Commentary page
Shevuot 45a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerShevuot 45a
Shevuot 45a. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 502 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
[The Gemara suggested that in order to prevent the necessity for either the homeowner or the worker of having to make a Promise, the homeowner should just pay all his workers before they start working so there would be no question of whether he paid anyone or not. To that the Gemara said that both the homeowner and the worker want "Hakafa" (i.e. they both want the set-up to be that the worker will get paid that night after the end of the workday). Rashi is coming to explain why each one wants such a set-up] The homeowner sometimes doesn't have money available in the morning (to pay the worker...and therefore would rather wait until night time to pay him) and the worker (doesn't want to be paid in the morning) in order that he shouldn't spend (and waist the money during the day...and would rather save it) until the nighttime so he could use it for his livelihood (important things)
Rashi on Shevuot 45a · Sefaria · CC0
Tosafot
גדולות מכלל דאיכא קטנות תימה דלא דייק הכי בפרק השולח (גיטין דף לו.) דאמר רשב"ג תקנה גדולה התקינו שיהיו העדים מפרשין שמותיהן בגיטין כו' ובהגוזל קמא (ב"ק דף קג:) א"ר אליעזר בר צדוק תקנה גדולה התקינו שאם היתה היציאה יתירה על הקרן כו' וי"ל דהתם קרי ליה גדולות לפי שהיה בה צורך גדול והכא דייק מדאמר שנו כאן:
עקרוה רבנן שבועה מבעל הבית אף על גב דכופר הכל פטור דלא נתקנה שבועת היסת עד בימי רב נחמן מ"מ על בעל הבית שייכא טפי ועוד דאפילו במודה במקצת שדיוה אשכיר:
בעל הבית טרוד בפועליו ולא פלוג בין פועל אחד ליש לו פועלים הרבה ובירושלמי קאמר עסקיו מרובין:
וניתב ליה בלא שבועה וא"ת ולא יהא ברי של בעל הבית אלא כאיני יודע והניחא למ"ד בהשואל (ב"מ דף צז:) ברי עדיף אלא למ"ד לאו ברי עדיף אמאי וי"ל דהוי כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתיו לך דחייב לכ"ע כדמוכח בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיח.) וא"ת אכתי אמאי ניתיב ליה בלא שבועה וכי אי אפשר להיות בשום פעם שיהיה ברי שלו טוב דפעמים יהיה כדבריו דהא רבי יהודה לא מיחייב אלא בהודאה במקצת וי"ל דנהי דרבי יהודה לא חשיב לגמרי כאיני יודע רבנן מיהא חשבי ליה כודאי שכח:
כדי להפיס דעתו של בעל הבית הכא ודאי שהוא עומד וצוח שפרע שייך תקנה כדי להפיס דעתו אבל בההיא דהגוזל בתרא (שם) דקאמר איני יודע אם החזרתיו לך אין צריך לתקן:
Tosafot on Shevuot 45a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
מי שעליו לשלם לו השבועה:
ואלו נשבעין ונוטלין השכיר.
אמר רב נחמן אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן עקרוה רבנן לשבועה זו מבעל הבית ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר ומשום דבעל הבית טרוד בפועליו ושוכח: ואמרינן וליתן ליה בלא שבועה. ופרקינן שבועה זו כדי להפיס דעתו של בעל הבית:
ליתן ליה בעדים טריחא ליה מלתא: וליתן ליה מעיקרא שניהן רוצין בהקפה. בעל הבית שמא אין בידו מעות מצויות וא"ת ליתן לו שכרו מקודם נמנע ואינו שוכר. והשכיר שלא יוציאנו מעיקרא ויהיה עליו כמשאוי:
Rabbeinu Chananel on Shevuot 45a · Sefaria
Rashba
חנוני על פנקסו כיצד תן לפועלי בסלע מעות הוא אומר נתתי והן אומרין לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין. וה"מ כשאמר לו הלויני ותן לפועלים הא באומר מנה לי בידך תן ממנו כך וכך לפועלים והעמיד הפועלים אצלו מיד נפטר בעה"ב מן הפועלים מיד שהמחה אותם אצל החנוני ואין אחד מהם יכול לחזור בו ולפיכך חזר הדין בין פועלים לחנוני, וחנוני פטור דכופר בכל הוא אלא דבתר רב נחמן נשבע שבועת היסת, וא"ת השתא נמי דלא אמר מנה לי בידך אמאי משלם לחנוני לימא לי' לחנוני לתקוני שדרתיך ולא לעותי והוה לך למיתן להו בסהדי כעובדא דאבימי ור' אבהו (כתובות פ"ה א'), לא היא דהתם לאו בכה"ג מיירי אלא דוקא בדאדכר לי' שטרא אבל הכא בעה"ב הוא דאפסיד אנפשי' דלא א"ל בסהדי הב להו, ובהדיא אמרי' הכי בשמעתא קמייתא דפ"ק דב"מ אלא שיש תולין אותה בתוספת לשון רב יהודאי גאון ז"ל, ומ"מ הגאון ו"ל אומר כן וכן עיקר.
או שאמר תן לבני סאתים חטין כו' הא דתני הכא פועלים ובנים רבותא אשמעינן דלא תימא כי מחייב חנוני שבועה כשהמחה פועלים אצלו שהוא צריך ליתן לפועלים [ולחנוני[. אבל היכא דאינו חייב לשלם אלא לחנוני בלבד הייתי סבור לומר שיטול חנוני בלא שבועה קמ"ל בנים.
גמרא מנא ליה דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם לו השבועה. ואע"ג דהא גבי שומרים הוא מינה ילפי' לכולהו שבועות דאוריתא דהואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט הכתוב באחת מהן דמי שעליו לשלם עליו השבועה ולא משלם אף כולן כן, והר"י הלוי ז"ל כתב דהך קרא לאו דוקא לשומרין איצטריך דבשומרין בהדיא כתיב שבועת ד' וכו' אלמא השומר הוא שנשבע שלא שלח ידו, אלא קרא ולקח בעליו לשאר הנשבעין אצטריך.
עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר פי' לאו למימרא דמעיקרא היה בעל הבית נשבע, דשבועת היסת בכופר הכל בימי רב נחמן נתקנה וכמו שכתבתי במשנתינו, אלא הכי קאמר ראו חכמינו ז"ל שיש לתקן כאן שבועה כדי שלא ילך העני בפחי נפש והיה להם לתקנה על בעה"ב שישבע ולא ישלם כעין שחייבה תורה שבועה על הנשבעין ולא משלמין וכמו דתקנו בקציצה כדאיתא לקמן והם לא עשו כן אלא עקרוה מבעה"ב ושדיוה אשכיר משום כדי חייו כדאסיקנא דשמא בעה"ב מתוך שטרוד בפועליו לא יזכור וסבור שפרעו.
וליתב ליה בלא שבועה פי' לאו למימרא דמשום דבעה"ב טרוד בפועליו ודאי שכח ומן הדין היה לו לשכיר ליטול בלא שבועה, דאנן לא משוינן טענת בעה"ב בטלה לגמריולומר דודאי שכח אלא מיחש הוא דחיישינן ואפשר שפרע כמו שטוען וא"כ למה יטול השכיר בלא שבועה, אלא ה"ק משום כדי חייו לתקון כן שיטול בלא שבועה כיון שעדיין תוך זמנו הוא וחזקה אינו תובע אא"כ יש לו, וליכא למימר הכא אדרבה חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעח דהא הכא אפשר דמשום דטרוד בפועליו הוא ששכח, ודחינן כדי להפיס דעתו של בעה"ב כלומר אפי' כן די שיתקנו שיטול בשבועה כדי שתהא דעתו של בעה"ב מפויס בכך ולא שיטול בלא שבועה, א"נ י"ל דאליבא דמאן דאית להו ברי ושמא ברי עדיף קא פריך וכדרך מה שהרגיל בתלמוד להקשות בשלמא למ"ד הכי אלא למ"ד הכי מאי איכא למימר, והעק למ"ד ברי ושמא ברי עדיף ליתן לו בלא שבועה דהא טענת שכיר ברי הוא דלא טרוד ובעה"ב שמא דהא אמרת דטרוד הוא בפועליו וחשבינן טענתו כטענת שמא, ופרקינן אין ה"נ אלא כיון דבעה"ב אומר בברי שפרע אע"פ שאין אנו תופסין טענתו כטענת ברי מ"מ תקנו שלא יטול השכיר בלא שבועה כדי להפיס דעתו של בעה"ב. עוד י"ל דאפי' למאן דאית ליה דלא אמרי' ברי ושמא ברי עדיף פריך שפיר דכיון דתלינן טענת בעה"ב בטרדא וכטענת שמא היא העל כהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אם לא דאמרי' בב"ק פ' הגוזל דחייב.
Rashba on Shevuot 45a · Sefaria
Ritva
מנ"ל וכו' מסתברא דאסמכתא בעלמא הוא דשיילית בהא דשבועת השומרים בהדייא כתיב דמשתבע ומיפטר כדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידי וכן במודה במקצת וכן עד א' כל מקום ששנים מחייבין ממון עד א מחייבו שבועה והיינו דסגי לן בדחייה כל דהו דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם וכדמתרגמינן ויקבל מריה מיניה מומתא ולא ישלם ואם אינו ענין לשבועת השומרים תנהו ענין לאידך וכן פירוש הרא"ם ז"ל:
מ"ש שכיר תקינו ליה רבנן דמשתבע ושקיל האי לישנא משמע דמודה הוא דבעי למיעבד הכא שום תקנתא אלא דמסתיין דנרמי שבועה על בה"ב אפי' הוא כופר בכל דאע"ג דבימי חכמי המשנה לא תקנו עדיין שום שבועה בכופר בכל כי תקנת אחרונים היתה בדורו של רב נחמן (וכדכתיבנא לעיל וכדאמרינן במס' קידושין והשתא דתיקון רבנן שבועת היסת וכדכתב רש"י ז"ל) הכא גבי בעל הבית ושכיר דינא הוא דנעביד תקנת' שישבע ב"ה ולא ילך השכיר הזה בפחי נפש בלא ממון ובלא שבועה ול"ק לן אלא למה הפריזו חכמים בתקנתם כל כך שיהא שכיר נשבע ונוטל והיינו דמהדריה עקרוה רבנן לשבועה מצד הדין ושדיוה אשכיר כלומר דעקרוה רבנן לשבועה דבעו לתקוני על ב"ה אפילו כשהוא כופר בכל ושדיוה אשכיר והיינו דאמרינן לקמן בשילהי שמעתא בדרבנן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן לומר דכי כופר ב"ה בכל הא דבעינן למרמי עליה שבועה תקנתא דרבנן היא דמדאורייתא כופר בכל פטור וכן כל שאר כופרים בכל פטורין אפילו מדרבנן בשעת המשנה אלא דבהא בלחוד הוו עבדי תקנתא שיהא נשבע בעל הבית ותקנתא לתקנתא לא עבדינן וזה מבואר:
תקנות קבועות שנו כאן פירוש קבועות גזולות ועקורות ממקומן מלשון היקבע אדם אלהים. עקרוה רבנן וכו' משום כדי חייו דשכיר ופרכינן דמשום כדי חייו דשכיר מפסדינן ליה לב"ה כולי האי שיהא שכיר נשבע ונוטל והלא די לו שנרמי שבועה על ב"ה ומהדרינן ב"ה גופיה וכו' ואמרינן אדרבא שכיר גופיה וכו' פירוש נקט ש"ס לשון דאדרבא משום דפסידא דשכיר חמירא טפי דהוי הפסד גופו דבעי דליתיה לכדי חייו דאלו פסידא דב"ה פסידא דממון בלחוד הוא:
אלא בע"ה טרוד בפועליו הוא פירוש ולא חלקו חכמים בדבר בין שכיר א' לפועלים מרובים שכן כל מדות חכמים ונראין דברים דהשתא לא עקרינן טעמא דכדי חייו לגמרי אלא דהדרינן לומר דלאו משום כדי חייו בלחוד הוא דשדינה אשכיר אלא משום דאיכא נמי הא דב"ה טרוד בפועליו הוא. טרוד בפועליו הוא פירוש וברי דידיה כשמא הוא וכאומר איני יודע אם פרעתיך ולאו דלהוי מדינא הכי אלא שבזה מצאו מקום למישרי שבועה אשכיר ופרכינן דאי מהאי טעמא הול"ל דלגבי שכיר בלא שבועה ולא תהוי תקנתא דרבת כי חוכא ומהדרינן כדי להפיס דעתו של ב"ה שהוא טוען לפי דעתו בברי ופרכינן וליתן ליה בעדים פירוש דלעבוד רבנן האי תקנתא והא עדיפא לסלק שבועה מכאן שעונשה גדול ואי לא יהיב בעדים איהו דאפסיד אנפשיה:
Ritva on Shevuot 45a · Sefaria
Meiri
חנוני על פנקסו כיצד לא שאמר לו חנוני לבעל הבית כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מנה שכל כיוצא בזה אפי' אמ' בעל הבית איני יודע נשבע היסת שאינו יודע ונפטר ואפי' טענו בריא ושלא מחמת מה שמצא כתו' לבד אבל אם אמ' לו בעל הבית תן לבני סאתים חטים ולפועלי בסלע מעות ואני אתן לימים תבע חנוני מבעל הבית ואמ' נתתיו על הדרך שאמרת ופועלים אומרים לא נטלנו ומבקשים לבעל הבית הוא ר"ל החנוני נשבע שנתן והפועלים נשבעין שלא נטלו וכלם נפרעין מבעל הבית שהרי חנוני אומר לבעל הבית אני עשיתי שליחותך בחזקת כל שליח עושה שליחותו מה לי ולפועלים אפי' ישבעו איני מאמינם וכן פועלים אומרי' אתה שכרתנו ומלאכתך עשינו מה לנו ולחנוני ואפי' נשבע אין אנו מאמינים בו ופנקס לאו דוקא שכל שטוען שנתן דנין בו כן אע"פ שאינו בפנקסו אלא שדרך חנוני לכתוב בפנקסו כל הקפותיו ופי' בגמ' בשבועו' אלו שהפועל נשבע בפני החנוני והחנוני בפני הפועל שמא יתביישו זה מזה ויודה אחד מהם אמ' בן ננס הרי בדרך זה או אלו או אלו באים לידי שבועת שוא ונמצא שם שמים מתחלל על כל פנים אלא חנוני נוטל בשבועה ופועלים שלא בשבועה שטענתם בריאה וחזקה יותר משל חנוני ויש גורסי' אף בחנוני שלא בשבועה וכן גדולי הפוסקים ולא יראה כן אלא שלענין פסק אין לנו שאין הלכה כבן ננס אלא כתנא קמא ומ"מ אם מת החנוני פועלים נוטלין בלא שבועה וכן אם מת הפועל חנוני נוטל בלא שבועה שהרי מ"מ אינו מפסיד כלום ואינו משלם אלא תשלום אחד ומ"מ אם אמ' חנוני אתה אמרת ליתן לו והוא אומר לא אמרתי ליתן כלל בעל הבית נשבע היסת ונפטר והוא תובע למי שנתן לו:
אמר לחנוני תן לי בדינר פירות וכו' משנה זו אתה צריך להתבונן בפירושה עד שתשוה בו את המדה לביאור המשניות שלפניה לכללה בדין נשבע ונוטל שהרי מפשוטה של משנה יראה שהחנוני תובע דינר והלה אומר פרעתי ומזקיקין את השבועה לנתבע וליפטר והרי שיצאו דברים אלו מכלל הדין ומכלל המשנה מכלל הדין שהרי כל שתובע והלה אומר פרעתי נאמן בלא שבועת משנה וכאן אמרו ישבע בעל הבית ומכלל המשנה שכלה בנשבע ונוטל וזו בנשבע ולא משלם ואי אתה יכול לפרשה בהיסת כמו שפירשוה גדולי הרבנים שהרי לא נתקנה בימי חכמי המשנה אלא ודאי משבועת המשנה היא ועוד היאך אמ' ר' יהודה במה שאמרו נתן לו את הדינר ואמ' לו תן לי את הפירות אמ' לו נתתים לך שאמרו חכמי' ישבע חנוני היאך אמ' ר' יהודה כל שהפירות בידו ידו על העליונה כלומר אותו שהחנוני אומר עליו שהפירות בידו וישבע בעל הבית והרי מוציא מחברו הוא ואין כאן טעם לתקן בה שבועת המשנה לישבע וליטול או כלך לדרך זו שאם אמ' כל שהפירות בידו על החנוני אין כאן מחלקת בין ר' יהודה ורבנן שאף ר' יהודה אומר כל שהפירות בידו ידו על העליונה על החנוני ואם תסבב דבר זה על הראשונה שאמרו חכמי' ישבע בעל הבית אף לדברי ר' יהודה כן שהרי לפי שטת המשנה הפירות ביד בעל הבית וכמו שאמר ונתן לו וכן שהוא תובע את הדינר וזהו יד העליונה שנאמן בשבועתו על טענתו ואם תסבבנה לשניה לה שאמרו חכמים ישבע חנוני הרי הפירות ביד חנוני לפי השטה שהרי בעל הבית תובעם ומתוך דברים אלו צריך שתישב פירושה על הדרך שפירשוה גדולי הפוסקים והוא שהפירות והמעות הנזכרים במשנה זו לא ברשות חנוני הם ולא ברשות בעל הבית הם עד שיהא האחד נקרא מוציא מחברו אלא צבורים עדין ברשות הרבים והוא שאמרו בגמ' תניא אמר ר' יהודה אימתי בזמן שהם צבורים ומונחים ברשות הרבים ושניהם עוררין עליהם אבל אם הפשילן בקופתו לאחוריו המוציא מחברו עליו הראיה וכבר ידעת בכל מקום שאמ' ר' יהודה אימתי אינו בא אלא לפרש דברי חכמים ולגלות שעקר המשנה סובבת על כך שאלו היה ברשות אחד מהם היה האחר מוציא ואין כאן מקום לתקן בו לישבע וליטול ואם היו ברשות המשתף להם היה דינם כדין ממון המוטל בספק על אחד מן הדרכים שביארנו במקומו בדין ממון המוטל בספק אלא שהן ברשות הרבים שהמסירה קונה שם ולא המשיכה כמו שהתבאר במקומו ומעתה אמ' לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו והרי הפירות ברשות הרבים ומסרם לו שם אלא שלא הביאם לביתו אמ' לו תן לי את הדינר אמ' לו נתתיו לך ונתתו באונפלי והלה כופר ומערער עליו שלא ליטול את הפירות ישבע בעל הבית ונוטל פירותיו והרי שהחזרת המשנה לאכסניה שלה בדין נשבע ונוטל ומתקנת חכמים ולא תקנוה לחנוני ליטול את הדינר מפני שטענת בעל הבית קרובה יותר שהחנוני מודה לו שמכר לו הפירות ומסרם במקום שהמסירה קונה אלא שתובע דמיה וטוען שלא מסרם אלא על דעת קבלת הדינר והרי כל הנשבעין ונוטלין לא תקנום אלא מפני שהטעם שלהם קרוב יותר כמו שיתבאר בפרטיהם ולא חלק ר' יהודה בזו כלל:
נתן לו את הדינר והרי הוא לפני חנוני והפירות צבורין ברשות הרבים בעל הבית טוען זה הדינר שלפניך באלו הפירות שמסרת לי ברשות הרבים נתתיו והלה אומר לא כי אלא אלו שלי הם ולא מסרתים לך אלא שצברתים ברשות הרבים כדי לקפוץ עליהם בני אדם והדינר מ"מ אינו נתון באונפלי שלו אלא שעומד לפני שניהם בסטיו שלפני החנות העשוי לתשמישן של בני רשות הרבים ומתוך כך הוא נידון ברשות הרבים והרי זה אומר שדינר זה שלי בפירות שכבר מסרתי לך והבאתם לביתך ישבע החנוני מן הדרך שהשבענו בעל הבית בראשונה שהרי בעל הבית מודה שהוא נתן דינר זה לחנוני ותובעו הפירות ונמצא שנתחלפה הטענה ונתחלף הדין וחלק ר' יהודה בזו ואמר כל שהפירות בידו ידו על העליונה כלומר אף בזה קרוב הדבר להיות הפירות ברשות בעל הבית שאין דרך חנוני להצביר פירותיו לחוץ ובאה משנה אחרת בדין זה והיא אמ' לשלחני תן לי בדינר גס מעות דקים נתן לו אמ' לו תן לי הדינר אמ' לו נתתיו לך ונתתו באנפלי ישבע בעל הבית נתן לו את הדינר ואמ' לו תן לי המעות אמ' לו כבר נתתים לך והשלכתם לתוך כיסך ישבע השלחני ר' יהודה אומר אין דרך שלחני להיות נותן איסר עד שהוא נוטל את דינרו ופי' בגמ' שהוצרך התנא ללמד את שתיהן שאלו לא הזכירו אלא הראשונה היינו אומרים שמודים היו חכמי' לר' יהודה במעות שבעל הבית נשבע אף באחרונה ולא חלקו אלא בפירות שהרקב מצוי בהם ונמהר למכרם ומשתדל הרבה על זו אם בהוצאתם לחוץ לקפוץ עליהם בני אדם אם למכרם באשראי וקרוב לומר שכך הוא ר"ל שמסרם לו והוליכם לביתו ודינר זה מאותם שהוליך הוא ובא להודיע שאף במעות אמרו כן ואף במשנה אחרונה פירושה שהמעות צבורין ברשות הרבים בשלחן שלפני החנות והלכה כחכמים בשתיהן:
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
Meiri on Shevuot 45a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוספות בד"ה קציצה ודאי כו' וי"ל דשאני הכא דמודה במקצת לא היה יכול להעיז כו' עכ"ל כבר כתבנו בחידושינו בפ' המקבל לפי מה שכתבו התוספות שם דמפשטא משמע שלא פרע האחד שהודה ניחא דה"ל מודה מקצת אבל לפי התירוץ שכתבו התוס' שם דמצי איירי שפרע הא' שהודה קשה א"כ אי הוה איירי בשכרו שלא בעדים איכא מגו לכ"ע וליכא העזה ומתוך שמעתין נראה נמי דמצי איירי שפרע האחת שהודה כמו שדקדק הרא"ש לקמן בשמעתין דאפילו בפרע הא' דהוי כופר הכל קאמר שמואל דישבע בעל הבית כו' תדע שכן הוא מדפריך איני והא תני רבא בר שמואל קצץ המע"ה ואי לא כו' ובמה טעה התלמוד לפטור בעה"ב והלא מודה מקצת הוא אלא ודאי מלתא דשמואל והברייתא איירי בכופר הכל כו' עכ"ל ולפ"ז ודאי קשה אי איירי הברייתא בשכרו שלא בעדים איכא מגו לכ"ע וצ"ע:
Chidushei Halachot on Shevuot 45a · Sefaria
Gilyon HaShas
מתני' ארשב"ג אם יש עדים עיין ברא"ש פ"א דב"מ סוף סימן ג:
רש"י ד"ה ישבע בעה"ב (וכו') שבועת היסת עיין לקמן דף מח ע"ב ברש"י ד"ה הא שאר:
Gilyon HaShas on Shevuot 45a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Shevuot, daf 45, Amud Aleph, about 502 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 124 words
Opens “אַחַת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת וְאַחַת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, וַאֲפִילּוּ…”
- Segment 214 words
Opens “הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין – חָזְרָה הַשְּׁבוּעָה לִמְקוֹמָהּ,…”
- Segment 342 words
Opens “וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ – כֵּיצַד? לֹא שֶׁיֹּאמַר…”
- Segment 419 words
Opens “אָמַר בֶּן נַנָּס: כֵּיצַד אֵלּוּ וְאֵלּוּ בָּאִין…”
- Segment 554 words
Opens “אָמַר לַחֶנְוָנִי: ״תֵּן לִי בְּדִינָר פֵּירוֹת״, וְנָתַן…”
- Segment 655 words
Opens “אָמַר לַשּׁוּלְחָנִי: ״תֵּן לִי בְּדִינָר מָעוֹת״, וְנָתַן…”
- Segment 743 words
Opens “כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ: הַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ – לֹא תִּפָּרַע…”
- Segment 854 words
Opens “״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פְּקָדַנוּ אַבָּא, וְלָא אָמַר לָנוּ…”
- Segment 924 words
Opens “וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין שֶׁלֹּא בְּטַעֲנָה: הַשּׁוּתָּפִין, וְהָאֲרִיסִין, וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין,…”
- Segment 1022 words
Opens “חָלְקוּ הַשּׁוּתָּפִין וְהָאֲרִיסִין – אֵין יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ.…”
- Segment 1120 words
Opens “גְּמָ׳ כׇּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין.…”
- Segment 1231 words
Opens “וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין כּוּ׳. מַאי שְׁנָא שָׂכִיר…”
- Segment 135 words
Opens “גְּדוֹלוֹת – מִכְּלָל דְּאִיכָּא קְטַנּוֹת?!…”
- Segment 1444 words
Opens “אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: תַּקָּנוֹת…”
- Segment 1529 words
Opens “אַדְּרַבָּה, שָׂכִיר נִיחָא לֵיהּ דִּלְשְׁתְּבַע בַּעַל הַבַּיִת,…”
- Segment 164 words
Opens “וְלִיתֵּב לֵיהּ בְּלָא שְׁבוּעָה!…”
- Segment 1718 words
Opens “כְּדֵי לְהָפִיס דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְלִיתֵּב…”
Sages named on this page
- Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim
Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.
Source: Shevuot 45a · Segment 8 — “…נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אִם יֵשׁ…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Shevuot 45a · Segment 12 — “…רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת שָׁנוּ כָּאן. הֲלָכוֹת?…”
Original text
אַחַת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת וְאַחַת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, וַאֲפִילּוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא; הָיָה אֶחָד מֵהֶן מְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא, וּמַלְוֶה בְּרִבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית – שֶׁכְּנֶגְדּוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.
One is considered suspect with regard to oaths if he has been found to have taken a false oath, whether it was an oath of testimony, or whether it was an oath on a deposit, or even an oath taken in vain, which is a less severe prohibition. There are also categories of people who by rabbinic decree are considered suspect with regard to oaths: If one of the litigants was a dice player, or one who lends with interest, or among those who fly pigeons, or among the vendors of produce of the Sabbatical Year, then the litigant opposing him takes an oath and receives payment of his claim.
הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין – חָזְרָה הַשְּׁבוּעָה לִמְקוֹמָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יַחְלוֹקוּ.
If both litigants were suspect, the oath returned to its place. This is the statement of Rabbi Yosei, and will be explained in the Gemara. Rabbi Meir says: Since neither can take an oath, they divide the disputed amount.
וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ – כֵּיצַד? לֹא שֶׁיֹּאמַר לוֹ: ״כְּתוֹב עַל פִּנְקָסִי שֶׁאַתָּה חַיָּיב לִי מָאתַיִם זוּז״, אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: ״תֵּן לִבְנִי סָאתַיִם חִטִּין״, ״תֵּן לְפוֹעֲלַי (סלע) [בְּסֶלַע] מָעוֹת״. הוּא אוֹמֵר ״נָתַתִּי״, וְהֵן אוֹמְרִים ״לֹא נָטַלְנוּ״ – הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, וְהֵן נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין.
And how does this halakha apply to the storekeeper relying on his ledger? This ruling is not referring to the case where a storekeeper says to a customer: It is written in my ledger that you owe me two hundred dinars. Rather, it is referring to a case where a customer says to a storekeeper: Give my son two se’a of wheat, or: Give my laborers a sela in small coins. And later the storekeeper says: I gave it to them; but they say: We did not receive it. In such a case, where the father or employer admits that he gave those instructions and it is also recorded in the storekeeper’s ledger, the storekeeper takes an oath that he gave the son the wheat or paid the laborers, and he receives compensation from the father or employer; and the laborers take an oath that they were not paid and receive their wages from the employer.
אָמַר בֶּן נַנָּס: כֵּיצַד אֵלּוּ וְאֵלּוּ בָּאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא? אֶלָּא הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, וְהֵן נוֹטְלִין שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה.
Ben Nannas said: How is it that both these and those come to take an oath in vain? One of them is certainly lying. Rather, the storekeeper receives his compensation without taking an oath, and the laborers receive their wages without taking an oath.
אָמַר לַחֶנְוָנִי: ״תֵּן לִי בְּדִינָר פֵּירוֹת״, וְנָתַן לוֹ; אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי אוֹתוֹ דִּינָר״, אָמַר לוֹ: ״נְתַתִּיו לָךְ וּנְתַתּוֹ בְּאוּנְפָּלִי״ – יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת שֶׁנָּתַן לוֹ אֶת הַדִּינָר. אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי אֶת הַפֵּירוֹת״, אָמַר לוֹ: ״נְתַתִּים לָךְ וְהוֹלַכְתִּים לְתוֹךְ בֵּיתְךָ״ – יִשָּׁבַע חֶנְוָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל שֶׁהַפֵּירוֹת בְּיָדוֹ – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה.
§ If one said to a storekeeper: Give me produce valued at a dinar, and he gave him the produce. And later the storekeeper said to him: Give me that dinar you owe me, and the customer said to him: I gave it to you, and you put it in your wallet [ be’unpali ], the customer shall take an oath that he gave him the dinar. If, after he gave the storekeeper the money, the customer said to him: Give me the produce, and the storekeeper said to him: I gave it to you and you transported it to your house, the storekeeper shall take an oath that he has already filled the order, and he is exempt from supplying the produce. Rabbi Yehuda says: Whoever has the produce in his possession has the advantage, and his claim is accepted without his taking an oath.
אָמַר לַשּׁוּלְחָנִי: ״תֵּן לִי בְּדִינָר מָעוֹת״, וְנָתַן לוֹ; אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי אֶת הַדִּינָר״, אָמַר לוֹ: ״נָתַתִּי לְךָ וּנְתַתּוֹ בְּאוּנְפָּלִי״ – יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת. נָתַן לוֹ אֶת הַדִּינָר; אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי אֶת הַמָּעוֹת״, אָמַר לוֹ: ״נְתַתִּים לָךְ וְהִשְׁלַכְתָּ לְתוֹךְ כִּיסְךָ״ – יִשָּׁבַע שׁוּלְחָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין דֶּרֶךְ שׁוּלְחָנִי לִיתֵּן אִיסָּר עַד שֶׁיִּטּוֹל דִּינָר.
Similarly, if one said to a money changer: Give me small coins valued at a dinar, and he gave him the coins, and subsequently the money changer said to him: Give me the dinar, and the customer said to him: I gave it to you, and you put it in your wallet; the customer shall take an oath that he paid. If the customer gave the money changer the dinar, and then said to him: Give me the coins, and the money changer said to him: I gave them to you and you cast them into your purse, the money changer shall take an oath. Rabbi Yehuda says: It is not a money changer’s way to give even an issar until he receives a dinar. Therefore, the fact that the customer received the coins indicates that the money changer already received his payment.
כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ: הַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ – לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה; וְעֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְּרוּעָה – לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה; מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים וּמִנִּכְסֵי יְתוֹמִים – לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה; וְהַנִּפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְכֵן הַיְּתוֹמִים – לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה:
§ These cases of taking an oath are just like other cases where the Sages said that one takes an oath and receives payment. The mishna (see Ketubot 87a) teaches: A woman who vitiates her marriage contract by acknowledging receipt of partial payment may collect the remainder only by taking an oath; or if one witness testifies that her marriage contract has been paid, she may collect it only by taking an oath. She may collect it from liened property that has been sold to a third party, or from the property of orphans, only by taking an oath, and a woman who collects it from her husband’s property when not in his presence may collect it only by taking an oath. And likewise, orphans may collect a loan with a promissory note inherited from their father only by taking an oath.
״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פְּקָדַנוּ אַבָּא, וְלָא אָמַר לָנוּ אַבָּא, שֶׁלֹּא מָצִינוּ בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ״. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נוֹלַד הַבֵּן לְאַחַר מִיתַת הָאָב – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁאָמַר הָאָב בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ: ״שְׁטָר זֶה אֵינוֹ פָּרוּעַ״ – הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה.
Orphans who wish to collect payment of money owed to their father must take the following oath: On our oath our father did not direct us on his deathbed not to collect with this promissory note, and our father did not say to us that this note was paid, and we did not find among our father’s documents a record showing that this promissory note was paid. After taking that oath, they may collect the money. Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: Even if the son was born after the father’s death, he needs to take an oath in order to receive the money owed to his father. Rabban Shimon ben Gamliel said: If there are witnesses that the father said at the time of his death: This promissory note has not been paid, the son collects the debt without having to take an oath.
וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין שֶׁלֹּא בְּטַעֲנָה: הַשּׁוּתָּפִין, וְהָאֲרִיסִין, וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין, וְהָאִשָּׁה הַנּוֹשֵׂאת וְהַנּוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וּבֶן הַבַּיִת. אָמַר לוֹ: ״מָה אַתָּה טוֹעֲנֵינִי?״ ״רְצוֹנִי שֶׁתִּשָּׁבַע לִי״ – חַיָּיב.
§ And these people are sometimes required to take an oath that they do not owe anything even when there is no explicit claim against them: Partners, sharecroppers, stewards [ apotropin ], a woman who does business from home, where she manages the property of orphans, and the member of the household appointed to manage the household’s affairs. For example, in a case where one of these people said to one of the people whose property he or she manages: What is your claim against me? If the other replied: It is simply my wish that you take an oath to me that you have not taken anything of mine, the former is liable to take that oath.
חָלְקוּ הַשּׁוּתָּפִין וְהָאֲרִיסִין – אֵין יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ. (נתגלגל) [נִתְגַּלְגְּלָה] לוֹ שְׁבוּעָה מִמָּקוֹם אַחֵר – מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל. וְהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַשְּׁבוּעָה.
Once the partners or the sharecroppers have divided the common property, each taking his share, then one side may not require an oath of the other absent a definite claim. But if an oath was imposed upon him due to some other situation, that oath can be extended to impose upon him any other oath, i.e., it can be extended to apply to any other of their disputes. The mishna adds: And the Sabbatical Year abrogates the obligation to take an oath about a debt, just like it abrogates a debt.
גְּמָ׳ כׇּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין. מְנָלַן? דְּאָמַר קְרָא: ״וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם״ – מִי שֶׁעָלָיו לְשַׁלֵּם, לוֹ שְׁבוּעָה.
GEMARA: The mishna teaches: All those who take an oath that is legislated by the Torah take an oath and do not pay. The Gemara asks: From where do we derive that oaths mandated by Torah law serve only to exempt one from payment? We derive it from the fact that the verse states: “The oath of the Lord shall be between them both, to see whether he has not put his hand on his neighbor’s goods; and its owner shall accept it, and he shall not make restitution” (Exodus 22:10). According to the verse, with regard to he who would otherwise need to pay, it is on him that the obligation to take the oath is imposed.
וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין כּוּ׳. מַאי שְׁנָא שָׂכִיר דְּתַקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן דְּמִשְׁתְּבַע וְשָׁקֵיל? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת שָׁנוּ כָּאן. הֲלָכוֹת? הָנֵי הִלְכְתָא נִינְהוּ?! אֶלָּא אֵימָא: תַּקָּנוֹת גְּדוֹלוֹת שָׁנוּ כָּאן.
§ The mishna teaches: And these litigants take an oath and receive possession of the disputed funds or property, and it lists a hired worker in that category. The Gemara asks: What is different about a hired worker that the Sages instituted for him that he take an oath and receive his wages? Rav Yehuda said that Shmuel said: Great halakhot were taught here. The Gemara asks: Halakhot ? Are these oaths actually halakhot transmitted to Moses from Sinai, as is usually indicated by the use of the term halakhot ? They are instituted by rabbinic law. Rather, say: Great ordinances were taught here.
גְּדוֹלוֹת – מִכְּלָל דְּאִיכָּא קְטַנּוֹת?!
The Gemara asks: Since these ordinances are called great, can one conclude by inference that there are also minor ordinances? Are there rabbinic ordinances that are less important?
אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: תַּקָּנוֹת קְבוּעוֹת שָׁנוּ כָּאן – עַקְרוּהָ רַבָּנַן לִשְׁבוּעָה מִבַּעַל הַבַּיִת, וְשַׁדְיוּהָ אַשָּׂכִיר; מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו. מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו דְּשָׂכִיר – קָנְסִינַן לֵיהּ לְבַעַל הַבַּיִת?! בַּעַל הַבַּיִת גּוּפֵיהּ נִיחָא לֵיהּ דְּמִשְׁתְּבַע שָׂכִיר וְשָׁקֵיל, כִּי הֵיכִי (דְּאִיתַּגְרוּן) [דְּלִיתַּגְרוּן] לֵיהּ פּוֹעֲלִין.
Rather, Rav Naḥman says that Shmuel says: Permanent ordinances were taught here; the Sages uprooted the oath from the employer and imposed it upon the hired worker due to the fact that his wages are his livelihood. The Gemara asks: Due to the need to protect the hired worker’s livelihood, do we penalize the employer by leaving him vulnerable to a dishonest worker? The Gemara answers: The employer himself is amenable to the hired worker taking an oath and collecting his wages, so that laborers will accept employment from him. If the workers are not protected in this manner, they will be wary of accepting work.
אַדְּרַבָּה, שָׂכִיר נִיחָא לֵיהּ דִּלְשְׁתְּבַע בַּעַל הַבַּיִת, וְנִפְקַע, כִּי הֵיכִי דְּלֵיגְרֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת! בַּעַל הַבַּיִת עַל כּוּרְחֵיהּ אָגַר. שָׂכִיר נָמֵי עַל כּוּרְחֵיהּ מִיתְּגַר! אֶלָּא בַּעַל הַבַּיִת טָרוּד בְּפוֹעֲלָיו הוּא.
The Gemara asks: On the contrary, isn’t it preferable for the hired worker that in the case of a dispute between them the employer takes the oath and is released from payment? He would agree to this arrangement in order to create conditions in which the employer will readily hire him. If employers are exposed to the risk of being cheated by dishonest workers, they will be wary of hiring. The Gemara answers: The employer perforce hires workers, since he needs the work done. The Gemara asks: Doesn’t the hired worker also perforce accept employment, since he needs it for his livelihood? Rather, the reason the worker takes the oath is that the employer is distracted with managing his laborers, so it is reasonable to assume that he forgot to pay.
וְלִיתֵּב לֵיהּ בְּלָא שְׁבוּעָה!
The Gemara raises a difficulty: But if it is presumed that the employer forgot to pay, let him give the wages to the worker without the worker taking an oath.
כְּדֵי לְהָפִיס דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְלִיתֵּב לֵיהּ בְּעֵדִים! טְרִיחָא לֵיהּ מִילְּתָא. וְלִיתֵּב לֵיהּ מֵעִיקָּרָא! שְׁנֵיהֶן רוֹצִין בְּהַקָּפָה.
The Gemara explains: The oath was instituted to alleviate the concerns of the employer, to ensure him that he is not being cheated. And why did the Sages not institute that the employer should give the worker his wages in the presence of witnesses so that it could readily be established whether he was paid? The Gemara answers: Finding witnesses whenever he pays wages would be a burdensome matter for him. And why did the Sages not institute that the employer should give him his wages at the outset, when he hires him, so there would be no need for an oath? The Gemara answers: They both want the work to be done on credit, i.e., before the wages are paid, as sometimes the employer has no money ready when he hires a worker, and the worker also prefers receiving his money at the end of the day.