Commentary page
Bava Metzia 95a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Metzia 95a
Bava Metzia 95a. The full printed text of this folio side — 25 numbered segments, about 403 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
עד שיפרוט לך הכתוב יחדו כמו שפרט לך הכתוב (דברים כב) בחורש שור וחמור דמדאיצטריך למיכתב יחדיו שמעינן דאי לא כתביה הוה משמע שלא יחרוש לא בשור ולא בחמור ואביו ואמו קלל דריש לה בסנהדרין (דף פה:) להביא את המקלל לאחר מיתה:
סברא הוא דנשבר בלא מת נמי מחייב דהוה ליה קטלה פלגא:
תאמר בגניבה ואבידה דאפשר למיטרח ואתויי ואיכא למימר יחזור בעליה אחריה אולי תמצא:
תשובה פירכא:
מאי אין לו עליו תשובה מאי יש לו לתנא להשיב דאיצטריך לתנא לאשמועינן דאינה תשובה:
בטוען טענת לסטין מזויין דלענין מיפטר בתשלומין הוי אונס וטוען טענת גנב הוי לענין כפל אם נשבע ובאו עדים שהיא אצלו תאמר בשואל שאינו בא לידי כפל דכי טעין ואמר לסטים מזויין בא עלי ונטל מחייב את עצמו בקרן:
אפ"ה אין זו תשובה דקרנא דמחייבת ליה לשואל מכי טעין לסטים מזויין נטלה ואפילו לא נשבע לשקר עדיפא להיות חמורה מש"ש הבא לידי כפל אם כפר ונשבע על כך לשקר ואם אמת אמר פטור מן הקרן:
גזלן הוא ואפילו נשבע ש"ש על כך לשקר ונמצא שהיה אצלו לא מחייב כפל שאין כפל אלא בגונב או בפוטר עצמו בטענת גנב שאומר נגנבה ממני ונשבע ובאו עדים ואין זאת אלא בשומר חנם שפטור בגניבה:
20 more comments on this page.
Rashi on Bava Metzia 95a · Sefaria
Tosafot
דאפשר למיטרח ואתויי וא"ת ונילף משבויה וי"ל דשבויה לא אפשר כולי האי למיטרח ואתויי:
שואל שחייב בשבורה ומתה פיר' בהכונס (ב"ק דף נז: ד"ה לא) ובהמפקיד (לעיל בבא מציעא דף מא: ד"ה קרנא):
הניחא למאן דאית ליה דיו תימה דבפרק כיצד הרגל (ב"ק דף כה.) מוכח דהיכא דלא מיפרך ק"ו דלכ"ע אמרינן דיו והכא לא מיפרך וי"ל משום דהתם ס"ד מעיקרא דפליגי אפי' היכא דלא מיפרך קאמר הניחא כו' וה"נ אשכחן לעיל בפ"ק (דף טו:) ובהמקבל (לקמן בבא מציעא דף קי:) דקאמר הניחא למ"ד דמצי לוקח מסלק ליה לבע"ח אלא למ"ד דלא מצי מסלק לי' מאי איכא למימר והיינו רמי בר חמא דסבר מעיקרא בריש מי שהיה נשוי (כתובות דף צא:) למימר דלא מצי מסלק ליה ולא קאי הכי ואפילו הכי קאמר אלא למ"ד כו':
וי"ו מוסיף על ענין ראשון והשתא לא צריך תו ק"ו לחייב שואל בגניבה ואבידה משומר שכר:
איתמר פשיעה בבעלים פסק ר"ח דפטור מטעם דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל אף על גב דהוי חומרא לגבי מפקיד מכל מקום חשיב קולא לפטור המוחזק כדאמרי' ספק ממונא לקולא ויש להביא ראי' לדבריו דבפ' העור והרוטב (חולין דף קיח:) פליגי רב ורבי יוחנן וסבר רבי יוחנן דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו וקיימא לן כר' יוחנן ומיהו למאי דמוקי התם דפליגי בסברא אין ראיה ועוד דאפשר למ"ד מקרא נדרש לפניו או אין נדרש לא אמרינן כן בכל מקום ומה שהקשה בהאומנין (לעיל בבא מציעא דף פא:) וכן לקמן בפירקין (בבא מציעא דף צז.) אלא למ"ד פשיעה בבעלים חייב אמאי איכסיף לא משום שכן הלכה אלא שלא יקשה לדידיה מאמוראים ראשונים:
Tosafot on Bava Metzia 95a · Sefaria
Rashba
הא דפרכינן מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל. אע"ג דבשואל איכא חומרי טפי טובא דחייב בשבורה ומתה ובשבויה, מה שאין כן בשומר שכר, הא לאו למימרא שהיא שומר שכר חמור משואל קאמר, אלא משום דבקל וחומר משומר שכר קאתי השתא לחיובי שואל בגנבה ואבדה, דמדחייב בכאן בקל קל וחומר בחמור, אתי למפרך ואמאי, אע"ג דאשכחן חומרי טפי בשואל משומר שכר, אפילו הכי אפשר דכשם שהחמיר וחייב לענין כפל בשומר שכר טפי משואל, הכי נמי איכא למימר דאע"ג דהחמיר בגנבה ואבדה דעלמא בשומר שכר לחייבו בהם, לא החמיר בשואל לחייבו אלא לפוטרו. (שיטמ"ק). והראב"ד תירץ דשאני הכא משום דליתיה בתורת שאלה כלל דאיהו לית ליה ממונא לאושולי, ואי שאיל איהו נמי לא מחייב בתשלומין, וכיון דליתיה בהנך מצות לא הוי שליח כדאמרינן (גיטין כג, ב) לגבי גט דלא הוי שליח לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין. ע"כ. ואינו מחוור בעיני דעבד ודאי בתורת שאלה איתיה ואי שאיל חייב בתשלומין אלא דהשתא לית ליה, וכדאמרינן בפרק קמא דמכלתין גמ' ראה את המציאה ונפל לו עליה (י, ב) אמר רבינא היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא הוא אבל חצר דלאו בר חיובא הוא מחייב שולחו, ואקשינן אלא מעתה האומר לאשה ולעבד צאו גנבו לי דלאו בר חיובא נינהו הכי נמי דליחייב שולחן, ופריק אשה ועבד בני חיובא נינהו והשתא מיהא לית להו לשלומי דתנן נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבים לשלם, ואינו דומה לגט וקידושין דאינם בני הכי כלל. והנכון מה שתירץ הרמב"ן דה"ק דאפי' למ"ד שלוחו של אדם כמותו וכו'. (שיטמ"ק).
Rashba on Bava Metzia 95a · Sefaria
Meiri
שומר שכר אע"פ שביארנו שהוא חייב בגנבה ומאחר שאינו פוטר עצמו בטענה זו אינו משלם כפל אם נמצא שהוא גנבה יש צדדין שהוא פוטר עצמו בטענת גנבה ושמשלם כפל אם נמצא שהוא גנבה והוא שומר שכר שטען שליסטים מזויין גנבה הימנו שזהו אונס לענין פטור ונקרא גנב לענין חיוב כפל בטענה זו אם נמצא שהוא גנבה וכבר בארנוה בבבא קמא:
Meiri on Bava Metzia 95a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
גמרא מה לי קטלא כולה ומ"ל קטלא פלגא כו' לפי פרש"י בפשיטות טפי ה"ל למימר דכיון דקטלא כולה פסיקא ליה לחייב ל"ל למכתב נמי קטלה פלגא אי לאו לחיובי נמי בקטלא פלגא לחוד ויש ליישב דאיכא למימר דאתא למעוטי קטלה פלגא וה"ק דנשברה אינו חייב עד דמתה ודוחק ולולי פרש"י היה נראה לפרש דה"ק מה לי קטלא כולה מעיקרא דהיינו מתה לחוד ומ"ל קטלא פלגא קודם שמתה ולא אצטריך למכתביה אלא לאשמעי' דבשבורה לחוד נמי חייב ודו"ק:
שם הלכך בש"ש ובשואל לחיובא אתיא בק"ו מש"ח אבל בבעלים כו' מגופיה ודאי נמי דהוה שפיר אתי לחיובי פשיעה בשומר שכר ובשואל דלא גרע מגניבה ואבידה בלא פשיעה בש"ש ושבורה ומתה בלא פשיעה בשואל אלא דא"כ ליכא לחיובי אלא שלא בבעלים ומה"ט אצטריך למ"ד פשיעה בבעלים בש"ש דרשה דלפני פניו לפטור נמי בש"ח דאי לאו הכי הוה אתי לחיובי פשיעה בבעלים בש"ש ובשואל מש"ח וק"ל:
Chidushei Halachot on Bava Metzia 95a · Sefaria
Maharam
ד"ה אתמר וכו' עד לא משום שכן הלכה אלא שלא יקשה לדידיה מהאמוראים ראשונים. ור"ל לא שמקשה ממ"ד דס"ל דחייב ארבא דאיכסיף אלא בהיפוך שמקשה למ"ד דחייב מרבא דאיכסיף דאם איתא שהאמת אתך דחייב לא הוה איכסיף רבא דהוא אמורא ראשון וק"ל ועיין לעיל בתוס' פרק האומנין (בבא מציעא דף פ"א) בד"ה הניחא למ"ד:
Maharam on Bava Metzia 95a · Sefaria
Shita Mekubetzet
אפילו תימא רבי יאשיה לחלק לא צריך קרא מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא. לכאורה נראה דאף על גב דכתב רחמנא ונשבר ומת סברא הוא דנשבר או מת קאמר דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא. אבל אינו נכון דאף על גב דסברא הוא דכיון דכתיב ונשבר או מת בכל התורה כולה לא משמע אלא שניהם הכא נמי הוה דרשינן ליה וגלי קרא דלא נימא סברא. לכך פירש רבינו דהכי קאמר דלא איצטריך רחמנא למכתב אלא ומת לחוד לחיובא והוה אמינא דהוא הדין דנשבר חייב דמה לי קטלה כולה וכו' ומיתורא דכתיב ונשבר או מת היינו לרבות את השבויה דהוה סלקא דעתך שיהא פטור משום דהוי אונסא דלא סליק אדעתא. וכי תימא אם כן לכתוב או ולא לכתוב ונשבר. הא ליכא למימר דלאו אורחא דקרא למכתב או עד דכתב מידי קודם לכן. הריטב"א.
וכי תימא איכא למפרך מה לשומר שכר שכן משלם כפל בטוען טענת ליסטים מזויין. פירוש דקסבר ליסטים מזויין גנב הוא. ומיהו אין שומר שכר משלם עליו את הקרן כיון דגנבה באונס הוא הילכך בנשבע שהוא כן פטור מן הקרן ואם נמצא שהוא ברשותו משלם כפל דבכל טענת גנבה שאדם נפטר מן הקרן בשבועה איכא כפל כשנמצא ברשותו בין שתהא גנבה שלא באונס או גנבה באונס. הריטב"א.
תאמר בשואל שמשלם את הקרן אינו משלם כפל ואם תאמר ומנלן דשואל חייב בגנבה זו דכיון דאמרת ליסטים מזויין גנב הוא דהא עד השתא לא קים לן שיהא שואל חייב בגנבה ואבדה. ויש לומר דהני מילי בגנבה דעלמא דאפשר לבעלים למטרח בתרה אבל בגנבה שעל ידי ליסטים מזויין דלא אפשר למטרח בתרה קים לן שהשואל חייב בה כשם שהוא חייב על השבויה וכדפרישנא. הריטב"א. וכן כתב הר"ן.
וזה לשון תלמיד הר"פ תאמר בשואל שאינו משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין דהא מחייב קרן. ואם תאמר מאי קאמר והא רוצה לדחות עתה דלא ידעינן גננה ואבדה בשואל ואם כן מנא ליה דשואל חייב בטוען טענת ליסטים מזויין והא גנבה היא על כרחך מדקאמר רחמנא דשומר שכר חייב כפל בטוען טענת ליסטים מזויין דאי אונס הוא לא הוה שומר שכר מחייב כפל בטענתו דאינו משלם כפל אלא בטוען טענת גנב. ויש לומר דאף על גב דגנבה היא מכל מקום ידעינן שפיר דשואל חייב בהאי גנבה דילפינן לה שפיר משבורה ומתה דעד כאן לא שבקינן למילף גנבה ואבדה דשואל משבורה ומתה אלא משום דלאו היינו דומיא דשבורה ומתה דשבורה ומתה לא אפשר למטרח ולאתוייה וגנבה ואבדה אפשר למטרח ולאתוייה ודוקא סתם גנבה הוא דהוי הכי אבל גנבה דליסטים מזויין הוי שפיר דומיא דשבורה ומתה דלא אפשר למטרח ולאתוייה. ומשני אפילו הכי קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה ואפילו פירכא לא שייך למפרך כלל דאדרבה כפל דשומר שכר משלם היינו משום דקל הוא אבל שואל חומרתו גרמה לו דאינו משלם כפל. עד כאן. ואם תאמר השתא משמע דסבירא לן כפילא ודיפא מקרנא ואם כן לפום מאי דאמרינן חומרו של שומר שכר מביאו לידי קולא וקולא של שואל מביאו לידי חומרא דהא משום דשומר שכר חמור לשלם את הכפל החמור בטוען טענת ליסטים מזויין אתה מיקל עליו שישלם את הקרן הקל בגנבה דעלמא ושואל שהוא קל שמשלם את הקרן הקל בטענת ליסטים מזויין שיהא חמור לשלם את הכפל החמור בגנבה דעלמא. יש מתרצין בתוספות דהכא מאבדה פרכינן דלית בה כפילא והכי פרכינן מה לשומר שכר שכן משלם כפל בטוען טענת ליסטים מזויין הילכך ישלם את הקרן באבדה מכיון דלית בה כפילא תאמר בשואל שמשלם את הקרן שהוא קל בטענת ליסטים מזויין שפוטרו מן הכפל הא ודאי כשם שהוא קל לענין שמשלם קרן כך הוא קל לענין אבדה שיהא פטור אף מן הקרן וכיון דפטור מן האבדה פטור מגנבה דהא איתקש בשומר שכר ואין פירוש זה מחוור לפי לשון הגמרא. והנכון בעיני דכי אמרינן השתא דכפילא חמירא מקרנא היינו טוען טענת ליסטים מזויין דודאי קלא אית לה למילתא וכי טעין הכי בשקרא קרוב הדבר שיתברר שקר שלו ויבא לידי כפל אבל בגנבה דעלמא דלית לה קלא ולא ידיעא מילתא לא מיבריר שקרא דידיה כולי האי וסבירא לו קרנא עדיפא מכפילא. ומהדרינן איבעית אימא דאפילו כליסטים מזויין קרנא עדיפא מכפילא ואיבעית אימא ליסטים מזויין גזלן הוא. פירוש ואין כפל אלא בטוען טענת גנבה. הריטב"א. וזה לשון הרשב"א: הא דפרכינן מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל אף על גב דבשואל איכא חומרי טפי טובא דחייב בשבורה ומתה ובשבויה מה שאין כן בשומר שכר. הא לאו למימרא שיהא שומר שכר חמור משואל קאמר אלא משום דבקל וחומר משומר שכר קאתי השתא לחיובי שואל בגנבה ואבדה דמדחייב בכאן בקל קל וחומר בחמור אתי למפרך ואמאי אף על גב דאשכחן חומרי טפי בשואל משומר שכר אפילו הכי אפשר דכשם שהחמיר וחייב לענין כפל בשומר שכר טפי משואל הכי נמי איכא למימר דאף על גב דהחמיר בגנבה ואבדה דעלמא בשומר שכר לחייבו בהם לא החמיר בשואל לחייבו אלא לפוטרו. עד כאן.
ואיבעית אימא ליסטים מזויין גזלן הוא ואם תאמר מכל מקום נהי דלא משכחת כפל בטוען טענת ליסטים מזויין מכל מקום משלם ליה בטוען טענת נגנבה באונס. הא דהכא לא קשה מידי דכל כמה דלא מוכחא לן אכתי גנבה ואבדה בשואל יכול להיות בשואל כפל בטוען טענת גנבת אונס ולהכי לא הוה מצי למפרך מינה מידי. אבל בהכונס צאן לדיר משמע דלא משכחינן גנבה באונס בשומר שכר אלא בליסטים מזויין ודבר תימה הוא. תוספות שאנץ.
איתמר פשיעה בבעלים וכו' כתוב בתוספות ועוד דאפשר למאן דאמר מקרא נדרש לפניו או אין בדרש לא אמרינן כן בכל מקום וכו' דהכל לפי הענין. וכן מוכח בפרק קמא דראש השנה גבי יובל ובזבחים גבי ונתת באצבעך. הרא"ש.
בהנך חיובי דכתיב בה ובהדיא הוא דכתיב קצת קשה אם כן שבויה בשואל תתחייב כבעלים. ויש לומר כמאן דכתיב דמי וכמאן דמדמי לה לשבורה ומתה. ועוד דמקל וחומר אתי לה דהשתא הנהו חיובי דסלקא דעתיה פטור בבעלים שבויה דלא סלק דעתיה לא כל שכן שיפטור. ועוד דאתא מגנבה ואבדה דפטירי בין בשומר שכר בין בשואל בבעלים. ולאידך דאמר מקרא נדרש לפני פניו פשיט בשואל ושומר שכר פטור מטעם דיו. ועוד דכיון דלא אשכחן דמחייבת בשום מקום בבעלים לא סלקי. ועוד דילמד תחתון מעליון וכולהו ילפי לה משומר חנם או בבת אחת או בזה אחר זה. שיטה.
וליטעמיך שומר שכר מי קתני פירוש דאף על גב דקתני שכרן היינו שהמשאיל היה שוכר לשואל. אבל לגבי השומר את הפרה לא קתני תנא אלא שואל ולא קתני לא שומר שכר ולא שומר חנם וזה שאמר רש"י דלא גרסינן השוכר גבי פרה אלא גבי בעלים דאלו גרסינן שוכר גבי פרה הא קתני על כרחיך שומר חנם או שומר שכר. הריטב"א ז"ל.
Shita Mekubetzet on Bava Metzia 95a · Sefaria
Gilyon HaShas
תוס' ד"ה הניחא וכו' וי"ל משום עיין בתשובת ריב"ש סימן ע"ב:
Gilyon HaShas on Bava Metzia 95a · Sefaria
Ben Yehoyada
אִתְּמַּר פְּשִׁיעָה בַּבְּעָלִים פְּלִיגֵי בָּהּ רַב אֲחָא וְרַבִינָא הנה בתוספות בדבור המתחיל אתמר, הביאו ראיה לפסק רבנו חננאל ז"ל מחולין (חולין קיח:) דקיימא לן כרבי יוחנן דסבירא ליה מקרא נדרש לפניו ולפני פניו ושוב פקפקו בזה למאן דמוקי התם דפליגי בסברה אין ראיה מהתם. והקשה לי חכם אחד אמאי לא הביאו ראיה מגמרא דראש השנה (ראש השנה ט:) דאמר רבי יוחנן זו דברי רבי יהודה ורבי יוסי אבל חכמים אומרים שלשתן מעכבות בו קסברי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו עד כאן דבריו. והשבתי לו נראה לי בס"ד דאין מגמרא דראש השנה הנזכר הוכחה לפלוגתא דמקרא נדרש לפניו או אם לפניו ולפני פניו דאמרינן בעלמא יען דאיכא למימר מה שאמר בראש השנה קסברי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו לאו על כל מקרא דעלמא קאי אלא קאי על מקרא זה דיובל דוקא וכמו שכתב הגאון טורי אבן על מה שאמרו בגמרא לעיל מזה על רבי יהודה קסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו דהאי אקרא דיובל היא לחודיה קאי ומשום רבויא דיובל אי אפשר לדרוש מיעוטא דהיא אלא אלפניו לחוד אבל בכל מקום סבירא ליה דלפני פניו נמי נדרש עד כאן לשונו. ועל כן גם מה שאמרו כאן על חכמים קסברי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו, יש לפרש על האי קרא דיובל היא קאי אבל בעלמא אפשר דלא סבירא ליה נדרש לפני פניו אלא נדרש לפניו דוקא. ואם תאמר מה טעם מצאו כן למדרש לפני פניו נמי? נראה לי בס"ד משום טעמא דהסביר לן רבי יוסי לפי שאפשר בלא שלוח עבדים ואי אפשר בלי תקיעה דבר אחר זו מסורה לבית דין וזו אין מסורה לבית דין והשתא יש לומר כיון דדרשינן מיעוטא דהיא דקאי אלפניו שהוא שלוח עבדים איך לא דרשינן מיעוטא דהיא גם אלפני פניו שהוא תקיעת שופר דאיך יתכן לומר דלא קפיד רחמנא אשופר השתא ומה שלוח עבדים דאפשר שלא יזדמן עבד עברי שטעון שלוח וגם עוד דאין זו מסורה לבית דין כי אפשר שיזדמן עבד ואין רוצים לשלחו קאמר קרא היא שתעכב וכל שכן שופר דאי אפשר שלא יהיה מצוי שופר בעולם וגם הוא דבר המסור לבית דין דודאי יעכב זה ביובל וקאי מיעוטא דהיא גם על שופר ולכן כיון דאיכא טעמא הכא למדרש אלפני פניו נמי דרשי חכמים להאי קרא גם אלפני פניו אבל בעלמא דליכא טעמא כהאי גונא אין הכי נמי סבירא ליה דאין נדרש אלפני פניו ועל כן ליכא הוכחה מהך דראש השנה הנזכר לענין פלוגתא זו. ונומיתי עוד לתלמיד חכם הנזכר אשר נתקשיתי בתוספות דגמרא ראש השנה הנזכר בדבור המתחיל מקרא שכתבו והא דמוקמי רבוייא דיובל לפני פניו ולאחריו משום דבעלמא נמי דריש הכי וכו' וקשיא לך כיון דרבי יהודה דריש הכי בעלמא איך סלקא דעתיה דתלמודא במציעא כאן בדף צ"ה הנזכר לומר הא מני רבי יהודה היא מאחר דאית ליה לרבי יהודה מקרא נדרש לפני פניו עד כאן דבריך. הנה אתה חשבת דכונת התוספות לומר דרבי יהידה דריש בעלמא להדיה אלפני פניו ובאמת זה אינו דלא מצינו לרבי יהודה דדריש להדיה כן בשום מקום אך כוונתם לומר כיון דמצינו בעלמא האי דרשה דאיכא דדרשי אלפני פניו יש לנו לומר דגם רבי יהודה דריש כן בעלמא כמו דדרשי אחרים הכי אבל אין כונתם לומר דנמצא כן להדיה דדריש רבי יהודה אלפני פניו ואם כן מה שייך להקשות על דבריהם אלו מן הסלקא דעתיה דגמרא דמציעא דשוב נדחה דבר זה כי כיון דתלמודא דחי דבר זה דקאמר הא מני רבי יהודה אין הכי נמי יש לומר דרבי יהודה הכי סבירא ליה דנדרש לפני פניו. ובהיותי מעיין בזה ראיתי מה שאמרו בגמרא דשבת (שבת לב:) במיתת הבנים חד אמר בעון מזוזה וחד אמר בעון ביטול תורה וקאמר בגמרא למאן דאמר בעון מזוזה מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולמאן דאמר בעון ביטול תורה גם כן סבירא ליה מקרא נדרש לפניו ולפני פניו דכתיב לפני פניו וְלִמַּדְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם (דברים יא, יט) ועוד אתמר התם פליגי בה רבי מאיר ורבי יהודה חד אמר בעון מזוזה וחד אמר בעון ציצית וקאמר בגמרא בשלמא למאן דאמר בעון מזוזה דכתיב וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ (דברים יא, כ) וכתיב בתריה לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם (דברים יא, כא) אלא למאן דאמר בעון ציצית מאי טעמא? ומשני דכתיב גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים וכו' (ירמיה ב, לד) עיין שם. ואם כן השתא אפילו אם נאמר דרבי יהודה הוא דסבירא ליה בעון מזוזה מכל מקום משמע דסבירא ליה דדרשינן לפניו ולא לפני פניו דהא לא קאמר בעון ביטול תורה נמי אלא אמר בעון מזוזה דוקא ועל כן קשא איך כאן רבי יהודה עצמו שהוא בר פלוגתיה דרבי מאיר דריש רבויא דיובל אלפני פניו ואלאחריו? וצריך לומר כמו שכתבו התוספות ז"ל דהכא שאני כיון דאיכא היא למיעוטא הפך היובל שהוא רבוייה הוכרח לאוקמי מיעוטא דהיא אלפניו דוקא ורבויא דיובל אלפני פניו דוקא. אי נמי כתירוץ השני של התוספות. ושוב אמרתי לתרץ הך גמרא דשבת הנזכר שאני משום דפסוק 'וְלִמַּדְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם' דקאי על לימוד תורה אפליג טובא מפסוק 'לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם' (דברים יא, כא) ולהכי בכהאי גונא לא דריש רבי יהודה אלפני פניו. ברם הא תמיהא לי כיון דיובל שהוא רבוייא מוכרח שיפרשנו רבי יהודה אלפני פניו דוקא ולא אלפניו איך יצוייר כזאת במקראות שיחזור המקרא על לפני פניו ולא יחזור אלפניו והיכן מצינו בכהאי גונא? ונתיישב אצלי דבר זה בס"ד בפסוק כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (בראשית טו, יג) דכתב הרא"ם ז"ל (בפרשת לך לך דף ך' ע"ב אות יג) דמוכרח לומר האי ' אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה ' דנקיט קרא לא קאי על 'וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם' דבאמת אפילו מאתיים ועשר שנים שהיו במצרים יש בהם יותר מן שבעים שנה שלא שעבדו אותם אלא קאי אלפני פניו שהוא מאמר ' בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם ' דזה נאמר על זמן שהוא מלידת יצחק ואילך שיש בזה ארבע מאות שנה עד שיצאו ממצרים עיין שם. ונמצא איכא כהאי גונא במקרא דנקיט דבר אלפני פניו ולא אלפניו הסמוך לו ולכן גם הכא שפיר אוקמינן רבוייא דיובל אלפני פניו דוקא דמרבה אף על פי שלא תקעו. והנה מהאי קרא הנזכר ומברייתא דיובל היא הנזכר יובנו היטב דברי הגאון תרומת הדשן ז"ל (חלק א׳ סימן רכ"ח דף סד:) שכתב וזה לשונו דאדרבא אשכחן בכל מקום במקראות ובמשניות דכל היכא דמוכרח הענין דלא קאי אשלפניו ניחא טפי לאוקמי אשלפני פניו וכו' עיין שם.
Ben Yehoyada on Bava Metzia 95a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Bava Metzia, daf 95, Amud Aleph, about 403 words in 25 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 25 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 15 words
Opens “עַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב ״יַחְדָּו״.…”
- Segment 221 words
Opens “אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יֹאשִׁיָּה, לְחַלֵּק הָכָא לָא…”
- Segment 35 words
Opens “גְּנֵיבָה וַאֲבֵידָה בְּשׁוֹאֵל מְנָא לַן?…”
- Segment 419 words
Opens “וְכִי תֵּימָא: נֵילַף מִשְּׁבוּרָה וּמֵתָה, מָה לִשְׁבוּרָה…”
- Segment 544 words
Opens “אֶלָּא כִּי הָא דְּתַנְיָא: ״וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת״,…”
- Segment 620 words
Opens “מַאי ״אֵין עָלָיו תְּשׁוּבָה״? וְכִי תֵּימָא: אִיכָּא…”
- Segment 75 words
Opens “אֲפִילּוּ הָכִי קַרְנָא דְּשׁוֹאֵל עֲדִיפָא.…”
- Segment 87 words
Opens “אִיבָּעֵית אֵימָא: קָסָבַר לִסְטִים מְזוּיָּין גַּזְלָן הוּא.…”
- Segment 95 words
Opens “אַשְׁכְּחַן לְחִיּוּב, לִפְטוּר מְנָא לַן?…”
- Segment 1011 words
Opens “וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִשְּׁבוּרָה וּמֵתָה, מָה לִשְׁבוּרָה…”
- Segment 1124 words
Opens “אֶלָּא גָּמַר מִשּׁוֹמֵר שָׂכָר. וְשׁוֹמֵר שָׂכָר גּוּפֵיהּ…”
- Segment 1210 words
Opens “בְּמַאי גָּמַר? אִי בַּמָּה מָצִינוּ, אִיכָּא לְמִיפְרַךְ…”
- Segment 1314 words
Opens “אֶלָּא, אָמַר קְרָא ״וְכִי יִשְׁאַל״ – וָיו…”
- Segment 1421 words
Opens “וְאַכַּתִּי שׁוֹאֵל מִשּׁוֹמֵר שָׂכָר לָא גָּמַר, דְּאִיכָּא…”
- Segment 1532 words
Opens “אֶלָּא גְּנֵיבָה וַאֲבֵידָה בְּשׁוֹאֵל לְחִיּוּבָא מְנָלַן –…”
- Segment 1613 words
Opens “הָנִיחָא לְמַאן דְּאִית לֵיהּ דַּיּוֹ, אֶלָּא לְמַאן…”
- Segment 1715 words
Opens “אֶלָּא אָמַר קְרָא ״וְכִי יִשְׁאַל״, וָיו מוֹסִיף…”
- Segment 1814 words
Opens “אִיתְּמַר: פְּשִׁיעָה בִּבְעָלִים, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא…”
- Segment 1910 words
Opens “מַאן דְּאָמַר חַיָּיב, קָסָבַר: מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו,…”
- Segment 2025 words
Opens “הִלְכָּךְ ״אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ״ אַשּׁוֹמֵר חִנָּם לָא…”
- Segment 2129 words
Opens “אֲבָל בִּבְעָלִים לִפְטוּר אַף בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר וּבְשׁוֹאֵל…”
- Segment 2219 words
Opens “מַאן דְּאָמַר פָּטוּר, קָסָבַר: מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו…”
- Segment 2327 words
Opens “תְּנַן: הַשּׁוֹאֵל הַפָּרָה וְשָׁאַל בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, הַשּׁוֹאֵל…”
- Segment 245 words
Opens “וּלְטַעְמָיךְ: שׁוֹמֵר שָׂכָר מִי קָתָנֵי?…”
- Segment 253 words
Opens “אֶלָּא תַּנָּא, מִילְּתָא…”
Sages named on this page
- Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…
Source: Bava Metzia 95a · Segment 18 — “…בִּבְעָלִים, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא. חַד אָמַר: חַיָּיב,…”
Original text
עַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב ״יַחְדָּו״.
unless the verse specifies that one is liable only where he curses both together, which it does not do in this case.
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יֹאשִׁיָּה, לְחַלֵּק הָכָא לָא צָרִיךְ. מַאי טַעְמָא – סְבָרָא הוּא: מָה לִי קַטְלַהּ כּוּלָּהּ, מָה לִי קַטְלַהּ פַּלְגָא.
The Gemara answers: You can even say that Rabbi Natan’s derivation from the word “or” is in accordance with the opinion of Rabbi Yoshiya, as here, in the verse concerning a borrower’s liability, there is no need for the word “or” to divide the cases. What is the reason? The fact that injury and death are alone sufficient to engender liability is based on logical reasoning, as follows: What difference does it make to me if it is entirely killed, and what difference does it make to me if it is partially killed, i.e., injured? Either way, the animal is not in the state in which it was borrowed, so the borrower is liable to compensate the owner.
גְּנֵיבָה וַאֲבֵידָה בְּשׁוֹאֵל מְנָא לַן?
§ The Gemara asks: From where do we derive the liability of a borrower in a case of theft or loss?
וְכִי תֵּימָא: נֵילַף מִשְּׁבוּרָה וּמֵתָה, מָה לִשְׁבוּרָה וּמֵתָה – דְּלָא אֶפְשָׁר לְמִיטְרַח וְאֵתוֹיֵי, תֹּאמַר בִּגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה דְּאֶפְשָׁר לְמִיטְרַח וְאֵתוֹיֵי!
And if you would say: Let us derive it from the fact that a borrower is liable if the animal entrusted to him was injured or died, because theft and loss are similar to injury and death in that they are cases of accidents, this derivation can be refuted. What is notable about a case where the animal was injured or died? It is notable in that it is no longer possible to make an effort and bring the animal back to its undamaged state, and so it is reasonable that the borrower is liable for such occurrences. Shall you also say this ruling about a case of theft or loss, where it is still possible to make an effort to locate and bring back the animal? Since the animal is still extant, perhaps the borrower should not be liable.
אֶלָּא כִּי הָא דְּתַנְיָא: ״וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת״, אֵין לִי אֶלָּא שְׁבוּרָה וּמֵתָה. גְּנֵיבָה וַאֲבֵידָה מִנַּיִן? אָמַרְתָּ קַל וָחוֹמֶר: וּמָה שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁפָּטוּר מִשְּׁבוּרָה וּמֵתָה, חַיָּיב בִּגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה. שׁוֹאֵל שֶׁחַיָּיב בִּשְׁבוּרָה וּמֵתָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁחַיָּיב בִּגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה? וְזֶה הוּא קַל וָחוֹמֶר שֶׁאֵין עָלָיו תְּשׁוּבָה.
Rather, a borrower’s liability for theft and loss is derived like that which is taught in a baraita : From the verse: “And it is injured or dies” (Exodus 22:13), I have derived only that a borrower is liable if the animal is injured or dies. From where do I derive that he is liable in a case of theft or loss? You can say it is an a fortiori inference: If a paid bailee, who is exempt from liability in a case in which the animal is injured or dies, is nevertheless liable in a case of theft or loss, then with regard to a borrower, who is liable in a case in which the animal is injured or dies, isn’t it logical that he should also be liable in a case of theft or loss? And this is an a fortiori inference that has no refutation.
מַאי ״אֵין עָלָיו תְּשׁוּבָה״? וְכִי תֵּימָא: אִיכָּא לְמִיפְרַךְ, מָה לְשׁוֹמֵר שָׂכָר – שֶׁכֵּן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל בְּטוֹעֵן טַעֲנַת לִסְטִים מְזוּיָּין,
The Gemara asks: What is added by the conclusion of the baraita that this is an a fortiori inference that has no refutation? The Gemara explains that the baraita anticipated the following rebuttal: And if you would say that the a fortiori inference can be refuted as follows: What is notable about the case of a paid bailee? It is notable in that he pays the double payment when he takes a false oath stating the claim that the deposit was taken by an armed bandit. If so, can you derive a halakha from the case of a paid bailee to that of a borrower, who pays only the principal in such a case? It would appear that a borrower does not always bear a more severe level of liability, and the a fortiori inference is thereby undermined.
אֲפִילּוּ הָכִי קַרְנָא דְּשׁוֹאֵל עֲדִיפָא.
Anticipating this refutation, the baraita states that it is invalid because even so, the fact that a borrower is liable to pay the principal when he claims the deposit was taken by an armed bandit, without the ability to exempt himself by taking an oath, is a greater stringency than the fact that a paid bailee is liable for the double payment, but only if he takes a false oath to that effect. Consequently, a borrower has a more severe level of liability, and the a fortiori inference is valid.
אִיבָּעֵית אֵימָא: קָסָבַר לִסְטִים מְזוּיָּין גַּזְלָן הוּא.
Alternatively, if you wish, say that the baraita holds that an armed bandit is classified as a robber. The paid bailee is not liable for the double payment if he claims that the deposit was taken by an armed bandit, as the double payment is paid only for a false claim of theft, not robbery. Consequently, the basis of the refutation is flawed.
אַשְׁכְּחַן לְחִיּוּב, לִפְטוּר מְנָא לַן?
The Gemara asks: We have found sources for the liability of a borrower in a case of theft or loss; from where do we derive a source for the halakha that in a case of theft or loss he is exempt if he had also borrowed the services of the owner at the same time as borrowing the animal? The verse describing his exemption from liability is stated only with regard to a case in which the animal entrusted to him is injured or dies (see Exodus 22:13).
וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִשְּׁבוּרָה וּמֵתָה, מָה לִשְׁבוּרָה וּמֵתָה – שֶׁכֵּן אוֹנֶס!
And if you would say: Let us derive it from the fact that a borrower who also borrowed the services of the owner is exempt if the animal is injured or dies, as the type of occurrence should not make any difference, then one can counter: What is notable about a case in which it is injured or dies? It is notable in that it is an unavoidable accident, and so it is reasonable that one’s liability be limited. Can you say the same in a case of theft or loss, which theoretically he could have prevented?
אֶלָּא גָּמַר מִשּׁוֹמֵר שָׂכָר. וְשׁוֹמֵר שָׂכָר גּוּפֵיהּ מְנָלַן? גָּמְרִי חִיּוּבָא דְּשׁוֹמֵר שָׂכָר מֵחִיּוּבָא דְּשׁוֹאֵל: מָה לְהַלָּן בִּבְעָלִים – פָּטוּר, אַף כָּאן בִּבְעָלִים – פָּטוּר.
Rather, derive the halakha that a borrower who also borrowed the services of the owner is exempt if the animal is injured or dies from the halakha of a paid bailee, who is exempt for theft and loss if he had borrowed the services of the owner at the same time as the animal. The Gemara asks: But from where do we derive that the exemption from liability also applies to a paid bailee himself? We derive the limitation of liability of a paid bailee from the limitation of liability of a borrower: Just as below, with regard to a borrower, for those cases in which the verse states that he is liable, it states that if he borrowed the animal together with the services of the owner that he is exempt, so too, here, with regard to a paid bailee, for those cases in which he is liable, if he undertook to safeguard the animal together with borrowing the services of the owner, then he is exempt.
בְּמַאי גָּמַר? אִי בַּמָּה מָצִינוּ, אִיכָּא לְמִיפְרַךְ כִּדְפָרְכִינַן: שֶׁכֵּן אוֹנֶס!
The Gemara asks: Through what method is this derived? If it is derived through an interpretive principle known as: What do we find, i.e., a comparison between cases with similar details, this can be refuted, just as we refuted the possibility of deriving a limitation on one’s liability in a case of theft or loss from a case in which the animal was injured or died. Because a case in which it is injured or dies is an unavoidable accident, it is reasonable that one’s liability be limited specifically to such circumstances.
אֶלָּא, אָמַר קְרָא ״וְכִי יִשְׁאַל״ – וָיו מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן, וְיִלְמַד עֶלְיוֹן מִתַּחְתּוֹן.
Rather, the halakha that a bailee who also borrowed the services of the owner is exempt if the animal is stolen or lost is derived as follows: The verse states: “And if he borrows” (Exodus 22:13). The conjunctive “and” indicates that the passage detailing the liability of a borrower is adding to the first matter, i.e., it should be seen as a continuation of the previous passage detailing the liability of a paid bailee. And therefore, let the case of a paid bailee above be derived from the case below of the borrower, including the exemption from liability in a case in which the services of the owner were borrowed at the same time as the animal.
וְאַכַּתִּי שׁוֹאֵל מִשּׁוֹמֵר שָׂכָר לָא גָּמַר, דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְשׁוֹמֵר שָׂכָר – שֶׁכֵּן פָּטוּר בִּשְׁבוּרָה וּמֵתָה, תֹּאמַר בְּשׁוֹאֵל שֶׁחַיָּיב בִּשְׁבוּרָה וּמֵתָה!
The Gemara raises a difficulty: But still, the halakhot of a borrower cannot be derived from those of a paid bailee though an a fortiori inference, as an attempt to do so can be refuted as follows: What is notable about the case of a paid bailee? It is notable in that he is exempt in a case in which the animal is injured or died. Shall you also say the same for a borrower, who is liable in a case in which the animal is injured or dies? Since a borrower has a more severe level of liability, perhaps the exemption from liability that exists in a case of theft or loss for a paid bailee is not in effect with regard to a borrower.
אֶלָּא גְּנֵיבָה וַאֲבֵידָה בְּשׁוֹאֵל לְחִיּוּבָא מְנָלַן – דְּגָמַר מִשּׁוֹמֵר שָׂכָר: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, מָה גְּנֵיבָה וַאֲבֵידָה דְּשׁוֹמֵר שָׂכָר בִּבְעָלִים – פָּטוּר, אַף גְּנֵיבָה וַאֲבֵידָה דְּשׁוֹאֵל נָמֵי בִּבְעָלִים – פָּטוּר.
Rather, the halakha that a borrower who also borrowed the services of the owner is exempt if the animal is injured or dies is derived as follows: From where did we originally derive the liability of a borrower in a case of theft or loss? It was derived though an a fortiori inference from the fact that a paid bailee is liable. One of the principles of an a fortiori inference is that it is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source. In other words, a halakha derived by means of an a fortiori inference is no more stringent than the source from which it is derived. Accordingly, just as in a case of theft or loss of a deposit entrusted with a paid bailee who undertook to look after it together with borrowing the services of its owner, the bailee is exempt, so too, in a case of theft or loss of a deposit entrusted with a borrower who had borrowed it together with the services of its owner, the borrower is exempt.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאִית לֵיהּ דַּיּוֹ, אֶלָּא לְמַאן דְּלֵית לֵיהּ דַּיּוֹ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
The Gemara asks: This works out well according to the one who accepts the principle of: It is sufficient. But according to the one who does not accept the principle of: It is sufficient, what can be said; how does he derive a borrower’s exemption from liability in a case in which he borrowed an item together with its owner’s services and the item was lost or stolen?
אֶלָּא אָמַר קְרָא ״וְכִי יִשְׁאַל״, וָיו מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן, וְיִלְמַד עֶלְיוֹן מִתַּחְתּוֹן וְתַחְתּוֹן מֵעֶלְיוֹן.
Rather, it is derived as follows: The verse states: “And if he borrows” (Exodus 22:13). The conjunctive “and” indicates that the passage detailing the liability of a borrower is adding to the first matter, i.e., the halakhot of a paid bailee. And therefore let the case of a paid bailee above be derived from the case below of the borrower, and halakhot applying to the case below, of a borrower, can be derived from the case above, of a paid bailee.
אִיתְּמַר: פְּשִׁיעָה בִּבְעָלִים, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא. חַד אָמַר: חַיָּיב, וְחַד אָמַר: פָּטוּר.
§ An amoraic dispute was stated: With regard to a mishap that occurred due to a borrower’s negligence in safeguarding the deposit he borrowed together with the services of its owner, Rav Aḥa and Ravina disagree. One Sage says he is liable, and one Sage says he is exempt.
מַאן דְּאָמַר חַיָּיב, קָסָבַר: מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו, וְלֹא לִפְנֵי פָנָיו,
The one who says he is liable holds that the verse beginning: “And if he borrows,” which details the exemption from liability when one borrows an item together with its owner, is expounded in connection with the passage preceding it, i.e., that of a paid bailee, but not in connection with the passage preceding the one preceding it, i.e., that of a unpaid bailee.
הִלְכָּךְ ״אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ״ אַשּׁוֹמֵר חִנָּם לָא כְּתִיב, וּפְשִׁיעָה נָמֵי בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר וּבְשׁוֹאֵל לָא כְּתִיב. הִלְכָּךְ, בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר וּבְשׁוֹאֵל לְחִיּוּב אָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר מִשּׁוֹמֵר חִנָּם.
Accordingly, the verse: “If its owner is with him, he does not pay” (Exodus 22:14), which appears in the passage of a borrower, is not written in reference to an unpaid bailee, and so that exemption from liability does not apply to him. And in addition, the liability for negligence, which appears in the passage of an unpaid bailee, is not written in reference to a paid bailee or a borrower. Accordingly, the liability of a paid bailee and of a borrower in a case of negligence is derived only via an a fortiori inference from the liability of an unpaid bailee, not from an explicit verse.
אֲבָל בִּבְעָלִים לִפְטוּר אַף בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר וּבְשׁוֹאֵל – לָא. מַאי טַעְמָא: כִּי כְּתִיב ״אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם״ אַשּׁוֹאֵל וְאַשּׁוֹמֵר שָׂכָר – אַהָנָךְ חִיּוּבֵי דִּכְתִיב בְּהוּ בְּהֶדְיָא הוּא דְּמִיכְּתִב.
But it is not possible to derive that even a paid bailee and a borrower are exempt in cases where they took hold of an item together with borrowing the services of its owner and a mishap occurred due to their negligence. What is the reason for this? When it is written: “If its owner is with him, he does not pay,” that is in reference only to a borrower and to a paid bailee. Even then, it is written in reference to only those liabilities that are written explicitly with regard to them. It is not written with regard to their liability for negligence, which is derived only through an a fortiori inference. Consequently, the borrower and the paid bailee are liable for negligence even in a case where they also borrowed the services of its owner.
מַאן דְּאָמַר פָּטוּר, קָסָבַר: מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו וְלִפְנֵי פָנָיו, וְכִי כְּתִיב ״אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ״ – אַשּׁוֹמֵר חִנָּם נָמֵי כְּתִיב.
Conversely, the one who says that a borrower is exempt holds that the verse: “And if he borrows,” which details the exemption from liability in a case where one borrows an item together with the services of its owner, is expounded in connection with the passage preceding it, i.e., that of a paid bailee, and also in connection with the passage preceding the one preceding it, i.e., that of a unpaid bailee. And accordingly, when it is written: “If its owner is with him, he does not pay,” this exemption is written also in reference to an unpaid bailee, limiting his liability even in a case of negligence.
תְּנַן: הַשּׁוֹאֵל הַפָּרָה וְשָׁאַל בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, הַשּׁוֹאֵל הַפָּרָה וְשָׂכַר בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, שָׁאַל בְּעָלֶיהָ אוֹ שְׂכָרָן וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל הַפָּרָה וּמֵתָה – פָּטוּר. וְאִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם לָא קָתָנֵי!
The Gemara suggests proofs for each opinion: We learned in the mishna that in the case of one who borrowed a cow and he borrowed the services of its owner together with it; or one who borrowed a cow and he hired its owner with it; or if one borrowed the services of the owner or hired him and afterward borrowed the cow; in all such cases, if the cow died, the borrower is exempt. The Gemara explains the proof: The mishna mentions the exemption from liability with regard to a borrower, whereas it does not teach it with regard to an unpaid bailee, who is liable only for a mishap that was the result of his negligence. Presumably, this is because exemption from liability does not apply to a mishap that is the result of the bailee’s negligence.
וּלְטַעְמָיךְ: שׁוֹמֵר שָׂכָר מִי קָתָנֵי?
The Gemara rejects the proof: But even according to your reasoning, does it teach exemption from liability with regard to a paid bailee? It does not, although it certainly applies to at least cases of theft and loss.