Commentary page
Sanhedrin 19b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerSanhedrin 19b
Sanhedrin 19b. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 656 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
נפנה שמעון לימינו לידע אם יאמרו כמותו:
כבשו פניהם שהיו יראין ממנו:
בעל מחשבות הקב"ה:
ולא חולצין לאשתו מפני שאסורה לינשא:
חליצה גנאי היא לו לבא לב"ד ותהא רוקקת לפניו וייבום גנאי הוא לו לקום על שם אחיו:
הא דרב אשי בפ' קמא דקידושין (דף לב:):
הראויות לו המותרות לו אבל נשיו של שאול לא:
מלוה אית לך גבאי עושר גדול וקידושין אחרים לא קיבלתי:
20 more comments on this page.
Rashi on Sanhedrin 19b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA
Tosafot
מצוה שאני וכה"ג לא משני הש"ס גבי המלך שעבר לפני כלה בפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף טז.) דמשני פרשת דרכים הואי ואמאי לא משני מצוה שאני וי"ל דהתם אין המצוה כי אם בשביל כבוד החתן והכלה וכבוד מלך עדיף טפי מכבוד החתן וא"כ ליכא מצוה אבל הכא גבי יבום מצוה איכא:
שפדאו מצער גידול בנים פי' הקונטרס גידול י"ב שבטים ולא נהירא חדא דאינו צער אלא שמחה כדאמרינן (ברכות דף סג.) גבי עובד אדום שברכו ה' בבנים בשכר הארון שהיה בביתו ועוד דאברהם היו לו בנים מקטורה וצריך לומר צער של יוסף ואחיו וגלגול ירידת מצרים:
Tosafot on Sanhedrin 19b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA
Rabbeinu Chananel
אין נושאין אלמנותו של מלך ר' יהודה אומר מלך נושא אלמנותו של מלך שכן דוד נשא אלמנתו של שאול שנאמר ואתנה לך את בית אדוניך ונשי אדניך בחיקך. תניא אמרו לו לר' יהודה נשים הראויות לו מבית המלך ומאן נינהו מירב ומיכל. שאלו איך נשא דוד שתי אחיות א"ר יוסי מיכל לאחר מיתת מירב נשאה. ר' יהושע בן קרחה אומר קידושי טעות היו לו במירב שנאמר תנה את אשתי את מיכל. מיכל אשתי ולא מירב אשתי. ואסיקנא שאול סבור מאה ערלות פלשתים לא חזו ולא מידי ודוד סבר לכלבי ושונרי שוו פרוטה. ור' יוסי האי תנה את אשתי את מיכל מאי עביד ליה. א"ל מקראות הללו מעורבבין הן שנאמר ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל המחולתי. והכתיב ושאול נתן את מיכל בתו לפלטי בן ליש. אלא מקיש קדושי (מיכל למירב) [מירב לעדריאל לקדושי מיכל לפלטי] מה קידושי מיכל לפלטי בעבירה אף קידושי מירב לעדריאל בעבירה ש"מ כי שאול בשתיהן שלא כדין עשה ולעולם מיכל אחר מיתת מירב נשאה ר' יהושע בן קרחה אומר מירב ילדה לעדריאל ומיכל גידלתם ונקראו על שם מיכל ללמד שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאלו הוא ילדו. ר' חנינא אמר מהכא ילד בן לנעמי רות ילדה ונעמי גידלה לפיכך נקרא על שמה. א"ר יונתן כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו הוא ילדו שנאמר אלה תולדות אהרן ומשה אהרן ילד ומשה לימד ונקראו על שמו. לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם יעקב פדה אברהם מצער גידול בנים. פלטי שמו למה נקרא שמו פלטיאל שפלטו אל מעבירה. מה עשה נעץ חרב בינו לבינה ואמר העוסק בדבר הזה ידקר בחרב זו עד בחורים מלמד שהיו כבחורים. א"ר יוחנן תוקפו של בועז ענותנותו של יוסף שנאמר ויבא הביתה לעשות מלאכתו [נא שניהם לדבר אחד נתכוונו תוקפו של בועז ענותנותו של פלטי כתיב וילפת אמר רב נעשה בשרו כראשי לפתות.
Rabbeinu Chananel on Sanhedrin 19b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Meiri
כל שדנין אותו אין נושאין לו פנים בשום דבר אלא יקוב הדין את ההר שנאמר לא תגורו מפני איש ואין הדיינין משפילין את כבודם בשביל כבוד אותו שהם דנין כלל ואפילו היה מלך הואיל ומ"מ דנין אותו שלא לפניהם הוא עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר כי המשפט לאלוקים הוא:
זה שביארנו שכל שמעידין עליו צריך הוא לעמוד עד שיעידו בו כך יראה מסוגיא זו ומ"מ במסכת שבועות ל' א' יתבאר שאין קפידים בישיבתם ובלבד שיהיו שניהם יושבים או שניהם עומדים ועוד אמרו שם שתלמיד חכם ועם הארץ מושיבין את התלמיד חכם ואומרין לעם הארץ שישב ואם לא ישב אין מדקדקין בכך ומעתה קשה לבאר בסוגיא זו האיך אמרו לינאי המלך עמוד על רגליך ואין כבוד המלך פחות מכבוד תלמיד חכם ולא עוד אלא שאף הוא תלמיד חכם היה פירשוה שאין בעל דין יכול לישב מעצמו אא"כ הושיבוהו בית דין ואפילו תלמיד חכם וינאי מעצמו ישב וכל שישב מעצמו אומרין לו עמוד ויש שפירשוה בשעת גמר דין וכן עיקר שבשעת גמר דין יהיה הבעל דין מי שיהיה הוא בעמידה ודיין בישיבה שנאמר ויעמוד כל העם על משה ואיזהו גמר דין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ובשעת משא ומתן הוא שאפשר להושיבם וזה שאמרו ויעידו בך פירושו ויגמרו את דינך ולאו דוקא העדת העדים או שמא שעת העדת העדים כשעת גמר דין ובירושלמי אמרו צריכים העדים לעמוד בשעת עדותם ר' ירמיה אומר אף הנדונין צריכין לעמוד בשעה שמקבלים את דינם ומ"מ עדים אף בשעת משא ומתן בעמידה וכתבו גדולי המחברים שבזמן הזה מושיבין בכל בתי דינים עדים ובעלי דין לסלק המחלוקת שאין בנו כח להעמיד משפטי התורה כלם על תלם:
זה שביארנו שהמלך אינו מעיד ושאף הכהן גדול אינו מעיד אלא למלך ממלכי בית דוד או לבן מלך מבני מלכי ישראל ובפני המלך על הצדדין שבארנו לא סוף דבר בממון אלא אף באיסורין כן ומ"מ תלמידי חכמים יכולין לימנע שלא לילך ולהעיד במקום שהדבר זלזול אצלם כגון שהבית דין פחות מהם בחכמה ודווקא בדיני ממונות אבל לאיסור ולדיני נפשות ומכות אין יכולין לימנע כלל וזהו שאמרו שבועות ל' ב' האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מלתא למיזל קמי דיינא דזוטר מיניה לא מיבעי ליה למיזל והני מילי בממונא אבל באיסורא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' ודיני נפשות ומכות בכלל איסור הם:
כבר ידעת ששתי אחיות אסורות אא"כ זו אחר מיתתה של זו ומ"מ אם היו לו קידושי טעות בראשונה הואיל ונתברר לו טעותו אין שום סרך איסור בנשואי שניה שאין קידושי טעות כלום וכן בכל העריות:
המקדש במלוה אינה מקודשת ואם קדשה במלוה ופרוטה הרי היא מקודשת שדעתה על הפרוטה לפי דרכך למדת שהאשה מתקדשת בפרוטה ואפילו לא היה ראוי לאדם כלל הואיל וראוי לכלביו בכדי שוה פרוטה פרוטה היא:
כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו רמז לדבר יולד בן לנעמי ונאמר גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה וכי יוסף ילד והלא יעקב ילד אלא יעקב ילד ויוסף גדל לפיכך נקרא על שמו:
איזהו הגבור הכובש את יצרו ואשרי מי שלמד מן הצדיקים שלשה נתגברו ביצרן ונמלטו מעבירה ואחרון אחרון מהם חביב יוסף ובועז ופלטי בן ליש יוסף נתגבר ביצרו ותקפו של יוסף ענותנותו של בעז ר"ל מה שהיה נחשב דבר גדול אצל יוסף היתה ענוה ודבר שאין לו שם אצל בועז שיוסף אשת איש ואשת אדוניו ואינה עמו במטה ובועז פנויה ועמו במטה ותקפו של בועז ענותנותו של פלטי בן ליש שנתן לו שאול את מיכל אחר שנתקדשה לדוד ונזהר ממנה מצד קידושי דוד ושל בועז לילה אחת ושל פלטי זמן מרובה:
Meiri on Sanhedrin 19b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוס' בד"ה מצוה שאני וכה"ג לא משני כו' דמשני פרשת דרכים הוי כו' עכ"ל יש לדקדק ומאי קושיא דאימא דניחא ליה לשנויי התם פרשת דרכים שאני אליבא דכ"ע אפילו לרבנן דפליגי הכא אר' יהודה וס"ל דלא חולץ כו' ולא מייבם ולית להו מצוה שאני והתוספות בס"פ אלו נאמרין יותר נכונים בזה דמשני התם מצוה שאני אליבא דכ"ע ואהא קשיא להו שפיר אמאי משני התם פרשת דרכים הואי ולא משני נמי מצוה שאני לכ"ע והא דלא תקשי להו אהך דהכא דלית להו לרבנן מצוה שאני והתם בפרק אלו נאמרין משני לכ"ע מצוה שאני דיש לומר דהתם מצוה דכבוד תורה שאני אבל שאר מצות לא ועי"ל דס"ל ההיא מתני' דס"פ אלו נאמרין דשבחוהו חכמים ומשום דמצוה שאני כר' יהודה דהכא אתיא ולהכי קשיא להו שפיר התם כיון דסתמא דמתניתין כר"י אזלא דמצוה שאני והלכתא כוותיה ה"ל לשנויי נמי התם הכי ודו"ק:
Chidushei Halachot on Sanhedrin 19b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Gilyon HaShas
גמ' שאול סבר מלוה ופרוטה עיין חגיגה ד' ט"ז ע"א תוס' ד"ה יוסי:
שם שפלטו אל כעין זה לקמן דף לז ע"ב גבי שאלתיאל וכן ב"ב דף קי ע"א גבי שמואל ובתמורה דף יז גבי עתניאל ובירושלמי ספ"ה דסוטה גבי אליהוא בן ברכאל:
Gilyon HaShas on Sanhedrin 19b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Ben Yehoyada
בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בַּקַּרְקַע, וּמֵתוּ (שמות כא, כט) הא דהמיתם מיתה זו שהיא בחבטה נראה בס"ד דידוע הדן דין אמת מתקן שם אדנ־י שיש בו כ"ד צרופים כי שם אדנ־י הוא אותיות 'דינא' בסוד דינא דמלכותא דינא, ולכן הם שחטאו בדינא ופגמו בשם אדנ־י המיתם בחבטה כי חֲבָטָה [24] מספר כ"ד שהוא כ"ד צרופים של שם אדנ־י ולכן החבטה היתה בקרקע לרמוז שהפוגם במלכות שנקראת 'קרקע עולם' שהוא סוד שם אדנ־י. ועוד נראה לי בס"ד עשה להם מדה כנגד מדה הם החניפו לינאי שלא רצה לעמוד אלא ישב הפך הדין ולא אמרו לו כלום לכך המיתם בחבטה שהיא הפך העמידה גם עוד מחמת דסקילה חמורה המיתם בחבטה שהיא כמו סקילה להורות עונם חמור מאד שחטא בדין שעליו קיים ובלעדו העולם חרב כן הוא חבט גופם שהוא עולם קטן בקרקע.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ מֶלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ. דקדק הרב עיון יעקב למה גזרו במלכי ישראל ולא במלכי בית דוד? ואי משום דלא היתה המעשה במלכי בית דוד הא לא היתה נמי במלכי ישראל אלא במלכי בית חשמנאי דינאי ממלכי בית חשמנאי הוה עיין שם. ומלבד דהתירוץ פשוט דמלכי בית חשמנאי בכלל מלכי ישראל חוץ מזה נראה דליכא טעמא לגזור במלכי בית דוד מפני שיש ישיבה בעזרה למלכי בית דוד (יומא כה.) ולכן אם יעמדו לפני הסנהדרין לא קפדי בעבור זלזול מלכותם מאחר שיש להם הכבוד הגדול בדבר זה של עמידה דמלכי ישראל עומדים בעזרה והם יושבים. ומה שאמרו לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ קשא הוה להו למימר תחילה חלוקה של 'לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ' כי עובדא דתקלה הוה בענין העדות אבל כשקראו אותו לדין בא לדון אותו ולא סירב? ונראה לי דנקיט להו כפי סדר הנהוג דתחילה קורין אותו לדין ואחר כך מעידין אותו. ומה שאמרו 'לֹא דָּן וְלֹא מֵעִיד' היינו כדי ליישב חלוקה השנית של דנין ושל מעמידין שאם יהיה דן ומעיד הוי תרתי דסתרי והוי חנופה ועול.
אָמַר לֵיהּ מִלְוֶה אִית לָךְ גַּבָּאִי, וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת (שמואל א יז, כה) (שמואל ב ג, יד). קשא מכאן נראה דשאול טען דאין מֵרַב מקודשת משום דאין מקדשין במלוה ומן הכתוב משמע דְּמֵירַב היתה גדולה דכתיב הִנֵּה בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵירַב (שמואל א' יח, יז) וכיון דהיא גדולה אינה ברשות אביה כדי לקדשה ואם כן מֵירַב בלאו הכי אינה מקודשת אפילו אם היה מקבל קדושין בעין? ונראה לי דמה שאמר בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵירַב, היינו גדולה שבקטנות ולעולם עודנה ברשות אביה.
אִי בָּעִית דְּאֶתֵּן לָךְ מִיכַל, זִיל אַיְתִּי לִי מֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים (שמואל ב' ג, יד). יש להבין למה אמר לו מספר מאה ולא פחות ולא יותר? ונראה לי בס"ד מִיכַל [100] מספר שמה מאה ולכן אמר לו אִי בָּעִית דְּאֶתֵּן לָךְ מִיכַל ששמה עולה מאה אַיְתִּי לִי מֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים כמספר שמה. אך דוד המלך ע"ה אמר מיכל צדקת היא וכל צדיק שמו כפול אחת למטה ואחת למעלה בשרשו לכן הביא לו מאתים ערלות כמנין שם מיכל כפול. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ הטעם שאמר לו 'מֵאָה עָרְלוֹת' בדקדוק דאמרו רבותינו ז"ל במדרש שמואל וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת 'מִמַּעַרְכוֹת' פְּלִשְׁתִּים (שמואל א' יז, כג), 'ממערות' כתיב ממאה ערלות שבאו על ערפה אמו מאה פלשתים באותה הלילה שפירשה מחמותה ונתעברה מהם בגלית, רבי תנחומא אומר אף הכלב לכך אמר לו גלית לדוד הֲכֶלֶב אָנֹכִי (שמואל א' יז, מג) עיין שם. וכן אמרו בגמרא דסוטא (סוטא דף מב:) דקרו ליה בר מאה פפי עיין שם. ולכן כאן אמר לו שאול הנה הקדושין שקדשת את מֵרַב בהריגת גלית שהוא בן מאה ערלות לא תפסי משום דהוי מלוה אך אם תרצה את מיכל אז במקום אותם קדושין של הריגת גלית שהיה בן מאה ערלות תביא מאה ערלות ממש של פלשתים ותתקדש לך מיכל בהם ולכן אמר לו'מֵאָה עָרְלוֹת' שהם גלית שהיה בר מאה פפי עד כאן דבריו נר"ו. ברם יש לדקדק דקדוק אחר בזה למה אמר לו 'מֵאָה עָרְלוֹת' ולא אמר לו 'מֵאָה רָאשִׁים'? ונראה לי בס"ד משום דאין קדושין תופסים באיסורי הנאה ואם היה אומר לו מאה ראשים נמצא לוקח ראשים שלהם ומביאם לו אחר שימותו ובשר מת אפילו של גוי אסור בהנאה, לכך אמר לו'מֵאָה עָרְלוֹת' והיינו שיחתוך אותם קודם שימותו ואחר כך יהרגם. ואם תאמר אם כן יאמר לו שיביא מאה אצבעות דגם כן אפשר שיחתוך קודם שיהרגם זה אינו כי יתכן יביא אצבעות של נשים ואינו ניכר והוא רוצה שיהרוג אנשים שהם בני מלחמה ולא נשים שאינם בני מלחמה. ובזה יובן בס"ד מה שאמר פלשתים לאכיש על דוד המלך ע"ה וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה אֶל אֲדֹנָיו הֲלוֹא בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם (שמואל א' כט, ד) כלומר זה אכזר על פלשתים הרבה שבעת שהיה הורג אותם במצות שאול אדוניו היה מצערם ביותר שהיה חותך ערלות שלהם קודם שיהרגם ואחר כך הורג אותם ואם היה לו צורך בערלות למה לא היה חותכם אחר הריגה? אלא ודאי נוהג באכזריות עמהם! ואיך נאמין בו עתה? וידוע כי הגיד שבו הערלה נקרא ראש הגויה (משנה נגעים ו, ז) ולזה אמר 'בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם' הוא ראש הגויה שלהם שהיה חותך באכזריות בעודם חיים. ודע דאין לתרץ לדקדוק הנזכר שאמר לו ערלות ולא אמר לו ראשים משום שמא יביא לו ראשים של נשים דזה אינו דאף על גב דבשערות הראש שוים אנשים ונשים וגם מצד הזקן נמי ליכא היכר כי יאמר של בחורים הם שעדיין לא צמחו להם זקן הנה יש היכר מובהק בין אנשים לנשים בראש מצד הגלגולת כי הנקבה הגלגולת עצם אחד והזכר שנים מורכבים זה בזה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ לדקדוק הנזכר דאמר לו שיביא לו מאה ערלות כדי שישהה בעסק זה של חתיכת הערלות ואחר כך יהרגם ואולי מה דביני וביני יבואו אחרים לעזרתם ויהרגוהו כי מטרת כונתו היתה כדי שיהרג או שזה אשר חותך ערלתו יתעורר במר נפשו ויהרגנו מה שאין כן אם יביא לו ראשים הנה ברגע חותך ראשם בסיף ולוקח הראשים וילך לו. ועוד גם בהקדמה הנזכר לעיל של מאמר רבותינו ז"ל יתורץ שפיר דלכך אמר לו 'מֵאָה עָרְלוֹת' כי זה רוצה אותה במקום הריגת גלית שהיה בן מאה ערלות וכנזכר לעיל עד כאן דבריו נר"ו.
שָׁאוּל סָבַר לָא חָזִי וְלָא מִידִי. קשא איך יסבור כן והא ודאי שוו פרוטה דמאכילן לכלבי ושונרי? ונראה לי בס"ד סבירא ליה לשאול כיון דהוא לא הוה ליה כלבי ושינרי אז לגבי דידיה לא חזי ולא מידי. ואם תאמר ימכור אותם לאחרים דאית להו כלבי ושונרי סבירא ליה אין דרכו של מלך למכור דבר ששוה שנים ושלש פרוטות או יותר ולכך לגבי דידיה לא חזי כלום.
רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר מֵהָכָא "וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי", וְכִי נָעֳמִי יָלְדָה? וַהֲלֹא רוּת יָלְדָה! אֶלָּא רוּת יָלְדָה וְנָעֳמִי גִּדְּלָה, לְפִיכָךְ נִקְרָא עַל שְׁמָהּ (רות ד, יז). יש להקשות מה מצא יתרון רבי חנינא בהוכחה זו מפסוק על הוכחה של רבי יהושע דהוכיח ממיכל (שמואל ב' כא, ח)? ונראה לי בס"ד כי ממיכל יש לומר נחשב כאלו ילדו מעת שגדלו ולא הוי כאלו ילדו מזמן שנולד בעולם, אך מכאן מוכח דנחשב כאלו ילדו מעת שנולד דהא כתיב 'וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי' רצונו לומר מעת שנקרא לו שם שהוא בעת הלידה חשיב יולד בן לנעמי. אי נמי התם הכתוב קראם ילדיה בעבור המצוה שעשתה עמהם אך כאן גם הנשים דעלמא קראו 'יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי' ועוד קראו לו בן מעת שהתחילה בגידול שלו אך גבי מיכל נאמר כן אחר שכבר גידלה אותם. והא דקאמר 'כָּל הַמְגַדֵּל' בא לרבות אפילו במגדל יתום והוא קרובו דבלאו הכי חייב בו משורת הנימוס ודרך ארץ.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מֵהָכָא "וְאִשְׁתּוֹ הַיְּהֻדִּיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר" (דברי הימים א' ד, יח). יש להקשות מה בא להוסיף בראיה זו? ונראה לי בס"ד דלא תימא כל זה הוא בישראל שגידל יתום ישראל אבל בגר שגידל יתום ישראל לא חשיב גר זה כאלו ילדתו כיון דזה המגדל לא היה עיקרו ישראל ולכך הביא האי קרא ד'אִשְׁתּוֹ הַיְּהֻדִּיָּה' דמשמע בתיה שהיתה תחילה נכרית ונתגיירה חשיבה ילדתו למשה רבינו ע"ה. והא דרבי אלעזר הביא מקרא ד'גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף' (תהלים עז, טז) נראה לי בס"ד דלא תימא לא נאמר זה אלא בנתטפל בגופו שהביאו לביתו וגידלו אצלו כי כן נקיט בתחילת המאמר 'הַמְגַדֵּל יָתוֹם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ' אבל אם הוא מהנהו באופן שאינו רואהו אלא שולח לו מאכל ונותן לו מעות לקנות אין זה חשיב כאלו ילדו לכך הביא מקרא דיוסף הצדיק ע"ה ששלח להם לביתם ולא באו בתוך ביתו.
וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ בְּיַעֲקֹב שֶׁפְּדָאוֹ לְאַבְרָהָם? אָמַר רַב יְהוּדָה שֶׁפְּדָאוֹ מִצַּעַר גִּדּוּל בָּנִים, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: "לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב, וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ" (ישעיהו כט, כב). בפרוש רש"י ותוספות לא נתיישב מה שאמר 'וְהַיְנוּ דִּכְתִיב' דתלה הא בהא, וגם במה שכתב הרי"ף ז"ל לא נתיישב היטב. ונראה לי בס"ד דהפדיה היא על שהיה ראוי לבא צער לאברהם אבינו ע"ה בשביל גידול בנים שלו שהם ישמעאל והשאר שלא טרח עמהם לגדלם בצדקות ומעשים טובים כראוי לו, וכן היה ראוי שיגיע ליצחק אבינו ע"ה צער בשביל גידול עשו ואותו הצער שהיה ראוי לבא לאברהם ויצחק בתורת עונש בעבור גידול בנים שלהם, פדאם ופטרם ממנו יעקב אבינו ע"ה באותו הצער שסבל בגידול בניו שגידלם בצדקות ותורה ויראת שמים. ומה שאמר הכתוב על יעקב 'אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם' ולא זכר את יצחק, נקיט אברהם לרבותא דאפילו שהוא אבי אביו פדאו וגם לרבותא מפני שהיה לו בנים הרבה ישמעאל ובני קטורה ופדאו מכולם ולכן קאמר 'לֹא יֵבוֹשׁ' מאביו יצחק בראותו שיש עליו ח"ו עונש וחטא מחמת חסרון שהיה מצד גידול עשו 'וְלֹא יֶחֱוָרוּ פָּנָיו' מאבי אביו בראותו שיש עליו חטא ועונש מצד חסרון שהיה בגידול ישמעאל ובני קטורה, יען כי באמת בא הוא ותיקן החסרון ונתבטל הקטרוג על ידי טרחו ועמלו שיגע וטרח בגידול בניו שגידל את כולם בצדקות וישרות ויראת שמים. ולזה אמר 'בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ' (ישעיה כט, כג) רצונו לומר כולם צדיקים שנקראים 'מַעֲשֵׂה יָדַי' המה 'בְּקִרְבּוֹ' יודיעו שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ שבזה נשלם ונתקן חסרון שהיה לאביו ואבי אביו מצד גידול בנים שלהם וסילק מעליהם הצער. והנה הטעם שנתקן החסרון שהיה לאברהם ויצחק ע"ה מצד הגידול של הבנים שלהם על ידי הגידול השלם והטוב שעשה יעקב אבינו ע"ה בבניו היינו מפני ד'בְּנֵי בָּנִים הֲרֵי הֵם כְּבָנִים' (קידושין ד.) ולכן בניו של יעקב אבינו ע"ה שנתגדלו בצדקות וירא שמים חשובים בני אברהם ויצחק ממש. ואם תאמר תינח לגבי יצחק אבינו ע"ה חשובין בניו ממש משום דבני בנים הרי הם כבנים אבל לגבי אברהם אבינו ע"ה רחוקים הם, לכן סמך תלמודא לדרשא זו הדרשה דרבי שמואל בר נחמני דאמר 'כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ' וידוע דאברהם אבינו ע"ה לימד תורה ליעקב אבינו ע"ה כמו שכתב בספר חסידים חמש־עשרה שנה למדו שלשה אבות אברהם יצחק ויעקב תורה זה בזה, ועל כן כיון דאברהם אבינו ע"ה לימד תורה את יעקב חשיב כאלו ילדו והוי יעקב אבינו ע"ה בנו של אברהם אבינו ע"ה ואז השבטים בניו של יעקב אבינו ע"ה נחשבים בניו של אברהם אבינו ע"ה דבני בנים הרי הם כבנים ובזה נתבאר שפיר בס"ד הסמיכות של מאמר רבי שמואל בר נחמני עם מאמר רבי יונתן שדרש בפסוק לָכֵן כֹּה אָמַר הֳ' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם (ישעיה כט, כב) ודו"ק.
3 more comments on this page.
Ben Yehoyada on Sanhedrin 19b · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Sanhedrin, daf 19, Amud Bet, about 656 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 145 words
Opens “נִפְנָה לִימִינוֹ – כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע. נִפְנָה…”
- Segment 237 words
Opens “לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין וְכוּ׳. אִינִי? וְהָאָמַר…”
- Segment 317 words
Opens “וְאֵין נוֹשְׂאִין כּוּ׳. תַּנְיָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי…”
- Segment 440 words
Opens “שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי יוֹסֵי: הֵיאַךְ נָשָׂא…”
- Segment 510 words
Opens “מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רַב פָּפָּא: ״מִיכַל אִשְׁתִּי״,…”
- Segment 625 words
Opens “מַאי קִידּוּשֵׁי טָעוּת? דִּכְתִיב: ״וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר…”
- Segment 736 words
Opens “אֲזַל יַהֲבַהּ לְעַדְרִיאֵל, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי בְּעֵת תֵּת…”
- Segment 814 words
Opens “שָׁאוּל סְבַר: מִלְוָה וּפְרוּטָה – דַּעְתֵּיהּ אַמִּלְוָה,…”
- Segment 920 words
Opens “וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִלְוָה וּפְרוּטָה –…”
- Segment 1021 words
Opens “וְרַבִּי יוֹסֵי, הַאי ״תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת…”
- Segment 1145 words
Opens “כְּתִיב: ״וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה…”
- Segment 1220 words
Opens “אֶלָּא מַקִּישׁ קִידּוּשֵׁי מֵירַב לְעַדְרִיאֵל לְקִידּוּשֵׁי מִיכַל…”
- Segment 1341 words
Opens “וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה נָמֵי, הָכְתִיב: ״אֶת…”
- Segment 1436 words
Opens “(חֲנִינָא קָרָא יוֹחָנָן וְאִשְׁתּוֹ אֶלְעָזָר וּגְאוּלָּה וּשְׁמוּאֵל…”
- Segment 1546 words
Opens “רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מֵהָכָא: ״וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻדִיָּה יָלְדָה…”
- Segment 1626 words
Opens “רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, מֵהָכָא: ״גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ…”
- Segment 1738 words
Opens “אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי…”
- Segment 1844 words
Opens “״לָכֵן כֹּה אָמַר ה׳ אֶל בֵּית יַעֲקֹב…”
- Segment 1931 words
Opens “כְּתִיב ״פַּלְטִי״ וּכְתִיב ״פַּלְטִיאֵל״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:…”
- Segment 2023 words
Opens “וְהָכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ״? שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ כְּאִישָׁהּ.…”
- Segment 2141 words
Opens “אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תּוֹקְפּוֹ שֶׁל יוֹסֵף –…”
Sages named on this page
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Sanhedrin 19b · Segment 17 — “אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל…”
Original text
נִפְנָה לִימִינוֹ – כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע. נִפְנָה לִשְׂמֹאלוֹ – וְכָבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע. אָמַר לָהֶן שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: בַּעֲלֵי מַחְשָׁבוֹת אַתֶּם, יָבֹא בַּעַל מַחְשָׁבוֹת וְיִפָּרַע מִכֶּם! מִיָּד בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בַּקַּרְקַע, וּמֵתוּ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: מֶלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ.
Shimon ben Shataḥ turned to his right. The judges forced their faces to the ground out of fear and said nothing. He turned to his left, and they forced their faces to the ground and said nothing. Shimon ben Shataḥ said to them: You are masters of thoughts, enjoying your private thoughts, and not speaking. May the Master of thoughts, God, come and punish you. Immediately, the angel Gabriel came and struck those judges to the ground, and they died. At that moment, when they saw that the Sanhedrin does not have power to force the king to heed its instructions, the Sages said: A king does not judge others and others do not judge him, and he does not testify and others do not testify concerning him, due to the danger of the matter.
לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין וְכוּ׳. אִינִי? וְהָאָמַר רַב אָשֵׁי: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ – כְּבוֹדוֹ מָחוּל, מֶלֶךְ שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ – אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״, שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ! מִצְוָה שָׁאנֵי.
The mishna teaches that the king does not perform ḥalitza with his brother’s widow and his brother does not perform ḥalitza with his wife, and Rabbi Yehuda says that he may do so if he wishes. The Gemara challenges Rabbi Yehuda’s opinion: Is that so? But doesn’t Rav Ashi say: Even according to the one who says that with regard to a Nasi who relinquished the honor due him, his honor is relinquished, nevertheless, with regard to a king who relinquished the honor due him, his honor is not relinquished, as it is stated: “You shall set a king over you” (Deuteronomy 17:15), meaning that his fear should be upon you. The preservation of a king’s honor is mandated by the Torah. How could Rabbi Yehuda allow him to waive it? The Gemara answers: A mitzva is different; a king is not disgraced if he relinquishes his honor to perform a mitzva.
וְאֵין נוֹשְׂאִין כּוּ׳. תַּנְיָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה: נָשִׁים הָרְאוּיוֹת לוֹ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ. וּמַאי נִינְהוּ? מֵירַב וּמִיכַל.
The mishna teaches: And no one may marry the king’s widow, and Rabbi Yehuda says that a king may marry another king’s widow, as proven by King David, who was promised with regard to King Saul after his death: “And I have given you the house of your master and the wives of your master” (II Samuel 12:8). It is taught in a baraita : The Sages said to Rabbi Yehuda: The meaning of the verse is not that David married Saul’s widows, but that he married women appropriate for him from the house of the king. And who are they? Merab and Michal, the daughters of Saul.
שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי יוֹסֵי: הֵיאַךְ נָשָׂא דָּוִד שְׁתֵּי אֲחָיוֹת בְּחַיֵּיהֶן? אָמַר לָהֶן: מִיכַל אַחַר מִיתַת מֵירַב נְשָׂאָהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: קִידּוּשֵׁי טָעוּת הָיוּ לוֹ בְּמֵירַב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַסְתִּי לִי בְּמֵאָה עׇרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים״.
The Gemara relates a discussion about David’s marriage to Merab and Michal from a baraita ( Tosefta , Sota 11:9): Rabbi Yosei’s students asked him: How did David marry two sisters while they were both alive? Rabbi Yosei said to them: He married Michal only after the death of Merab, which is permitted. Rabbi Yehoshua ben Korḥa says a different explanation: His betrothal to Merab was in error and therefore void from the outset, and so Michal was permitted to him. This is as it is stated in the words of King David to Saul’s son Ish-bosheth: “Deliver me my wife Michal, whom I betrothed to me for one hundred foreskins of the Philistines” (II Samuel 3:14).
מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רַב פָּפָּא: ״מִיכַל אִשְׁתִּי״, וְלֹא מֵירַב אִשְׁתִּי.
The Gemara asks: What is the biblical derivation here? How does Rabbi Yehoshua ben Korḥa learn from this verse that King David’s betrothal to Merab was in error? Rav Pappa says: In the verse, David indicates: Michal is my wife but Merab is not my wife.
מַאי קִידּוּשֵׁי טָעוּת? דִּכְתִיב: ״וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְגוֹ׳״. אֲזַל קַטְלֵיהּ. אָמַר לוֹ: מִלְוָה אִית לָךְ גַּבַּאי, וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.
The Gemara asks: What caused the betrothal between David and Merab to be a mistaken betrothal? The Gemara responds: As it is written about Israel’s war against the Philistines and Goliath: “And it shall be that the man who kills him, the king will enrich him with great riches and will give him his daughter, and make his father’s house free in Israel” (I Samuel 17:25). David went and killed Goliath. King Saul said to him: You have a loan in my possession, as I owe you the great wealth that I promised, though David had not given him an actual monetary loan. And the halakha is that with regard to one who betroths a woman by forgiving a loan, she is not betrothed, and therefore David’s betrothal of Merab did not take effect.
אֲזַל יַהֲבַהּ לְעַדְרִיאֵל, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי בְּעֵת תֵּת אֶת מֵירַב בַּת שָׁאוּל לְדָוִד וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ: אִי בָּעֵית דְּאֶתֵּן לָךְ מִיכַל, זִיל אַיְיתִי לִי מֵאָה עׇרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים. אֲזַל אַיְיתִי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מִלְוָה וּפְרוּטָה אִית לָךְ גַּבַּאי.
Saul went and gave Merab to Adriel, as it is written: “But it came to pass at the time when Merab, Saul’s daughter, should have been given to David, that she was given to Adriel the Meholathite as a wife” (I Samuel 18:19). Saul said to David: If you want me to give you Michal, go bring me one hundred foreskins of the Philistines (see I Samuel 18:25–27). David went and brought Saul two hundred foreskins. Saul said to him: Even though you brought the foreskins, the betrothal is not valid, as you, David, have a loan and one peruta in my possession, i.e., the wealth Saul owed him for slaying Goliath as well as the item of lesser monetary value, the foreskins of the Philistines.
שָׁאוּל סְבַר: מִלְוָה וּפְרוּטָה – דַּעְתֵּיהּ אַמִּלְוָה, וְדָוִד סְבַר: מִלְוָה וּפְרוּטָה – דַּעְתֵּיהּ אַפְּרוּטָה.
Saul and David had a halakhic dispute on this point: Saul reasoned that in the case of one who betroths a woman by forgiving a loan and giving her one peruta , his mind is focused on the loan and not on the additional peruta , and therefore the betrothal is not valid. And David reasoned that in the case of one who betroths a woman by forgiving a loan and giving her one peruta , his mind is focused on the peruta and therefore the betrothal is valid.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִלְוָה וּפְרוּטָה – דַּעְתֵּיהּ אַפְּרוּטָה. שָׁאוּל סְבַר: לָא חֲזוּ וְלָא מִידֵּי, וְדָוִד סְבַר: חֲזוֹ לְכַלְבֵי וְשׁוּנָּרֵי.
And if you wish, say instead: Everyone reasons that in the case of one who betroths a woman by forgiving a loan and giving her one peruta , his mind is focused on the peruta . Saul reasoned that foreskins of Philistines are not fit for any purpose and as such are worth not even one peruta , and that consequently the betrothal did not take effect. And David reasoned that they are fit for dogs and cats as food and as such are worth at least one peruta , and therefore the betrothal takes effect.
וְרַבִּי יוֹסֵי, הַאי ״תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? רַבִּי יוֹסֵי לְטַעְמֵיהּ, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי הָיָה דּוֹרֵשׁ מִקְרָאוֹת מְעוֹרָבִין.
The Gemara asks: And according to Rabbi Yosei, who explains that David married Michal after the death of Merab, with regard to this verse: “Deliver me my wife Michal” (II Samuel 3:14), what does he derive from it? The Gemara answers: Rabbi Yosei conforms to his standard line of reasoning, as it is taught in a baraita ( Tosefta , Sota 11:8): Rabbi Yosei would derive meaning from mixed verses that seem contradictory.
כְּתִיב: ״וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִיבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי וְגוֹ׳״. וְכִי לְעַדְרִיאֵל נִתְּנָה? וַהֲלֹא לְפַלְטִי בֶּן לַיִשׁ נִתְּנָה! דִּכְתִיב: ״וְשָׁאוּל נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד לְפַלְטִי בֶן לַיִשׁ וְגוֹ׳״.
The Tosefta continues. It is written: “But the king took the two sons of Rizpah, daughter of Aiah, whom she bore unto Saul, Armoni and Mephibosheth, and the five sons of Michal, daughter of Saul, whom she bore to Adriel, son of Barzillai the Meholathite” (II Samuel 21:8). But did Saul give Michal to Adriel? But didn’t he give her to Palti, son of Laish, as it is written: “Now Saul had given Michal his daughter, David’s wife, to Palti, son of Laish” (I Samuel 25:44)?
אֶלָּא מַקִּישׁ קִידּוּשֵׁי מֵירַב לְעַדְרִיאֵל לְקִידּוּשֵׁי מִיכַל לְפַלְטִי: מָה קִידּוּשֵׁי מִיכַל לְפַלְטִי – בַּעֲבֵירָה, אַף קִידּוּשֵׁי מֵירַב לְעַדְרִיאֵל – בַּעֲבֵירָה.
The Tosefta continues: The first verse does not mean, then, that Michal married Adriel. Rather, the verse compares Merab’s betrothal to Adriel to Michal’s betrothal to Palti: Just as Michal’s betrothal to Palti was effected in transgression, according to all opinions, since she was already married to David, so, too, Merab’s betrothal to Adriel was effected in transgression, since according to halakha she was betrothed to David.
וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה נָמֵי, הָכְתִיב: ״אֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל״? אָמַר לְךָ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי מִיכַל יָלְדָה? וַהֲלֹא מֵירַב יָלְדָה! מֵירַב יָלְדָה וּמִיכַל גִּידְּלָה, לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ עַל שְׁמָהּ. לְלַמֶּדְךָ שֶׁכׇּל הַמְגַדֵּל יָתוֹם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ יְלָדוֹ.
The Gemara asks: And according to Rabbi Yehoshua ben Korḥa as well, isn’t it written: “And the five sons of Michal, daughter of Saul, whom she bore to Adriel” (II Samuel 21:8). Rabbi Yehoshua ben Korḥa could have said to you to understand it this way: And did Michal give birth to these children? But didn’t Merab give birth to them for Adriel? Rather, Merab gave birth to them and died, and Michal raised them in her house. Therefore, the children were called by her name, to teach you that with regard to anyone who raises an orphan in his house, the verse ascribes him credit as if he gave birth to him.
(חֲנִינָא קָרָא יוֹחָנָן וְאִשְׁתּוֹ אֶלְעָזָר וּגְאוּלָּה וּשְׁמוּאֵל בְּלִימּוּדוֹ סִימָן.) רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר, מֵהָכָא: ״וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יוּלַּד בֵּן לְנׇעֳמִי״. וְכִי נָעֳמִי יָלְדָה? וַהֲלֹא רוּת יָלְדָה! אֶלָּא רוּת יָלְדָה וְנׇעֳמִי גִּידְּלָה, לְפִיכָךְ נִקְרָא עַל שְׁמָהּ.
The Gemara presents a mnemonic for the following discussion: Ḥanina called; Yoḥanan and his wife; Elazar and redemption; and Shmuel in my studies. Rabbi Ḥanina says: Proof for the aforementioned statement can be derived from here: “And the neighbors gave him a name, saying: There is a son born to Naomi” (Ruth 4:17). And did Naomi give birth to the son? But didn’t Ruth give birth to him? Rather, Ruth gave birth and Naomi raised him. Therefore, he was called by her name: “A son born to Naomi.”
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מֵהָכָא: ״וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְגוֹ׳ וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח (לוֹ) מָרֶד״. מָרֶד זֶה כָּלֵב, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ מֶרֶד? שֶׁמָּרַד בַּעֲצַת מְרַגְּלִים. וְכִי בִּתְיָה יָלְדָה? וַהֲלֹא יוֹכֶבֶד יָלְדָה! אֶלָּא יוֹכֶבֶד יָלְדָה וּבִתְיָה גִּידְּלָה, לְפִיכָךְ נִקְרָא עַל שְׁמָהּ.
Rabbi Yoḥanan says: Proof for the aforementioned statement can be derived from here: “And his wife Hajehudijah gave birth to Jered the father of Gedor, and Heber the father of Soco, and Jekuthiel the father of Zanoah, and these are the sons of Bithiah, daughter of Pharaoh, whom Mered took” (I Chronicles 4:18). Mered is Caleb, and why was his name called Mered? Because he rebelled [ marad ] against the counsel of the spies. And according to the midrash, Jered, Heber, and Jekuthiel all refer to Moses our teacher. And did Bithiah give birth to Moses? But didn’t Jochebed give birth to him? Rather, Jochebed gave birth to him and Bithiah raised him. Therefore, he was called by her name as though she had given birth to him.
רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, מֵהָכָא: ״גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה״. וְכִי יוֹסֵף יָלַד? וַהֲלֹא יַעֲקֹב יָלַד! אֶלָּא, יַעֲקֹב יָלַד וְיוֹסֵף כִּילְכֵּל, לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ.
Rabbi Elazar says: Proof for the aforementioned statement can be derived from here: “You have with Your arm redeemed your people, the children of Jacob and Joseph, Selah” (Psalms 77:16). And did Joseph sire all of the children of Israel? But didn’t Jacob sire them? Rather, Jacob sired them and Joseph sustained them financially. Therefore, they were called by his name; all of Israel were called the children of Joseph.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הַמְלַמֵּד בֶּן חֲבֵירוֹ תּוֹרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ יְלָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה״, וּכְתִיב: ״וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן״. לוֹמַר לָךְ: אַהֲרֹן יָלַד וּמֹשֶׁה לִימֵּד, לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ.
Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: Anyone who teaches another person’s son Torah, the verse ascribes him credit as if he sired him, as it is stated: “Now these are the generations of Aaron and Moses” (Numbers 3:1), and it is written immediately afterward: “And these are the names of the sons of Aaron: Nadav the firstborn and Avihu, Eleazar, and Ithamar” (Numbers 3:2), but it does not mention the names of Moses’ children. This serves to say to you that Aaron sired his children, but Moses taught them Torah. Therefore, the children were also called by his name.
״לָכֵן כֹּה אָמַר ה׳ אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״, וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ בְּיַעֲקֹב שֶׁפְּדָאוֹ לְאַבְרָהָם? אָמַר רַב יְהוּדָה: שֶׁפְּדָאוֹ מִצַּעַר גִּידּוּל בָּנִים. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְגוֹ׳״, ״לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב״ – מֵאָבִיו, ״וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ״ – מֵאֲבִי אָבִיו.
The Gemara cites another derivation connected to child-rearing: “Therefore, so says the Lord to the house of Jacob, who redeemed Abraham; Jacob shall not now be ashamed, neither shall his face now wax pale” (Isaiah 29:22). But where have we found any indication about Jacob that he redeemed Abraham? Rav Yehuda says: It means that he redeemed him from the suffering of raising children, in that Abraham did not have twelve tribes and the resultant hardships involved in raising them, as Jacob did, as Jacob assumed the burden of raising the tribes of Israel. And this is as it is written: “Jacob shall not now be ashamed, neither shall his face now wax pale,” meaning: “Jacob shall not now be ashamed” before his father, and “neither shall his face now wax pale” before his father’s father, since he took upon himself the role that they bore as well.
כְּתִיב ״פַּלְטִי״ וּכְתִיב ״פַּלְטִיאֵל״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פַּלְטִי שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ פַּלְטִיאֵל? שֶׁפִּלְּטוֹ אֵל מִן הָעֲבֵירָה. מָה עָשָׂה? נָעַץ חֶרֶב בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. אָמַר: כׇּל הָעוֹסֵק בְּדָבָר זֶה יִדָּקֵר בֶּחָרֶב (זֶה).
The Gemara cites a tradition with regard to Palti, son of Laish: It is written in one place “Palti” (I Samuel 25:44), and it is written in another place “Paltiel” (II Samuel 3:15). Rabbi Yoḥanan says: Palti was his real name, and why was his name called Paltiel? To teach that God [ El ] saved [ pelato ] him from the sin, by giving him the insight that he may not touch Michal, understanding that she was still David’s wife and therefore forbidden to him. What did he do? He embedded a sword in the bed between him and her, and said: Anyone who engages in this matter, i.e., sexual intercourse, should be stabbed by this sword.
וְהָכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ״? שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ כְּאִישָׁהּ. וְהָכְתִיב: ״הָלוֹךְ וּבָכֹה״? עַל מִצְוָה דַּאֲזַיל מִינֵּיהּ. ״עַד בַּחֻרִים״, שֶׁנַּעֲשׂוּ שְׁנֵיהֶם כְּבַחוּרִים, שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם בִּיאָה.
The Gemara challenges this: But isn’t it written: “And her husband went with her, weeping as he went, and followed her to Bahurim” (II Samuel 3:16), referring to Palti as Michal’s husband? The Gemara responds: This means that he became like a husband for her through his affection and concern for her. The Gemara counters: But isn’t it written in that very verse: “weeping as he went”? If from the outset he thought that she was David’s wife, why was he crying? The Gemara responds: He was weeping about the mitzva that left him, as from now on, he would receive no reward for restraining his desire. The end of the verse says that they went “to Bahurim,” meaning that they both became like young men [ baḥurim ] in that they did not taste sexual intercourse at all.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תּוֹקְפּוֹ שֶׁל יוֹסֵף – עִנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל בּוֹעַז, תּוֹקְפּוֹ שֶׁל בּוֹעַז – עִנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל פַּלְטִי בֶּן לַיִשׁ. תּוֹקְפּוֹ שֶׁל יוֹסֵף – עִנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל בּוֹעַז, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת״. מַאי ״וַיִּלָּפֵת״? אָמַר רַב: שֶׁנַּעֲשָׂה בְּשָׂרוֹ כְּרָאשֵׁי לְפָתוֹת.
Rabbi Yoḥanan says: Joseph’s power is the humility of Boaz, as Joseph is praised for showing strength with regard to an accomplishment that was insignificant for Boaz (see Genesis, chapter 39). Likewise, Boaz’s power is the humility of Palti, son of Laish, as Palti’s capacity for restraint was greater still. Joseph’s power is the humility of Boaz, as it is written about Boaz: “And it came to pass at midnight that the man was startled and turned himself, and behold, a woman lay at his feet” (Ruth 3:8). What is the meaning of “and turned himself [ vayyilafet ]”? Rav says: The meaning is that his flesh became like the heads of turnips [ lefatot ], his sexual organ hardening out of arousal, but even though Ruth was not married he refrained from engaging in intercourse with her; while Joseph had to exert more effort, despite the fact that Potiphar’s wife was married.