Shevuot 37a

גמ' הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו חייב קרבן או מלקות או שניהן וגבי שבועת העדות אע"ג דחייב נמי מזיד כשוגג ליכא למיבעי הך בעיא משום דאין התראת ודאי בשבועת העדות דמי יודע שהם יודעים לו עדות ויכול להתרות בו:

לא אשכחן מזיד דמייתי קרבן לאו דוקא כל התורה קאמר שהרי ד' מביאין על הזדון כשגגה הבא על השפחה ונזיר שנטמא ושבועת העדות ושבועת הפקדון:

ה"ג אמרו ליה תנינא חמורה הימנה שבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים מדקאמר על זדונה מכות מכלל דאתרו ביה וקאמר מכות אין קרבן לא ומאי חומרא דניחא ליה לאיניש דמייתי קרבן ולא לילקי אמר להו רבא בר איתי מאן תנא שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה רבי שמעון היא אמר להו רב כהנא בר מינה דההיא דאנא תנינא והכי תנינא לה אחד זדונה ואחד שגגתה אשם בכסף שקלים ומאי חומרא דאילו התם חטאת בת דנקא והכא אשם בכסף שקלים וליגמר מינה התם בדלא אתרו ביה - והכי פירושה חמורה ממנה שבועת הפקדון משבועת העדות שחייבין על זדונה מכות מה שאין כן בעדות שאין בה התראת ודאי ועל שגגתה עם זדון הפקדון אשם בכסף שקלים ובעדות קרבן עולה ויורד:

מכות אין קרבן לא ומאי חומרא דמכות מקרבן הואיל ולא תרוייהו עבדינן ביה הא בעדות מייתי קרבן ומשני ניחא ליה לאיניש כו' אמר להו רבא בר איתי לרבנן הך מתני' דקתני להו מהכא לא תפשטה דלעולם קרבן איכא לרבנן והך מתני' דקתני קרבן לא רבי שמעון היא דקאמר שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה כדאמרן בפירקין דלעיל שכן לא עשו בו מושבע כנשבע ומזיד כשוגג:

אמר להו רב כהנא לא תדחקוה לאוקומה כר' שמעון ובעיין נמי לא תפשטוה דאנא תנינא לה כו':

ומאי חומרא הא שבועת העדות נמי זדונה ושגגתה קרבן:

היינו חומרא דאילו בעדות חטאת היא ולא נתנה בה תורה קצבה ויכול לקנותה במעה כסף דנקא שתות והיינו מעה שהיא אחד מששה בדינר:

וליגמר מינה למיפשט בעיין דמייתי קרבן ולא לקי:

הזיד בשבועת הפקדון מהו פירש בקונטרס דבשבועת העדות ליכא למבעי הך בעיא משום דאין התראת ודאי בשבועת העדות דמי יודע שהם יודעים לו עדות ואין נראה דלא חשיב ספק כיון דלמותרה אין ספק דהא בעדים זוממין אי הוו צריכי התראה הוה מתרינן בהו אף על גב דהמתרים בהם אין יודעין אם הם משקרים והא דלא בעי הך בעיא בשבועת העדות משום דאי אפשר לידע לעולם אם הם מזידין שיכולין לומר שכחנו:

כיון דחידוש הוא כו' לאו חידוש גמור הוא דהא איכא טובא כדפירש בקונטרס אלא כלומר כיון שניתן זדונו לכפרה:

מילקא לקי קרבן לא מייתי ואף על גב דגבי שפחה כתיב (ויקרא יט) בקורת תהיה והביא את אשמו הא אמרינן בסוף ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף יא.) דהיא לוקה והוא מביא קרבן:

מאי אינו לוקה דלא מיפטר במלקות תימה דמעיקרא ס"ד דבעי למילף מיניה חומרא דדין הוא שנחמיר בנזיר שכן לוקה ולמאי דמסיק השתא צ"ל דמיתניא לענין קולא דדין הוא שנקל בנזיר שכן מיפטר במלקות ונראה דלא ידע לגבי מאי מיתניא אי נמי מעיקרא ס"ד דה"פ לא אם אמרת בנזיר שהוא טמא שכן כפרתו תלויה במלקות הקל ולא בקרבן תאמר בשבועת הפקדון שאין כפרתו תלויה במלקות אלא בקרבן דחמור ודלא כמ"ד לעיל ניחא ליה לאיניש דליתי קרבן ולא לילקי ומיהו בסיפרי מיתניא הך ברייתא ומיתניא איפכא והכי איתא התם בפרשת נשא גבי נזיר בפתע להביא את האונס פתאום להביא את השוגג והדין נותן ומה במקום שלא חייב את המזיד חייב בו את השוגג כאן שחייב את המזיד אינו דין שנחייב את השוגג ומנין שחייב את המזיד אמרת ק"ו מה שבועת העדות שלא חייב את השוגג פירוש שגגתה גרידא חייב את המזיד כאן שחייב את השוגג אינו דין שנחייב את המזיד לא אם אמרת בשבועת העדות שכן אינו לוקה תאמר בנזיר שלוקה והואיל ולוקה לא יביא קרבן ת"ל וכפר מאשר חטא וגו' ונראה דהיינו הך דמייתי בשמעתין ובמקום שבועת העדות אית למיגרס שבועת הפקדון ואית למיגרס נמי הכא איפכא כדאמרינן בסיפרי מה לשבועת הפקדון דכן אינו לוקה כו' וכן גר"ח וזה לשונו ואתינן למפשטה מהא דתניא בסיפרי דבי רב לא אם אמרת בשבועת הפקדון שכן אינו לוקה תאמר בנזיר שנטמא דלוקה והואיל ולוקה כו' ואם תאמר מאי קמשני דלא מיפטר במלקות כלומר אלא צריך עדיין קרבן והא היא גופה אתינן למילף בנזיר שיהא עדיין צריך קרבן ואר"ת דה"פ דלא מיפטר במלקות שאין מתכפר במלקות לחודיה תאמר בנזיר שמתכפר במלקות לחודיה דכי מייתי נמי בשוגג קרבן לא מייתי אלא למיחל עליה נזירות טהרה כדמסיק ודלא כרבי אלעזר הקפר דאמר (נזיר דף יט.) נזיר טמא חוטא הוא והא דפריך והא קרבן כתיב ביה פירוש הא בשוגג כתיב קרבן ולמאי קאתי אם לא לכפר וא"כ נילף משבועת הפקדון דבמזיד לא יפטר במלקות אלא יצטרך עדיין קרבן ומשני כו':

פרט ללוה בשטר ולוה בעדים כגון דאמר לא לויתי דכאומר לא פרעתי דמי:

כיון [דמייתי] קרבן על המזיד כשוגג לא לקי [או דלמא כו'] או דלמא תרוייהו מיחייב. א"ל מדתנינן חמורה ממנו. פירוש משבועת העדות שבועת הפקדון שחייב על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים ש"מ שאם הזיד לוקה ואין מביא קרבן. ואוקמוה להא לרבי שמעון דסבר לא ניתנה זדון שבועת הפקדון לכפרה בקרבן.

ומאי חומרא דשבועת הפקדון משבועת העדות דניחא ליה לאיניש דניתי קרבן ולא לילקי. אי נמי בשבועת העדות כתיב נקבה מן הצאן כשבה וגו' אפילו תימא בת דנקא. ובפקדון אשם בכסף שקלים.

ואמר להו רב כהנא הא מתניתא לאו הכי שנויה כדקאמריתו אלא הכי שנויה שבועת הפקדון אחד שגגתה ואחד זדונה אשם בכסף שקלים.

ונפשוט מינה דלא לקי ואפי' בזדונה ואמרינן דלמא מתניתא בדלא אתרו ביה. ואתינן למפשטה מהא דתניא בספרי דבי רב לא [אם] אמרת בשבועת הפקדון דאינו לוקה תאמר בנזיר שנטמא שלוקה הואיל ולוקה לא יביא קרבן ת"ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש דברי ר' יאשיה רבי יונתן אומר בפתע זה שוגג. פתאום זה אונס. מדקתני בנזיר שלוקה.

מכלל דאתרו ביה וקתני לא אם אמרת בשבועת הפקדון שאינו לוקה ש"מ דאע"ג דאתרו ביה בשבועת הפקדון לא לקי.

ודחי' מאי אינו לוקה דקתני דלא מיפטר במלקות אלא צריך קרבן ואקשינן אי הכי האי דקתני תאמר בנזיר שלוקה מכלל דנזיר שנטמא מיפטר במלקות. והא בהדיא כתיב ביה וביום השמיני יביא שתי תורים וגו'. ושנינן האי קרבן דמייתי נזיר זה למיחל עליה נזירות בטהרה הוא ולא משום דהזיד בטומאה:

אמרוה להא שמעתא קמי דרבא אמר להו לדידכו דאמריתו דלא מיפטר במלקות היכא דאתרו ביה אלא צריך נמי קרבן אי לא אתרו ביה מילקא הוא דלא לקי הא קרבן חייב. ואע"ג דאיכא שהדי דהאי פקדון בהאי שעתא דמישתבע איתיה גביה אמאי כפירת דברים בעלמא נינהו. דהא הני שהדי מחייבי ליה בפקדון וליכא הכא כפירת ממון. וכל הנשבע כי האי גוונא היכא דאיכא שהדי פטור הוא: א"ל רב חנניה לרבה תניא דמסייעא לך ונשבע על שקר פרט ללוה בשטר וללוה בעדים.

אמר ליה הא איכא לאוקומא בטוען לויתי ולא לויתי ממך לא בשטר ולא בעדים דבממון מודה ואינו כופר אלא בעדים. דהא ודאי לאו כפירת ממון היא. ורישא דהא מתניתא מוכחא הכי דקתני וכחש בה פרט למודה לאחד מן השותפין או לאחד מן האחים כו' ופשוטה היא: ת"ש אין חייבין על שגגת הפקדון. ומה הן חייבין על זדונו אשם בכסף שקלים.

גמ' ה"ג רש"י ז"ל: אמרו ליה תניתה חמורה ממנה שבועת הפקדון שחייבי' על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים אי אמרת בשלמא דאתרו ביה מ"ה לקי אלא אי אמרת לא אתרו ביה אמאי לקי וקאמר על זדונה מכות אין קרבן לא ומאי חומרא דניחא ליה לאיניש דניתי קרבן ולא ללקי ואמר להו רבא בר אידי מאן תנא שבועת העדות לא ניתן לכפרה ר"ש היא, א"ל רב כהנא בר חנינה בר מינה דההוא דאנא תנינא לה והכי תנינא לה אחד זדונה ואחד שגגתה אשם בכסף שקלים ומאי חומר' דאלו חטאת בת דנקא והכא אשם בכסף שקלים ע"כ. וה"פ אמרו ליה תניתה חמורה ממנה שבועת הפקדון משבועת העדות שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים, ומדקאמר דעל שגגתה אשם ש"מ דעל זדונה מכות בלבד הא קרבן לא ומדלקי ודאי בדאתרו ביה, וא"ת אם כן מאי חומרא, דאי אמרת בשלמא דא ודא עבדינן ליה היינו חומרא דהכא חדא והכא תרתי, אלא אי אמרת מכות לחוד ולא קרבן מאי חומרא, דהכא חדא והכא חדא, בפקדון מכות ולא קרבן ובעדות קרבן ולא מכות, היינו חומרא דניחא לאיניש דניתי קרבן ולא ללקי. אמר להו רבא בר אידי לא תיתו ראיה מההיא דההיא ר"ש תני לה דקאמר דאין מביא קרבן על זדונה דילפינן מעלה מעל ממעילה כדאמ' לעיל בפ' שבועת העדות, אבל לרבן אפשר דתרתי עבדו ליה, ואמר להו רב כהנא דרבנן היא אלא דלאו הכי מתנו לה אלא הכי תני לה איהו אחד זדונה ואחד שגגתה אשם בכסף שקלים ורבנן היא, אלא דמספקא לן דילמא ההיא בדלא אתרו ביה ולא לקי. ור"ח ור' יוסף הלוי גורסים גירסא אחרת, וכך היא גירסתן: אמרו ליה תניתה וכו', אי אמרת בשלמא דאתרו ביה וכו' אמר להו רבא בר אידי מאן תנא זדון שבועת (העדות) [הפקדון] לא ניתן... ניתן לכפרה ר"ש היא, אמאי חומרא דניחא ליה לאיניש דניתי קרבן ולא לילקי, ולא היא התם חטאת בת דינקא והכא אשם בכסף שקלים, אמר ליה רב כהנא בר מינה דההיא דאנא תנינה לה וכו', וה"פ תנינא דדא ודא עבדי ליה דמלקי ודאי בדאתרו ביה, ואפ"ה קאמר דמייתי אשם, דקס"ד דמאי דקאמר על זדונה מכות אף מכות קאמר, דאי לא מאי חומרא, ומאי דקאמר על שגגתה אשם שאינו אלא באשם מה שאין כן בזדונה, דאף על גב דמייתי אשם אפ"ה לקי, ואמר להו רבא בר אידי דמכות בלבד הוא דאיכא ואפילו הכי ליכא מינה ראיה, דר"ש תני לה דאית ליה דלא ניתן זדונה לכפרה, ומאי דקא קשיא להו א"כ מאי חומרא דניחא ליה דניתי קרבן ולא לילקי, ולא היא כלו' ר"ש הוא דתני לה כדאמרינן, ומיהו לאו היינו חומרא כדאמ' אלא דהתם חטאת בת דינקא והכא אשם בכסף שקלים, ואמר להו רב כהנא לא תדחקוה לאוקומ' כר"ש אלא רבנן תנו לה, ולאו הכי תנינן דאנא תנינא לה והכיתנינא לה אחד זדונה ואחד שגגתה אשם בכסף שקלים וחומרא משום דהתם חטאת בת דינקא והכא אשם בכסף שקלים.

לא אי אמרת בשבועת הפקדון שאינו לוקה תאמר בנזיר טמא שהוא לוקה בספרי (במדבר ו, ט) תנו לה להא, ורישא דברייתא הכין וכי ימות עליו מת בפתע פתאום בפתע זה שוגג פתאום זה אנוס, מזיד מנין אמרת ומה שבועת העדות שאינו חייב על השוגג חייב על המזיד נזיר טמא שחייב על השוגג אינו דין שחייב על המזיד, לא אי אמרת בשבועת העדות וא"ת א"כ היכי מייתי מינה הכא לשבועת הפקדון והתם לא אמרת בפקדון אלא בשבועת העדות, י"ל דהתם הוא דנקט שבועת העדות ה"ה והוא הטעם לשבועת הפקדון דדא ודא חייב על המזיד ולא על השוגג וחדא מנייהו נקט, א"נ אפשר דהתם טעות יש בגיר' ושבועת הפקדון קאמר, ור"ח ז"ל גריס שבועת הפקדון.

אלא דאמרינן ליה מתרוינן יזפת ואמר להו מחד מנייהו יזפי דה"ל כפירת דברים בעלמא. דכיון דשותפין נינהו כל חד וחד כבעל הממון, ומינה איכא למשמע דתרי שותפי או תרי אחי דהלוו לאחד כל אחד ואחד מהן כבעל כל הממון ויכול לתבוע כל החוב, ואין הלווה יכול לומר לאו בעל דברים דידי את, בין איתיה לחבריה במתא בין ליתיה במתא, והכין דייקי שמעתא דפרק מי שהיה נשוי לפי דעתי דגרסינן התם גמ' מי שהיה נשוי ד' נשים (כתובות צד, א) אמר רב הונא הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי' חדא, ואזל חד מנייהו בהדיה לדינא, ולא מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה עבד, כלומר ובין לזכות בין לחובה, מאי דעבד עבד, ואסיקנא דאי ליתיה במתא מצי למימר אי הואי התם הוה טענינא טפי אבל איתיה במתא לא מצי טעין דאי בעי למיתי, מ"מ ש"מ דמצי לאשתעויי דינא בהדיה אפילו ליתיה במתא דמיגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי אכוליה, והיינו נמי בעל בנכסי אשתו היכא דאיכא פירא בארעא דמשתעי דינא אכולהו נכסי ולא בעי הרשאה, וכ"ש דלא מצי לוה או נפקד לטעון ולומר לחד מנייהו לאו בעל דברים דידי את אפילו בפלגא עד דאתיתו תרוייהו, ואעפ"י שראיתי לאחד מרבותי אומר כן, ובעי למידק לה מגיר' ירוש' שבפרקין (ה"א) גבי וכחש בעמיתו פרט למכחש לאחד מן השותפין, והר"א אב ב"ד ז"ל כן כתב כאן כדרך הראשון שכתבתי.

חומר בשבועת הפקדון כלומר משבועת העדות, וטעמא משום דלא אפשר גבי שבועת העדות בהתראה דדלמא אשתלין סהדי ההוא סהדותא, אבל הכא משכחת לה כגון דאיכא עדים שהפקיד אצלו ועתה יוצא מתחת ידו.

גרש"י על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים מדקא' על זדונה מכות מכלל דאתרו ביה וקאמ' מכות אין קרבן לא. ולפום הך גי' גר' הכא ומאי חומרא דניחא ליה לאיניש דניתי קרבן ולא לילקי. ואחר זה גר' א"ל רבא בר איתי / ור"ח גר' על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים, מדק' על זדונה מכות מכלל דאתרו ביה, וכ"ש דמיתי קרבן דכתיב ביה בהדיא, וש"מ מלקי לקי וקרבן מיתי, א"ל רבא בר איתי מאן תנא ר"ש, כלומר לעולם אימא לך אליבא דרבנן קרבן מיתי מילקא לא לקי והא דתנן דחייבין על זדונה מכות ור"ש היא דקסבר דאין מביאין קרבן על שבועת הפקדון, ומ"ט דאי אמרת בשלמא רבנן היא היינו חומרא דמייתי קרבן ולקי מה שאין כן בשבועת העדות, אלא אי אמרת ר"ש אדרבה שבועת העדות קולא דלא מייתי קרבן במזיד ולא אתרו ביה ולא לקי, ואלו בעדות מייתי קרבן, ומתרץ דאכתי חמירא טפי שבועת הפקדון משום דניחא ליה לאיניש דניתי קרבן ולא לילקי.

דלמא בדלא אתרו ביה כלומר אבל לעולם אימא לך דהיכא דאתרו ביה מלקא לקי. וא"ת אם כן ניתני נמי חומר בשבועת הפקדון משבועת העדות שזה לוקה וזה אינו לוקה. וי"ל דלא חשיב הכא אלא מאי דאיפשר למהוי הכא והכא, אבל מלקות דלא אפשר למהוי גבי שבועת העדות משום דלמא אשתליין לא קחשיב.

לא אם אמרת ברייתא היא בסיפרי (במדבר ו, ט) גבי נזיר, ורישא דברייתא הכי איתא וכגר"ח, כי ימות מת עליו בפתע פתאום, בפתע להביא אונס פתאום להביא את השוגג, ומנין לחייב על המזיד כשוגג אמרת ק"ו ומה שבועת הפקדון שלא חייב את השוגג חייב את המזיד נזיר טמא שחייב את השוגג אינו דין שיתחייב את המזיד, לא אם אמרת בשבועת הפקדון שכן אינו לוקה תאמר בנזיר טמא שלוקה. ואיכא למיפרך דהיכי דחי לק"ו בטענה זו, דאדרבה היא הנותנת, דמדחזינן בשבועת הפקדון דקילא דאינו לוקה מביא קרבן כל כן בנזיר טמא דחמיר דלקי שהדין נותן שיהא מביא קרבן, ואיכא למימר דהכי קאמר לא אם אמרת בשבועת הפקדון שכן אינו לוקה, כלומר דחיוב אחד חיבה בו תורה ועל כן הואיל ואינו לוקה דין הוא שיביא קרבן אבל כאן שלוקה היכי נעביד ביה תרתי, ולמסקנא שבועת הפקדון חמיר טפי מנזיר טמא וכדמפרש ואזיל, ואית דגרסי התם ומה שבועת העדות, ולזה ק' דהיכי קא מייתי מינה הכא ראיה שהתם לא אמ' בפקדון אלא בשבועת העדות, וי"ל דלאו דוקא נקט שבועת העדות התם דהוא הדין והוא הטעם לשבועת הפקדון וחדא מינייהו נקט, אי נמי אפשר דהתם טעות יש ושבועת הפקדון קאמר וכגר"ח.

מכלל דכי לא אתרו ביה הק' הראאב"ד וכי לא משכחת לה דאיכא עדים והוי כפירת ממון, מכחתלה כגון דאיכא עדים קרובים למפקיד ואתרו ביה, דלא מיהמני למימר האי פקדון דפלוני הוא, ויכולין להתרות לנפקד דרחוקים הם אצלו, והא קי"ל (ב"ב קל"ד, ב) דבתרי גופי פלגינן דבורא, ועוד דהכא בלאו מיפלג דבורא נמי לקי, דהא לא מסהדי סהדי אפקדון אלא עליו להתרותו, דכיון דמתרו ביה לא תשבע, שהפקדון לפלוני קרובי הוא לא מיהמני, ובפסול קורבה לא פלגינן דבורא אלא לגבי עצמו, והכי מוכח במכות (ז, א) ועוד דאנן ה"נ דה"מ לתרוציה ליה לרבא הכי, אבל אי הוו מתרצי ליה הכי, הוה משמע דלא משכחת לה בעדים כשרים למפקיד, ולמסקנא אפילו בכשרים נמי חייב וכדמוכח בסמוך.

הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו והא דלא בעי לה בשבועת העדות שלד"ה חייב בו הכתוב מזיד בשוגג כדאיתא לעיל משום דהתם א"א לאחרים להתרות בו בוודאי דמנא ידעי שהעדים מזידין בכפירה זו אי משום דהוו בהדייהו באותו עדות דלמא אישתלו אבל בפקדון שראו כשהפקיד לו והוא בא לישבע שלא הפקיד בו כלל יכולין הם לומר לו שלא ישבע דבשקרא ודאי משתבע או דלמא הא והא עבדינן פירוש לגבי קרבן שהוא לגבוה לא דרשינן ואי אתה מחייבו שתי רשעיות. תנינא פירוש בברייתא וכדאמר רב כהנא בסמוך אנא תנינא לה ולא אשכחן לה בשום דוכתא במתני'. חמורה הימנה שבועת הפקדון פירוש חמורה משבועת העדות דאיירי בה ברישא דהא מתניתא. ה"ג חמורה ממנה שבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים וא"ל רבא בר איתי לרבנן מאן תנא שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה ר"ש היא ומאי חומרא דניחא ליה לאיניש דליתי קרבן ולא לילקי א"נ התם חטאת בת דנקא הכא אשם בכסף שקלים. א"ל רב כהנא בר מינה דההיא דאנא תנינא לה והכי תנינא לה א' זדונה וא' שגגה אשם בכסף שקלים ותיפשוט מינה דלמא בדלא אתרו ביה ע"כ הגירסא הישנה שבספרים ופירוש דמעיקרא פשטינן מינה דמדקתני שחייבין על זדונה מכות בכי אתרו ביה מלקות איכא ודחי רבא בר איתי דהא פשיטותא לר"ש היא דהא מתני' כוותיה היא ומשום דס"ל דבשום מזיד דפקדון ליכא כפירה בקרבן דלא יליף מעדות אלא ממעילה שהמזיד פטור בה אלא לרבנן דמחייבי קרבן למזיד כשוגג דילפי מעדות אכתי תיבעי לן היכא דאתרו ביה מאי דיניה כדלעיל דשייל ש"ס ומאי חומרא וכו' ולכאורה אין שאלה זו אלא על מאי דאוקמה רבא בר איתי כר"ש. וקשה דכי הוה ס"ל דרבנן היא תיקשי נמי מאי חומרא דשבועת הפקדון שזדונה מכות משבועת העדות שזדונה קרבן דההוא לאו בר מלקות הוא ויש מתרצין דכי אוקימנא כרבנן דאית להו כפרה בקרבן בזדון שבועת הפקדון היכא דלא אתרו ביה לכל הפחות משמע לן דהא דתנן שחייבין על זדונה מכות דהיינו היכא דאתרו ביה שאין מלקות בלא התראה דאף מכות קתני לומר דהא והא עבדינן ליה והיינו פשיטותא דידן וא"כ שפיר קתני חמור' דאלו בזדון שבועת העדות אפילו אתרו בו ליכא אלא קרבן והכא איכא קרבן ומלקות אבל השתא דמוקים לה כר"ש ולדידיה אין קרבן בזדון פקדון כי קתני זדונה מכות מכות בלחוד קתני ולהכי ק"ל מאי חומרא משבועה בעדות דבעדות נמי איכא חדא דהיינו קרבן ולא ניחא לתרץ כן דהא מנ"ל דלמא לרבנן נמי מכות בלחוד הוא דס"ל דכי אמר רחמנא זדון פקדון לכפרה בקרבן ה"מ היכא דלא אתרו ביה אבל אתרו ביה דבר מלקות הוא מלקא לקי בלחוד לכך יש מוחקין גירסא זו וגורסי' כגירסת רש"י ז"ל ולי נראה כפי ג"ה דהא דבעינן ומאי חומרא בין לרבנן ובין לר"ש שיילי' ומפרשינן לה והכניס הש"ס עצמו בין דברי ר"א לדברי רב כהנא לברר הפשיטות דהוה עבדינן לבעיין לרבנן ולר"ש והדר אהדרינן דאהדר להו רב כהנא וכן דרך הש"ס בכמה מקומות אבל רש"י ז"ל יש לו גירסא אחרת וזו היא חמורה ממנה שבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים מדקאמר על זדונה מכות מכלל דאתרו ביה וש"מ מכות אין קרבן לא ומאי חומרא ניחא ליה לאיניש דליתי קרבן ולא לילקי וא"ל רב איתי לרבנן מאן תנא שבועת הפקדון דלא ניתנה שגגתה לכפרה ר"ש הוא דא"ל רב כהנא בר מינה דההיא דאנא תנינא לה וכו' עד שקלים ע"כ ולגירסא זו אתינן למיפשט מעיקרא דכי אתרו ביה מלקות איכא קרבן ליכא דמשמע לן דמכות דוקא ומפרשינן דמאי חומרא דשבועת העדות משום דהתם בשבועת העדות חטאת בת דנקא ובאשם זה איכא מלקות בלחוד וניחא ליה לאיניש דלייתי קרבן ולא לילקי וכי א"ל רבא בר איתי דהא ר"ש היא לא אצטריכינן למשאל מאי חומרא דהא פרישנא אליבא דרבנן א"נ דהתם חטאת בת דנקא והכא אשם בכסף שקלים והוא התירץ בעצמו לר"ש ודחי להו רב כהנא דאיהו תני לה לברייתא ולא תנינא בה לעולם אלא דאח' שגגתה וא' זדונה יש להם כפרה לקרבן ולהכי אצטריכנן לשייולי מאי חומרא דהא חומרא דא דכרינן לעיל דהכא מלקות והתם קרבן אזדא לה דה"נ ליכא אלא קרבן אבל לגירסא הא' לא אצטרכינן לפרושי לרב כהר מאי חומר' משום דהא פרישנא בה לעיל תרי חומרי ונהי דהשתא ליתיה לחדא חומרא דהא לתרווייהו כי אתרו ביה ליכא אלא קרבן לחוד אכתי אשתיירא אידך חומרא דפרישא דניחא בחטאת בת דנקא מאשם בכסף שקלים וזה ברור:

ת"ש וכו' תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה וכו' רישא דהא מתניתא איתא בספרי בפרשת נשא בענין נזיר טמא והכי איתא התם וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וכו' עד וכפר עליו ותניא בפתע זה אונס פתאום זה שוגג פי' לומר שמביא קרבן על כל א' מהם ואמרינן והדין נותן ומה במקום שלא חייב קרבן את המזיד חייב את השוגג כאן שחייב קרבן על המזיד אינו דין שיחייב על השוגג ומנין שחייב כאן את המזיד ק"ו ומה שבועת הפקדון שלא חייב בה את השוגג חייב את המזיד כאן שחייב את השוגג אינו דין שיחייב את המזיד לא אם אמרת בשבועת הפקדון שאינו לוקה תאמר בנזיר טמא שהוא לוקה ע"כ לשון הברייתא בספרי ויש נוסחאות שגורסים שם שבוע' בעדות וטעות הוא דא"כ היכי אמרינן בסמוך בה"ג אם אמרת בשבועת העדות שאינו לוקה דבעי לומר שאינו נפטר במלקות דהא בשבועת העדות לא שייך בה מלקות ועוד דהכא לשבועת הפקדון דאיירי בה מייתינן לה פשיטותא לבעיין אלא ודאי דגירסא כמ"ש ומיהו גם לגירסא זו קשה עד מאד דשבועת הפקדון לא חייב קרבן את השוגג דהא ליכא מ"ד לה ועוד היכי קאמר בסיפא כאן שחייב את השוגג אינו דין שחייב את המזיד והלא כל הקרבנות הן בשוגג ולא חייב את המזיד והנכון בתירוץ קושיות אלו דשוגג דאמרינן הכא משום שגגת אונס נקטינן ליה ולכלול בין שוגג ממש בין שוגג אנוס ששניהם חייבין קרבן בנזיר וכדקתני בפתע זה אונס פתאום זה שוגג והיינו דקתני דשבועת הפקדון לא חייב כל שוגג ואפילו אנוס דאנוס פטור בו כדתנן ואין חייבין על שגגתו דהיינו מדרב כהנא ור"א ומעתה ליכא למימר כל התורה תוכיח שבכל התורה אנוס פטור מקרבן וכדדרשינן התם ואמרינן לא אם אמרת בשבועת הפקדון שאינו לוקה וכו' והשתא קס"ד דמתני' כפשוטה דבשבועת הפקדון אינו חייב מלקות אע"ג דאתרו ביה ובנזיר טמא לוקה וא"ת וא"כ מאי פירכא דבנזיר טמא חייב את המזיד לפי שהוא חמור וי"ל דלמאי דקס"ד השתא אין תשובה זו שהתנא משיב מפקדון לנזיר טמא לחייב את הנזיר (בנזיר) [במזיד] קרבן אינו ק"ו דאתינן עלה דבתורת טעמא דבשבועת הפקדון שאין בה מלקות חייב וקרבן (אחר) [תחת] מלקות אבל בנזיר טמא שחייב מלקות אינו מתחייב קרבן דתרתי לא עבדין ליה אבל כי הדר ש"ס ודחי דה"ק אם אמרת בשבועת הפקדון שאינו נפטר במלקות תאמר בנזיר שנפטר במלקות הויא תשובת הברייתא כפשוטה מתורת ק"ו אם בשבועת פקדון שחייב בה קרבן את המזיד בשלא אתרו ביה שהוא חמור אינו נפטר במלקות היכא דאתרו ביה תאמר בנזיר טמא שהוא קל שהרי נפטר במלקות היכא דאתרו ביה וא"כ אף קל שאינו חייב קרבן היכא דלא אתרו ביה שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו ופרכינן מכלל דנזיר טמא נפטר ממלקות פירוש דאתרו ביה דלא נחייביה קרבן והא קרבן כתיב בה וכפר עליו וכו' וכבר ריבה אותו התנא אפילו למזיד ופרקינן דקרבן דידיה אינו מכפר על טומאתו אלא למיחל עליה נזירות בטהרה שאינו יכול לחזור ולמנות ימי נזירות טהרה עד שיביא קרבן טומאה:

אמרוה רבנן פי' תלמידי דרבא דלעיל להאי בעיי' דבעא מינייהו רב כהנא לעיל קמיה דרבא. א"ל מכלל דכי לא אתרו ביה ואיכא עדים מחייב קרבן כפירת דברים בעלמא הוא כלומר דבעייא זו בשבוש נאמרה ונשאלה דהא כל היכא דאיכא עדים דידעי שהוא חייב לו פקדון זה אין בו חיוב קרבן על כפירתו דכפירת דברים הוא שהרי יבואו עדים ויעידו שהוא חייב לו וכל מזיד בפקדון שאמרו שהוא חייב קרבן על שבועתו אינו אלא בזדון עצמו שהודה בכך שנשבע במזיד בשקר ולא בשידעו עדים והתראה לא שייכא אלא היכא דידעי המתרים בו שהוא חוטא ועובר במזיד וכגון דידעי בפקדון שהפקידו אצלו בפניהם וזה שכפר בו שלא הד"מ ונשבע לו על הדבר בשקר נשבע ומעתה אע"ג דלא אתרי ביה למלקות אינו בר קרבן וכ"ש היכא דאתרו והויא לה בעייא דרב כהנא משובשת והקשה הרב אב ב"ד ז"ל מאי קאמר רבא דהא אפילו לסברתו של רבא משכחת לה שפיר דלא הויא כפירת דברים ואע"ג דידעי עדים שהוא חייב לו ואתרו ביה למלקות כגון שהיו אלו שיודעין בדבר קרובים לתובע ורחוקים לנתבע דממונא לא מחייבי לי' אבל מלקו' מחייבי לי' ויש מי שתירצו דודאי אף קרבן ומלקות לא מחייבי ליה דהויא לה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דכי אמרינן דבתרי גופי פלגינן דבורא וסהדותא ואע"ג דלא מהימן אאידך ה"מ היכא דההוא מידי דמסהיד ולא מהימן ביה הוה מילתא דמסהיד לחיובי נפשיה כההוא דאמר שרבעו לחבירו לרצונו דמסהיד אנפשיה לא מקרייא עדות אלא הודאה ולא שייך לומר בה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אבל כל שב' הדברים שאמר בעדותו הם עדות שמעיד על אחרים אע"ג דתרי גופי נינהו לא פלגינן דבורא כלל דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכאותה שאמרו בירושלמי בשטר שהיו עדים חתומים בו שנתן נכסיו לב' בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה דאר"י מתוך שפסולה עדותן לזה פסולה לזה אבל י"א שזה אינו דאפילו בעדים פלגינן דבורא ושאני ההיא דירושלמי דעל קרקע א' מעידין שאילו היה כתוב בו שנתן קרקע מסויים לזה וקרקע מסויים לזה פלגינן דבורא וכ"כ הרמב"ם ז"ל ואחרים עמו (ועוד י"ל דשאני התם שהיא עדות בשטר והחתימה דעדות א' הוא נדון ולא פלגינן לה אבל בעדות ע"פ ותרי גופי פלגי' אף בעדים ונראה דבר מכל דין אין כאן טעם לומר שתבטל כל עדות זו ומטעם עדו' שבטלה מקצתה בטלה כולה חדא דאפי' אלה המתרי' בו התרו בו בב"ד וא"ל לא תשבע כדי שלא תלקה כי אנו יודעים שאתה חייב לפלוני דפקדון הזה שהוא תובעך אין כאן עדות לחיוב ממון כי הם לא באו להעיד עליו לחייבו ממון שיתן לאותו פלוני קרובם אלא להתרות בו על העביר' ולסלקו מן השבועה וא"כ ליכא למימר בהא מתוך שבטל' עדותן בחיוב הממון מפני הקורבה שתתבטל לענין ההתרא' וכ"ש אם לא אמרו לו חייב אתה להחזיר הפקדון אלא שא"ל יודעים אנו שאם תשבע לשקר תשבע ותלקה וכ"ש אם ההתראה היתה חוץ לב"ד שאנו מקום עדות לחיוב ממון כלל וא"כ הדרא קושיא דמרן הרב אב ב"ד ז"ל דהא שפיר משכחת לה התראה למלקות וכפירת ממון ולחייבו קרבן אם היו קרובין לתובע ורחוקים לנתבע) אבל הנכון בתי' קושיא דרבא שפיר ידע דמשכחת לה חייב קרבן בעדים קרובין לתובע וכדאמרן ולא קאמר איהו דהויא שיבושא בבעייא דרב כהנא אלא משום דאיהו סתמא בעי לה ואפילו בעדים כשרים בין לתובע בין לנתבע שיכולין לבא ולהעיד בב"ד להעיד על הנתבע ולחייבו ממון דסבר רבא דכל פקדון שיש עליו עדים אין חיוב קרבן לנפקד על כפירתו בשבועה דכפירת דברים חשיבה והא קי"ל דכפירת דברים פטור מקרבן ומיהו רב כהנא סבר כר"י דלקמן שהכופר ונשבע בפקדין שיש עליו עדים חייב קרבן וכפירת ממון חשיבא דהא ממון גמור שאילו הודה בו לא הי' חייב גם בלא עדי' הוא כופר לו ולא אמרו כפיר' דברים פטור אלא בדבר שאפילו הודה בו לא היה חייב א"כ כשמודה בחיובו וכופר בד"א כגון הא דאמרי' לקמן בסמוך שאומר לויתי ולא לויתי בשטר או לויתי ולא לויתי בעדים וכגון אידך דאתו תרי ואמרי מתרווינן יזפת מנה וא"ל לא יזפתיה אלא מחד מינייהו שאין כאן כפירת הפסד ממון לגבי תובע כיון דתרווייהו מודו אהדדי דמתרווייהו יזיף ולאפוקי היכא דשמעון א"ל ממני ומראובן זה יזפת וראובן אומר ממני לחוד יזף והנתבע ג"כ אומר מראובן יזיפנא דהשתא אע"ג דגבי נתבע ליכא כפירת ממון כיון דלגבי שמעון אית כפירת ממון מחייב קרבן על כפירתו ולהכי לא נקטיה בגמ' אלא כדאמרי תרווייהו מתרווינן יזפת כנ"ל ובכך מתפרשת כל ההלכה:

ת"ש היו שם שתי כתי עדים וכו' ואמאי והא קיימא שניה וקושיא לרבא אבל לא לר"י דלקמן דאמר דכופר בפקדון שיש עליו עדים חייב מתני' כפשיט' דאע"ג דקיימא שניה מחייבי עדים על כפירתם וכולהו אוקימתיה דעבדינן דרבא נינהו וכיון דאיתותב רב' הדר' מתני' כפשוט' וכדכתיבנא לעיל בפ' שבועת העדות:

מזיד שאמרו שחייב קרבן בשבועת הפקדון לא סוף דבר כשלא התרו בו הא אם התרו בו שיהא חייב מלקות אינו כן אלא אפי' התרו בו אין כאן מלקות כלל שהכתו' עשה בו מזיד כשוגג לענין קרבן ואע"פ שקרבן במזיד חדוש הוא התורה חדשתהו בארבעה דברים והם עדות ופקדון ובא על שפחה חרופה ונזיר שנטמא ובעדות מיהא אע"פ שנעשה בו מזיד כשוגג לא הוזכר בו דין זה מפני שמן הסתם אין התראת ודאי בשבועת העדות ומי יאמר שהם יודעים לו עדות אם תאמר שאחרים ראו בהזמנתם ובעקר המעשה יבאו הם ויעידו והרי אין הממון נפסד בעדותן של אלו ואם שהמתרים שראו עמהם קרובים ואין ראויים להעיד אעפ"כ אין כאן התראת ודאי שמא שכחו עדותם ואפי' הודו שיודעי' היו אף בשעת השבועה אין מלקין אותם על פי עצמם אבל פקדון אפשר שהם יודעים שהיא תחת ידו עדין וי"מ הטעם מפני ששבועת העדות אין בה אזהרה מפורשת אלא אם לא יגיד ונשא עונו ואין זו אזהרה אלא עונש ואחר שכן לא הוצרך לכתבה:

נזיר שנטמא במזיד לוקה ולא עוד אלא שלוקה שלש מלקיות משום לא יטמא ומשום לא יחל ומשום לא תאחר לשלמו שהרי משהא נדרו בשעת מעשה ופעמים שלוקה אף משום בל יבא אם היתה טומאה וביאה באין כאחת כגון שנכנס לאהל המת בשדה תיבה ומגדל ופרש גג התיבה מתחתיו אבל אם נכנס כדרכו כבר נטמא משהכניס חוטמו או אצבעות רגליו וחיוב ביאה אין בו עד שיכנס כלו ונמצא בשעת ביאה שכבר הוא עומד בטומאתו ואין טומאה על טומאה לענין מלקיות אף בהתרו בו על כל אחת א"כ פירש מן הראשונה כמו שיתבאר במקומו נזיר מ"ב ב' ואע"פ שמ"מ נזיר שנטמא במזיד לוקה לא הופקע קרבנו אלא מביא קרבן טומאה והוא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש בן שנתו לאשם כדי שתחול עליו נזירות חדשה בטהרה וסותר מנינו ומונה מתחלה עד שישלים ויביא קרבנות טהרה האמורות בענין:

ולענין ביאור השמועה הוזכרה כאן בריתא שלא נמצא מקומה להדיא אלא שבספרי שנו בדומה לה וקצת מגיהים שנו את הגירסא בספרי כמו ששנויה כאן וענין גרסתם הוא פתע להביא את האונס ר"ל אם נטמא באונס שהיה בדין אם במקום שעשה בה ספק כודאי כגון סוטה לא עשה בו אונס כרצון בנזיר שלא עשה ספק כודאי אינו דין שלא עשה אונס כרצון ת"ל פתע פתאום להביא את השוגג וכן בדין במקום שלא חייב את המזיד ר"ל קרבן כגון חלב ודם חייב את השוגג כאן שחייב במזיד אינו דין לחייב את השוגג ומנין שחייב את המזיד אמרת קל וחומר ומה פקדון שלא חייב בו את השוגג ר"ל שהרי אנוס הוא חייב בו את המזיד כאן וכו' לא אם אמרת בפקדון שאינו לוקה דין הוא שיתחייב קרבן תאמר בנזיר טמא שכן לוקה הואיל ולוקה לא יביא את הקרבן ת"ל וכפר ומ"מ בספרי שלנו גורסין עדות במקום פקדון ושמא מתוך הדמיון שנאוה כאן בפקדון ויש גורסין כאן לא אם אמרת בנזיר טמא שכן לוקה תאמר בפקדון שאינו לוקה כלומר אם אמרת בנזיר לחייב את האונס תאמר בפקדון וכו' ופי' מדקאמ' לוקה כלומר על הדרך שאמרת לוקה בנזיר תאמר שאינו לוקה בפקדון ועקר הדברים כגירסא ראשונה:

הכופר בממון שאין עדותו מועילה לו כלל ונשבע והודה אינו חייב בשבועת הפקדון ר"ל שאם היה שואל והדבר תחת ידו וטען שנגנב ממנו ונשבע והודה פטור שהרי אין גנבה פוטרתו ונמצא שאין הכפירה מועלת לו כלום וכן אם הלה טוענו מלוה בשטר או בעדים והלה מודה בעקר הלואה וכפר בשטר ובעדים ר"ל לויתי אבל לא בשטר לויתי אבל לא בעדים ונשבע והודה שכל אלו אינן אלא כפירת דברים בעלמא ואינן בדין שבועת הפקדון שמא תאמר הכופר במלוה שיש עליו עדים ואומר לא היו דברים מעולם יהא פטור שהרי אין כאן אלא כפירת דברים שהרי העדים יעידו הואיל ולא מעל בטענת פרעון אלא בלא לוה אין זה כלום שהרי כפירתו מועלת לו עכשו והעדים שמא לא יבאו או ישכחו או ימותו ואפי' היה שם כתב ידו אפשר שתאבד ומ"מ מלוה בשטר הואיל ושטר יש בו שעבוד קרקעות אף בסתם הרי הוא כטענת קרקע ואין שבועת הפקדון חלה אלא בממון המטלטל כמו שיתבאר הא מ"מ בשטר שכתו' בו בפירו' שלא יהא שם שעבוד קרקע שבועת הפקדון חלה עליו ואומרין עליו שטרא עביד דמירכס:

מי שהיה חייב לשני אחים או לשני שותפין מנה ותבעוהו שניהם מנה אם הודה חציו לאחד וכפר לשני חייב משום שני הודה כלו לאחד וכפר לשני והוא שאמר ממך לויתי ולא מחברך אם זה שהוא מודה לו תובע כל אותו המנה לעצמו ומאמינו לתועלתו הרי נמצא השני נפסד וחייב משום שני אבל אם היו שני השותפין טוענין ששניהם הלווהו ונמצא שהודה הנתבע לאחד בכלו ואף זה שהוא מודה לו מודה לשני שיש לו חלק בו אין זה אלא כפירת דברים ופטור וזהו שאמרו וכחש בה פרט למודה לאחד מן האחים או לאחד מן השותפין:

בתלמוד המערב אמרו על שמועה זו הדא אמרה שנים שלוו מן האחד אע"פ שלא כתבו אחראין וערבאין זה לזה הרי הם אחראין וערבאין זה לזה ונראה פי' הדברים ממה שלא מעטו מוכחש בה שנים שלוו מן האחד מנה ותבע המלוה כלו לאחד וכפר בו אלמא שכיוצא בזה חייב אף בחלק חברו הואיל ובידו לתבעו כלו ממנו ואפשר לפרש שכיון שמודה לאחד פטור אלמא כל אחד נעשה כמורשה מחברו וכל אחד נקרא בעל הממון ויכול לתבוע לו כל החוב ואם כן אף שנים שלוו כל אחד נעשה לווה וחייב בכל הממון אע"פ שחלקוהו אחר שלוו וכבר הסכימו כל הפוסקי' לפסוק כדברי תלמוד המערב והביאוהו כלם בהלכותיהם ובחבוריהם (ומכל מקום כלם) ואע"פ שבראשון של מציעא שנו בתוספתא שנים שלוו בשטר אחד ופרע אחד מהם את חלקו השטר במקומו עומד והלה כותב לו התקבלתי את שלך דמשמע שאין האחד חייב בחלק חברו אפשר בשאף המלוה רוצה ליפרע מכל אחד חלקו או שמא כשנתפרש בשטר פלני מנה ופלני מנה ופי' זה מ"מ הוא ללשון תלמוד שלנו שאמ' פרט למודה אבל ללשון תלמוד המערב שאמר למכחש נראה פי' הדברים דמאחר שכשהפקידו שנים לאחד אם בא אחד ליטול את שלו אין שומעין לו שהרי זה אומר משניכם לויתי אף בשלוו שנים ממנו יכול לומר לשניכם הלויתי הכל ונמצא כל אחד מכם חייב הכל ואמרו שם על זה ולא עבדין כן כלומר אין נוהגין לסמוך על כך אלא שכלם כותבין שיהו אחראין וערבאי' זה לזה וקצת גאוני ספרד דוחין דברים אלו שבתלמוד המערב מפני שהם לפי דעתם כנגד התלמוד שלנו שלא מצאו פטור אלא בשאמרו מתרוינן יזפת ומדין [כפירת דברים] בעלמא אלא שיש [אומרים שבתלמוד שלנו] אמרו פרט למודה וכו' אלמא הודאתו לאחד פוטרתו ומצד שאף זה מודה לחברו ומתוך כך צריך שיהו שניהם לשם והודה הלוה לזה וזה לשותפו ובתלמוד המערב אמרו פרט למכחש אע"פ שעכשו אינו מודה זה לחברו ומדין שאינו חייב לו בלא חברו [ואם כן] ראוי לפסוק כדברי תלמוד המערב וללמוד הימנו ששנים שהפקידו אצל אחד ובא זה ליטול את שלו אין שומעין לו אלא שאם חברו בעיר ואינו בא עמו יש לומר ששליחותו הוא עושה ולא קפדי אהדדי וכן למדנו שאין צרך לכתוב אחראין וערבאין זה לזה וכן כתבו רוב פוסקי' אלא שמ"מ כלם הסכימו שאין האחד בחלק חברו אלא כערב ולא יתבע ממנו תחלה ומתוך שלא נתבאר דין זה ר"ל היותם אחראין וערבאין זה לזה בתלמוד שלנו ראינו לבאר בכאן אע"פ שלעקר הדין מיהא לא היה זה מקומו ורוב מה שנכתוב בענין זה הוא על פי קדומי חכמי ההר שהאריכו בדין זה הרבה ונאמר כל שלוו שנים מאחד בשטר נפרע מכל אחד חלקו ואין לו לתבוע חלק אחד לחברו תחלה שאינו אלא כערב אבל אם תבע את חברו ונמצא שאין ממון לחברו נפרע מן האחר וכן אם הלך האחד למדינת הים שאף בערב דנין כן ואין אומרין לא יפרע מן הערב תחלה אלא כשהלווה במקום שיוכל לתבעו הא כל שהלך למדינת הים אין אומרים להוציא מנה על מנה ומ"מ אם לא הלך בדרך רחוקה או שהוא במקום שאפשר להזמינו לכאן יראה לי שאינו נפרע מן הערב תחלה:

אף כשהוא נפרע מן האחד חלק חברו אינו גובהו אלא בשבועה שמא פרע לו השותף חלקו אפי' תוך זמן והרי הוא כבא ליפרע ממשועבדים וכן הדין בכל ערב אבל חלק שלו נפרע בלא שבועה:

טען זה שבכאן חברי שבמדינת הים פרעך אף מחלקי אם טען זה בבריא כגון שיאמר מעות הנחתי לו לפרעך או הוא אמר לי שפרעך או אם הם שותפים שחלקו ואמר כשחלקנו עכב לעצמו מן השתוף כדי אותו החוב יראה לחכמי' אלו שהזכרנו שיכול להשביעו על הכל עשויים השותפים לפרוע זה בשביל זה כשהשתוף בידם אבל אם טען בשמא כלומר שמא פרעך אם כבר חלקו השתוף או שלא היה להם שתוף אין יכול להשביעו על חלקו כלל אלא פורע לו חלק חברו בשבועה וחלקו שלא בשבועה וכערב דעלמא שאין יכול לומר הלווה שמא פרעך הערב שאין דרך ערב לפרוע תחלה ואם הם שותפים עדין רשאי:

תוס' בד"ה הזיד כו' דמי יודע שהם יודעים לו עדות ואין נראה כו' עכ"ל הקשה מהר"י אבן ל"ב דמאי קאמרי מי יודע שהם יודעים לו עדות משכחת לה כגון דהוי עדי אחריני בהדייהו כשהעידו על אותו עדות וא"ת א"כ אינן חייבים קרבן דהוי כפירת דברים כו' הא ליתא דרב כהנא ס"ל כו' דהוי כפירה כו' עכ"ל ע"ש וי"ל כמ"ש התוס' לעיל בפרק שבועת העדות דבאיתנהו הנהו סהדי קמן לכ"ע הוי כפירת דברים ולא פליגי הכא ר"כ ורבה אלא בליתנהו קמן וא"כ הנהו דמתרו בהו אינם יודעים שהם יודעים לו עדות גם מה שהקשה מהרש"ל לפרש"י שמא המתרים שמעו מהם שיודעים לו עדות א"נ כו' אלא שהם קרובים כו' עכ"ל לאו קושיא היא דהא לענין מלקות קאמר הכא ועל פיהם ששמעו מהם ולא ע"פ קרובים אין מלקין אותם אלא ע"כ דאיכא סהדי אחריני כשרים שיודעים שהם יודעים לו עדות שהיו עמהם כשהעידו על אותו עדות כמ"ש אבן ל"ב אלא דליתנהו קמן ומש"ה הוה התראת ספק אך קשה דא"כ תקשי ליה דבפקדון נמי כיון דע"כ בליתנהו להני סהדי הכשרים קמן דאל"כ הוה כפירת דברים וא"כ ה"ל התראת ספק דמי יודע שיש לו פקדון אצלו ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה מילקא לקי קרבן לא מייתי ואע"ג דגבי שפחה כתיב בקורת כו' עכ"ל ומה שכתבו דהתם לא עבדינן ביה תרתי אלא הוא מביא קרבן והיא לוקה לא קשיא להו הכי לפי הסברא א"ד הא והא עבדינן להו דהתם גלי קרא דלא עבדינן ביה הני תרתי קרבן ומלקות אבל הכא מהיכא תיתי דלא ליעביד ביה הני תרתי אלא דלפום הך סברא מילקא לקי קרבן לא מייתי מהיכי תיתי למימר הכי אי לאו משום דלא מצינו דליעביד ביה הני תרתי קרבן ומלקות ואהא קשיא להו ואע"ג דגבי שפחה כו' ודו"ק:

בד"ה מאי אינו לוקה כו' דה"פ כו' שכן כפרתו תלוי במלקות הקל ולא בקרבן כו' עכ"ל ודפריך מכלל דנזיר טמא נפטר במלקות הקל הא קרבן כתיב ביה כו' אדברי המקשה נמי פריך ודו"ק:

בא"ד שלא חייב את השוגג פי' שגגתה גרידתא חייב כו' עכ"ל והיינו אונס אבל פתאום להביא את השוגג והדין נותן כו' לאו בהאי שוגג גרידתא קמיירי אלא בשגגת קרבן עם זדון העבירה והכי איתא בהדיא בספרי בפתע להביא את האונס דהיינו שוגג גרידתא ובתר הכי תני פתאום להביא את השוגג והדין נותן כו' דהיינו שגגתה בקרבן עם זדון העבירה וכן הבין מהרש"ל שמועה זו ואין מקום לתמיהת מהר"י אבן ל"ב במקום זה שכתב יש לתמוה דאם שוגג למדין ממזיד היכא מהדרינן ללמוד מזיד משוגג כו' עכ"ל ע"ש דשפיר אנו למדין שוגג ממזיד היינו שגגת קרבן עם זדון העבירה מזיד גופיה למדין משוגג היינו משוגג גרידתא דהיינו אונס אך מ"ש מהרש"ל אסיפא דברייתא וכפר עליו מאשר חטא לאו דוקא דמכפר ילפינן אלא מפתאום רק שמביא האי קרא מדכתיב ביה קרבן ואפתאום קסמיך עכ"ל נראה מדבריו דשוגג דנקט ברישא לא אתיא מק"ו אלא מהאי קרא אבל קשה דא"כ לא ה"ל למנקט ק"ו אחרינא גבי שוגג אלא האי ק"ו דעדות הוה נמי מצי למנקט גבי שוגג דהיינו שגגת קרבן עם זדון העבירה וה"ל נמי לדחויי בהך פרכא מה לשבועת עדות שאינו לוקה וע"כ אני אומר דהאי ק"ו דברישא קאי גבי שוגג ואצטריך קרא בסיפא וכפר עליו מאשר חטא למזיד ושוב למדין שוגג מק"ו דמזיד וה"ק ברישא פתאום להביא שוגג ובלא קרא נמי הדין נותן ומה במקום כו' ודו"ק:

גמ' ת"ש אינו חייב על שגגתה כו' מאי לאו זדון עדים כו' ק"ק מאי קא קשיא דהא ע"כ גבי שבועת עדות דתני נמי כה"ג ומה הן חייבין על זדון השבועה קרבן עולה ויורד דהיינו זדון עצמן דזדון עדות ליכא בהו כמ"ש התוס' לעיל דא"א לעולם לידע אם הם מזידים שיכולין לומר שכחנו ויש ליישב: