Shevuot 27b

ומשני ר' יאשיה דלא מייתר ליה או נפקא ליה דקראי לאו במצוה איירי דסבר לה כר"ע דדריש רבויי ומיעוטי כו' מאי מיעט אין לך דבר הראוי למעט כנשבע לבטל את המצוה ואם זה חייב כ"ש כל שאר שבועות אלא ודאי ביטול מצוה אימעוט וקיום מצוה ממעיט מדליתיה בלאו והן:

איתיה בלא איטיב לאחרים כגון מתנה לעשיר:

ה"ג הכא מי איתא בלא אקיים:

מתני' ה"ג שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה - לקמיה מפרש ל"ל דנקט שבועה שלישית:

אינו חייב אלא אחת שאי' שבועה חלה על שבועה:

גמ' למה לי למיתני שלא אוכל שלא אוכלנה למינקט תרי לישני ליתני שלא אוכל שבועה שלא אוכל:

אבל אמר שבועה שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל ואכלה כולה חייב שתים דחיילא לה שבועה שניה. ואילו שלא אוכלנה כולה משמע אבל מקצתה לא אסר עליו וכי הדר אשתבע שלא אוכל אוסר עצמו בכזית ממנה וכי אכל כזית קמא חייב משום שבועה שניה וכי גמר ואכלה חייב משום שבועה ראשונה אבל האומר תחלה שבועה שלא אוכל אוסר עצמו בכזית ממנה הלכך שניה לא חיילא דבכלל ראשונה היא דכיון דאיתסר בכזית ראשון שוב לא יאכל כלום ממנה כ"ש כולה:

כדרבא דאמר אוכלנה משמע כולה אבל לא אוכל אסר עצמו בכדי אכילה:

עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו ור' יאשיה הא דאיצטריך למיכתב יחדיו בחורש בשור ובחמור שלא יתחייב אפי' אינם קשורים יחד כדאמר בירושלמי דאיצטריך למעוטי קושר אחורי הקרון וגם בלבישת צמר ופשתים איצטריך שלא לאסור אפי' אינן תכופין כגון שני מלבושים אחד של צמר ואחד של פשתים:

אלא אי אמרת בדבר מצוה מאי מיעט וא"ת אימא דמיעט לשנות את הידוע ומילתא דליתא בלהבא לשמואל ומילתא דליתא בלאו והן אליבא דרב וי"ל דשקולים הן כדפרישי' לעיל ואי מרבינן האי מרבינן האי ועוד א"כ ליכתוב לעשות ושלא לעשות ולא בלשון הרעה והטבה:

הא תו ל"ל חיובא הוא דליכא זו היא גירסת הקונט' ודייק מדתנן במתני' תלת זימני שלא אוכל שלא אוכלנה [שלא אוכלנה] ואין נראה דבפרק שני דנדרים (ד' יז.) תנן שבועה שלא אוכל [שבועה] שלא אוכל אינו חייב אלא אחת ולא קתני התם תלתא זימנין ואפ"ה דייק כרבא התם בגמ' (דף יח.) ממתני' מדלא קתני חייב אחת ומדלא קתני אינו אלא אחת וקתני אינו חייב אלא אחת רווחא הוא דלית ליה הא כי מיתשיל על חברתה חיילא לכך נראה כספרים דל"ג במתני' דהכא תלת זימנין ול"ג הא תו ל"ל אלא ה"ג חיובא [הוא] דליכא כו' ודייק מדקתני אינו חייב אלא אחת כדדייק בנדרים ואע"ג דהכא לא מצי למיתני אלא אחת דאיצטריך למיתני. חייב לאשמועי' הא שלא אוכלנה והדר שלא אוכל חייב שתים מ"מ דייק שפיר מדלא קתני חייב אחת:

הכי השתא התם איתא לשניה כו' בפ"ב דנדרים (דף יח.) לא מסיק הכי אלא דחי התם כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת ונראה דהתם ס"ד לפשוט דמיירי כגון דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום וס"ל כרב הונא דאמר התם לעיל דאין נזירות חלה על נזירות ומייתי סייעתא שפיר דהוי השתא דומיא דשבועות ודחי כגון שקבל עליו ב' נזירות בבת אחת ולא דמי לשבועה דהכא בנזירות חיילי תרוייהו להתחייב למנות ב' נזירות זו אחר זו אפי' לא נשאל על הראשון אבל בשמעתין בעי לאתויי סייעתא אפילו אם נאמר דנזירות חלה על נזירות או שקבל עליו שתי נזירות בבת אחת כיון שאותו מנין מנה לשם ראשונה איך. תעלה לו לשניה בראשונה אי לאו משום דאמר אי משכחת שניה רווחא חייל' וה"ה גבי שבועה ומשני דהא לא דמי דהתם איתא לשניה דכי סליק מראשונה חיילא שניה הכא מי איתא לשבועה כלל ונראה דהתם כי פריך לרב הונא דאמר דאין נזירות חלה על נזירות מהך דמי שנדר שתי נזירות ומשני כגון שקיבל שתי נזירות בבת אחת ה"מ לשנויי אע"ג דאין נזירות חלה על נזירות מ"מ אי משכחת רווחא חיילא כדרבא אלא הש"ס משני לפי מה שהמקשה לא אסיק אדעתיה ההיא דרבא הקשה ר"י בר' מאיר כשקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת ונשאל על אחת מהן אמאי לא נשתרי בשניה מ"ש מהא דתנן (נדרים דף סו.) קונם שאיני נהנה לכולכם הותר אחד מהן הותרו כולן ונראה דיש לחלק דהכא כיון דסליק למנין ב' נזירות כקיבל כל אחד בפני עצמה דמי:

אם נשתייר הימנו כזית נשאל עליה נראה דכי לא שייר אלא פחות מכזית דחייב עליה אע"ג דאמר שלא אוכלנה דכי משתבע על הככר אין דעתו שלא ישייר פחות מכזית דאין לך אדם שיאכל ככר שלם שלא יהו מעט פירורין נושרים ממנו דאי מפטר עד שיאכל גם אותו פחות מכזית אמאי קאמר בסמוך דלא חשיב לאיתשולי עליה מ"ש משבועה שלא אוכל כל שהוא דהתם פשיטא שיכול לישאל:

פיס' שהיה בדין שיהיה חייב דברי ר' יהודה בן בתירה כו' שפיר קאמרו ליה רבנן דשבועת מצוה לא תעשה בטול מצוה כקיום מצוה. דבביטול מצוה אם נשבע לבטל ולא ביטל פטור. ואם נשבע לקיים ולא קיים לדבריך חייב ואמר להו ר' יהודה בן בתירה והלא הנשבע להרע לאחרים פטור. אבל להיטיב לאחרים חייב דרביה קרא אע"ג דליתא בלהרע הכא נמי כדרביה קרא קיום מצוה אע"ג דליתא בביטול מצוה.

ורבנן התם איתא לשבועה אם נשבע שלא איטיב לפלוני חייב הכא ליתא אם לא אקיים את המצוה שהנשבע שלא לקיים המצוה הנה נשבע שפטור ולא תמצא שחייב: ירושלמי שבועות אין בהן כרת. מעילה אין בה כרת. על דעת ר' יוחנן דאמר שבועה שלא אוכל מצה אסור לוכל מצה בלילי הפסח.

שבועה שלא אוכל מצה בליל הפסח לוקה ואוכל מצה וכן הנשבע שלא לישב בצל אסור לישב בצל סוכה אבל הנשבע שלא לישב בצל סוכה לוקה ויושב בסוכה דמצוה: ת"ר בספרי דבי רב מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין רשות כו' עד ת"ל מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין רשות. וגרסינן בתחלת נזיר מאי היא קדושא ואבדלתא הרי מושבע עליה מהר סיני. אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות וחלה אשבועתו: (וישב בסוכה) [ירושלמי] אזהרה לשבועת הרשות מנין לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין: מתני' שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה. אינו חייב אלא אחת.

וזו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. ואוקימנא אם נשבע שלא אוכלנה והדר נשבע שלא יאכל ככר זו חייב שתים כדרבא דאמר שבועה שלא אוכל זו אפילו אכל כזית ממנה חייב. ואם נשבע אח"כ שלא אוכלנה כבר פשטה שבועתו הראשונה בכולה ואין שבועה חלה על שובעה אבל אמר שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה. ואם נשבע אח"כ שלא יאכל ככר זו. חלה השבועה אמקצתה. דייקינן אמתני' דקתני אינו חייב אלא אחת חיובא הוא דלא מחייב אשאר שבועות. אבל שבועה קיימא לה.

דאי משכחת רווחא חיילא למאי הלכתא לכדרבה דאמר נשאל על הראשונה ובטלה חלה השניה תחתיה. ואתינן לסיועי מהא דתני מי שנזר שתי נזירות ומנה את הראשונה כו'.

ודחינן הכי השתא התם גבי נזירות איתנהו תרווייהו וכי שלים ראשונה חיילא שניה הכא השבועה השניה בלא שאלה על הראשונה מי איתא לשניה כלל:

אמר רבא נשבע על ככר ואכלה אם נשתייר ממנה כזית נשאל עליה אכלה כולה אינו נשאל עליה.

שבועה שלא אוכל (ואכל) ככר זו [ואכל ממנה] כזית חייב משום דמקצתה נמי בכלל השבועה היא, ומי' כולה נמי בכלל השבועה היא, ואכל אכילה ואכילה ממנה נשבע.

שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה בין שאמר שבועה שלא אוכלנה לככר זו בין שהיתה מונחת לפניו ואמר שבועה שלא אוכלנה, כיון שהזכיר כנגדה של ככר דוקא כולה קאמר, ואינו נאסר במקצתה, וכן הדין באומר שבועה שאוכל ככר זו שחייב לאכול את כולו דעלכל כזית וכזית נשבע.

הא דאמרינן קמ"ל חיובא הוא דליכא הא שבועה מיהא איכא דאי משכח רוחא חילא. הכין הלכתא וכדאמר רבא שאם נשאל על הראשונה חלה שניה תחתיה, ואע"ג דאתינא לסיועיה ממי שנזר שתי נזירות ודחי לה דלא דמי לה, סיועא הוא דדחי' דלא תסייעיה מינה הא דיוקא דמתני' דידן ודרבא לא דחי', ותמה אני על הר"ן ז"ל שלא כתבה בהלכות, ונראה דעתו שדחויה היא מדדחי' סייעתא. מאי אריא כזית אפילו כל דהו נמי כזית חשוב ואי לא [לא] חשיב, פירש הרמב"ן ז"ל: לא שייר כזית לאחשיב וכבר עבר על שבועתו ומשום הכי אינו נשאלעליה, ובירושלמי (ה"א) גבי פלוגתא דר"ע ורבנן באכל כלשהו מה מפקא מביניהון שבועה שלא אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהו, על דעתיה דר"ע פטור, פירוש דהא אמר' (לעיל שבועות יא, ב) כל שהוא שמה אכילה, הילכך אכתי אשתייר בה שיעור אכילה, על דעתין דרבנין חייב, דהא אמרינן דכל שהו לא שמה אכילה, הילכך לא הוי מידי דהוי אכילה, אוף בשבועות ביטוי כן שבועה אשתי נהנית לי אם אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהו, דעת דעתיה דר' עקיבא אשתו מותרת על דעתין דרבנין אשתו אסורה, ופירוש כגון שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו כולה, אבל בסתם הא אמר רבא כיון שאכל ממנה כזית חייב ע"כ, ואני תמה א"כ לר' עקיבא היאך מתחייב בה לעולם, והא א"א בלא פירורי', ושמא שייר דוקא קאמר כלומר שייר לפניו ממנה כל שהוא שהיה יכול לאכול כדרכו בככר דעלמא, אבל פירורים לא חשיבי ולא על הפירורים נתכוון.

אא"ב בדבר הרשות וכו' אא"א בדבר מצו' כתיב מאי קא ממעט פי' דליכא לפרושי דמיעט מידי דליתי' בלאו והן או דליתי' בלהבא בפלוגתא דרב ושמואל דההיא מגופי' נפקא בלא טעמא דמיעט וכדפי' לעיל:

טעמא דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אוכלנ' וכו' עד כדרבא דאמר רבא שבוע' שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנ' כזית חייב פי' דהכי משמע לישנא שלא אוכל שיעור אכיל' מככר זו ולא נקט ככר זו אלא למישרי נפשי' באחריני וכן הלכתא ולענין הנשבע שבוע' שאוכל ככר זו י"א דפטר נפשי' בכזית דומיא דשלא אוכל דהכי נמי משמע שיאכל שיעור אכיל' מככר ומורי הרא"ה ז"ל הי' או' בשם רבותיו דלא פטר נפשי' עד דאכיל את (נפשי') [כולי'] דבלא אוכל דאתי למיסר נפשי' שריא מיעוטא בתר מיעוטא דאסר נפשי' אף בכזית אבל באוכל דאתי לחיובי' נפשי' שרי רבויי דבעי לחיובי' נפשי' באכילת כל הככר ולא עוד אלא דאפי' בשבוע' שלא אוכל כתיבא שבוע' בכל הככר דהא מחויב על כל כזית וכזית שבה וכדאמרינן לקמן מגו דמהנייא שאל' לכזית בתרא מהנייא נמי לכזית קמא אלמא בכל כזית וכזית שבה אסר נפשיה ואי תימא כי אמר שבוע' שלא אוכל ככר זו כתיבא שבועה בכול' ונתחייב לאוכלה כולה א"כ ליכא הפרש' בין שבוע' שאוכל ככר זו או שבוע' שאוכלנ' דבין בזו ובין בזו חייב לאוכלה או אפשר שאמר שאוכלנ' לא חייב עצמו בכולה אלא היכא דאיתא לכולה קמיה ואם איבד מקצתה פטור מאכילת הנשאר וכשנשבע שאוכל ככר זו נתחייב בכולה היכא דאיתא או במאי דאישתאיר מינה דומיא דשלא אוכל דאיתסר בכזית ממנה וכן בכל כזית וכזית וכן נרא' עיקר וכן היה אומר מורי הרב ז"ל נשבע לפרוע לחביר סך ידוע ואינו יכול לפרוע ויכול לפרוע מקצת דעל כולי' ועל מקצתי' משתבע כיון דאיכא הנאה במקצתי' ולאפוקי נשבע ללכת במקום מסויים שאם אינו יכול להגיע שם אין לו ללכת למקום שיכול דהא ליכא הנאה באותו מקצת וכן כל כיוצא בזה:

בגירסת רש"י ז"ל הא תו למ"ל הא קמ"ל חיובא הוא דליכא וכו' ופירושא למ"ל למיתני לא אוכלנ' לא אוכלנ' תרי זמני דבשלמ' לא אוכל ולא אוכלנ' סגי לי' משו' דיוקא דאמרינן לעיל דאי אמר איפכא מחייב תרתי אבל לא אוכלנ' תרי זמני למ"ל ופריק דמיתורא קמ"ל דחיובא הוא דליכא הא שבוע' איכא ואפי' ללא אוכלנ' תניינא אם נשאל על שבוע' דלקמה ואין גי' זו נכונה דבלאו האי יתורא שמעינן לה מלישנא דמתני' גופה וגי' שלנו עיקר וה"פ חיובא הוא דליכא שבוע' איכא פי' מדקתני אינו חייב אלא א' ולא קתני אין השניה כלום משמע דחיובא הוא דליכא אלא בא' אבל שבוע' בתרתי איתה ותלוי' ועומדת היא שאם נשאל על הא' לחכם עלתה שניה תחתיה וחייב א' על השני' וק"ל לכולהו נוסחי אמאי לא קתני הכא והשני' שבוע' שוא וכדקתני לקמן שבועה שאוכל ככר זו שבוע' שלא אוכלנ' השנית שבועת שוא דהתם נמי אי איתשיל אקמייתא שניה חלה עליו ואסור לאוכלה וי"ל דבשלמא התם ששבוע' האחרונ' הפך הראשונ' ואין לו לקיימה כל שלא נשאל על הראשונ' ראוי לקרותה מעתה שבועת שוא אבל הכא שהשבוע' הב' קיום הוא לראשונה ועל קושטא אישתבע לה אלא שכבר מושבע עליה אין ראוי לקרותה שבועת שוא כיון דאיתא היכא דנשאל על הראשונה וזה נ"ל ברור:

דאמר רבא שאם נשאל על הראשונ' עלתה לו שניה תחתיה פי' רש"י ז"ל שהוא נאסר בככר זו משום שבוע' שניה עכ"ל ודייקי בתוס' מהאי לישנא דס"ל למרן ז"ל דדוקא כשנשאל על הראשונה קודם אכילת ככר אבל אם נשאל על הראשונה לאחר אכילת הככר תו לא חיילא שניה למפרע על מה שאכל בהיתר שבוע' שניה ובמה שנשאל על הראשונה נפטר מחיוב שבועתו הילכך אמר שבוע' שלא אוכל ככר זו שבוע' שלא אוכלנ' ואכל מקצתה ונשאל על שבועה א' מותר במה שנשאר ממנה דהא בשבוע' שלא אוכלנה לא נאסר אלא בכולה מדרבא קמיירא דלעיל מה שאכל ממנה בהיתר שבוע' שניה אינו מצרפי למפרע עם הנשאר ממנה (כל) שיאסור באכילת הנשאר לדון אותו עם מה שאכל למפרע שאכלה כולה באיסור וכן כל כיוצא בזה אבל רבותינו בעלי התוס' ז"ל אומרים דלהכי נקט רבא עלתה לו שני' תחתיה לומר שהיא חלה תחתיה אף למפרע וצריך להשאל על שתיהם הילכך לדידן דקי"ל כאמימר דלקמן דאכל' כולה (נשבע) [נשאל] עליה נשבע שלא אוכלנה ואכלה צריך להשאל על שתי השבועות והביאו עוד ראיה לדבריהם מהא דאתי לסיועי הא דרבא מהא דתנן במי שנזר שתי נזירות ומנה את הראשונה וכו' והא התם כשנשאל על הראשונה ליתיה בעולם ואפ"ה חלה שנים תחתיה באותו מנין ואינו צריך מנין אחר:

לימא מסייע ליה וכו' עד הכי השתא איתא לשנייה וכו' פי' דמי שקבל עליו ב' נזירות ואפי' באומר הריני נזיר היום חייב הוא לנהוג ב' נזירות דנפקא לן מדכתיב נזיר להזיר שהנזירות חלה על נזירות וכי נפיק מנזירות קמא מני נזירות בתרא שכך גזירת הכתוב נמצא שהמנין הראשונה שמנה ראוי הוא גם לנזירות הב' דהא הריני נזיר היום קאמר שהוא ל' יום הא' ונזירות קמייתא הוא דדחי לה לנזירות בתרא מל' יום אלו וכי שלמה האי נזירות חייב באידך הילכך דינא הוא דכי מיתשיל אקמייתא דחיילה שניה וגם למפרע כאלו נמנה על הב' אבל הכא מי איתא לשניה כלל הילכך כי מיתשיל אקמייתא ליכא למימר דתיחול שניה ואפי' איתיה לככר בעולם וכ"ש דתיחול למפרע היכא דליתיה כפי' התוס' ואידחייא לה סייעתא ומיהו מימרא דרבא לא אידחייא והלכתא היא דהא ליכא מאן דפליג עלה בעיקר דינא. אמר רבא נשבע על ככר וכו' ה"ד אי דאמר שלא אוכל מכזית קמא עבדיה לאיסורי' לאו למימרא דעבדיה לכוליה איסורא ודאישתרי במאי דאישתרי מיניה דהא על כל כזית וכזית מינה איתסר אלא לומר שכבר עבר על שבועתו בכזית שאכל אי דאמר שלא אוכלנה לא עבר על שבועתו עד שיאכלנה כולה לגמרי שלא ישאר ממנה משהו:

המשנה החמשית והכונה בה בביאור ענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת וזו היא שבועת בטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד אמר הר"ם פי' כשאמ' שבועה שלא אוכלנה ואמר אחר כך שבועה שלא אוכל ואכלה חייב שתיים שאמרו שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כלה ואמרו אח"כ שלא אוכל ואפי' אכל ממנה כזית ולפיכך חייב משאכל ממנה כזית וכשסיים אכילתה חייב שתים וזה כשהקדים שלא אוכל כמו שמשלנו:

אמר המאירי שבועה שלא אוכל ככר זו ונשבע פעם אחרת עליה שבועה שלא אוכלנה וכן כמה פעמים ואכלה אינה חייב אלא אחת והיא על השבועה הראשונה שבשעה שנשבע שלא יאכלנה נעשית אסורה עליו כאלו היה מושבע עליה מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה אלא שאין בשבועתו שוא הואיל ודרך הערה (ו)חזר ונשבע על הדרך שכתבנו למעלה ומ"מ אם אכלה לוקה על השבועה השניה משום שוא וכמו שכתבנו למעלה ויש חולקי' בזו זו היא שבועת בטוי כלומ' כל מה שהזכרנו בפרק זה עד עתה הוא מדיני שבועת בטוי שאמרנו עליה שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד:

זהו ביאור המשנה והלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

זה שביארנו במשנה שאינו חייב אלא אחת דוקא כשהשבועות הן על הסדר האמור ר"ל שמתחלה אמר שבועה שלא אוכל ככר זו ואח"כ אמ' שבועה שלא אוכלנה או שנשבע בשתיהן בלשון אחד או בשתיהן שבועה שלא אוכל ככר זו או מככר זו או שבועה שלא אוכלנה לככר זו אבל אם נשבע החלה שבועה שלא אוכלנה לככר זו ואח"כ אמר שבועה שלא אוכל ממנה או שבועה שלא אוכל ככר זו או מככר זו חייב שתים שלשונות אלו ר"ל בין שלא אוכל ממנה בין שלא אוכל מככר זו בין שלא אוכל ככר זו בכלם חלה שבועתו על כזית אבל שלא אוכלנה או שלא אוכלנה לככר זו אין הלשון נופל [אלא] על כלה ונמצא שכשנשבע תחלה לא אוכלנה לא עבר על שבועתו אא"כ אכל את כלה וכשחזר ואמ' שבועה שלא אוכל ככר זו או ממנה או מככר זו שבועתו מתחדשת אפי' על אכילת כזית וכשאכל את כלה נתחייב אחת משאכל כזית ואחת משהשלימה:

אע"פ שביארנו בנשבע שלא יאכל ככר זו ואח"כ נשבע פעם אחרת שלא יאכלנה שהראשונה נעשית עליו אסורה וכמושבע עליה מהר סיני ואין שבועה שניה חלה עליה מ"מ שבועה שניה שבועה היא אלא שתלויה ועומדת ואם נשאל על השבועה הראשונה הרי זו חלה לאלתר ונעשית אסורה מצד השבועה השניה ולא נדונה לככר זו כאסורה מצד עצמה לגמרי מכח שבועה הראשונה עד שנדון את השבועה השניה כמי שאינה אלא שהיא תלויה ועומדת על הדרך שביארנו ומ"מ כל שלא נשאל על הראשונה אין לו שאלה על השניה שאין מתירין נדר או שבועה שעדין לא חלו ותמהני על גדולי המחברים שהזכירו בה לשון שאלה והוא שכתבו נשאל בשניה חייב בראשונה לבד:

מי שנדר שתי נזיריות ומנה את הראשונה ואח"כ נשאל על הראשונה הרי מה שמנה עולה לו לנזירות שניה שהיתה ראויה לבא אחר הראשונה ומביא קרבנותיו ומגלח ויצא לו מכלל נזירות ולא סוף דבר בשלא הפריש קרבנותיו שעדין לא נשלם הראשון שהרי קרבן מכלל הנזירות הוא שאף בששומר את הנזירות כתקנה צריך להביאו וראוי לומר שתהא בו שאלה מתוך שהשאלה מועילה לענין הקרבנות שלא להביאן מועילה למפרע לענין ימים שמנה אלא אפי' הפריש קרבנותיו ואפי' כפר ר"ל [שהביאן] ואפי' גלח שנעשו כל עניני הנזירות שיש שאלה בענין זה אפי' לאחר שנשלם להפקיע מה שנמנה כמי שאינו ולפרוע במנינו מה שהיה ראוי לחול אחריו שמי גרם לשניה שלא תחול ראשונה והרי אינה כלומ' מי גרם לשניה שלא תחול בימים שהיה מונה את הראשונה ראשונה והרי אינה וכמי שלא היה שם מעולם ולא היה מנין זה אלא לשניה:

תוספות בד"ה הא תו למה כו' ואע"ג דהכא לא מצי למתני אלא אחת דאיצטריך כו' עכ"ל דאי לא הוה תני חייב לא הוה דייקינן דבאמר שלא אוכלנה והדר שלא אוכל דחייב תרתי אלא דהכא הוה שבועה א' ורווחא לא שבקה לשבועה דשלא אוכלנה אפילו בנשאל על הראשונה משא"כ באמר שלא אוכל דהוסיף בשבועה שניה על כל כזית ורווחא הוא דשבקה לה בנשאל על הראשונה אבל בלא נשאל על הראשונה אף באמר שלא אוכלנה והדר שלא אוכל לא הוה מיחייב תרתי אי לא דקתני לשון חייב אלא דה"מ למתני חייב א' ועיין באבן ל"ב:

בד"ה אם נשתייר כו' נראה דכי לא שייר אלא פחות מכזית דחייב כו' עכ"ל היינו לשנוייא דמסיק אי שייר כזית חשיב לאתשולי ביה כו' אבל לפי דברי המקשה דקאמר מאי אריא כזית אפילו כל שהוא נמי וודאי דהוה ס"ל דאינו חייב בשייר בפחות מכזית ועדיין לא עבר על שבועתו ועיין בפרש"י ובר"ן: