Commentary page
Shevuot 22b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerShevuot 22b
Shevuot 22b. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 486 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ואכל עפר פטור דלאו בר אכילה היא:
ע"י תערובת עם הענבים:
דעתו אמשהו את"ל עפר במשהו:
נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה אם תמצא לומר בשאר כל אדם בכזית נזיר מאי מי אמרינן כיון דכזית אסור עליה ויודע הוא שאין שבועה חלה עליו:
כי אשתבע אהיתירא אשתבע על פחות מכזית שלא היה מושבע עליו מסיני:
דעתיה אכזית ואין כאן שבועה:
אי אתה מוצא שיתחייב אא"כ נאסר בשבועתו בחצי שיעור שאינו מושבע עליו מסיני והיכי משכחת לה אי במפרש ואליבא דרבנן אי בסתם לר' עקיבא:
והא נבילה דכי חרצן לנזיר דמיא וקאמר ריש לקיש דאי אתה מוצא אליבא דרבנן אלא במפרש ולא אמרי' אפילו בסתם נמי דעתיה אמשהו דכי אשתבע אהיתירא אשתבע דכעפר דמיא דלא חזיא לאכילה לישראל:
8 more comments on this page.
Rashi on Shevuot 22b · Sefaria
Tosafot
וחכמים אומרים בין הוא בין חבירו לא מעל כו' משמע. דכ"ע מודו בקונמות דאין להן פדיון דאפי' רבי מאיר דאמר יש מעילה בקונמות מודה דאין לו פדיון והקשה הר' יצחק בן רבינו מאיר דבריש האשה רבה (יבמות פח. ושם) אמר אי קסבר יש מעילה בקונמות משום דבידו לפדותו הוא ותירץ ר"ת דקונמות דאסר אכ"ע יש להן פדיון לר"מ כיון דדמיא להקדש תדע מדנקט ככר זו עלי הקדש וא"ת וניפלוג בקונם גופיה וי"ל דאה"נ ובקונם גופיה מפליג ורישא נמי איירי בקונם וככר זו הקדש היינו כהקדש דהא לר"מ לא שני ליה בין קרבן לכקרבן בין אימרא לכאימרא כדאיתא בספ"ק דנדרים (דף יג.) ה"ה בין הקדש לכהקדש כיון דדעתיה אקונם א"נ איירי בפירש בהדיא כהקדש ואיידי דנקט בסיפא ככר זו עלי הקדש דלא איצטריך לפרש כהקדש כיון דאמר עלי תנא נמי רישא ככר זו הקדש וחכמים דאמרי בין הוא בין חבירו לא מעל פליגי נמי ארישא וברוב ספרים גרס בר"פ אין בין המודר (נדרים לה.) בין כך ובין כך לא מעל ואית ספרים דגרסי אחד זה ואחד זה לא מעל וגרסי נמי התם ברישא קונם ככר זו הקדש:
נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן איידי דקאי בחרצן נקט חרצן וה"ה דמצי למיבעי בחלב ונבילה בכל אדם אבל אין לפרש דנקט חרצן משום דאית בה תרתי שמושבע ועומד ולא אכלי ליה בעיניה ואיכא למימר טפי דדעתיה אכל שהוא דהא מנבילה וטריפה פשיט ליה:
אהתירא קמשתבע אפילו לרבי יוחנן דאמר (יומא דף עג:) חצי שיעור אסור מן התורה אתיא בעיא דרב אשי דמסתמא כר' יוחנן סבירא ליה דקיימא לן כוותיה והיינו טעמא דכיון דליכא אלא איסורא בעלמא לא חשיב ליה מושבע ועומד א"נ לרבי יוחנן נפרש אהיתירא קמשתבע כגון ליהנות שלא כדרך הנאתו דקיימא לן (פסחים דף כד:) כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן ואפילו איסור בעלמא ליכא מדאורייתא אלא מדרבנן:
תא ונטעום מידי ואזלי ואכלי ושתו ואי שתיה לאו בכלל אכילה הוא היה להן להזכיר. גם השתיה ולפי הספרים דל"ג אלא אזלי ושתו ניחא טפי וא"ת מה ענין טעימה אצל אכילה ויש לומר שמא בלשונם הוו קרו לאכילה טעימה:
איבעית אימא קרא כו' בספ"ק דקדושין (דף לה:) גבי כל שישנו בהשחתה אמר הכי וכן בכמה מקומות ותימה כיון דאיכא סברא ל"ל קרא דהכי פריך בפ"ב דכתובות (דף כב.) גבי הא דאמר רב הונא מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר למה לי קרא סברא הוא הוא אסרה הוא שרי לה ויש לחלק דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הפסוק להשמיענו הסברא:
Tosafot on Shevuot 22b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
ואקשינן וסברי רבנן יש מעילה בקונמות והתניא וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה לא מעל שאין מעילה בקינמות. ופרקינן איפוך ואימא ר' מאיר אומר אחד זה ואחד זה לא מעל כו':
אמר רבא שבועה דלא אוכל ואכל עפר פטור בעי (רבה) [רבא] שבועה שלא אוכל עפר בכמה כו'. ותוב הוי בעי שבועה שלא אוכל חרצן בכמה ועלו תרוייהו בתיקו:
בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דכזית מושבע מהר סיני הוא דכתיב מחרצנים ועד זג דעתיה אמשהו. או דלמא כיון דאדכר אכילה דעתיה אכזית:
ת"ש שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב בשבועתו והוינן בה אמאי חייב מושבע מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה.
ואוקמה ריש לקיש במפרש חצי שיעור כלומר נשבע שלא יאכל נבלה חצי שיעור שחייב לרבנן וכ"ש לר"ע והא נבלה דמושבע עליה מהר סיני הוא.
וטעמא דפריש חצי זית דהוא פחות מכשיעור הא לא פריש דעתיה אכזית ש"מ לא מיחייב נזיר שנשבע בחרצן אלא בכזית ש"מ. אי הכי תפשוט הא דבעי רבא עפר בכמה תפשוט עד דאיכא כזית דהא נבלה כמו עפר הוא.
וטעמא דפריש חצי זית הא לא פריש הא אמרת דעתיה אכזית ודחי לא דמי לנבלה דנבלה בת אכילה היא.
ואריא הוא דרביע עליה ואין כח לאדם לוכל ממנה אבל עפר לאו בר אכילה הוא כלל:
2 more comments on this page.
Rabbeinu Chananel on Shevuot 22b · Sefaria
Rashba
כיון דכזית איסורא דאורייתא כי משתבע ק"ל והא קימ"ל כר"י דאמר (יומא עג, ב) דאמר חצי שיעור דאורייתא, וליכא למימר דלבעי רב אשי אליבא (דר"ע) [דר"ל] ודלא כהלכתא, ונראה לי דאדר' יוחנן בעי לה ובכולל, וקרי ליה היתירא לחצי שיעור משום דלא מחייב קרבן, והכי קאמר כי משתבע לאסור עצמו בחצי שיעור ולזרז עצמו שלא יאכל ממנו, ואם אכל שיהא חייב מלקות במזיד במפרש חצי שיעור, וא"נ בקרבן בשוגג.
איבעית אימא קרא אי בעית אימא סברא ואם תאמר ועוד סברא לקרא, י"ל דהכי קאמר אי בעית אימא קרא, וא"ת בנדרים הלך אחר לשון בני אדם (נדרים ל, ב), האי איכא סברא דלשון בני אדם נמי כך הוא, דא"ל אי נמי לחבריה נטעום מידי ואזלי ושתי ולא גר' ואזלי ואכלי ושתו.
Rashba on Shevuot 22b · Sefaria
Ritva
גירסת רש"י ורוב הספרים אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור פי' דסתם אכילה לא משמע אלא מידי דבר אכילה וה"נ לפי גי' זו שאם אמר שבועה שאוכל ואכל עפר שלא יצא י"ח שבועתו ולהאי גי' אתי שפיר מאי דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה והר"ם ז"ל גורס אמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומ' נפטר משבועתו דס"ל כי שבועה שאוכל דבעי לחיובי נפשיה בכל מידי בעי למיפט' נפשי' אפי' בכל דהו עפר והיינו דקמקבל עלה שבוע' שלא אוכל עפר בכמה דיינינן ליה נמי בכל דהו כאידך דכיון דנחית לעפרא אפי' לכל דהוא נחית א"ד דבאיסורא אפי' כי פריש עפרא לא אסר נפשיה אלא בכזית:
בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן פי' ובעיין אם תמצא לומר דבעפר שיעורו בכל דהו כיון דלאו בר אכילה אי דיינינן הכי בחרצן כיון דאיהו נמי לא הוה בעיניה בר אכילה או דלמא כיון דמתאכיל ע"י תערובת שיעורו בכזית ואמרינן בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן וכו' פי' את"ל דגבי ישראל בכל דהוא כ"ש הכא אבל את"ל דבישראל בכזית הכא מבעי ליה משום דבכזית כבר היה אסור ועומד ואומרים התוס' וה"ה דמצי למבעי בישראל שאסר ע"ע חלב או איסר אחר אלא דנקט חרצן בנזיר משום דאיירי ביה דליכא למימר דדוקא נקט חרצן בנזיר משום דלא מתאכיל או משם סחור סחור לכרמא לא תקרב דא"כ היכי פשיט לי' דהוי בכזית מנבילות דשאני התם דמידי דבר אכילה ולית ביה טעמא דנזיר אלא ודאי כדאמרן:
או דלמא כו' דעתיה אכזית פירוש רש"י ז"ל ואין כאן שבועה ונראה מדברי רבינו ז"ל דנזירות חיוב גברא הוא דאי איסור חפצא הוא הא ק"ל שהשבועה חלה על הנדר ונדר על שבועה לקיים דהאי איסור חפצא והאי איסור גברא וכן הוא בירושלמי וכדברירנא במסכת נדרים על משנת יש נדר בתוך נדר וכן עיקר דהא נזיר לא אסר עליה מידי אלא שקבל עליו נזירות ורחמנא אסריה ביוצא מן הגפן בטומאת מתים כשם שאסר לישראל חזיר ונבילה ואסר לכהנים טומאה והא דמשמע דלא מיתסר מדין נזירותו אלא בכזית דעת הרמב"ן ז"ל דבעיין לר"ל דסבר חצי שיעור אינו אסור מן התורה דאלו לר"י כיון דסבר דחצי שיעור אסור מן התורה הרי הוא מושבע ועומד עליו וזמנין דבעי הש"ס סתם אליבא דחד ואפילו דלית הלכתא כוותיה ואחרים כתבו דאפילו לר"י בעי לה דכיון דלית בחצי שיעור מלקות ולא קרבן ולא כרת לא חשיב ליה מושבע ועומד מהר סיני לענין זה וחייל עליה איסור שבועה כאיסור חמור דחל על איסור קל ואפילו מאן דלא מודה בעלמא מודה הכא וזה עיקר:
אלא תפשוט דבעי רבא ודחינן לה ונראה דדוקא הא דעפר הוא דבעי למפשט אבל ישראל בחרצן לא אמרינן תפשוט דהא מכלל בעייא דרב אסי אפשר דההיא בכזית:
אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא איכא דק"ל כיון דאית סברא קרא למ"ל דהכי אמרינן בפ"ב דכתובות גבי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ולאו מלתא היא דהכא אתינן לחיוביה בין שנשבע ע"ד לשון הקדש ובין שנשבע על דעת לשון בני אדם:
ה"ג דאמר איניש לחבריה נטעום מידי ואזלו ושתו ול"ג ואזלו ואכלו ושתו דדלמא שהצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה אבל אי שתו לחוד משמע שהשתיה לשון אכילה שאל"כ לא היו אומרים הרבה ועושין מעט וא"ת ודלמא שאני נטעום וי"ל דנטעום בלשונם היו רגילין בו במקום לשון אכילה:
Ritva on Shevuot 22b · Sefaria
Meiri
מי שאמ' שבועה שאכל היום ולא אכל אלא עפר פטור שהרי מ"מ אכל ויש גורסין בזו שאם אמ' שבועה שלא אוכל היום ואכל עפר פטור שאכילת עפר אינה אכילה ולענין פסק שתיהן אמת שלענין שבועה שאוכל הוא מתכוין באכילתה לקיום שבועה ונמצא הוא עושה אותה בת אכילה ולענין שלא אוכל מתכוין הוא לצער את עצמו ואינו מתכוין למניעת אכילה מה שאינו ראוי לאכילה כלל ומ"מ אם אמ' בפי' שבועה שלא אוכל עפר ואכל חייב אם אכל כזית אבל בפחות מכזית הדבר בספק כמו שכתבנו למעלה וכן אם אמ' שבועה שלא אוכל חרצן ואכל אם אכל כזית חייב ואם פחות מכזית הדבר בספק שמא מאחר שאינו בר אכילה לכל שהו הוא מכוין או שמא אינו מתכוין אלא לכזית אפי' היה הנשבע נזיר שהוא אסור מצד עצמו בחרצן בשיעור כזית אין אומרין בברור שעל פחות מכזית הוא מכוין אלא שמא על כזית ואין בו חיוב שבועת ביטוי שהרי בכזית מושבע ועומד הוא והרי הוא כאומר שבועה שלא אוכל נבלות שאין שבועה חלה עליו אלא בכולל דברים המותרין עמהם או במפרש חצי שיעור לשיטתנו כמו שביארנו:
המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים אמר הר"ם פי' באמרו שלא אוכל ולא אשתה גלי אדעתיה שאמרו שלא אוכל אכילה לבדה בלא שתייה ולפיכך חייב שתים שבועה שלא אוכל ואכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורים ופת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת פי' לפי שבכל עת שהיה יכול לומר שלא אוכל פת חטים וכן של שעורים וכן של כוסמין ובכפלו גלי אדעתיה שחייב עצמו שבועה על כל אחת מהם שבועה שלא אשתה ושתה משקי' הרבה אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת פי' יתכן היותו חייב על כל אחת בענין זה והוא שיאמר לו חברו בא ושתה עמי יין ושמן ודבש ואמ' לו שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש לפיכך חייב על כל אחת ואחת לפי שהיה יכול לומ' שבועה שלא אשתה עמך ולא אמ' יין ושמן ודבש אלא לחלק ולפיכך חייב על כל אחת ואחת:
אמר המאירי שבועה שלא אוכל בסתם ר"ל שלא פירט שלא אוכל דבר זה או שלא אוכל סתם ואכל ושתה בפעם אחת אינו חייב אלא אחת הן למלקות בזדון הן לחטאת בשוגג בהעלמה אחת ששתיה בכלל אכילה היא והכל נכלל באכילה ולמדת לפי דרכך שאם נשבע שלא יאכל ושתה חייב שהשתייה אכילה היא הא אם אמר שבועה שלא אשתה ואכל אין בזה כלום שאין אכילה בכלל שתיה כמו שביארנו בגמרא ואף בשבועה שלא אוכל שביארנו שהשתייה בכלל השבועה דוקא בשלא אוכל סתם כמו שפירשנו שאלו אמ' שלא אוכל דבר פלני הרי אף בשאר מינין הוא מותר כל שכן בשתיה:
שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים שאע"פ שהשתיה בכלל אכילה היא הואיל ופירט ואמ' שלא אשתה גלה בדעתו שלא כלל השתיה בכלל האכילה ונמצא כנשבע על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו:
שבועה שלא אוכל בסתם ואכל הרבה מינין בהתראה אחת במזיד או בהעלמה אחת בשוגג כגון שאכל פת חטי' ופת שעורים ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת שהרי כל המאכלות נעשו לו איסור אחד ואפי' היו חולקין במינין כגון בשר ופירו' ופת וכלן מצטרפות לכזית אבל אם פירט שבועתו על כלן כגון שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין ואכל מכלן חייב על כל אחת ואחת שלא הזכיר מלת פת בכלן אלא לחלק שבועה לכל אחת ואחת ומעתה כל אחת שבועה בפני עצמה היא ואינן מצטרפות לכזית הא אם לא הזכיר מלת פת בכלן אלא שלא אוכל פת חטים ושעורים וכוסמין אינו חייב אלא אחת שלא באו פרטים אלו (אלא) לחול שבועה על כל אחת ואחת אלא להתיר עצמו במינים אחרים וכן הדין אם אמ' שבועה שלא אוכל פת ובשר וקטנית שאין כאן אלא שבועה אחת וכלן מצטרפות לכזית:
ואח"כ הוא מזכיר משנה אחרת בדומה לה שאם אמר שבועה שלא אשתה ושתה משקין הרבה אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת ולפי מה שהזכרנו לא היה לנו לומר כן שהרי אין כאן מלות אמצעיות מיותרות שיהא ייתורן גורם לנו לומ' שאלו באו אלא לחלק כגון שיאמר משקה משקה על הדרך שאמרו בפת פת ולפיכך פי' בגמ' שכל שאמר כן אינו חייב אלא אחת שלא כיון לחלק אלא להתיר עצמו במינין אחרים אלא שמשנה זו ר"ל שלא אשתה יין ושמן ודבש פרשוה במסרב בחברו לבא ולשתות עמו יין ושמן ודבש ואמ' לו שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ומתוך שהיה מספיק לו לומ' שבועה שאיני שותה עמך או שאיני שותה מאלו וחזר ופרט גלה בדעתו שלחלק שבועה על כל מין ומין הוא מתכוין ולפיכך חייב על כל אחת ואחת ואין מצטרפין זה עם זה וכן הדין אם היו מונחין לפניו שמתוך שהיה מספיק לו לומ' שבועה שלא אשתה מאלו וממיניהם והוא פורט את כלם לא נתכון אלא לחלק וכן כל כיוצא באלו לפי מה שעיני דיין רואות:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה להשלמת ענינים אלו עם שאר דברי' שנתגלגלו בה אלו הן:
כבר התבאר שכהנים שתויי יין אסור להם ליכנס למקדש ולעבוד ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה והוא חייב מיתה בידי שמים והוא שישתה רביעית כמו שביארנו בסנהדרין אבל אם היה שכור משאר המשכרים כגון שאכל תמרים או דבילה קעילית או שתה חלב וכיוצא באלו מדברים המשכרים והמשבשים ונכנס למקדש ועבד חייב מלקות ועבודתו כשרה שאין חילול עבודה אלא בשכרות הבא מחמת היין ובנזיר מ"מ לא נאסרו דברים שאינן ממין הגפן אע"פ שהם משכרים אלא מותר בהם לכתחלה:
1 more comments on this page.
Meiri on Shevuot 22b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרש"י בד"ה דעתו כו' נזיר שאמר כו' את"ל בשאר כל אדם בכזית בנזיר מאי כו' עכ"ל ר"ל בחרצן באת"ל בשאר כל אדם בעי כזית כמו בחלב ונבילה מיבעיא ליה בנזיר בין בחרצן בין בחלב ונבילה דלפום את"ל דהשתא אין חילוק ביניהם וכמו שכתבו התוספות דלא נקט הך איבעיא באת"ל בחרצן אלא משום דקאי בחרצן והך איבעיא דלעיל בחרצן בכל אדם לא איפשיטא דכיון דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו וסלקא בתיקו ולא איפשיט חרצן הכא בנזיר מנבילה וטריפה אלא לפום סברא דהשתא באת"ל דבשאר כל אדם בעי כזית ואל תשיבני מסוגית התלמוד דהיכא דמיבעיא ליה באת"ל אי איפשיט איבעיא בתרייתא אפשיטא נמי קמייתא כיון דמתאמרא באת"ל היינו היכא דהאבעיות אזלי באת"ל מכח סברא מהקמייתא לא סלקא בתיקו אבל הכא דלא אזלי הנך אבעיות באת"ל מכח סברא דבקמייתא איכא טעמא משום כיון דלא בעיניה ובתרייתא איכא טעמא אחרינא כיון דכזית דאיסורא כו' אי נמי דאפשיטא ונ"מ לענין נבילה וחלב לא אפשיטא קמייתא בחרצן ולהכי סלקא בתיקו ולא הוה איצטריך ליה למנקט להך בתרייתא בחרצן ובאת"ל דהא בחלב ונבילה ה"מ למיבעיא אלא משום דקאי בחרצן נקט בחרצן כמ"ש התוספות ואבן ל"ב האריך בקושיות בזה בגמרא ובדברי התוס' ואין צורך וק"ל:
Chidushei Halachot on Shevuot 22b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Shevuot, daf 22, Amud Bet, about 486 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 112 words
Opens “וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין הוּא וּבֵין חֲבֵירוֹ לֹא…”
- Segment 221 words
Opens “אֵיפוֹךְ: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה לֹא מָעַל,…”
- Segment 325 words
Opens “אִי הָכִי, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר קוּנָּמוֹת כִּשְׁבוּעוֹת…”
- Segment 417 words
Opens “לְדִבְרֵיהֶן דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי – אֵין…”
- Segment 510 words
Opens “וְרַבָּנַן – שְׁבוּעוֹת אִיכָּא דְּרַב פִּנְחָס, קוּנָּמוֹת…”
- Segment 634 words
Opens “אָמַר רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל עָפָר…”
- Segment 727 words
Opens “בָּעֵי רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל חַרְצָן״, בְּכַמָּה?…”
- Segment 832 words
Opens “בָּעֵי רַב אָשֵׁי: נָזִיר שֶׁאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא…”
- Segment 935 words
Opens “תָּא שְׁמַע: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל נְבֵילוֹת…”
- Segment 1024 words
Opens “וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא…”
- Segment 1123 words
Opens “וְהָא נְבֵילָה – דְּמוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי…”
- Segment 1226 words
Opens “אֶלָּא תִּפְשׁוֹט דְּבָעֵי רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל…”
- Segment 1316 words
Opens “לֹא; עָפָר – לָאו בַּר אֲכִילָה הוּא…”
- Segment 1476 words
Opens “מַתְנִי׳ ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל וְשָׁתָה –…”
- Segment 1546 words
Opens “״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל אֳוכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִן…”
- Segment 1620 words
Opens “גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר…”
- Segment 1742 words
Opens “אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא – דַּאֲמַר לֵיהּ אִינָשׁ…”
Sages named on this page
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Shevuot 22b · Segment 16 — “…בַּר אָבִין אָמַר שְׁמוּאֵל: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְשָׁתָה –…”
Original text
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין הוּא וּבֵין חֲבֵירוֹ לֹא מָעַל, לְפִי שֶׁאֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת.
And the Rabbis say: Both he and the other are not liable for misusing consecrated property, because there is no prohibition of misuse of consecrated property with regard to konamot .
אֵיפוֹךְ: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה לֹא מָעַל, לְפִי שֶׁאֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הוּא מָעַל, וַחֲבֵירוֹ לֹא מָעַל.
The Gemara responds: Reverse the opinions and say as follows: Both this one and that one are not liable for misusing consecrated property, because there is no prohibition of misuse of consecrated property with regard to konamot . This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: He is liable for misuse of consecrated property and the other is not liable for misuse of consecrated property.
אִי הָכִי, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר קוּנָּמוֹת כִּשְׁבוּעוֹת – אֶלָּא קוּנָּמוֹת אִצְטְרוֹפֵי הוּא דְּלָא מִצְטָרְפִי, הָא מְעִילָה אִית בְּהוּ?! וְהָאָמַר רַבִּי מֵאִיר: אֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת כְּלָל!
The Gemara asks: If so, how is it that Rabbi Meir says in the previous baraita : Items forbidden by konamot are like those forbidden by oaths? Items forbidden by konamot do not combine to produce a full measure that renders one liable for misuse of consecrated property, but this indicates that misuse of consecrated property nevertheless applies to them. But doesn’t Rabbi Meir say, according to the reversal of the opinions, that with regard to konamot , there is no prohibition of misuse of consecrated property at all?
לְדִבְרֵיהֶן דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי – אֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת כְּלָל; לְדִידְכוּ – אוֹדוֹ לִי מִיהַת דְּקוּנָּמוֹת כִּשְׁבוּעוֹת!
The Gemara answers: When Rabbi Meir says that items forbidden by konamot do not combine to produce a full measure, he is saying this to the Rabbis in accordance with their statement, as follows: According to my opinion with regard to konamot , there is no prohibition of misuse of consecrated property at all. According to your opinion, at least admit to me that items forbidden by konamot are like items forbidden by oaths and do not combine to produce a full measure.
וְרַבָּנַן – שְׁבוּעוֹת אִיכָּא דְּרַב פִּנְחָס, קוּנָּמוֹת לֵיכָּא דְּרַב פִּנְחָס.
And the Rabbis? They explain that with regard to items forbidden by oaths one should apply the reasoning of Rav Pineḥas that since two items that are forbidden by a single oath are distinct with regard to sin-offerings, they do not combine in order to produce a full measure. With regard to konamot the reasoning of Rav Pineḥas does not apply.
אָמַר רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל עָפָר – פָּטוּר. בָּעֵי רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל עָפָר״, בְּכַמָּה? כֵּיוָן דְּאָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ – דַּעְתֵּיהּ אַכְּזַיִת; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּלָאו מִידֵּי דְּאָכְלִי אִינָשֵׁי הוּא, בְּכׇל שֶׁהוּא? תֵּיקוּ.
§ Rava says that if one said: On my oath I will not eat, and then he ate dirt, he is exempt, because eating dirt is not considered to be eating. Rava raises a dilemma: If one says: On my oath I will not eat dirt, how much dirt must he eat in order to be liable? Is the halakha that since he said: I will not eat dirt, his intention is that the prohibition applies to an olive-bulk? That is the standard measure for prohibitions with regard to eating. Or perhaps, since dirt is not something that people eat, he is liable for eating any amount. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
בָּעֵי רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל חַרְצָן״, בְּכַמָּה? כֵּיוָן דְּמִתְאֲכִיל עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת – דַּעְתֵּיהּ אַכְּזַיִת; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא בְּעֵינֵיהּ אָכְלִי לֵיהּ אִינָשֵׁי – דַּעְתֵּיהּ אַמַּשֶּׁהוּ? תֵּיקוּ.
Rava raises a dilemma: If one says: On my oath I will not eat a grape seed, how much must he eat in order to be liable? Is the halakha that since it is ordinarily eaten in a mixture, i.e., as part of a grape, his intention is that the prohibition applies to a complete olive-bulk measure of grape seeds? Or perhaps, since people do not eat it by itself but always in a mixture, his intention is to be liable for eating any amount. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
בָּעֵי רַב אָשֵׁי: נָזִיר שֶׁאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל חַרְצָן״, בְּכַמָּה? דְּכֵיוָן דִּכְזַיִת אִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, כִּי קָא מִשְׁתְּבַע – אַהֶתֵּירָא קָא מִשְׁתְּבַע, וְדַעְתֵּיהּ אַמַּשֶּׁהוּ; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּאָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״, דַּעְתֵּיהּ אַכְּזַיִת?
§ Rav Ashi raises a dilemma: In the case of a nazirite who says: On my oath I will not eat a grape seed, how much must he eat in order to be liable? A nazirite is prohibited from eating grape seeds (see Numbers 6:4). Is the halakha that since eating an olive-bulk is a prohibition by Torah law, when he takes an oath of this sort, he is taking the oath to prohibit that which is permitted to him and his intention in taking the oath is to prohibit eating any amount? Or perhaps, since he said: I will not eat a grape seed, his intention is that the prohibition applies to an olive-bulk, which is the standard measure for what is considered eating.
תָּא שְׁמַע: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – חַיָּיב. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. וְהָוֵינַן בַּהּ: אַמַּאי חַיָּיב? מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא! רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמְרִי: בְּכוֹלֵל דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין עִם דְּבָרִים הָאֲסוּרִין.
The Gemara suggests: Come and hear proof from a mishna (22b): With regard to one who said: On my oath I will not eat, and then ate the meat of unslaughtered carcasses or tereifot , repugnant creatures or creeping animals, he is liable. And Rabbi Shimon deems him exempt. And we discussed it: Why is he liable for violating his oath when he eats non-kosher food? He is already under oath from Mount Sinai not to eat forbidden food, and an oath cannot take effect to prohibit that which is already forbidden. Rav and Shmuel and Rabbi Yoḥanan all say that this is a case where he incorporates into the oath that he will not eat some permitted items, along with the statement concerning the forbidden items. Since the oath takes effect with regard to the permitted items, it extends also to the forbidden ones.
וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא אִי בִּמְפָרֵשׁ חֲצִי שִׁיעוּר, וְאַלִּיבָּא דְרַבָּנַן; אִי בִּסְתָם, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: אָדָם אוֹסֵר עַצְמוֹ בְּכׇל שֶׁהוּא.
And Reish Lakish says: You find that one is liable for eating non-kosher food after taking an oath not to eat only if it is both a case where he specifies in the oath that his oath includes a half-measure and in accordance with the opinion of the Rabbis that one is not liable for eating a half-measure unless it is specified in the oath. Since eating a half-measure is not prohibited by the Torah, the oath takes effect. Alternatively, you find that one is liable if he took the oath without specifying that the oath prohibits less than the usual measure and in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says that a person renders himself prohibited from eating any amount by taking an oath not to eat.
וְהָא נְבֵילָה – דְּמוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא, דְּכִי חַרְצָן לְגַבֵּי נָזִיר דָּמְיָא; וְטַעְמָא דְּפָרֵישׁ, הָא לָא פָּרֵישׁ – דַּעְתֵּיהּ אַכְּזַיִת! שְׁמַע מִינַּהּ.
The Gemara comments: But isn’t a carcass an item for which one is already under oath from Mount Sinai? In that respect it resembles a grape seed for a nazirite, and yet the reason that Reish Lakish says he is liable according to the Rabbis is that he specified that the oath prohibits him from eating even a half-measure, indicating that if he did not specify, his intention is that the oath refer to an olive-bulk. Conclude from it that a nazirite who takes an oath not to eat a grape seed is liable only if he eats an olive-bulk.
אֶלָּא תִּפְשׁוֹט דְּבָעֵי רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל עָפָר״, בְּכַמָּה? תִּפְשׁוֹט דְּעַד דְּאִיכָּא כְּזַיִת – דְּהָא נְבֵילָה כְּעָפָר דָּמְיָא; וְטַעְמָא דְּפָרֵישׁ, הָא לֹא פָּרִישׁ – דַּעְתֵּיהּ אַכְּזַיִת!
The Gemara asks: But according to this, resolve the dilemma that Rava raises with regard to one who says: On my oath I will not eat dirt, asking how much he must eat in order to be liable? Resolve the dilemma by saying that he is not liable unless he eats an olive-bulk, since a carcass resembles dirt, and the reason he is liable is that he specified that the oath prohibits him from eating even a half-measure, indicating that if he did not specify, his intention is that the oath refers to an olive-bulk.
לֹא; עָפָר – לָאו בַּר אֲכִילָה הוּא כְּלָל; נְבֵילָה – בַּת אֲכִילָה, וְאַרְיָא הוּא דִּרְבִיעַ עִילָּוַוהּ.
The Gemara answers: No, the dilemma cannot be resolved based on this comparison. Dirt is entirely inedible. A carcass, by contrast, is edible, but a lion crouches on it, i.e., eating it is prohibited by the Torah. Therefore, one cannot derive the halakha concerning dirt from the halakha concerning a carcass.
מַתְנִי׳ ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל וְשָׁתָה – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״, וְאָכַל וְשָׁתָה – חַיָּיב שְׁתַּיִם. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעוֹרִין וּפַת כּוּסְּמִין – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעוֹרִין וּפַת כּוּסְּמִין״, וְאָכַל – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״, וְשָׁתָה מַשְׁקִין הַרְבֵּה – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ״, וְשָׁתָה – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.
MISHNA: If one said: On my oath I will not eat, and then he ate and drank, he is liable to bring only one offering, because an oath to refrain from eating includes refraining from drinking. If he said: On my oath I will not eat and I will not drink, and then he ate and drank, he is liable to bring two offerings. If he said: On my oath I will not eat, and then he ate wheat bread and barley bread and spelt bread, he is liable to bring only one offering. If he said: On my oath I will not eat wheat bread or barley bread or spelt bread, and then he ate all of them, he is liable to bring an offering for each and every one. If he said: On my oath I will not drink, and then he drank several kinds of liquids, he is liable to bring only one offering. If he said: On my oath I will not drink wine or oil or honey, and then he drank all of them, he is liable to bring an offering for each and every one.
״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל אֳוכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִן לַאֲכִילָה, וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִן לִשְׁתִיָּה – פָּטוּר. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – חַיָּיב. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. אָמַר: ״קוּנָּם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי אִם אָכַלְתִּי הַיּוֹם״, וְהוּא אָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – הֲרֵי אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה.
If he said: On my oath I will not eat, and he ate foods that are inedible or drank liquids that are not potable, he is exempt. If he said: On my oath I will not eat, and then he ate the meat of unslaughtered carcasses or tereifot , repugnant creatures or creeping animals, he is liable. And Rabbi Shimon deems him exempt, since he is already under oath from Mount Sinai not to eat them and an oath cannot take effect where another oath is in force. But if he said: It is konam for my wife to derive benefit from me if I ate today, and he had eaten carcasses or tereifot , repugnant creatures or creeping animals, his wife is prohibited from deriving benefit from him.
גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר שְׁמוּאֵל: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְשָׁתָה – חַיָּיב. אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא.
GEMARA: Rabbi Ḥiyya bar Avin says that Shmuel says: If one said: On my oath I will not eat, and then he drank, he is liable. If you wish, you may propose a logical argument for this ruling, and if you wish, you may cite a verse to explain it.
אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא – דַּאֲמַר לֵיהּ אִינָשׁ לְחַבְרֵיהּ: ״נִטְעוֹם מִידֵּי״, וְעָיְילִי וְאָכְלִי וְשָׁתוּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא – שְׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה; דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִנַּיִן לִשְׁתִיָּה שֶׁהִיא בִּכְלַל אֲכִילָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ״;
The Gemara explains: If you wish, you may propose a logical argument for this ruling: It is clear that drinking is included in eating from the fact that a person will say to another: Let’s have a taste of something, and they go in and eat and drink. And if you wish, cite a verse as the source for this ruling, as Reish Lakish says: From where is it derived that drinking is included in eating? It is derived from that which is stated: “And you shall eat before the Lord your God, in the place that He shall choose to cause His name to dwell there, the tithe of your grain, of your tirosh , and of your oil” (Deuteronomy 14:23).