Makkot 4a

חסר קורטוב גרסינן הכא ברישא ובסיפא:

לא פסלוהו משום דחסרו קורטוב אבל אי הוו מעיקרא שלשת לוגין שלמים ונפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין פסלוהו והא דתני רבי חייא הורידו את המקוה כי האי תנא סבירא ליה:

לא פסלוהו טעמא דסיפא נמי משום דחסר קורטוב הוי וגבי יין נמי הוי מצי למיתני כי האי גוונא ברישא וניתנינהו בחדא בבא הכי שלשת לוגין מים חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב יין או חלב בין שמראיהן כמראה מים בין שמראיהן כמראה יין לא פסלוהו אלא כי אורחא דמילתא קתני להו שהיין שהוא אדום הופך את המים ממראיהן אבל החלב אין דרכו להפוך את מראיתן:

הכל הולך אחר המראה וגבי יין אפילו הוו מעיקרא שלשת לוגין שלמין כיון דמראיהן כמראה יין לא פסלוהו ורב כוותיה סבר ליה וגבי חלב אע"ג דמעיקרא חסר קורטוב הוו משלים להו חלב:

והא מיבעיא בעי לה כו' אהא פרכינן דאוקימנא לרב כרבי יוחנן בן נורי ולא כרבנן:

דבעי רב פפא רב דאמר לעיל לא פסלוהו היכי תני מי תני חסר קורטוב ברישא ואי הוו שלמים פסלו ודלא כרב ואיהו דאמר כר' יוחנן או דלמא רב לא תני ברישא חסר קורטוב ואמרה למילתיה דלעיל אפילו כרבנן דרבנן תרוייהו בעו שיעורא וחזותא ורב דאמר כדברי הכל דכולי עלמא חזותא מיהת בעינן:

לרבא פשיטא ליה דרב תני חסר קורטוב ברישא דלא בעי תנא קמא אלא שיעורא ורב דקפיד נמי אחזותא כר' יוחנן בן נורי אמרה למילתיה:

אמר רב יוסף לא שמיעא לי הא שמעתא תלמידו של רב יהודה אני ולא שמעתי מפיו שמועה זו דאמרן לעיל בשמיה ג' לוגין מים שנפל לתוכן כו':

אמר רב יהודה אמר רב חבית מלאה מים כך גיר' הקונטרס וקאמר לא עלתה לו טבילה משום מים שאובין ולא נראה דהא מדשוי להו השקה כמחוברים לטהרם מטומאה הוא הדין לענין טבילה נמי ועוד דאמרינן בביצה (דף יח: ושם) מטבילין כלי על גבי מימיו לטהרו והיכי סלקא ליה טבילה לגו מנא הא המים שבתוכו שאובין ולא מיערבי ובהשקה בעלמא. עדיף להו אלא ודאי נעשין מחוברין גם לענין טבילה לכך נראה דגרסינן במילתיה דרב יהודה חבית מלאה יין ולכך לא עלתה לו טבילה דמי הים קוו וקיימי ושמא עדיין הוא צבור ועומד במקומו ואיסור ניכר וטובל ביין אבל נהרא בעלמא לא דודאי מתערב במים ואז לא היה בעין ועלתה לו טבילה ומיירי ביין לבן שאינו משנה מראית המים דאי ביין אדום ניחזי אם שינה מראית המים אם לא:

תניא נמי הכי חבית מלאה יין וגם רש"י לא גריס הכא מים כי אם יין דאם לא כן מאי קאמר וכן ככר של תרומה שנפל לשם טמא והא [אפי'] בעינייהו ולא נתערבו מ"מ אינה מקבלת טומאה (וטהרה) [דטהרו] בהשקה דהרי הם מחוברין למקוה והכי תנן בביצה (דף יח:) מטבילין כלי ע"ג מימיו לטהרו:

לוקין ומשלמין שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין פי' מקרא דמביאן לידי מכות דהיינו מלא תענה אינו מביאן לידי תשלומין אלא מקרא ועשיתם לו כאשר זמם ומש"ה לוקה ומשלם משמע דאי ליכא אלא חד קרא אינו לוקה ומשלם וקשה הא אמרי' בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף צא. ושם) החוסם פי פרה לדוש בה לוקה ומשלם אע"ג דליכא אלא חד לאו דלא תחסום לכך פירש ה"ר מאיר מבורגוני דה"ק שלא השם המביאן לידי מכות אינו צריך להביאן לידי תשלומין דתשלומין לא בעו אזהרה דאי בעו אזהרה ודאי לא לקי דלא למלקות אתא כי אם לתשלומין כדאמרינן (לקמן מכות דף יג:) לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו אלא לא בעו אזהרה דליכא אזהרה בשן ועין וכתיב שלם ישלם בלא אזהרה הלכך לא תענה למלקות אתא וכן בהך דלא תחסום ע"כ דאזהרה דלא תחסום לא אתיא אלא למלקות דתשלומין ממילא נפקא דכיון דאינו רשאי לחסום דין הוא שישלם מה שראויה לאכול באותה שעה דליכא למימר דאזהרה אתא לממון ולא למלקות דאם כן לכתוב קרא בלשון עשה האכל שור בדישו ושמענא שפיר דאם לא האכיל חייב אלא ע"כ אזהרה כי אתא למלקות אתא:

ג' לוגין חסר קורטוב ונפל לתוכן קורטוב חלב והרי מראיהן כמראה מים ונפלו למקוה לא פסלוהו ר' יוחנן בן נורי אומר הכל הולך אחר הנראה: ואקשינן. איני דפשטה רב כר' יוחנן בן נורי ור' חייא כרבנן והא רב פפא מיבעיא הוה בעי לה (ואמר) והוה אמר רב ברישא דמתני' הכי תני לה ג' לוגין מים חסר קורטוב ונפל לתוכן קורטוב יין לא פסלו המקוה הא ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין פסלי המקוה ור' יוחנן בן נורי אומר הכל הולך אחר הנראה וכיון שמראיהן כמראה יין אע"פ שנפל לתוך ג' לוגין לא פסלו המקוה ורב דאמר כר' יוחנן בן נורי או דלמא רב מתניתין ג' לוגין שנפל לתוכן קורטוב יין לא פסלו המקוה תני לה ורב דאמר לדברי הכל ור' יוחנן בן נורי בחלב הוא דפליג ואסיפא דקתני ג' לוגין חסר קורטוב הוא דפליג אבל ארישא מודה.

ואמרינן רב פפא הוא דמיבעיא ליה אבל רבא פשיטא ליה וראינו משניות מדוקדקות שאין כתוב בהן ברישא דמתניתין חסר קורטוב וקיימא לן כרב לדברי הכל. קורטוב מפורש בהמוכר את הספינה (דף צ.) שהוא חלק א' מח' בשמינית:

רב יוסף כשחלה איעקר ליה תלמודיה ושכח ממנו לפיכך היה אומר לא שמיעא לי הא שמעתא וכך מפורש בנדרים:

אמר רב חבית מליאה מים שנפל לים הגדול הטובל באותו מקום לא עלתה לו טבילה לפי שאי אפשר לג' לוגין מים שלא יהיו במקום אחד. ותניא כוותיה. ודווקא בים הגדול דקוו וקיימי מיא אבל בנהרות דמשכי לא. תניא בתוספתא חבית שנשברה בים ומרא' אותו מקום כמרא' יין הטובל באותו מקום לא עלתה לו טבילה ולא עוד אפילו נפל שם ככר של תרומה טמא: מתני' מעידנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין דברי ר' מאיר. פי' לוקין שעברו על לא תענה ומשלמין מדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם.

וחכ"א כל המשלם אינו לוקה ואמרינן בשלמא לרבנן כו'.

ור׳ יוחנן ב"נ אמר הכל הולך אחר המראה כלומר ופסלוהו דבתר חזיתא אזלינן וחזיתא דמיא הוא ולא גרסי׳ בסיפא ומראיהם כמראה חלב דא"כ אפילו לר׳ יוחנן ב"נ לא פסלוהו דהא ליכא לא שיעורא ולא חזיתא דמיא ואע"ג דהאי לישנ׳ דרבא דפני חסר קרטוב אמרינן דר׳ יוחנן ב"נ ארישא פליג לאו ולמימרא דפליג ארישא ולא אסיפא דא"כ היכי תני ר׳ יוחנן בסיפא ליפני מעיקרא סיפא שהיא ד"ה ובתר הכי ליתני רישא במלוק׳ דהכי אורחי׳ בכרל דוכתא תדע דהא למאן דלא תני ברישא חסר קרטו׳ ר׳ יוחנן ב"נ לא פליג אריש׳ ואי אספיא לא פליג במאי פליג אלא ע"כ לא גרסי׳ בסיפא ומריהן כמרא׳ חלב אלא כמראה מים ודכ"ע דפליג ר׳ יוחנן אסיפא וברישא הוא דאיסתפק׳ להו אי פליג ארישא נמי או לא וכי אמרי דארישא פליג אף ארישא נמי קאמרינן וזה ברור. וכתב ר׳ש"י ז"ל דלרבא דגריס חסר קרטוב בריש׳ וסבירא להו לרבנן דבתר שיעורא בלחו׳ אזלינן בדין הוא דסגי ליה בבא דרישא וליתני הכין שלשת לוגין מים חסר קרטוב שנפל לתוכן קרטוב יין בין שמראיהן כמראה יין בין שמראיהן כמרא׳ מים לא פסלוהו דהא מכשר בסיפא שמראיהן כמראה מים משום דליכא שיעורא דמים אלא דלאו אורחא דליפול בהו קרטוב יין ויהא מראיהן כמראה מים ובקרטוב חלב הוא דהוי מראה מים אבל אלו לא תנינן ברישא חסר קרטוב ואפ"ה לא פסלי רבנן ואע"ג דאיכא שיעורא דמיא הוה לן למימר דרבנן תרתי בעו שיעורא דמיא וחזיתא דמיא נמי ולא הוה פליגר׳ יוחנן אלא אסיפא ומעיקרא תני תנא הודאה ולבסוף תני פלוגתא. קצבו של דבר דר׳ יוחנן לעולם הולך בדרך אחד לד"ה למיזל בתר חזיתא לחוד בין לפיסולא בין להכשירא ובדברי רבנן הוא דאיכא פלוגתא דלמאן דתני ברישא חסר קרטוב בעי שיעורא וחזיתא דמיא. ולמאן דתני חסר קרטוב פליג רבי יוחנן אפי׳ אדיוקא דרישא ולמאן דלא תני ליה לא פליג אלא אסיפא בלחו׳ וכדפרי׳ וזה מבואר. והא דאמרינן ורב אמר כד"ה פי׳ ואפילו לרבנן נצטרך לומר דלא שמיעא ליה לרב פפא ברישא דר׳ חייא דא"כ פשיט׳ דלא תנינן חסר קרטוב דהיכי מוקים לר׳ חייא רביה וחביביה דלא כחד אלא ודאי כדאמרינן והיינו דמהדרין לרב לרב פפא מיבעיא ליה פי׳ משום דלא שמיעא מתני׳ דר׳ חייא וניחא ליה לאוקמו׳ דרב כד"ה ולרבא פשיטא לי׳ משום דשמיעא ליה דר׳ חייא ולא ניחא ליה לאוקמיה דלא כחד. כנ"ל:

ולענין פסק יש פוסקין כר׳ חייא דרביה וחביביה דרב הוא ועוד דר׳ חייא קאי כרבנן ורב קאי כר׳ יוחנן דהוי יחידאה והלכתא כרבים. וכן פסק ה"ר מאיר הלוי ז"ל וכדרבנ ן קי"ל כדתני רבא חסר קרטוב ובשיעורא לחוד סגי לן:

וא"ר יהודה אמר רב חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול זו גרסת רש"י ז"ל וגרסת כל הספרים שלנו ויש שגורסין כן במתני׳ דלקמן אבל בספרים שלנו גורסין במתניתא חבית של יין. ויש שגורסין בשתיהן יין דבתוספ׳ גרים במתני׳ יין וכיון דאמרינן תניא נמי הכי אף דרב ביין איירי ומיהו אין זו קושי׳ לגרסת רש"י ז"ל דמשום דידע תלמודא דבעינו מים ויין שוין הן אמרינן תניא שנפלו לים הגדול הטובל שם לא עתה לו טבילה א"א לשלשת לוגין שלא יהיו במקום אחד כך הגירסא בכל הספרים שלא הגיה רש"י ז"ל אבל רש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ליה דהא לקמן אמרינן דלאו ספקא הוא ואוקי גברא בחזקותי׳ ואוקי כבר בחזקתיה ואי גרסי׳ אי אפשר ודאי טומאה איכא בין בגברא בין בככר לכך הוא גורס אפשר לשלשת לוגין שיהיו במקום א׳ ואין צריך להגיה גרסת הספרים חדא דאפילו נפרש אי אפשר זה בלשון ודאי כרוב אי אפשר שבתלמו׳ אין כאן ודאי טומאה כי שמא לא נכנס כלום מגופו במים ההם השאובין אלא בשאר המקום שנתערב עם הים. ועוד דמצינו לשון א"א שהוא לשון ספק אלא שהוא נוטה אל הודאי כדאמרינן בפ"ק דנדה (ד, ה ע"ב) היה מתעטף בטליתו וטהרות טמאות בצדו טמאות וטהורות למעלה מראשו אם הוא אי אפשר לו אלא א"כ נגע טמא רשב"ג אומר אומרים לו שנה ושונה אמרו לו אין שונין בטהרות ואי הא א"אלשון ודאי הוא מאי אומרים לו שנה דקאמר רשב"ג וא"ל חכמים אין שונין בטהרות ותיפוק לי דודאי נגע אלא ודאי ספק קרוב לודאי הוא וכן פי׳ שם ר"י ז"ל ואף זה כיוצא בו. והא דקאמר הטובל שם לא עלתה לו טבילה פירש"י ז"ל הטובל במקום שנפלו שם המים לומר שהמים האלו בים הגדול נפלו ממש ולא שטובל בגופה של חבית והיינו ודאי לשון חבית שנפנה לים הגדול והיינו נמי לשון הטובל שם דלא קאמר הטובל בה והיינו דלא חייש אלא לשלשת לוגין שאובין בלחו׳. ומיהו איכא למידק טובא דאפילו גרסי׳ חבית מלאה מים שהמים השאובין פוסלין בלא שנוי מרא׳ מ"מ למה יפסלו כאן כלום שהרי כל הימים כמקוה כדכתי׳ ולמקוה המים קרא ימים והלכ׳ רווחת היא כמו שאמרנו לעיל דכל שהוא מקוה שלם וכשר שוב אינו נפסל בשאובה כלל ואפילו במקוה של מ׳ סאה בלחו׳ וכ"ש בים הגדול וכן למאי דגרים יין הא ודאי מסתמ׳ אין כאן שינוי מרא׳ בים כדי שיהא פוסל בשינוי מרא׳ ומהאי טעמא נמי קשיא לן ככר שנפל שם למה טמא דבהדי׳ תנן במס׳ מקואות לענין מי תמצית למעלה מהן מי מקוה שאם נפלו בו מים טמאים ונפל שם ככר של תרומה טהור וכן בדין דהא מין טמאים נטהרין בהשקה במקוה או בים או בנהר ואפילו בתוך כלי וכ"ש כשנפלו במי מקוה ואפילו הן מרובין מאוד. ונראה כי לכך פירש"י ז"ל דהא דאמרינן שלא עלתה לו טבילה היינו משום שחיישינן כי לאחר שטבל נכנס ראשו ורובו באותן שלשה לוגין וקיימא לן שהטובל ובא ראשו רובו במים שאובין נפסל מלאכול בתרומה. ואין פירושו נכון חדא דא"כ לא היה לו לומר דלא עלתה לו טביל׳ והיה לו לומר שפוסל בתרומה בלחוד ולשון לא עלתה לו טבילה משמע שאין טבילה זו כלום ואפילו לטהר גברא ואל אשה לבעל׳ ועוד דא"כ מאי האי דאמרינן לקמן אוקי גברא אחזקתי׳ אדרבא כיון דודאי נטהר מטומאתו ומספק שנכנס אחר טבילה ראשו ורובו במים שאובין אתה פוסל טבילתו לתרומה אל תפסלנו מספק דהבא ראשו ורובו ודאי פסלו לתרומה בי"ח דבר ולא ספק בא ואפי׳ ספק המצוי אינו מוציא מידי ודאי דספיקא דרבנן הוא ועוד דסוף סוף כיון שהמי׳ הטמאים והשאובין שנופלין למקוה נכשרין שם מדין זריעה כדאיתא בפ׳ כל שעה אין כאן מים שאובים ולא טמאים כלל שכבר נתבטלו שם בין שהם מים בין שהן יין כיון שליכא שינוי מראה. והנכון בזה מה שפירש הראב"ד ז"ל בשם ר׳ משה הדרשן ז"ל דשאני הגא דהים הגדול מימיו מלוחים וכבדים ואין המים המתוקים מתערבים עמהם ואותן שלשה לוגין הם עומדים במקומן והוי כאיסור שנפל בהיתר והוא ניכר שם שאינו מתבטל ולא אמרו שהשאובין או הטמאים נכשרים במקוה אלא במקוה דוקא או בנהרות שמימיהם אינן מלוחים ומתערבים מיד ואינם ניכרים כלל הלכך כשתמצא לומר שנכנס מגופו כלום באותן מים לא עלתה לו טבילה ואפי׳ בכל שהוא וכאלו לא טבל וכאלו לא נכנס כל גופו בתוך המים ואפילו בפחו׳ משלשה לוגין נמי אלא דקושטא נקט שמן הסתם נשארין שלשה לוגין שלא נתערבו. אבל לפי׳ רש"י ז"ל תפס בודקא שלשת לוגין דבפחות מכאן לא גזרו חכים פיסול תרומה. ואף לפי׳ רש"י ז"ל צריך לפרש כי מפני שהמים מלוחין ואינן מתערבין חששו לפיסול שלשה לוגין שנכנס שם ראשו ורובו לאחר טבילה ומדוחק קושיא זו היו גורסין בתרווייהו יין דסבירא להו דאף במים מתוקים אין היין מתערב וזה אינו אמת אלא בים המלוח כמו שאמרנו והחוש יוכיח בזה. ומעתה חבית של מים שנפלה ונתערב׳ בנהר או בשאר ימים דלא קוו פשיטא שעלתה לו טבילה וכדמפר׳ הכא אבל הטובל בתוך חבית או כלי אחר שבתוך הנהר או תוך המקוה אנו צריכין לדעת מהו אם עלתה לו טבילה אם לאו ואלו לענין טהרת מים טמאים פשיטא לן שנטהרין שם או במקום והיינו השקה האמורה בכל מקום וכדתנן במס׳ ביצה (דף יז ע"ב) ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרם שהיו לו מים יפים טמאים ורוצה לטהרן בהשקה בתוך כלי שאם מערב אותם במים מה הועיל לו וזה פשוט ודין זה במים דוקא מדין זריעה כדאיתא בפ׳ כל שעה ובסוף פ"ק דחולין ולכך אין זה באוכלין ובשאר משקין וכיון דלענין טומאה אנו דנין אותו כזרועין ושחזרו כמים שבנהר אפי׳ להוציאן מדין מים שאובין יש לומר כן שאף בתוך כלי שבנהר או בים עלתה לו טבילה כל שיש שם נקב כשפופרת הנו׳ כדין השקה שכבר נתבטל׳ שאיבתן וחזרו כאלו לא נשאבו כלל וכן כתבו בתוספ׳ והביאו ראיה מדאמרו בפרק חומר בקודש מטבילין כלי בתוך כלי שיש בו כשפופרת הנוד ואפי׳ לתרומ׳ ולקדש ותנן בפ"ק דמקואות מטבילין בשד׳ תיבה ומגדל שהן נקובין כשפופרת הנו׳ ואין הפרש בזה בין שהם שאובין מן הנהר עצמו בין שנשאבו מבחוץ דסוף סוף שאובין הם וכן כתב רבי׳ הרמב"ן ז"ל בזה. ונ"ל ראי׳ לדבר מדתנן התם במס׳ ביצה אבל מטבילין וכו׳ ופרש"י ז"ל בגמ׳ אבל מטבילין בכלי אבן ואין מטבילין כלי׳ אגב מימיו הטמאין ובי"ט הוא דלא משום תקון כלי כדאית׳ התם אבל בחול מטבילין ועלתה לכלי טביל׳ אגב טהרת מים טמאין שמטבילין בו והא התם שהמים שבתוך הכלי חוצצין הם שאין מימי המקוה והנהר נכנסין בתוכו ואם עדיין תורת שאובין עליהם היאך עלתה לו טבילה אלא ודאי שמימי המקוה או הנהר שיש ביניהם כשפופר׳ הנוד ומשקים בו מעלין אותן משאיבותן. וזו נראית ראיה ברור׳ לדבריה׳ וכן התירו בפי׳ לטבול לכתחלה בתוך כלי שבתוך הנהר או מעין שיש בו כשפופרת הנוד דליכא הפרישא בזה בין טבילת כלים לטבילת אדם. אלא שהוקשה להם ז"ל הא דאמרינן בירושלמי במס׳ יומא גבי ים שעשה שלמה שהיו כהנים טובלין בו דאמרינן ולאו כלי הוא ומתרץ רגלי השוורים היו פחותין כלומר נקובין במוציא רמון וכל שנקוה במוציא רמון יצא מתורת כלי. ותירצו דהתם לרווחא דמלתא עשו כן ולא שהיה צריכין לכך ותדע דהא ברגל אחד נקוב במוציא רמון סגי ורגלי כל השוורים למה לי. והרב ר׳ אלחנן ז"ל תירץ דלכך הוצרך שם כמוציא רמון להוציאו מתורת כלי לפי שמעין עיטם הנכנס שם פעמים היה קטן וכל שפע המעין נכנס לתוך אותו ים והיה נראה להם כטובל תוך כלי גמור ולפיכך נקבוהו כמוציא רמון להוציא מתורת כלי. עוד הקשה להם ז"ל מדתנן פ"ג דמקואו׳ בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לתוכה ויוצאת ממנו לעולם הוא בפיסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראושנים שלשת לוגין ותנן נמי התם מעין שהעבירו ע"ג שוקת של מים שאובין לעולם בפיסולו וכו׳. ותרצו רבות׳ התוס׳ דהתם כשלא היו מימי האמה ולא המעין מ׳ סאה קודם נשיקתם לבור או לשוקת כיון דלית בהו מ׳ סאה לא מכשירי להו לשאובין בהשקתי׳ לטבול בו אדם שהרי לא היה בהם כדי לטבול בו אדם. ואע"פ ששנינו שהמעין מטהר בכל שהוא לא לאדם אמרו אלא לכלים אבל אדם בעי מ׳ סאה וכדאיתא בפ׳ חומר בקודש ארעא חלחולי מחלחלא ובעינן מ׳ סאה במקום א׳. ועוד אמרו במדרש יען כי מאס העם הזה את מי השלוח ההולכים לאט לא"ט בגמטרי׳ מ׳ רמו למ׳ סאה ומי השילוח מי מעין הם דהיינו מעין גיחון ואפ"ה בעי מ׳ סאה. ואמרינ׳ בפ׳ ב׳ דיומא כיון שהגיע לפתח בית דוד והגדילו למ׳ סא׳ רוחצין בו ובין זבין וזבו׳ מכלל דמעיקר׳ אין כובלין בו לפי שאין בו מ׳ סאה. ע"כ תורף דביר רבותינו ז"ל ובודאי דמשניות אלו דאמה ושוקת מתפרשין בדחק. ויש מחלקין בטביל׳ בתוך כלי שבנהר שאע"פ שמטבילין בו כלי אין מטבילין בו אדם שהחמירו בו בזה כשם שהחמירו בו לענין מעין שאין בו מ׳ סאה ואין זה מתחוור. ויותר נראין דברי מורי הרא"ה ז "ל שהיה אומר בשם רבותיו ז"ל ובשמו שלא אמרו שהמים השאובין נטהרין בשפופרת הנוד אלא כשהם בתוך מקוה או הים שמטהר דוקא כמותן והוו להו כמין א׳ אבל לגבי מעין שהוא מטהר בזוחלין מה שאין כן במי׳ שבכלי אין יוצאין מידי שאובה בשפופר׳ הנוד ואין מטבילין בו לא אדם ולא כלים עד שיהא נקוב כמוציא רמון שיוציא מתורת כלי. והיינו ההיא דים שעשה שלמה שתרצו בירושלמי שרגלי השוורים היה פחותין במוציא רמון ועשו כן ברגלי השוורים כדי שיהיה נראה לכל שהוא נקוב מכל צד ובהא מתרץ שפיר מתניתין דשוקת ואמה העוברת וכן קבלתי׳ מפי רבינו ז"ל ומיהו בנקוב במוציא רמון מטבילין בו לד"ה ואפילו לכתחלה אלא שאין להתיר זה בכל מקום משום גזרה ותו לא מידי:

מתניתין מעידין אנו באיש פ׳ שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין שלא השם המביאין לידי מכות מביאין לידי תשלומין. פירש"י ז"ל כי משני מקראות הן באין מלקות מלא תענה ברפך וממון מועשיתם לו כאשר זמם וכן מפורש בתוס׳ בעסקי ממון הוא אומר ועשית׳ לו כאשר זמם ובעסקי מלקות הוא אומר לא תענה ברעך והקשו בתוספ׳ דמשמע דדוקא מפני שבאין משני מקראות הוא דא"ר מאיר לוקה ומשלם אבל היכא דנפקי מחד קרא לא אמר ואלו בפ׳ השוכ׳ את הפועלי׳ (דף צא) תניא החוסם את הפרה או את החמור ודש בה לוקה ומשלם ד׳ קבין לפרה וג׳ קבין לחמור והוינן בה והא אין אדם לוקה ומשלם ופרקי׳ הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם והתם שני החיובין ממקרא אחד הם מלא תחסו׳ שור בדישו. ותירצו דהתם נמי שני מקראו׳ הן חד לא תחסום וחד והשיב את הגזלה אשר גזל דאע"ג דכתיב לא תחסום מנלן דמחייב לאהדורי אי לאו דכתיב והשיב את הגזלה וכ"ש דאי לא כתיב לא תחסום לא ידעינן דאיכא גזל כלל. ועוד הקשו דהא בפ׳ אלו נערות (כתובות דף לב) לא אשחם לר"מ דדריש כדי רשעתו שלא לחייב שתי רשעיות אלא במלקותל ומית׳ או מיתה וממון ואמאי והא משכחת לה אפי׳ במלקות וממון כשהם משם אח׳. ותרצו דלא משכחת לה לעולם שם א׳ במלקות וממון ומיהו אכתי קשיא דלענין למידרש כדי רשעתו שלא לחייב שתי רשעיות מה לי שם אחד מה לי שתי שמות. וי"ל דכשבאין משם א׳ אין השם מתבטל כיון שלוקה או משלם אבל כשהן שני מקראות אם אתה אומר שאינו לוקה ומשלם הרי אנו מבטלין המקרא האחד ויש לנו לקיים שניהם. כך יש לפרש לפי׳ שיטת רש"י ז"ל. אבל בתוס׳ פירשו פעם משנתינו לר"מ שאלו היה שניה׳ משם אחד היה משלם ואינו לוקה כי אע"פ שהן מרוחקין ה"ל לאו שניתק לעשה שאין לוקין עליו כאשר אין לוקין אלא תגזול מוהשיב את הגזל אבל עכשיו שהן שני שמות אין דנין אותה בלאו שניתק לעשה כיון שהן מרוחקין. וההיא דחוסם את הפרה נמי שני שמות הן ולפיכך לוקה ומשלם ולשון המשנה זה נוטה קצת לפי׳ זה. והמחוור יותר בה הוא מה שפי׳ רבי׳ הרמב"ן ז"ל שלא השם המביאן לידי מכות מביאין לידי תשלומין בא לומר שלא תענה שחייבין עליו מלקות אינו מביאין לידי תשלומין שאין לא תענ׳ אזהר׳ לעונש כשר זמם דלא יוסיפו לעשות. הוא אזהרה להם וכדפרישי׳ הגמ׳ שאלו היה כן ודאי אינו לוקה עליו שכבר פי׳ הכתוב ענשו של לאו זה לעשות לו כאשר זמם ואין לנו לדון לו עונש אחד אבל עכשיו שהם שני שמות דלא תענה אזהרה למקלות והכתוב המביאן לידי תשלומין אזהרה אחרת יש לו לוקה ומשלם ולכולהי פירושי מה שלוק׳ לר"מ משו׳ לא תעלה היינו משום דכתיב והצדיקו כדאיתא בריש פירקין׳ דאי לא לאו שאין בו מעשה הוא שאין לוקין עליו אף לר"מ דלא אשכחן הכי אלא לד׳ יהודה בר פלוגתיה ומהאי טעמא נמי לוקין עליו לרבנן ואע"ג דלדידהו הוי אזהרה לעדים זוממין דעביד ליה לאו שניתן לאזהרה מיתת ב"ד שאי לוקין עליו לרבנן כדאיתא פ׳ אלו הן הלוקין וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה ובפ׳ אלו נערות פריך תלמודא ולימא כל הלוקה אינו משלם ופריק בפי׳ רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין והתם מפרש היכן רבתה תורה:

שלשת לוגין של מים שנפל בהם יין או חלב ולא נשתנה מראיתם הרי הן כמים ופוסלין את המקוה אבל פחות משלשת לוגין שהושלמו ביין או בחלב אע"פ שלא נשתנה מראיתם שיש דין מים בכל והיה לך לומר שיש כאן שלשת לוגין מים שלמים אין פוסלין את המקוה שאינן פוסלין אלא בשיעור שלשת [לוגין] מים שלמים ומראה מים הא שלשת לוגין חסרים והושלמו במשקה אחר אע"פ שלא נשתנה מראיתם או שלשת לוגין מים שלמים וניתוסף בהן משקה ששנה מראיתם לא פוסלין ולא מעלין:

זו היא שטתנו שאנו פוסקים כלשון האמור כאן רב לא תני חסר קרטוב ברישא ור' יוחנן בן נורי אסיפא פליג ורב דאמר כדברי הכל וחכמי הדורות שלפנינו פסקו ששלשת לגין שלמים שנפל בהם יין ונשתנה מראיתם פסלוהו שאין הלכה כר' יוחנן בן נורי לילך אחר המראה אבל שלשת לגין חסר קרטוב שהושלמו ביין ונשתנה המראה לא פסלוהו וכן פחות משלשה שהושלמו בחלב ולא נשתנה המראית לא פסלוהו ונמצא לדבריהם שר' יוחנן בן נורי חולק בין על ראש המשנה הבאה בסוגיא זו בין על סופה והם פוסקים כחכמים וכבר ביארנו ענין זה בראשון של חולין:

כל זה שביארנו ביין וחלב שאע"פ שאין מעלין אין פוסלין פירושו בשלא נשתנה מראה המקוה אבל כל שנשתנה מראה המקוה מחמת משקים הבאים מחוץ אפי' לוג אחד במקוה שלם פסלו הא כל שנשתנה מראה מימיו מחמת עצמו לא נפסל וכל שביארנו שפוסל אע"פ שלא נשתנה מראה המקוה דוקא במקוה חסר אבל בשלם אפי' מלא בכתף כל היום ושפך לתוכו כשר ואם היה נותן סאה ונוטל סאה כשר עד רובו:

חבית מלאה מים שנשפכה לים הגדול הטובל שם במקום שנשפכו המים לשם לא עלתה לו טבילה שמא יש שם שלשת לגין במקום אחד ואין גורסין בכאן שאי אפשר שאם כן היאך אמרו למטה אוקי תרומה אחזקה אלא כך היא הגירסא אפשר שיש שלשת לוגין במקום אחד ושמא תאמר והרי ים הגדול מקוה שלם הוא וכבר ביארנו שאין השאיבה פוסלת מקוה שלם פי' בזו שלא נאמר לחוש בטבילה זו לנדה ולשאר טמאות אלא בתרומה לבד ומטעם מה שגזרו בה שהבא ראשו ורובו במים שאובין או שנפלו על ראשו ועל רובו שלשת לגין מים שאובים אפי' היה טהור יהא נחשב שני לטומאה וכבר ידעת בטבה של טומאה זו שהיתה מפני שהיו טמאים טובלים במערות של מים רעים והיו רוחצים אח"כ במים שאובין לנקיות עד שהיו הכל חושבים שהשאובה עיקר הטהרה ולא מי מקוה אבל לענין שאר טמאות ודאי עלתה לו טבילה וכן הדין אם נפלה למקוה וגדולי קדמונינו פי' בזו שים הגדול מתוך שמימיה מלוחים ועכורים אין המים המתוקים וצלולים מתערבים בהם אבל במקוה אפי' לתרומה עלתה לו טבילה הואיל וצלולים הם גם כן:

נפלה בנהר לדברי הכל עלתה לו טבילה לפי' ראשון אע"פ שבמקוה אינו כן גורסים בה דוקא ים הגדול דקוו וקיימי אבל נהרא דרדיפי מיא עלתה לו טבילה ולשטה שניה שאתה מכשירן במקוה אע"פ שאין מימיו שוטפין אין גורסין בזו דרדיפי מיא אלא אבל נהרא לא כלומר מפני שמימיו צלולים וכן הדין במקוה ונראין הדברים כדעת ראשון ומקוה כים הגדול ולא נאמר אלא לתרומה שהים מימיו צלולים הם ואם מצד מליחותם מה המליחות גורם שלא להתערב אין זה כלום:

וי"מ שאף לענין תרומה לא נאמר שפסול אלא לשעתו אבל לאחר זמן כשר וכן במקוה שאמרו ממלא בכתף ונותן לא הכשירו אלא בכדי שיעור שיתערבו:

חבית של מים שנפלה לים הגדול על הדרך שביארנו והיו מים שבחבית טמאות ונפל לשם ככר של תרומה הרי הוא טמא ואין אומרין להעמיד תרומה על חזקתה ושמא תאמר והלא טהרו המים בהשקה ובטלו להם מתורת זריעה ר"ל שכל מים טמאים שהשיקן עם מים שבמקוה טהורים כמי שביארנו במסכת יום טוב וא"ת במים טהורים שאין להם ענין בהשקה ולטמא את הככר מתורת ביאתו במים שאובים הרי אין תקנה זו אלא באדם ומטעם שהזכרנו יש לפרש שאין השקה מועילה למים טמאים אלא כשהמים טהורים צפים על גביהם ולא שיתערבו לגמרי שהרי אף אם היו הטמאים בעששית שפיה צר ומים שבתוכה במקומם הם עומדים כיון שהציף על פיה מי המקוה טהורים שענין זה אצל מים כזריעה אצל זרעים ואוכלין טמאים אבל ים הגדול שהמים טמאים עומדים במקומם עליונים ואין מי ים הגדול צפין עליהם שהרי הן עומדות נקוות בעצמן אין השקה מטהרתם ומ"מ יש גורסים בשמועה זו מתוך קושיא זו חבית של יין שנפלה לים הגדול ואמר תחלה שהטובל לשם לא עלתה לו טבילה אע"פ שנתבלבלו והחזירוה המים לצבען מ"מ יש לחוש שמא נשארו באותו מקום שלשת לוגין ולענין הככר פירושו שהיין טמא וטהרת השקה אינה אלא במים וכן בתוספתא הוזכרה בלשון יין:

המשנה החמישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר מעידנו באיש פלוני שהוא חייב לחברו מאתיים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין שלא השם המביאו לידי מכות מביאן לידי תשלומין דברי ר' מאיר וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה מעידנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים לוקין שמנים משום לא תענה ברעך עד שקר ומשום ועשיתם לו כאשר זמם דברי ר"מ וחכ"א אינן לוקין אלא ארבעים אמר הר"ם ומשלם מאמרם כל המשלם אינו לוקה ולא אמרו כל הלוקה אינו משלם יתבאר לך העקר הקבוע אצלנו כי כשיעשה אדם חטא שהוא חייב עליו מלקות מצד א' ותשלום ממון מצד אחר משלם ואינו לוקה וזה בעדים זוממין והחובל בחברו בלבד כמו שנתבאר בכתובות והלכה כחכמים [ואין הלכה כר' מאיר]:

בפרש"י בד"ה הטובל שם כו' שמא כל מים כו' ושמא בא זה ראשו ורובו כו' עכ"ל לאו דוקא כל מים אלא שיהו כ"כ במקום א' שאפשר שיבואו בו ראשו ורובו דהיינו דקאמר דחיישינן לג' לוגין כו' כדאיתא פ"ק דשבת ע"ש:

תוס' בד"ה אמר רב יהודה כו' ולא מיערבי ובהשקה בעלמא כו' דאי ביין אדום נחזי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה תנ"ה חבית כו' שנפל לשם טמאה והא אפילו בעינייהו כו' מקבלת טומאה דטהרו בהשקה כו' והכי תנן בביצה מטבילין כלי כו' עכ"ל כצ"ל הא דהככר אינו מקבל טומאה לא הוצרכו לראייה אלא בפשיטות דהא המים נטהרו בהשקה ועוד דע"כ זו הראייה דמטבילין כלי ע"ג מימיו לית ליה לרש"י דא"כ לעיל בדרב יהודה נמי לא הוה גריס רש"י מים כמ"ש התוס' לעיל ואפשר שאין זו הראייה של פרש"י רק מדברי התוס' ור"ל דמהרישא דלא עלתה לו טבילה נמי מוכח דל"ג מים דהא מטבילין כלי ע"ג כו' וכמ"ש לעיל ודו"ק:

בד"ה לוקין ומשלמין כו' כ"א לתשלומין כדאמרינן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כו' עכ"ל ודאי לרבי מאיר קיימינן הכא ולא הוי לאו דלא תענה ניתן לאזהרת מיתת ב"ד כדלקמן אלא דר"ל כמו דבעלמא אין לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דלא נכתב למלקות אלא לאזהרת מיתה ה"נ הכא אי הוה תשלומין בעי אזהרה לא הוי לוקין אלאו דלא תענה דלתשלומין נכתב וק"ל:

בגמ' תניא נמי הכי חבית מלאה יין וכו' לא עלתה לו טבילה וכן ככר של תרומה וכו' כנ"ל להגיה ולא גרסינן הכא אי אפשר לג' לוגין שאובין וכו' רק לעיל מזה בדברי רב יהודה היה כתוב לשון זה וכתב רש"י עלה דלא גרסינן א"א אלא חיישינן לג' לוגין שאובין וכו' וק"ל:

ברש"י ד"ה הטובל שם וכו' ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובים הכא בים הגדול לא שייך דין ג' לוגין מים שאובין שפוסלין המקוה אלא מטעם גזירה אחרת לא עלתה לו טבילה והוא הבא ראשו ורובו במים שאובים אפילו לאחר שטבל במקוה כשרה פוסל את התרומה והיא אחת מי"ח דברים השנויים בפ"ק דשבת:

תוס' ד"ה לוקין ומשלמין וכו' דליכא אזהרה בשן ועין וכו' וכן בהנך לא תחסום וכו' דליכא למימר דאזהרה אתא לממון וכו'. ר"ל ואי תימא דבשלמא בשן ועין דסברא הוא שישלם ממון שהזיק את חברו לכך לא בעינן אזהרה אבל בלאו דלא תחסום ליכא למימר דין הוא שישלם מה שהיתה ראויה לאכול באותה שעה דהא אי לאו קרא דלא תחסום ה"א דמותר לחסום א"כ אין כאן נמי דינא שישלם אלא השתא לבתר דכתיב קרא דלא תחסום דאשמועינן דאינו רשאי לחסום אנן ידעינן נמי דדין הוא שישלם וא"כ איצטריך שפיר קרא דלא תחסום לתשלומין לכך קאמרו אם כן לכתוב קרא בלשון עשה וכו' וק"ל:

בגמרא ואמר ר"י אמר רב חבית מלאה מים כו' לא עלתה לו טבילה חיישינן לשלשה לוגין ופירש"י שמא כל מים שהיו בחבית עומדים יחד ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובין כו' עס"ה. ולכאורה אין לשון רש"י מדוקדק במ"ש שמא כל מים שהיו בחבית עומדים יחד ואין זה כלשון הגמרא דאמר חיישינן לג' לוגין שלא יהו במקום א' ולכאורה היה נ"ל בכוונת רש"י שהוכרח לפרש כן והיינו לפי מה שכתבתי לעיל דשיטת רש"י כשיטת כל הפוסקים דבמקוה שלימה של מ' סאין כשירים תו לא מיפסל בשאובין אפי' מילא שאובין כל היום וא"כ לפ"ז קשיא טובא אמימרא דרב דאמר אפי' בים הגדול שייך פסול שאובין כיון דקוו וקיימי ואכתי מ"ש ממקוה אע"כ דצריך לחלק דהא דמקוה שלימה אינה נפסלת בשאובין אפי' שופך כל היום היינו משום דאמרינן קמא קמא בטל משא"כ בחבית דנפיש עמודיה לא שייך לומר קמא קמא בטיל כדאיתא להדיא בשלהי מסכת עבודת כוכבים דף ע"ג לענין יין נסך א"כ אפשר דזהו כוונת רש"י שכתב שמא כל מים שהיו בחבית עומדים יחד ולא שייך לומר קמא קמא בטל ולפ"ז הא דאמרינן בגמרא חיישינן לג' לוגין שאובין היינו משום דעיקר מילתא נקט שזה עיקר הפסול בשאובין כך היה נ"ל לכאורה אלא דלאחר העיון היטב בלשון רש"י שהוסיף וכתב ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובין וזה א' מן הפוסלין את התרומה א"כ נראה דלא נחית להכי דהא מהאי חששא דשמא כל מים שהיו בחבית עומדים ועיקר טבילת ראשו ורובו היה בהם ממילא דלא עלתה לו טבילה אף לחולין דהא כל היכא דאשכחן האי לישנא דשאובין פוסלין את המקוה היינו אפי' לחולין ואין זה מגזירת י"ח דבר דיש בכללן האי דבא ראשו ורובו במים שאובין דהא י"ח דבר תלמידי שמאי והלל גזרו והך ג' לוגין מים שאובין דפוסלין את המקוה בימי שמאי והלל עצמן אשכחן דנחלקו בהן כדאיתא בפ"ק דעדיות והובא ג"כ בפ"ק דשבת בסוגיא די"ח דבר גופא אלמא דהא כדאיתא והא כדאיתא דודאי עיקר פסול שאובין שנפלו למקוה בפחותין ממ' סאין פוסלין המקוה לגמרי אף לחולין שהטובל בהם לא עלתה לו טבילה כלל ועדיין בטומאה ראשונה לכל דבר משא"כ האי דבא ראשו ורובו שהוא מי"ח דבר היינו שאף שכבר טבל הטמא במקוה כשירה אלא שאח"כ בו ביום בא ראשו ורובו במים שאובין גזרו עליו טומאה לענין דפוסל את התרומה כדי שלא יהיו רגילין בכך כדמסיק הש"ס התם וא"כ לפ"ז נראה שלזה הענין עצמו נתכוון רש"י דאע"ג דלענין עיקר טבילה לא שייך הך חששא דשאובין כיון דבים הגדול קא טבל אפ"ה איכא למיחש דאפשר שבתוך הטבילה בא ראשו ורובו ג"כ באותן השאובין אלא משום דבאמת דבמתניתין די"ח דבר דקתני והבא ראשו ורובו במים שאובין לא נקט ג' לוגין ובבבא הסמוכה לה קתני וטהור שנפל על ראשו ג' לוגין מים שאובין א"כ אפשר דהנך גזירות גופייהו נמי לא דמי להדדי דבנפל סגי בג' לוגין והבא ראשו ורובו אפשר דבעי טפי כשיעור ראשו ורובו ממש וכמ"ש התוס' ג"כ כה"ג דבבבא דסיפא דנפלו גזרו אף בטהור ובבבא דרישא שבא ראשו ורובו לא גזרו אלא בטמא לאחר טבילתו מש"ה כתב רש"י שמא כל המים שהיו בחבית עומדים יחד ולכאורה פי' זה נכון יותר מסתימת לשון רש"י וכ"כ מהר"ם ז"ל בחידושיו אלא דלפ"ז אכתי לא א"ש לישנא דגמר' דקאמר חיישינן לג' לוגין ועוד דאכתי בהך ברייתא דמייתי הכא דקתני חבית מלאה יין שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה והאי ע"כ דאפילו לחולין איירי דלענין מי פירות ושאר משקין לא אשכחן שום חילוק בין חולין לתרומה דהא אדרבה קורטוב של יין מציל על ג' לוגין חסר קורטוב כדאמרינן לעיל בשמעתין וכ"ש חלב היכא דלא שייך שינוי מראה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא עלתה לו טבילה בחבית של יין הא קי"ל דקמא קמא בטל אע"כ צריך לחלק בין חבית דנפיש עמודיה ולא אמרינן קמא קמא בטל והיינו כלשון ראשון שכתבתי מיהו מתוך מה שאכתוב בסמוך בלשון התוס' יש ליישב הכל לנכון אף לפי פי' אחרון שכתבתי כאן. ודוק היטב:

שם לא עלתה לו טבילה חיישינן לשלשת לוגין שאובין שלא יהו במקום א' כו' ופירש"י דלא גרסי' אי אפשר דודאי אפשר אלא חיישינן לשמא. וקשי' לי אמאי חיישינן בשאובין לשמא הא פשיטא לן בכולהו תלמודא דכל ספק שאובין להקל כדאיתא להדיא במשניות בפרק ד' דטהרות ונראה דאפשר דשאני הכא כיון דידעינן בודאי שנפלו הרבה יותר מג' לוגין במקום הזה אלא שהספק אם נתערבו ונתבטלו או שעדיין עומדין במקום א' מש"ה לא דמי לשאר ספיקות דה"ל כספק מחמת חסרון ידיעה שהרי אי אפשר להתברר וקי"ל דכה"ג לא מיקרי ספק. ועוד נראה דשאני הכא דלאו חומר היא לגבי' אי לא עלתה לו טבילה כיון שעודנו במים בקל יכול לטבול פעם אחרת וגדולה מזו אשכחן בפרק אין מעמידין דאפילו בספק טומאה בר"ה אמר ר' ינאי הא שיקעא דנהרא קמך זיל טבול וכ"ש הכא דבלא"ה נראה לי דהא דאמרינן הטובל שם היינו לאלתר בשעה שנפל החבית לשם ובזה יש ליישב קצת ג"כ מה שהקשיתי בסמוך:

בתוספות בד"ה אמר ר"י אמר רב חבית מלאה מים כך גירסת הקונטרס כו' ואין נראה דהא מדשווי' להו השקה כו' ועוד דאמרינן בביצה כו' לכך נראה דגרסינן במילתא דר"י חבית מליאה יין כו' עס"ה. והנה מצאתי להרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות מקוואות שכתב להדי' דין זה מליאה מים כגירסת רש"י ולא עוד אלא שהוסיף וכתב הך מלתא דוכן ככר של תרומה דבסמוך ג"כ בחבית מליאה מים ע"ש ולכאורה דגירס' זו מוכרעת מל' הגמרא גופא דקאמר להדי' דחיישינן לג' לוגין מים שאובין ואילו ביין לא שייך לישנא דשאובין כדפרישית דאדרבה יין ושאר משקין אינם בכלל שאובין כדמשמע לעיל בשמעתין ולא שייך נמי הך שעורא דג' לוגין לא מיבעיא לשיטת הרא"ש ז"ל שהביא הב"י דשיעור ג' לוגין בשאובין היינו משום דבכך היו רגילין להטיל עליהם שאובין אחר טבילתן כשיעור ראשו ורובו א"כ פשיטא דלא שייך הך מלתא ביין ושאר משקין אלא אפי' לפי' הראב"ד ז"ל ברפ"ק דעדיות שכתב דשיעור ג' לוגין היינו משום שהוא שיעור חשוב לנסכי קרבנות ציבור אפ"ה לא אשכחן בכולהו משניות וברייתות דמקוואות הך שיעורא דג' לוגין לענין יין אלא לענין מים שאובין בלבד ומה"ט גופא נראה שכתב מהר"ם ז"ל בחידושיו דלא גרסינן כלל בסמוך בחבית של יין דבריית' הך מלתא דחיישינן לג' לוגין וכמו שאבאר נמצא דגירס' רש"י והרמב"ם ז"ל מוכרחת בגמרא א"כ צריכין אנו לפרש וליישב דלא תיקשי קושי' התוס' אמאי לא מהני השקה להנך מים והנלע"ד בזה דהא בלא"ה משמע מל' התוס' גופא שהוצרכו לדמות מלתא למלתא דכי היכי דמהני השקה למים טמאין לטהרן והיינו משום דנעשו כמחוברין ומש"ה מסתמא ה"ה לענין שאובין נמי מהני לעשותן כמים מחוברין ממש וטפי ה"ל לאתויי מכמה משניות דמקוואות דקתני להדיא דמהני השקה למים שאובין כדתנן להדיא שם בפ"ו משנה ג' ומשנה ה' ע"ש ובכה"ג בכמה דוכתי אע"כ דלא פסיקא להו הך מלתא משום דיש לחלק בין הך פסולא דשאובין פוסלין את המקוה שהיה הרבה קודם י"ח דבר לבין הך דבא ראשו ורובו במים שאובין דפוסל את התרומה דהוי מי"ח דבר דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד וכמו שכתבתי ג"כ בסמוך בחד מתרי ותלת טעמי ומש"ה הוצרכו לאתויי מהך סברא דכי היכי דמהני השקה מדאורייתא להעלות המים מטומאה לטהר' ה"ה וכ"ש לענין גזירת שאובין דיש לעשותן כמחוברין וא"כ לפ"ז אף אנו נאמר שאין מזה קושי' כלל על גירסת רש"י והרמב"ם דאדרבה היא הנותנת דדוקא מטומאה לטהרה חידוש הוא שחידשה התורה דמים טמאין נטהרין בהשקה אע"ג דכל אוכלין ומשקין טמאים לית להו טהרה במקוה אלא דאפ"ה גזירת הכתוב הוא כמו כל דיני טומאה וטהרה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בסוף הל' מקוואות ע"ש וכדאשכחן נמי בכלי חרס דאע"ג דאין להם טהרה במקוה אפ"ה שבירתן מטהרתן אע"ג דחזו אח"כ למידי אחרינא וכן בשאר כלים היכא דעביד בהו מעשה והכא נמי דכוותיה משא"כ לענין הך גזירה דבא ראשו ורובו במים שאובין שהיא מי"ח דבר דעיקר גזירה היה משום שהיו רגילין ליתן עליהם מים שאובין לאחר טבילתן וקסברי לא הנך מטהרין אלא הנך מטהרין ומש"ה גזרו אפילו על אדם טהור שנפלו עליו כדאיתא שם בפ"ק דשבת מש"ה שפיר איכא למימר דלא מהני בהו השקה דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ועוד דבלא"ה אין לדמותן דהשקה מטומאה לטהר' נטהרין לעולם משא"כ בהשקה דשאובין כשהעלן מן המים חוזרין להיות שאובין ואתי למיטעי בהו כנ"ל נכון ליישב גירסת רש"י והרמב"ם דלא משמע להו למחוק הגירסא בשביל הך קושי' שהקשו התוספות ומכ"ש לפי מה שכתבתי דהאי לישנא דחיישינן לג' לוגין שאובין דקאמר רב משמע להדיא דבשאובין איירי דלפי' התוספות היה צריך למחוק לגמרי הך מלתא דחיישינן כמו שמוחק מהר"ם ז"ל בחידושיו האי דחיישינן בסמוך בברייתא דחבית מלאה יין וכמו שאבאר בסמוך דבלא"ה ליתא להך גירסא בברייתא ודוק היטב:

בד"ה תניא נמי הכי חבית מליאה יין וגם רש"י לא גריס הכא מים כו' דאל"כ מאי קאמר וכן ככר של תרומה כו' והכי תנן בביצה כו' עס"ה וכתב מהרש"א ז"ל דאפשר שאין זו ראיה לפירש"י רק מדברי התוס' דהא רש"י לית ליה הך ראיה מדגריס לעיל מים זה תוכן דברי מהרש"א ע"ש ולע"ד במכ"ת דאגב חורפיה ושיטפיה כתב כן דהא דלא משמע ליה לרש"י הך ראיה דמסכת ביצה היינו משום דלא ניחא ליה לדמות השקה דשאובין לעשותן כמי מקוה להך השקה דמים טמאים אלא דהתוספות מסברא דנפשייהו משמע להו בפשיטות דיש לדמותן משא"כ בהך ככר של תרומה דהכא דקתני טמא והיינו שנטמא באדם טמא שטבל שם וא"כ פשיטא דלא שייך לומר דגרסינן חבית של מים דא"כ כיון שהמים עצמן של שאובין אף אם נאמר שנטמאו על ידי האדם אפילו הכי הרי נטהרו מטומאתן על ידי השקה וכל שכן שאין הדין שהמים יטמאו הככר של תרומה ואם כן היינו ממש הך דינא דתנן בביצה דמטבילין כן נראה לי ברור בכוונת התוספות שרוצין לפרוש אף לשיטת רש"י דלא גרסינן הכא מים אלא יין וכמו שהביא רש"י בהדיא דהכי גרסינן בתוספתא. אמנם אחר העיון מצאתי ראיתי בלשון התוספתא בפ"ה דמקוואות וה"ג התם חבית שנשברה בים הגדול ומראה אותו המקום כמראה אותו היין הטובל באותו מקום כאילו לא טבל ולא עוד אלא אפילו נפל שם ככר של תרומה טמא עכ"ל התוספתא וא"כ נראה ברור שלא לזה נתכוין הך תוספתא ואפשר שהיא הך ברייתא גופא דמייתי הש"ס הכא אלא שדרך הש"ס לקצר משניות וברייתות דמס' טהרות כדאשכחן בכמה דוכתי ולפ"ז יפה כתב רש"י בד"ה תנ"ה דעיקר סייעתא דמייתי הש"ס מהך ברייתא למימרא דרב היינו לענין הך מלתא לחוד דחיישינן בים הגדול במשקין הנופלים בו שהם עומדין במקומן וכוונתו בזה דלשאר מילי ודאי לא דמי כלל להדדי דמימרא דרב היינו במים שאובין שהוא מי"ח דבר לענין פסול תרומה ושיעורן בג' לוגין משא"כ בברייתא דאיירי ביין דלא שייך בי' טבילה כלל מדאורייתא אף לחולין מש"ה גזרו רבנן שאם נפלו לתוך מי מקוה או לים הגדול נפסלין המים בשינוי מראה ובזה נתיישב ג"כ מה שדקדקתי בסמוך דהאי לא עלתה לו טבילה דברייתא לא הוי כהך מימרא דרב דהא בהך תוספתא קתני להדיא כאילו לא טבל והיינו כדפרשינן בפי' השני לשיטת רש"י דהאי דרב היינו דוקא לתרומה והך דברייתא היינו אף לחולין כן נ"ל ברור בעזה"י נקטינן מיהא שיש בזה סתירה גמורה לגירסת ופי' התוס' בדיבור הקודם דבמימרא דרב נמי גרסינן יין וע"ז כתבו לפרש דאיירי ביין לבן שאינו משנה מראית המים ואילו בהך תוספתא דמקוואות משמע להדיא להיפוך דבנפילת יין למי המקוה לא מיפסל אלא בשינוי מראה וכמדומה לי שנעלמה הך תוספתא מרבותינו בעלי התוס' וצ"ע ואכתי איכא למידק מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' מקוואות שכתב האי דינא דככר של תרומה אחבית מליאה מים שנפל' לים הגדול וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא למה נטמא הככר שהרי המים עצמן אינו טמא שנטהרו בהשקה לים הגדול אם לא שנאמר שהרמב"ם סובר דלענין תרומה לא מהני השקה כדמשמע לכאורה בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ג) דמדמה הש"ס התם השקה וזריעה דתרומה כמו בהקדש ע"ש אע"ג דיש לחלק קצת או שנאמר שהרמב"ם סובר דהשקה לא מהני אלא דוקא היכא שנתכוין להשיקן ובלא"ה משמע בחולין דלתרומה דבעינן כוונה בטבילה היינו אפילו בכלים בעינן נמי דמכוין להו אדם וא"כ נראה דה"ה וכ"ש לענין השקה דלא מהני בתרומה כל היכא שלא נתכוין לכך כן נ"ל ועדיין צ"ע ותו לא מידי ודוק היטב:

במשנה מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז כו' לוקין ומשלמין כו'. לכאורה הוי מצי למיתני הך פלוגתא דר"מ וחכמים דהכא אהנך בבי דמתניתין דרישא בהאי דמעידין שגירש את אשתו ובהאי דמעידין שחייב לחבירו אלף זוז דלר"מ לוקין ומשלמין ולחכמים אינן לוקין דמ"ש אלא כיון דבהנך מתניתין דלעיל איצטריך לאשמעינן ענין התשלומין גופא כיצד אומדין הטובת הנאה משום הכי קתני לה פלוגתא דר"מ וחכמים בבבא בפני עצמה וממילא ידעינן דשייך פלוגתייהו בכל עדות שהוזמו ע"י ממון:

בתוספות בד"ה לוקין ומשלמין שלא השם כו' משמע דאי ליכא אלא חד קרא אינו לוקה ומשלם וקשה הא אמרינן בהשוכר את הפועלים החוסם פי פרה לדוש בה לוקה ומשלם אע"ג דליכא כו' עכ"ל. כוונתן מבואר דקשיא להו אהא דמוקי אביי התם הך ברייתא כר"מ דלרבא ודאי לק"מ דהוא מוקי לה התם אפי' כרבנן והאי משלם היינו לצאת ידי שמים ע"ש אלא דלפ"ז קשיא לי דטפי הוי להו לאקשויי בפשיטות מסוגיא דשמעתין גופא דמפרש עולא טעמא דר"מ דגמר ממוציא ש"ר וא"כ מאי האי דקאמר ר"מ שלא השם המביאו לידי מכות והאי טעמא למה לי דאדרבה מהאי טעמא משמע דהיכא שהוא משם א' אין לוקה ומשלם ובמוציא שם רע נראה דליכא אלא שם א' של הוצאת שם רע ואפ"ה לוקה ומשלם אע"כ דהתם במש"ר נמי מיקרי תרי שמות לאו דלא תלך רכיל וממון דכתיב בהדיא וענשו אותו מאה כסף והשתא א"ש הא דקאמר ר"מ שלא השם המביאו כו' מה"ט גופא דהוי דומיא דמש"ר וא"כ ע"כ כדי רשעתו לא אתי למעוטי מלקות וממון בעדים זוממין אלא מיתה ומלקות כמ"ש התוספות לקמן בשמעתין בד"ה בשלמא ובד"ה סבר לה כר"ע וא"כ לפ"ז שפיר קאמר אביי נמי התם בהשוכר את הפועלים דהך ברייתא דהחוסם דלוקה ומשלם היינו כר"מ דכיון דבעדים זוממין לוקה ומשלם אע"ג דכדי רשעתו בעדים זוממין כתיב וע"כ היינו משום דכדי רשעתו במיתה ומלקות מיירי א"כ ממילא דבכ"מ סובר ר"מ דלוקה ומשלם כיון דליכא קרא למעט מלקות וממון ועוד נ"ל דבלא"ה אין מקום לקושיית התוס' כיון דעיקר קושייתם אינו אלא אליבא דאביי וא"כ אביי גופא אזיל לטעמיה דאמר בפ' אלו נערות דחייבי מלקות וחייבי מיתות איתקשו להדדי בג"ש דרשע רשע וכתבו התוספות שם דלפ"ז ע"כ לית ליה לאביי הך דרשא דכדי רשעתו למלקות וממון אלא למיתה ומלקות כר"מ וטעמייהו דרבנן דאמרי אין לוקין ומשלמין היינו מג"ש דרשע רשע ואם כן שפיר מוקי אביי הך ברייתא דהפועלים כר"מ ועיין מה שכתבתי בזה בחידושינו בפרק אלו נערות באריכות ובסמוך בסוגיא דשמעתין אבאר עוד בענין אחר:

בא"ד לכך פי' הר"ם מבורגונ"י כו' עס"ה בכתובות בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ב ע"ב) בד"ה שלא השם כתבו התוס' זה התירוץ בשם הר"ר שלמה מטרוי"ש דהא דקאמר שלא השם היינו דממונו לא בעי אזהרה והוסיפו עוד ביאור בזה ומה שהקשו שם על פירש"י כבר כתבתי שם ליישב אלא שהנחתי פירש"י בקושי' מסוגיא דשמעתין ולמאי דפרישית בסמוך נתיישב לנכון פירוש הקונטרס שם: