Commentary page
Shevuot 31b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerShevuot 31b
Shevuot 31b. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 413 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
אמר להו רב פפא אי מפקדון הוו מייתי רבנן מפי עצמו לשבועת העדות הוו מחייבי ליה אפילו שלא בבית דין כי התם דלכולי עלמא דון מינה ומינה אית לן והאי דלא מחייבו אלא בבית דין משום דלאו בגזירה שוה משבועת הפקדון גמרי לה אלא משבועת העדות גופה מקל וחומר מה מושבע מפי אחרים חייב בעדות כדכתיב (ויקרא ה׳:א׳) ושמעה קול אלה מפי עצמו מבעיא:
לאו דגמרי לה מעדות דהא בפקדון אשר ישבע עליו לשקר כתיב (שם). משמע מפי עצמו והכא ליכא למידן ק"ו דודאי מושבע מפי עצמו חמור ממושבע מפי אחרים אלא מגזירה שוה גמרי לה מעדות ומדחייב בבית דין ושלא בבית דין אלמא דון מינה ואוקי באתרה סבירא להו מאחר שהבאת מפי אחרים לכלל שבועת הפקדון העמידהו בתורת שבועת הפקדון שאין שבועה בב"ד מפורש בה:
מההיא אין מההיא ודאי שמעינן להו לרבנן דון מינה ואוקי באתרה אבל מההיא פלוגתא לא הוה שמעינן ליה:
בכולן נאמר ונעלם בכל הכתובים בקרבן עולה ויורד כגון שבועת ביטוי וטומאת מקדש נאמר ונעלם:
וכאן בשבועת העדות לא נאמר:
לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי דהיכא דסבור לישבע באמת אינו חייב ואמאי איסתפקא להו דאיצטריך רב למימר להו לבך אנסך:
אע"ג דתנן האי גבי עדות איצטריך רב למימר נמי גבי בטוי:
שגגה כל דהו ואפי' אנוס בלבו ניחייב:
10 more comments on this page.
Rashi on Shevuot 31b · Sefaria
Tosafot
דמייתי לה בק"ו כו' ומפקדון לא בעי למילף דאי במה מצינו איכא למיפרך שכן נוהג באנשים ובנשים ור"מ גמר לה מג"ש דתחטא תחטא כרבי שמעון לקמן בפירקין (שבועות דף לד.):
מההיא אין פי' יש להוכיח מההיא דלרבנן אית להו דון מינה ואוקי באתרה אבל לר' מאיר דאית ליה דון מינה ומינה אין להוכיח מההיא אלא מהך דהכא דההיא איכא למימר דטעמא דר"מ משום דיליף פקדון בק"ו מעדות שלא עשה בו נשים כאנשים וחייב בו בין מפי עצמו בין מפי אחרים פקדון לכ"ש ודיו לבא מן הדין להיות כנדון מה עדות מפי אחרים דוקא בב"ד אף פקדון כך וליכא למימר שבועת בטוי תוכיח שעשה בו נשים כאנשים ופטר בו מושבע מפי אחרים דמה לשבועת בטוי שכן לא עשה בו מזיד כשוגג דכתיב ביה ונעלם ואי לא הוה ביה פירכא הוה אמינא דשבועת בטוי גופיה נילף מקל וחומר מעדות לחייבו מושבע מפי אחרים:
ואין חייבין על שגגתה גרידתא פי' בקונטרס בריש פירקין ששכחו העדות ואם תאמר תיפוק ליה דבקושטא קמשתבעי וי"ל כגון דאמרי שבועה שלא ידענו או לא ראינו לך שום עדות וא"ת אכתי מה שייך הא לדרב כהנא ורב אסי דלמא הכא היינו טעמא לפי שאינן ראוים להעיד והוו להו כקרובים או פסולים וי"ל דלא דמי דאינהו נפקי מוהוא עד כדפירש בקונטרס בריש פרקא דמשמע והוא ראוי להעיד אבל הכא קרינן בהו והוא עד דראוין להעיד אם היו זוכרין ועוד יש לומר שגגתה גרידתא שסבורים שמותרים לגמרי לישבע לשקר:
משביע אני עליכם ואמרו אמן אליבא דר"מ אתי דחייב חוץ לב"ד במושבע מפי עצמו ולכך איצטריך למיתני ואמרו אמן דהוי כמוציא שבועה מפיו ותנא כל עניני מושבע מפי עצמו דאי לרבנן איירי בב"ד למה לי ואמרו אמן דהוי כמוציא שבועה מפיו תיפוק ליה דאפי' מפי אחרים חייב א"נ אתי אפי' כרבנן ונקט ואמרו אמן כדי לקצר וה"ה אם אמרו אח"כ אין אנו יודעים לך עדות וסיפא נמי דקתני השביע עליהם ה' פעמים חוץ לב"ד כו' אתיא נמי כרבנן דלרבנן נמי לא בעינן שבועה בב"ד אלא הכפירה דאהגדה דוקא קפיד קרא דלהוי במקום הראוי להגדה והשתא ניחא דבגמ' משמע דהא דדרשינן מלאחת לחייב על כל אחת ואחת דע"כ מיבעי ליה למידרשה ואתי נמי לרבנן:
Tosafot on Shevuot 31b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
ודחי רב פפא ואמר רבנן בק"ו מייתו לה למושבע מפי עצמו.
ומה מושבע מפי אחרים חייב כדכתיב ושמעה קול אלה מושבע מפי עצמו לא כל שכן:
ואמרו ליה רבנן לרב פפא אי הכי מושבע גבי פקדון מפי אחרים לרבנן דאמרי בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפר בו חייב. מנא לחו שבועה מפי אחרים בפקדון הוא וכחש כתיב מפי עצמו לאו דגמרי לה מעדות ובדון מינה [ומינה] פליגי. אמר להו אין. מההיא מתניתי' שמעינן לה אבל מהא מתני' לא:
מתני' וחייבין עד זדון השבועה כו' פי' וחייבין קרבן בשבועת העדות במזיד כשוגג מדלא כתיב בשבועת העדות ונעלם. וחייבן על שגגת השבועה כגון שנעלם ממנו שהמועל בשבועת העדות חייב קרבן. אבל זכור העדות וכופר בה בזדון. ומה הן חייבין בזדון שבועת העדות קרבן עולה ויורד ואין חייבין על שגגתה. כלומר כיון שנעלמה ממנו עיקר העדות. אע"פ שיודע כי הנשבע לשקר חייב בכאן פטור הוא מפני כי אנוס הוא לפיכך אינו חייב:
לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי שנעלמה מאחד מהן שמעתא דרב ונשבע ונמצא חילוף מה שאמר. ואמר לו רב אנוס אתה לבך אנסך שעמד בדעתך כי האמת עמך: ודחינן לא דמי דלמא הכא בשבועת [העדות] הוא דפטר האנוס דלא כתיב בה חיוב קרבן בנעלם אימא אפילו כי האי גוונא אע"ג דהוא אנוס מיחייב קמ"ל: ירושלמי. תני חזקיה כל מקום שנאמר חטא בתורה סתם אתה תופס הזדון כשגגה עד שיודיעך הכתוב שהיא שגגה:
מתני' שבועת העדות כיצד אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שאין אנו יודעין לך עדות או השביעם התובע ואמרו אמן חייבין פירוש כשהן מזידין בשבועה ובעדות או מזיד בעדות ושוגג בשבועה שאינו יודע שהנשבע לשקר חייב קרבן:
אמר שמואל ראוהו שמטייל אחריהן אמרו לו למה אתה בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעים לך עדות והן יודעים פטורין עד שישמעו מפי התובע בואו והעידוני.
Rabbeinu Chananel on Shevuot 31b · Sefaria
Rashba
מתני' או שאמרו לו אין אנו יודעין לך ואמר משביע אני עליכם וכו' ואמרו אמן חייבין. וזה שלא בב"ד, ולר' מאיר אפילו לא כפרו בב"ד, ולרבנן כשבאו לב"ד וכפרו, ומ"מ על כרחנו מתניתין חוץ לב"ד הוא, דאי בב"ד, כיון שאמרו אין אנו יודעין לך עדות אינן יכולין לחזור ולהעיד, שהרי כבר הגידו שאינן יודעין שוב אינן חוזרים ומגידין, וכיון שכן שעמד ואמרו אמן כפירת דברים בעלמא הוא, ולא תימא דמתניתין בב"ד וכשהשביען בתוך כדי דבור לכפירתן, דהא לא הוה משמע בגמרא (לב, א) דאיירי רישא דההיא מתניתין בתוך כדי דבור כן פירש הרמב"ן ז"ל. ואיכא למידק למה ליה למתני הכא וענו אמן, דהא כל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי וכדאמ' שמואל, ואפילו בשבועת ביטוי ושבועת העדות אפילו מפי אחרים חייבין, ורש"י ז"ל נשמר מזה, וכתב שאם השביע עליהם שיבואו ויעידוהו, ואמרו לו אין אנו יודעין לך עדות אעפ"י שלא ענה אמן חייבין, אבל אם אמרו הם תחלה אין אנו יודעין לך עדות והוא השביעם ושתקו פטורים שלא קבלו עליהם שבועה כלל, ולדבריו מאי דקתני הכא ואמרו אמן לאו דוקא אמן, אלא כל שמראין [עצמם] אחר השבועה שמשביעין שהן מקבלים עליהם השבועה וכגון שאמרו אחר כן אין אנו יודעים לך עדות חייבים. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דלאו דוקא אמרו העונה אמן או הן וכיוצא בזה כמושבע מפי עצמו דמי, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שבועות פ"ב ה"א) ופי' הוא ז"ל דמושבע מפי אחרים אפילו שתקו חייבים, ונראה מדבריו ז"ל דרישא תנא מפי עצמו וסיפא תנא מושבע מפי אחרים, ולא ירדתי לסוף דעת רבינו ז"ל בזה, דמשמע לפי דבריו למה להו למנקט כולי האי אין אנו יודעים לך עדות ואח"כ אמר הוא משביע אני עליכם ואח"כ אמרו הן אמן, ליתני או שאמר להן משביע אני עליכם אם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני ואמרו אמן הרי אלו חייבים אבל לדברי רש"י ז"ל אתיא שפיר, לפי שהם הקדימו לו אין אנו יודעים לך עדות, ואחר דבריהם עמד הוא והשביען, ולולי שענו אחר כן אמן לא היה נראה שקבלו עליהם השבועה. עוד קשיא לי לדברי רבינו שאם מושבע מפי אחרים אפילו שותק חייב, היכי הקשו בגמרא (לב, א) כפרו שניהם כאחד והא א"י לצמצם, מאי קושיא לימא כשהשביען ושתקו, אפילו לכשת"ל דדוקא בשענו אמן אכתי לימא בשענו אמן בבת אחת, הא ליתא דאפילו אמן א"א לצמצם, וא"ת מ"מ כי מוקמינן לה בתוך כדי דיבור מאי קא קשיא ליה (לקמן שבועות לב, א) שבועה שאין אנו יודעים לך עדות טובא הוי, לימא בעונין אמן תוך כדי דיבורו של חבירו אלא סתמא אמר כגון שכפרו שניהם תוך כדי דבורו דמשמע אפילו כופר ממש ואומר שבועה שלא ידעתי לך עדות, ותדע לך, דאי לא, לימא בכופר ממש ואומ' גם אני כמוהו, וא"נ שכפר שני קודם שסיים הראשון דבורו אעפ"י שלא סיים עם הראשון בצמצום, אלא שמדברי ר' יוחנן שמענו שאפילו כפר השני כפירה גמורה בראשון לאחר שסיים הראשון ובתוך כדי דבורו, ואפשר דלהכי לא אוקמוה בשותקין, מפני ששנינו כאחד דמשמע כפירה ממש, ולא כפירה הבאה מחמת שתיקה.
השביע עלי' ד' וה' פעמים במושבעין מפי עצמן בין לר"מ בין לרבן פטו', וע"כ לא מחייב ר"מ חוץ לב"ד אלא בשאין באין אח"כ ומודין, אבל בודאי היכא דמודים אח"כ בב"ד אפילו ר"מ פט', דלעולם אינן חייבין אלא כשמפסידין ממון בכפירתן, ואלו והואיל והודו בב"ד כפירתן חוץ לב"ד לא מעלה ולא מוריד.
Rashba on Shevuot 31b · Sefaria
Ritva
אלא היינו טעמא דרבנן דמייתי לה מק"ו וכו' פי' וכיון שכן דיו לבא מן הדין להיות כנדון כשם שמפי אחרים בב"ד כך מפי עצמו בב"ד מנא להו וכו' דגמרי לה מעדות פי' דהא ליכא למימר בהא ח"ו דאדרבא נשבע מפי עצמו חמור יותר ומש"ה חייב שלא בב"ד אבל מושבע מאחרים בב"ד ודו"ק. בדון מינה ומינה פליגי פי' דר"מ סבר דון מינה ומינה מה התם בב"ד אף ה"נ בב"ד ורבנן סברי אוקי באתרא מה נשבע דכתיב בגופי' אפי' שלא בב"ד אף מושבע מאחרים דגמר מעדות אפי' שלא בב"ד. מההיא אין מהא וכו' וכיון דבההיא מודו כולהו דבדון מינה ומינה פליגי וק"ל כרבנן ילפינן מינה לעלמא דאמרינן דון מינה ואוקי באתרא. ה"ד שגגת שבועה דעם זדון העדות דחייב ה"ד דחייב קרבן דאלו בלא חיוב קרבן שפיר משכחת לה באומר מותר להאי דפרישית לעיל בפי' רש"י ז"ל דאומר מותר בשבועה מותר ופטור ולהכי נקט האי לישנא דחייב ודוק. באומר איני יודע ששבועה זו אסורה ואיני יודע אם חייבים עליה קרבן פי' ואתייא אפי' לרבנן דפליגי עליה דמונבז וכדאמר רב נחמן גבי שבועת ביטוי בפ' דלעיל ועל ההיא דהתם סמך התלמוד שלא לפרשן כאן. לימא תנינא לדרב כהנא ור"א פי' רש"י ז"ל ומאי מספקא להו התם לרב כהנא ור"א מעיקרא. אבל בעלמא דכתב רחמנא ונעלם הו"א דמחייב קרבן פי' דהא אין לך גדול ונעלם מזה קמ"ל דאפ"ה פטור משום האדם בשבועה:
שבועת העדות כיצד אמר לשנים וכו' עד או שאמרו לו אין אנו יודעין לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן חייבין איכא למידק דהא מדקתני באידך בבא השביע עליהם חוץ לב"ד מכלל דהאי רישא בב"ד וא"כ ק"ל כיון דא"ל בב"ד אין אנו יודעין לך עדות כי הדר א"ל משביע אני עליכם וענו אמן למה חייבין קרבן שהרי כיון שכפרו בב"ד פ"א שום אינם יכולים לחזור ולהודות וכל שאינם יכולים לחזור ולהודות שבועת דברים הוא ופטור מקרבן וכ"ת דמיירי שהשביעם תוך כדי דבור של כפירה והא בגמ' לא דייקינן תוך כדי דבור של כפירה כדבור אלא מסיפא וי"ל דלעולם תוך כדי דבור ובגמ' לא איצטריכי' למידק אלא תוך כדי דבור של חבירו דאלו הוא תוך כדי דבור שלו פשיטא שהוא כדבור [עוד] י"ל דהא רישא כפירה דאין אנו יודעים לך עדות חוץ לב"ד שבועה בב"ד ולאו כסיפא דקתני שהשביעם חוץ לב"ד ומיהו אכתי איכא למידק על מתני' כיון דשבועה בב"ד היא למ"ל וענו אמן דהא לכ"ע כל שבב"ד אפי' מושבע מפי אחרים חייב שהרי כופרים עתה בב"ד ובשלמא לרש"י ז"ל שהוא סובר דכל מושבע מפי אחרים ושתק לאו כפירה היא י"ל דהיינו דקתני וענו אמן ולא להיות נשבעין מפי עצמם אלא כעין אמנת דברים ודלא ליהוי כשתיקה שהיא כהודאה אבל לפי' הרמב"ן ז"ל דס"ל דשתיקה דבתר מושבע מאחרים כפירה היא למ"ל למימר וענו אמן לאו דוקא אלא כלפי דנקטה לרישא בנשבע מפי עצמו כדקתני שבועה שאין אנו יודעים לך עדות נקט הכא וענו אמן לסיים תרי גווני דנשבע מפי עצמו ולשון רש"י ז"ל נוח יותר דהא בכולהו בבי נקיט כפירה לחיובא ולא אישתמיט בחדא מינייהו למיתני חיובא בשתיקה וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל. השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורין הא ודאי מתני' לפום פשטא בין ר"מ ובין רבנן היא ומיהו לא משמע דהוייא האי בבא לתרווייהו בחדא גוונא דאלו לרבנן אתייא אף כשענו אמן אבל לא לר"מ שאם ענו אמן נשבעים מעצמם שהוא חייב חוץ לב"ד אע"פ שחזר והודו בב"ד חייב אבל רבינו הרמב"ן ז"ל וכן בתוס' פי' דאף לר"מ אתייא נמי אף כשענו אמן דלא מחייב ר"מ בנשבע מפי עצמו חוץ לב"ד אלא כשעמד בכפירתו ולא בא לב"ד אבל בא לב"ד והודה פטור ולא אמרינן בהא דון מפקדון דשאני פקדון דכפירתו בכ"מ שוה וחוץ לב"ד כב"ד הוא וכל שכפר חוץ לב"ד כפירת ממון הוא אע"פ שאם חזר והודה לו חייב לו ממון משום דאי בעי ליה השתא לאיחיוביה ליה מחייב ואפי' חזר והוד' לו שלא בב"ד נמי חיי' אבל לענין קרבן שהוא בב"ד כפירה גמורה הוא אבל לגבי עדות דכפירה שלא בב"ד אינה כלום שהרי אינה מקום הודאת עדות כל שחזרו והעידו בב"ד שהרי היא מקום הודאת כפירתם שעשו חוץ לב"ד לא חשיבא כלום וכמאן דליתיה דמייא הילכך כשחזרו והודו פטורין אבל אם כפרו הרי קיימו שבועתם שחוץ לב"ד וכיון שנשבע שם חייבים וא"ת וכי חוזרים ומעידים בב"ד מאי הוי דהא לא מהנייא סהדותייהו שהרי נשבעו חוץ לב"ד שלא יודעין לו עדות ואין בידם לחזור ולומר שנשבעו לשקר שהם משימים עצמם רשעים ואין אדם נאמן לשום עצמו רשע וי"ל דלאו ברשעי עסקינן שיאמרו עתה בב"ד שנשבעו לשקר אלא שיאמרו שהיו שכוחים באותה שעה ונזכרו דבהא ודאי נאמנין ועי"ל דאפי' אומרים עכשיו בשקר נשבענו פלגינן דבורא ומהימנינן להו בגופה של עדות ואין נאמנין לומר שנשבענו על שקר דהא תרי ענייני הוא ובתריגופי פלגינן דבורא וכההיא דעד שהעיד באשה שהרג את בעלה דפלגינן דבורא ונאמן שנהרג להשיא את אשתו ואינו נאמן לומר שהוא הרגו לשים עצמו רשע וכדתנן הרגתיו תנשא אשתו. מעתה עד שכפר חוץ לב"ד עדותו ונשבע על כך אם חזר והודה בב"ד מקבלים עדותו ואם כפר בב"ד אע"פ שחזר והודה ונשבע חוץ לב"ד אינו נאמן דכיון שהגיד בב"ד אינו חוזר ומגיד:
אמר שמואל ראוהו מטייל לאו דוקא דא"כ היכי אמרינן בסמוך דס"ד דלהוי הא כמאן דאמר להו אלא כלפי מ"ש חוץ לב"ד שיודעין לו עדות הוא דרך שינוייא קרי ליה מטייל וכולה פשוטה היא:
Ritva on Shevuot 31b · Sefaria
Meiri
שבועת הפקדון נוהג באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין בין בשבועה בין בכפירה בין מפי עצמו בין מפי אחרים ודינה יתבאר בארוכה בפרק שאחר זה בע"ה:
המשנה השניה והכונה בה בביאור זה החלק גם כן ובפרט בתכונת שבועת העדות היאך היא ועל איזה צד יתחייב בכמה שבועות קרבן אחד ועל איזה צד יתחייב בהן או אפי' באחת שני קרבנות או כמה וכן על איזה צד יתחלק העדות להיות אחד חייב ואחד פטור ועל איזה צד לא יתחלק אלא או שניהם פטורים או שניהם חייבים והוא שאמר שבועת העדות כיצד אמ' לעדים באו והעידוני שבועה שאין אנו יודעין לך עדות או שאמרו לו אין אנו יודעין לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבין השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לבית דין ובאו לבית דין והודו פטורין כפרו חייבין על כל אחת ואחת השביע עליהם חמשה פעמי' בבית דין וכפרו אינם חייבין אלא אחת אמ' ר' שמעון מה טעם הואיל ואינם יכולים לחזור ולהודות אמר הר"ם פי' לא תהיה כפירה אלא בבית דין דאמ' רחמנא אם לא יגיד ונשא עונו במקום שתועיל ההגדה והוא בבית דין יתחייב על שבועה שנשבע חוץ לבית דין וטענת ר' שמעו' מבוארת וברורה כי הם הואיל וכפרו לא יתכן להם להעיד אחר כן וכל שבועה שישביעו אותה אחר כן אינם חייבין עליה כלום שהם אינם יכולין להעיד אותה עדות כפרו שניהם כאחת שניהם חייבין בזה אחר זה הראשון חייב כפר אחד והודה אחד הכופר חייב היו לו שתי כתי עדים כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השניה שתיהן חייבות מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן פי' זה שאומר כאחת ר"ל בתוך כדי דבור והוא שיעור שאלת שלום תלמיד לרב והוא כדי שיאמר לו שלום עליך רבי ואם היה בין כפירת זה לכפירת זה יותר מזה השיעור נאמר בהם זה אחר זה ואמ' שתיהן חייבות יש בו תנאים וזה כי כשהיתה כת שניה ראויה להעיד לא תתחייב כת ראשונה על כפירתה לפי שהם לא בטלו דברי אמת וזה שהם היו יכולין לומר ידענו כי שם כת אחרת בשעת תביעתם ואמנם מה שאמר בכאן שתיהן חייבות הוא כמו שביארו כשהיתה כת שניה קרובין בשתיהן ונשותיהן גוססות כשכפרה כת ראשונה אח"כ מתו הנשים ואז כפרה כת שניה העדות גם כן ואפשר שיעלה בדעתנו שכת ראשונה פטורה לפי שהיא אומרת ידענו שזולתנו יעידו ולפיכך כפרנו לפי שנשותיהן שבשבילן היו פסולין הרי הן גוססות ורוב גוססין למיתה ולפי שידענו שהן קרובות למות ובעליהן יהיו כשרים כפרנו הודיענו כי לא נקבל מהם טענה זו לפי שבשעת כפירתם נתבטלו ולא היה שם זולתם שיעידו באותה שעה בעצמה לפי שכת שניה אז היו קרובים משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שיש לי ביד פלני פקדון ותשומת יד גזל ואבדה שבועה שאין אנו יודעין לך עדות אין חייבי' אלא אחת שבועה שאין אנו יודעין לך שיש לך ביד פלני פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה חייבי' על כל אחת ואחת משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שיש לי ביד פלני חטים ושעורים וכוסמין שבועה שאין אנו יודעים לך עדות אין חייבין אלא אחת שבועה שאין אנו יודעין שיש לך ביד פלני חטים ושעורים וכוסמין חייבין על כל אחת ואחת פי' הודיענו שאין הפרש בין שנוי מיני טענות או בין שנוי מיני הדברים שטוענין אותם ואפי' טען בהם ממין אחד ממשא ומתן כגון שיאמר להם יש לי אצלכם עדות או שיש לי אצל זה חטים ושעורי' וכוסמין בתורת פקדון או שיאמ' להם יש לי אצלכם עדות שיש לי אצלו כך וכך חטים מהם פקדון ומהם תשומת יד ומהם אבידה הדין בשני המיני' האלה מכפירת העדות האחד העידו לו בשום דבר שיגבה אותו בעדותם ולפיכך אם כפרו הם חייבים אמנם יבא להם החיוב על עדות ממון לא על עדות הקנס ומה שהם בכאן חייבין על עדות חצי נזק ר"ל חצי נזק צרורות שהוא ממון וכן תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה מחמת הקרן ושאנס איש פלני ופתה את בתו מצד הבשת והפגם וכבר נתבארו בסנהדרין כי מכה אביו אינו חייב מיתה אלא אם עשה חבורה ולפיכך כשהכה אותו בנו ולא חבל בו הוא חייב ממון בלבד כגון בשת וצער כמו שביארנו בפרק שמיני מבבא קמא:
אמר המאירי שבועת העדות כיצד אמר לעדים באו והעידוני כלומ' שפלני חייב לי מנה והם אומרים שבועה שאין אנו יודעין לך עדות או שאמרו בלא שבועה שאינם יודעים לו עדות והלה משביען ועונין אמן על שבועתו או כל לשון שיצא ממנו קבלת שבועה הרי אלו חייבין על שבועת העדות וכבר ביארנו למעלה ל' א' דוקא בשכפרו בבית דין אע"פ שהשבועה או קבלתה היתה חוץ לבית דין אבל אם הודו בבית דין אע"פ שכפרו חוץ לבית דין פטורין משבועת העדות אלא שחייבין בשבועת בטוי כמו שביארנו:
השביע עליהם ארבעה וחמשה פעמים חוץ לבית דין וענו אמן על כל אחת ואחת וכשבאו לבית דין הודו שהם יודעים לו הרי אלו פטורים ואם כפרו בבית דין ר"ל שעמדו בכפירתם חייבין על כל אחת מאותן השבועו' שנשבעו או שקבלו בחוץ שהכפירה הוסבה על כל אחת מהן הואיל וכפירה שחוץ לבית דין אינה מונעת שלא לחזור ולהעיד וזהו כי יאשם לאחת לחייב על כל אחת ואחת וכבר ביארנו במושבעים דוקא שענו אמן וכיוצא בו מלשונות של קבלה אבל אם לא ענו אמן אלא שכפרו הואיל ולא הוציאו שבועה מפיהם פטורים עד שתהא השבעתו וכפירתם בבית דין:
השביע עליהם ארבעה וחמשה פעמים בבית דין וכפרו אין חייבין אלא אחת שהרי אחר שכפרו בבית דין אין עדותם אחר כן מועיל שאין יכולין לחזור ולהגיד ומעתה בין שנשבעו מעצמן בין שהושבעו וקבלו בין בפנים בין בחוץ אין חייבין משום שבועת העדות אלא אחת והשאר משום שבועת בטוי:
כפרו שניהם כאחד ר"ל שהשביע את עדיו בבית דין וכפרו שניהם כאחד ופירשו בגמרא כגון שהתחיל השני לכפור בתוך כדי דבור של חברו שהוא כדי שיעור שאלת תלמיד לרב ר"ל שלום עליך רבי שניהם חייבים וכל אחד מביא חטאתו בזה אחר זה כגון שכפר הראשון ושהה שני ביתר מכדי דבור וכפר אין חייב אלא הראשון והשני פטור משבועת העדות שהרי אפי' הודה אין עדותו מחייבת ממון וכן כפר אחד והודה אחד הכופר חייב והמודה פטור בין שכפר בתחלה בין שכפר בסוף וכן הדין אם כפרו שניהם כאחד וחזר האחד והודה בתוך כדי דבור והאחר עמד בכפירתו שזה העומד בכפירתו חייב:
השביע שתי כתי עדים ר"ל ששתיהן ראויות להעיד וכפרה ראשונה ואח"כ כפרה שניה שתיהן חייבות ושאלו בגמ' ראשונה אמאי חייבת והרי היא סמוכה בכפירתה על עדות השניה וכלל גדול בשבועת העדות שאין לה מקום אלא בעדות שיתחייב הנתבע ליתן ממון על פי עדות זו לבדה ר"ל שאי אפשר להוציאו באחרת ופרשוה בשהיתה הכת השניה קרובה מצד אישות בשעת עדות הראשונה שנמצא שבאותה שעה לא היתה ראויה להעיד ואפי' היו נשותיהם גוססות שיש לראשונה לשער עכשו יהו כשרים להעיד מ"מ לא היו ראוים באותה שעה וזהו חיובה של ראשונה וכשמתו הנשים והעידה השניה נתחייבה גם היא ונמצאו שתיהן חייבות שהרי [כשרה] היא להעיד ואע"פ שלתחלתו וסופו בכשרות אנו צריכים אף אתה מפרשה שבשניה שראו את העדות לא נשאום עדין ובשעת השבועה נשאו ואח"כ מתו נשותיהם והיו ראוים להעיד:
משביעכני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שיש לי ביד פלני תביעת דבר אחד במינים חלוקים כלומר שהכל מין אחד של מטבע אלא שהתביעה חלוקה להרבה מינים והם פקדון ותשומת יד ר"ל הלואה וגזל ואבדה והם עונים שבועה שאין אנו יודעים לך עדות אין חייבין אלא אחת שאין אנו יודעין שיהא לך ביד פלני פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה חייבין על כל אחת ואחת וכן משביעני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שיש לי ביד פלני חטים ושעורים וכוסמין שהן תביעות הרבה מינין במין אחד של תביעה ר"ל שכלן פקדון או גזל שבועה שאין אנו יודעין לך עדות אינו חייב אלא אחת שבועה שאין אנו יודעים שיהא לך ביד פלני חטים ושעורים וכוסמין חייבין על כל אחת ואחת וכן בתביעה אחת במין אחד כגון חטים שהפקדתי אצלו אמש ושלפניו והם אומרים שבועה שאין אנו יודעים על אותן חטים שהפקדת אמש ושלפניו שחייב על כל אחת ואחת וכך היא בתורת כהנים וכן הדין אם תבעום רבים להעיד להם ואמרו שבועה שאין אנו יודעים לכם עדות אין חייבין אלא אחת ואם אמרו שבועה שאין אנו יודעים לא לך ולא לך וכו' חייבין על כל אחת ואחת על הדרך שיתבאר בפקדון:
2 more comments on this page.
Meiri on Shevuot 31b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה משביע אני עליכם כו' ואמר אמן דהוי כמוציא שבועה מפיו כו' עכ"ל יש לדקדק דלעיל בס"פ שבועות שתים דמייתי מרומיא דמתניתין וברייתא אהדדי לשמואל דאמר דעונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי אמאי לא מייתי בפשיטות ממתניתין דהכא כמ"ש התוס' גם בברייתא דמייתי לעיל תני בה משביע אני עליכם וא"ל אמן בין לפני ב"ד ובין שלא בפני ב"ד כו' חייבין אמאי לא מייתי מינה בפשיטות דכמוציא שבועה מפיו דמי ויש ליישב דבמתניתין דהכא וברייתא דמייתי התם מיירי דהשבועה יוצאת מפי המשביע אבל הכפירה יוצאת מפיהם שא"ל אין אנו יודעין לך עדות ולכך הוי עונה אמן כמוציא גם השבועה מפיהם אבל שמואל איירי במושבע מפי אחרים והכפירה נמי אינו יוצאה מפיהם של העדים אלא העניית אמן לחוד ואפ"ה אשמעינן שמואל דהוי כמוציא שבועה מפיו ולהכי הוצרך לאתויי מרומיא דמתניתין וברייתא אהדדי דבמתניתין קתני דמפי אחרים אינן חייבים עד שיכפרו בב"ד וברייתא קתני בין שלא בפני ב"ד בין מפי עצמו ובין מפי אחרים כו' דמפי אחרים היינו דכולה יוצאה מפי האחרים וע"כ מוקמת לה ברייתא בעונה אמן ודו"ק:
בא"ד א"נ אתי אפילו כרבנן כו' וסיפא נמי דקתני השביע כו' אתיא נמי כרבנן כו' עכ"ל הא ודאי דבמפי אחרים לא פליגי רבנן ור"מ ולכ"ע לא בעינן מפי האחרים השבועה בב"ד אלא הכפירה דמקראי ילפינן ליה בגמרא והנהו קראי במפי אחרים כתיבי אבל מפי עצמו לא כתיב כלל בשבועת עדות אלא דמג"ש ילפינן להו מפקדון ובהא ר"מ ורבנן פליגי דלר"מ דון מינה ומינה ולכך מפי עצמו אפילו גם הכפירה שלא בב"ד חייבין כמו בפקדון ולרבנן דון מינה ואוקי באתרה ומפי עצמו נמי אין חייבין אלא כי אם שהכפירה בב"ד כמו במפי אחרים וכ"כ הראב"ד בהשגות הלכות שבועות פ"י וכן נראה מדברי הר"ן דבהא פליגי והשתא מה שכתבו התוספות דלרבנן נמי לא בעינן שבועה בב"ד אלא הכפירה כו' אין זה דבר שנתחדש לתירוצם בתרא דודאי לפי תירוצם קמא נמי צ"ל הכי אלא דר"ל דלפי תרוצם קמא דרישא דהך מתניתין אתיא דוקא כר"מ צריכין לדחוקי דהסיפא דהשביע עליהן חמשה פעמים כו' לא איירי דומיא דרישא דהרישא איירי בב' ענינים מפי עצמו והסיפא איירי דוקא מפי אחרים דבעי הכפירה בב"ד דהא מפי עצמו לר"מ לא בעינן אפילו הכפירה בב"ד אבל להאי תירוצא בתרא דרישא אתיא כרבנן ניחא דסיפא נמי אתיא כרבנן כו' וסיפא מצי איירי נמי מפי עצמו דומיא דרישא דרבנן מפי עצמו נמי בעי הכפירה בב"ד זהו הנראה לי ברור בכוונת דברי התוספות ואבן ל"ב האריך בכוונת דבריהם וסיים בדבריו דלית נגר ובר נגר דיפרקיניה ולא ידעתי למה ודו"ק:
Chidushei Halachot on Shevuot 31b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' דמייתו לה בק"ו עי' מכות דף יד ע"א בחי' הריטב"א ד"ה והלא דברים ק"ו:
Gilyon HaShas on Shevuot 31b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Shevuot, daf 31, Amud Bet, about 413 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 116 words
Opens “אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא: אִי מִפִּקָּדוֹן גָּמְרִי…”
- Segment 218 words
Opens “אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבָּנַן – דְּמַיְיתוּ לַהּ…”
- Segment 337 words
Opens “וּמִדְּמַיְיתוּ לַהּ מִקַּל וָחוֹמֶר – דַּיּוֹ לַבָּא…”
- Segment 460 words
Opens “אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב פָּפָּא: מִי מָצֵית…”
- Segment 519 words
Opens “מוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים בְּפִקָּדוֹן מְנָא לְהוּ לְרַבָּנַן…”
- Segment 68 words
Opens “מֵהַהִיא – אִין; מֵהָא – לֵיכָּא לְמִשְׁמַע…”
- Segment 721 words
Opens “וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ…”
- Segment 831 words
Opens “וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הָעֵדוּת. הֵיכִי דָּמֵי…”
- Segment 911 words
Opens “וְאֵין חַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתָהּ גְּרֵידְתָּא. לֵימָא תְּנֵינָא…”
- Segment 1029 words
Opens “לָא; אַף עַל גַּב דִּתְנַן, אִיצְטְרִיךְ; סָלְקָא…”
- Segment 1131 words
Opens “מַתְנִי׳ שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד? אָמַר לִשְׁנַיִם: ״בּוֹאוּ…”
- Segment 1243 words
Opens “הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶם חָמֵשׁ פְּעָמִים חוּץ לְבֵית דִּין,…”
- Segment 1321 words
Opens “כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד – שְׁנֵיהֶן חַיָּיבִין. בְּזֶה…”
- Segment 1418 words
Opens “הָיוּ שְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים, כָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר…”
- Segment 1550 words
Opens “גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: רָאוּהוּ שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן, אָמְרוּ…”
Sages named on this page
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Shevuot 31b · Segment 15 — “גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: רָאוּהוּ שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן, אָמְרוּ לוֹ: ״מָה…”
Original text
אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא: אִי מִפִּקָּדוֹן גָּמְרִי לַהּ רַבָּנַן, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּדוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ.
Rav Pappa said to the Rabbis: If the Rabbis derive liability for one who takes a false oath of testimony on his own by means of a verbal analogy from the oath on a deposit, then everyone agrees: Infer from it and derive the details from it, and even the Rabbis would concede that all of the halakhot of the oath of testimony are derived from the oath on a deposit; therefore, one is liable for an oath taken on one’s own even outside the court.
אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבָּנַן – דְּמַיְיתוּ לַהּ בְּקַל וָחוֹמֶר: וּמָה מִפִּי אֲחֵרִים חַיָּיב, מִפִּי עַצְמוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!
Rather, this is the reason that the Rabbis hold that there is no liability for the oath of testimony taken on one’s own outside the court: They derive it by means of an a fortiori inference from the halakhot of the oath of testimony itself, as follows: And if one who was administered an oath by others is liable, when one takes the oath on his own, is he not all the more so liable?
וּמִדְּמַיְיתוּ לַהּ מִקַּל וָחוֹמֶר – דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן: מָה מוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים – בְּבֵית דִּין אִין, שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין לָא; אַף מוּשְׁבָּע מִפִּי עַצְמוֹ – בִּפְנֵי בֵּית דִּין אִין, שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין לָא.
And from the fact that they derived the halakha by means of an a fortiori inference, one is bound by the limitations that restrict that derivation: It is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source. Therefore, just as one who is administered an oath by others, if the oath is administered in court, yes, he is liable, and if it is not administered in court, no, he is not liable, so too, one who took the oath on his own, before a court, yes, he is liable, and if it is not before a court, no, he is not liable.
אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב פָּפָּא: מִי מָצֵית אָמְרַתְּ דְּלָאו בְּדוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ פְּלִיגִי?! וְהָתְנַן גַּבֵּי פִּקָּדוֹן: שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִין וּבִקְרוֹבִין, בִּכְשֵׁרִין וּבִפְסוּלִין, בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין – מִפִּי עַצְמוֹ; וּמִפִּי אֲחֵרִים אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְפּוֹר בּוֹ בְּבֵית דִּין. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ וּבֵין מִפִּי אֲחֵרִים – כֵּיוָן שֶׁכָּפַר בּוֹ חַיָּיב.
The Rabbis said to Rav Pappa: How can you say that it is not with regard to the matter of: Infer from it and derive the details from it, that they disagree? But didn’t we learn in the mishna with regard to the oath on a deposit: The oath on a deposit is practiced with regard to men and with regard to women, with regard to non-relatives and with regard to relatives, with regard to those fit to testify and with regard to those unfit to testify. The oath on a deposit is practiced both in the presence of the court and not in the presence of the court, when the bailee takes the oath on his own. And if the oath is administered by others, he is not liable until he denies responsibility for the deposit in court. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Whether the bailee takes the oath on his own or whether the oath is administered by others, once he denied the claim concerning the deposit he is liable.
מוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים בְּפִקָּדוֹן מְנָא לְהוּ לְרַבָּנַן דְּחַיָּיב? לָאו דְּגָמְרִי לַהּ מֵעֵדוּת – וּשְׁמַע מִינַּהּ בְּדוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ פְּלִיגִי?
The question arises: From where do the Rabbis derive that one who is administered an oath on a deposit by others is liable, given that an oath of that kind is not mentioned in the Torah in the context of an oath on a deposit? Is it not that they derive it from the halakhot of the oath of testimony? And conclude from it that it is with regard to the matter of: Infer from it and derive the details from it, that they disagree? The Rabbis hold: Infer the halakha from it but interpret the halakha according to its own place. The fact that one is liable for an oath on a deposit that is administered by others is derived from the oath of testimony, but one does not derive that one is liable only if that oath is administered in the presence of a court. Rather, the oath on a deposit administered by others is derived from an oath on a deposit taken on one’s own; one is liable in both cases for an oath taken not in the presence of the court.
מֵהַהִיא – אִין; מֵהָא – לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ.
Rav Pappa said to the Rabbis: From that mishna, yes, it is evident that the Rabbis and Rabbi Meir disagree with regard to the matter of: Infer from it and derive the details from it. However, no inference is to be learned from this mishna taught with regard to the oath of testimony, as perhaps the Rabbis derived their opinion by means of an a fortiori inference.
וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: בְּכוּלָּן נֶאֱמַר בָּהֶן ״וְנֶעְלַם״, וְכָאן לֹא נֶאֱמַר בָּהּ ״וְנֶעְלַם״; לְחַיֵּיב עַל הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג.
§ The mishna teaches: And one is liable for the act of taking a false oath with intent. The Gemara asks: From where is this matter derived that one is liable to bring a sliding-scale offering for taking a false oath of testimony with intent? It is derived as the Sages taught: In all of the other cases where one is liable to bring a sliding-scale offering (see Leviticus 5:2–4), i.e., the defiling of the Temple or its sacrificial foods, and violating an oath on an utterance, it is stated: “And it is hidden”; but here, with regard to the oath of testimony, it is not stated: And it is hidden, which serves to render one liable for taking the oath intentionally just as he is liable for taking the oath unwittingly.
וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הָעֵדוּת. הֵיכִי דָּמֵי שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הָעֵדוּת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּאוֹמֵר ״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁשְּׁבוּעָה זוֹ אֲסוּרָה, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אִם חַיָּיבִין עָלֶיהָ קׇרְבָּן אִם לֹא״.
§ The mishna teaches: And one is liable for an unwitting act of taking a false oath provided that he takes the oath with intent in terms of the testimony. The Gemara asks: What are the circumstances of the case of an unwitting act of taking a false oath with intent in terms of the testimony? Rav Yehuda says that Rav says that this is in the case of one who says: I know that taking this false oath that I do not know the relevant information is prohibited, but I do not know whether or not one is liable to bring an offering for taking that oath.
וְאֵין חַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתָהּ גְּרֵידְתָּא. לֵימָא תְּנֵינָא לִדְרַב כָּהֲנָא וּדְרַב אַסִּי?
The mishna teaches: But they are not liable for taking the oath if they were unwitting in terms of the testimony alone. If one actually forgot that he knows about the matter, he is exempt from bringing an offering. The Gemara asks: Shall we say that we learn in the mishna that which Rav said in response to the dispute of Rav Kahana and Rav Asi? The Gemara (26a) cited a dispute between Rav Kahana and Rav Asi with regard to a certain statement of Rav, and each took an oath that his version was accurate. Rav told them that although the version of one of the amora’im was not accurate, he is not liable for taking a false oath, as each amora was convinced that his oath was true. This is not an unwitting oath; rather, it is an oath taken unaware.
לָא; אַף עַל גַּב דִּתְנַן, אִיצְטְרִיךְ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָכָא הוּא דְּלָא כְּתִיב ״וְנֶעְלַם״ דְּבָעֵינַן שׁוֹגֵג דּוּמְיָא דְּמֵזִיד; אֲבָל הָתָם דִּכְתִיב ״וְנֶעְלַם״, אֲפִילּוּ שִׁגְגָתָהּ כֹּל דְּהוּ; קָא מַשְׁמַע לַן.
The Gemara responds: No, even though we learned this halakha in the mishna, Rav’s statement that the one who did not cite Rav’s statement accurately is exempt was necessary. It may enter your mind to say: It is only here, with regard to the oath of testimony, that one is exempt for unwittingly taking a false oath, as: And it is hidden, is not written concerning it, indicating that in order to be liable, we require that the halakhic status of the unwitting oath is similar to that of an intentional oath, i.e., he knows that he is taking a false oath, but he does not know that he is liable to bring an offering for doing so. Therefore, one who is unaware that it is a false oath is exempt. But there, in the case of Rav Kahana and Rav Asi, where each took an oath on an utterance, where it is written: “And it is hidden,” even if it is entirely unwitting, i.e., they were totally unaware that the oath was false, one might say that he is liable. Therefore, Rav teaches us that even in the case of an oath on an utterance, one who is unwitting to that extent is exempt.
מַתְנִי׳ שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד? אָמַר לִשְׁנַיִם: ״בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי״; ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת״, אוֹ שֶׁאָמְרוּ לוֹ ״אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת״; ״מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם״, וְאָמְרוּ: ״אָמֵן״ – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין.
MISHNA: Liability to bring a sliding-scale offering for taking a false oath of testimony, how so? In a case where the plaintiff said to two individuals: Come and testify on my behalf, and they replied: On our oath we do not know any testimony on your behalf, i.e., we do not have any knowledge of the matter you speak of, or in a case where they said to him: We do not know any testimony on your behalf, and he said to them: I administer an oath to you, and they said: Amen; if it was determined that they lied, these two witnesses are liable.
הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶם חָמֵשׁ פְּעָמִים חוּץ לְבֵית דִּין, וּבָאוּ לְבֵית דִּין וְהוֹדוּ – פְּטוּרִין. כָּפְרוּ – חַיָּיבִין עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חָמֵשׁ פְּעָמִים בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְכָפְרוּ – אֵינָן חַיָּיבִין אֶלָּא אַחַת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה טַעַם? הוֹאִיל וְאֵינָם יְכוֹלִין לַחְזוֹר וּלְהוֹדוֹת.
If he administered an oath to them five times outside the court, and they came to court and admitted that they had knowledge of the incident in question and testified, they are exempt. But if they denied knowledge of the incident in court as well, they are liable for each and every one of the oaths administered to them outside the court. If he administered an oath to them five times before the court, and they denied knowledge of the incident, they are liable for taking only one false oath. Rabbi Shimon said: What is the reason for this ruling? Since once they denied that they had any knowledge of the incident they can no longer retract that denial and admit that they have knowledge of the matter. Therefore, there was only one oath of testimony, and there is no liability for the remaining oaths.
כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד – שְׁנֵיהֶן חַיָּיבִין. בְּזֶה אַחַר זֶה – הָרִאשׁוֹן חַיָּיב וְהַשֵּׁנִי פָּטוּר. כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד – הַכּוֹפֵר חַיָּיב.
If both of the witnesses denied knowledge of the incident together, both of them are liable. If they denied knowledge one after the other, the first who denied knowledge is liable, and the second is exempt, as once the first witness denies knowledge of the incident, the second is an individual witness, whose testimony is not decisive. If one of the two witnesses denied knowledge of the incident, and the other one admitted that he had knowledge and proceeded to testify, the one who denies knowledge of the incident is liable.
הָיוּ שְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים, כָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה הַשְּׁנִיָּה – שְׁתֵּיהֶן חַיָּיבוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהָעֵדוּת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּים בִּשְׁתֵּיהֶן.
If there were two sets of witnesses that took the oath of testimony, and the first set denied knowledge of the matter and then the second set denied knowledge of the matter, both of the sets are liable, because the testimony can exist with either of them, as even after the first set denies knowledge of the incident, the second remains capable of providing decisive testimony.
גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: רָאוּהוּ שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן, אָמְרוּ לוֹ: ״מָה אַתָּה רָץ אַחֲרֵינוּ? שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת״ – פְּטוּרִין, עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּיו. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: שִׁילַּח בְּיַד עַבְדּוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶן הַנִּתְבָּע: ״מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת – שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּהוּ״ – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִים,
GEMARA: Shmuel says: If the witnesses saw the plaintiff pursuing them, and they said to him: For what reason are you pursuing us? On our oath we do not know any testimony on your behalf, they are exempt, until they will hear a demand to testify directly from his mouth. The Gemara asks: What is Shmuel teaching us? We learn this in a mishna (35a): If the plaintiff sent a request for testimony with his servant, or if the respondent said to the potential witnesses: I administer an oath to you that if you know any testimony on behalf of the plaintiff, i.e., my opponent in the litigation, you will come and testify on his behalf, and they took a false oath that they have no knowledge of the incident, they are exempt,