל כמו שכתבנו אלא שגדולי קדמונינו מפרשים דנראין דבריו דקאמר מפני שהוא מחמיר אמרה ולא שיהא קורא לחומרא תקון אלא שהוא מתקן ומוריד לה ימי זיבה יותר ממני והוא שאמר שהוא מתקן הליכותיה לידי זיבה כלומר שמחמיר בה ומקרבה לזיבה שאם לא ראתה ביום כתמה לא נתלה הכתם בראיה ואם יש בכתם לחלק בו כשלשה גריסין בתוך אחד עשר יום דנין אותו בשלשה ימים או שני גריסין נדון בשני ימים ויום ראיה עושה שלישי וצריכה שבעה נקיים ולדעת ר' נתלה כתמה בראיה כל שהכתם עם הראיה מעת לעת ואינן אלא שני ימים ושומרת יום כנגד יום אפילו היה בו כשני גריסין ונמצא שם ר' שמעון מחמיר אלא שאף הם מפרשים שר' מונה משעת כתמה ומתוך כך לדברי כלם ראוי לשאול היאך ר' מונה משעת כתמה והלא אין כתמים אלא מדרבנן ומן התורה טהורה גמורה היא ואע"פ שפירשנו שלא נאמר בכתם זה שהוא מדרבנן אלא בשלא ראתה בתוך מעת לעת שבו אבל כשרואה במעת לעת שבו ראיה גמורה היא דברים רחוקים הם ועוד שהרי סתם אמרו בפרק ראשון ומונה משעת ראיה ומקולקלת למנינה ועוד שאם כן אין זה תלית כתם בראיה אלא תליית ראיה בכתם:

ומתוך כך פירשו קצת חכמי הדורות שלא נאמר לתלות כתם בראיה אלא שלא לטמא מעת לעת או שלא לקלקלה מיום לבישת החלוק אבל נדות וזיבה מונה מיום ראיה כדין תורה וחוששת ליום כתמה מדבריהם ומה שאמר לר' שמעון שהוא מתקן הליכותיה לידי זיבה ר"ל שאינה תולה כתם בראיה אלא במקום שאין חלוק בין כתם לראיה לענין ספירת זיבה וכגון שראתה ביומה אבל כשהוא מעת לעת אינה תולה ומקולקלת למנינה מצד הכתם מיום לבישת החלוק ומונה משעת ראיה ואח"כ שאלו בכתמים אם צריכים הפסק טהרה ופירשו בו גדולי הרבנים בדיקת בין השמשות של שביעי כמו שביארנו ולא הוה בידיהו עד דאשכחוה לריש לקיש דקאמר אהא דאמרי תולה כתמה בראיתה והוא שבדקה ר"ל שבדקה בין השמשות של שביעי לכתמה להפסיק בטהרה ונמצא שגלתה דעתה שמשעת הכתם מונה ור' יוחנן סובר אע"פ שלא בדקה אע"פ שצריכה היא לבדוק שאין הדבר תלוי בגלוי הדעת ונמשכו בה למה שפירשו למעלה שלדברי רבי מונה משעת כתמה והדברים מתמיהין ומה ענין לריש לקיש שנלך אחר גלוי הדעת:

ומתוך כך פירשו קצת מפרשים בשאלה זו שכך היא כשאנו תולין כתמה בראייתה צריכה הפסק טהרה כלומר שאם קודם שמצאה הכתם היתה בחזקת טהרה אע"פ שלא בדקה עצמה תולה כתמה בראייתה אם לר' במעת לעת אם לר' שמעון ביומה או אין צריכין הפסק טהרה שאע"פ שלא בדקה עצמה ולא הפסיקה טהרה קודם מציאת הכתם תולין כתמה בראייתה ואמר ליה ריש לקיש והוא שבדקה כלומר שצריכין הפסק טהרה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא בדקה שאין צריכין הפסק טהרה ולפי זה הלכה כר' יוחנן וגדולי הדור פירשוה ברואה כתם בימי זיבה או בזמן הזה שכלם כזבות ושאל אם צריכה הפסק טהרה קודם שתספור שבעה נקיים אם לאו ופי' דלריש לקיש צריכה הפסק טהרה כרואה שאף בכתמים חוששין למעין פתוח שהרי הוא אומר שאינה תולה כתם בראייה שלא לטמא למפרע מעת לעת של ראיית הכתם אלא כשבדקה והפסיקה בטהרה ביום ראיית הכתם הא לא בדקה לא מפני שחוששין שמא מעיינה פתוח ועם סלוק ידיה מכתמה ראתה ויש לה לטמא למפרע מעת לעת של מציאת הכתם אלמא כתם כראיה והילכך אף היא צריכה הפסק טהרה וחוששין שמא עם סלוק ידיה תראה ואינה סופרת שבעה נקיים עד שתפסיק בין השמשות בטהרה כדרך שאמרו ברואה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא בדקה מפני שמאחר שלא הרגישה ממש כדם וטומאת מפרע מדברי סופרים היא מקילין בה ותולין כתמה בראיית יום שני כל שהיא מעת לעת של ראיית הכתם וזה שאמרו דלמא אגב שיטפך אתיא לך פירושו שמא דרך גירסתך נזדמן לך לומר כן ולא היית מרגיש בסברא זו מתחלה ולא היית יודעה שאלו היית יודע לא היית מעלים ואמר ליה אין ומכל מקום גדולי המחברים יש להם דרך אחרת בענין תליית כתם בראייה ובענין הפסק טהרה של כתמים ונתחדש בדבריהם ענין שלישי עמהם והוא תליית כתם בכתם ופירשו הענין בתוך ימי זיבה והוא שכתבו שהרואה כתם ואח"כ ראתה דם כל מעת לעת תולה כתמה בראייתה בין שבדקה עצמה בעת שמצאה הכתם ומצאה טהור בין שלא בדקה אבל הרואה כתם אחר כתם בתוך מעת לעת אינה תולה כתם בכתם אא"כ בדקה ביניהם שאם הפסיקה טהרה בין הכתמים אין מצטרפין למנין זיבות כיצד מצאה כתם ערב שבת בשעה ראשונה מן היום אע"פ שלא בדקה עצמה ולא ידעה אם היא טהורה אם טמאה וראתה דם אח"כ בתוך מעת לעת כגון עד שעה ראשונה של שבת אינה מונה לכתם אלא תולה הכתם בראייה ואם ראתה באחד בשבת ובשני בשבת תהא זבה אבל אם מצאה כתם בערב שבת שעה ראשונה מן היום וראתה דם אחר מעת לעת כגון בשעה שניה של שבת אין תולה כתמה בראייה אלא יש לה שני ימים בזיבה ערב שבת שמצאה בו הכתם ושבת שראתה בו הדם מאחר שאין הכתם והראיה בתוך מעת לעת ואם ראתה באחד בשבת הרי היא זבה גמורה וענין כתם בכתם הוא שמצאה כתם בערב שבת שעה ראשונה ובשבת לא ראתה דם אלא שמצאה כתם אחר בתוך מעת לעת אם בדקה עצמה בערב שבת ומצאה טהור אינה מונה אלא לשני שהוא בשבת הואיל ושניהם בתוך מעת לעת שניהם נחשבים כאחד ומונין מן המאוחר ואם לא בדקה ולא ידעה אם הפרישה טהרה ביניהם אם לאו הרי זו מונה מערב שבת ואם ראתה באחד בשבת הרי היא זבה ואם היה כתם של שבת אחר מעת לעת כגון בשעה שניה מן היום בין בדקה בין לא בדקה הרי זו טמאה שני ימים ואם ראת באחד בשבת תהא זבה ואם לא ראת אף באחד בשבת אלא שמצאה בו כתם שלישי אף הוא תלוי בבדיקה שאם הפסיקה טהרה ביניהן אין מצטרפין ואם לא בדקה חוששת לזיבה:

זהו ענין דבריהם וכשאתה בא לפרש ענין הסוגיא על אפני דבריהם נראה שלדעת ר' כל מעת לעת תולין את הכתם בראיה ונראה דוקא כשבדקה עצמה וחלוקה במעת לעת ואחר כך מצאתו שעל כל פנים הכתם והראיה תוך מעת לעת הן שאם לא כן יש לחוש שמא קודם מעת לעת היה ולר' שמעון דוקא יומה ועל כרחך ר' שמעון לא למנין הימים אמרה שאם כן מאי קאמר וכתם וראיה שביום אחד למנין הימים ודאי אחד הוא אלא לטומאת מפרע לילך בה אחר מעת לעת של ראייה אבל שלא ביומה אינה תולה ונידון כשאר כתמים לטמא למפרע משעת מציאתו ומקולקלת למנינה לפעמים לפי מה שהוא ומה שאמרו מתקן הליכותיה לימי זיבה כלומר שמחמיר בה ומדריכה מצדו לימי זיבה ושאלו בה אם כתמים ר"ל כתם אחר כתם צריכים הפסק טהרה ר"ל אם יש לחלק ביניהם בין בדקה ומצאה טהור ללא בדקה ואמר ריש לקיש שלא תלה ר' כתם בראיה תוך מעת לעת אלא כשבדקה עצמה ביום מציאת הכתם ומצאה טהור שזו היא הוראה שהכתם התחלת ראיית מחרתו שבתוך מעת לעת היא ושליח שלה ולא ראיה בפני עצמה שאלו כן אף היא ראתה ביומו אבל לא בדקה עצמה אומרין שראתה יותר ביום המציאה וראייה בפני עצמה היא וחוששת לו ור' יוחנן סובר אף בלא בדקה שאלו ראתה כל כך שיהא ראוי לדונה בראיה בפני עצמה כבר הרגישה והלכה כר' יוחנן אלא שמאחר שחלקו בכתם כראיה אלמא בכתמים מיהא ר"ל כתם אחר כתם אף ר' יוחנן מודה שבכתם אחר כתם מיהא צריכה בדיקה שאם לא בדקה הואיל ואף השניה ראיה קלה היא וכעין ראשונה אף הראשונה דנין אותה כראיה בפני עצמה כך נראה לי פירוש הסוגיא לפי ענין דבריהם אלא שגדולי המגיהים מתמיהים בה אם שאל בין כתם לכתם עד שיהא צריך הבדיקה לתלות כתם בכתם שלא ליעשות זבה פשיטא דצריך שהרי אמרו למעלה ששלשה כתמים מביאים לידי זיבה אם לא הפסיקה טהרה ומכל מקום אפשר להעמידה בשלא היו תוך מעת לעת ואפילו בשלשה חלוקים הבדוקים לה כגון אחד בערב שבת שחרית ואחד בשבת בחצות ואחד בשבת בערב וכגון זו מודה שאין תולה כתם בכתם מאחר שאינן בתוך מעת לעת ואפילו לא הפסיקה טהרה ביניהן הן הן כתמים המביאין לידי זיבה אלא שהם מפרשים בה שעל כל הכתמים שאל על המביאים לידי זיבה כשתספור שבעה באחרונה אם צריכה בדיקה ופשט שצריכה בדיקה שאפילו כתם שהיא תולה בראיה צריכה בדיקה ואע"פ שהראיה מצילתה שלא להתקלקל הרבה למפרע מ"מ לנקיים היא צריכה כשאר כתמים ובבדיקה ואף ר' יוחנן לא חלק אלא בזה שתולין אותו ואינה מטמאה למפרע יותר מראיה אבל שאר כתמים המביאין לידי זיבה או שמקלקלין למפרע מודה שצריך בדיקה:

תוס' בד"ה עצמה וקדשים כו' וא"ת אכתי כתמה חמור מראייתה דבכתמה היא מקולקלת כו' עכ"ל יראה דפסיקא ליה לרשב"א דבכתם נמי מקולקלת למנינה מיהת מע"ל משום דלמאי דמסיק שהיא מעותה ואינה מתקנה ע"כ דהיינו לענין קלקול למנינה למפרע מע"ל דמחמיר רשב"א דאינו תולה הכתם בראייה ומקלקלה למנינה למפרע מע"ל דלענין טומאת מע"ל גבי קדשים למאי דקאמר ר"ל דדוקא בבדקה סמוך למציאת הכתם כמו שפירשו התוס' לקמן הא אדרבה רבי מחמיר אם לא בדקה במע"ל מטמא עד עת הבדיקה ולרשב"א אינו מטמא אלא מע"ל למפרע ולר' יוחנן נמי בלא בדקה כלל הא ר' מחמיר דמטמא עד שעת הכיבוס ועוד נראה דסתמא דברייתא קתני בפ"ק דמקולקלת למנינה ולא פליג רשב"א וק"ל:

בד"ה צריכה הפסק טהרה כו' דאין נראה לומר דלר"י אע"פ שלא בדקה כלל קאמר דכולי האי לא הוה פליג אר"ל עכ"ל אין לפרש דכולי האי לא הוה פלג אר"ל משום דהוה פלוגתא רחוקה הא איכא למימר דר"ל קאמר והוא שבדקה אפי' ביש מע"ל בין הבדיקה למציאת הכתם ומטעם שכתבו כיון דמשעת כיבוס ליכא מע"ל נמי ליכא ור"י פליג וקאמר אע"פ שלא בדקה כלל דהשתא לא הוה פלוגתא רחוקה אלא רצונו לומר דמסתבר לתלמודא דכולי האי אפי' בלא בדקה כלל לא הוה פליג ר' יוחנן אר"ל וק"ל:

בגמ' א"ר חסדא ה"ק הרואה יום אחד עשר וכו' ובשביעי לנדתה וכו' פירוש ואם ראתה בבין השמשות של שביעי לנדתה הוי ספק אי הוה סוף נדה או תחלת זיבה: