Talmud Builders

    Commentary page

    Niddah 49a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Niddah 49a

    Niddah 49a. The full printed text of this folio side — 10 numbered segments, about 182 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    ואיבעית אימא ר"ש ולאחר הפרק קאי דקאמר ר"ש תוך הפרק בודקות ולא אתינן למסמך עלייהו לחליצה ולמיאון דהא אפי' משתכחי כלפני הפרק דמי וקטנה היא אבל לאחר הפרק דאי משתכחי סימן נינהו ושרינן לה לא מהימני אלא להחמיר דלית ליה חזקה דרבא:

    למסתמה כרבנן דהא מפני שאמרו סתמא היא וקמ"ל סתם משנה כרבנן דאמרי אי אפשר:

    קראי שדים נכונו בעשות מצרים דדיך:

    מתני' שהוא מכניס משקה. כשמניחו על המים יש בו נקב גדול שהמים נכנסין לתוכו:

    מוציא כל שכן אם נותן המים לתוכו יוצא המשקה לחוץ:

    ויש נקב קטן שמוציא ואינו מכניס. ובגמרא מפרש מאי נפקא מינה:

    כל אבר אצבע יתרה:

    שיש בו צפורן יש בו עצם והוי אבר חשוב ומטמא באהל אפי' אין בה שיעור דקיימא לן האברים אין להם שיעור אפי' פחות מכזית מן המת:

    13 more comments on this page.

    Rashi on Niddah 49a · Sefaria

    Tosafot

    ואיבעית אימא רבי שמעון ולאחר הפרק ולית ליה חזקה דרבא ר"ח פוסק דהלכה כרבי שמעון דתוך הפרק כלפני הפרק כדמסקינן שלהי יוצא דופן (לעיל נדה דף מו.) וההוא דאית ליה דתוך הזמן כלאחר זמן איתותב לעיל ומתוך כך פסק נמי דאין הלכה כרבא דאמר חזקה הביאה סימנין דהא ר' שמעון דפסקינן כוותיה לית ליה דרבא ועוד בפרק מי שמת (ב"ב דף קנו.) אמר רב נחמן בודקין לחליצה ולמיאונים ואין נראה דאפילו יהיה הלכה כר' שמעון בהא דתוך הפרק כלפני הפרק אין הלכה כמותו בהא דלית ליה חזקה דרבא דלאו הא בהא תליא ורבא גופיה פסיק לעיל דתוך הזמן כלפני זמן והא דמוקי הש"ס ברייתא כרבי שמעון ולית ליה דרבא אע"ג דאתי שפיר כרבי יהודה וכרבא אין זו ראייה מן הש"ס דמיישב הברייתא בכל ענין ודרב נחמן נמי ליתא מקמי רבא דהוי בתראה ועוד דרבא נמי איכא לאוקומי מילתיה דרב נחמן דאמר בודקין למיאונין היינו תוך הפרק דליכא חזקה אי נמי אחר הפרק ובודקין אם לא ימצאו שערות תמאן דאין חוששין שמא נשרו אלא כשבעל אחר זמן ורבא איירי בשבעל ומעשים בכל יום דסמכינן אבדיקת נשים לאחר הפרק והיינו דלא כר"ש ואפי' בתוך הפרק כלפני הפרק אומר רבי דאין הלכה כרבי שמעון דעל כרחך תוך הזמן ותוך הפרק לאו חדא מילתא הוא דאי חדא מילתא הוא א"כ אמאי איתותבו לעיל רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי דאמרי תוך הזמן כלאחר הזמן כיון דפליגי הכא תנאי ועוד דלעיל קרי ליה זמן והכא קרי ליה פרק ועוד פרק משמע גדלות כמו (יבמות דף סב:) המשיאן סמוך לפרקן ובפרק המוציא יין (שבת דף פ:) בנות ישראל שהגיעו לפרקן ולא הגיעו פירוש הביאו ב' שערות ולא הגיעו לכלל שנים ומפרש רבינו תם דפליגי הכא ביום אחרון של שנת י"ב ויום אחד לנקבה או ביום שנת י"ג ויום אחד לזכר ואותו יום אקרי תוך הפרק דלר' יהודה הוי זמן הבאת שערות מתחלת היום ולרבי שמעון בסופו וקי"ל כרבי יהודה לגבי רבי שמעון בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מו:) והשתא יבם קטן או יבמה קטנה שבאו לחלוץ טוב לכתחלה לבודקם לפני הפרק אם יש להם שערות וכן לאחר הפרק ואם הן אותן שהיו קודם נמתין עד שיביאו שערות אחרות אבל יבם גדול ויבמה גדולה דלא אפשר עוד לברר חולצין שפיר אם יש להם שערות ואין לחוש שמא לפני הפרק באו כדפירשתי לעיל ואם יש ליבמה דדים גדולים אין צריך לבדוק אחר השערות דהא אמרינן לעיל אי אפשר שיבא העליון עד שיבא התחתון:

    כשר למי חטאת והא דאמרינן (יומא דף ב.) שכל מעשיה בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה היינו בזמן שמזין על כהן השורפה שהחמירו שם לפי שהקילו לטמאותה לשחטה בטבול יום להוציא מלבן של צדוקים:

    אלא לענין גסטרא פירש ר"ח גסטרא הוא שבר בלשון יון ונראה דאין שבר כלי חרס טמא משום גסטרא אלא א"כ יחדו דהא אפילו שלם כשניקב בכונס משקה טהור עד שייחדנו לאוכלין כ"ש אם נשבר לגמרי דבעו השברים יחוד וא"ת והא דתנן ומייתי לה בפרק אלו טרפות (חולין דף נד:) הדקין שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודופנותיהן שיעורן בכדי סיכת קטן עד לוג ומלוג עד סאה ברביעית כו' כיון דאיירי ע"י יחוד אפילו שבר מכלי גדול יהא שיעורו בכדי סיכת קטן וי"ל דאין דרך לייחד שבר קטן הבא מכלי גדול ובטלה דעתו אצל כל בני אדם ואם תאמר הא דתניא בתוספתא דכלים ס"פ מחט וטבעת ושולי המחצין וקרקעות הכלים אין ממלאים ואין מקדשין בהם שפאן ועשאן כלי מקדשין בהן כו' דברי ר"מ וחכ"א כלי שטהר שעה אחת אין לו טומאה עולמית ואין לומר דכשצריך תקון תו לא נחית ליה טומאה דהתנן במסכת כלים (פ"ה מ"ח) חתכו חוליות פחות מד' טפחים טהור מרחו בטיט מקבל טומאה משיסיקנו לאפות בו סופגנין אלמא מהני בה תיקון ולא מסתברא דאתיא כר"מ ולא כרבנן וי"ל דמה שאין לו טומאה לעולם היינו בשברים הפחותים משיעור המפורש בחולין (דף נה.) ומחמת גריעותם לא מהני תקון בהן אבל הך דתנור מיירי דע"י תקון הוא כבתחלה:

    אם כנסה בידוע שהוא ככונס משקה והא דאמר בפרק כל הבשר (חולין דף קז.) אי בזיע דוולא ככונס משקה מילף לייפי ומטבילין בו הידים דהוו מחוברין לנהר לאו היינו ככונס משקה דהכא דהתם איירי כשהנקב כל כך גדול עד שהמים מקלחין והוי חבור ע"י נצוק לידים דאע"ג דלענין טבילה לא הוי חבור וכונס משקה דהכא שיורד טיף טיף כדאמר בסמוך מיהו אפשר דההוא כונס משקה הוי כדהכא דהתם נמי מייתי האי כונס משקה דהכא דאמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין הימנו לידים משמע דשוין ואע"ג דלא הוי נצוק דבדבר מועט הוי חבור לענין טבילת ידים וגם רש"י לא הזכיר שם נצוק ואע"ג דבכולי שמעתין במתניתין ובברייתא לא קאמר כונס משקה אלא בכלי חרס ובסוף המצניע (שבת דף צה:) נמי קאמר ה' מדות בכלי חרס משמע דדווקא בכלי חרס הן כל אותם מדות ולא בכלי עץ מ"מ הא דרבא דאמר בפ' כל הבשר כלי שנקב בכונס משקה אין נוטלין הימנו לידים יש להחמיר בכל הכלים שניקבו ככונס משקה שלא ליטול מהם כיון שלא הזכיר שם כלי חרס אלא קאמר כלי סתם:

    Tosafot on Niddah 49a · Sefaria

    Rashba

    ואי בעית אימא ר' שמעון ולאחר הפרק ולית ליה חזקה דרבא כתב ר"ח ז"ל דלית' לדרבא דכיון דקי"ל כר"ש דאמר תוך הפרק כלפני הפרק ור"ש לית ליה חזקה דרבא ש"מ דליתא לדרבא. וזה תימא דהא לאו הא בהא תליין ותדע לך דרבא גופיה הוא דאמר בפרק יוצא דופן (מה,.) תוך הפרק כלפני הפרק והריא"פ ז"ל כן פסק כרבא וכמו שכתבנו למעלה בס"ד.

    מוציא כשר למי חטאת איכא למידק והלא בלא מכניס ומוציא כלי חרס פסול למי חטאת דכלי שמקבל טומאה הוא ותנן במסכת פרה כל מעשיה אין נעשין אלא בכלי אבנים כלי גללים כלי אדמה. וי"ל דעד שלא נתנו אפר למים היו מעשיה בכלים הללו שאין מקבלים טומאה, אבל משנתנו אפר למים אין חוששין, משום דמאותה שעה אינה מקבלת טומאה כדאמרינן בעלמא מי חטאת שנגע בהן שרץ טהורין.

    Rashba on Niddah 49a · Sefaria

    Ritva

    ולית ליה חזקה דרבא ואע״ג דאית ליה דרבא במאי דקאמר תוך זמן כלפני זמן לית ליה דרבא באידך חזקה ולאו תרתי דסתרן אהדדי נינהו דהא לא תליא הא בהא כלל ומיהו אנן כרבא קי״ל דהכי סוגיין בכל דוכתא. וכן פסק הרי״ף ז״ל והרמב״ם ז״ל וכל הפוסקי׳ ז״ל אלא שר״ח ז״ל דחאה משום דקי״לן כר׳ שמעון לענין תוך הפרק ואיהו לית ליה דרבא וליתא.

    ולענין בדיקת שנים וסימנין כתבו בתוס׳ בשם ר״י ז״ל וכן כתב ר״ת ז״ל בתיקון החליצה שלו שאם הם גדולים הרבה או יש להם שערות הרבה בזקן או בבית ערוה סמכינן אחזקה שהם בני שנים הא לאו הכי לא עד שנדע בבירור ואין סומכין בזה על עדות האב והאם דהא בפ׳ האומר דמ׳ קדושין אמר שאינם נאמנים על השנים וחליצה שהיא דבר שבערוה כמכו׳ ועונשין דמיא ואעפ״י שראינוהו נמנה בבית הכנסת למנין י׳ אין סומכין עליה לחליצה דדילמא על פי האב העלוהו למנין שהוא נאמן בכך כמו שנאמן לערכין ולנדרים ולהקדשות כדאיתא בפ׳ האומר ואע״ג דמהמנינן קרוב האומר שזה היבם וזו היבמה כדאיתא ביבמות התם משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי והא דאמרינן בפ׳ האומר סוקלין ושורפין על החזקות הא הא אוקימנא התם בשכרוכין אחריה וגם האשה מכרת ובקיאה בהם אבל חשבון שנים רגילין אינשי בטעות ולא סמכינן עלייהו. ומיהו אם החזקו על פי השכנים שהגיעו לכלל שנים חזקה גמורה היא וסומכין עליה במקום שיש שערות שהרי הוחזקה נדה בשכונותיה בעלה לוקה עליה משום נדה ובירושלמי דקדושין אמרינן דאיש ואשה שהיו יושבין בבית בחזקת איש ואשתו הויא חזקה מעלייתא ע״כ דברי רבותי׳ הצרפתים ז״ל ודברי עקר הם.

    מכניס פסול לימי חטאת פי׳ וה״ה דטהור לענין טומאה בכלי העשוי למשקין שאף מימי חטאת עשוי הוא למשקין ולכך נפסל בכך וכדאיתא בחמש מדות דהתם ושם פרשתיה יפה בס״ד.

    ופסול משום גסטרא פי׳ גסטרא חתיכת כלי שמקבלת רביעית בשלא מסומכת ואם ניקבה אפילו כמוציא משקין טהור מטעמא דמפרש לקמן שאין אגמ׳ הכא גסטרא לגסטרא וה״ה דפסול למי חטאת דלא חשיב כלי והא דאמרינן במ׳ שבת פ׳ המצניע חמש מדות בכלי חרס ניקב כמוציא משקה טהור מלטמא גסטרא ועדין כלי הוא לקדש בה מימי חטאת כי קאמר שעדין כלי הוא למימי חטאת משום כלי שלם קאמר ולאו אגסטרא קאי.

    הא דאמרינן מוציא כשר למי חטאת איכא דק׳ לי׳ דהא תנן שכל מעשיה פרה אינם נעשים אלא בכלי גללים וכלי אדמה שאינם מקבלים טומאה ותרצו דההיא קודם קדוש דהיינו נתינת מים לאפר אבל לאחר מכאן אין חוששין לפי שמאותה שעה אינן מקבלין טומאה כדאמרינן בעלמא כדאמרי׳ מי חטאת שנגע שרץ טהורין.

    Ritva on Niddah 49a · Sefaria

    Meiri

    המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון במה שנתגלגל לבאר בדברים שאיפשר להיות האחד בלא חבירו אבל אי אפשר לכשכנגדו בזולתו והוא שאמר כל כלי חרס שהוא מכניס מוציא ויש שהוא מוציא ואינו מכניס כלומר כל כלי חרס שיש בו נקב גדול כל כך שאם יושיבוהו במים יכנסו המים בתוכו דרך אותו הנקב כל שכן שאם נותנין מים לתוכו יהו המים יוצאין דרך נקב ויש לפעמים נקב שהוא דק כל כך שאע"פ שאם נתנו מים לתוכו יוצאין דרך אותו הנקב מ"מ אם מושיבין אותו במים לא יהיו המים נכנסין בתוכו מצד שהנקב דק ביותר ומעתה כל שאתה מחזיקו בכונס משקה ואתה נותן לו הדינין האמורים בנקב שבכונס משקה כל שכן נותן לו הדינים האמורים במוציא משקה אבל כשאתה מחזיקו במוציא משקה אע"פ שאתה נותן לו דינים האמורים במוציא משקה אי אתה נותן לו דינים האמורים בכונס משקה וכבר ידעת שכל הכלים שניטמאו אם נשברו טהרו ושיעור השבר מפורש במקומו לכל הכלים כל אחד לפי ענינו וכלי חרס העשוי למשקה שיעור שבר שלו לטהרת טומאתו בכונס משקה ובמסכת שבת פרק המצניע צ"ה ב' ביארנו שכל שהוא מוציא משקה טהור מלטמא גיסטרא כלומר אע"פ שאם היה כלי שלם לא נטהר בנקב זה אם הוא שבר כלי והוא ראוי למלאכתו שמקבל טומאה עדיין והיא הקרוייה בלשון תלמוד גיסטרא אם ניקבה אח"כ כמוציא משקה טהרה מטומאתה שזה שלא היינו מוציאין אותה מידי טומאתה לא מפני שהיא ראויה לתשמישה הראשון לגמרי שהוא ליתן מים בתוכה אלא מפני שראויה לכעין תשמישה והוא שנותנין אותה תחת הכלי לקבל המשקין הנוזלים מן הכלי וכשמוציאה משקה בטל תשמישה שאין אומרין הבא גיסטרא לגיסטרא ונמצא כלי זה שניקב כמוציא משקה טהור לענין זה שלא יטמאו שבריו מתורת גיסטרא כל שהגיסטרא נקובה כמוציא משקה שהרי אינה ראוייה לתשמיש שהזכרנו שאף היא מוציאה משקה ואין אומרין הבא גיסטרא לגיסטרא ונמצא שפקעה ממנו תורת כלי אבל עדין תורת כלי עליו לענין מי חטאת ר"ל לקדש בו מי חטאת שאנו צריכין בו לכלי כדכתוב ונתן מים חיים אל כלי ואינו נפסל להן בנקב זה מפני שהקדוש הוא נתינת אפר על המים ומתוך דקות הנקב ועבוי המים שמחמת האפר אינו יוצא מהן כל כך וא"ת והלא מצד עצמו הוא פסול מפני שהוא מקבל טומאה ותנן כל מעשיה אינם נעשים אלא בכלי אבנים כלי גללים כלי אדמה אין זה אלא עד שלא נתנו אפר למים אבל משנתנו אפר למים אין חוששין לכך מפני שמאותה שעה ואילך לא היו מקבלים טומאה וכמו שאמרו מי חטאת שנגע בהן שרץ טהורים ומ"מ י"מ שלא אמרו טהורים אלא בכלי חרס בשנגע מגבו וללמד שאף בחטאת אין כלי חרס מטמא מגבו אבל מי חטאת מקבלין טומאה אלא שלא נאמר שלא למלא ושלא לקדש אלא בכלי אבנים אלא כשמזין על הכהן בשבעת ימי הפרישה אבל להזות לטהרת בני אדם כל הכלים כשרים בה וכן כתבוה גדולי המחברים ולימד עכשו שכלי זה שנקב כמוציא משקה כשר בהן ולמדת שכל נקב שבכונס משקה פסול לענין חטאת שאינו כלי וכל שכן שאינו כלי לענין גיסטרא וטהור אבל נקב כמוציא משקה אע"פ שאינו כלי לענין גיסטרא כלי הוא למי חטאת:

    ודרך בדיקת הנקב הדק אם הוא בכונס משקה אם לאו נחלקו בה בגמרא והוא שאמרו כיצד בודקין וכו' מביא עריבה מלאה מים ונותן הקדרה בתוכה בכדי שמקום הנקב יכנס בתוך המים ופי הקדרה למעלה חוץ מן המים ואם בדרך זה נכנסין מים בתוך הכלי דרך אותו הנקב הרי זה בכונס משקה אפילו היה דק ביותר ונפקעה טומאתו וכל שכן שטהור בגיסטרא ופסול למי חטאת ואם לא הרי זה מוציא משקה שאין לך נקב בעולם שלא יהא מוציא משקה אפילו סדק דק שבסדקים ור' יהודה סובר שלא סוף דבר שכל שנכנסין מים בתוך הכלי בדרך זה שהוא קרוי כונס משקה אלא אפילו כפף את הקדירה לתוך העריבה ר"ל שנתן פיה לתוך העריבה קודם שנתן לתוכו מים והציף על מקום הנקב שבשוליה ונכנסין המים לשם כונס משקה הוא אע"פ שהם נכנסות בהכרח ועל ידי הדחק מצד הצפת המים שעליהן שמתעכבות לשם ונכנסות על כל פנים ולתנא קמא זו מיהא כהוצאת משקה היא ואין קורין כונס משקה אלא כשנכנסים להדיא והלכה כתנא קמא וכן הוזכרה בה בדיקה אחרת שאם ממלא את הכלי מים ושופתו על גבי רמץ וחומו של רמץ מעמידה שלא לצאת הרי זה מוציא משקה ואם אינו מעמידה הרי זה כונס משקה ומ"מ אם שפתה על גבי האור אפילו היה האור מעמיד אין זו הוראה לדונה כמוציא משקה שאף בכונס משקה כל שהוא סדק או נקב דק האור מעמידה וכל כלי שראינו מים יוצאין דרך נקב טפה אחר טפה בלא עכוב הרי זה כונס משקה אפילו היה דק ביותר:

    כל אבר שיש בו צפורן יש בו עצם ויש שיש בו עצם ואין בו צפורן פי' הדבר ידוע שאבר מן המת ואבר מן החי מטמאין שלש טומאות שבמת ר"ל במגע ובמשא ובאהל ואפילו לא היה באבר כזית שאין לאבר שיעור אלא טומאתו בכל שהוא ובלבד שיהיה כבריתו בבשר וגידים ועצמות ופרקי האצבעות שבהם הצפרנים קבועים אע"פ שנעדר הצפורן לא פקעה תורת אבר ממנו אחר שנשאר בו עצם ואפילו היה אותו האצבע יתר אם נספרת על גב היד ר"ל שעומדת בשורת האצבעות דינן כן אבל אם היתה יתרה ואינה נספרת אגב היד אם יש בה צפורן בידוע שיש בה עצם ומטמא באהל שכל שיש בה צפורן יש בו עצם אבל יש שיש בו עצם ואין בו צפורן וכל שהוא כן ביתרת שאינה נספרת אגב היד אינה מטמאה באהל אלא במגע ובמשא:

    כל המטמא מדרס ר"ל מדרס הזב מתורת משכב ומושב לטמא אדם וכלים כגון כלי המיוחד לישיבה כל שכן שהוא מיטמא באהל המת לדונו כאב הטומאה ושמא תאמר והרי פשוטי כלי עץ טמאין מדרס אם עשויים למשכב ומושב וטהורין באהל המת כתבו גדולי הדורות שאם הם ראויים לישיבה ר"ל עומדים לכך אף באהל המת טמאים ולא אמרו טהורים אלא בעומדים לבנין והרי אלו אף בזב טהורים והראיה שהרי בסיפרי אמרו מה שק מיוחד שהוא משמש את האדם לשכב עליו וכן הוא משמש את משמשי האדם שהרי נותנים בו חטים הראויים למאכל אדם אף אני מרבה את השולחן ואת הטבלה ואת הדולבקי שהן משמשין את האדם לישן עליהן ואת משמשיו ליתן עליו אוכלין ומשקין ומיטמאין באהל המת יצאו מנורה ושפוד שאין משמשין את האדם אלא את משמשיו אלמא כל שעשויין לשכיבה וישיבה מטמאין באהל המת ונמצאו מת וזב שוים בה ואם כן נסרים העומדים לשכיבה אפילו פחותות מארבעה אין מסככין בהן ונשוב לענין משנתנו והוא שיש שהוא מטמא בטומאת מת אם הוא באהל המת לדונו באב הטומאה ואינו מיטמא מדרס כגון כלי שאין מיוחד לישיבה דכתיב אשר ישב עליו הזב שמיוחד לישיבה פרט לכופה סאה או תרקב ויושב עליה שאינו מיוחד לישיבה שהרי אומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו ואינו מטמא מדרס להיות אב הטומאה לטמא אדם וכלים אלא שהם טמאים במגעו להיות ראשון לטומאה ושמא תאמר והא איכא נמי כלי חרס שאינו טמא מדרס מתוך שאין לו טהרה במקוה דמקיש משכבו לו כדאיתא במסכת שבת פרק ר' עקיבא פ"ד ב' ומיטמא באהל המת אם אינו מוקף צמיד פתיל ואם משום דלא פסיקא ליה דהא מוקף צמיד פתיל מיהא טהור בשניהם אף סאה ותרקב אם יחדם לישיבה טמא בשניהם נראה לי לתרץ שכלי חרס מ"מ אינו ראוי לישיבה ובכלל סאה ותרקב הוא וגדולי הדורות טורחים לישבה בדרכים ארכים ואין צרך בהם:

    ושלש דרכים אלו שבעניני טומאה וטהרה על הדרך שביארנו הלכה פסוקה הם ונתגלגל מהם לענין דינין ואמר שכל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות אבל יש שראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות כגון גר וממזר שכל לדיני נפשות מיוחסים בעינן דכתוב ונשאו אתך בדומין לך וחלל שהוא מיוחס אלא שאינו מן המשיאין לכהונה יש בו מחלקת אם כשר לדיני נפשות אם לאו ומחלקתם תלויה בסוגיא הבאה על משנה זו יש גורסים הכל לאתויי מאי לאתויי ממזר וכו' עד חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר וצריכי דאי אשמעינן ממזר כלומר שראוי לדיני ממונות משום דאתי מטפה כשרה אבל גר דאתי מטפה פסולה אימא לא צריכא ואי אשמעינן גר משום דראוי לבא בקהל וכו' כך היא הגירסא בספרים מדוייקים ואכל דכשרים לדון לדיני ממונות קאי אבל למעוטינהו מדיני נפשות לא הוצרכה שאף החלל פסול בהן וכמו שאמרו בסנהדרין אין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים לויים וישראלים המשיאין לכהונה ומ"מ י"מ דאסופא קאי ר"ל אאין הכל כשרים לדון דיני נפשות והם גורסין אי אשמעינן ממזר משום דאין ראוי לבא בקהל וכו' ואי אשמעינן גר משום דאתי מטפה פסולה ולדעתם חלל כשר לדיני נפשות ומשיאין לכהונה האמור בסנהדרין למעוטי גר וממזר הוא ואע"פ שאמרו אין בודקין מן הסנהדרין ולמעלה דכתוב ונשאו אתך ואם אתה מכשיר חלל לדיני נפשות אתי לאכשוריה ההיא לסנהדרין הקבועים הוא שאין ממנין חלל עמהם אבל כשר הוא להמנות לשעה עמהם ומה שהכשרנו בגר לדון דיני ממונות ולמעטו מדיני נפשות אם תאמר כן לחבירו גר או אף לישראל ואם יש בו חלוק בין אמו מישראל לגר גמור כבר ביארנו הכל ביבמות פרק מצות חליצה:

    Meiri on Niddah 49a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תד"ה ואיבעית אימא ר"ש ולאחר כו' ועוד דרבא נמי איכא לאוקמא מלתיה דרב נחמן דאמר בודקין למיאונין כו' עכ"ל והרי"ף פ' ב"ש דחה תירוץ זה דאי איירי דרב נחמן תוך הפרק הא קי"ל כרבא דתוך הזמן כלפני הזמן ושומא נינהו אבל התוספות הכא אף שנראה להם דחוק דמלתיה דרב נחמן לית ליה חזקה דרבא כיון דלא אשכחן שום אמורא דפליג בהא עליה דרבא אלא דר"י ורבי שמעון פליגי בהא ואזלינן בתר כללא דעלמא דר"י ור"ש הלכה כר"י אבל בהא דאמר רבא דתוך הזמן כלפני הזמן אינו דחוק לומר דרב נחמן פליג עליה דפלוגתא דאמוראי נמי הוא בפרק יוצא דופן ור"י וריב"ל נמי אית להו התם דתוך הזמן כלאחר זמן וק"ל:

    בד"ה אלא לענין גיסטרא פר"ח כו' אפילו שלם כשניקב בכונס משקה טהור עד שייחדנו לאוכלין כו' עכ"ל לכאורה דבריהם תמוהים הם דניקב בכונס משקה פסול למי חטאת אבל לכל שאר דברים כלי הוא ולא בעי יחוד לטומאה כלל אלא כמוציא זית שהוא טהור מטומאה עד שייחדנו לרמונים כפרש"י וכן הול"ל אפי' שלם במוציא זית טהור מטומאה עד שייחדנו לרמונים וכ"ש נשבר לגמרי וכן הוא הצעת לשון התוספות בפרק אלו טרפות ויש ליישב דבריהם דהכא בכלי המיוחד למשקין דההוא טהרתו בכונס משקה עד שייחדנו לאוכלין כמ"ש התוס' בס"פ המצניע ע"ש:

    פרש"י בד"ה שיעורן כו' ה' מדות בכלי חרס ניקב כו' עכ"ל ורש"י לא נקט הכא אלא ארבע לפי מה שהיה שונה רב אסי דלא אמרו מוציא כו' עיין הסוגיא ס"פ המצניע:

    Chidushei Halachot on Niddah 49a · Sefaria

    Maharam

    ע׳א ד"ה ואב"א וכו׳ ועוד בפרק מי שמת אמר רב נחמן בודקין לחליצה ולמיאונים, לפי מה שכתבו התוס׳ לעיל דאפי׳ בתוך הזמן דליכא חזקה לרבי יהודה מסתמא אין ממאנת משום דס"ל דתוך הזמן כלאחר הזמן וכ"ש לאחר זמן לכ"ע אינה ממאנת צ"ל הא דקאמר רב נחמן בודקין למיאונין היינו לענין דאי לא אשכחן סימנין ממאנת ולא אמרינן הזקה הביאה סימנין ונשרו כדאית ליה לרבא כמ"ש התוס' לעיל דאהני חזקה דרבא לבדקו ולא מצאו שערות וכו' א"כ ש"מ דרב נחמן ל"ל חזקה דרבא:

    בא"ד ועוד דרבא נמי איכא לאוקמיה מלתיה דרב נחמן וכו' היינו תוך הפרק וכו'. וצ"ל דלפי זה ס"ל לרב נחמן דתוך הזמן כלאחר זמן דאי כלפני זמן מאי נפקא מיניה בבדיקה אפי' ימצאו שערות אמרינן שומא נינהו וממאנת שפיר וכ"ת מאי מתורץ בזה כיון דעכ"פ פליג ר"נ ארבא בתוך הזמן דאיהו ס"ל דהוי כלאחר הזמן ורבא פסק לעיל דתוך הזמן כלפני זמן י"ל דעיקר כוונת התוס' לאוקמא חזקה דרבא ככ"ע ולא יחלוק עליו שום אמורא דהלכתא היא מדפריך מינה סתמא דגמרא לעיל אלא לאחר הפרק ל"ל בדיקה והאמר רבא וכו' וכמו שכתב הרא"ש בשם הרי"ף אבל בהא דתוך הזמן כלפני זמן לא חייש אי פליג עליה רב נחמן דהא בלאו הכי פליגי ביה אמוראי טובא לעיל בפרק בנות כותים (נדה דף מ"ה) ועיין באשר"י שהאריך בזה בשם הרי"ף ותפס תירוץ השני של התוס' לעיקר דרב נחמן מיירי נמי לאחר הזמן ובשלא בעל:

    ד"ה אלא לענין גיסטרא וכו' דהא אפי' שלם כשניקב בכונס משקה טהור עד שייחדנו לאוכלין וכו'. פי' כשהיה מתחלה מיוחד למשקין אז כשניקב בכונס משקה טהור עד שייחדנו לאוכלין אבל כשלא היה הכלי מיוחד למשקין אפי' כשניקב עדיין כלי הוא לטומאה עד שינקב כמוציא זית כמו שמביא רש"י:

    בא"ד וא"ת הא דתניא בתוספתא בסוף פרק מחט וטבעת וכו' וחכ"א כל שטהר שעה אחת וכו'. ר"ל וא"כ הכא נמי הואיל וכתיבנא דסבר כלי טהור עד שייחדנו נימא נמי כיון דטהור שעה אחת קודם יחוד אין לו טומאה עולמית:

    בא"ד ואין לומר דכשצריך תיקון וכו' דברי התוס' דהכא אינם מסודרים דאין קושיא זו תלי בקושיא ותירוץ שלפניו דהא בלא זה היו יכולין להקשות ההיא דתוס' דקתני שפאן וכו' וההיא דכלים חתכו חוליות וכו' אהדדי ועיין בפרק אלו טריפות דשם מסודרים דבריהם יפה:

    Maharam on Niddah 49a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה ואיבעית וכו' ומתוך כך פסק נמי וכעין זה כתבו תוס' בשם ר"ת כתובות פח ע"ב ד"ה לאפוקי:

    Gilyon HaShas on Niddah 49a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Niddah, daf 49, Amud Aleph, about 182 words in 10 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 10 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 110 words

      Opens “וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן, וּלְאַחַר הַפֶּרֶק, וְלֵית…”

    2. Segment 212 words

      Opens “מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ אֶפְשָׁר כּוּ׳. הָא תּוּ לְמָה…”

    3. Segment 314 words

      Opens “וְכִי תֵּימָא, מִשּׁוּם דְּקָא בָעֵי לְמִסְתְּמַהּ כְּרַבָּנַן…”

    4. Segment 421 words

      Opens “מַהוּ דְּתֵימָא: מִסְתַּבְּרָא טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּקָא…”

    5. Segment 514 words

      Opens “מַתְנִי' כַּיּוֹצֵא בוֹ, כׇּל כְּלִי חֶרֶס שֶׁהוּא…”

    6. Segment 616 words

      Opens “כׇּל אֵבֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צִפּוֹרֶן — יֵשׁ…”

    7. Segment 715 words

      Opens “כׇּל הַמִּטַּמֵּא מִדְרָס — מִטַּמֵּא טְמֵא מֵת,…”

    8. Segment 817 words

      Opens “גְּמָ' מַכְנִיס — פָּסוּל לְמֵי חַטָּאת, וּפָסוּל…”

    9. Segment 931 words

      Opens “אָמַר רַב אַסִּי, שׁוֹנִין: כְּלֵי חֶרֶס שִׁיעוּרוֹ…”

    10. Segment 1032 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד בּוֹדְקִין כְּלִי חֶרֶס לֵידַע…”

    Original text

    וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן, וּלְאַחַר הַפֶּרֶק, וְלֵית לֵיהּ חֲזָקָה דְּרָבָא.

    And if you wish, say instead that the tanna who taught this ruling was Rabbi Shimon, and the baraita is referring to an examination conducted after the age of majority. And Rabbi Shimon does not accept the presumption of Rava that a girl of this age has already developed signs indicating puberty.

    מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ אֶפְשָׁר כּוּ׳. הָא תּוּ לְמָה לִי? הָא תָּנָא לֵיהּ רֵישָׁא!

    § The mishna teaches that according to the Rabbis a young woman who apparently developed the upper sign before the lower sign has reached majority, and therefore if her childless husband died she either performs ḥalitza or enters into levirate marriage with her husband’s brother. This ruling is due to the fact that the Sages said: It is possible for the lower sign of puberty to appear before the upper sign, but it is impossible for the upper sign to appear before the lower sign. The Gemara asks: Why do I need this additional repetition of this point? It was already taught in the first clause that it is impossible for the upper sign to appear without the lower sign having already appeared.

    וְכִי תֵּימָא, מִשּׁוּם דְּקָא בָעֵי לְמִסְתְּמַהּ כְּרַבָּנַן — פְּשִׁיטָא! יָחִיד וְרַבִּים — הֲלָכָה כְּרַבִּים.

    And if you would say that it is repeated because the tanna wants to teach an unattributed mishna in accordance with the opinion of the Rabbis, in order to establish that the halakha follows their opinion in their dispute with Rabbi Meir, that cannot be the case. The Gemara explains why this suggestion is incorrect: This is obvious, as there is a principle that in a dispute between an individual Sage and a majority of other Sages, the halakha is always decided in accordance with the opinion of the majority.

    מַהוּ דְּתֵימָא: מִסְתַּבְּרָא טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּקָא מְסַיַּיע לֵיהּ קְרָאֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִתְנֵי ״כַּיּוֹצֵא בוֹ״.

    The Gemara answers: It is necessary for the tanna to state that the halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis despite the fact that they are the majority, lest you say that the rationale for the opinion of Rabbi Meir is more reasonable. One might have thought this, as the verses cited above support it: “Your breasts were fashioned, and your hair was grown,” and: “When they from Egypt bruised your breasts for the sprouting forth of your young womanhood.” Therefore, the mishna teaches us that the halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis. And if you wish, say instead that the tanna repeated the claim that the upper sign cannot precede the lower one because he wants to teach a case in the next mishna which is similar to this one, i.e., this summary provides a transition to the halakha brought in the following mishna.

    מַתְנִי' כַּיּוֹצֵא בוֹ, כׇּל כְּלִי חֶרֶס שֶׁהוּא מַכְנִיס — מוֹצִיא, וְיֵשׁ שֶׁמּוֹצִיא וְאֵינוֹ מַכְנִיס.

    MISHNA: Similar to the order of the appearance of the signs of puberty in a girl, where it is impossible for the upper sign to appear before the lower sign, there is an analogous principle with regard to the mutual dependency of two items: Any earthenware vessel with a hole that enables entry of liquid into the vessel certainly enables exit of liquid through that hole, and it thereby ceases to be a vessel fit for sanctification of the waters mixed with the ashes of the red heifer. And there are holes that enable exit of liquids from the earthenware vessels but do not enable entry of liquids from outside the vessel, and therefore it remains a vessel.

    כׇּל אֵבֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צִפּוֹרֶן — יֵשׁ בּוֹ עֶצֶם, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֶצֶם וְאֵין בּוֹ צִפּוֹרֶן.

    Likewise, in any limb of the body where there is a nail, there is certainly a bone in it as well. If it is the limb of a corpse, it transmits ritual impurity through contact, movement, and in a tent, even if its size is less than that of an olive-bulk. And there are limbs in which there is a bone but yet there is not a nail in it. That limb does not transmit impurity in a tent if its size is less than that of an olive-bulk.

    כׇּל הַמִּטַּמֵּא מִדְרָס — מִטַּמֵּא טְמֵא מֵת, וְיֵשׁ שֶׁמִּטַּמֵּא טְמֵא מֵת — וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא מִדְרָס.

    Similarly, any item that becomes ritually impure with impurity of a zav imparted by treading, e.g., a vessel designated for sitting, becomes ritually impure with impurity imparted by a corpse. And there are vessels that become ritually impure with impurity imparted by a corpse but do not become ritually impure with impurity of a zav imparted by treading.

    גְּמָ' מַכְנִיס — פָּסוּל לְמֵי חַטָּאת, וּפָסוּל מִשּׁוּם גִּסְטְרָא. מוֹצִיא — כָּשֵׁר לְמֵי חַטָּאת, וּפָסוּל מִשּׁוּם גִּסְטְרָא.

    GEMARA: The mishna teaches that any earthenware vessel with a hole that enables entry of liquid into the vessel certainly enables exit of liquid through that hole, whereas there are holes that enable exit of liquids but do not enable entry. The Gemara explains the halakhic significance of this distinction. A vessel that contains a hole that is large enough to enable liquid to enter is no longer considered a vessel and is therefore unfit to contain the water of purification. And it is also disqualified as a shard [ gastera ] of a vessel. A shard still has some utility and is therefore susceptible to ritual impurity. By contrast, an earthenware vessel that contains a small hole that enables only the exit of liquids is fit for the water of purification, but is disqualified as a shard of a vessel.

    אָמַר רַב אַסִּי, שׁוֹנִין: כְּלֵי חֶרֶס שִׁיעוּרוֹ בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה, וְלֹא אָמְרוּ מוֹצִיא מַשְׁקֶה אֶלָּא לְעִנְיַן גִּסְטְרָא בִּלְבַד. מַאי טַעְמָא? אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים ״הָבֵא גִּסְטְרָא לְגִסְטְרָא״.

    Rav Asi says that they teach the following halakha : In the case of an earthenware vessel, its measure of a hole that renders it no longer ritually impure is one that is large enough to enable liquid to enter it. And they said that the measure of a small hole is that which enables the exit of liquids only with regard to a shard. The Gemara inquires: What is the reason for this? Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said: It is because people do not say: Bring another shard to seal the leak of a shard; rather, they throw it out immediately. A shard is used as a plate beneath a perforated earthenware vessel. If the shard itself is also perforated and leaks, it is no longer of any use.

    תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד בּוֹדְקִין כְּלִי חֶרֶס לֵידַע אִם נִיקַּב בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה אִם לָאו? יָבִיא עֲרֵיבָה מְלֵאָה מַיִם, וְנוֹתֵן קְדֵרָה לְתוֹכָהּ. אִם כְּנָסָהּ — בְּיָדוּעַ שֶׁכּוֹנֵס מַשְׁקֶה, וְאִם לָאו — בְּיָדוּעַ שֶׁמּוֹצִיא מַשְׁקֶה.

    § On the topic of holes in earthenware vessels, the Sages taught in a baraita : How does one test a broken earthenware vessel to know if it was pierced with a hole that enables liquid to enter it or not? One brings a tub filled with water and places the broken pot into it. If the water from the tub enters the pot, it is known that the pot contains a hole that enables liquid to enter. And if the water does not enter the pot, it is known that the vessel contains only a small hole that merely enables the exit of liquids.