Shevuot 42a

I forgot to explain the Mishnah (a could of pages ago) and behold! I am explaining it here (on page 42a instead)!

איתרע שטרא מפר"ח וכן ר"ת דצריך בעל השטר שבועה שלא נפרע והא דאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות דף לו:) הא שטרא ריעא לא מגבינן ביה דוקא בכי הך ריעותא דהתם כיון דמהדר אזיופא אימור זיופי זייף וחתים וקשה מההוא דהכותב (שם פה. ושם) דההוא שטרא דאתא קמיה דרבא א"ל רב פפא ידענא ביה דשטרא פריעא הוא א"ל איכא איניש אחרינא בהדי דמר כו' וקאמר לא יהא רב פפא אלא כבת דרב חסדא והשתא מה היה יכול לעשות יותר מלהשביעו דלית ליה לקרועי כדקתני התם קרעיה ס"ד והשתא אפילו כל אדם דלא קים ליה בגויה נאמן להשביעו מידי דהוה אעד אחד מעיד שהוא פרוע על כן נראה דבשטרא ריעא לא מיקרע קרעינן ליה ולא מיגבא גבינן ביה כי ההוא דאלו נערות (שם דף לו:):

ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור פירוש במיגו:

א"ל ולאו פרעתיך ק' קבי עפצי דקיימי שיתא זוזי כל קבא א"ל לאו בד' ד' הוו מזדבני כל קבא. אתו קמיה דרבא וחייביה ללוה למפרעיה ר' זוזי. א"ל רמי בר חמא והא את הוא דאמרת כיון דלא רמיא עליהו דשהדי אינשו ולאו אדעתייהו וטענתיה דלוה טענא. א"ל רבא קיצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי. ובמקום עדים לא אמרינן טענתא דלוה טענה:

ההוא דא"ל לחבריה הב לי ק' זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א"ל לוה ולאו פרעתיך. א"ל מלוה הנהו סיטראי נינהו. פי' צבד אחר היו לי עליך ופרעת אותי. אבל מזה השטר לא פרעתני כלום. אמר רב נחמן איתרע שטרא. כלומר אפי' כתוב בשטר נאמנות אינו גובה אלא בשבועה. דדייקי' מדקתני איתרע שטרא ולא קתני איבטיל שטרא ש"מ כדאמרינן.

ואסיקנא והלכתא איתרע שטרא.

והני מילי דפרעיה באפי שהדי ולא אדכר ליה שטרא אבל היכא דפרעיה בין דידיה לדידיה מגו דיכול למימר המלוה לא היו דברים מעולם יכול נמי [למימר] סיטראי נינהו כאשר מפורש בכתובות פרק הכותב לאשתו דין ודברים בענין דר' אמי בריה דר' אבהו דנשבע דסיטרא הוו ליה עליה וגובה. ואי טעין עליה דסיטראי נינהו כאשר מפורש בכתובות פרק הכותב לאשתו דין ודברים בענין דר' אמי בריה דר' אבהו דנשבע דסיטרא הוו ליה עליה וגובה. ואי טעין עליה דסיטראי נינהו היכא דמודי ליה דאתורי יהבינהו ליה ומודה ליה נמי דיתיב אמסחתא וקביל זוזי דתורי וטעין השתא דסיטראי נינהו אפי' רב פפא מודה דאיתרע שטרא:

ההוא דא"ל לחבריה מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרענא פרעיה באנפי שהדי. אביי ורבא דאמרי תרוייהו הא הימניה מתקיף לה רב פפא נמי דהימניה טפי מנפשיה טפי משהדי לא הימניה וקי"ל כרב פפא:

ההוא דא"ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא אזל פרעיה באפי תלתא.

ואסקה רב הונא כי אזלינן בתר רוב דעות לענין אומדנא דכמה דנפישי אית בהו דפקיעי טפי. אבל לענין עדות תרי כמאה ומאה כתרי. אבל אי נחת מעיקרא לדעות וא"ל מהימנת לי כתלתא ופרעיה קמי ארבעה ודאי לדעות נחת. ושהדותא דשהדי מבטלה להימנותא דידיה:

מתני' אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן כו' מ"ט דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים. מדכתיב כי יתן איש ש"מ אין נתינת קטן כלום: ירושלמי כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים. פרט לקטן. עד כדון שנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן. נתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין א"ל רעהו. עד שתהא נתינה ותביעה שוין:

והלכתא אתרע שטרא פי' ר"ח ז"ל דאפי' כתוב בו נאמנות אינו גובה אלא בשבועה דדייק מדקתני איתרע שטרא ולא קתני איבטיל שטרא, וי"מ איתרע שטרא שאינו גובה מנכסים משועבדים אלא מנכסים בני חורין ובשבועה, וזה תימה דלמה נבטל את השטר אם חוששין שפרעו אפי' מבני חורין לא יפרע ואם לא אפי' ממשעבדי נפרע, אלא נראה דאיתרע ואיבטיל לגמרי קאמר וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכן כתב איתרע שטרא הואיל והודה שקבלם ולאו כל כמיניה לומר סטראי נינהו ע"כ, וכ"כ הרב אלפסי ז"ל דלגמרי אבטיל וכ"כ משם רבינו שרירא ורבינו האיי גאון, והביא הוא זעל ראיה מההיא דאמר לי' לאו אתורי יהבית לי ואתורי שקלת ואמר רב פפא איתרע שטרא ולא אמרינן דהאי שטרא כדקאי קאי אלא ודאי איבטיל לי' שטרא לגמרי ומדהאי איתרע שטרא דרב פפא לגמרי הוא איתרע שטרא דרב נחמן נמי איבטיל שטרא לגמרי הוא, ועוד מדקאמרי' וה"מ דפרעיה באפי סהדי ולא אידכר לי' שטרא דמגו דלא יכול למימר להד"מ לא יכול למימר סטראי נינהו דאלמא ש"מ דאיבטיל לי' שטרא לגמרי עד כאן, ולשון איתרע לאו ראיה היא דאיתרע ולא איבטיל, דכל שטרא דמבטלינן ליה מספיקא שייך ביה האי לישנא וכדאמרינן (כתובות ל"ו ב') האי שטרא ריעא ולא מגבינן ביה ובפ' הכותב (כתובות פ"ה א') אמרינן אמר רב פפא כגון אבא מרי ברי קרענא שטרא אפומיה קרענא ס"ד אלא מרענא שטרא אפומיה כלומר דלא מגבינן ביה, והרב אלפסי ז"ל כתב דאיבטיל ומשבע ליה שבועת היסת ונפטר, והרמב"ן ז"ל כתב דמ"מ כיון דלא קרענא ליה לשטרא ושטרא בידיה דמלוה קאי לא משבעינן ליה ללוה אלא אם ירצה מלוה לאשבועיה ליהדר ליה שטרא ואי לא ניחא לי' לאהדורי ליה שטרא לא משבעינן לי' ללוה.

וה"מ דפרעיה באפי סהדי ולא אידכר ליה שטרא אבל פרעיה בין דידיה לדידיה מגו דיכול למימר להד"מ יכול למימר סיטראי נינהו. וכתב הר"י הלוי ז"ל דהא דאמרי' דכי פרעיה באפי סהדי לא מצי למימר סיטראי נינהו ואיתרע שטרא ה"מ דאדכר פרעון אבל מנה לו באפי סהדי לא מצי למימר סיטראי נינהו כיון דיהיב ליה סתם מגו דמצי למימר במתנה יהבית ניהלי ונאמן וכדאמרי' בפ' שבועת העדות (שבועות ל"ד א') כי אמר סיטראי נינהו נאמן ושטרא כדקאי קאי ומוקמינן ליה אחזקתיה דהא הני סהדי לאו אשטרא קא מסהדי אלא אהנהו זוזי דיהב קמייהו מסהדי, וכי היכי דהתם קא מסהדי דיהיב ליה זוזי קמייהו ואפ"ה נאמן לומר לא בתורת הלואה אלא במתנה ה"נ לא שנא, והרמב"ן ז"ל כתב שהוא חלוק עליו דשאני הכא דאפוקי ממונא הוא ומיגו לאפוקי ממונא לא אמרי', ומיהו ודאי לישנא דגמ' מסייע ליה להר"י הלוי ז"ל מדאמרינן וה"מ דפרעיה באפי סהדי ולא קאמר דיהבינהו באפי סהדי דאלמא באפי סהדי יהבינהו בפרעון, ואף הטענה שאמר דמגו לאפוקי ממונא לא אמרי' לא איבררא מילתא שפיר דאיכא למימר דאפי' לאפוקי ממונא אמרי' מגו ולקמן בפרק כל הנשבעין כתבתיה בס"ד, אלא שלדברי הרב הלוי ז"ל אפשר להקשות כן לפי שהוא סבור כן דמגו לאפוקי ממונא לא אמרי'. הא דאבימי בריה דרב אבהו כתבתיה בארוכה במקומה בפ' הכותב בס"ד.

אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן ואמרינן טעמא בגמ' דאין נשבעין על טענת קטן דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים עד שיתן לרעהו ועד שיתן כשהוא איש, ירושלמי כי יתן איש אל רעהו איש פרט לקטן עד כדון כשנתן לו כשהוא קטן ותבעו בשהוא קטן נתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל רעהו עד שיהיה נתינה ותביעה שווין כאחד, ובגמרין נמי אמרי' בפ' הגוזל קמא (בבא קמא ק"ו ב') הכי אלא דהתם דייקי לה מקרא אחרינא דגרסי' התם כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום אין לי אלא כו' תבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלקים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד.

[גמ'] מ"ט דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ואין נתינת קטן כלום. כתב הר"י הלוי ז"ל דדוקא שבועת מודה במקצת שהיא באה מחמת הטענה וכן בשבועת עד אחד שאינה באה אלא ע"י טענה לפי דברי הרב ז"ל כמו שכתבתי למעלה גבי ההוא דאמר שמואל אבל בטענת מלוה והעדאת עד אחד אפי' לא טענו אלא בפרוטה, והיינו דקתני אין נשבעין על טענת חש"ו דאלמא לא איירינן אלא בשבועה הבאה ע"י טענת הקטן אבל שבועת השומרין שאינה באה על טענת המפקיד אלא בשמא נשבעין לקטן אם הפקיד לשומר ואמר נגנבו או נאבדו, וכן כל אותן שנשבעין בשמא כאותן השנויין לקמן בפרק כל הנשבעין דהיינו השותפין והאריסין וחבריהן נשבעין לקטן דהא אינן צריכין טענה, ואע"ג דקרא דכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים בפרשת שומרין כתיב לא לענין שומרין הוא דפטריה קרא אלא לענין כי הוא זה דכתיב בההוא עניינא ועירוב פרשיות כתוב כאן, אבל הרמב"ן ז"ל הקשה עליו דהא אפילו בפרשת ש"ש כתיב נמי כי יתן איש אל רעהו והתם לא כתיב מודה במקצת אלא ע"כ דמשבועת השומרין הוא דמיעם קטן, ועוד כי אקשו רישא אסיפא דקתני אבל נשבעין לקטן ולהקדש ליתרץ מאי נשבעין שבועת השומרין דלהקדש ודאי נשבעין מתקנת חכמים כדי שלא יזלזלו בהקדשות כדאיתא במציעא בפ' הזהב (בבא מציעא נ"ח א'), ועוד דבהדיא משמע הכי בב"ק פ' הגוזל קמא דגרסינן התם אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל מ"ט דאמר קרא על כל אבידה אשר יאמר ישלם שנים ואותביה ר' אבא בר ממל לר' חייא בר אבא כי יתן איש אל רעהו אין נתינת קטן כלום אין לי אלא שנתנו קטן ותבעו כשהוא קטן תבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלקים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאמד ואם איתא תהוי כאבידה ופריק רב אשי אבידה קא אתיא מכח בן דעת האי לא אתא מכח בן דעת, אלמא ש"מ מיהא דמדין השומרין מיעטיה רחמנא לקטן. עוד כתב הרב ז"ל וקרוב אני לומר שאינו מתחייב בדין השומרין אלא שזה צריך תלמוד, ולולי שאמר רבינו שצריכה תלמוד היה הדבר פשוט בעיני שאינו מתחייב כלל בדין השומרין ואינו מתחייב אפי' בפשיעה אלא במזיק בלבד כדינו במה שלא הופקד בידו, שלא פטרתו תורה משבועה אלא מפני שאין נתינת הקטן כלום וכמי שלא נתן בידו, וכל מה שפטרה תורה שם אפי' מדין פשיעה פטרה וכדאמרי' בב"ק כי יתן איש אל רעהו לשמור לשמור ולא לחלק לעניים ואמרי' התם בשלהי פ' התובל (צ"ג א') ההיא ארנקא דצדקתא דאתא לפומבדיתא אפקדה רב יוסף גבי ההוא גברא פשע ביה ואתו גנבי וגנבוה חייביה רב יוסף א"ל אביי והא תניא לשמור ולא לחלק לעניים א"ל עניי דפומבדיתא מיקץ קיצי להו ולשמור הוא אלמא כל שפטר הכתוב שם מדין שומרין פטר ואפי' מדין פשיעה פטר, והוא הדין והוא הטעם לנתינת קטן, ומ"מ נשבעין היסת על טענת קטן בעלמא דהא דפטרה תורה בקטן לאו משום דלא חשבינן ליה טענת ברי אלא גזרת הכתוב הוא והלכך אע"ג דאין שבועת היסת אלא על טענת בריא נשבעין על טענת קטן, וכן כתב הר"י הלוי ז"ל וגם הרמב"ם ז"ל, וכן משמע בשמעתין דטענת קטן טענת בריא חשבינן ליה מדחייב ר"א בן יעקב מודה מקצת ע"י קטן הבא בטענת בריא בטענת אביו והוא שהגיע לעונת הפעוטות. וכתב הר"י הלוי ז"ל דאפי' על טענת קטן דלא הריף נשבעין שבועת היסת דלא אמרו חריף אלא לענין מקח וממכר כי היכי דלא להטעו במקחו ולא לפסוד אבל טענתו טענת בריא חשבינן ליה, וכ"ש שנשבעין לקטן אותן שנשבעין בשמא מדרבנן כשותפין ואריסין ובן הבית כמו שכתב הר"י הלוי ז"ל.

ולר' אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור פרש"י ז"ל בפ"ק דב"מ וכן בגיטין בריש פ' הניזקין דמשיב אבידה פטור מדתנן המשיב אבידה לא ישבע מפני תיקון העולם, ואינו מחוור דמשיב אבידה דבר תורה הוא משום מגו ומגו דאורייתא הוא ומוצא אבידה אינו פטור אלא מן תקנתא, דמוצא מציאה טענה יש לו לתובע עליו וכדאיתא התם בריש פ' הנזקין בירושלמי, והתם נמי משמע דר' אליעזר בן יעקב לית ליה ההוא מתני' דהמוצא מציאה ובמשיב אבידה כ"ע מודו דפטור ומדאורייתא וכדמשמע בסמוך וכדבעינן למכתב.

ההוא דאמר לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א"ל פרעתיך א"ל הנהו סיטראי נינהו כלומר מצד אמר קבלתים בשביל חוב אחר שאתה חייב לי אמר רב נחמן איתרע שטרא ויש שפי' וכן דעת ר"ח ז"ל דלהכי קאמר איתרע ולא אמר איבטיל למימרא דלא איבטיל לגמרי אלא שנחלש כחו קצת שאינו גובה אלא מבני חרי וגם אם יש בו נאמנות אינו גובה אלא בשבועה אבל רבינו האי ורב שרירא ז"ל פי' דאיבטיל לגמרי וכן פירש רבינו אלפאסי ז"ל איבטיל שטרא ומשתבע לוה שבועת היסת ומיפטר ומביאין ראיה לדבריהם מעובדא דתורי דבסמוך דאמר כי האי לישנא איתרע שטרא והתם ודאי רגלים לדבר דאיבטיל לגמרי כיון דקא מודו דאתורי יהב ומתורי שקל כדאמרינן לקמן בסמוך וא"כ ה"ה לאיתרע שטרא דאמרינן הכא ואין זו ראיה ברורה דהתם נמי איכא למימ' דאיתרע ולא איבטל קאמר דנהי דאיכא לקמן הוכח' יותר לומר ביה איתרע טפי מהא דהכא ורב מתרץ כדר"פ אינו הוכחה גמורה לומר דאיבטיל לגמרי ומ"מ נראין דברי רבינו אלפאסי ז"ל משום דמהיכא תיתי לעשות פשרה זו לאורועי שטרא לחצאין אי חיישי' לסטראי למה יגבה אפי' מבני חרי ואי לא חיישינן לסטראי יגבה אפילו ממשעבדי ולישנא דאיתרע שטרא לא מוכח כפי' דר"ח ז"ל שהלשון הזה נאמר בתלמוד אפילו היכא דלא מגבינין כדאמרי' האי שטרא ריעא לא מגבינין ביה ואמרינן בפ' הכותב כגון אבא מארי קרענא שטרא אפומיה קרענא ס"ד אלא מרענא שטרא אפומיה למימר דלאו אגבויי מגבינין ביה ולאו מיקרע קרעינן ליה ואי תפס לא מפקינן מינה הכא נמי להכי אמר אתרע שטרא למימרא דלא מגבינן ביה ולא קרעינן ליה ומיהו כיון דלא קרעינן ליה ואי תפס אפי' בעדים לא מגבינן ביה לא אמרינן ללוה דלשתבע היסת דפרעיה כדכתב רבינו אלפאסי ז"ל דהיכי משתבע האי ואידך נקיט שטרא עליה אי בעי דלישתבע ליה ליהדר ליה שטרא וכן דעת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל וכן דעת תלמידיו רבותי ז"ל:

הכי השתא התם כיון דקאמר ליה דאתורי יהב ליה ואתורי שקל איתרע שטרא פי' דכיון דאידר א"ל לאו אתורי יהבת לי ומתורי שקלת ושתק ליה אלא דאמר סיטראי נינהו מכלל דמודה ליה וכיון שכן רגלים לדבר קצת דכיון דזוזי דהאי שטרא אוזפיה לצורך תורי ומתורי גופייהו שקל הני זוזי דמאותה הלואה דתורי פרע ליה. והנ"מ דפרעיה באנפי סהדי גירסת הספרים אבל ליכא סהדי דפרעיה מגו דיכול לומר וכו' ויש גורסין אבל פרעיה בין דיליה לדיליה מגו דיכול לומר מגו וכו' כתב הרא"ם ז"ל דדוקא נקט ש"ס דאיכא סהדי דפרעיה כלומר שמעידים שנתנם לו בתורת פרעון אלא דלא אדכר שטרא דהשתא ליכא משום מגו אבל לא מסהדי אפרעון אלא שראו שמנה לו מעות עדיין הוא יכול לומר סיטראי נינהו אף דלא יכול לומר להד"מ הוה יכול לומר במתנה נתנם לי ומגו דיכול לומר נתתם לי יכול לומר סיטראי נינהו וכדאשכחן בפ' שבועת העדות גבי ראייה בלא ידעה שאם אמר מנה הלויתיך ובאו עדים שנתן לו מנה ואמר במתנה נתתם לי שהוא פטור אע"ג דההיא הויא לאוקמא ממונא והכא הוא לאפוקי ממונא ולגבות שטרא מן הלוה למלוה הא נמי כי מעיינת ביה לאוקמי ממונא הוא דהני סהדי לאו אגופא דשטרא מסהדי דפרוע הוא אלא שטר במקומו עומד ועדותן לגבי השטר לא מעלה ולא מוריד דאינהו לא מסהדי אלא אהני זוזי דיהיב ליה באנפייהו וכי דחי ליה להאי גוביינא דאמרי סהדי לומר דמתנה הוה ממילא קם ליה שטרא (בחיי לוה) [בחיוביה] וגבי ליה ולא בהאי טענה גבי אלא בשטרא גופיה ורבינו ז"ל השיב עליו דמנא ליה דאי אמר במתנה נתנם לי הוה נאמן עד דנעביד מינה מגו ואי מההיא דפ' שבועת העדות דלא מחייבינן ליה התם אלא משום שהוחזק כפרן ואילו אמר במתנה נתנם לי היה נאמן שאין עדות נתינה עדות וכדקרי לה סתם ראייה בלא ידיעה התם הוא בעיקר חיוב של לוה שזה טוען שהלואה היו וזה טוען לא היו אלא מתנה שהבא לחייב חבירו שהלוה לו עליו להביא ראיה דמהיכא תיתי לומר שיהיה הלואה יותר ממתנה אבל הכא ודאי ריעא טענתא לו ובא לומר שהיה חייב לו ושנתן לו במתנה ולא פרע חובו וגריעה טענה זו טפי מטענת סיטראי גופא ועוד דהאי לאוקומי ממונא והכא לאפוקי ממונא דמאי דקא' הרב ז"ל דלאוקומי ממונא הוא דלאו אשטרא מסהדי אלא אזוזי דיהיב הא לאו מילתא דכיון דקי"ל דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ואי לאו דאמר במתנ' נתנם לו או במגו דידה לא הוה גבי והשתא גבי מיגו לאפוקי ממונא הוא וליתא להך ראיה כלל ועוד ק' לישנא דגמ' דאמרי אבל ליכא סהדי דפרעיה מגו דיכול לומר להד"מ אלא שבזה י"ל כי כלפי שסתם הש"ס לשונו תפס כן וכשתמצא לומר דאיכא עידי נתינה מעולם הא דקאמר להד"מ לאו שלא נתן כלום אלא שלא נתן לו פרעון כדטעין ליה פרעתיך שהטוען לחבירו הלויתיך או פרעתיך והלה לא לוה או לא פרעהו אע"פ שקבל מעות בתורת מתנה או ענין אחר יכול הוא לומר להד"מ וזה נ"ל ברור ומ"מ הראיה שלפ' שבועת העדות אינה דומה לזו מטעמא דכתב הרמב"ן ז"ל אלא שלשון הגמ' מסייע קצת לפירוש הרא"ם ז"ל מדנקיט תלמודא וה"מ דאיכא סהדי דפרעיה דמשמע דדוקא דאיכא עידי פרעון ואמרינן נמי לפום גי' הדה דלעיל אבל ליכא סהדי דפרעיה דמשמע דכל דליכא סהדי דפרעיה ממש יכול לומר סיטראי נינהו וכעובדא דאבימי דפ' הכותב דאדכר ש"ס הכא לסייעתא דהאי מסקנא הכי א"ל אבימי איכא סהדי דפרעתינהו ולא אמר איכא סהדי דיהבת להו והתם בודאי בדוחא א"ל איכא סהדי דפרעתינהו כי לא היה רוצה אבימי להפסיד ממונו מפני חסרון טענה לכנ"ל כדברי הרא"ם ז"ל. וכדאבימי בריה דר' אבהו פי' עובדא הוא בפ' הכותב ושם פירשתיה בארוכה בס"ד וכולה שמעתין בשאין הלוה מודה שהיה חייב לו סיטראי ואין למלוה ראיה בזו אבל היכא דאיכא ב' חובות ודאין עליו ונתן לו פרעון סתם והן חולקין על איזה מהן פרע והעדים אין יודעין לברר דעת רבינו הרא"ה ז"ל דמסתמא לדעתו של מלוה הוא פורע שיטלם מאותו חוב שירצה שהגיע זמן פרעונו כיון דיהב ליה סתם ולא פי' ומיהו אם הא' הוא חוב והא' הוא ערבות ואפילו בקבלנות סתמא על החוב הוא ודאי דלא שביק אינש למפרע חוביה ופרע ערבותיה מפי רבינו ז"ל:

ההוא דאמר ליה לחבריה מיהמנת עלי כל היכא דאמרת לא פרענא אזל פרעיה באפי סהדי וכו' עד נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי מי מהימניה פי' דהא לא א"ל אלא מהימנת עלי ואהני ליה דכי ליכא סהדי דפרעיה אע"ג דאמר ליה אשתבע לי לא אשתבע ליה אבל טפי מסהדי לא המניה ונראים דברים דאפי' טפי מן חד סהדא לא הימניה ואם יש ע"א שפרעו נשבע לו דלישנא דמיהמנת עלי לא משמע אלא עליה בלחוד ומשום דבעובדא הוו סהדי נקט לה ר"פ טפי מן סהדי וכן דנתי לפני מורי הרא"ה ז"ל. ההוא דא"ל לחבריה מיהמנת עלי כבי תרי וכו' עד אר"פ כבי תרי הימניה כבי תלתא לא הימניה ואיכא דק"ל כי הימניה כבי תרי ולא אתו אלא תרי מאי מהני לי' דהא איכ' למימ' אוקי תרי לגבי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ולאו קושיא הוא דודאי כי הימניה כבי תרי ה"ק שיהא נאמן כב' עדים גרידי דאורייתא וכאלו פסל על נפשיה בהא כל תרי סהדי דעלמא ומפשטא דסוגיין משמע דאע"ג דלא אמר כב' עדים כשרים אלא כב' עדים בהכי סגי דסתם בב' עדים כשרים בעי למימר וכדאמרינן הכא מהימנת עלי כבי תרי ואסיקנא דכי אמר כבי תרי אפילו אתו ק' סהדי מהימן עליה דתרי כק' ומאה כתרי אבל א"ל כתלתא ואזל פרעיה בפני ד' ביטל נאמנותו וכי אמרי' דכי אמר כבי תרי ואתו ג' דלא מהנו בדאתו בתורת עדים שאם עשאם ב"ד ופרע בפניהם מיד נפטר דנהי דמהניה טפי מסהדי טפי מבי דינא לא הימניה וזה דעת רבותי' נוחי נפש ועיקר. ואפי' היכי דהימניה כבי תרי דכי אתו תרי או ג' בתורת סהדותא לא מיהמניה כתב רבינו אלפאסי ז"ל בתשובת שאלה דדוקא דהוו עדי פרעון אבל אתו עדי הודאה דאודי קמיה דאיתפרע הרי הם נאמנים עליו וכן בההוא דלעיל דאמר אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' דאמרי' דלרבא כי אתו תרי סהדי אחריני לא מהימני ה"מ עדי פרעון אבל עדי הודאה נאמנין דהא עליה מסהדי ולא אגופא דפרעתא ובהא לא פסלינהו והר"ז הלוי ז"ל סובר דאפי' עדי הודאה לא מהימני והביא ראיה מההוא עובדא דא"ל לא תפרעין אלא באפי תרי דתנו הלכתא ואתי סהדי אחריני דפרעיה וכו' וא"ל רב נחמן כיון דמודית דקבלתינהו מיניה פרעון הוי מאי אמרת לקיומי תנאה זיל אייתינהו אלמא אע"ג דאודי השתא בפרעון צריך היה לקיים תנאו שאומר לו אל תפרעני אלא באפי תרי דתנו הלכתא ואין זו ראיה דהתם לאו בדוקא א"ל הכי אלא מילתא בעלמא לפיוסי דעתיה ותדע דלמלוה גופי' א"ל זיל אייתינהו ואי בדוקא א"ל לאידך לזה הול"ל דלייתינהו דכל זמן שלא נתקיים התנאי לא מיפטר ועוד היכי מייתי להו לזוזי והא איתנס ועוד כי אין דרך החכם להשתבח בעצמו לומר הא אנן דגמרי' הלכתא ספרא וספרי וכו' אלא ודאי בדרך בדיחותא וגוזמא א"ל כן וכדברי רבי' הרמב"ן ז"ל עוד נתן טעם לדבריו ז"ל דויאי אי לא משכחת עדי פרעון שיש בכללם עדות הודאה לא מהני כ"ש עדי הודאה גרידתא וגם זו יש לדחותה דהתם כיון דסוף לא נתכוון להודות ממש ולעדות פרעון באו ובו עיקר עדותם לא מהנו דהא להכי אמר אל תפרען אלא באנפי פ' ופ' אבל הכא שבאו להודאה בלבד ולמסור להם עדות על זה הודאתו כמחילתו וכאלו בטל נאמנתו ועדותם על הודאה זו כאלו העידו שנמחל וביטול כחו וכל זכות שיש לו בשטר ההוא ורבינו הרמב"ן ז"ל הכריע ואמר בודאי בההיא דלעיל דלא א"ל לא תפרעני אלא בפני פ' ופ' ומסתמא הוא דדיינינן פסולה אשאר עלמא לא משמע ההוא פסולה אלא אפרעון ולא אהודאה אבל הכא דעבד ליה נאמנות כל היכא דאמר לא פרענא אע"פ שיבואו עדי הודאה לא מהנו דסוף סוף הוא מכחיש להו ואמר להד"מ ולא פרענא מעולם דהא הימניה דלגבי מיניה כל היכא דאמר לא פרענא והרי הוא אומר דלא פרע וכן דעת רבותי הרא"ה והרשב"א ז"ל דבשטר שיש בו נאמנות כל היכא דאמר דלא פרעיה אין עדי הודאה מועילים לו ונראה דעדי מחילה מהנו דהא איהו לא פסיל סהדי לעדות מחילה הילכך אפי' יהא נאמן שלא נתפרע מ"מ בשטר שנמחל אינו גובה ומעתה זה הטעם לעדות הודאה לפי שהודאתו בשטר שהוא פרוע זו היא מחילתו כדכתיבנא בב"מ ועכ"ז אין לי אלא דברי רבותי ז"ל ואם האמינו בכל טענות שיטעון בחוב זה אפי' עדי מחילה אינם מועילים ולא עדי ביטול השטר חוב דהא מכחיש להו בכולהו ואיהו מהימן טפי מנייהו וא"כ מאי תקנתו של שטר שיש בו נאמנות בזו י"ל דליכתוב לו בכתב ידו שהוא פרע דכי נפיק כתב ידו בב"ד ומתקיים כמאן דמודה השתא בבי דינא והוייא ליה כההיא דאמרי' לעיל כיון דקא מודית דקבלתינהו פרעון הוי או יפרע בב"ד דטפי מבי דינא לא מהימני או יכתוב לו שהוא מתחייב לו בכדי הסך שנגבה ממנו בשטר זה כשיבוא עליו שובר אתי עליה ממ"נ דאי מודה בשובר ניחא ואי לא מודי ביה הרי הוא חייב לו כנגדו ובהא לא אמרי' זה גובה וזה גובה כדין ב' שהוציאו שטר חוב זה על זה מכיון דתפיס וכדאיתא התם בהדיא בההיא שמעתא בפרק שני דייני גזרות וכן תקנו רבותי' ז"ל והיכא דלא מהנו עדי פרעון י"א דנהי דלא מהנו השתא לעכב פרעונו מפני נאמנותו מ"מ לבתר דפרעיה השתא יכול לחזור בו ולגבות ממנו בעדי פרעון אלא מה שפרע בפניהם שהרי נתקיים תנאי נאמנותו וכן נראה בדברי הראב"ד ז"ל בתשובת שאלה שכתב דלהכי כתבי בנאמנותו של שטר שיהא נאמן לעולם וש"מ דאי לא כתב ביה לעולם חוזר וגובה באותן עדים אבל הרא"ם ז"ל כתב דלעולם לא מהימני אלא לגבי פרעון דההיא הלואה עדים פסולים הם וכן נראין הדברים היכא דאתו עליה בעדות פרעון דההיא הלואה דהא כי אמר מלוה דלא פרע בעוד שהשטר בידו הוחזק בנאמן כב' עדים ואפסילו אידך לעדות פרעון וכיון תו לא הדר מלוה לאיפסילי ולאיכשורי אינהו שכבר הוחזק עדותו בב"ד אבל אם לוה פקח הוא מוקים להו להנהו סהדי דליחזי אידך פרעון בתרא והדר מסהדי עליה דמלוה שיש לוה מנה אצלו שלא כדין דהא ידעי אינהו דהאי מנה בתריה שלא כדין שקליה וגזל הוא בידו והשתא ודאי מהימני דלאו בעדות פרעון דשטרא אתו עליה דהא לא אתו למיסהד אפרעון קמא אלא דמסהדי על מנה בתרא שיודעים שהוא גזל אצלו וזה הדין שוה בין בהא דהכא ובין בההיא דאל תפרעני אלא בפני פ' ופ' כנ"ל וכן הודה לי מורי הרא"ה ז"ל וכן עיקר:

אין נשבעין על טענת וכו' פי' הרא"ם ז"ל דדוקא בשבועת מודה במקצת דאיירי בפרקין דליתא אלא בטענת ברי וכן בכל דוכתה דבעי טענת ברי משום דטענת חש"ק דשמא ואפי' כי טעני בברי אבל שבועת השומרים דאיתא בטענת שמא נשבע בטענת ברי קטן ואע"ג דכתיב כי יתן איש דדרשינן איש ולא קטן כדאיתא בגמ' בפ' שומרים שדינן ליה אמודה במקצת דכי הוא זה בלחוד דהא קי"ל דעירוב פרשיות שנו כאן והקשה עליו רבינו הרמב"ן ז"ל דודאי קרא דכי יתן עיקרו בשומרים הוא דכתיב וע"כ משבועת השומרים ממעט קטן דכי דרשי' עירוב פרשיות כתוב כאן אינו אלא לענין דבשבועת השומרים איתא אפי' כטוען בכל נגנב או נאנס ולא בעינן בה הודאה במקצת אבל לכולהו שאר דינין כולה פ' עיקרה בשומרים ועוד דאי הכי כי רמינן בגמ' רישא דמתניתין אסיפא נמי דרישא במודה במקצת וסיפא דקתני נשבעין בשבועת השומרים והא ניחא טפי מכולהו פירוקי דפרקינן בגמ' ואי משום דקתני סיפא נשבעין לקטן ולהקדש ובהקדש ליכא שבועת השומרין נהי דאין נשבעין עליהם מן התורה מדרבנן נשבעין כדאיתא בפרק הזהב בהדייא ועוד דבפ' הגוזל לענין טוען טענת גנב בפקדון דמשלם כפל מעעטינן מינה טוען טענת גנב לקמן משום דכתיב כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום ותניא אין לי אלא כשנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן תבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד אלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כא' וש"מ דכי יתן איש ואין נתינת קטן כלום בהני שומרין איתיה הילכך אין נשבעין לקטן בדיני שומרין כל שבא מחמת נתינתו ואפי' תבעו כשהוא גדול מגזירת הכתוב אבל בבא בטענת נתינת אביו ובטענת ברי והוא טוען נאנסו אפשר דלראב"י דחשיב ברי דידיה ברי גמור דלדידי' משתבע אפי' שבוע' נאנסו כי היכ' דמשתבע לאביו דהא גביה ליכא מיגו דכופר בכל כי היכי דליתיה גבי אבוה ונתינת גדול איכא וכי היכי דמשתבע ליה במודה לו במקצת אבל לרבנן דלא חשיב ברי דידי' ברי ואי בעי כפר ליה אף טענת נאנסו לא משתבע ליה ובשבועת השותפין והאריסין וחבריהם דתיקון רבנן ואיתנהו בטענת שמא נשבעין ג"כ לקטן משהגיע לעונת הפעוטו' וכן במקחו וממכרו דתקון רבנן לפעוטו' משום כדי חייו מסתברא דנשבעין להם היסת דר"נ משום תקנתא דידהו דהא ודאי בכלל תקנתן שאל"כ תקנתן קלקלתן דאינהו לא ידעי לאזדהורי אבל אין משביעין את הקטן שהגיע לעונת הפעוטות אפי' במקחן וממכרן דשבועה דידהו לית בה ממשא ואית בה משום לפני עור לא תתן מכשול ולדאתי למיסרך כשהוא גדול וגדול דשקיל וטרי בהדי' ליזדהר מיני' שלא יצטרך לבוא לידי מקום שבועה דהוא גדול הוא דידע לחוש לעצמו וליכ' למיקשי (היכי) [אמאי] לא מוקמי' הסיפ' בהא דפעוטות דכתי' נשבעין להם דאי בשבועת היסת ליתא במתני' כלל דתקנת אחרוני' היא ואי שבועת השותפין והאריסין וחביריהם הבאים שלא בטענה לא איירי מתני' בהא מסתמא דההיא פשוטה ואי בבא בטענת אביו וטענת בריא וכראב"י הא בכלל מאי דאוקימנא בגמרא כראב"י ובמודה במקצת וההיא עדיפא דאיירי בה תנא לעיל בפרקין:

והא אמרת רישא אין נשבעין וכו' א"ר בבא בטענת אביו וראב"י הוא דתניא וכו' וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור פי' רש"י ז"ל והתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם ואינו נכון חדא דאי מיניה מקשה תלמודא הו"ל לאדכורי בהדייא דהכי אורחא דש"ס ועוד דההיא לאו דינא הוא אלא תקנתא דרבנן כדקתני בהדייא מפני תיקון העולם ואפילו בגדול הבא בטענ' ברי ומחמ' עצמו שאמ' לו ב' (רישין) [כיסין] קשורין ודאי מצאת לי וכדאיתא בהדייא בדוכתה במסכת גיטין ועוד דהתם מוכח דראב"י לית ליה מתני' דהמוצא מציאה לא ישבע דר' יצחק אוקמנה דפליג אההיא מתני' ואמרי דאמר כראב"י ואפ"ה פרכינן התם כי הכא ור"א לית ליה משיב אבידה פטור לכך הנכון כמו שפי' בתוס' דכל דאית ליה מגו דאי בעי כפר בכל מקרי משיב אבידה (ופרקינן) [ופרכינן] הכי להדיא משום דמיגו דאורייתא הוא וסברא נמי הוא כדאיתא בפ' האשה שנתארמלה:

אמר רב בטוענו קטן פי' ובטענת ברי דהיינו כסתם טוענו ופרכינן וטענת קטן מידי ממשא אית ביה פי' ואפי' בא בברי והתנן אין נשבעין וכו' והא דנקיטיה האי לישנא ולא נקטי' והא קתני רישא אין נשבעין על טענת חש"ק משום דהא שקלא וטרייא על ברייתא דראב"י באנפי נפשה קיימא וכדשקליה וטרייא הכי בפ' האשה שנתארמלה ובפרק השולח וזה פשוט:

מי שהיה לו על חברו חוב בשטר ותבעו תן לי מנה שהלויתיך והרי שטרי והלה אומר פרעתיך מנה ביום פלוני והלה משיב וכן הוא אלא שאותו מנה שפרעת היית חייב לי מצד אחר אם לא היו העדים בפרעון אותו המנה נאמן מתוך שהיה יכול לומר לא פרעת לי כלום היו שם עדים שראו אותו הפרעון אלא שלא ידעו אם נפרע מצד שטר זה אם לאו על זה אמרו איתרע שטרא ופירשוה קצת גאונים שלא בטלה לגמרי אלא שאין בית דין מגבין בה ואם תפש תפש וי"מ לשטה זו שאפי' היה שם נאמנות אין נפרע אלא בשבועה ומ"מ נשבע ובית דין מגבין לו וראייתם ממה שאמרו איתרע שטרא ולא אמרו אינו נאמן או בטל השטר ומ"מ גדולי הפוסקי' ומבחר הגאוני' פירשו בו שהשטר בטל לגמרי וראייתם ממה שהוזכר בסמוך באחד שאמ' לחברו תן לי מנה שהלויתיך בשטר ואמ' לו והלא לקנות שוורים לשחיטה הלויתני אותו מנה וכבר שחטתים ואתה קבלת המעות על יד על יד כשהייתי מוכר את הבשר ואתה עמי על השלחן שבבית המטבחים ואמר לו מצד אחר היית חייב לי כך וכך ואמרו על זה איתרע שטרא ופירשו בו כיון דמודה דאתורי יהב ומתורי שקל איתרע שטרא ובזו פי' הדברים בודאי שפרעון היה ונמחל שעבודו ואף בראשונה בטל השטר לגמרי ונשבע היסת ונפטר ומ"מ כתבו גאוני ספרד דוקא בשהם מעידים שבתורת פרעון נתנם אלא שאינם יודעים אם מצד שטר זה אם לאו אבל אם לא ידעו שבתורת פרעון נתנם אלא שמעידים שראו שמנה לו מעות במנין זה הרי זה כמו שלא ראו כלום שהרי זה יכול לומר במתנה נתנם לי וכמו שביארנוה בפרק שבועת העדות ל"ג ב' בענין ידיעה בלא ראיה שכתבנו שם שאין ראיית המנין והקבלה כלום במקום שהוא אומר נתנם לי ואע"פ שלא נאמרה לשם אלא לפטור את הנתבע ואין ממנה ראיה לתובע וליטול זו וזו אחת הן שהרי עדים אלו לא על גוף השטר הם מעידים שנפרע אלא עדות בפני עצמה היא וכל שאין לדחותו איתרע שטרא הא כל שיש לדחותו אין אומרין איתרע שטרא ונמצא שאינו מוציא בעדות זו שבשטרו הוא מוציא והעדות הוא שנדחה אחר שלא ידעו אם במתנה אם בפרעון ונשאר השטר בקיומו וכן הדברים נראין ואע"פ שזו שבעדות לא היתה הלואה ביניהם עד עכשו וזהו תחלת עסקיהם ואפשר שהם מתנה מה שאין כן בזו שמתחלה היתה המלוה ידועה בעדים ואחר בירור ההלואה ראו מתן המעות והדברים מוכיחים שפרעון הוא מ"מ הואיל ואינן מעידין שפרעון היה אין ראיית המנין והקבלה כלום ומ"מ יראה שאם זה מברר שנתחייב לו מצד אחר נאמן ואין הלה יכול לומר כבר פרעתי וזו של עכשו לשטר זה פרעתי ולדעתי זהו שאמרו איתרע שטרא כלומר שאין מגבין בו אלא שאין קורעין אותה שמא יברר זה שמצד אחר נתחייב לו:

לווה שהתנה על המלוה שיהא נאמן עליו כל זמן שיאמר שלא נפרע הרי זה נפרע ממנו שלא בשבועה בין במלוה על פה בין במלוה בשטר ואין יכול לומר לו אשתבע לי דלא פריעת אע"פ שטוען בבריא שפרעו ומ"מ אם הביא עדים שפרעו נאמן שלא האמינו אלא על עצמו לא על העדים התנה עליו שיהא נאמן לו כשני עדים כל זמן שיאמר שלא נפרע אפי' הביא עדים שפרעו גובה ממנו בלא שבועה שהרי האמינו כשנים ואפי' הביא הוא מאה שפרע אינו כלום שלענין עדות תרי כמאה ולא הלכו אחר רוב דיעות אלא לענין אומדנא ושומא וכמו שאמרו באחרון של ע"ז אמ' ליה כדשיימי תלתא אפי' תרי מגו תלתא וכן אינו להזמינו אח"כ לדין ממה שפרע בפני אותם העדים שיכול לומר סיטראי נינהו ומה שאמרו למעלה שאי אפשר לומר סיטראי נינהו במקום שיש עדים טעם הדבר מפני שהוא אפוקי ממונא אבל זו הרי הוא אוקומי ממונא ושמא תאמר הרי אמרו בכתובות באו שנים ואמרו עדים שבשטר זה קטנים היו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנין אלא שמ"מ אמרי' תרי ותרי נינהו ואוקי ממונא וכו' תירצו גדולי המפרשי' שזו שהזכרנו אותם עדים באים לפסול את השטר ונמצא הספק בגוף השטר אבל אלו אין מעידין אלא על הפרעון וכשנתבטל עדותם מחמת הנאמנות אוקי שטרא אחזקיה או שמא מכיון שהאמינו כשנים להוציא ממנו האמינו שאם לא כן מה יועיל נאמנותו:

התנה עמו שיהא נאמן עליו כשלשה ופרעו בפני ארבעה הרי זה פרוע הואיל ולמנין ירד והוא פורעו ביתר מאותו מנין ודאי לכך כיון שהוא נאמן לו כשלשה אבל לא כארבעה למדת מ"מ שכל שאמ' יהא נאמן עלי כשנים אין שום עדות של פרעון מזיק לו ואין צריך לכתוב כשני עדים כשרים שבכל מקום עדים פירושו שהם כשרים וסתמן כפירושן ומגדולי קדמונינו חדשו בזה דברים שאם אין שם כשרים אע"פ שאין הלווה יכול לומר אשתבע לי או אם פגם שטרו שיפרע שלא בשבועה מ"מ אם יבאו עדים שנפרע הרי תרי ותרי ואוקי ממונא בחזקת מריה אבל כשיש שם כשרים כבר האמינם יותר מכל שנים וזה כנגד סוגיא זו לגמרי עד שמקצת תלמידיהם פירשו סוגיא זו מכח דבריהם שלא נאמרה אלא אם תפש אבל כל שהעידו שנים שנפרע אין מגבין לו בבית דין אא"כ יש בתנאו כשני עדים כשרים ואין הדברים נראין כלל:

לשון נאמנות השטר הוא שכל זמן ששטר זה בידו בדלא קרוע וכו' עד יהא נאמן כשני עדים כשרים לומר לא נפרעתי בלא שום שבועה וכו' לעולם וכתבו הם ז"ל שזה שנהגו לכתוב כשרים הוא מטעם שכתבנו וזה שנהגו לכתוב לעולם הוא שאם לא יכתוב לעולם כשנפרע זה מצד נאמנותו שלא היו עדיו מועילין לו היה אח"כ יכול זה להזמינו לדין ולתבעו מתחלה להשביעו על פי אותם העדים וכשכתב לעולם אף לאחר פרעון אינו יכול להשביעו אלא שמחרים הוא על כל מי שיש בידו ממון שלא כדין ואין ממחין בידו שמ"מ לדעתנו אף בשלא כתב לעולם הדין כן ואין המנהג אלא דשטרא:

יש מי שאומר שלא אמרו לפסול עדים הללו מתוך נאמנותו אלא כשיאמרו בפנינו פרעו אבל אם העידו בפנינו הודה הוא שנפרע או בפנינו בטל כל שטר שיש לו על פלני או שמחל נאמנין וכן הדין באומ' אל תפרעני אלא בפני פלני ופלני לשטת גדולי הפוסקים שפוסלין בה את האחרים שאין מדמין עידי מחילה ושאר דברים לעידי פרעון וכן הדברים נראין ויש חולקי' בה ממה שאמרו למעלה זיל אייתינהו דהא אנא וכו' והרי זו הודאת פרעון היא ומה צורך לומר זיל אייתינהו אלא אף בענין הודאה אינו נאמן כמו שכתוב בחבורי גדולי הראשונים שבגיירונדאה ואין דבריהם נראין:

מי שהתנה עם חברו שלא יפרעהו אלא בפני פלני ופלני או בפני עדים ומת הלווה ואמרו היורשי' אנו פרענוך שלא התנית עמנו כתבו מקצת גאונים שאין נאמנין שתנאי זה הוטל על כל מי שיפרעהו:

התנהו הלוה למלוה להיות נאמן לו בלא שבועה ומת אינו גובה מיורשיו אלא בשבועה אבל אם התנה לגבות מן היורש אף בלא שבועה ומת גובה מיורשיו אף בלא שבועה שתנאי ממון הוא וקיים הא מן הלוקח אין תנאו מועיל ליפרע אלא בשבועה וכן אם התנה לו שיהא נאמן לו כשנים ומת המלוה אין אומרין שיהו יורשיו נאמנין לו אלא איהו מהימן לי לפסול אחרים כנגדו ולא אתם ואין כאן טענינן ליתמי אחר שמביא עדים שלהם פרע ולא לאביהם:

התנה שלא יפרעהו אלא בעדים ומת מלוה ויורשיו תובעין והוא אומר פרעתי לכם והרי לא התניתי אלא לאביכם אינו נאמן שאין כח היתומים קל משל מורישם אדרבה יפה כחם בכל ענין וכן הסכימו גדולי הדורות: