Commentary page

Shevuot 16b

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Shevuot 16b

Shevuot 16b. The full printed text of this folio side — 10 numbered segments, about 399 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

טומאה בעזרה מנלן מי שנטמא בעזרה מנלן דמיחייב הא לא קרינא ולא יטמאו את מחניהם (במדבר ה) שכבר טימא:

שבחוץ כו' שנטמא מבחוץ:

קדושת עולם שאין אחריה היתר במות:

אשכחן מקדש דאיקרי משכן כו' כדמפרש לקמן:

ונתתי משכני בתוככם כל הניתן בתוככם קרי משכן:

ההוא בארון כתיב שהיו הקהתים נושאין את הארון והשולחן והמנורה והמזבחות שהם דברים המקודשים:

לא שנו דבהשתחויה כל דהו אפי' לא שהה בה כדי השתחויה חייב:

אלא שהשתחוה כלפי פנים לצד מערב:

4 more comments on this page.

Rashi on Shevuot 16b · Sefaria

Tosafot

נטמא בעזרה תימה אמאי לא קתני שתים שהן שש דהא מצרכינן קרא בגמרא לטומאה שבפנים ויש לומר דמתני' לא איירי אלא בטומאה שבחוץ:

מה"מ מהא דגמירי לקמן שיעור שהייה לא שמעינן לא מלקות ולא כרת דה"א איסורא בעלמא הוא דאיכא:

תנהו ענין לטומאה שבפנים וא"ת עונש שמעינן אזהרה מנין ויש לומר מולא יטמאו את מחניהם (במדבר ה׳:ג׳) דמשמע אפי' נטמא בפנים ולא כמו שפירש בקונטרס דולא יטמאו משמע שנטמא בחוץ ולא נטמא בעזרה דאותו כבר טימא ומיהו מעיקרא דבעי מנהני מילי משום דכיון דאכתי לא מייתר האי קרא לית לן לאוקומה לא יטמאו אלא בנטמא מבחוץ דאשכחן דהזהיר בו הכתוב במקום אחר דכתיב (ויקרא י״ב:ד׳) ואל המקדש לא תבא ועוד נראה דמעיקרא לא בעי כלל אלא לענין כרת אבל אזהרה פשיטא ליה דאיכא דלא יטמאו משמע דנטמא בפנים דהא כתיב (במדבר ה׳:ב׳) וישלחו מן המחנה אבל קרא דכרת משמע דאיירי באותו שראוי להתחטא קודם שיטמא משכן:

קדושתו קדושת עולם פירש בקונטרס שאין אחריה היתר במות וקשה דא"כ תפשוט מהכא דסבר רבי אליעזר דקידשה לעתיד לבא ולספרים דגרסי נמי רבי אלעזר תקשה דבפרק קמא דחולין (דף ז.) אמר אישתמיטתיה דאמר ר' שמעון בן אליקים משום רבי אלעזר בן שמוע קדושה ראשונה וכו' ולא קידשה לעתיד לבא ויש לפרש קדושת עולם שהאריכו בקדושה יותר א"נ לפי שאין ראוי לחזור ולקדש אלא באותו מקום קרי ליה קדושת עולם:

או אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן משמע הכא דאף על גב דמקדש איקרי משכן לא גמרי מהדדי אי לאו דכתיבי קראי יתירי וכן בסוטה בפרק היה מביא (סוטה דף טז. ושם) דמצריך התם. קרא לרבות שילה ובית עולמים וכן בפרק שני שעירים (יומא סז:) מדבר המדברה לרבות נוב וגבעון ושילה ובית עולמים ובפרק טרף בקלפי (יומא דף מד. ושם) גבי וכל אדם לא יהיה באהל מועד ובפרק הוציאו לו (יומא דף נג.) גבי מעלה עשן ותימה דבפרק קמא דחולין (דף כד. ושם) גבי לוים בשנים דרשינן יכול אף שילה ובית עולמים כך תלמוד לומר לעבוד עבודת עבודה וגו' לא אמרינן אלא בזמן שהעבודה בכתף אלמא אי לאו קרא הוה גמרינן מהדדי ובריש עירובין (דף ב. ושם) גבי שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אהל מועד נפקא לן היכל מדאיקרי משכן מקדש ומקדש משכן ושמא קים ליה להש"ס בעירובין ובחולין שיש אהל מועד מיותר ובחולין כי ממעט שילה ובית עולמים מוקמינן ליה לדרשה אחרינא ומיהו קשה כיון דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש אמאי לא ידעינן שפיר בכל דוכתא תרוייהו מחד קרא כמו חיה ובהמה שזו בכלל זו ורבינו חיים כהן היה מחלק דדבר שאינו תלוי בקדושת מקום כההיא דעירובין ובחולין התם סגי בחד קרא לשניהם אבל בשמעתין דתלוי בקדושת מקום לא גמרי מהדדי מטעמא דמפרש ר' אלעזר וכן בהנהו דיומא דנעשים בפנים הוי בקדושת מקום ושילוח שעיר המדבר בא מכלל חבירו שנעשה בפנים וכן ההיא דסוטה דצריך קרקע המשכן ואית דל"ג הכא ליכתב או אידי ואידי מקדש וכו' אלא גרסי מכדי מקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש מקדש ומשכן למה לי וקשה דא"כ ר' אלעזר אמורא חולק על רבי אלעזר תנא דרבי אלעזר קאמר בהדיא דלא גמרינן מהדדי ואמר הר"ר שלמה מדרוי"ש דלר' אלעזר נמי אית ליה דגמירי מהדדי משום דמשכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן וה"פ דמילתא אם נאמר מקדש למה נאמר משכן כלומר כיון דאיצטריך למיכתב תרוייהו משום טומאה שבפנים כדקאמר ר' אלעזר אמאי שני קרא בדיבורא ליכתיב או תרוייהו משכן או תרוייהו מקדש ומשני אילו נאמר מקדש בתרוייהו הייתי אומר דלהכי איכתיב קרא תניינא למעוטי משכן דלא נימא משכן איקרי מקדש וחייב ולא לטומאה שבפנים וכן אי הוה כתיב משכן בתרוייהו ה"א דאתא למעוטי מקדש להכי כתוב משכן ומקדש והשתא בחד קרא סגי והוה ידעינן תרוייהו מדמקדש איקרי משכן אלא ע"כ אתא חד קרא לטומאה שבפנים וקשה מכל הנהו שהבאתי שמצריך תרי קראי ובההיא דסוטה ל"ג בקונטרס נוב וגבעון לפי שלא היו סוטות שותות שם כדמוכח בפרק בתרא דזבחים (דף קיב.) וא"ת מ"ש דגבי המדבר המדברה מצריך לרבות נוב וגבעון טפי מבהנך וי"ל משום דבההוא עניינא כתיב כפורת והזה אל הכפרת דמשתעי בארון ובנוב ובגבעון לא היה ארון אבל קשיא לריב"א הא גבי מעלה עשן נמי כתיב כפרת ונראה לו דגבי שילוח שעיר המדבר כתיב שילוח מחנה ולכך איצטריך ריבוי דאפשר דאין קדושת מחנות בנוב וגבעון כיון שהותרו הבמות:

קידה על אפים תימה השתחואה נמי אשכחן על אפים דכתיב (בראשית מ״ח:י״ב) ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה (ישעיהו מ״ט:כ״ג) אפים ארץ ישתחוו לך (במדבר כ״ב:ל״א) ויקוד וישתחו לאפיו וי"ל דמגמרא אית לן קידה על אפים ומייתי דאשכחן נמי בקרא הכי:

Tosafot on Shevuot 16b · Sefaria

Rabbeinu Chananel

מתני' נטמא בעזרה ונעלמה ממנו הטומאה כו' מנה"מ כי המיטמא בעזרה ושהה שם חייב מדכתיב את מקדש ה' טמא דוכתיב נמי את משכן ה' טמא. אם אינו ענים האי קרא דכתיב את (משכן) [מקדש] ה' טמא כשנטמא בחוץ דהא כתיב את משכן ה' טמא. תנהו ענים לטומאה שבפנים. דהא תרוייהו משכן ומקדש אקרו. משכן שנאמר ונתתי משכני בתוככם. ותרוייהו אקרו מקדש שנאמר ועשו לי מקדש וכתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן שמעת מינה תרתי. ש"מ דאע"ג דמשכן נמשח ומקדש לא נמשח.

ומקדש קדושתו קדושת עולם ומשכן לאו קדושתו קדושת עולם לענין טומאה שניהן שוין. וש"מ כשם שחייבין בטומאה בחוץ. כך חייבין בטומאה שבפנים. וארון נמי אקרי מקדש שנאמר ונסעו הקהתין נושאי המקדש:

פיסקא השתחוה או שהה כדי השתחויה אמר רבא לא שנו אלא בהשתויה כלפי חוץ אבל בהשתחויה כלפי פנים אע"ג דלא שהה חייב. השתחויה שאין בה שהייה זו היא כריעה בלבד.

אבל פישוט ידים ורגלים זו היא השתחויה שיש בה שהייה.

וכמה שיעור זו השהייה חד אמר כשיעור קריאת זה הפסוק כולו וכל בני ישראל רואין ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחו להודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו. וחד אמר כשיעור קריאתו מן ויכרעו אפים ארצה עד סוף הפסוק.

ת"ר קידה על אפים כריעה על ברכים. והשתחויה זו פישוט ידים ורגלים כו' פישוטי מקראי:

Rabbeinu Chananel on Shevuot 16b · Sefaria

Rashba

שהרי קדושתו קדושת עולם פירש רש"י ז"ל: שאין אחריה היתר במות, כלומר דמשנבנה הבית נאסרו הבמות לעולם, והקשו עליו בתוספות שהרי יש ספרים דגרסי הכא ר' אליעזר, ואם איתא נשמע מינה דר' אליעזר אית ליה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, דאלו למ"ד לא קדשה לעתיד לבוא הותרו הבמות לאחר שנחרב הבית, וכדאמרינן במגלה (י, א) שמעתי שמקריבין בבית חניו קסבר בית חניו לאו ע"ז וקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, ושמא רש"י ז"ל לא גריס הכא ר' אליעזר אלא ר' אלעזר וכן הוא ברוב הספרים. ויש מפרשים קדושתו קדושת עולם שמקום מקדש נקדש לעולם לכשיבנה שיבנה שם באותו מקום ושם נבנה בימי עזרא ושם יבנה לכשיבנה במהרה בימינו, ויש מפרשים שלא שרתה שכינה לאחר מכאן במקום אחר.

מכדי מקדש אקרי משכן ומשכן איקרי מקדש לכתוב אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן תרי קראי למה לי. פירוש דר' אלעזר בר פדת דמוקי חד לפנים וחד לחוץ, ודאי אית ליה כהני דרשא דר' אליעזר, דאיצטריך למימר משכן ומקדש, אלא דהכי קא קשיא ליה לר"ל תרי קראי..... דשני קרא וכתב משכן ומקדש, דאלו כת' תרי קראי מקדש א"נ משכן הייתי מרבה מאחד השני שיהא חייב בין על משכן בין על מקדש כדר' אליעזר דתרוייהו איקרו מקדש ומשכן, אבל השתא דכתב תרי ועוד שני בלישנא, שמע מינה תרתי דרשות מדכתב תרי קראי, שמעינן אם אינו ענין לחוץ תנהו ענין לפנים וכדר' אליעזר בן פדת ומדשני בהן ש"מ בהדיא כר' אליעזר, כנ"ל לפרש.

אמר רבא לא שאנו אלא שהשתחוה כלפי פנים פירש רש"י ז"ל: כלפי פנים לצד מערב כלפי חוץ אין זו השתחויה, וה"ר ר' יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל כתב כיון שהיה לו לשום פניו כלפי חוץ ולצאת, והחזיר פניו כלפי פנים והשתחוה אעפ"י שאנס עצמו ולא שהה חייב, אבל השתחוה כלפי חוץ דרך יציאתו כיון שלא שהה כלום פטור.

בעי רבא צריך שהייה למלקות או לא פירוש כגון שנטמא באונס והתרו בו לצאת, וקא מבעיא ליה אם צריך שהייה או לא [צריך שהייה] כדי השתחויה למלקות, דדילמא לא גמרי שהייה רק לקרבן. ואפשר לומר דבעיא זו דוקא אליבא דמ"ד (לקמן שבועות כח, ב) דהתראת ספק שמה התראה, דאלו למ"ד לא שמה התראה לא לקי, ואיפשר דלכ"ע קא בעי לה ואת"ל שמה התראה לקי ולמ"ד לא שמה, את"ל בעי שהייה לא לקי הא אי לא בעי שהייה לקי והא דקאמר למלקות היינו לענין מלקות קאמר כלומר כשהתרו בו.

Rashba on Shevuot 16b · Sefaria

Ritva

נטמא בעזרה פי' מתני' בטומאה שאירעה בפנים דאיתבה נמי קרבן עולה ויורד כשישבה העלם טומאה או העלם מקדש דומיא דטומאת חוץ ובגמרא מפרש מהיכא אתייא לן ומסתמא מתני' רבי היא דומיא דריש פרקין דמחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש ומיירי נמי בדאיכא ידיעה בתחלה קודם העלם או ידיעה גמורה או ידיעת בית רבו והקשו בתוס' אמאי לא קתני לעיל שתים שהן שש שהרי נתוספו בכאן שתים העלם טומאה והעלם מחדש ג"כ ותירצו דלא מיירי תנא לעיל אלא בטומאה דשכיחא דהיינו טומאת חוץ ועוד יש לומר דטומאת חוץ וטומאת פנים חדא חשיב לה במניינה דשם טומאה א' היא אפילו למאי דלא אמר הכי בריש פרקין התם הוא בקדש ומקדש אבל חוץ ופנים כחדא חשיב ליה כנ"ל:

טומאה בעזר' מנ"ל פי' אע"ג דגמירי שהייה לטומא' שאירעה בפנים מההיא גמרא ליכא למגמר לא מלקות ולא כרת דאיכא למימר לאיסורא בעלמא גמירי לה כמו שפי' בתוס' הלכך אצטריך קרא ללמד על המלקות (ולא) ועל הכרת (ולא) ועל הקרבן ואצטריכא גמ' לשיעור שהייה:

אמר ר"א כתוב אחד אומר את משכן י"י טמא וגו' עד תנהו לענין טומאת שבפנים והקשו בתוס' עונש שמעי' אזהרה מנין דאי מולא יטמאו את מחניהם ההיא בטומאת שבחוץ משמע לפום מה שפירוש רש"י ז"ל ותירצו דודאי מקמי דאייתר האי קרא לכרת לטומאת בבפנים לא הוה משמע לן קרא דלא יטמאו את מקניהם אלא בטומאת חוץ דהכי משמע פשטה שלא יטמאוה בכניסתם ודומיא דכתיב ואל המקדש לא תבא אבל השתא דאייתר האי קרא לכרת שפיר משמע ולא יטמאו את מחניהם אפילו בטומאת פנים נמי דומיא דכתיב בפ' וישלחו מן המחנה ומיהו מעיקרא בין אאזהרה בין אכרת מיבעיא ליה עוד פי' דאפי' מעיקרא לא מיבעיא ליה מידי באזהרה דשפיר הוה משתמע לא יטמאו את מחניהם בתרווייהו מטעמא דפרישנא וכרת הוא דהוה מיבעיא לי' דכיון דכתי' בה ואיש אשר יטמא ולא יתחטא משמע שהי"ל להתחטא כדי שלא יטמא מקדש ואפשר שאף רש"י ז"ל לא נתכוון לומר דלא יטמאו בטומאת חוץ משמע אלא לפום פשטיה ומקמי דאייתר לן קרא לכרת אבל למסקנא מודה דמשמע בו אפילו טומאת פנים דאי לא לרבינו זצ"ל אזהרה מנין:

שקדושתו קדושת עולם פי' רש"י ז"ל שאין אחריו היתר במות וקשה דא"כ תפשוט לן מהכא דס"ל לר"א דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא דהכי סברא דמ"ד שאין אחר קדושת ירושלים התר במות וכדאמרינן במסכת מגילה שמעתי שמקריבים בבית חוניו בזמן הזה קסבר דבית חוניו לאו ע"ז היא וקסבר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא ואיכא התר במות אלמא למ"ד קדשה לעתיד לבוא איכא איסור במות ויש גורסין כאן ר"א אומר וכו' ובתוספות פי' דקרי לה קדושת עולם לפי שהאריכה יותר בקדושתה ואינו נכון דלישנא דקדושת עולם לא משמע הכי עוד פי' לפי שא"א לחזו' ולקדש [אלא] באותו מקום וזה יותר נכון וקרוב לזה פי' רבינו הרמב"ן ז"ל דקארי ליה קדושת עולם שמאחר שנתקדשה ושרתה שם שכינה לא השרה הקב"ה שכנתו במקום אחר בתחתונים ואע"פ שחרב משא"כ במשכן ושאר המקומות וכן הכתוב אומר זאת מנוחתי עדי עד וזהו הנכון. כך הגירסא בעיקר הנוסחאות שלא הוגהו מיכדי מקדש חיקרי משכן ומשכן איקרי מקדש ליכתוב או אידי ואידי משכן או אידי ואידי מקדש משכן ומקדש למ"ל ש"מ תרתי ולהאי נוסחא מפ' רבנן ז"ל דכפל קראי איצטריך חד למקדש וחד למשכן ושנוייא דלישנא אתא לטומאה שבפנים ואית דק"ל על גי' זו וכיון דס"ל דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש תרי קראי למ"ל למשכן ולמקדש בחד מינייהו סגי לתרווייהו לכך הגיהו וה"ג מכדי משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן משכן ומקדש למ"ל. גירסא אחרת תרי קראי למ"ל ומפרשי לה דאתו לומר דר"א בן פדת לא דריש כפולא לכדר"א דלמשכן ומקדש בחדא סגי כיון דתרווייהו איקרי מקדש ואקרי משכן וכפילה לטומאה שאירעה בפנים וקשה א"כ אכתי אמאי שני קרא וי"ל דאי לא שני דילמא מוקמינן יתורא לשום ענין אחר ומדשני שמעינן דאיכא למידרש שינוי טומאה דהיינו טומאת פנים עוד הקשו דהיכי פליג ר"א בן פדת שהוא אמורא על ר"א דתנא או על ר' אליעזר וי"ל דר"א לאו משום דסברא דנפשיה פליג אלא דגמר לה דפליגי רבנן על ר"א ויש כיוצא בו בריש ערבי פסחים ובמקומות אחרים וכדפי' התם:

ור"א הכי ק"ל מכדי מקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש וזה תימא דהא קראי קא דרשינן כדאיתא בסמוך ובכמה דוכתי אמרינן לה ולא שיילינן לר"א מנ"ל ועוד דלישנ' דגמ' הכא לא אתי שפיר דלא הול"ל מיכדי מקדש איקרי משכן דהאי לישנא משמע (דאפי') [דאי לא] ס"ל כר"א ל"ק לן דמכדי מקדש וכו' ואם איתא דפליג ר"א אדר"א הכי הול"ל ור"א סבר דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרו מקדש ולא צריכי תרי קראי וזה דרך התלמוד לכך הנכון כלשון הגי' הראשונה ודקא ק"ל כיון דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש למ"ל תרי קראי הא לא קשיא דאפ"ה מצריך קרא לכל חד וחד כדאשכחן במסכת סוטה בפ' היה מביא ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים מנין פי' נוב וגבעון ל"ג דהא קי"ל דכל נדר שאינו קבוע אינו נדר ונדר אינו קרב בנוב וגבעון ול"ג שילו דההיא איקרי משכן כדכתיב ויטוש משכן שילו וגו' ולא צריך רבוייא וכן ביומא פ' טרף בקלפי גבי וכל אדם לא יהיה באוהל מועד איצטריך קרא לרבות מקדש וכן בפ' הוציאו לו גבי מעלה עשן דכי בענן אראה על הכפורת וכ"ת א"כ מאי אהני ליה דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש י"ל דאהני ליה למילי אחריני דלא הוו מגמר מילתא לגמרי כההיא דאמרינן בעירובין בפ"ק שלמים ששחטו קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולים שנאמר ושחטו פתח אהל מועד ואין לי אלא אהל מועד ב"המ מנין אשכחן מקדש דאיקרי משכן וכו' דהתם לאו מיגמר מילתא היא לגמרי כאידך דלעיל ומיהו אשכחן נמי בפ"ק דחולין דאיצטריך קרא למעוטי דלא ליגמרי מהדדי גבי לוים בשנים פסולים דאמרינן יכול אף בשילו ובית עולמים כן ת"ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד לא אמרת אלא בזמן שעבודה בכתף והתם נמי ודאי הוו גמרי מהדדי כיון דאיקרו משכן ומקדש כיון שאין שני הלוים תלוים בקדושת הבית אלא משום שירות בעלמא ולהכי איצטריך קרא לפרושי שאין פסול שנים משום שאר עבודות אלא מפני עבודה בכתף:

והשתחווה או ששהה כדי וכו' כולה מתני' מפרש בגמ' ת"ר קידה על אפים וכו' הקשו בתוס' דהא הכי נמי אשכחן השתחואה על אפים כדכתיב וישתחו לאפיו ארצה וכתיב נמי וישתחוו לו אפים ארצה וכתיב אפים ארץ ישתחוו לך וכתיב ויקד וישתחו לאפיו ויש אומרים דשאני השתחואה דגלי בה קרא הכא להשתחוות לך ארצה דכיון דכתיב השתחואה ארצה בלא אפים גלי לך הארצה דהכי בהשתחואה דאידך קראי היינו פשוט ידים ורגלים ול"נ לי דהא גבי קידה נמי כתיב ארצה בלא אפים כדכתיב וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו ובתוס' תירצו הכא מגמר' אמרינן לה וה"ק קידה על אפים דוקא דהכי גמירי לה וכדכתיב ותפול בת שבע אפים ארצה אבל השתחואה אע"ג דאיכ' על אפים דומיא דקידה ה"נ איתא בפשוט ידים ורגלים כדכתיב להשתחוות לך ארצה והיא עיקר שם השתחוייה שאין כיוצא בו קידה וכיון שכן היא הנותנת דשיעור שהיה דהשתחוואה דגמירי במקדש היינו השתחואה הוו שהיא פשוט ידים ורגלים:

Ritva on Shevuot 16b · Sefaria

Meiri

משכן שעשה משה אף הוא דינו כדין המקדש וכשם שהבא למקדש בטומאה חייב כך הנכנס למשכן בטומאה חייב שנ' את מקדש י"י טמא שניהם שוים לענין זה:

זה שביארנו במשנה בנטמא בעזרה שכל ששהא לשם כדי השתחואה או השתחוה חייב צריך שתדע שהשתחואה היא פשוט ידים ורגלים כמו שאמרו קידה על אפים ר"ל שאינו נוגע בארץ לא מברכיו ולא מגופו אלא ראשו מגיע לארץ וכדכתי' ותקוד בת שבע אפים ארצה ולא הגוף וכריעה על ברכים כדכתי' מכרוע על ברכיו והשתחואה בפשוט ידים ורגלים שנ' ביוסף להשתחוות לך ארצה כלומר כל הגוף ושיעור השתחואה בכדי שיאמר אחר השתחואתו ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודו לי"י כי טוב ומ"מ בענין זה כל שהשתחוה כלפי פנים כלומ' שהחזיר פניו להיכל והשתחוה אפי' אנס עצמו במהירות גדול עד שלא שהה כשיעור שהזכרנו חייב שכל שהשתחוה כלפי פנים אין צריך שהייה אבל כל שלא השתחוה אלא ששהה אין שהייתו מחייבת אלא בכדי שהייה שהזכרנו ואם השתחוה ביציאתו כלפי חוץ אין בזה דין השתחואה ואינו מתחייב אלא בשיעור שהייה ויש כאן שטה אחרת לומ' שהשתחואה כלפי פנים אף בכריעה על ברכים חייב מפני שבקומו וחזרת פניו לחוץ יש כאן שיעור שהייה והכל עולה לענין אחד:

Meiri on Shevuot 16b · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

בד"ה או אידי כו' ושמא קים ליה להש"ס בערובין ובחולין שיש אוהל מועד מיותר ובחולין כי ממעט כו' עכ"ל קצרו במקום שהיה להם להאריך דבההיא דחולין נמי איכא שום יתור דאיצטריך למעטינהו מזאת ובתר דמעטינהו ההוא יתורא אתי לדרשה אחריתא וכ"ה בתוספות בפ' טרף בקלפי ע"ש:

בא"ד ואומר ר"ש מדרוי"ש דלר"א נמי אית ליה דגמירי כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותופס עיקר גירסת הספרים דל"ג לכתוב או אידי ואידי כו' עכ"ל ואין זה נוח לי דכיון דהמקשה ע"כ הבין הברייתא דר"א כפשטה דלא גמירי מהדדי היאך ובמה השיב לו המתרץ כל זה וכולו חסר מן הספר אבל אי גרסינן ליה ניחא דהמתרץ השיב לו דר"א דברייתא לא קאמר דלא גמירי מהדדי אלא דה"ק לכתוב אידי ואידי משכן או אידי ואידי מקדש ומשני אלו נאמר מקדש בתרוייהו כו' כמ"ש התוס' ותו לא מידי ודו"ק:

Chidushei Halachot on Shevuot 16b · Sefaria

Original text

Segment 1

נִטְמָא בָּעֲזָרָה וְנֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ טוּמְאָה וְכוּ׳. טוּמְאָה בַּעֲזָרָה מְנָלַן? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״אֶת מִשְׁכַּן ה׳ טִמֵּא״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה׳ טִמֵּא״; אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְטוּמְאָה שֶׁבַּחוּץ, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְטוּמְאָה שֶׁבִּפְנִים.

§ The mishna teaches about one who was ritually pure when he entered the Temple but who became impure while in the Temple courtyard, and afterward his impurity was hidden from him. The Gemara asks: From where do we derive that one is liable even if he contracted impurity in the Temple courtyard and failed to leave immediately by way of the shortest route, and not only if he entered the Temple courtyard when he was already impure? Rabbi Elazar says: One verse states: “He has defiled the Tabernacle of the Lord” (Numbers 19:13), and one verse states: “For he has defiled the Temple of the Lord” (Numbers 19:20). If this second verse is not needed for the matter of one who contracted impurity outside before he entered the Temple courtyard, as this situation is already referred to in the previous verse, apply it to the matter of one who contracted impurity inside the Temple courtyard.

Segment 2

וּקְרָאֵי מְיַתְּרִי?! הָא מִיצְרָךְ צְרִיכִי! דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִם נֶאֱמַר ״מִשְׁכָּן״, לָמָּה נֶאֱמַר ״מִקְדָּשׁ״? וְאִם נֶאֱמַר ״מִקְדָּשׁ״, לָמָּה נֶאֱמַר ״מִשְׁכָּן״? אִילּוּ נֶאֱמַר ״מִשְׁכָּן״ וְלֹא נֶאֱמַר ״מִקְדָּשׁ״, הָיִיתִי אוֹמֵר: עַל מִשְׁכָּן יְהֵא חַיָּיב – שֶׁהֲרֵי מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְעַל מִקְדָּשׁ לֹא יְהֵא חַיָּיב. וְאִם נֶאֱמַר ״מִקְדָּשׁ״ וְלֹא נֶאֱמַר ״מִשְׁכָּן״, הָיִיתִי אוֹמֵר: עַל מִקְדָּשׁ יְהֵא חַיָּיב – שֶׁהֲרֵי קְדוּשָּׁתוֹ קְדוּשַּׁת עוֹלָם, וְעַל מִשְׁכָּן לֹא יְהֵא חַיָּיב. לְכָךְ נֶאֱמַר ״מִשְׁכָּן״, לְכָךְ נֶאֱמַר ״מִקְדָּשׁ״.

The Gemara asks: But is it really superfluous to have both of these verses, one having been sufficient? Aren’t they each necessary to teach a novel ruling? As it is taught in a baraita : Rabbi Elazar says: If it is stated: “Tabernacle,” why does it state: “Temple”? And if it is stated: “Temple,” why does it state: “Tabernacle”? He explains: Had the verse stated only: “Tabernacle,” and not stated: “Temple,” I would have said that one is liable for entering the Tabernacle in a state of impurity, since it was anointed with the anointing oil, and therefore it carries greater sanctity, but he is not liable for entering the Temple, which was not anointed with the anointing oil. And had the verse stated only: “Temple,” and not stated: “Tabernacle,” I would have said that one is liable for entering the Temple in a state of impurity, since its sanctity is an eternal sanctity, but he is not liable for entering the Tabernacle, whose sanctity was only for its time. For this reason, it is stated: “Tabernacle,” and for this reason, it is stated: “Temple.”

Segment 3

רַבִּי אֶלְעָזָר הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: מִכְּדִי מִשְׁכָּן אִיקְּרִי ״מִקְדָּשׁ״ וּמִקְדָּשׁ אִיקְּרִי ״מִשְׁכָּן״; נִכְתּוֹב אוֹ אִידֵּי וְאִידֵּי ״מִקְדָּשׁ״, אוֹ אִידֵּי וְאִידֵּי ״מִשְׁכָּן״! ״מִשְׁכָּן״ וּ״מִקְדָּשׁ״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי.

The Gemara answers: Rabbi Elazar did not base his derivation on a superfluous verse, but on the change in wording between the two verses. This is what is difficult for him: Since the Tabernacle is also called Temple and the Temple is also called Tabernacle, then let the verse write either in both verses: Temple, or in both verses: Tabernacle; why do I need both “Tabernacle” and “Temple”? Conclude two conclusions from it, i.e., that one is liable even for impurity contracted inside the grounds, and that the halakha applies both in the Tabernacle and in the Temple.

Segment 4

בִּשְׁלָמָא מִקְדָּשׁ אִיקְּרִי מִשְׁכָּן – דִּכְתִיב: ״וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם״; אֶלָּא מִשְׁכָּן דְּאִיקְּרִי מִקְדָּשׁ – מְנָלַן? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב: ״וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ״ – הָהוּא בְּאָרוֹן כְּתִיב! אֶלָּא מֵהָכָא: ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״, וּכְתִיב: ״כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן״.

The Gemara questions its previous assumption: Granted, the Temple is also called Tabernacle, as it is written: “And I will set My Tabernacle among you” (Leviticus 26:11), where the reference is to the Temple, as the verse is referring to that which will transpire after the Jewish people have settled in their land. But from where do we derive that the Tabernacle is also called Temple? If we say that it is derived from that which is written: “And the Kehatites, the bearers of the Temple, set forward” (Numbers 10:21), that instance of the term Temple is not written with regard to the Tabernacle; rather, it is written with regard to the Ark and the other sacred vessels. Rather, it is derived from here: “And let them make Me a Temple, that I may dwell among them” (Exodus 25:8), where the reference is to the Tabernacle, as immediately afterward it is written: “According to all that I show you, the pattern of the Tabernacle” (Exodus 25:9).

Segment 5

וְהִשְׁתַּחֲוָה אוֹ שֶׁשָּׁהָה כְּדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהִשְׁתַּחֲוָה כְּלַפֵּי פְנִים, אֲבָל הִשְׁתַּחֲוָה כְּלַפֵּי חוּץ – שָׁהָה אִין, לֹא שָׁהָה לָא.

§ The mishna teaches: If he bowed down, or he tarried in the Temple courtyard long enough to bow down, or he went out by way of a longer route when he could have taken a shorter route, he is liable to bring a sliding-scale offering. Rava says: They taught this only when he bowed down in the Temple courtyard facing inward, toward the Holy of Holies, as that alone is proper bowing. But if he bowed down facing outward, that is not considered bowing. When he bows facing outward, if he tarried in the Temple courtyard long enough to bow down, yes, he is liable, but if he did not tarry long enough to bow down, he is not liable.

Segment 6

אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: אוֹ שֶׁשָּׁהָה בִּכְדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה – מִכְּלַל דְּהִשְׁתַּחֲוָאָה גּוּפַהּ בָּעֲיָא שְׁהִיָּיה; אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהִשְׁתַּחֲוָה כְּלַפֵּי חוּץ, אֲבָל כְּלַפֵּי פְנִים – אַף עַל גַּב דְּלֹא שָׁהָה. וְהָכִי קָאָמַר: הִשְׁתַּחֲוָה כְּלַפֵּי פְנִים, אוֹ שֶׁשָּׁהָה כְּדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה בְּהָךְ הִשְׁתַּחֲוָאָה דִּכְלַפֵּי חוּץ – חַיָּיב.

There are those who teach the statement of Rava with regard to the latter clause: Or if he tarried in the Temple courtyard long enough to bow down, he is liable to bring a sliding-scale offering. It may be said by inference that bowing down itself entails tarrying, and the mere act of bowing does not render one liable. With regard to this Rava says: They taught this only when he bowed down facing outward. In such a case, he is liable only if he tarried long enough to bow down. But if he bowed down facing inward toward the Holy of Holies, he is liable even if he did not tarry for that length of time. And this is what the mishna is saying: If he bowed down facing inward, or if he tarried long enough to bow down while he was bowing down facing outward, he is liable.

Segment 7

הֵיכִי דָּמֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה דְּאִית בַּהּ שְׁהִיָּיה, וְהֵיכִי דָּמֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה דְּלֵית בַּהּ שְׁהִיָּיה? דְּלֵית בַּהּ שְׁהִיָּיה – זוֹ כְּרִיעָה בְּעָלְמָא הִיא, דְּאִית בָּהּ שְׁהִיָּיה – פִּישּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם.

The Gemara asks: What are the circumstances of bowing in which there is tarrying, and what are the circumstances of bowing in which there is no tarrying? The Gemara answers: With regard to bowing in which there is no tarrying, that is merely kneeling. As for bowing in which there is tarrying, that is prostrating oneself while spreading one’s arms and legs in total submission.

Segment 8

וְכַמָּה שִׁיעוּר שְׁהִיָּיה? פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי וְחַד דְּעִימֵּיהּ, וּמַנּוּ – רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי; וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי וְחַד דְּעִימֵּיהּ, וּמַנּוּ – רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר נַחְמָנִי. חַד אָמַר: כְּמֵימְרֵיהּ דְּהַאי פְּסוּקָא, וְחַד אָמַר: כְּמִ״וַּיִכְרְעוּ״ לְסֵיפָא. ״וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ה׳ עַל הַבָּיִת, וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה, וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְהוֹדוֹת לַה׳ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ״.

The Gemara asks: And what is the measure of that tarrying? Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani and one other Sage who was with him disagree about this. And who is that other scholar? Rabbi Shimon ben Pazi. And some say that it was Rabbi Shimon ben Pazi and one other Sage who was with him. And who is that other scholar? Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani. And some say it was Rabbi Shimon bar Naḥmani. One Sage says: It is as long as the time it takes to recite this following verse in its entirety, and one Sage says: It is as long as the time it takes to recite from the term “and they bowed” in the middle of that verse until the end. What is the verse? “And when all the children of Israel saw how the fire came down, and the glory of the Lord upon the House, and they bowed with their faces to the ground upon the pavement, and prostrated themselves, and praised the Lord, saying: For He is good, for His steadfast love endures forever” (II Chronicles 7:3).

Segment 9

תָּנוּ רַבָּנַן: קִידָּה – עַל אַפַּיִם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ״. כְּרִיעָה – עַל בִּרְכַּיִם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו״. הִשְׁתַּחֲוָאָה – זוֹ פִּישּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְכֵן אוֹמֵר: ״הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה״.

The Gemara discusses the different forms of bowing in greater detail. The Sages taught: The term kidda indicates falling upon one’s face, and so the verse states: “Then Bathsheba bowed [ vatikkod ] with her face to the ground” (I Kings 1:31). Keria means descending upon one’s knees, and so the verse states with regard to Solomon: “He rose from before the altar of the Lord, from kneeling [ mikero’a ] upon his knees” (I Kings 8:54). Hishtaḥava’a , this is prostrating oneself while spreading one’s arms and legs in total submission, and so the verse states that Jacob asked, in response to Joseph’s relating of his dream: “Shall I and your mother and your brothers indeed come to bow down [ lehishtaḥavot ] to you to the ground” (Genesis 37:10), i.e., spread out completely on the ground.

Segment 10

בָּעֵי רָבָא: צָרִיךְ שְׁהִיָּיה לְמַלְקוּת, אוֹ אֵין צָרִיךְ שְׁהִיָּיה לְמַלְקוּת? לְקׇרְבָּן גְּמִירִי שְׁהִיָּיה, לְמַלְקוּת לָא גְּמִירִי שְׁהִיָּיה;

§ Rava raises a dilemma: Is tarrying long enough to bow down necessary to incur lashes? If one was warned not to remain in the Temple courtyard in a state of impurity, is he liable to receive lashes only if he remains there long enough to bow down, completely spread out on the ground? Or is tarrying not necessary to incur lashes, and he is immediately liable to receive lashes? The Gemara clarifies the two possibilities: Is it learned as a tradition that tarrying is necessary in order to incur liability to bring an offering, but not learned as a tradition that tarrying is necessary to become liable to receive lashes?

Shevuot 16b

Shevuot 16b

Rashi

Tosafot

Rabbeinu Chananel

Rashba

Ritva

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Original text