Commentary page
Sanhedrin 20b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerSanhedrin 20b
Sanhedrin 20b. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 560 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
סירוגו קשירתו:
מתוכו שיש נקבים בארכבותיו ותוחבין בהן ראשי רצועות התלויות בעור ועונבים ואין מרכיבין הרצועה על גבי ארוכות המטה:
סירוגה מעל גבה החבלים מרכיבין על ארוכות המטה מיכן ומיכן ואורג והוא סירוג:
העריסה עריסת תינוקות בריי"ץ:
משישופם בעור הדג משפשפם בעור הדג כדי להחליק הארוכות ליפותם:
למה לי שיפת עור הדג הלא אין יופיה ניכר שהרי מכוסות הן תמיד בראשי החבלים המסורגין על גבן:
מטה אעולי ואפוקי בבזיוניה בבזעים ונקבים של ארוכות מכניס ומוציא ראש החבל ומסרג:
באבקתא לולאות התלויות בנקבי ארכובותיו ובהן מכניסין ראשי רצועות התלויות בשפת העור:
18 more comments on this page.
Rashi on Sanhedrin 20b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA
Tosafot
מלך מותר וכו' תימה למה נענש אחאב על נבות כיון שלא רצה למכור לו כרמו ועוד דבפרק הכונס צאן לדיר (ב"ק דף ס.) קאמר דדוד שאל אם היה יכול להחליף גדישין של שעורין מישראל לתת בפני בהמתו וי"ל דבפרשת המלך כתיב (שמואל א ח׳:י״ד) יקח ונתן לעבדיו ולא לעצמו ועוד י"ל דבחנם היה יכול ליקח אם היה רוצה אבל כשהיה שואל אחאב שימכרו לו חשב נבות שרשות בידו לומר לא אמכור ועי"ל דנענש לפי ששאל הכרם לעשות ע"ז דכתיב (מלכים א כ״א:ב׳) והיה לי לגן ירק כמו המתקדשים והמטהרים אל הגנות (ישעיהו ס״ו:י״ז) והנקדן תירץ דאינו מותר רק בשדות הרחוקים מן העיר דלא מעלי כל כך אבל כרם נבות היה אצל היכל אחאב בשומרון ועי"ל דדוקא בשדה מקנה אבל שדה אחוזה שירש מאבותיו לא כמו שהשיב נבות חלילה לי מתתי נחלת אבותי לך אי נמי דפרשת המלך לא נאמרה רק על המלך שנמלך על כל ישראל ויהודה ומאת המקום ואחאב לא מלך על יהודה וגם לא מלך מאת המקום:
Tosafot on Sanhedrin 20b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA
Rabbeinu Chananel
אמר ריב"ל הלכה כרשב"ג דאמר מטה שנקליטה יוצאין זוקפה ודיו מטה המיוחדת לכלים אין צריכין לכפותה:
ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו שדרך המלך אין לו שיעור אמר שמואל כל האמו' בפרשת המלך המלך מותר בו ר' יוחנן אמר לא נאמרה פרשה זו משפט המלך ליקח את בני ישראל ולשומם לו במרכבתו ובפרשיו ולחרוש חרישו ולקצור קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו. ובנות ישראל יקח להיות לו רקחות טבחות ואופות ושדות בני ישראל וכרמיהם וזיתיהם הטובים יקח ונתן לעבדיו וזרעיהם יעשר וצאנם ינתן לסריסיו ולעבדיו ובהמתם ובחוריהם הטובים וחמוריהם יקח ועשה למלאכתו ולבני ישראל אמרו ואתם תהיו לו לעבדים וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם לכם ולא יענה ה' אתכם ביום ההוא. אמר (לו) ר' יוחנן לא פירש להם אילו כולם שהתירם לו הקב"ה אלא לייראם ולבהלם בלבד. תניא אמר ר' יהודה ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ להעמיד להם מלך ולבנות בית הבחירה ולהכרית זרע עמלק ואוקימנא להעמיד להם מלך ואחריו להכרית זרע עמלק ואחריהן בנין בית הבחירה א"כ למה נענש מפני שקדמה על ידן. זקנים כהוגן שאלו שנאמר ועתה שימה לנו מלך לשפטנו ועמי הארץ הן שקלקלו ואמרו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו:
ענין שלמה שנאמר עליו שמלך על העליונים שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך ובסוף על התחתונים כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם וחד אמר תפסח ועזה בהדי הדדי כו'. פי' קורו קערה שאוכל בה:
ירושלמי היה אומר זה היה חלקי מכל עמלי:
והעם בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל חלק בראש:
ת"ר אוצרות מלכים למלך ושאר ביזה מחצה לעם ומחצה למלך:
Rabbeinu Chananel on Sanhedrin 20b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Meiri
כבר ידעת שאין הכלים מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתן כל אחד לפי ענינו ומאימתי כלי עץ מקבלין טומאה המטה ועריסת התנוק משישופם בעור הדג להחליק ארכובותיהן ליפותן ואם גמר בדעתו שלא לשוף מקבלין טומאה בזולת אותה שיפה ודבר זה במטה שאין סירוגה מגביה אלא בנקבים היוצאים בגוף הארכובה משטח העליון לשטח התחתון שהחבלים נכנסים לתוכם ולא דרך טבעות כדרגש אבל כל שסירוגה מגבה אין צריכין לייפוי והחלקה ומטמא בזולת השיפה:
המשנה הרביעית והכוונה בה ככוונת מה שלפניה ואמר שהמלך מוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד על הדרך שבארנו בפרק ראשון במשנה הששית ופורץ גדרותיהן של שדות אחרים לעשות דרך לו ולסיעתו ואין ממחין בידו ודרך המלך אין לה שעור אלא מרחיב בה כפי שצריך לו ולסיעתו ואינו מעקם את הדרכים או מהלך במתון זה אחר זה בשביל שדהו של זה וכרמו של זה אלא הולך עם חיילותיו כפי מה שצריך להן להלוך שוה לדברים אלו כלם בשעת מלחמה וכל שהעם בוזזים ושוללים נותנים לפניו והוא נוטל חלק בראש ופי' בגמ' שהוא נוטל מחצית כל השלל ושאר המחצה חולקין אותה אנשי הצבא עם אותם שישבו על הכלים לשמרם שנאמר כחלק היורד על המלחמה וכחלק היושב עם הכלים יחדו יחלוקו:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
כל שאמר שמואל הנביא דרך אזהרה לעם כששאלו ממנו מלך מלך זוכה בו הרי נאמר את בניכם יקח ושם לו במרכבתו מלמד ששולח בכל גבול מלכותו ובוחר גבורים ואנשי חיל לעשות מלחמותיו בהם וכן לרוץ לפניו שנאמר ורצו לפני מרכבתו וכן לשמש לפניו שנאמר ואת בחוריכם הטובים יקח וכן לוקח בעלי אומניות למלאכתו ובהמות של בני אדם לצרכו שנאמר ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו אלא שמ"מ נותן שכרן או דמיהן וכן יש לו רשות לישא מהם נשים ופלגשים כרצונו ואף עושה ממקצתן רקחות וטבחות ואופות שנאמר ואת בנותיכם יקח לרקחות וכו' וכן לוקח מן הראויים למנותם שרים על שלו שרי אלפים ושרי חמשים כפי מה שהם ראויים וכן לוקח בשעת מלחמה תבואת השדות והכרמים אם אין להם מה יאכלו שנאמר ואת שדותיכם ואת כרמיכם ואת זיתיכם יקח ונתן לעבדיו אלא ששם דמיהם ופורע וכן נוטל מעשר מן הכל שנאמר וזרעיכם וכרמיכם יעשור וכן צאנכם יעשור וכן יש לו רשות להטיל מס לצרכיו וצרך מלחמותיו כפי כח הסבל ודחק הצורך שנאמר ואתם תהיו לו לעבדים ועיקר עבדות היא העלאת מס שנאמר יהיו לך למס ועבדוך וכל שנטל או הטילו אסור לגנוב הימנו שמן הדין הוא זוכה בכל אלו וכן קובע מכסים ואסור לאדם לעבור ולהבריחו:
שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה שבשלשתם כתיב ירושה וישיבה מנוי מלך קודם להכרתת זרעו של עמלק והכרתת זרעו של עמלק קודם לבנין הבית מעתה זקנים שבאותו הדור ששאלו מלך לשמואל כהוגן שאלו שלא אמרו אלא שימה לנו מלך לשפטנו כלומר לרדות את הסרבנים ועמי הארץ שבהם קלקלו ואכלוה פגה שאמרו והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו וארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו ולא עוד אלא שלא היה להם לשאול כך על פניו של נביא שהיה במקום מלך וכבר רמזנו בה ענין אחר במסכת הוריות:
ואע"פ שביארנו שהביזה מחלקין אותה המלך והעם מ"מ אוצרות המלך שהוא מנצחו כלן למלך ושאר הבזה מחצה לו ומחצה לעם שנאמר וימשחהו ה' לנגיד ולצדוק הכהן מה כהן גדול בלחם הפנים מחצה ומחצה לכל שאר הכהנים כמו שהתבאר במקומו אף המלך בביזה מחצה לו ומחצה לעם:
Meiri on Sanhedrin 20b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפירש"י בד"ה ה"ג רבי יהודה אומר כו' ול"ג ליראם ולבהלם כו' עכ"ל והיא גירסת הילקוט דבדברי רבי יהודה גריס ליראם ולבהלם וגריס נמי ורבי נחמיה אומר כו' אלא כדי לאיים ואחר כך גריס רבי נהוראי אומר כו' ורש"י דחה גירסא זו בשתים דע"כ רבי יהודה לית ליה ליראם ולבהלם אלא כדי לאיים כו' וע"כ דל"גהכא כלל רבי נחמיה מדקתני רבי נהוראי אומר כו' ורבי נהוראי היינו רבי נחמיה והביא לו ראיה מהתוספתא דאיתא התם ר' יהודה אומר כדי לאיים ובתר הכי קתני רבי נהוראי ולא קתני התם כלל ר' נחמיה וק"ל:
Chidushei Halachot on Sanhedrin 20b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Gilyon HaShas
תוס' ד"ה מלך וכו' תימה קושיא זו היא בזוהר הקדוש פ' וישב:
Gilyon HaShas on Sanhedrin 20b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Ben Yehoyada
שָׁלֹשׁ מִצְווֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ; לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ, וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה (שמואל א' ח, כ). נראה לי בס"ד שלש מצות אלו הוא 'מעם' ראשי תיבות מֶלֶךְ עֲמָלֵק מִקְדָּשׁ כסדר עשייתן כדמסיק בגמרא. ובזה יובן הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם (תהלים פט, כ) בָחוּר אלו עם ישראל שבחר בהם מכל העמים 'מֵעָם' ראשי תיבות 'מֶלֶךְ עֲמָלֵק מִקְדָּשׁ' שיהיה לישראל התרוממות מכח שלש מצות שהם ראשי תיבות 'מעם'. ובשלשה אלה מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי רצונו לומר מצאתי את דוד שהוא נאה לו שיקרא עבדי בשלשה מצות שהוא נעשה מלך ולא חטא בענין הנוגע למלכות לעבור מצוותי וגם הכרית עמלק ככל אשר השיגה ידו וכן עסק בבנין בית המקדש שעשה יסודותיו והכין כסף וזהב לרוב לצורך בניינו.
הֱוֵי אוֹמֵר לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק תְּחִלָּה (דברים יב, יא) (שמואל א ח, כ). נראה לי בס"ד שצריך להכרית זרעו של עמלק קודם בנין בית המקדש על פי מה שכתוב במדרש תנחומא פרשת כי תצא משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו כרם והקיפו גדר והושיב בו המלך כלב אמר המלך כל מי שיבא ויפרוץ הגדר ישכנו הכלב לימים בא בנו של מלך ופרץ הגדר ונשכו הכלב וכל זמן שהיה המלך מבקש להזכיר חטא של בנו שפרץ הגדר אומר לו זכור אתה האיך נשך אותך הכלב כך כל זמן שהקדוש ברוך הוא מבקש להזכיר חטאן של ישראל שחטאו ברפידים שנאמר היש ה' בקרבינו אם אין אומר להם זכור את אשר עשה לך עמלק עד כאן לשונו. נמצא ביאת עמלק היתה על אשר אמרו היש ה' בקרבינו לכך צוה אחר שיעשו נקמה בעמלק יבנו בית המקדש אשר שם שוכן ה' בקרבם.
וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר "וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּבֵיתוֹ, וַהֳ' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב" (שמואל ב' ז, א). קשה היכא רמוז הכא שנלחם בעמלקים? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל במדרש (מדרש תנחומא כי תצא יג) על פסוק אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ (דברים כה, יח) שנעשה סיבה שיבאו שאר אומות אחר כך וילחמו בישראל משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה אף על פי שנכוה הקרה אותה בפני אחרים עיין שם. ולכן כאן שאמר וַהֳ' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב זה נרמז על עמלק דעון שלו שראוי למחותו מן העולם בעבורו הוא היה בעבור שנעשה סיבה למלחמה של עמים אחרים ואחר שנלחם דוד עם אלו והשם יתברך הניח לו מהם אז נתעורר וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן הַנָּבִיא וכו' (שמואל ב' ז, ב) בענין בנין בית המקדש.
וּכְשֵׁם שֶׁמָּלַךְ עַל תִּפְסַח וְעַל עַזָּה, כָּךְ מָלַךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ (מלכים א ה, ד). קשא לפי זה הוה ליה למכתב בקרא תפסח ועזה מאי 'וְעַד עַזָּה'? ונראה לי שרמז הכתוב לפי דרכו שמלך בישוב העולם כולו כמו שרדה בתפסח ועזה והיינו כי הפרש שיש בין מספר תִּפְסַח [548] ובין מספר עַזָּה [82] הוא תס"ו שהוא מספר בְּיִשּׁוּב עוֹלָם [466] שעולה תס"ו כלומר שרדה בישוב עולם כולו כמו שרדה בתפסח ועזה.
וְלִבְסוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל יְרוּשָׁלַיִם וְלִבְסוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל מִטָּתוֹ (שיר השירים ג, ז). קשא מתי היה? כי הדבר ברור מעת שמלך עד שטרדו אשמדאי לא מרדו שאר שבטי ישראל כדי שנאמר מָלַךְ עַל יְרוּשָׁלַיִם בִּלְבַד. וגם מה שאמר 'לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל מִטָּתוֹ' מתי היה זה? כי אחר שטרדו אשמדאי נטרד גם ממטתו וקודם אשמדאי הוא מלך על כל ישראל. ועוד כתוב מפורש במלכים (מלכים א' יא, מב) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ שְׁלֹמֹה בִירוּשָׁלִַם עַל כָּל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּשְׁכַּב שְׁלֹמֹה עִם אֲבֹתָיו, וכן הכתוב בדברי הימים (דברי הימים ב' ט, ל) וגם עוד מפורש (מלכים א' ה, א) וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת וכו' וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה כָּל יְמֵי חַיָּיו? ונראה לי בס"ד ודאי שם המלכות שהיה לו על הכל לא פסק אך כבוד מלכות והוד מלכות שהיה לו מקודם זה פסק תחילה מעל כל העולם ונשאר עדיין קיים אצל כל ישראל ואחר כך גם מצד שבטי ישראל פסק ונשאר עדיין בירושלים עיר מלכות שהיה נראה לו בה הוד מלכות וכבוד מלכות אצל יושבי ירושלים ואחר כך גם מיושבי ירושלים פסק ולא נשאר לו כבוד מלכות אלא רק על מטתו דהיינו בביתו אצל נשיו כי הנשים מכונים למטה. ועוד נראה קרוב לזה כי שלמה המלך ע"ה מלבד כתר מלכות שהיה לו מכח אביו כשאר מלכים עוד היה לו מורא מלכות על כל העולם מצד חכמתו שהכל רואין אותו ומקבלין אותו מלך בעבור חכמתו שבאין ולומדין דברי חכמה והחכם נחשב מלך מצד חכמתו כדכתיב בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ (משלי ח, טו) ועל מורא וכבוד מלכות זאת שהיה לו מצד רבוי חכמתו קאמר בתחילה היה לו כבוד מלכות זו מכל העולם שבאים לשמוע חכמתו ואחר כך לא נשאר לו כבוד מלכות זו אלא מישראל שהיו באים לשמוע חכמתו ואחר כך גם זה פסק ולא נשאר לו כבוד מלכות זו שיבאו אליו לשמוע חכמתו וללמוד ממנו אלא רק אנשי ירושלים שהיו דרים עמו ואחר כך גם זה פסק ולא נשאר לו כבוד מלכות מצד חכמתו אלא רק לאותם העומדים סביב מטתו בלבד ששומעים חכמה ממנו ואחר כך בא אשמדאי וטרדו וגם זה פסק ולא נשאר לו כבוד אלא רק על מקלו שהיה תופס מקלו בידו וקורא אֲנִי קֹהֶלֶת (קהלת א, יב) ומי שהיה מאמין לדבריו מזמין אותו אצלו ומכבדו בעבור ששומע חכמתו כי חכמתו נשארה בקרבו והיה משמיע חכמתו בעת שתופס מקלו בידו ולא בעת שלובש כתר מלכות כשהיה מלך בישראל. והנה רב ושמואל לא פליגי על מלכות העקרית שלו שירש מאביו כשאר מלכים אלא איירי בכבוד מלכות שהיה לו מכח חכמתו הרבה וחד אמר חזר אליו כבוד מלכות וחד אמר לא חזר אלא נשאר הדיוט מצד כבוד מלכות הזה אבל לעולם כולי עלמא מודו דישב על כסא מלכות שירש מאביו עד עת פטירתו מן העולם וכמפורש בכתובים. והנה הרב עיון יעקב ז"ל הוא היה מונה שבעה חלוקות זמנים בזה עיין שם ואמרתי לפי דבריו מובן הכתוב שאמר שלמה המלך ע"ה שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת (משלי ל, כט) דכונתו לומר הן שלשה הראשונות הן ארבעה האחרונות טובים המה אליו דכל מה דעבדי משמיא לטב.
Ben Yehoyada on Sanhedrin 20b · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Sanhedrin, daf 20, Amud Bet, about 560 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 17 words
Opens “סֵירוּגוֹ מִתּוֹכוֹ, מִטָּה – סֵירוּגָהּ מֵעַל גַּבָּהּ.…”
- Segment 237 words
Opens “מֵיתִיבִי: כְּלֵי עֵץ, מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טוּמְאָה? הַמִּטָּה…”
- Segment 324 words
Opens “אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן…”
- Segment 432 words
Opens “מַתְנִי׳ וּמוֹצִיא לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת עַל פִּי בֵּית…”
- Segment 526 words
Opens “גְּמָ׳ תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא: אֵין מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת…”
- Segment 631 words
Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הָאָמוּר…”
- Segment 732 words
Opens “כְּתַנָּאֵי, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כׇּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת…”
- Segment 823 words
Opens “וְכֵן הָיָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִצְוֹת…”
- Segment 916 words
Opens “רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: לֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ…”
- Segment 1028 words
Opens “תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זְקֵנִים שֶׁבַּדּוֹר כַּהוֹגֶן…”
- Segment 1127 words
Opens “תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ…”
- Segment 1227 words
Opens “כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ…”
- Segment 1335 words
Opens “וַעֲדַיִין אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לִבְנוֹת לָהֶם בֵּית…”
- Segment 1427 words
Opens “וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״וַיְהִי כִּי יָשַׁב…”
- Segment 1528 words
Opens “אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בַּתְּחִילָּה מָלַךְ שְׁלֹמֹה עַל…”
- Segment 1630 words
Opens “רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אָמַר, ״תִּפְסַח בְּסוֹף הָעוֹלָם…”
- Segment 1738 words
Opens “וּלְבַסּוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר:…”
- Segment 1820 words
Opens “וּלְבַסּוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל מַקְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:…”
- Segment 1927 words
Opens “הֲדַר אוֹ לָא הֲדַר? רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד…”
- Segment 2045 words
Opens “פּוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶּרֶךְ. תָּנוּ רַבָּנַן: אוֹצְרוֹת…”
Sages named on this page
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Sanhedrin 20b · Segment 6 — “…רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת מֶלֶךְ –…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Sanhedrin 20b · Segment 20 — “…לָעָם. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי, וְאָמְרִי לַהּ לְרַב…”
Original text
סֵירוּגוֹ מִתּוֹכוֹ, מִטָּה – סֵירוּגָהּ מֵעַל גַּבָּהּ.
has its weaving on its inside, in that the straps woven to hold the bedding are tied in holes inside the bed posts, while a bed has its weaving on its outside, in that its straps are tied around the posts.
מֵיתִיבִי: כְּלֵי עֵץ, מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טוּמְאָה? הַמִּטָּה וְהָעֲרִיסָה – מִשֶּׁיְּשׁוּפֵם בְּעוֹר הַדָּג. וְאִי מִטָּה מְסוֹרֶגֶת הִיא מֵעַל גַּבָּהּ, לְמָה לִי שִׁיפַת עוֹר הַדָּג? אֶלָּא, הָא וְהָא מִתּוֹכוֹ: מִטָּה – אַעוֹלֵי וְאַפּוֹקֵי בְּבִזְיוֹנֵי, דַּרְגֵּשׁ – אַעוֹלֵי וְאַפּוֹקֵי בְּאַבְקָתָא.
The Gemara raises an objection from the mishna ( Kelim 16:1): From when are wooden vessels considered complete and susceptible to impurity? In the case of a bed or a crib, this happens once they are rubbed with fish skin, which smoothens the wood. The Gemara asks: And if a bed is woven on its back side, as Rabbi Yoḥanan claimed, why do I need rubbing with fish skin? Doesn’t the weaving cover the smooth part of the bed? Rather, instead of Rabbi Yoḥanan’s explanation, say that the weaving of both this and that, a dargash and a bed, is on its inside, and the difference between them is that on a bed, the straps go in and out of holes on the posts, whereas on a dargash , they go in and out of loops.
אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַמֵּי: מִטָּה שֶׁנַּקְלִיטֶיהָ יוֹצְאִין – זוֹקְפָהּ, וְדַיּוֹ.
Rabbi Ya’akov says that Rabbi Yehoshua ben Levi says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel that a mourner is not required to overturn a dargash , but only to untie the straps around its posts to let it fall on its own. In connection with this matter Rabbi Ya’akov bar Ami says: In the case of a bed whose posts [ naklitim ] on which the canopy is spread extend, meaning that they are very long, so that the bed will remain high off the ground even if it is overturned, the mourner stands it up in the time of mourning and that is sufficient.
מַתְנִי׳ וּמוֹצִיא לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וּפוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶּרֶךְ וְאֵין מְמַחֶה בְּיָדוֹ. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ אֵין לוֹ שִׁיעוּר, וְכׇל הָעָם בּוֹזְזִין וְנוֹתְנִין לוֹ, וְהוּא נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ.
MISHNA: And the king brings out people for conscription in an optional war, i.e., a war that is not mandated by the Torah and is not a war of defense, on the basis of a court of seventy-one, and breaches fences of anyone in his way to create a pathway for himself for his various needs, and no one can protest his power. The pathway of the king has no measure, neither lengthwise nor widthwise, and one cannot protest that this pathway is wider than necessary. And all the people take spoils in war and give them to him, and he takes the first portion of the spoils.
גְּמָ׳ תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא: אֵין מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. אַיְּידֵי דִּתְנָא כֹּל מִילֵּי דְּמֶלֶךְ, תְּנָא נָמֵי מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת.
GEMARA: We already learn this on another occasion in the mishna (2a): And the king may bring out the nation to an optional war only on the basis of a court of seventy-one judges. Why did the mishna need to repeat it here? The Gemara explains: Since in the mishna here the tanna taught all matters pertaining to the king, he also taught the halakha of bringing out the nation to an optional war, although this halakha was taught at the beginning of the tractate in the context of the halakhot of the court of seventy-one judges.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת מֶלֶךְ – מֶלֶךְ מוּתָּר בּוֹ. רַב אָמַר: לֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ אֶלָּא לְאַיֵּים עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״ – שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ.
With regard to the king’s rights, the Sages engaged in a dispute: Rav Yehuda says that Shmuel says: Concerning all the actions that are stated in the biblical passage about the king (see I Samuel 8:11–17), it is permitted for a king to perform them. Rav says: This biblical passage was stated only in order to threaten the Jewish people, so that they would accept the king’s sovereignty with reverence, as it is stated: “You shall set a king over you” (Deuteronomy 17:15), meaning, it is necessary that his fear should be upon you. But the king is not actually permitted to perform the actions stated there.
כְּתַנָּאֵי, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כׇּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת מֶלֶךְ – מֶלֶךְ מוּתָּר בּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְאַיֵּים עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״ – שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ.
The Gemara comments that this dispute is parallel to a dispute between tanna’im , as it is taught in a baraita : Rabbi Yosei says: Concerning all the actions that are stated in the biblical passage about the king, it is permitted for a king to perform them. Rabbi Yehuda says: This biblical passage was stated only in order to threaten the Jewish people, as it is stated: “You shall set a king over you” (Deuteronomy 17:15), meaning, it is necessary that his fear should be upon you.
וְכֵן הָיָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ – לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ, וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה.
The baraita continues: And so would Rabbi Yehuda say: Three mitzvot were commanded to the Jewish people upon their entrance into Eretz Yisrael, which apply only in Eretz Yisrael: They were commanded to establish a king for themselves (see Deuteronomy 17:14–15), and to cut off the seed of Amalek in war (see Deuteronomy 25:17–19), and to build the Chosen House, i.e., the Temple, in Jerusalem (see Deuteronomy 12:10–12).
רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: לֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ אֶלָּא כְּנֶגֶד תַּרְעוֹמְתָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ וְגוֹ׳״.
The baraita continues: Rabbi Nehorai says: This biblical passage about appointing a king was stated only in response to the Jewish people’s complaint, as it is stated: “When you come unto the land that the Lord your God gives you, and shall possess it, and shall dwell therein, and shall say: I will set a king over me, like all the nations that are around me” (Deuteronomy 17:14). The verse indicates that appointing a king is not a mitzva and that when Samuel spoke to them, he intended to frighten them so that they might regret their complaint and retract their request for a king.
תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זְקֵנִים שֶׁבַּדּוֹר כַּהוֹגֶן שָׁאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תְּנָה לָנוּ מֶלֶךְ לְשׇׁפְטֵנוּ״. אֲבָל עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁבָּהֶן קִלְקְלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכׇל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ״.
It is taught in a baraita : Rabbi Eliezer says: The elders of Samuel’s generation asked appropriately, as it is stated: “Give us a king to judge us” (I Samuel 8:6), since they wanted a steady leader in place of Samuel. But the ignoramuses among them ruined it, as it is stated: “But the people refused to heed the voice of Samuel; and they said: No, but there shall be a king over us, that we also may be like all the nations, and that our king may judge us, and emerge before us, and fight our battles” (I Samuel 8:19–20).
תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ – לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ, וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה. וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶן תְּחִילָּה.
It is taught in a baraita : Rabbi Yosei says: Three mitzvot were commanded to the Jewish people upon their entrance into Eretz Yisrael: To establish a king for themselves, and to cut off the seed of Amalek in war, and to build for themselves the Chosen House in Jerusalem. But I do not know which one they are obligated to do first.
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה׳ בַּעֲמָלֵק״, הֱוֵי אוֹמֵר: לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ תְּחִילָּה. וְאֵין ״כִּסֵּא״ אֶלָּא מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה׳ לְמֶלֶךְ״.
When the verse states: “The hand upon the throne [ kes ] of the Lord: The Lord will have war with Amalek from generation to generation” (Exodus 17:16), you must say that this means they are obligated to establish a king for themselves first, before waging war with Amalek, and the verse is interpreted as follows: “Throne of the Lord” is nothing other than a symbolic name for a king, as it is stated: “Then Solomon sat on the throne [ kisei ] of the Lord as king” (I Chronicles 29:23), indicating that a king sits on “the throne of the Lord.”
וַעֲדַיִין אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה תְּחִלָּה, אוֹ לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק תְּחִלָּה. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכׇּל אוֹיְבֵיכֶם וְגוֹ׳ וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ וְגוֹ׳״, הֱוֵי אוֹמֵר: לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק תְּחִלָּה.
The baraita continues: And still I do not know whether building them the Chosen House is first, or cutting off the seed of Amalek is first, i.e., after the appointing of the king. When the verse states: “And He will give you rest from all your enemies round about, so that you dwell in safety; then it shall come to pass that the place that the Lord your God shall choose to cause His name to dwell there, there shall you bring all that I command you” (Deuteronomy 12:10–11), you must say that the Jewish people were to cut off the seed of Amalek first.
וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּבֵיתוֹ וַה׳ הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וְגוֹ׳״.
The baraita continues: And so the verse states concerning David: “And it came to pass, when King David dwelled in his house and the Lord had given him rest round about from all his enemies” (II Samuel 7:1). And it is written immediately afterward: “That the king said to Nathan the prophet: See now, I dwell in a house of cedar but the Ark of God dwells within curtains” (II Samuel 7:2), and King David then began seeking a site to build the Temple.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בַּתְּחִילָּה מָלַךְ שְׁלֹמֹה עַל הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה׳״, וּלְבַסּוֹף מָלַךְ עַל הַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הוּא רֹדֶה בְּכׇל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה״.
§ The Gemara cites another tradition about Solomon’s kingdom. Reish Lakish says: Initially, Solomon ruled even over the supernal worlds, as it is stated: “Then Solomon sat on the throne of the Lord” (I Chronicles 29:23), indicating that his kingdom was like the Lord’s kingdom, reigning over all worlds. But ultimately, after he married foreign wives, he ruled over only the lower worlds, as it is stated: “For he had dominion over all the region on this side of the river, from Tiphsah even to Gaza” (I Kings 5:4).
רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אָמַר, ״תִּפְסַח בְּסוֹף הָעוֹלָם וְעַזָּה בְּסוֹף הָעוֹלָם״, וְחַד אָמַר, ״תִּפְסַח וְעַזָּה בַּהֲדֵי הֲדָדֵי הֲווֹ יָתְבִי״, וּכְשֵׁם שֶׁמָּלַךְ עַל תִּפְסַח וְעַל עַזָּה כָּךְ מָלַךְ עַל כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.
Rav and Shmuel disagreed with regard to the meaning of this verse: One says that Tiphsah is a name of a place at the end of the world, at one end of Solomon’s kingdom, and Gaza is at the other end of the world. And one says that Tiphsah and Gaza sat next to each other, and the verse serves to teach that just as he ruled over Tiphsah and over Gaza, so he ruled over the whole world.
וּלְבַסּוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״. וּלְבַסּוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָים״. וּלְבַסּוֹף, לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל מִטָּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה וְגוֹ׳״.
Reish Lakish continues: And ultimately, Solomon declined further still in that he ruled only over Israel, as it is stated: “I, Koheleth, have been king over Israel in Jerusalem” (Ecclesiastes 1:12). And ultimately, he ruled over only Jerusalem, as it is stated: “The words of Koheleth, the son of David, king in Jerusalem” (Ecclesiastes 1:1). And ultimately, he ruled over only his bed, as it is stated: “Behold, it is the bed of Solomon; threescore mighty men are about it, of the mighty men of Israel” (Song of Songs 3:7).
וּלְבַסּוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל מַקְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֶה הָיָה חֶלְקִי מִכׇּל עֲמָלִי״. רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אָמַר מַקְלוֹ, וְחַד אָמַר גּוּנְדּוֹ.
And ultimately, he declined so much that he ruled over only his staff, as it is stated: “And this was my portion from all of my labor” (Ecclesiastes 2:10). Rav and Shmuel disagreed with regard to the meaning of this latter verse as well. One says that the term “this” is a reference to his staff, and one says that it is a reference to his cloak.
הֲדַר אוֹ לָא הֲדַר? רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אָמַר הֲדַר, וְחַד אָמַר לָא הֲדַר. מַאן דְּאָמַר לָא הֲדַר – מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט, וּמַאן דְּאָמַר הֲדַר – מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט וָמֶלֶךְ.
The Gemara asks: Did he return to reign over the whole world, or did he ultimately not return? Rav and Shmuel disagreed about this: One says that he returned, and one says that he did not return. The one who says that he did not return reasons that Solomon was first a king and then an ordinary person [ hedyot ] and did not return to his reign; and the one who says that he returned reasons that Solomon was first a king and then an ordinary person and ultimately returned to be a king.
פּוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶּרֶךְ. תָּנוּ רַבָּנַן: אוֹצְרוֹת מְלָכִים – לַמֶּלֶךְ, וּשְׁאָר בִּיזָּה שֶׁבּוֹזְזִין – מֶחֱצָה לַמֶּלֶךְ וּמֶחֱצָה לָעָם. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי, וְאָמְרִי לַהּ לְרַב אַחָא: בִּשְׁלָמָא אוֹצְרוֹת מְלָכִים לַמֶּלֶךְ – אוֹרְחָא דְמִלְּתָא, אֶלָּא שְׁאָר בִּיזָּה שֶׁבּוֹזְזִין מֶחֱצָה לַמֶּלֶךְ וּמֶחֱצָה לָעָם – מְנָלַן? דִּכְתִיב:
§ The mishna teaches that the king breaches fences of anyone in his way to create a pathway for himself. The Sages taught in a baraita : Treasures of kings taken as spoils in war belong to the king, and as for the rest of the spoils that are taken in a war, half is for the king and half is for the people. Abaye said to Rav Dimi, and some say that he said this to Rav Aḥa: Granted, treasures of kings belong to the king. This is the typical manner of kings, as it is fitting that the king should use the treasures of the kings he conquers; but with regard to the rest of the spoils that are taken in a war, where half is for the king and half is for the people, from where do we derive this halakha ? He answered Abaye: The source is as it is written: