Shevuot 2b

על טהור שאכל את הטמא אדם טהור שאכל את הקודש טמא ובגמרא מפרש מנא ליה ואף על פי שאין בה חיוב כרת ניתנה כפרה זו על כך:

כל השעירים כפרתן שוה כל שעירי מוספין בין שעיר הנעשה בחוץ דיום הכפורים בין של רגלים בין של ראשי חדשים כפרתן שוה כולן מכפרים על כל בין על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה לבסוף בין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף בין על טהור שאכל את הטמא ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה אבל שעיר הנעשה בפנים לא נחלקו עליו שאינו מכפר עם אלו ולא אלו תולין את תלייתו כשיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף כדאמר בגמרא (דף ח:):

היה ר"ש אומר האי נקט לה משום דבעי למימר אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה אם אבד שעיר שהופרש ליום הכפורים ונתכפרו באחר ונמצא זה ברגל או בראש חדש מהו שיקריב לשם שעירו של יום:

היאך יקריבו והלא כשהופרש לא לכפר על כפרה זו הופרש ורבי מאיר דקאמר להא בשלמא אי אמרינן כולן כפרתן שוה יקרב שהרי כולם כפרה אחת מכפרים אלא לדידך זה הופרש לכפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף היאך יקרב לכפר ברגל על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף או בר"ח לכפר על טהור שאכל את הטמא:

כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו כל דהו וכיון דבכך שוין ואע"פ שכפרותיהן חלוקות יכול הוא ליקרב דהא לכפר על טומאת מקדש וקדשיו הופרש ועל טומאת מקדש וקדשיו הוא קרב:

משמו של ר"ש וסתם ר"ש הוא ר"ש בן יוחאי:

ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו סתמא היא:

הודע ולא הודע בגמ' מפרש לה:

מכדי תנא ממכות סליק אע"ג דקיימא לן (ע"ז דף ז.) דבתרי מסכתות אין סדר למשנה ה"מ לענין מחלוקת ואחר כך סתם שרבי לא שנה לתלמידיו המסכתות על הסדר אבל אחר ששנאן סדרן על מכונן בהוייתן זו אחר זו:

חייב על הראש שתים נראה דאע"ג דעל הזקן אינו חייב אלא בתער כדאמר בפ' בתרא דמכות (דף כא.) דבעי' גילוח שיש בו השחתה בהקפת הראש חייב אף במספרים כעין תער כדמוכח בפ' ג' מינים (נזיר דף מא: ושם) דקאמר אי כתיב ראשו ולא זקנו הוה אמינא תרתי משמע דאתי עשה ודחי לא תעשה ומשמע דהקפת כל הראש שמיה הקפה ואכתי בתער מנלן ולהכי כתיב זקנו ואי לא מחייב בהקפת הראש אלא בתער א"כ שפיר שמעינן מראשו דגילוח מצורע בתער מדאמר רחמנא דעשה דמצורע דחי לאו דהקפה והא דקתני בתוספתא דמכות גבי ראש דאינו חייב עד שיקיפנו בתער איכא למימר מאי תער כעין תער כדאשכחן פרק ב' נזירים (נזיר דף נח:) דאמר רב מיקל אדם כל גופו בתער ומפרש התם כעין תער וליכא למימר דהקפת הראש שרי במספרים ונקט בתוספתא דוקא תער לאפוקי מספרים ומ"מ מראשו לא שמעינן דגילוח מצורע בתער כיון דהקפת הראש אסור נמי במלקט ורהיטני דהא ודאי במלקט ורהיטני לא אפשר במצורע דגילוח כתיב ביה וא"כ מראשו ידעינן תער וכרבי אליעזר דאמר בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף כא.) דמלקט ורהיטני נמי גילוח עבדי ליכא לאוקמי' דא"כ מזקנו נמי לא שמעינן תער דהא מלקט ורהיטני הוי גילוח שיש בו השחתה ומיהו מתורת כהנים דקתני יש בראש מה שאין בזקן שהראש אסור במספרים כבתער אין ראיה דבנזיר איירי דקתני התם מה ת"ל ראשו לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו וכו' ואהא מסיק מה ת"ל ראשו מה ת"ל זקנו מפני שיש בראש מה שאין בזקן כו':

מכדי תנא ממכות סליק כלומר מסכת מכות השלים. מ"ט פתח אחריה מס' שבועות.

גמרא מכדי תנא ממכות קא סליק מ"ש דקתני שבועות. כלומר כך סדר מהשנה שבועות אחר מכות ומ"ש דליק ממחוייבי מלקות ויצא מזה למחויבי קרבן כדקתני הרי אלו כעולה ויורד. הקשה הרב ר' יוסף ן' מיגש ז"ל ואי"ל דתנא בתר דסליק ממכות תני שבועות, והא קי"ל (ע"ז ז, א) אין סדר למשנה ותירץ דאפ"ה כל היכא דאיכא לשנויי משני, כלו' דמצא סדר המשנה כן שכתבו שבועות אחר מכות, וכיון דמצא טעם לדבר אפי' אם איתא דאין סדר למשנה קא יהיב טעמא אבל אלו לא מצא טעם לא היו מדקדקי' בה כלל, וזה בודאי נוהג בהרבה מקומות בתלמוד כדברי הרב ז"ל, עוד תירץ דפלוגתא דרב יחוסף ורב הונא היא אי כוליה סדר נזיקין חדא מסכתא או לא, רב יוסף אמר דכולה סדר נזיקין חדא מסכתא ואיפשר דלרב יוסף לאו תלתא בבי בלחוד, אלא כוליה סדר א, ופלוגתייהו בריש פ"ק דע"ז, ובאמת כי דרך הגמ' בכמה מקומות להקשות אליבא דחד תנא או חד אמורא כדרך בשלמא למ"ד אין סדר למשנה אבל למ"ד יש סדר מאי איכא למימר, ולפעמים יקשה כן אפי' אליבא דמאן דלית הלכתא כותיה. והרמב"ן ז"ל תירץ דמשום דכ"ע ידעי דשבועות בסדר נזיקין נשנית לפיכך הקשו מכדי תנא ממכות קא סליק כלו' מאי אית לך למימר דתנא ממכות קא סליק דדמי לשבועות דליכא בכוליה סדר נזיקין מאי דדמי ליה אלא מכות דתרוייהו חיובי לאוי תנו ואית בהו מכות, מ"מ מ"ש דתני שבועות כלו' דיני שבועות דהיינו שבועות ביטוי בהעלמה לקרבן בשלמא מזיד איכא מכות אבל שבועות שתים שהן ד' מי דמי למכות ע"כ. ואין הלשון הולם דברי רבינו ז"ל דא"כ לא ה"ל למימר מ"ש דתני שבועות דמשמע דכלל מסכת' שבועות קא קשיא ליה, ואלו לדברי רבינו הל"ל אמאי פתח בשבועת ביטוי לקרבן עולה ויורד וכיוצא בזה, ודברי הרב הלוי ז"ל נר' לי עיקר כתירוץ קושיא זו. אלא דאכתי קשיא לי דאפילו את"ל דיש סדר למשנה, מאי קא מקשה מ"ש דתני שבועות בתר מכות אלא מאי ליתני בתר מכות, ומאן דמני ליה סדרא דדמי ליה טפי, ומסתבר' לי דטפי ה"ל לאקדומי מכות ובתרה ליפתח בסנהדרין דתני בפ"ק מכות בשלשה.

מכדי תנא ממכות קא סליק וא"ת הא מנ"ל דהא קי"ל דאין סדר למשנה בתרי מסכתות וכ"ת כדכתב הרב בן מיגא"ש ז"ל דכולה נזיקין חדא מסכתא היא הא פלוגתא דאמוראי הוא ואפי' מאן דאית לי' הכי לא אמרה אלא משום ג' בבות בלחוד כדפי' התם. גם מה שפי' עוד דניהו דלא הוו יודעין איזה מהם ראשונה יודעין היו שהם סמוכות ועל סמיכותייהו הוא שואל כאן לא דייק שפיר לישנא דאמרי' ממכות סליק. ויותר י"ל דהיכא אמרינן אין סדר לב' המסכתות על הרוב נאמר אבל מקובלין היו בסידרן של אלו וכן בסוטה ונזיר דפרכינן נמי כי הכא מכדי תנא מנזיר קא סליק כנ"ל. ובתוס' פי' שלא אמרו אלא שאין סדר חשוב לתרי מסכתו' ללמוד לענין מחלוקת וסתם איזה מהם נשנית ראשונה כי לא נשנו בב"המד עם התלמידים בסדר הזה כדי שנלמוד מן הסדר ההוא למה שאמרנו אבל ודאי כשחזר רבי וחברן על הסדר הזה סדרן זה אחר זה דלא סגיא בלא"ה ונכון הוא ומה שתירץ רבינו הרמב"ן ז"ל בזה אינו מחוור בלשון הגמרא:

משום דתני על הראש שתים מכאן וכו' פי' שהוא לאו אחד שיש בו חיובין הרבה למלקות קתני הכא הני שיש בהן חילוקין לענין קרבן בסמך כל דהו:

ועל הזקן שתים מכאן וב' מכאן פירש"י ז"ל שניה' הם מכל צד אצל הצדעין לפי שעצם הלחי רחב כנגד הצדעין ויש לכל דבר רחב קצה לב' צדדין והמדקדק בו ימצאנו שהלחי התחתון שהשינים קבועים בו מחובר לצדעין ברוחב ב' אצבעות קנה הא' באמצע הצדעין וקצה האחד כנגד חצי האזן עכ"ל ור"ח ז"ל פי' א' במקום חבור הלחי והצדעין וא' בסוף השפה מימין וכן משמאל ונקראו פאות לפי שהם בשפת השפה וא' בשבולת הזקן ע"כ ויש מחלוקת בין הפוסקים ז"ל אם חיוב הקפה בתער דוקא דומיא דהשחתת זקן או אפי' במספרים כעין תער ובתוס' האריכו בזה הרבה גם בכאן ואני הארכתי בזה במקומו במס' מכות. ודעת רבים ודעתי דבשורת הדין דבתער דוקא דיליף מהשחתה דהא איתקוש בקרא ויליף נמי השחתה מהקפה לחייב כל הנשחת כמשחית דומי' דבהקפה דחייב המקיף כמוקף דכתיב ביה לא תקיפו והכי איתא בתוספתא דמכות ואינו חייב עד שיקיפנו בתער. וההיא דתוס' נזיר דמשמע דקשיא אהא פירשתיה במקומו ומיהו למעשה ראוי להחמיר ולאסור במספרים כעין תער וקי"ל נמי דהקפת כותי שמי' הקפה ואסור להיות ניקף ונשחת ע"י עכו"ם כדפריש' במס' נזיר בס"ד ואין זה מקומו להאריך יותר ואיכא דקשי"ל לענין פאת שדה אמאי לא אמרינן פאות טובא לחייב על כל קרן וקרן ויש מתרצים דהתם לא תכלה כתיב ואכילוי בלחוד קפיד רחמנא ועוד דיש שדה עגולה שאין לה פאות מה שאין בזקן וראש והנכון דהכא כיון דכתב רחמנא לא תקיפו פאת ראשכם על כל הפאות הזהיר הכתוב שאין הקפה אלא בשתיהם ואפקיה בלשון פאת לחייב על כל פאה ופאה ויליף השחתה מינה בהיקש או דלא מקריא השחתה במקצת אבל הכא ליכא למדרש לאפוקי קרא מפשטיה דאמר פאת שדך:

המשנה השניה והכונה בה לבאר כל החלקים שהזכרנו במשנה והוא שאמר כל שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתים הרי זה בעולה ויורד יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בפנים ויום הכפרים תולה עד שיודע לו ויביא בעולה ויורד אמר הר"ם פי' התחיל בביאור ידיעות הטומאה בראשונה כדי שישלים המאמר בדבר שאינו מענין המסכתא ויחזור לענין המסכתא והיא שבועות אבל שבת ונגעים כבר ייחד לכל אחד מהם מסכתא בפני עצמה וממה שאתה צריך לידע שעונש טומאת מקדש וקדשיו במזיד כרת ובשוגג קרבן אמ' רחמנא בו והביא את אשמו לי"י ואם א"א לו קרבן מן הצאן אמר ואם לא תשיג ידו וגו' ואם לא תגיע ידו וזהו קרבן עולה ויורד ואינו חייב קרבן עד שתהיה לו ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתים והראיה על זה דאמ' רחמנא בענין ההוא ונעלם ממנו והוא ידע ואשם אמרו ונעלם ממנו מורה שקדם לו ידיעה לפני זה ואמרו והוא ידע ראיה שידע מה שנעלם ממנו תחלה הנה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתים ואמנם ענין ראיותיהם על שעיר יום הכפרים הנשרף כלו יארך ספורו ויותר ראוי להתפרש בתלמוד מלפרשו בחבורנו זה אין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפרים מכפר שנ' מלבד חטאת הכפרים על מה שזה מכפר זה מכפר מה הפנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה אף החצון אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה פי' זה אפשר בתינוק שנשבה לבין הגוים ולא קדמה לו ידיעה שהוא אסור על בני ישראל ביאה למקדש והוא טמא ונעלמה ממנו טומאה ונכנס למקדש ואח"כ ידע שהיה טמא כשנכנס וכי הוא [אסור] ליכנס למקדש טמא הנה כי אין לו ידיעה ושעיר הנעשה בחוץ ביום הכפרים הוא חטאת ויאכל למוצאי יום הכפרי' וכבר נתבאר זה במקומו ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי ר' יהודה ר' שמעון אומ' שעירי רגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי חדשים ועל מה שעירי ראשי חדשי' מכפרין על טהור שאכל את הטמא ר' מאיר אומר כל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו היה ר' שמעון אומר שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא ושל רגלים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ושל יום הכפורים מכפרין על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף אמרו לו מה הוא שיקריבו זה בזה אמ' להם יקרבו אמרו לו הואיל ואין כפרתם שוה היאך הם קרבים זה בזה אמר להם כלם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו פי' כל השעירים ר"ל שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים ושעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורי' ומחלקת זה לא נאמ' בו הלכה כדברי פלני לפי שהוא דבר חוזר אל השם ית' ואמנם הם חולקים בהיקש וראיות מהפסוקי' אין זה מקום לזכור עניני הקשם בהם וכבר בארנו שכל סברא מן הסברות שאינה באה לידי מעשה מן המעשיות שיפול בו מחלקת בין החכמי' לא נאמר בו הלכה כפלני וענין מאמרו שיקריבו זה בזה שיקריב שעיר ראש חדש כאשר נתאחרה הקרבתו יקריבהו בראש חדש ויהיה הוא בעצמו שעיר ראש חדש לפי שכל אחד משניהם חטאת הנעשה בחוץ הוא ר' שמעון בן יהודה אומ' משמו שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא מוסף עליהם של רגלים שמכפרין על טהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ומוסף עליהם של יום הכפורים שהן מכפרין על טהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ועל שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף אמרו לו אומ' אתה שיקרבו זה בזה אמ' להן הן אמרו לו א"כ יהו של יום הכפרים קרבים בראשי חדשים אבל היאך של ראשי חדשים קריבים ביום הכפורים לכפר כפרה שאינה שלהן אמ' להם כלם באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו פי' לפי שכבר אמר אין מוסיף עליהם של יום הכפורים שהוא מכפר על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר ועל שאר עברות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות בית דין שעיר המשתלח מכפר אחר ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוח מה בין ישראל לכהנים ולכהן משוח אלא שדם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו ר' שמעון אומ' כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל כך דם הפר מכפר על הכהנים כשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל כך וידויו של פר מכפר על הכהנים פי' אמ' רחמנא על שעיר הנעשה בפנים וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל וקלות נקרא מצות עשה ומצות לא תעשה זולתי לא תשא בלבד וחמורות הם כריתות ומיתות בית דין ולא תשא לפי שהיא מן החמורות אע"פ שהיא לא תעשה בלבד וכפל אותם לפי שבא לבאר אותה באמרו השגגות והזדונות ר"ל בין שעשה שום דבר מהם ושגג בה או לא הודע שעיר המשתלח מכפר ואפי' לא עשה תשובה מן הקלות אבל החמורות שעיר עם התשובה מכפרין אחד ישראל ואחד כהנים וכו' אומ' כי כלם שוים בכפרת שעיר המשתלח ואין בין הכהני' לישראל וכהן משיח הפרש זולתי בטומאת מקדש וקדשיו ר' שמעון אומר כי הם גם כן חלוקים בכפרת שעיר המשתלח ואמנם יכפר על ישראל בלבד:

אמר המאירי כל שיש בה ידיעה בתחלה ר"ל שידע שנטמא וידיעה בסוף ר"ל שאחר שאכל את הקדש או נכנס למקדש בהעלם טומאתו נודע לו שאכל קדש בטומאה או נכנס למקדש בטומאה והעלם בנתים ר"ל שבשעת אכילתו או כניסתו נעלמה ממנו טומאה או שנעלם ממנו שזה קדש או מקדש הרי זה בקרבן עולה ויורד האמור בפרשה זו וזה חלוק יש בין שגגת טומאת מקדש וקדשיו לשגגת שאר הכריתות שכל שאר הכריתות כיון ששגג ונודע לו בסוף שחטא אע"פ שלא היתה לו ידיעה בתחלה חייב חטאת ובזו צריך לידיעת טומאה וקדש או מקדש בתחלה וכן בסוף והעלם בנתים כמו שביארנו הטעם במשנה ראשונה:

היתה לו ידיעה בתחלה והעלמה בשעת מעשה ולא היתה לו ידיעה בסוף שיביא קרבן עולה ויורד מתוך ידיעתו שעיר הנעשה בפנים ביום הכפרים והוא אותו שעלה עליו הגורל לי"י ויום הכפרים חולין לו להגין מן הייסורין הראויים לבא על אותו עון עד שיודע לו ויביא קרבן עולה ויורד:

אין בה ידיעה בתחלה כגון שלא ידע שנטמא ויש לו ידיעה בסוף ר"ל אחר מעשה והרי אין זה בדין קרבן כלל שעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים ר"ל במזבח החיצון והוא האמור במוסף יום הכפרים עם שאר מוספי המועדות ויום הכפרים מכפר לו עם התשובה:

אין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ואין סופו להודע כגון שלא ראה שום אדם בטומאתו שיודיעהו שעירי הרגלים והוא האמור בכל המועדות שעיר חטאת אחד ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי ר' יהודה וכן הלכה הא סופו ליודע כגון שראו אחרים הרי הוא כשיש בה ידיעה בסוף ויש פוסקים שאף בסופו ליודע הואיל ולא נודע לו עכשיו שעירים אלו מכפרין ומחלוקת זו תלויה במה שאמרו על שאלה זו בגמרא ט' ב' על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף בחטא שאין סופו ליודע כלומר שמתחלה דבר בחטא שסופו ליודע ואח"כ בשאין סופו ליודע ושניהם מתכפרין בשעירים אלו:

ר' שמעון אומר שעירי הרגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי חדשים ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא ר"ל כהן טהור שאכל קדש טמא בשוגג שזדונו למלקות לבד ואזהרתו מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כמו שביארנו בגמר מכות:

ר' מאיר אומר כל השעירים ר"ל שעירי המוספין בין של יום הכפורים שייחדוהו למעלה לאין בה ידיעה בתחלה ויש ידיעה בסוף בין של רגלים שייחדום ר' יהודה ור' שמעון לאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף בין של ראשי החדשים שייחדם ר' שמעון לטהור בטמא כפרת כלן שוה על טומאת מקדש וקדשיו ר"ל שכלם מכפרים על שאין בה ידיעה בתחלה הן שיהא בה ידיעה בסוף הן שלא יהא שם ידיעה בסוף בין על טהור שאכל הטמא ושמא תאמר מה הוצרכנו לכפרת כלם על דבר אחד פי' בגמ' לטומאה שאירעה בין זה לזה:

היה ר' שמעון אומר שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא בשוגג ושל רגלים מכפרי' על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ושל יום הכפורים ר"ל הנעשה בחוץ על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף הכל כמו שבא הסדר לדברי ר' שמעון אלא שחזר ושנאה ממה שהוא שואל על דבריו מהו שיקרבו זה בזה כלומר אם אבד שעיר ראש חדש ונתכפרו באחר ונמצא זה ברגל מהו להקריבו ברגל לשם מוסף היום שלדעת ר' יהודה הרי שעיר הרגל ושעיר ראש חדש לכפרת דבר אחד הם באים וכ"ש לר' מאיר שכל השעירים כפרתם שוה אבל לר' שמעון הואיל וזה הופרש לכפרת דבר אחד וזה הופרש לכפרת דבר אחר היאך יקרב של זה בזה והוא הדין ששאלה זו באה לדעת ר' יהודה משעיר יום הכפורים לרגל וראש חדש אלא שמרגל לראש חדש מיהא אין כאן שאלה לדבריו ומ"מ השיב ר' שמעון שיקרבו זה בזה הואיל ומ"מ כלם באים על טומאת מקדש או טומאת קדשים דרך כלל אע"פ שאין הפרטים שוים ולענין זה מיהא הלכה כר' שמעון שהרי כל שכן שר' יהודה ור' מאיר מודים בה אלא שי"א דוקא בשאירעה סבה שלא הקריבו בראשון אבל כל שנתכפרו באחרת מחמת שאבד ירעו עד שיסתאבו:

בפרש"י בד"ה היאך יקריבו כו' ור"מ דקאמר להא כו' עכ"ל פי' ולא ר' יהודה דלדידיה נמי קשה מיהת היאך נקריב שעיר של יום הכפורים ברגלים וראש חודש מיהו ניחא ליה לר' מאיר להקשות לר"ש הכי בתרתי בשעיר יוה"כ ובשעירי רגלים דלר' יהודה לא קשה אלא משעיר יוה"כ וק"ל:

תוס' בד"ה חייב על הראש כו' כדאשכחן בפ' ב' נזירים כו' כצ"ל:

בא"ד כיון דהקפת הראש אסור נמי במלקט וכו' עכ"ל מיהו בהשחתת זקן מלקט ורהיטני נמי שרי כרבנן דר' אליעזר דאל"כ תקשי מזקנו נמי לא הוה שמעינן תער וכמו שכתבו לקמן לר"א ודו"ק:

בא"ד שיש בו השחתה ומיהו מת"כ דקתני כו' הד"א:

שם במשנה ר"מ אומר כל השעירין כפרתן שוה כו' עיין מה שכתבתי בזה בפ"ק דר"ה דף ח' ע"ב בהא דאמר רבי אבהו איזה חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וכתבו התוס' שם בשם רבי' משולם דבר"ה לא היו מקריבין שעיר חטאת של ר"ח כלל והאריכו בזה להקשות מהתוספתא דהכא דקחשיב י"ב שעירים לי"ב ראשי חדשים אלמא דבר"ה נמי היה קרב וכתבתי שם דלע"ד אין ראיה מהתוספתא דר"ש קאמר לה התם ולטעמיה אזיל למאי דקאמר הכא דשעירי ר"ח מכפרין על הטהור שאכל את הטמא ושעירי רגלים על שאין בה ידיעה כו' א"כ שפיר קאמר בתוספתא דבר"ה נמי היו מקריבין שעיר חטאת של ר"ח לכפר על טהור שאכל את הטמא כיון דאין השעיר של ר"ה מכפר על זה וא"כ למה ישתנ' חדש תשרי מכל החדשים משא"כ לר"מ דאמר כל השעירים כפרתן שוה וממילא דשעיר חטאת של ר"ה היה מכפר ג"כ על טהור שאכל את הטמא א"כ שוב לא היו צריכין להקריב שעיר חטאת של ר"ח דשתי חטאות לכפר על ענין א' לא אשכחן וכדמשמע נמי לקמן בפירקין וא"כ לדידיה א"ש טובא הא דכתיב בר"ה מלבד עולת החדש ולא כתיב נמי מלבד חטאת החדש וממילא דלר' יהודה נמי א"ש כיון דתרווייהו מכפרין על שאין בה ידיעה וע"ש בחידושינו ותמצא נחת ובירושלמי דשמעתין נמי משמע להדיא כמו שכתבתי וכן נראה מלשון הר' אלפס בשמעתין לפי מה שהוגה מקרוב ע"פ הגה"ה בעל ד"ת שהובא בס' תומת ישרים ומחק כל הנך בבי דאיירי בידיעות הטומאה לפי שאין דרכו להביא ענינים מה שאין נוהגות בזמנינו ולא הביא אלא הך בבא דאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף דפליגי בה ר"י ור"ש אי שעירי רגלים ור"ח מכפרין עלייהו או על טהור שאכל את הטמא וע"כ היינו משום דנפקא מיניה נמי האידנא לדינא אם צריך להזכיר חטאת ר"ח במוסף ר"ה כדפרישית והיינו דמייתי הרי"ף אמתניתין דידן הך פלוגתא דתנאי בעירובין אם צריך להזכיר מוסף ר"ח בר"ה אלמא דהא בהא תליא ולע"ד מזה ראיה ברורה למה שכתבתי בחידושי ר"ה ודו"ק:

הג"ה מבן המחבר וזאת ליהודה מדבר

אמנם אבא מזכה ברא וברא מזכה אבא אבאר דבריו בעז"ה עד מקום שידי מגעת מסוגית הש"ס ופוסקים דאלו ואלו דברי אלקים חיים וראשון תחילה נאמר דלענ"ד נראה לפי' דברי הרי"ף ז"ל ורבינו משולם שפסקו שלא להזכיר בר"ה חטאת של ראש חדש ודברי ר"ת ז"ל שפסק להזכירו וכן מנהגינו תליא בפלוגתא דתנאי ולענין פסק הלכה אלו ואלו יש להם על מה שיסמוכו אף שאין אני כדאי להכריע אך באתי כננס ע"ג ענק לדברי אאמ"ו הגאון האמיתי זצ"ל. ובתחילה אבאר פלוגתא דר"י ור"ש ור"מ בענין השעירים דלר"י ור"מ מכפר שעיר של ר"ח על טומאת מקדש וקדשיו ומצינן לפ' לפמ"ש ר"ת דבזה כ"ע מודים שהיו ל"ב שעירים ואף בר"ה היה מקריב שעיר של ר"ח ור"י אזיל לפ"ש דפריך הש"ס פ"ק דשבועות דף ח' אפסק' דאין בה כו' ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון ונ"מ להיכא דלא עביד חיצון וכתבו התוס' בד"ה ונ"מ כו' וא"ת חיצון למה בא כלל וי"ל משום טומאה שאירעה כו' עכ"ל ומשני אחת כפרה א' מכפר והדר פריך ונכפר חיצון אדידיה ואמאי דעביד פנימי ומשני אמר קרא אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא א' בשנה ומבואר להדיא דצריך כפרה אטומאה שאירעה בין זה לזה ולא איצטריך למיכתב בר"ה חטאת של ר"ח דממילא מוכח דילפינן שעיר של ר'ח מיה"כ כדאמרי' שם דף ט' ע"ב ע"ש בסוגי' ומה"ט ס"ל לר"י דשעיר של ר"ח מכפר ג"כ אטומאת מקדש וקדשיו והא דאיצטריך שעיר של ר"ח בר"ה ולא מהני בשעיר של ר"ה דאכתי מהני לטומאה שאירעה בין זה לזה ויליף לה מדאיצטריך יתורא דאחת בשנה וילפינן ג"כ שעיר של ר"ח בגלוי מילתא בעלמא דצריך כפרה לטומאה שאירע' בין זה לזה אלא דר"ש אזיל לפ"ש דס"ל להדיא ספ"ק דשבועות דילפינן שעיר הפנימי משעיר המשתלח וס"ל דשעיר המשתלח מכפר כל היום ור"ש ס"ל להדיא דאיתקש שעיר הפנימי לשעיר המשתלח ולפ"ז לא משכחת ליה לר"ש טומאה שאירעה בין זה לזה וכמו שהקשו בתוס' שם ובאמת נ"ל ליישב דסוגי' הש"ס בהא דפריך ונכפר פנימי כו' וכן הא דפריך ונכפר חיצון כו' דוקא אליבא דר"י וכמ"ש בעז"ה סוגי' הש"ס מלשון המשנה ויבואר בעז"ה דברי התוס' דלא סתרן אהדדי והיוצא מדברינו דדוקא אליבא דר"י הוא דפריך הש"ס ונכפר חיצון כו' וכיון דאליבא דר"ש לא משכחת ליה טומאה שאירעה בין זה לזה וס"ל בפשיטות דל"ב שעירים היו קריבין י"ב דר"ח וקשה אמאי הי' שעיר דר"ח בר"ה כיון דליכא ילפותא לטומאה שאירעה בין זה לזה לא מעצרת כמ"ש אמ"ו הגאון ז"ל ולא מיה"כ אליבא דר"ש ומה"ט הוכרח ר"ש לומר לפ"ש דשעיר של ר"ח אינו מכפר על טומאת מקדש וקדשיו אלא על טהור שאכל את הטמא ומש"ה צריך לומר שהיה שעיר של ר"ח אף בר"ה ור"י אזיל לפ"ש דאפי' לענין טומאת מקדש וקדשיו היו צריכין לשעיר של ר"ח בר"ה משום טומאה שאירעה בין זה לזה כן נ"ל ודוק היטב. ולפ"ז י"ל דא"ש הא דפריך הש"ס רפ"ק דיומא לענין פרישה ואימ' ר"ה דמוכח לכ"ע דהיו שני שעירים בין לר"י ובין לר"ש דאלת"ה לא הי' פריך הש"ס מידי דהא במלואים היו שני שעירים כמ"ש התוס' ומה"ט הוכרחו התוס' שם לפ' דבעצרת היו ג"כ שני שעירים ע"ש וע"כ משום דלר"י דס"ל דלא ילפינן שעיר המשתלח משעיר הפנימי אלא לענין שיהיו שווין במראה כדאמרי' ספ"ק דשבועות ומה"ט אמרינן שפיר אליבי' דר"י בהא דפריך הש"ס ונכפר חיצון אדידיה ואדפנימי נ"מ לטומאה שאירע בין זה לזה ואיכא למידק דהיכי שייך לומר דנ"מ בזה הא קמי שמיא גליא אע"כ דנ"מ אליביה דר"י דמוכח מן התורה דצריך כפרה אטומאה שאירעה בין זה לזה וממילא דע"כ צריך שעיר של ר"ח בר"ה ונ"מ טובא לדינא בזה ואפשר לפרש בזה ג"כ כוונת רבינו הגדול הרי"ף ז"ל שהבי' כל הפלוגתא דמתניתין ומייתי עלה הא דאמר ר"ש אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה כו' דלא נימא דמתניתין מוכחא שמביא קרבן אטומאה שאירעה בין זה לזה וממילא דה"ה בר"ה אלא דלפמ"ש התוס' לקמן דף ח' ע"ב ד"ה ונכפר חיצון אדידיה ואמאי דעביד פנימי וז"ל וא"ת המקשה דלא ידע הך דרשא כו' אמאי לא פריך דליכפרו או ליתלי תרווייהו אפנימי ותו לא וי"ל דאהך קושיא ודאי ידע כו' א"כ י"ל סברא הוא כו' וזה אין סברא לומר שיועיל ולא בא חיצון אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה כו' עכ"ל ונמצא דס"ל להתוס' דאטומאה שאירעה בין זה לזה לחוד לא מייתי קרבן וה"נ מצינן למימר דהכי ס"ל להרי"ף ז"ל ורבינו משולם דמשום טומאה שאירע' בין זה לזה לא מייתי קרבן ומה"ט בר"ה דליכא טעמא אחרינא לא היה שעיר של ר"ח בר"ה אליבי' דר"י אלא דאכתי דהא הי' צריך ג"כ שעיר של ר"ח בשביל מיעוט הירח ולהכי מפרש הרי"ף ז"ל דמה שאמר הקב"ה הביאו עלי כפרה היינו לפני בשביל כבוד הירח עשה הקב"ה זמנו בר"ח וליכא אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה ומה"ט ס"ל להרי"ף ורבינו משולם דאינו מזכיר בר"ה של ר"ח כיון דקי"ל כר"ש דשל ר"ח מכפר ג"כ אטומאת מקדש וקדשיו אאין בה ואין בה ור"ת ז"ל ס"ל כפשטא דשעיר של ר"ח מכפר ג"כ על מיעוט הירח וכפשטא דסוגי' דש"ס פ"ק דשבועות דף ט' ע"א אפסקא על שאין בה ידיעה בתחילה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ר"ח מכפרין דברי ר"י אמר רב יהודה אמר שמואל מ"ט דר"י אמר קרא ושעיר עזים א' לחטאת לה' כו' והאי מיבעי ליה לכדר"ל דאמר ר"ל מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהיה כפרה על שמיעטתי את הירח כו' עד שמעת מיניה תרתי וס"ל לר"ת ז"ל כיון דשעיר של ר"ח אתי לטומאה שאירעה בין זה לזה וגם אמיעוט ירח מש"ה צריך להביא שעיר של ר"ח אפי' בר"ה אלא דהרי"ף ורבינו משולם ז"ל ס"ל כמ"ש התוס' שם בשם הערוך וז"ל שעיר זה כפרה לישראל ועלי לקבוע זמן כפרה זו וקבעתי בר"ח להפיס דעתה של ירח ועוד לפמ"ש אאמ"ו הגאון האמיתי ז"ל דבר"ה א"צ פיוס כיון דאין ב"ד של מעלה נכנסין לדין עד שקדשו ב"ד שלמטה את החודש ממילא דבר"ה הוה מיעוט ירח למעליותא וליכא אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה וס"ל דמשום זה לחוד אין סברא להביא קרבן מיוחד וממילא דלאידך ברייתא דס"ל הא דכתיב כי חק לישראל כו' אין לי אלא לישראל לא"ה מנין ת"ל משפט לאלקי יעקב ולהך ברייתא צריך שעיר כדי להפיס דעתה כיון דלא ס"ל דאין ב"ד של מעלה נכנסין לדין עד שקדשו ב"ד של מטה את החודש וליכא פיוס אפילו בר"ה וביותר לפי מה שאבאר דאדרבה בהך ענינא איכא קטרוג לדין בר"ה שאמרה א"א לשני כו' היינו מלכי ישראל שהוא חלק הרוחני הנשמה חלק אלקי ממעל ומלכי א"ה היינו חלק הגשמי הגוף שלענין חלק הגשמי שנקרא יעקב הם בגדר א' עם א"ה כמ"ש הלא אח עשו ליעקב ומה"ט מייתי הש"ס לא"ה מנין ת"ל כי חק הוא משפט לאלקי יעקב ואבאר ענין זה בעז"ה ואפשר לפרש דהנך תרי ברייתות לכ"ע ס"ל דהיו ל"ב שעירים והיה שעיר של ר"ח בר"ה ופליגי בפלוגתא דר"י ור"ש במתניתין דרפ"ק דשבועות וממילא דלמ"ד דאין צריך פיוס וליכא אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה וע"כ ס"ל כר"ש דשעיר של ר"ח בא אטהור שאכל את הטמא ומש"ה צריך שעיר ר"ח אפי' בר"ה ומה"ט הוצרך רבינו משולם לחזור בו ומפרש דהיה שעיר אלא שאין מזכירין ולפמ"ש אמ"ו הגאון ז"ל דנוכל לפרש סוגית הש"ס שלא הי' שעיר דר"ח בר"ה מצינן לפרש דרנב"י דמפ' דהא דקתני במתניתין דאחד בתשרי ר"ה לשנים היינו לדין ואהא מייתי הך קרא דתקעו בחדש שופר כו' ומפ' בכסה שלא הי' שעיר של ר"ח קרב בר"ה דלהך ברייתא דאין ב"ד של מעלה נכנסין לדין עד שקדשו ב"ד של מטה את החודש דוחק לפרש בכסה שהלבנה הי' מכוסה לרחוקים דהיכא רמוז בפסוק לענין רחוקים מכיון שכבר קידשו ב"ד את החדש אלא דלאידך ברייתא שפיר מצינן לפ' כן וממילא כיון דרנב"י מפרש ר"ה לשנים היינו לדין בודאי ניחא לן לאוקמא אליבא דכ"ע והיינו כיון דלהך ברייתא דא"צ פיוס א"צ אלא לטומאה שאירעה בין זה לזה ולפמ"ש דאין סברא להביא קרבן בשביל זה לחוד א"ש לישנא דכסה שלא היה בו שעיר כלל כנ"ל לפ' כל השיטות בזה דאלו ואלו דברי אלקים חיים ודוק היטב כי נכון הוא בעז"ה. אלא דלפמ"ש מלתא בטעמא אם נימא דלא הי' שעיר של ר"ח בר"ה משום טומאה שאירעה בין זה לזה לחוד א"צ שעיר כמ"ש התוס' ע"ז מסוגית הש"ס שם דפריך ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון כו' והקשו התוס' שם א"כ חיצון למה בא משום טומאה שאירעה בין זה לזה ומוכח דמביא שעיר החיצון בשביל טומאה שאירעה בין זה לזה לחוד וכתבו מהרש"ל ומהרי"ן לב דדברי התוס' סותרין אהדדי והדרא קושי' לדוכתי' דהא לכ"ע צריך שעיר של ר"ח בר"ה ולפענ"ד נראה לפ' דברי התוס' במ"ש דאין סברא להביא שעיר מיוחד בשביל טומאה שאירעה בין זה לזה לא סתרא במ"ש התוס' דהחיצון בא אטומאה שאירעה בין זה לזה דע"כ הך קו' דפריך הש"ס ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון לא קאי אלא אליבא דר"י לחוד בין לפ"ש רש"י ז"ל דקושי הש"ס שיהיה תולה אפנימי ומכפר על החיצון ובין לפמ"ש אמ"ו הגאון ז"ל דקושי' הש"ס ונכפר קאי בין הפנימי ובין החיצון נכפרי כפרה גמורה דהא דפשיטא לתנא דמתניתין דהפנימי תולה ואינו מכפר משום דכתיב לכל חטאתם דאתי לכלל חטאת מדלא כתיב מחטאתם וכ"ז לפי האמת דהפנימי תולה ואינו מכפר אלא אתי' איש בה ואין בה משא"כ לפי דעת המקשה דפריך ונכפר באמת ע"ז גופא פריך מנ"ל להוציא קרא דכתיב בפנימי וכפר על הקדש מפשטי' דמכפר כפרה גמורה והוצרך לומר דתולה משום דכתיב לכל חטאתם דאתי לכלל חטאת דהא מצינן למימר כיון דאיתקושי איתקש דמכפר הפנימי אדידיה ואדחיצון וממילא דאתי שפיר כפשטא דקרא דמכפר כפרה גמורה והא דכתיב לכל חטאתם ולא כתיב מטומאתם דלא נימא דאינו מכפר אלא אחדא להכי כתיב לכל חטאתם בלשון רבים משום דמכפר אדפנימי ואדחיצון זהו תורף דברי אאמ"ו הגאון האמיתי ז"ל רפ"ק דשבועות דף ח' בס' פנים חדשות. אלא דכ"ז דוקא אליבא דר"י איכא לאקשויי הכי משום דלא ס"ל היקישא דשעיר הפנימי לשעיר המשתלח אלא לענין שיהיו שווין השעירים ושפיר מצינן למימר דמכפר כפרה גמורה משא"כ אליבא דר"ש דס"ל דשעיר המשתלח איתקש לשעיר הפנימי וכיון דבשעיר המשתלח אינו אלא תולה דאי מכפר כפרה גמורה לא משכחת ליה שום קרבן אחר יה"כ ובלא"ה אליבא דר"ש דס"ל בשלש רגלים כסדרן דוקא עובר בב"ת אי מכפר כפרה גמורה לא משכחת ליה ב"ת בחטאת וביותר קשה אליבא דרבי דס"ל כר"ש כו' וס"ל דיוה"כ מכפר אפי בלא תשובה ולא משכחת ליה ב"ת אע"כ דשעיר המשתלח אינו אלא תולה וממילא דהך קושיא הא דפריך הש"ס ונכפר לק"מ אליבא דר"ש לפי מ"ש אמ"ו הגאון ולפ"ש רש"י ז"ל דפי דקושי' הש"ס שיהיה תולה בפנימי ומכפר אחיצון ע"כ דדוקא אדר"י פריך הש"ס הכי בפשיטות וע"ז אמרינן שפיר דנ"מ אם לא קרב החיצון וקשה טובא היכא שייך נ"מ בזה וע"ק מאן סליק כו' כמו שהקשה אמ"ו הגאון ז"ל אע"כ דעיקר קושי' הש"ס אדר"י דאמר לר"ש מהו שיקרבו של זה בזה וקשה דהא לרבי יהודה גופא קשה גם כן מהו שיקרבו החיצון בשאר שעירים וכמו שהקשה מהרש"א ז"ל ע"ש מה שתירץ בדוחק דהא במתניתין תנא בלשון רבים אמרו לו מהו שיקרבו אע"כ משום דלרבי יהודה אייתר היקישא כמו שאמרו התוס' לקמן דף ח' ע"ב ד"ה מה פנימי כו' וז"ל וא"ת התינח לר"ש כו' אלא לרבי יהודה אמאי איצטריך היקישא כו' עיין שם באריכות ונ"ל ליישב קושי' התוס' דלר"י איצטריך היקישא דילפינן מה הפנימי אינו מכפר בשעירים אחרים כן השעיר החיצון אינו מכפר בשעירים כו' ומה"ט ניחא דאיצטריך היקישא אליבא דר"י דבזה שוה החיצון לפנימי לענין מכפר בשעירים אחרים ומה"ט פריך הש"ס בפשיטות מכדי איתקושי איתקש ונכפר פנימי אדידי' ואדחיצון נ"מ היכא דלא עביד חיצון וכן אידך קושיא דנכפר חיצון אדידיה ואדפנימי קאי אהא דאמרו לו לר"ש מהו שיקרבו זה בזה ומבואר מלישנא דמתניתין דדוקא לר"ש הוא דקשי' להו משום דלר"י שפיר מצינן למימר דמה"ט איתקש חיצון לפנימי לענין שאין מכפרין בשעירים אחרים וע"ז פריך הש"ס מנ"ל דילמא הקישא קאי שמכפר הפנימי אדידיה ואדחיצון או איפכא ועל זה משני וקשה לר"ש דאיתקש שעיר המשתלח לפנימי וכיון דפנימי מכפר כל היום כמו שעיר המשתלח תו לא משכחת ליה טומאה שאירעה בין זה לזה וקשה טובא דלר"ש אייתר לן כוליה קרא דאחת בשנה דהא בלא"ה ליכא למימר דמכפר פנימי אדידיה ואדחיצון דתקשי קושית התוס' שם חיצון למה בא משום טומאה שאירעה בין זה לזה וקשה אליבא דר"ש דאיתקש לא משכחת ליה טומאה שאירעה בין זה לזה ועוד יש לתמוה דלפמ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל דקושי' הש"ס בהא דפריך ונכפר הפנימי אדידי' ואדחיצון קאי שיהיה מכפר כפרה גמורה והא דכתיב לכל חטאתם אין צורך לומר שבא לכלל חטאת ומדלא כתיב מחטאתם דמצינן למימר דמש"ה כתיב לכל חטאתם בלשון רבים לומר שהפנימי מכפר אדידיה ואדחיצון וממילא דלר"ש דס"ל דאיתקש שעיר המשתלח לפנימי וכיון דבשעיר המשתלח לכ"ע אינו אלא תולה וכמ"ש התוס' ועוד דהא ס"ל דאינו עובר בב"ת אלא בשלש רגלים כסדרן ולא משכחת ליה ב"ת שעבר יה"כ ומכפר כפרה גמורה אלא ע"כ דבאמת לר"ש אינו אלא תולה וממילא דה"ה לפנימי וממילא דקושי' הש"ס לא קשה מידי אליבא דר"ש וכן לפ"ש רש"י ע"כ דקושית הש"ס דוקא לר"י דמנ"ל דאינו מכפר החיצון בשעירים אחרים משא"כ לר"ש דס"ל בהדיא דכולם מכפרין זה בזה וקשה למה ליה קרא דאחת בשנה אע"כ דבאמת מה"ט אמרו לו לר"ש בפשיטות מהו שיקרבו ואיכא למידק דילמא ס"ל באמת שלא יקרבו ולפמ"ש א"ש ששאלו אר"ש דרך ממנ"פ דהא לשיטתו אייתר קרא דאחת בשנה וכמ"ש וע"כ צ"ל דלר"ש ילפינן מאחת בשנה דלא נימא דהפנימי מכפר בשעירים אחרים ושעירים אחרים מכפרים בפנימי אם אבד ומצאו אח"כ משום דכולם מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו אלא דמיתורא דאחת בשנה שמעינן דהפנימי אינו מכפר בשעירים אחרים וכמ"ש רש"י ז"ל במתניתין דאפילו לר"מ דס"ל דכל השעירים כפרתן שוה אפ"ה מודה בפנימי וכדמפרש בגמ' מדרשא דאחת בשנה ולפ"ז ממילא מוכח מדאיצטריך יתורא דהפנימי אינו מכפר בשעירים אחרים מבואר דשאר שעירים מכפרין זה בזה ועל זה שאלו לר"ש מה שיכפרו כיון דאין כפרתן שוה ואי ס"ל דבאמת אינם מכפרים זה בזה קשה למה ליה יתורא דאחת בשנה ומיושב' קושי' התוס' וקושי' מהרש"א ז"ל ברווחא דמילתא ומה"ט שאלו דוקא לר"ש דלר"י מצינן למימר דס"ל דבאמת דמה"ט איצטריך הקישא דחיצון לפנימי שאינן מכפרים בשעירים אחרים כנ"ל ודו"ק. ומעתה לא נפלאה ולא רחוקה היא ממני ליישב קושי' המפרשים ע"ד התוס' דסתרן אהדדי ולפי מה שאבאר אין בדבריהם שום סתירה כלל דלפמ"ש אאמ"ו ז"ל דקושית הש"ס ונכפר כפרה גמורה ולפ"ז אם נאמר דגם התוס' ס"ל כן וע"ז הקשו חיצון למה בא ותירצו משום טומאה שאירע' בין זה לזה דלענין כפרה גמורה שפיר מצינן למימר דלכ"ע משכחת ליה דאף דשעיר המשתלח מכפר כל היום היינו משום דאינו אלא תולה וכמש"ל משא"כ לענין כפרה גמורה אליבא דכ"ע קריבין שעיר אפילו משום טומאה שאירעה בין זה לזה לחוד משום דלא מצינן בשעיר המשתלח כפרה גמורה משא"כ במ"ש התוס' אמה שהקשו והמקשה דלא ידע כו' עכ"ל לאו לענין כפרה גמורה וכמ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש וע"ז תירצו שפיר דאין סברא שיביא שעיר בשביל טומאה שאירע' בין זה לזה לחוד דאי ילפינן משעיר המשתלח לא משכחת טומאה שאירעה בין זה לזה דבשלמא אי הפנימי מכפר כפרה גמורה אדידי' ואדחיצון או אי מכפר החיצון אדידיה ואדפנימי משום טומאה כו' שאירע' בין זה לזה א"ש כיון דעיקר השעיר משום חיצון וליכא למיחש שיביא חולין בעזרה משא"כ לענין שיביא שעיר לענין טומאה שאירעה בין זה לזה לחוד אי מדמינן לשעיר המשתלח אין זה סברא דאיכא למיחש דא"צ שעיר דמכפר כל היום והוה כחולין בעזרה כנ"ל ועוד דבשלמא אם נימא דהפנימי מכפר גם על אין בו ויש בו א"ש דצריך שעיר דמכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה כיון דע"כ אין השעיר המשתלח דמכפר על שאר עבירות דאין בו ויש בו בר קרבן הוא כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' שגגות דמשונה טומאת מקדש וקדשיו משאר עבירות דאפי' אין בו ויש בו בר קרבן הוא ומהא דכתיב גבי שעיר המשתלח והתודה את כל עוונות ב"י מפשעיהם לכל חטאתם חטאים דומיא דפשעים מה פשעים דלאו בני קרבן כדאיתא להדיא במס' כריתות דף כ"ה ע"ש וממילא דמה"ט כתבו התוס' שפיר דמכפר אטומאה שאירע' בין זה לזה אאין בו ויש בו משא"כ התוס' לקמן שכתבו לענין שאין סברא לומר דמכפר על טומאה שאירע' בין זה לזה על יש בה ואין בה דבודאי לאו בר קרבן וכיון דשעיר המשתלח מכפר כל היום לא משכחת טומאה שאירע' בין זה לזה ביש בו ואין בו כן נ"ל בעז"ה ורווחא לן שמעתין ודוק היטב. ומעתה לא נפלאה ולא רחוקה היא ממני ליישב דברי הגדול הרי"ף ז"ל ריש מכילתין שהביא כל הבבות דמתניתין את שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף כו' ה"ז בעולה ויורד יש בה ידיעה כו' שעיר הנעשה בפנים כו' אין בה ידיעה כו' שעיר הנעשה בחוץ ויו"ה מכפר וכל שאין כו' ע"ש באריכות עד סוף הפרק והוגה שם ע"פ הג"ה מבעל דרך תמים שהוא בספר תומת ישרים ומחק כל הנך בבות דאיירי בידיעות הטומאה ולא הביא אלא הך בבא דאין בה ידיעה כו' לא בתחילה ולא בסוף דאיירי דפליגי ר"י ור"ש וכמו שהביא אמ"ו ז"ל לפרש לפי הג"ה מבעל ד"ת ואבא מזכה ברא ומבריך רחמנא דאנהיר לעיינין שזכיתי לפ' כל דברי רבינו הגדול ז"ל בלי שום הג"ה והנך בבות דרישא דיש בה ויש בה ויש בה ואין בה ואין בה ויש בה איצטריכי כולהו לפרש מה שהביא הא די'ל בענין שעיר ר"ח מסוגיא דחולין פ' א"ט בענין הירח ומה שהביא דברי הירושלמי רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוסי העובר לפני התיבה בי'ט של ר"ה א"צ להזכיר של ר"ח בר אביי עבר קמי תבותא ולא אדכר דירחא וקלסוניה וה"נ אסיקנא בגמרא דילן בעירובין שאומר זכרון אחד עולה לכאן ולכאן תנא דבי רבי ישמעאל כך היא מידת הדין נוהגת יבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על החייב עכ"ל רבינו הגדול ע"ש באריכות ואיכא למידק בסידור דבריו טובא וע"פ מה שאבאר בעז"ה יבואר הכל והכל הולך אחר החתום שרוצה לבאר אליבא דהילכתא מה דאמרינן בעירובין דזכרון א' עולה כו' כמו שפי' אמ"ו הגאון ז"ל דס"ל להרי"ף ז"ל כמ"ש התוס' פ"ק דר"ה ד"ח ע"ב ד"ה בכסה כו' בשם רבינו משולם מהא דכתיב מלבד עולת החודש ולא כתיב חטאת ע"ש אלא דע"ז תקשי כיון דמוכח מסוגי' הש"ס דלקמן ד"ח ע"ב פסקא בהא דפריך הש"ס אפסקא דיש בה כו' ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון כו' והקשו התוס' א"כ חיצון למה בא משום טומאה שאירעה בין זה לזה וכיון דמוכח להדיא דצריך שעיר אטומאה שאירעה בין זה לזה בשעה מועטת בין שעיר הפנימי לחיצון ולפי מה דאמרינן לקמן ד' ט' ע"ב דשעיר של ר"ח ילפינן משעיר הפנימי וכיון דמוכח דאחר שעיר הפנימי צריך שעיר אטומאה שאירעה בין זה לזה מדצריך הנך דרשא דאחת בשנה קשה טובא על שיטת הרי"ף ז"ל וכן על מ"ש התוס' פ"ק דר"ה בשם רבינו הגדול משולם שלא היה קרב בר"ה שעיר של ר"ח ואמאי היה צריך שעיר של ר"ח בר'ה אטומאה שאירעה בין זה לזה. ונלפענ"ד דהוה קשיא להו קושית התוס' אהא דפריך הש"ס ונכפר חיצון אדידיה ואדפנימי וכ' בד"ה ונכפר חיצון וז"ל וא"ת המקשה דלא ידע הך דרשא כו' אמאי לא פריך דליכפרו או ליתלו תרווייהו אפנימי ותו לא וי"ל דאהך קושי' ודאי כו' ובאמת איכא למידק טובא על הך תירוץ התוס' דלפ"ז מנ"ל למעט דאינו מכפר החיצון אדידיה ואדפנימי וצ"ל דבאמת מה"ט הוכרחו התוספות להביא שם תירוץ אחר וז"ל א"נ י"ל דסברא הוא כו' וזה אין סברא לומר שיועיל ולא בא החיצון אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה עכ"ל. ולפ"ז א"ש מה שפסק הר'ף ז"ל דא"צ להזכיר של ר"ח בר"ה ולקלסונהו לבר אביי דלא הזכיר דס"ל דמוכח אליבי' דס"ל דא"צ להביא שעיר משום טומאה שאירעה בין זה לזה אלא היה צריך להביא בשביל מיעוט הירח וע"ז מייתי האי תנא דבי ר"י מוטב שיבא זכאי ויכפר על החייב וכמו שפירש שם בהג"ה דזכרון שופר במקום זכרון השעיר ועוד דלפי מה שפי' הרי"ף ז"ל סוגיא דחולין פ' אלו טריפות בענין מיעוט הירח וז"ל בשבועות פ' ראשון אמר לה הקב"ה הנני עושה לך כבוד שמיישב דעתיך תחת שמיעטתיך ומאי נינהו שיהיו ישראל בכל ר"ח מקריבין קרבן לפני לכפר עוונותיהם לפיכך אמר הקב"ה הביאו קרבן לפני בר"ח לכפר עליכם כדי שתשלימו עלי בקרבן את הכבוד שאמרתי לעשות לירח בשביל שמיעטתיו וזה הוא פי' הביאו עלי כפרה על שמיעטתי כו' ואח"ז הביא הירושלמי וסוגי' דעירובין ותנא דבי ר"י ע"ש ולפמ"ש עיקר כוונתו דלא נימא דהא דאמרינן בהש"ס אהא דס"ל דתרתי ש"מ היינו דהי' הקרבן גם בשביל מיעוט הירח דלפ"ז היה צריך להקריב ג"כ בר"ה אלא שהיה הזמן בר"ח משום כבוד הירח וכ"כ התוס' פ"ק דשבועות בשם הערוך בדף ט' ע"א ד"ה שעיר זה כו' ע"ש וכיון דא"צ שעיר מיוחד למיעוט הירח וליכא אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה ומש"ה א"צ בר"ה כמ"ש התוס' ואפשר דמוכח מדכתיב בר'ה מלבד עולת החודש ולא כתיב שעיר אע"כ דא"צ שעיר משום טומאה שאירעה בין זה לזה לחוד ומשום מיעוט הירח א"צ שעיר אלא משום כבוד הירח קבע הקב"ה בר"ח וא"ש מסקנא דעירובין דזכרון א' עולה לכאן ולכאן ואין להזכיר משום דמוטב דיבוא זכאי כדס"ל לתנא דבי ר"י כנ"ל בכוונת הרי"ף ז"ל ודוק היטב. ולפ"ז א"ש שהוכרח להביא כל הבבות דמתניתין דבבא ראשונה דלענין טומאת מקדש וקדשיו אינו חייב קרבן עולה ויורד אלא ביש בה ויש בה מדכתיב ונעלם ול"ד לשאר עבירות שבתורה שאינו חייב חטאת אלא על אין בו ויש בו מדכתיב והוא לא ידע ואשם כמ"ש הרמב"ם ז"ל ריש פ"א מהל' שגגות ששינה הכתוב בטומאת מקדש וקדשיו מכל עבירות שבתורה שאינו מכפר בקרבן עולה ויורד אלא ביש בו ויש בו מדכתיב ונעלם מכלל שידע משא"כ בשאר עבירות ע"ש ולפ"ז מהך בבא דשמעינן דוקא ביש בה ויש בה הוא דהוי בר קרבן משא"כ באין בה ויש בה לאו בר קרבן לענין טומאת מקדש וקדשיו משא"כ בשאר עבירות להיפך דוקא באין בה ויש בה הוא דהוה בר קרבן ואילו לא הוה מייתי הרי"ף ז"ל הך בבא ה"א דטומאת מקדש וקדשיו דומה לשאר עבירות דעל אין בה ויש בה בר קרבן הוא ולא הוה קשה ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון דהא פנימי אינו מכפר אבר קרבן משום דכתיב וכפר על הקודש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכדאמרינן שם בסוגי' דף ז' ע"ב ע"ש ולא הוה צריך להך דרשא דמכפר אחת על כפרה אחת מכפר אלא הוה מוקמינן לענין שאינו מכפר החיצון אדידי' ואפנימי דלא כתיב הך דרשא דמפשעיהם לכל חטאתם אלא בפנימי ולא בחיצון והוה מוקמינן הך דרשא דאחת בשנה לומר דאינו מכפר תרווייהו אפנימי כקושי' התוס' ולא הוה מוכרחין להך תירוץ התוס' שכ' א"נ י"ל דאין סברא שלא יבא אלא לכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה ומה"ט הוכרח להביא הך בבא דבטמאת מקדש וקדשיו אינו מחייב קרבן עולה ויורד אלא ביש בה ויש בה משא"כ באין בה ויש בה לא הוה בר קרבן כלל ומייתי מכל הנך בבות דפנימי וחיצון וממילא דלפי הנך ג' בבות קשה קושי' הש"ס ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון כיון דמבבא דרישא מוכח דאין בה ויש בה לאו בר קרבן ומוכרחין אנו לתי' הש"ס שם וקשה קושי' התוס' דילמא תרווייהו אפנימי כיון דלא אייתר לן וכמש"ל אע"כ כהך תירוץ התוס' שכ' א"נ י"ל דמשום טומאה שאירע בין זה לזה לחוד א"צ להביא שעיר ולפ"ז ממילא דא"ש אליבא דהלכתא סוגי' דעירובין דזכרון א' עולה לכאן ולכאן וסוגי' דיומא דפריך ואימא ר"ה קאי לר"ש דס"ל דשעיר של ר"ח משום טהור שאכל את הטמא ומש"ה לר"ש היה צריך שני שעירים בר"ה וכמ"ש אאמ"ו ז"ל כן נ"ל לפ' דברי רבינו הגדול הרי"ף ז"ל כפי הגירסא שלפנינו בלי שום הג"ה ודוק היטב. ועפ"ז נ"ל לפ' פי' הפסוק תקעו בחודש שופר בכסה כו' שאין שעיר מיוחד לר"ח בר"ה ואמר נתינת טעם כי חק הוא לישראל כו' וממילא דא"צ שעיר דאי משום טומאה שאירעה בין זה לזה כו' אין צריך כדמוכח מסוגי דהכא ואי משום מיעוט הירח אמר שני טעמים דאי משום כבוד כי חק הוא לישראל כו' ואינו משום כבוד קבע הקב"ה הזמן בר"ח ואי משום הירח גופא הלא אדכורי ריתחא בריש שתא לא מדכרינן כי חק לישראל הוא משפט כו וישראל נכנסים תחילה לדין וטעמא מקמא דליפוש חרון אף כנ"ל לפ"ש הרי"ף ז"ל ודוק היטב. ואמנם לפ"ש ר"ת ז"ל נ"ל לפ' דס"ל כי חק לישראל וממילא דליכא לריתחא דס"ל כהך ברייתא דאין ב"ד של מעלה נכנסין לדין עד שקדשו ב"ד שלמטה את החודש וליכא קטרוג בר"ה וכמ"ש אאמ"ו זצ"ל ולפ"ז נ"ל ליישב לפי שיטת ר"ת ז"ל סוגיא דעירובין דס"ל לרב חסדא דזכרון אחד כו' דר"ח אזיל לפ"ש דס"ל כר"י דאדם נידון בכל יום וכמ"ש אמ"ו הגאון ז"ל פ"ק דר"ה דף ח' ע"א ע"ש וממילא דר"י לא ס"ל הך ברייתא דאין ב"ד של מעלה נכנסין לדין עד שקדשו ב"ד של מטה את החודש משום דלמאי דקי"ל כר"י א"ש הך ברייתא ליכא קטרוג וס"ל דלא קי"ל זכרון א' עולה לכאן ולכאן ודוק היטב:

שם על שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות כו' שעיר המשתלח מכפר. ולכאורה לא שייך הך מילתא הכא כלל אלא בשילהי מס' יומא או מסכת כריתות ה"ל למיתני אלא דאפשר כיון דהתנא ממכות סליק וקתני התם בסוף המסכתא דרחב"ג אמר כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואמרינן התם דהלכה כמותו דמשמע דבלא מלקות אין נפטר מכרת כגון היכא דלא אתרו בי' למלקות ומש"ה קתני הכא דאפ"ה יש לו כפרה בשעיר המשתלח ואפילו דחמורות כחייבי מיתות וחייבי מלקות היכא דלא אתרו ביה (והיינו עם התשובה כדאמרינן לקמן בפירקין כן נראה לי):

בגמרא מכדי תנא ממכות סליק מ"ש דתני שבועות כו' נראה דעיקר הקושי' היינו למאי דמשמע ליה בפשיטות דכולה מתניתין בין לענין שבועות ובין לענין ידיעות איירי לענין קרבן לחוד דאי לענין מלקות לא אשכחן בשבועות שתים שהן ד' דהא בשבועות אוכל ולא אכל אין בהו מלקות דהוי לאו שאין בו מעשה וכדתנן להדיא בספ"ג שבועה שלא אוכל כו' זו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות כו' ומסקינן התם ולקמן בשמעתין דזו היא למעוטי שבועה שאוכל ולא אכל דלא לקי ומש"ה לא ניחא לן לאוקמי האי סתמא דהכא לענין מלקות דלא תיקשי סתמא אסתמא וכמו שאבאר לקמן דאף למאי דמסקינן דמתניתין רבי היא נמי מיתוקמא בהכי כן נ"ל ועיין בסמוך:

תוס' ד"ה חייב וכו' בהקפת הראש חייב אף במספרים לפ"ז נראה דגם במלקט ורהיטני חייב כיון דלא מקשי' ראש לזקן לענין מספרים מנ"ל לפטור בראש במלקט ורהיטני אף דתוס' כתבו אחר כך וליכא למימר דשרי במספרים וכו' דהקפת הראש אסור במלקט הרי דר"ל דלענין מספרים אתקש ולמלקט לא אתקש. היינו דאתקש רק לענין המפורש בקרא זו דלא תשחית דבעי' השחתה ולמלקט לא אתקש. אבל בהיפך לומר דלמלקט אתקש ולמספרים לא אתקש מה"ת לחלק וא"כ למה דפסקי' בש"ע סי' קפ"א ס"ג דראוי לחוש להאוסרים בהקפת הראש במספרים ה"נ יש לאסור במלקט וא"כ יהיה אסור לסרוק פאות הראש. וצ"ע לדינא וכתבתי מזה בתשובה: