Sanhedrin 65b

מתיב רבי זירא יצאו עדים זוממין אצל חטאת היא שנויה בתורת כהנים גבי פר כהן משיח אחר שראינו דברים שהן כעובד עבודת כוכבים ודברים שאינן כעובד עבודת כוכבים למה נאמרה עובד עבודת כוכבים לומר לך מה עבודת כוכבים מיוחדת שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אף כל שחייבין וכו' אי מה עבודת כוכבים מיוחדת שחייבין עליה מיתת ב"ד אף אני מרבה חייבי מיתות ב"ד ואת מי אני מרבה מקלל לאביו ומסית ועדים זוממין ת"ל ועשה יצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה ואמאי לא הויא עקימת שפתיו מעשה הא לא תליא בכונת הלב:

ה"ג אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול עיקר חיובן בשמיעת קולם לפני ב"ד הוא בא וקול לית ביה ממש הלכך הוי כמגדף דתלוי בלב:

חסמה בקול לפרה דשה וכשרוצה לאכול חסמה בקולו:

והנהיגה בקול מנהג בכלאים דחייב משום לא תחרוש בשור ובחמור (דברים כ״ב:י׳):

בראייה עיקר חיובא בא ע"י הראייה שמעידין שראו וראיה לית בה מעשה:

מבין הפרקים מעלה את המת ויושב לו באחד מבין פרקי העצמות של מכשף כגון על פרקי אצבעותיו או על פרקי ברכיו:

ידוע שם חיה:

כי אורחיה מתוך קברו ומתוך כך קולו נמוך:

יצאו עדים תימה למ"ל למעוטי עדים זוממין מקרבן הא אפילו בשוגג מיקטלי דלא בעי התראה וי"ל דמשכחת לה שהוזמו קודם גמר דין דאין נהרגין עד שיגמר הדין א"נ כגון שחזרו בהן מעצמן ואמרו מבודין אנחנו:

הואיל וישנו בקול תימה כי הדר ביה משינויא דקול ומסיק שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה מאי משני מכל הני דתני בת"כ בהדיא עדים זוממין דממעט מועשה מקלל אביו ואמו ומסית ומדיח ונביא השקר ובספרים ישנים ל"ג עדים זוממין וה"ג אלא אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בקול וכי פריך וקול לרבי יוחנן לאו מעשה הוא לא פריך אלא מעדים זוממים לחודיה דמודה ר' יוחנן בכולהו דקול לאו מעשה הוא אלא דוקא גבי חסמה משום דבדבורו קא עביד מעשה כשהבהמה שוחה לאכול והוא גוער בה זוקפת ראשה וה"נ עדים זוממין בדיבורייהו עבדי מעשה לחייב הנדון תדע דבפרק בתרא דמכות (דף טז:) א"ל רבי יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדיבוריה עבד מעשה אלמא לא חשיב עקימת שפתיו מעשה אלא היכא דבדיבורו עביד מעשה הלכך שינויא דקול קאי ולא הדרא ביה אלא מעדים זוממים מיהו בפ"ק דכריתות (דף ד.) קשה דאיכא התם כל הך סוגיא ושינויא דקול ליתא התם כלל וא"כ תקשה ליה מכל הני דתורת כהנים:

ריש לקיש אמר פטור אליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו פליגי בפרק הפועלים (ב"מ דף צ: ושם) דהא ר"ל אית ליה פרק שבועות שתים (שבועות דף כא.) לוקין עליו:

מעלה בזכורו פ"ה מעלה ומושיב המת על זכורו ולא יתכן בבעל אוב דשאול אלא נראה דשם מכשפות כך הוא תרגומו דאוב וידעוני מתרגמינן בידין וזכורין ומיהו יש לתמוה קצת דהוה ליה למנקט המעלה בידין שהוא תרגומו של אוב:

אוב וידעוני אע"פ שנכללו בלאו אחד אם עשאן בשוגג בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת ואינך צריך לומר שאע"פ שבכרת אחד נאמרו שחלוק חטאות אינו מצד הכריתות שהרי סך ומפטם לא נאמר אלא כרת אחד לשניהם ויש בהם שני חטאות מפני שהם שני לאוין:

כל כריתות שבתורה אם שגג בהן מביא חטאת קבועה חוץ ממגדף ומילה ופסח שאין בהם קרבן כלל מילה ופסח מפני שהם עשה ומגדף מפני שאין בו מעשה כלל אלא דבור בעלמא וכן האומר אלי אתה או המקבלו באלוה כמו שכתבנו למעלה וטומאת מקדש וקדשיו אין בשגגתן חטאת קבועה אלא עולה ויורד נמצאת למד שענין האוב נקרא דבר שיש בו מעשה מצד הקשת זרועותיו וידעוני מצד הכנסת העצם לתוך פיו אבל דבור אין אומרין שעקימת שפתים מעשה:

המקטר לשד בכונת קבלת ממשלתו הרי זה ע"ז אבל אם לא כיון אלא לעשות על ידו איזו פעולה כגון לחבר מתים או חיות ובהמות או נחשים ומלחשם עד שלא יזיקו הרי זה חובר חבר ואינו אלא בלאו בין חבר גדול והוא המאסף מתים או חיות רעות גדולות בין חבר קטן והוא המאסף חיות קטנות ונחשים ועקרבים והדומים להם:

כל שאין בזדונן כרת אע"פ שיש בזדונן מיתה אין בשגגתן קרבן מעתה מקלל אביו ומכה אביו ומסית ועד זומם והדומים להם אין בשגגתן קרבן ובקצתם אינך צריך לזו שהרי אין בהן מעשה:

החוסם את הפרה בשעת דישה לוקה אפילו לא חסמה ביד אלא בקול וכן החורש בה עם בהמה טמאה לוקה ואפילו הנהיגם זה בקול לבד וכבר ביארנוה במציעא פרק פועלים:

המגדף בתוך לבו אע"פ שאין עונו מסור לבית דין נענש הוא עליה כע"ז שהעונש עליה במחשבה שנאמר למען תפש את בני ישראל בלבם וכן הדין במסית ומדיח ובכל אותן שהן חלק ע"ז ומין ממיניה מה שאין כן בשאר עבירות:

אע"פ שביארנו שמעלה עשו חכמים בעדות ואין די לו לשני באף אני כמהו כמו שביארנו מ"מ כל שחקרוהו הדיינין היה דבר זה ביום פלוני הרגו בדבר פלוני וכיוצא באלו והוא משיב אי והיא מלה מונחת במקום הן אע"פ שאין שם אות בעקימת שפה הרי זה עדות כאלו הוציא הוא עצמות הדברים מפיו ונזומין על עדות זו מפני שעדות גמורה היא בכל העדיות וזהו מה שנאמר כאן שאני עדים זוממין שכן ישנן באי ויש בזו בקצת ספרים גירסאות אחרות וזו עיקר כמו שהעידו עליה גדולי הפוסקים בהלכותיהם:

יש קצת מצות שהן נכללות בחקות הגוים וקצתן שהם דומות לשאלת אוב וידעוני וכלן בלאו והם הקוסם והמעונן והחובר והדורש אל המתים והמנחש והמכשף שנאמר לא ימצא בך קוסם קסמים וחובר חבר מעונן ומנחש ומכשף ודורש אל המתים. הקוסם הוא שמניע דמיונו ברוב קולות וצעקות ויגיעה ועמל שיבהילוהו עד שישוב נעדר הרגשה ויתחזק דמיונו ויאמר דברים יתקיימו לפעמים לחוזק הדמיון ולאו זה אינו אלא לקוסם לא לשואל אלא שהוא מכוער ואסור ומכין אותו מכת מרדות ובכלל זה המביטים בצפורן ובחרב ובזכוכית ובמראה וכיוצא באלו. המעונן כל שעשה פעולה שיכוין עשייתה על פי משפט הכוכב עד שיאמר לא תעשה דבר פלוני ביום פלוני ובשעה פלונית שיש לכוכב פלוני דבוק עם מזל פלוני וכיוצא בזה או שיעשו דבר בעת ידוע על פי משפטי הכוכב יאמרו עליו שיועיל או יזיק לדבר ידוע והמעונן בלאו והשואל באסור ומ"מ כל שכיון השואל שעתו על פי אותם הדברים ועשה כן עבר בלאו החובר כבר בארנו שהוא כל שיביא הדברים המזיקים וילחוש להם עד שימנעם מהזיק או ילחוש על נשיכותיהם וכל העובר עליו לוקה דורש אל המתים זה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות ויבהיל מחשבותיו עד שיתעורר דמיונו או שישתדלו במעשים ופעולות להביא המת להם בשינה ולשאול ממנו המנחש כאלו האומרים פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו ודאי לא ירויח היום בשום דבר וימנע מעשות מה שהיה בלבו בנו קורא לו מאחריו צריך הוא לחזור עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש ראה מימינו והוא נחש להזדמנות לסטים וקלי המרוץ שועל משמאלו והוא נחש להזדמנות אדם רמאי וכשבא בעל חובו לתובעו אף הוא אומר אל תתבעני שחרית או ראש חדש או מוצאי שבת ואם גבאי המס בא אצלו אל תתחיל בי וכן כל כיוצא באלו ואין צריך לומר אם מנחש בכוכבים או בציפצוף העופות וכל שהוא עושה דבר על פי הנחש לוקה והמכשף יתבאר ענינו למטה האוחז את העינים עד שיתדמה כאילו עשה ולא עשה הרי הוא בכלל לאו זה אלא שאינו לוקה שהרי כשוף גמור להמיתו אין כאן ומלקות אין בו שלאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא:

גמרא בעל אוב אחד המעלה בזכורו כו' ורש"י בחומש פירש דורש אל המתים זהו מעלה בזכור כו' ע"ש ודבריו ע"פ הברייתא בספרי ושלא כברייתא זו דבשמעתין דכן דרכו של רש"י לפרש הפסוקים על פי היותר פשוטו של מקרא דמעלה בזכורו ונשאל בגולגולת משמע ליה טפי בכלל דורש אל המתים וכדבעי למימר נמי תלמודא שואל אוב היינו דורש אל המתים כו' ופשטא דסתמא דמתניתין נמי משמע כברייתא דספרי דאוב מלתא אחריתא היא שהוא זה המדבר משחיו וכדאידך ברייתא דבשמעתין בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו כו' ומה שכתב הרא"ם שם ואונקלוס שתרגם ידעוני זכורו איני יודע היכן מצא שהרי בפרק ארבע מיתות כו' ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו כו' עכ"ל ולא הוה ליה לתמוה על אונקלוס היכן מצא זה שהוא היה תנא אבל כבר הרגישו בזה התוספות דזכורו שם מכשפות הוא ואפשר דהיינו בעצמו במניח עצם ידוע בפיו ולא קשיא להו רק על הברייתא דה"ל למנקט בידין גבי אוב שהוא תרגומו של אוב אבל זכורו הוא תרגומו של ידעוני וק"ל:

תוס' בד"ה יצאו עדים כו' הא אפילו בשוגג מיקטלי דלא בעי התראה כו' עכ"ל ר"ל כדאמרי' בפרק היו בודקין שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וק"ל:

בד"ה הואיל וישנו כו' וה"ג אלא אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בקול כו' עכ"ל דלפי גרסא זו שפיר משמע כדקאמר שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראייה לא חזר משינויא דקול במגדף ובכל הני דת"כ אבל לגירסתנו דקאמר שאני עדים זוממין שישנו בקול משמע כשחזר ומשני אלא שאני עדים זוממין הואיל וישנו בראייה דלא קאי כלל האי שינויא דקול ובמגדף קאי שינויא דלעיל שישנו בלב:

ודע לפי גירסא זו הסכימו התוס' דגרסינן שאני מגדף הואיל וישנו בקול דקאי האי שנויא דקול במגדף יש לדקדק דלעיל דקאמר כי קאמר רב נמי לר' עקיבא וכתבו התוספות שם לרבי עקיבא אליבא דר"ל קאמר הכי דלר' יוחנן כו' ועקימת פיו הוי מעשה מתוקמא דרב אפילו כרבנן עכ"ל והא ליתא דהא מהאי טעמא דלא מיחייבי רבנן במגדף משום דישנו בקול ליכא לחיוביה נמי באלי אתה דישנו בקול אבל לגירסתנו דגרסינן שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול דהשתא במגדף קאי שינויא הואיל וישנו בלב ניחא לפי שיטתם דלכך הוי מגדף בלב דמצינו ביה ממך יצא חושב גו' משא"כ באלי אתה דלא מצינו ביה דישנו בלב ודו"ק:

בד"ה ר"ל אמר פטור אליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו פליגי כו' עכ"ל דקשיא להו מאי מייתי ראיה מחסמה בקול דמחייב ר' יוחנן משום דהוי מעשה דאימא דהא דמיחייב ליה ר"י היינו למאן דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואהא כתבו דע"כ למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו פליגי כו' ור"י דמחייב ליה אינו אלא משום דקול הוי מעשה וק"ל:

בד"ה מעלה בזכורו כו' ולא יתכן בבעל אוב דשאול כו' עכ"ל רצה לומר דאשה היתה הבעלת אוב ולא שייך על זכורתו ומקרא דכתיב באוב איש או אשה לא קשיא להו לפי' הקונטרס דאימא באשה איירי במין אוב האחר דהיינו נשאל בגולגולת אבל בבעלת אוב דשאול שהעלתה את שמואל איירי במין אוב זה דמעלה בזכורו דאינו עולה כדרכו כמו שכתוב ותזעק בקול גדול שראתהו עולה שלא כדרך העולים שהמעלה בזכורו עולים רגליהם למעלה וזה עלה בראשו למעלה כו' ע"ש וק"ל:

תוס' ד"ה הואיל וישנו בקול וכו' ובספרים ישנים לא גרסינן עדים זוממין והכי גרסינן אלא אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בקול וכי פריך וקול לר' יוחנן לאו מעשה הוא לא פריך אלא אעדים זוממין וכו' פירוש אבל גבי מגדף ומקלל אביו ואמו ומסית וכו' קאי שינויא דהואיל וישנו בקול ולא הדר מיניה אלא לגבי עדים זוממין אלא שיש לדקדק דמשמע מדברי התוס' דתי' זה לא מתיישב אלא לפי הספרים ישנים דלא גרסי' שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול אלא גרסי' שאני מגדף והדר משינויא דשני לעיל שאני מגדף הואיל וישנו בלב ומאי דוחקיה להתוס' לכל זה הא אפילו לספרים שלנו דגרסינן שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול ופריך וקול לרבי יהודה לאו מעשה היא נימא נמי דלא פריך אלא אעדים זוממין אבל לענין מקלל אביו ומסית ומדיח ונביא שקר קאי שינויא דשאני הואיל וישנו בקול וצריך לפרש דסבירא להו להתוס' דבשלמא לגרסת הספרים ישנים דגרסי שאני מגדף הואיל וישנו בקול והדר משינויא דשאני דישנו בלב ופריך וקול לרבי יהודה לאו מעשה וכו' ומשני אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה איכא למימר דלא הדר משינויא דישנו בקול אלא לגבי עדים זוממין אבל לגבי מגדף קאי שינויא דישנו בקול ואם כן הוא הדין מקלל ומסית ומדיח ונביא שקר כולהו מתרצין בהאי שינויא דהואיל וישנו בקול אבל לספרים שלנו דגרסי אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול וגבי מגדף קאי שינוייא הואיל וישנו בלב ולא הדר מיניה אם כן כי הדר פריך וקול לרבי יהודה לאו מעשה הוא ומשני אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראייה ולא שייך למימר דלא הדר משינויא דהואיל וישנו בקול אלא לגבי עדים זוממין לחוד דהא כי הדר מהאי שינוייא לגבי עדים זוממין לגמרי הדר מיניה דכיון דמעיקרא לא אתמר האי שינויא אלא לגבי עדים זוממין אם כן כי השתא הדר מיניה לגבי מה דקאי וממילא בטל האי שינויא לגמרי ולכך לפי ספרים שלנו לא יתיישב תירוץ זה ודו"ק:

ד"ה מעלה בזכורו וכו' ולא יתכן בבעל אוב דשאול רצה לומר שהרי אשה היתה והא דלא הקשו התוס' מן הפסוק הכתוב בתורה בסוף פרשת קדושים ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני וגו' דהתם איכא למימר דאשה דקרא איירי במעשה אוב דנשאל בגלגולת דמקרי נמי בעל אוב כדקתני בברייתא דהכא אבל בבעל אוב דשאול ליכא למימר דנשאל בגלגולת הוה דהא כתיב בהדיא בקרא דהעלתה לו את שמואל וגם אמרה האשה ראיתי איש זקן עולה מן הארץ וליכא לפרש דנשאל בגלגולת הוי פירושו דעל ידי מכשפות ושאלת הגלגולת מעלה את המת דא"כ מאי פריך גמרא אברייתא דקתני דנשאל בגלגולת עולה כדרכו וכו' עולה להיכן קא סליק וכו' אלא ודאי נשאל בגלגולת לא מעלה שום דבר אלא להמכשף יש לו גלגולת אחת של איזה בריה דמונחת על הארץ נעשה במכשפות שעונה לכל מה ששואל וא"כ ליכא למימר דבעלת אוב דשאול נשאל גלגולת הוה ולכך הקשו התוס' שפיר וק"ל:

וְאַף שְׁאֵלָה זוֹ שָׁאַל טוּרְנוּסְרוּפוּס הָרָשָׁע אֶת רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ מַה יּוֹם מִיּוֹמַיִם. כך הגרסה בכל מקום. ויש להקשות הוה ליה למימר 'מָה הַיּוֹם מִיָּמִים' דהם ימי השבוע אבל 'יּוֹמַיִם' משמע דקאי על שני ימים בלבד כמו שאמרו (רש"י דברים יא, יג) 'אם תעזבני יום יומים אעזבך'? ונראה כי ידוע דבזמן קדמון היה אצל האומות יום בשבוע מיוחד ליום מנוחה ויום בטלה והוא יום ראשון בשבוע כאשר נמצא עתה אצל הנוצרים וכמפורש זה בגמרא, ואפשר שהיה לאומה אחרת יום אחד מיוחד ויום מנוחה ויום בטלה והיה ביום שישי בשבוע כאשר נמצא עתה אצל הישמעאלים, ונמצא שהיה יום סמוך לשבת מלפניו אצל אלו ויום סמוך לשבת מאחריו אצל אלו. ולכן אמר לו על השבת ' מַה יּוֹם מִיּוֹמַיִם ' הם שני ימים אלו הנמצאים אצל אחרים לימי מנוחה מה היתרון שיש לו לשבת עליהם שיהיה אצלכם יום מנוחה יום השביעי דוקא ואינו יום שישי כאלו ואינו יום ראשון כאלו? והא דהביא לו שלשה הוכחות בשביל כבודו של שבת ומעלתו, נראה לי כנגד שלשה מדרגות קדושה שיש לשבת של לילה ושל שחרית ושל מנחה גם כנגד ג' פעמים 'הַיּוֹם' הכתוב בשבת בפרשת בשלח גבי ירידת המן גם הוא כנגד שביתה ממלאכות הנקראים אבות וכנגד שביתה ממלאכות הנקראים תולדות וכנגד שביתה ממלאכות שהם דרבנן. אי נמי יש לומר כנגד הפעולה והפועל והנפעל וכמו שכתב הגאון מהראו"ו ז"ל בריש פרשת דברים שכל דבר יש בו פעולה ופועל ונפעל דרך משל הזרע הוא הפעולה והאדם הזורעו הוא הפועל והקרקע שנזרעת בו היא הנפעל עיין שם. וכן כאן הקדושה שאנחנו עושים ביום השביעי הוא הפעולה והאדם העושה הוא הפועל ויום השביעי הוא הנפעל ולכן אומרים ג' פעמים 'בּוֹאִי כַלָּה' בקבלת שבת שתים בקול רם ואחת בלחש.

קִבְרוֹ שֶׁל אָבִיו יוֹכִיחַ, שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה עָשָׁן בְּשַׁבָּת אם הוא על קברו ממש שנקבר בו גופו של אביו לא שמענו כזאת על אביו ולא על זולתו כי אם נאמר כזאת על קבר 'אלישע אחר' שהיה לו כן על ידי תפלתו של רבי מאיר, ואפשר דכונתו על מקומו אשר בגיהנם ולזה קרי ליה קברו ואינו מעלה עשן בשבת דאש גיהנם אינו דולק בשבת ואף על גב דאין זה גלוי לו דהוא אינו רואה מקומו של אביו בגיהנם כי ידע דאחר שיאמר לו על אוב הוא מעלה את אביו באוב ועל ידי כך ישאל את אביו למה לא עלית בשבת? וישיב לו אביו דאין אש גיהנם דולק בשבת, ונמצא דהוא מעיד ומגיד על מקומו שבגיהנם דאינו מעלה עשן בשבת. והכי איתא במדרש רבא בפרשת בראשית (בראשית רבה יא, ה) דאמר לו רבי עקיבה שיעלה אוב וינסה הדבר באביו והלך ונסה באביו והעלהו ביום ראשון ושני ושלישי וכו' ובכולם עלה ורק בשבת לא עלה וחזר והעלהו ביום ראשון אמר לו כמדומה לי שנעשית יהודי שכל ימי החול עלית וביום שבת לא עלית! אמר לו בעולם שלכם מי שאינו רוצה לשמור שבת רשאי בעצמו, אבל כאן בעל כרחו שומר שבת! אמר לו וכי משא ומתן ומלאכה יש לכם, ומה הפרש יש בין שבת ובין ימי החול אצלכם? אמר לו ההבדל הוא שכל ימי החול גיהנם דולק וביום שבת נח עיין שם. נמצא הגיד לו אביו על מקומו בגיהנם שהוא קבורת נפשו שאינה זזה משם אינו מעלה עשן בשבת וכל זה צייר רבי עקיבה בדעתו מעיקרא והקדים לומר לו בַּעַל אוֹב יוֹכִיחַ, קִבְרוֹ שֶׁל אָבִיו יוֹכִיחַ, שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה עָשָׁן בְּשַׁבָּת.

אָמַר לוֹ בִּזִּיתוֹ, בִּיַּשְׁתּוֹ, וְקִלַּלְתּוֹ. נראה דנקיט ג' דברים בִּזִּיתוֹ במה שאמרת 'מַה גֶּבֶר מִגּוּבְרִין' דהראית בזה שאין לו יתרון על המון העם וּבִיַּשְׁתּוֹ שהבאת הוכחה גמורה לבטל דבריו מן בעל אוב ובזה נצחתו נצחון גדול וביישתו בנצוח הזה וְקִלַּלְתּוֹ שהוא רוצה לומר גדפתו כמו שפירש רש"י ז"ל והוא במה שאמרת 'קִבְרוֹ שֶׁל אָבִיו יוֹכִיחַ דְּאֵינוֹ מַעֲלֶה עָשָׁן בְּשַׁבָּת' דנמצא אביו עודנו נדון בגיהנם ורק בשבת נח.

וּכְשֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מַגִּיעַ לְמִקְרָא זֶה, הָיָה בּוֹכֶה (דברים יח, יא) הא דהיה רבי עקיבה מתעורר בדבר זה יותר משאר חכמים מפני שרבי עקיבה היה ארבעים שנה עם הארץ וסבל עניות באותם ארבעים שנה ולא היה לו סיוע מצער ויסורין של עניותו ורעבונו שיפתחו לו שערי בינה באותם הארבעים שנה שתשרה עליו רוח חכמה ובינה בהם והלכו לאבוד ח"ו כל אותם השנים.

רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא הֲווּ יַתְבֵי כָּל מַעֲלֵי שַׁבְּתָא, וְעַסְקֵי בְּסֵפֶר יְצִירָה, וּמִיבְרוּ לְהוּ עִיגְלָא תִּילְתָּא, וְאָכְלוּ לֵיהּ. יש להקשות כיון דיכולים לברא בהמה ואכלי לה דנהנים ממנו באכילה וכן רבא היה בורא גברא ושולחו ממקום למקום ורק כח הדיבור לא יכול לברא לו, אם כן אדם הראשון איך נצחתו חוה שהכריחתו לאכול דאמרה לו אם תחשוב שתשאר חי והיא תמות לא יברא לך אשה אחרת דאין כל חדש תחת השמש, ומה תועיל לבדך אם לא תוליד בנים וכנזכר במדרש רבותינו ז"ל, ולפי זה היה לומר לה אני אברא אשה בספר יצירה אף על פי שהיא אי אפשר לה לדבר עם כל זה אשמש עמה כדרך כל הארץ ותוליד בנים! ונראה לי כיון דאי אפשר לברא בה כח הדיבור אין ראויה להזריע ולהתעבר. ועוד זה דנברא בספר יצירה אינו מתקיים בעולם יותר מן עשרים־וארבע שעות כי צריך לו חיים ומי יתן לו חיים וכאשר אמרו רבותינו ז"ל על הנעשה באחיזת עינים וכשוף שאינו מתקיים עשרים־וארבע שעות אלא חוזר ומתבטל ואם כן מה היה מועיל אם היה בורא אשה בספר יצירה אף על גב דהיה יודע לברא בספר יצירה בודאי. ברם יש להקשות אמאי דחיק לשנויי לעיל (בדף נט:) על אדם הראשון שנאסר לו בשר בהמה ומה שהיו צולין לו בשר היינו בשר היורד מן השמים. והוה ליה למימר דהיה בורא בספר יצירה בהמה ואכיל לבשרה כאשר היו עושין רבי חנינא ורבי אושעיא? ונראה לי בס"ד דאכילת בשר הנברא בספר יצירה אינו משביע שאינו עושה דם בגוף האוכלו ובודאי דאינו מרגיש בו טעם הנאה של אכילה. ובזה ניחא לתרץ קושיא אחרת איך רב חנינא ורב אושעיא נהנין ממעשה נסים דמברו להו עגלא תלתא ואכלי ליה? אך בזה ניחא דלא היה להם הנאה מאכילתו ורק עושים כן להראות כח קדושת שמות הקודש אשר מכוונים בהם ופועלים בהם פעולות אלו וגם לנסות כח קדושת עצמם דאין כל אדם עושה פעולות אלו אלא אם כן הוא צדיק וקדוש וטהור. ובזה ניחא לתרץ בענין אליהו זכור לטוב שהיו מביאים לו העורבים בשר (מלכים א' יז, ב) ולמה לא היה בורא בשר בספר יצירה? אלא ודאי דאין בשר זה משביע וזן את הגוף.

אָמַר לֵיהּ מִן חַבְרַיָא אַתְּ? הָדַר לַעֲפָרֵךְ. צריך להבין מה נעשה בו לזה הנברא, ואם נתבטל איך נתבטל בדברים אלו? ונראה לי בס"ד דאיתא בספר שבט מישראל (על התהלים סימן כ"ח) על מה שנאמר בישעיה הַגִּידוּ הָאֹתִיּוֹת לְאָחוֹר וְנֵדְעָה כִּי אֱלֹקִים אַתֶּם אַף תֵּיטִיבוּ וְתָרֵעוּ (ישעיה מא, כג) ופירש הענין על פי מה שאמרו בילקוט ראובני (פרשת בראשית) כי בן סירא עשה גולם על ידי צרופי אותיות א"ב ובא ירמיה הנביא ע"ה והוכיחו! והשיב לו בן סירא כבר נברא ומה אעשה? אמר לו ירמיה הנביא ע"ה תן דעתיה לכוין כל הצרופים שעשית לאחור בדרך תשר"ק ואז יחזור לעפרו, וכן עשה. נמצא אם יהיו בוראים בריה על ידי צרופי אותיות אם יחזור ויצרף אותם בצרופים לאחור דרך תשר"ק ישוב הנברא לעפרו אמנם השם יתברך שהוא הבורא האמיתי אם יבא אדם על בריה שברא הקדוש ברוך הוא צרופי האותיות לאחור לא יוכל לפעול כלום אלא תשאר הבריאה כמו שהיא. וזהו שנאמר הַגִּידוּ הָאֹתִיּוֹת לְאָחוֹר כי רשעי ישראל באותו זמן היו בעלי שם המפורש והיו יודעים לצרף אותיות של ספר יצירה לעשות בהם איזה בריה והיו מתפארים בדבר זה שיש להם יכולת בכך ואמר לו הנביא הגידו האותיות של צרופים אשר בראתם בהם על אלו הדברים שנבראו בהם לאחור ואז נֵדְעָה כִּי אֱלֹקִים אַתֶּם כלומר אם הגדתם האותיות לאחור ונשארו הבריות כמו שהם ולא בטלו אז נדע כי אלקים אתם ואם בטלו מעשיכם אז ניכר שאין ממש בכם עד כאן דבריו עיין שם. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ (ישעיה כח, יג) פירוש אלו הבוראים בריות בספר יצירה כדי להתפאר להראות לעולם שהם אלקים, היו הנביאים מכשילים אותם בהזכירם על בריות שלהם אותיות הצירוף שבראו אותם בהם לאחור ובזה נשברו אותם הבריות ואז נתגלה קלונם ונודע דאין אלקים המה ונמצא בזה נוקשו ונלכדו בזיופם. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם (דברים לב, כט) והיינו ' זֹאת ' ראשי תיבות 'זִוּוּג אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה' שעל ידי הצרופים של האותיות שזה נקרא 'זיווג האותיות' אם הם מבינים זה באמת ויש להם יכולת שלימה בזה הנה אלו יָבִינוּ דבר זה לְאַחֲרִיתָם של אותיות הצירוף שאם יזכירום לאחור יסתרו כל בניינם. ולכן נראה כי רבי זירא היה יודע לברא אדם על ידי צירוף ידוע שמועיל לברא אדם שלם חוץ מכח הדיבור שאינו יכול לברא בו ואחר שידע דההוא גברא נברא מספר יצירה מאחר שלא היה יכול לדבר אז הזכיר עליו צירוף שנברא בו לאחור כי הוא יודע באיזה צירוף בוראין אדם וכיון שהזכיר עליו את הצרוף למפרע שב לעפרו ונתבטל לגמרי והגמרא הסתיר הענין ורק אמר דאמר לו 'תּוּב לַעֲפָרֵךְ' אך ודאי הוא הזכיר הצירוף למפרע ויתכן דנרמז זה בתיבת לַעֲפָרֶיךָ בהפוך אתוון לָעֳרָפַיִךְ לשון עורף רצונו לומר שוב לאחור על ידי הצירוף שמכוין בו לאחור.