Commentary page
Makkot 3b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerMakkot 3b
Makkot 3b. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 532 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ואע"ג דהשתא בשביעית לא קרינא ביה לא יגוש שהרי אם בא לנגשו בלא שביעית נמי אינו יכול לא אמרי' כיון דלא קרינן ביה לא יגוש לא קרינן ביה שמוט דסוף אתי לידי לא יגוש והכי משתמע ביה קרא לא יגוש בזמנו את רעהו כי קרא שמטה קודם לכן:
מוסר שטרותיו לב"ד הוא פרוזבול שהתקין הלל שכתוב בו מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה:
אין משמיטין דלא קרינן ביה לא יגוש שהרי אינו תובע כלום:
לדידי מיפרשא לי כו' אין לו עליו אונאה שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים ואם אמר לו ע"מ שאין בו אונאה אין זה מתנה שימחול לו אונאתו אלא הוא התנה עמו שאינו אונהו במכר זה והרי אנו רואים שיש בו אונאה ובהאי מודה שמואל דיש לו עליו אונאה ה"נ אם אמר לו. לוה הלוני על מנת שלא תשמטני אתה בשביעית תנאי הוא זה ואע"פ שהתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים אבל אם אמר לו על מנת שלא תשמטני שביעית השביעית אינה מסורה בידו להתנות שלא תהא השביעית משמטת לפיכך אין כאן תנאי:
חביבי תרגום של דודי רבי חייא אחי אביו היה:
שהוא כזו שקרויה שנה:
הפותח בית הצואר שעשה פה לחלוק חדש:
חייב שתיקן כלי האי דנקט לה הכא משום דאמר רב יהודה לעיל המלוה את חברו לעשר שנים כו' ואותביה רב כהנא נקט נמי לכולהו הנך מילי דשמעתין דאמרינהו רב יהודה ואותביה רב כהנא:
6 more comments on this page.
Rashi on Makkot 3b · Sefaria
Tosafot
איכא דאמרי המלוה חבירו (בשטר) לעשר שנים אין שביעית משמטתו אומר ר"ת דהלכה כלישנא בתרא דה"נ מתני' מסייע ליה וקשיא ללישנא קמא ובאזהרות הגיה ר"ת. זמן עשר (כסף) כי ילונו ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו:
המוסר שטרותיו לב"ד פירש הקונט' דהיינו פרוזבול ולא נראה דהא במסכת שביעית (פ"י מ"ב) תני המוסר שטרותיו לב"ד והדר קתני פרוזבול אינו משמט אלמא תרי מילי נינהו לכך נראה דתרי מילי נינהו ומוסר שטרותיו לב"ד מדאורייתא אינו משמט:
ושמואל אומר אין לו עליו אונאה וא"ת מי דמי הכא השביעית ודאי עקר אבל התם מי יימר דעקר כדאמרי' בהזהב (ב"מ דף נא:) [שמא לא יהא בו אונאה] וי"ל דה"נ מי יימר דעקר שמא יפרע לו קודם:
על מנת שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה פי' הקונטרס על מנת כו' כלומר אני מבטיחך מאונאה שאין בו והרי יש בו אונאה דהויא מקח טעות שכחש ולא נראה דהיכי מדמה ה"נ על מנת שלא תשמטני שביעית שביעית משמטת והתם לא שייך טעמא דמקח טעות ולכך פי' רשב"ם ע"מ שאין בו אונאה משמע שלא יחול איסור לאו דלא תונו על המקח וע"כ הוא חל שאין יכול לבטל מאותה אונאה ע"מ שאין לך עלי אונאה כלומר שלא תתבע לי האונאה אלא תמחול לי תנאו קיים וה"נ על מנת שלא תשמט שביעית כלומר שלא יחול איסור שביעית אם אקח ממך אחר השמטה שביעית משמטתו והשתא ניחא שהן שוין:
Tosafot on Makkot 3b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
אמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חברו לי' שנים אין שביעית משמטת ואע"ג דאחר עשר שנים אתי לידי לא יגוש השתא מיהא לא קרינן ביה לא יגוש. ומסייעא ליה מהא דתנן אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהא בידו אלף זוז בין ליתנם מיכן עד שלשים יום ובין ליתנם מיכן ועד עשר שנים ואי אמרת המלוה לעשר שנים שביעית משמטתו כולהו אלף זוז בעי לשלומי דהא אי אפשר לעשר שנים בלא שמיטה. ודחה רבה ואמר מתני' במלוה על המשכון או במוסר שטרותיו לב"ד דכי האי גוונא (המלוה לעשר שנים) אינו משמט דתנן המלוה את חברו על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמטין. ואמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חברו על מנת שלא תשמטנו שביעית כו'.
ואסיק' אמר רב ענן לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה על מנת שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה.
הכא נמי על מנת שלא תשמטנו שביעית אין שביעית משמטתו על מנת שאין השביעית משמטתו שביעית משמטתו :
תניא המלוה את חברו סתם אין רשאי לתובעו פחות מל' יום אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה. מנא הני מילי מדכתיב קרבה שנת השבע איני יודע שהיא שנת השמטה מה ת"ל שנת השמטה אלא יש לך שמטה אחרת שמשמטת כשנת השבע ואיזו היא זה המלוה את חברו סתם שאין רשאי לתובעו פחות מל' יום שהן חשובין כשנה דאמר מר שלשים יום בשנה חשובים שנה:
אמר רב הפותח בית הצואר בבגד בשבת בשגגה חייב חטאת ואינו דומה למגופת החבית שמותר כי זה חיבור ומגופת החבית אינה חיבור.
אמר רב ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין (ומראהו) [ומראיהן] כמראה יין ונפלו למקוה לא פסלוהו. ולא דמו למי צבע דפוסלין בג' לוגין דהתם מיא דצבעא מיקרו והמים הן שפוסלין המקוה הכא חמרא מזיגא מיקרי.
איני והתני ר' חייא הורידו את המקוה כלומר ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין הורידו את המקוה מהכשירו. ופירק רבא רב דאמר כר' יוחנן בן נורי ור' חייא כרבנן דתנן (במקואות פ"ז מ"ה) ג' לוגין [חסר קורטוב] מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה היין ונפלו למקוה לא פסלוהו.
Rabbeinu Chananel on Makkot 3b · Sefaria
Ritva
מתיב רב כהנא וכו׳ עד כולהו בעי לשלומי ויש מקשין אמאי בעי שלומי דהא קי"ל שיכול אדם לומר פרוזבול היה לי ונאבד ואנן נמי טענינן ליה כדקאמרינן בפרק השולח (גיטין דף לו). וי"ל דאין ה"נ שיכול לתרוצי הכין אלא דאידך עדיפא ליה לתרוצי והנכון דההיא תנאי הוא כדאיתא שם ורב כהנא סבר כמ"ד נאמן ולשמואל לא שמעינן ליה הכין כנ"ל:
הב"ע במלוה על המשכון פי’ שאינו משמע דקני מדר׳ יצחק כדאיתא התם בהשולח ומינה שמעינן דההיא דר׳ יצחק איתא אפי׳ במשכון בשעת הלואה כדפרישנא בדוכתא:
ובמוסר שטרותיו לבד פי׳ רש"י ז"ל והיינו פרוזבול שתקן הלל שכתוב בו מוסרני לכם וכו׳ והקשו עליו בתוספ׳ שהרי במשנת מ"ס שביעית מייתי הא וממיתי בתר הכי תקנת פרוזבול אלמא תרי מילי נינהו ובספרי מייתי לה להא מן הכתוב שנאמר ואת אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך ולא מה שלאחיך בידך פרט למלוה על המשכון ומוסר פטרותיו לב"ד שאין משמטין אלא ודאי כל שמוס׳ שטרותיו ממש לב"ד דאוריית׳ אינו משמט דהא נגוש ועומד הוא והלל תקן פרוזבול שלא יהא צריך למסור שטרותיו וכן משום מלוה על פה שיאמר להם מוסרני וכו׳ וכדפרישנא בדוכתא. ואפשר כי רש"י ז"ל כך רוצה לומר דהיינו תקנת פרוזבול כלומר דהא אסמכה:
א"ד וכו׳ יש שפסקו הלכה כלישנא קמא משום דרבא דהוא בתרא הכי סבירא ליה בתרווייהו לישנא ועוד דגמרא חומרא לתובע וקולא לנתע וכן כתב ה"ר אליהו באזהרתיו אם לעשר שנים ילונו בחצי ימיו יעזבנו. אבל ר"ת ז"ל פסק כלישנא בתרא והגיה באזהרו׳ אם לעשר שנים ילונו לא במשפט בחצי ימיו יעזבנו. והביא ראיה לדבריו מדאמרינן בפרק מי שמת גבי שושבנות שאין שביעית משמטתו דלא קרינא ביה לא יגוש דאכתי לא מטי זימניה ובתוס׳ וכן הרמב"ן ז"ל דחו ראיה זו דשאני התם דשמא לא יבא לעולם לידי לא יגוש כי כמי תנאים יש בה כדאיתא התם פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמה) וכן הא דאמרינן בפ׳ כל הגט (גיטין דף ל) גבי הא דתנן המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליה והולך דאמרינן עלה בגמ׳ שאין שביעית משמטת מלוה זו משום דלא מטי זימליה דשאני התם דמסתמא לא אתי לידי פרעון דאע"ג דכהן יכול לחזור בו כדאיתא התם ומן הסתם לא ירצה הכהן לחזור בו. והרמב"ן ז"ל פסק כלישנא בתרא כדברי ר"ת ז"ל דפשטא דמתני׳ הכי רהטא ודרבא רווחא בעלמא הוא. ועוד דשביעי׳ בזמן הזה דרבנו הוא והולכין בו תמיד לקולא לתובע כדחזי׳ התם בכמה מילי וכן פסק הרמב"ם ז"ל והתימה על הריא"ף ז"ל שלא כתב מכל זה כלום דהא איהו כתב במס׳ גיטין דשביעי׳ נוהגת בזמן הזה וכמו שמוכיח שם בפ׳ השולח וכדמוכחא כולה שמעתין דהכא:
א"ר ענן לדידי מפרשא לי וכו׳ עד ע"מ שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה. פי׳ רש"י ז"ל הוא התנה עמו שאין מאונהו במכר זה והרי אנו רואים שיש בו אונאה ובהא מודה שמואל דיש עליו אונאה ע כ"ל והקשו עליו דהא פשיטא דאפי׳ לא הזהירה תורה באונאה יכול להתנות שלא יאונהו ותנאו קיים בכל דבר שבממון שאין זה מתנה על מה שכתוב בתורה ואולי נאמר דהא קמ"ל שיש עליו אונאה ואפילו בפחות משתו׳ דכל דאמר תנאה דלא צריך לטפויי מילתא קא אתי כדאי׳ בפ׳ המוכר את הבית. אבל אין לשון רש"י ז"ל נראה כן מדקא כתב ובהא מודה שמואל דיש עליו אונאה אלמא הודאה הוא מודה דיש בזה דין אונאה. ועוד קשה לפי׳ זה דא"כ מאי האי דקאמר לענין שמיטה ה"נ ע"מ שלא תשמטנו וכו׳ שאין זו דומה לזו כלל דאלו בהונאה התנאי האחד היה לחובתו של מוכר והתנאי השני לחובת של לוקח ואלו באידך דשביעית שני התנאים לחובתו של לוה אלא דבחדא מהנה ליה תנאה למלוה ובאידך לא מהני ליה. ויש לנו לפרש דלא מדמה להו בטכסיסא דתנאה אלא משום דה"נ בחד תנאה קיים ובאידך תנאי בטל וזה דוחק. לכך הנכון דכי אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה תנאו קיים לפי שהתנאי הוא ביניהם וכאלו מוחל לוקח הונאתו אבל כשהתנה ע"מ שאין בו אונאה התנה שאין במקח הזה דין אונאה כלומר שלא תחול עליו והוא מתנה על מה שא"א דע"כ תחול בו דין אונאה ודכותה בשביעית כשהתנה שלא ישמטנו לו בשביעית התנאי היה בין שניהם שלא יתבע לו כן וכשהתנה שלא תשמטנו שביעית התנה שלא יהיה כח בשביעי׳ להשמט וזה אין בידם להתנות ולפיכך בטול וכן פי׳ הרמב"ן ז"ל ורבו׳ ז"ל וגם בתוספ׳ מצאתי כן. וא"ת וכיון שתנאי זה קיים למה הוצרך הלל לתקן פרוזבול. וי"ל דהא ליתא דאין כל אדם זכור להפנות כן בשעת הלואה וגם אינו רוצה שנראה כאלו מתיאש מלגבות חובו בזמנו ועוד שנראה כאלו מראה עין הרעה לשמיטת השביעית. ועוד שתשתכח תורת שביעית אבל בפרוזבול יהא זכר לשביעית דאושא מילתא כשבאין כולם לעשות פרוזבול ולענין המתנה עם חבירו ביובל במכר קרקע שלא תהא יובל משמטת כבר כתבתיה בב"מ וכן בפר׳ השולח שיאן תנאו כלום לדעת הרמב"ן ז"ל ודעת רבותינו ז"ל דיובל בקרקעות אפקעתא דמלכא היא ורחמנא אמר כי לי הארץ וכאלו לא התנה שום דבר בה ושם הארכתי בס"ד:
ה"מ במלוה בשטר וכו’ ולא שמיעא ליה הא דלקמן דאמר לה רבנן מדכתב קרבה שנת השבע דלפום ההוא קרא ליכא הפרשא בין מלוה בשטר למלוה שבע"פ:
הכי אמר חביבי בין מלוה בשטר וכו’ וכן הלכה ומיהו דעת רבותינו ז"ל וכן בתוספות דבמלוה ע"פ אם טען שפרעו תוך שלשים יום נאמן בשבועת היסת ולא דמיא לקובע זמן לחבירו דקי"ל שאם אמר פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא. דהתם הוא בקובע זמן בפי׳ כדאמר בהדיא אבל בסתם מלוה בלא קביעת זמן עביד אינש דפרע תוך שלשים יום וכן עיקר:
לא תיתוב אכרעיך פי׳ ר"ת ז"ל כי לשון קצר הוא לא תיתיב אלא עמוד על כרעיך עד דמפרשת וכעיך רגליך כדאמרינן צריך למדחסי׳ לכרעיה. ויש לפרש עוד לא תשב אפילו במקום שכרעיך עומדין. י"מ כרעיך מלשון כרעי המטה כלומר בכסאך:
7 more comments on this page.
Ritva on Makkot 3b · Sefaria
Meiri
המלוה את חברו וקבע זמן לעשר שנים אין שביעית שבתוכן משמטתו שהרי אין כאן לא יגוש שאף בלא שביעית אינו יכול לנגשו ולתלמידיהם של גדולי המפרשים ראיתי שפרשוה בפרק מי שמת בסוגיית שושבינות אף על שביעית אחרת הואיל ועברה עליו שביעית שלא השמיטתו וכן המלוה את חבירו על המשכון או המוסר שטרותיו לבית דין אין שביעית משמט:
המלוה את חברו ומתנה עמו שלא תשמט שביעית את החוב שביעית משמטתו ואין תנאו כלום שאי אפשר לו להתנות שלא תהא שביעית משמטת אבל אם התנה שלא ישמיטנו הוא בשביעית ר"ל שלא יחזירנו בנשמט כלומר שאע"פ ששביעית משמטתו לא תקבלנו אתה בתורת השמטה ותפרענו תנאו קיים ואע"פ שהתנה על מה שכתוב בתורה כל שבממון תנאו קיים ויש בכאן גירסאות אחרות וזו עקר ואף בזמן הזה אתה אומר כן ואע"פ שאין שביעית נוהגת בזמן הזה אלא בזמן שיש שמיטת קרקע אתה משמט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ ובזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים אפילו בארץ מ"מ מדברי סופרים שתהא שמטת כספים נוהגת בזמן הזה יש אומר בכל מקום אף בחוצה לארץ וכן כתבוה גדולי המחברים וכן נוהגין בקטולונייאה ויש אומרים דוקא בארץ אבל בחוצה לארץ לא וכן אנו נוהגין ואף אנו מפרשים לדעת האומרים שנוהגת בחוצה לארץ דוקא בסביבות ארץ ישראל וכבר הארכנו בה בקצת חבורינו להעמדת מנהג אבותינו שבידינו ואף גדולי הפוסקים לא הביאו שמועה זו בהלכותיהם אלמא שהם סוברים שאין לה מקום בזמן הזה:
כשם שתנאי זה מועיל כתבו קצת גאונים שכך הדין ביובל לענין תנאי שלא יחזיר הוא את הקרן ויש חולקים לא תימכר לצמיתות כלומר לא יעשה איזה דבר שעל ידו תהא מכירתו צמיתות ועוד שמקרא זה ר"ל לא תמכר לצמיתות אזהרה למוכר וכל שהמוכר מוזהר בו אין תנאי מועיל בו ואינו קרוי אצלנו דבר שבממון שהרי רבית אינו יכול על מנת שלא יהא בו משום ריבית אחר ששניהם הוזהרו בו:
המוכר חפץ לחברו והתנה עליו שלא תהא עליו דין אונאה בין שאמר על מנת שאין לך עלי אונאה בין שאמר על מנת שאין בו אונאה אין זה כלום והרי הוא בדין אונאה ואע"פ שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים בזו אמרו מצד שאין זה מרגיש באונאתו ואינו גומר למחול לפיכך אם הודיעו אונאתו והתנה עליו תנאו קיים כמו שביארנו במציעא פרק הזהב:
המלוה את חברו סתם אינו יכול לתבעו פחות משלשים יום בין מלוה על פה בין מלוה בשטר הואיל ולא קבע לו זמן ומכאן אמרו בכל התלמוד סתם הלואה שלשים יום ומ"מ לא נאמר כן אלא לענין זה ר"ל שלא לתבעו תוך שלשים אבל לא לענין שלא יהא נאמן זה בפרעתי ממה שאמרו חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו שכל שלוה בסתם עשוי הוא לפרוע אפי' ביומו כמו שביארנו בראשון של בתרא וכן לענין הבא ליפרע מנכסי יתומים שבתוך זמן נפרע שלא בשבועה אין זה קרוי תוך זמן שכל שלוה בסתם זמנו לשעתו ואינו נפרע אלא בשבועה:
ובכלי מיהא אין אומרים סתם שאלה שלשים יום אלא חייב להחזירו כל שעה שהמשאיל רוצה בו כמו שנתבאר במציעא בסוף פרק השואל ואף בשבת פרק שואל אמרו השאילני קרדומך לא אתי למכתב הלויני אתי למכתב ופי' שם גדולי הרבנים משום דהלויני משמע לזמן מרובה כדאמרינן סתם הלואה שלשים יום אלמא שאלה אינה בכלל זה ואף באבל רבתי אמרו המשאיל חלוק לחברו לילך לבית האבל אינו רשאי ליטלו עד שיצא מן האבל ברגל עד שיצא הרגל במשתה עד שיצא המשתה אלמא הא סתמא נוטלו כל זמן שירצה ומה שאמרו טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית לאחר שלשים יום חייבת ופי' בה אחרוני הרבנים משום דסתם שאלה שלשים יום ומכאן ואילך הואיל ונפקא לה מתורת שאלה הוה לה כדידיה אין פירושם מוחוור דאדרבה כל שכן שאחר שלשים היתה ראויה ליפטר אלא כל שלשים יום דרכן של בני אדם להחזיק בשאלה והכל יודעים שמתוך שהיא שאולה הוא מפקיעה מן הציצית מכאן ואילך אין אדם עשוי להשאיל וסוברים שהיא שלו וחייבת משום מראית העין הא כל שהוא רוצה ליטלו נוטלו כל זמן שירצה:
הפותח בית הצואר בשבת ר"ל שעשה פה לחלוק חדש בשוגג חייב חטאת שהרי מתקן כלי הוא שמא תאמר מה בין זה למגופת חבית שנוטלה בשבת ליטול הימנה יין מגופת חבית אין בה חבור אלא דבוק מועט על ידי טיט אבל זה חבור גמור ודבר אחד הוא והוא פותחו ועושה כלי ושמא תאמר והלא אמרו שובר אדם את החבית ומתיז ראשה בסיף להוציא ממנה גרוגרות ליתן לפני האורחים ושבירת חבית ודאי חבור הוא כבר אמרו עליה ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי והרי הוא מקלקל והתירוהו לכתחילה לצורך שבת כמו שביארנו במקומו אבל בית הצואר הרי הוא מתקן בעשיית כלי:
ויש למדין מכאן שאם נעשה בית הצואר אלא שהחייט הניח בו חוט כדי שלא יתפרקו שני צדי הצואר שמותר לנתקו בשבת דומיא דמגופת חבית וממה שאמרו שתי תכיפות חבור ומ"מ כל שבית הצואר צר ואין ראשו יכול לעבור בריוח מודים הם שיכול למשוך הבגד בכח ואם יקרע יקרע שהרי אינו מתכוין לכך ולא ניחא ליה בקריעה ופסיק רישיה אין כאן שהרי אפשר ליכנס לו בכח המשיכה בלא קריעה וכבר הרחבנו בה במקומה:
1 more comments on this page.
Meiri on Makkot 3b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרש"י בד"ה לדידי מיפרש' כו' ה"נ אם אמר לו המלוה ע"מ שלא תשמטני כו' עכ"ל מצאתי מוגה וק"ל:
תוס' בד"ה א"ד המלוה כו' ובאזהרות הגיה ר"ת זמן עשר כי ילוונו [א] לא כו' עכ"ל כצ"ל ועיין ברא"ש:
בד"ה ושמואל אמר כו' כדאמרי' בהזהב וי"ל דהכא נמי כו' עכ"ל כצ"ל:
Chidushei Halachot on Makkot 3b · Sefaria
Maharam
בגמ' אלא מה ת"ל שנת השמיטה לומר לך יש שמיטה אחרת וכו' כצ"ל:
דאמר מר שלשים יום בשנה וכו' ד"ל ולכך אתרבי שפיר מיתורא דשנת השמיטה אבל בלאו הכי לא משתמע מיניה שלשים יום:
בתוס' ד"ה איכא דאמרי וכו' ובאזהרות הגיה ר"ת זמן עשר כסף כי ילונו לא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ר"ל אינו במשפט שיעזבנו בחצי ימיו ר"ל שאינו משמט:
Maharam on Makkot 3b · Sefaria
Penei Yehoshua
בגמרא אמר רבא הב"ע כו' ובמוסר שטרותיו לב"ד ופירש"י שהוא פרוזבול שהתקין הילל והתוס' הקשו על פירושו וכתבו דתרי מילי נינהו. ולע"ד נראה דכוונת רש"י בזה דהיא גופא קשי' ליה אמאי מוקי רבא מתניתין במוסר שטרותיו דלא שכיח ולא ה"ל לסתום אלא לפרש טפי ה"ל לאוקמי בפרוזבול דשכיח טובא שהרי הילל התקין כן מפני תיקון העולם לכך מפרש רש"י דבאמת חדא מלתא היא דאי לאו דמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט מדאורייתא לא היה הילל מתקן פרוזבול אף דשביעית בזמן הזה מדרבנן מ"מ כל מאי דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תיקון אלא כיון דמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט מדאורייתא מש"ה התקין הילל פרוזבול והוי נמי כעין דאורייתא וא"כ לפ"ז רבא עיקר מילתא נקיט כן נ"ל:
שם ואמר רב יהודה אמר רב ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב כו' לא פסלוהו כו' והתני ר' חייא הורידו את המקוה ופירש"י בד"ה לא פסלוהו דפסול מקוה במים שאובין מדרבנן הוא ובד"ה הורידו את המקוה כתב מהכשירו לפסול עכ"ל. לכאורה מפשט' דהאי לישנא משמע דבמקוה שלימה של מ' סאין איירי שהיתה כשירה קודם שנפלו הג' לוגין בתוכו ואפ"ה פסול מדרבנן והיינו כשיטת הרשב"ם בפ' המוכר את הבית שהביא הב"י בהל' מעין ומקוה בסי' ר"א אלא דמלבד שכל הפוסקים חולקים על פי' רשב"ם כמ"ש הב"י דרשב"ם יחידאי הוא וכ"ש דרש"י גופא בפ"ק דשבת בסוגיא די"ח דבר דמייתי הש"ס התם הילל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה וחכמים אומרין ג' לוגין פוסלין כתב רש"י להדיא פוסלין אם נופלין לתוכו קודם שנשלם אבל אם נשלם שוב אינו פוסל אפילו המשיך לתוכן אח"כ אלף סאים וא"כ ע"כ דהכא נמי בכה"ג גופא איירי שעדיין אין המקוה שלימה אלא חסירה ואפ"ה שייך שפיר לשון לא פסלוהו כיון דמעיקרא בחזקת כשרות היו המים שבמקוה להרבות לתוכן מים שאובין עד שישלימו למ' סאין כיון שרוב המקוה מים כשירי' הן משא"כ השתא שנפלו לתוכו ג' לוגין כל מי המקוה שהיו בתוכו נפסלו לגמרי ומש"ה שייך נמי האי לישנא דהורידו את המקוה כיון שהמים שבתוכו נפסלו מהכשירן לפסול וזה ברור בכוונת רש"י ואף דלכאורה הי' באפשר לפרש לשון רש"י בפ"ק דשבת דמ"ש אבל אם נשלם שוב אינו נפסל היינו דוקא ע"י המשכה ומטעם שאובין שהמשיכם אתי עלה כדמשמע לכאורה בלשונו שכתב אפילו המשיך לתוכו אלא דאי אפשר לפרש כן דממה נפשך אי מטעמא דשאובין שהמשיכוהו איירי הא קי"ל דבעינן ריבוי' והמשכה וא"כ היאך כתב אפילו המשיך אלף סאין וליכא למימר נמי דרש"י סבר כשיטת הפוסקים דשאובה שהמשיכוהו כולה כשירה כרבנן דר"א בן יעקב ספ"ק דתמורה כמ"ש התוס' שם בשיטת רש"י דא"כ אפילו במקוה חסירה נמי כשר ע"י המשכה ולפ"ז ע"כ דרש"י בפ"ק דשבת בלא המשכה איירי ומ"ש אפילו המשיך לתוכו לישנא בעלמא נקט כדאשכחן בכמה דוכתין במסכת מקואות ובלשון הפוסקים אע"כ כדפרישית דרש"י כשיטת כל הפוסקים ס"ל דהא דקי"ל דבעינן ריבויא והמשכה נמי איירי דוקא במקוה חסירה מש"ה בעינן שיהא רוב המ' סאין מן הכשירין ומיעוט מהשאובין שנמשכו דהמשכה זו מועלת להשלים אבל במקוה השלימה לעולם אינה נפסלת אפילו מילא בכתף ונתן לתוכו אלף סאין בלא המשכה כשירה כשיטת כל הפוסקים שהביאו כמה ראיות ממשניות וברייתות דמקואות וכמו שאבאר קצת בסמוך בישוב שיטת רש"י וכן מבואר עוד בלשון רש"י בפרק מרובה גבי צינור שחקקו ולבסוף קבעו ע"ש:
ועוד דהא עיקר פירושו של הרשב"ם בפ' המוכר את הבית דבמקוה שלימה נמי שייך פסול שאובין נראה מפירושו שם שיצא לו כן מסוגיא דפ' הערל דמייתי הש"ס התם מתני' דמקואות דקתני נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר רבי יוחנן עד רובו ומשמע להדיא דהיכא שלא נטל סאה נפסל המקוה ע"י שאובין שנתן לתוכה ולא ניחא ליה להרשב"ם ז"ל לפרש הך מתניתין ומימרא דר' יוחנן לענין מי פירות כמ"ש התוס' בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף ק' ע"ב) בד"ה אמר לו גדור ע"ש אלא שהתוס' עצמן כתבו שם שיש להקשות על פי' זה מהך סוגיא דפ' הערל גופא ע"ש שרוצין ליישב בדוחק מש"ה לא משמע ליה להרשב"ם כלל הך סוגיא אלא במים שאובין גרידא וכיון שכן הא רש"י גופא בפ' הערל מפרש ג"כ הך מתניתין דמקואות לענין מי פירות כשיטת התוס' ודלא כהרשב"ם ומה שיש לדקדק בעיקר פירושו של הרשב"ם ובמאי שהשיגו הרמב"ן ז"ל בפרק המוכר את הבית תקצר היריעה מהכיל ודעתי לבאר אי"ה במקום אחר וכאן לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש מתוך כך לקמן בשמעתין במימרא דרב בטובל בים הגדול שנחלקו רש"י והתוס' בחילוף הגירסאות וכמו שאבאר בסמוך ועיין עוד בחידושינו שם בפרק הגוזל קמא שכתבתי ליישב הך סוגיא דפרק הערל ולקיים פירש"י והתוס' דשפיר איירי במי פירות ע"ש ודוק היטב:
Penei Yehoshua on Makkot 3b · Sefaria
Ben Yehoyada
אָמַר שְׁמוּאֵל לְרַב מַתְנָה לָא תֵּיתִיב עַל אֲכַּרְעָךְ עַד דְּמִפַרְשַׁתְּ לִי לְהָא שְׁמַעְתְּתָא. נראה לי בס"ד מה שאמר 'לָא תֵּיתִיב עַל אֲכַּרְעָךְ' רמז לו בזה דהאי שמעתתא דמפרשת לי עתה היא חביבה עלי כתורתן של ראשנים שהיו לומדים ההלכות בית המדרש מעומד כמו שאמרו במשנה (משנה סוטה ט, טו) משמת רבן גמליאל בטל כבוד התורה ופירש רבינו עובדיה ז"ל מפני דמקודם היו לומדין בבית המדרש מעומד עיין שם. ולטוב יזכר רבינו חיד"א ז"ל שהיה נוהג ללמוד ליל חג השבועות וליל הושענא רבה הלימוד הקדוש מעומד כדמוכח בספר זכרונותיו תנצב"ה.
Ben Yehoyada on Makkot 3b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Makkot, daf 3, Amud Bet, about 532 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 114 words
Opens “וְאַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא לָא קָרֵינַן בֵּיהּ…”
- Segment 234 words
Opens “מֵתִיב רַב כָּהֲנָא: אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה…”
- Segment 324 words
Opens “אָמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּמַלְוֶה…”
- Segment 430 words
Opens “אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל:…”
- Segment 538 words
Opens “אָמַר רַב כָּהֲנָא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא:…”
- Segment 624 words
Opens “אָמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּמַלְוֶה…”
- Segment 733 words
Opens “וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ…”
- Segment 822 words
Opens “וְהָא אִיתְּמַר, הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״עַל מְנָת שֶׁאֵין…”
- Segment 932 words
Opens “הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב עָנָן: לְדִידִי…”
- Segment 1019 words
Opens “הָכָא נָמֵי, ״עַל מְנָת שֶׁלֹּא תְּשַׁמְּטֵנִי בַּשְּׁבִיעִית״…”
- Segment 1152 words
Opens “תָּנָא: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ סְתָם – אֵינוֹ…”
- Segment 1221 words
Opens “תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ סְתָם…”
- Segment 1335 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב מַתְנָה: לָא תִּיתֵּיב…”
- Segment 1451 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב ״קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת…”
- Segment 1529 words
Opens “וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַפּוֹתֵחַ בֵּית…”
- Segment 1653 words
Opens “וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין…”
- Segment 1721 words
Opens “וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: הוֹרִידוּ אֶת הַמִּקְוֶה! אָמַר…”
Sages named on this page
- Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim
Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.
Source: Makkot 3b · Segment 2 — “מֵתִיב רַב כָּהֲנָא: אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן וְיִהְיוּ…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Makkot 3b · Segment 4 — “…רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ לְעֶשֶׂר שָׁנִים…”
Original text
וְאַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא לָא קָרֵינַן בֵּיהּ ״לֹא יִגֹּשׂ״, סוֹף אָתֵי לִידֵי ״לֹא יִגֹּשׂ״.
And even though now, during the Sabbatical Year, we do not yet read concerning his loan the prohibition: “He shall not exact it of his neighbor and his brother, because the Lord’s release has been proclaimed” (Deuteronomy 15:2), as the time for repayment has not yet arrived, ultimately, when the time for repayment arrives, he will come to a situation where the prohibition “He shall not exact it” applies. Therefore, like all other debts it is abrogated by the Sabbatical Year.
מֵתִיב רַב כָּהֲנָא: אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן וְיִהְיוּ אֶלֶף זוּז בְּיָדוֹ בֵּין לִיתֵּן מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּבֵין לִיתֵּן מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים. וְאִי אָמְרַתְּ שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ – כּוּלְּהוּ נָמֵי בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי לֵיהּ!
Rav Kahana raises an objection from the mishna: Rather, the court estimates how much money a person would be willing to give so that he would keep a loan of one thousand dinars in his possession, and one calculates the difference between that sum in a situation where he would be required to give the money back from now until thirty days have passed, and that same sum in a situation where he would be required to give the money back from now until ten years have passed. And if you say that the Sabbatical Year abrogates a ten-year loan, the conspiring witnesses need to pay the borrower the entire sum of the loan as well, as their testimony sought to render the borrower liable to pay a debt that by right should be entirely forgiven.
אָמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּמַלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וּבְמוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין. דִּתְנַן: הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִין – אֵין מַשְׁמִיטִין.
Rava said: What are we dealing with here in our mishna? We are dealing with debts that are not abrogated with the passing of the Sabbatical Year, e.g., in the case of one who lends money on the basis of collateral, or in the case of one who transfers his promissory notes to the court for collection. As we learned in a mishna ( Shevi’it 10:2): In the cases of one who lends money on the basis of collateral and one who transfers his promissory notes to the court for collection, the Sabbatical Year does not abrogate those loans. In those cases, the debt would not have been forgiven during the Sabbatical Year. Therefore, the conspiring witnesses are not liable to pay the entire sum.
אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ לְעֶשֶׂר שָׁנִים – אֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ. וְאַף עַל גַּב דְּאָתֵי לִידֵי ״לֹא יִגֹּשׂ״, הַשְׁתָּא מִיהָא לָא קָרֵינַן בֵּיהּ ״לֹא יִגֹּשׂ״.
There are those who state another version of this discussion: Rav Yehuda says that Shmuel says: In the case of one who lends money to another for a period of ten years, the Sabbatical Year does not abrogate the debt. And even though when the time for repayment arrives he will come to a situation where the prohibition “He shall not exact it” applies, now, in any event, during the Sabbatical Year we do not yet read the prohibition of “He shall not exact it” concerning his loan.
אָמַר רַב כָּהֲנָא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן וְיִהְיוּ אֶלֶף זוּז בְּיָדוֹ, בֵּין לִיתֵּן מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּבֵין לִיתֵּן מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים. וְאִי אָמְרַתְּ שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ – כּוּלְּהוּ נָמֵי בָּעוּ שַׁלּוֹמֵי לֵיהּ.
Rav Kahana says: We learn this ruling in the mishna as well: The court estimates how much money a person would be willing to give so that a loan of one thousand dinars will be in his possession, and one calculates the difference between that sum in a situation where he would be required to give the money back from now until thirty days have passed, and that sum in a situation where he would be required to give the money back from now until ten years have passed. And if you say that the Sabbatical Year abrogates a ten-year loan, then the conspiring witnesses should pay the borrower the entire sum of the loan as well, as their testimony sought to render the borrower liable to pay a debt that by right should be entirely forgiven. The fact that they are not required to pay the entire sum proves that a ten-year loan is not abrogated by the Sabbatical Year.
אָמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּמַלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וּבְמוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, דִּתְנַן: הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִין – אֵין מַשְׁמִיטִין.
Rava said: No proof may be cited from there, as what are we dealing with here in our mishna? We are dealing with debts that are not abrogated with the passing of the Sabbatical Year, e.g., in the case of one who lends money on the basis of collateral, or in the case of one who transfers his promissory notes to the court for collection. As we learned in a mishna ( Shevi’it 10:2): In the cases of one who lends money on the basis of collateral and one who transfers his promissory notes to the court for collection, the Sabbatical Year does not abrogate those loans. In those cases, the debt would not have been forgiven during the Sabbatical Year. Therefore, the conspiring witnesses are not liable to pay the entire sum.
וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״עַל מְנָת שֶׁלֹּא תְּשַׁמְּטֵנִי שְׁבִיעִית״ – שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת. לֵימָא קָסָבַר שְׁמוּאֵל: מַתְנֶה עַל מָה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה הוּא, וְכׇל הַמַּתְנֶה עַל מָה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה – תְּנָאוֹ בָּטֵל?
§ And Rav Yehuda says that Shmuel says with regard to abrogation of debts: In the case of one who says to another the stipulation: I am lending you money on the condition that the Sabbatical Year will not abrogate my debt, even if the borrower agrees to that stipulation, the Sabbatical Year abrogates the debt. The Gemara suggests: Let us say that Shmuel holds that the lender who proposed that stipulation is one who stipulates counter to that which is written in the Torah, and in the case of anyone who stipulates counter to that which is written in the Torah, his stipulation is voided.
וְהָא אִיתְּמַר, הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה״, רַב אוֹמֵר: יֵשׁ לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה, וּשְׁמוּאֵל אוֹמֵר: אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה.
The Gemara asks: But wasn’t it stated that there is a dispute between Rav and Shmuel concerning this matter? In the case of one who says to another the stipulation: I am selling you this item on the condition that you have no claim of exploitation against me if I charge you more than the item is worth, Rav says: The buyer has a claim of exploitation against him, as one cannot stipulate to waive the halakha of exploitation. And Shmuel says: He has no claim of exploitation against him. Apparently, according to Shmuel, one may stipulate to waive a Torah law in monetary matters, as it is tantamount to waiving his rights to money due him and it is not in effect counter to that which is written in the Torah.
הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב עָנָן: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לֵיהּ מִינֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, ״עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה״ – אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה. ״עַל מְנָת שֶׁאֵין בּוֹ אוֹנָאָה״ – הֲרֵי יֵשׁ בּוֹ אוֹנָאָה.
The Gemara answers: Wasn’t it stated with regard to that halakha that Rav Anan said: It was explained to me personally by Shmuel himself that the matter depends on the formulation of the stipulation. If the seller stipulates: On the condition that you have no claim of exploitation against me, then the buyer has no claim of exploitation against him, as it is as though he is waiving his right to money due him. But if the seller stipulates: On the condition that there is no prohibition of exploitation in this transaction, there is a prohibition of exploitation in that transaction.
הָכָא נָמֵי, ״עַל מְנָת שֶׁלֹּא תְּשַׁמְּטֵנִי בַּשְּׁבִיעִית״ – אֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ. ״עַל מְנָת שֶׁלֹּא תְּשַׁמְּטֵנִי שְׁבִיעִית״ – שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ.
Here too, if the lender stipulated to the borrower: I am lending you money on the condition that you will not abrogate the debt during the Sabbatical Year, the Sabbatical Year does not abrogate his debt, as the borrower is merely waiving money due him. But if he stipulated: On the condition that the Sabbatical Year will not abrogate my debt, the Sabbatical Year abrogates the debt, as that is a stipulation to nullify the halakha of the Sabbatical Year concerning that loan, and one may not stipulate counter to that which is written in the Torah.
תָּנָא: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ סְתָם – אֵינוֹ רַשַּׁאי לְתוֹבְעוֹ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. סְבַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה קַמֵּיהּ דְּרַב לְמֵימַר: הָנֵי מִילֵּי בְּמִלְוֶה בִּשְׁטָר, דְּלָא עֲבִד אִינִישׁ דְּטָרַח דְּכָתֵב שְׁטָר בְּצִיר מִתְּלָתִין יוֹמִין, אֲבָל מִלְוֶה עַל פֶּה – לָא. אֲמַר לֵיהּ רַב: הָכִי אָמַר חֲבִיבִי: אֶחָד הַמַּלְוֶה בִּשְׁטָר וְאֶחָד הַמַּלְוֶה עַל פֶּה.
§ Apropos the loan discussed in the mishna, the Gemara cites a Sage who taught: One who lends money to another for an unspecified period is not permitted to demand repayment from him less than thirty days after the loan took place. The Gemara comments: Rabba bar bar Ḥana, who was seated before Rav, thought to say: This statement applies only with regard to a loan with a promissory note, as a person does not typically exert himself to write a promissory note for a loan whose duration is less than thirty days. But with regard to a loan by oral agreement, no, it may be for less than thirty days. Rav said to him: This is what my uncle, Rabbi Ḥiyya, said: This halakha applies to both one who lends with a promissory note and one who lends by oral agreement. If one fails to establish a time for repayment of the loan, he may not demand repayment until thirty days have passed since the loan was given.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ סְתָם – אֵינוֹ רַשַּׁאי לְתוֹבְעוֹ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, אֶחָד הַמַּלְוֶה בִּשְׁטָר וְאֶחָד הַמַּלְוֶה עַל פֶּה.
The Gemara notes: That is also taught in a baraita : One who lends money to another for an unspecified period is not permitted to demand repayment from him less than thirty days after the loan took place, and that is the case with regard to both one who lends with a promissory note and one who lends by oral agreement.
אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב מַתְנָה: לָא תִּיתֵּיב אַכַּרְעָיךָ עַד דִּמְפָרְשַׁתְּ לָהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא: מְנַָא הָא מִילְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ סְתָם אֵינוֹ רַשַּׁאי לְתוֹבְעוֹ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, אֶחָד הַמַּלְוֶה בִּשְׁטָר וְאֶחָד הַמַּלְוֶה עַל פֶּה?
The Gemara relates: Shmuel said to Rav Mattana: You shall not sit on your feet until you have explained this halakha ; explain it immediately. From where is this matter that the Sages stated derived: One who lends money to another for an unspecified period is not permitted to demand repayment from him less than thirty days after the loan took place, and that is the case with regard to both one who lends with a promissory note and one who lends by oral agreement?
אֲמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב ״קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה״, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא שְׁנַת שְׁמִטָּה? אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה״? לוֹמַר לָךְ: [יֵשׁ] שְׁמִטָּה אַחֶרֶת שֶׁהִיא כָּזוֹ, וְאֵיזוֹ – זוֹ הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ סְתָם, שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְתוֹבְעוֹ בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. דְּאָמַר מָר: שְׁלֹשִׁים יוֹם בַּשָּׁנָה חָשׁוּב שָׁנָה.
Rav Mattana said to him that it is derived from a verse, as it is written: “The seventh year, the Sabbatical Year, approaches” (Deuteronomy 15:9). The question arises: From the fact that it is stated: “The seventh year…approaches,” don’t I know that it is the Sabbatical Year? Rather, why must the verse state: “The Sabbatical Year”? It is to tell you that there is another period that is like the Sabbatical Year; and which period is it? It is the period in the case of one who lends money to another for an unspecified period, who is not permitted to demand repayment from him less than thirty days after the loan took place. During that period, as during the Sabbatical Year, one may not exact payment for his loan. In what sense can that period be characterized as a year? It is as the Master said: Thirty days in a year are considered a year.
וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַפּוֹתֵחַ בֵּית הַצַּוָּאר בְּשַׁבָּת – חַיָּיב חַטָּאת. מַתְקֵיף לָהּ רַב כָּהֲנָא: וְכִי מָה בֵּין זֶה לִמְגוּפַת חָבִית? אֲמַר לֵיהּ: זֶה חִבּוּר, וְזֶה אֵינוֹ חִבּוּר.
§ And Rav Yehuda says that Rav says: One who unwittingly opens a new neck opening in a shirt on Shabbat by cutting through the fabric and threads that kept it closed is liable to bring a sin-offering. By creating the opening he renders the shirt fit to wear, thereby fashioning a utensil on Shabbat. Rav Kahana objects to this: And what is the difference between this and the stopper of a wine barrel, which the Sages permitted piercing on Shabbat in order to serve wine to guests? There too, by piercing the stopper he fashions a utensil. Rava said to him: The cases are not comparable: In this case, that of the neck opening of a shirt, the material closing the neck hole is considered a connecting element, i.e., it is an organic part of the weave of the fabric; and in that case, that of the stopper of the barrel, the stopper is not considered a connecting element, as its purpose is to be removed from the barrel.
וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין מַיִם שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן קוּרְטוֹב שֶׁל יַיִן, וּמַרְאֵיהֶן כְּמַרְאֵה יַיִן, וְנָפְלוּ לְמִקְוֶה – לֹא פְּסָלוּהוּ. מַתְקֵיף לָהּ רַב כָּהֲנָא: וְכִי מָה בֵּין זֶה לְמֵי צֶבַע? דִּתְנַן: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מֵי צֶבַע פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה בִּשְׁלֹשֶׁת לוּגִּין. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: הָתָם ״מַיָּא דְצִבְעָא״ מִקְּרֵי, הָכָא ״חַמְרָא מְזִיגָא״ מִקְּרֵי.
§ And Rav Yehuda says that Rav says: In the case of three log of drawn water into which one sixty-fourth of a log [ kortov ] of wine fell, and the color of the water is like the color of wine, and that liquid fell into a ritual bath containing less than forty se’a , although the Sages ruled that three log of drawn water invalidate a ritual bath, in this case the liquid does not invalidate it, because the halakhic status of the liquid that fell into the ritual bath is that of wine, and wine does not invalidate a ritual bath. Rav Kahana objects to this: And what is the difference between this case of water into which wine fell and the case of dye water, as we learned in a mishna ( Mikvaot 7:3): Rabbi Yosei says: Dye water in the amount of three log invalidates a ritual bath? The wine, like the dye, colors the water. Rava said to him: The difference is that there the mixture is called dye water, where the water maintains the status of water; here it is called diluted wine.
וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: הוֹרִידוּ אֶת הַמִּקְוֶה! אָמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, הָא רַבָּנַן, דִּתְנַן: שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין מַיִם
The Gemara asks with regard to Rav’s statement: But didn’t Rabbi Ḥiyya teach that three log of water into which a kortov of wine fell reduce the ritual bath into a state where it is no longer valid? Rava said that this baraita is not difficult, as this statement of Rav is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, and that baraita taught by Rabbi Ḥiyya is in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yoḥanan ben Nuri. As we learned in a mishna ( Mikvaot 7:5): In a case where there are three log of drawn water