Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Metzia 94b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 94b

    Bava Metzia 94b. The full printed text of this folio side — 25 numbered segments, about 459 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    אבל שאל את הפרה וכו' אשמעינן אע"פ שהיה עמו בשעת אונסיה לא הוי שאילה בבעלים לאיפטורי אלא אם כן היה עמו בשעת שאלה וטעמא מפרש בגמרא:

    גמ' ובעלים באמירה משאמר לו הרי פרתי ואני נשאלין לך הוי גופו שאול לו ופרה אכתי מיחסרא משיכה ועל כן הוה ליה שאל בעלים ואחר כך שאל פרה:

    נשבעין שכן הוא שלא פשעו בה ושלח שלחו בה יד:

    פרשה ראשונה שלש פרשיות הן סמוכות כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור (שמות כ״ב:ו׳) ובה פטר על הגניבה דכתיב (שם) וגונב מבית האיש שטוען שנגנבה הימנו דכתיב (שם) ונקרב בעל הבית אל האלהים ואוקימנא לשבועה שנשבע שלא שלח בה ידו ואחריה כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה ובה חייב על הגניבה ופטר על האונסין בשבועה דכתיב (שם) ומת או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה ואם גנוב יגנב ישלם ושלישית וכי ישאל וחייב בה את האונסין כשאין בעליו עמו ופטר בבעלים:

    בטוען טענת גנב טוען שנגנבה הימנו ונמצא שהוא עצמו גנבה חייב בה כפל בפרשה ראשונה דכתיב אם לא ימצא הגנב וסמיך ליה על כל דבר פשע ישלם שנים ואוקימנא בפרק מרובה (ב"ק דף סג:) אם לא ימצא כמו שאומר אלא הוא עצמו גנבו ישלם שנים וכגון שנשבע תחילה לשקר שנגנב אבל באו עדים קודם שנשבע תחלה לשקר אינו משלם כפל דהכי כתיב אם לא ימצא הגנב וכבר נשבע ונקרב בעל הבית אל האלהים לשבועה על כל דבר פשע אשר ירשיעון דיינין בעדים ישלם שנים וכיון דחומרא היא שדייה להך פרשתא אשומר שכר דאילו פרשה שניה ליכא כפל דהא מיחייב ליה בגניבה ואבידה ומכי טעין נגנבה מחייב עצמו בקרן:

    אפילו הכי חמורה שניה מראשונה דקרנא בלא שבועה שהשניה מחייבתו לשלם קרן משאמר נגנבה ואפילו לא נשבע לשקר זה חמורה מן הראשונה שפוטרתו מלשלם קרן אם לא באו עדים שהוא גנבה אף על פי שמחייבתו כפל לאחר שנשבע לשקר ובאו עדים ובלא שבועה אין שם כפל:

    תדע דהא עדיפא מדלא פטר שואל על הגניבה וניחייביה כפל לאחר שבועה:

    דהא שואל כל הנאה שלו שבחנם הוא עושה מלאכתו ובו היה לו להחמיר יותר וחייבו על טענת גנב קרן בלא שבועה ולא פטרו בשבועה כדי להביאו לידי כפל:

    11 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 94b · Sefaria

    Tosafot

    פרה במשיכה ובעלים באמירה הק' ריב"ם דאמר לקמן בפירקין (בבא מציעא דף צז.) שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כולהו בעידן עבידתייהו כשאלה בבעלים דמו משמע דשלא בעידן עבידתייהו לא הוי שאלה בבעלים וי"ל דלאו דוקא בעידן עבידתייהו אלא בשעת הליכתן או אפילו מזמנים עצמן לילך ולעשות חשוב בעידן עבידתייהו אבל ודאי משעת אמירה של קודם פסק מלאכה לא חשוב שאילה בבעלים כדאמרינן בס"פ האומנין (לעיל בבא מציעא דף פא.) לסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוי שתי ולא הוי פשיעה בבעלים:

    תנן התם ארבעה שומרים משום דאייתי במתניתין קרא דואם בעליו עמו וגו' נטר למימר מנא ה"מ עד הכא:

    שומר חנם נשבע על הכל לא חשיב פשיעה דבהא כולהו חייבים והשואל משלם את הכל מה שהוזכר בפרשה אבל מתה מחמת מלאכה כיון ששואל יש לו רשות לעשות בה מלאכה פטור:

    דקיימא באגם לא בעי למימר היכא דזן אותה שאין כל הנאה שלו שיהא פטור דלעולם חייב באונסין אלא ה"ק אפי' שואל שכל הנאה שלו כגון דקיימא באגם אינו משלם אלא קרן:

    אלא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם כו' אע"ג דלדידיה דרשינן בכל מקום לבד מהיכא דלא מיסתבר כדפי' בפ"ב (לעיל בבא מציעא דף לא: ד"ה דברה) ה"נ לא מסתבר לרבות אבידה כיון דכתיב בלשון גניבה ואית לן למימר דברה תורה כלשון בני אדם:

    אלא אביו ואמו דסתמא משמע שניהם כאחד. והא דכתיב (דברים כב) יחדו בשעטנז איצטריך לשתי תכיפות ויחדו דלא תחרוש (שם) איצטריך דאי לאו יחדו ה"א אפילו אין קשורים במחרישה אלא שמנהיגם בבת אחת או אפילו בזה אחר זה ורבי יונתן נמי דאמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדו לא מהתם יליף מדאיצטריך התם למיכתב יחדו דהא איצטריך כדפי' אלא מסברא קאמר דהוי משמע הכי:

    Tosafot on Bava Metzia 94b · Sefaria

    Rashba

    תדע דקרנא עדיפא דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן איכא למידק, שואל גופיה דאינו משלם אלא קרן בטוען טענת גנב מנלן, והא לא קמה לן לקמן (בבא מציעא צה, א) דשואל חייב בגנבה ואבדה אלא מהאי טעמא גופיה דקרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה, ולכשתמצי לומר דכפילא בשבועה עדיפא, אף אנו נאמר דשואל פטור בגנבה ואבדה ובטוען טענת גנב משלם את הכפל, וכדאמרינן לקמן גנבה ואבדה בשואל מנלן, אמרת קל וחומר ומה שומר שכר שפטור בשבורה ומתה חייב בגנבה ואבדה שואל שחייב בשבורה ומתה אינו דין שחייב בגנבה ואבדה, וזהו קל וחומר שאין עליו תשובה, ואמרינן מאי אין עליו תשובה, וכי תימא איכא למיפרך מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין, כלומר ואע"פ שהוא גנב בגנבה כזו לא חייבתו תורה דאנוס הוא, וכדאמרינן בפירקין לעיל (בבא מציעא צג, ב), תאמר בשואל שפטור מן הכפל שהרי מחייב עצמו בתשלומין דשואל חייב באונסין, איבעית אימא קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה, אלמא לכשתמצי לומר דכפילא עדיפא, לא אשכחן דשואל חייב בגנבה ואבדה, דאיפריך ליה ק"ח, אם כן מאי קא מייתי הכא ראיה משואל. היא גופיה בהא תלי. וי"ל דהכא אאידך פירוקא סמיך, דאמרינן ואיבעית אימא ליסטים מזויין גזלן הוא, וטוען טענת ליסטים מזויין. ונמצא שהוא גנבה אינו משלם אלא קרן, דלא חייבה תורה כפלא אלא בשומר שטוען טענת גנב, והא לאו גנבה היא, הילכך בהאי טעמא קם ליה קל וחומר, ושואל חייב בגנבה, ומעתה שואל הטוען טענת גנב אינו משלם כפל, אלמא קרנא בלא שבועה עדיפא. (שיטמ"ק).

    Rashba on Bava Metzia 94b · Sefaria

    Meiri

    ממה שבארנו במשנה אתה למד שכל שנשאל בעל הפרה לשואל אע"פ שלא התחיל בדבר ששאלו לו הואיל ונעתר לו בכך באותה שעה ששאל את הפרה הרי זו שאלה בבעלים ודבר זה למדנוהו מסוגיא זו ממה שתמה על משנתנו במה שאמר ושאל בעלה עמה היאך אפשר להשאל לו בשעת שאלת הפרה שהרי הבעלים נשאלים באמירה לבד וכיון שנעתר לו נעשה שאול אצלו והפרה לא קנאה להיות שואל עליה עד שימשוך ותרצה כגון שהיתה הפרה בחצרו של שואל שאין חסרה משיכה או שלא שאלו עד שעת משיכת הפרה ולמדנו מ"מ שהבעלים שאולים לו באמירה לבד וכיון שנעתר לו נעשה שאול לו ומ"מ גדולי המפרשים חולקין בזו ומפרשים שלא נעשה שאול לו להפטר בשאלה זו אלא בהתחלה או בהתחלת מלאכה או בהתחלת הלוך לצורך המלאכה ומה שהקשו בכאן הוא שקראו אמירה בעלמא התחלת הלוך לבד הואיל ולא יצא מביתו עדין ונמצא ששאלת בעלים התחילה בביתו ושאלת פרה אינה מתחלת עד שתצא מן הבית לסימטא וימשוך ואז היא קנויה לו לימי שאלתה ולהתחייב באונסיה ובמזונותיה ואף הם נטו בה לדעת שלישית לומר שאין אנו צריכים להתחילו או הלכו אלא לענין ממון שאם חזרו בהם לא הופקעה שאלתם להחזיר השואל לחיובו כדין שאלה שלא בבעלים אבל תרעומת מיהא יש לו עליו אע"פ שלא התחילו לא במלאכה ולא בהלוך וכל שלא חזר בו מיהא נעשה לו שאול ואם חזר בו אין כאן שאלה בבעלים וכן הדברים נראין:

    כבר ביארנו בארבעה שומרין שכלם נכתבו דיניהם בתורה בפרשת ואלה המשפטים ושפרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם ושניה בשומר שכר הואיל ומצינו שהחמיר בה בגנבה ואבדה ואע"פ שבראשונה החמיר בתשלומי כפל לטוען טענת גנב כבר אמרו קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה כלומר שכל שמשלם את הקרן כשאומר שנגנבה אע"פ שאינו משלם כפל כשנמצא שהוא גנבה שלא הופקע ממנו כפל אלא מצד שלא היה פוטר עצמו בכך ונמצא שומר חנם פטור על הכל חוץ מן הפשיעה ושואל חייב בכל חוץ ממתה מחמת מלאכה ושומר שכר ושוכר חייבים בגנבה ואבדה ופטורין מן האונסין וענין גנבה הוא שיצא לו קול גנבה וענין אבדה אם הוא אומר שאינו יודע היכן הניחה פשיעה היא כמו שהתבאר ואף שומר חנם חייב בה אבל אבדה הוא בבהמה שהיתה רועה וברחה ולא נודע היכן ברחה ובמטלטלין שהניחן בחיקו ונפלו לו:

    המקלל את אביו ואת אמו חייב מיתה ויש בזו תנאים ארוכים יתבארו במקומן בע"ה:

    Meiri on Bava Metzia 94b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    פרק השואל את הפרה

    בגמ' תדע דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן כו' מעיקרא נמי לא פסיקא לן לקמן דאינו משלם אלא קרן אלא משום דקרנא עדיפא ולמאי דמסיק וכי ישאל וי"ו מוסיף וילמוד עליון מתחתון כו' ניחא וק"ל:

    תוספות בד"ה אלא אביו ואמו כו' ור' יונתן נמי דאמר כו' דהא אצטריך כדפירש' אלא מסברא קאמר כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בזה עיין בחידושנו בחולין בפרק אותו ואת בנו ע"ש:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 94b · Sefaria

    Maharam

    תוס' ד"ה אלא אביו ואמו וכו' ור' יונתן נמי דאמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדו לא מהתם יליף וכו'. מדברי התוס' משמע דגם רבי יונתן יליף מיחדו דגבי שעטנז שתי תכיפות ומיחדו דלא תחרוש יליף דבעינן קשורים במחרישה דאם לא כן למה להו להתוס' למימר דר' יונתן מסברא קאמר הכי דמשמע אחד בפני עצמו ולא מדאצטריך למכתב יחדו גבי שעטנז ובלאים נימא דיליף ליה שפיר מדאצטריך יחדו גבי שעטנז וכלאים והנהו דרשות דשתי תכיפות וקשורים יחד לית ליה אלא ודאי סבירא להו לתוס' דלכולי עלמא אתו יחדו דשעטנז וכלאים לשתי תכיפות ודבעינן קשורים במחרישה וא"כ יש לדקדק כיון דאית לרבי יונתן מסברא כל היכי דלא כתיב יחדו דמשמע נמי אחד בפני עצמו א"כ מנא לן למילף מיחדו דשעטנז דבעינן שתי תכיפות הא לר' יונתן אצטריך לגופיה דאי לא כתיב יחדו הוה אמינא אפילו כל אחד בפני עצמו אסור ונראה לתרץ דס"ל לר' יונתן דיחדו דשעטנז ע"כ אתי לשתי תכיפות מדכתיב יחדו לבסוף צמר ופשתים יחדו דמשמע דצמר ופשתים תכופים יחדו לא אהלבשה יחדו קאי וממילא משתמע מכח כ"ש שאין אסורים בזה אחר זה דהא אפילו כשלובשן בבת אחת אין אסורים עד שיהיו תכופים בשתי תכיפות וכה"ג נמי אמרינן ביחדו דכתיב לבסוף גבי לא תחרוש בשור ובחמור יחדו דמשמע שהשור והחמור יהיו מחוברים וקשורים וק"ל:

    Maharam on Bava Metzia 94b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    מדקתני סיפא ואחר כך מכלל דרישא עמה ממש היכי משכחת לה בעלים באמירה ופרה במשיכה ואם תאמר לוקמה בשלא התחילו הבעלים במלאכתו של שואל לאלתר אלא שהלכו לענין אחר דבכהאי גוונא אין הבעלים באמירה כדפרישנא בפירקין דלעיל. ויש לומר דאם כן קדמה שאלת פרה לשאלת בעלים דפרה במשיכה ובעלים בהתחלת מלאכה הוי עמה ממש. נראה דלא הוי עמה ממש. הריטב"א.

    עמה ממש מי משכחת לה פרה במשיכה ובעלים באמירה האי אמירה לאו אמירה בלחוד היא דהא בעיא התחלה במלאכה או בהליכה למלאכה אלא כיון שאמר לו השאילני פרתך ותשאל לי עמה כיון שהתחיל ללכת עם פרתו אף על פי שעדיין לא יצא מביתו כבר התחיל בשאלתו. אי נמי הא דבעינן התחילו או הלכו הני מילי לאחיובי ממונא אבל תרעומת מיהא אית להו משום דשלא כדין עבדי. אלמא כל היכא דלא הדרי בהו באמירה בעלמא שאולין נינהו אבל הפרה אינה נשאלת עד שתצא מרשותו לסימטא ואז היא נקנית לו במשיכה לימי שאלתה ולהתחייב באונסיה ומזונותיה. ואף על פי שבעל הפרה יכול לחזור בו משאלת גופו שאפילו בחצי היום יכול לחזור בו מכל מקום כל זמן שלא חזר בו אם מתעסק בשמשו עם פרתו נשאל הוי. הראב"ד.

    תנן התם פירוש לעיל בפרק השוכר. וגדולה מזו בפרק קמא דפסחים תנן התם רבי מאיר אומר אוכלין כל חמש והוא בפרק עצמו. הריטב"א.

    אדרבה ראשונה בשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב האי לישנא לא איתמר אליבא דהלכתא דהא קיימא לן דשומר שכר אינו משלם כפל בטוען טענת גנב שהרי הוא חייב לשלם את הקרן כשטען כך. אלא הכי פירושו שאם אתה אומר כן ראשונה בשומר שכר היה דינו כך להפטר מן הקרן ושהיה חייב בכפל כדכתיב בפרשה ראשונה וקסלקא דעתין דכפל בשבועה עדיף מקרנא בלא שבועה. ופרקינן דאפילו הכי קרנא עדיפא מכפילא. ואם תאמרן ולמאן דאמר בפרק המפקיד וגם בבבא קמא דכפילא בשבועה עדיפא מנא ליה דפרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם וכו' ככתוב בתוספות שם. ואחרים פירשו דמאן דסבר כפילא עדיפא מקרנא נפקא ליה דפרשה ראשונה בשומר חנם וכו' מסברא דכיון דכתב רחמנא שואל שהוא חמור מכולם בבתרייתא מסתמא ראשון ראשון הוא קל ביותר. אי נמי דפרשה ראשונה דמיירי בכלים וכו'. והאי דלא אהדר תלמודא הני טעמי משום דבעי לאיתויי מהכרחא אחרינא דקראי גופייהו. ומשום דידע תלמודא דאיכא למימר אינך טעמי לא פריך למאן דאמר כפילא עדיפא מאי איכא למימר הריטב"א ז"ל.

    דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן פירוש סמיך אההוא פירוקא דמפרקינן לקמן קסבר האי תנא ליסטים מזויין גזלן הוא דאי אההוא פירוקא קמא דאמרי קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה לאו ראיה היא שאם אין אתה אומר קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה אף השואל משלם כפל בטוען טענת גנב שהרי הוא פוטר עצמו בגנבה. והא דאמרינן לקמן מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין. הכי פירושו מה לשומר שכר שמצינו בו חומר זה שהוא משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין דאונס הוא לגביה כדאמרינן לעיל באידך פרקין דאף על גב דודאי קרנא בלא שבועה חמירא מכפילא בשבועה מכל מקום כיון דאתי בשום צד לידי חומרא פירכא היא הילכך דין הוא שנחמיר עליו לחייבו בגנבה ואבדה ואף על פי שנקל עליו לפטרו בתשלומי כפל בגנב שאינו מזויין דהא חמירא פירוש דקרנא עדיפא תאמר בשואל שמצינו בו צד קולא זו שאינו משלם כפל בטוען טענת ליסטים מזויין מפני שהוא מתחייב בקרן ואפילו כשתמצא לומר שהוא פטור בשאר גנבה משום דהא דמיא לשבורה ומתה דלא אפשר למטרח ולאיתוייה הלאיל וליסטים הוא ואינו בא לעיר והואיל ומצינו בו צד דאתי לידי קולא יש להקל עליו ולפטרו מטענת גנבה עצמה ומאבדה ואף על פי שנמצאת מחמיר עליו שמשלם כפל בטוען טענת גנב שאינו מזויין יותר אתה מקיל עליו במה שאתה פוטרו בגנבה ממה שאתה מחייבו בתשלומי כפל. גם זה הלשון נכון הוא. וכבר פירשנו בו אף לשון אמר שצד החומרא בגנבה עצמה מכפל הוא מפני שאבדה עמה אף על פי שיש לדקדק עליו שהרי הכל תלוי בגנבה עצמה והואיל ואבדה מקל וחומר אתיא לא הוה לן למידן בהא פירכא אלא גנבה בלחוד ואבדה אתיא או לא אתיא דממילא הוי מכל מקום פירכא היא נימא הכי. אי נמי אליבא דמאן דדריש לה מגנב יגנב שלא חלקן הכתוב. והא דאמרינן לעיל אדרבה פרשה ראשונה בשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל אף על פי שיותר אתה מקיל עליו כיון שאתה מחמיר עליו מצד אחר חומרא כל דהו מקשינן מינה שאלו באחד מהן יש כמה חומרות חמורות ובאחת חומרא אחת פחותה דרך התלמוד לשאול כן. ומיהו מאן דלא סבר קרנא בלא שבועה עדיפא סבר שנייה בשומר שכר שהחומרות יתרות בה ומיהו לגבי קל וחומר פרכינן כל דהו ומאן דמתרץ הכא קרנא עדיפא סברא דאפילו כל דהו נמי לא הוי. הרמב"ן ז"ל. ועיין בפרק המפקיד. וזה לשון הרשב"א ז"ל: תדע דקרנא עדיפא דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן. איכא למידק שואל גופיה דאינו משלם אלא קרן בטוען טענת גנב מנלן והא לא קמה לן לקמן דשואל חייב בגנבה ואבדה אלא מהאי טעמא גופיה דקרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה ולכשתמצי לומר דכפילא בשבועה עדיפא אף אנו נאמר דשואל פטור בגנבה ואבדה ובטוען טענת גנב משלם את הכפל וכדאמרינן לקמן גנבה ואבדה בשואל מנלן אמרת קל וחומר ומה שומר שכר שפטור בשבורה ומתה חייב בגנבה ואבדה שואל שחייב בשבורה ומתה אינו דין שחייב בגנבה ואבדה וזהו קל וחומר שאין עליו תשובה ואמרינן מאי אין עליו תשובה וכי תימא איכא למיפרך מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין כלומר ואף על פי שהוא גנב בגנבה כזו לא חייבתו תורה דאנוס הוא וכדאמרינן בפירקין דלעיל תאמר בשואל שפטור מן הכפל שהרי מחייב עצמו בתשלומין דשואל חייב באונסין איבעית אימא קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה אלמא לכשתמצא לומר דכפילא עדיפא לא אשכחן דשואל חייב בגנבה ואבדה דאיפריך ליה קל וחומר אם כן מאי קא מייתי הכא ראיה משואל היא גופיה בהא תלי. ויש לומר דהכא אאידך פירוקא סמיך דאמרינן ואיבעית אימא ליסטים מזויין גזלן הוא וטוען טענת ליסטים מזויין ונמצא שהוא גנבה אינו משלם אלא קרן דלא חייבה תורה כפילא אלא בשומר שטוען טענת גנב והא לאו גנבה היא הילכך בהאי טעמא קם ליה קל וחומר ושואל חייב בגנבה ומעתה שואל הטוען טענת גנב אינו משלם כפל אלמא קרנא בלא שבועה עדיפא. ע"כ.

    אלא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר פירוש דקושיא למאן דאמר הכי ואפילו היכא דאיכא למדרש כי הכא. הריטב"א.

    ומה גנבה דקרובה לאונס משלם פירוש דגנבה קרובה לאונס משום דהוה על ידי אחרים מה שאין כן באבדה דהויא ממילא. הריטב"א.

    וזה לשון רבינו חננאל גנבה קרובה לאונס. פירוש שיתכן שאנסתו שינה וכיוצא בה אבל אבדה אם היא דבר שיש בו רוח חיים ויצא והלך ואבדה לו אוכלים וכיוצא בהן ונפלו מתוך חיקו ואבדו או שהניחן במקום שאינו בר שמירה ואבדו הרי זה קרוב לפשיעה. עד כאן. וכתבו בגליון הקשה הרב ר' שניאור ולמאן דיליף אבדה בשומר שכר בקל וחומר מנא ליה אבדה בבעלים דאי משום דאתיא בקל וחומר מגנבה שהיא כתובה בפרשה שנייה הכי נמי ידעינן פשיעה בקל וחומר מגנבה. ונראה לי דמחמת קל וחומר דרשינן לכולי עלמא אבדה מגנבה ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם כיון דמסתבר לחייב אגנבה מקל וחומר ומכל מקום קאמר שפיר לעיל ואידך מלתא דאתיא בקל וחומר וכו' דלמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם אין צריך לומר מלתא דאתיא בקל וחומר דודאי לא בחנם נכתב נאמר דברה תורה כו'.

    6 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 94b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 94, Amud Bet, about 459 words in 25 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 25 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 120 words

      Opens “אֲבָל שָׁאַל אֶת הַפָּרָה וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל…”

    2. Segment 224 words

      Opens “גְּמָ׳ מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל אֶת…”

    3. Segment 322 words

      Opens “אִיבָּעֵית אֵימָא: כְּגוֹן דְּקַיְימָא פָּרָה בַּחֲצֵרוֹ דְּשׁוֹאֵל,…”

    4. Segment 411 words

      Opens “תְּנַן הָתָם, אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִים הֵם: שׁוֹמֵר חִנָּם…”

    5. Segment 525 words

      Opens “שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע עַל הַכֹּל, וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם…”

    6. Segment 617 words

      Opens “מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה…”

    7. Segment 728 words

      Opens “בִּשְׁלָמָא שְׁלִישִׁית בְּשׁוֹאֵל – מְפוֹרָשׁ: ״וְכִי יִשְׁאַל…”

    8. Segment 819 words

      Opens “מִסְתַּבְּרָא שְׁנִיָּה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, שֶׁכֵּן חַיָּיב בִּגְנֵיבָה…”

    9. Segment 98 words

      Opens “אֲפִילּוּ הָכִי, קַרְנָא בְּלָא שְׁבוּעָה עֲדִיפָא מִכְּפֵילָא…”

    10. Segment 1010 words

      Opens “תִּדַּע, דְּהָא שׁוֹאֵל כׇּל הֲנָאָה שֶׁלּוֹ וְאֵינוֹ…”

    11. Segment 1130 words

      Opens “וְהַשּׁוֹאֵל כׇּל הֲנָאָה שֶׁלּוֹ? וְהָא בָּעֲיָא מְזוֹנֵי!…”

    12. Segment 1215 words

      Opens “נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר נִשְׁבָּעִין עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל…”

    13. Segment 1331 words

      Opens “בִּשְׁלָמָא גְּנֵיבָה, דִּכְתִיב: ״אִם גָּנוֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ…”

    14. Segment 1422 words

      Opens “הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: לָא אָמְרִינַן דִּבְּרָה תוֹרָה…”

    15. Segment 1517 words

      Opens “אָמְרִי בְּמַעְרְבָא: קַל וָחוֹמֶר; וּמָה גְּנֵיבָה שֶׁקְּרוֹבָה…”

    16. Segment 169 words

      Opens “וְאִידַּךְ, מִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וְחוֹמֶר טָרַח וְכָתַב…”

    17. Segment 1721 words

      Opens “וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל. בִּשְׁלָמָא שְׁבוּרָה וּמֵתָה,…”

    18. Segment 1823 words

      Opens “וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִשְּׁבוּרָה וּמֵתָה, מָה לִשְׁבוּרָה…”

    19. Segment 1918 words

      Opens “אֶלָּא: נֶאֶמְרָה שְׁבוּרָה וּמֵתָה בְּשׁוֹאֵל, וְנֶאֶמְרָה שְׁבוּרָה…”

    20. Segment 2011 words

      Opens “אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְשׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁכֵּן לִפְטוּר,…”

    21. Segment 2110 words

      Opens “אֶלָּא כְּרַבִּי נָתָן, דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר:…”

    22. Segment 2216 words

      Opens “הַאי ״אוֹ״ מִיבַּעְיָא לֵיהּ לְחַלֵּק. דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ…”

    23. Segment 239 words

      Opens “הָנִיחָא לְרַבִּי יוֹנָתָן. אֶלָּא לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה, מַאי…”

    24. Segment 2432 words

      Opens “דְּתַנְיָא: ״אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת…”

    25. Segment 2511 words

      Opens “רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מַשְׁמַע שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, וּמַשְׁמַע…”

    Original text

    אֲבָל שָׁאַל אֶת הַפָּרָה וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל אֶת הַבְּעָלִים, אוֹ שְׂכָרָן, וָמֵתָה – חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם״.

    But if one first borrowed the cow and only afterward borrowed the services of the owner or hired him, and the cow died, he is liable to pay the owner for the cow. This is the halakha even if the owner was working for the borrower at the time, as it is stated: “If its owner is not with him, he shall pay” (Exodus 22:13).

    גְּמָ׳ מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל אֶת הַפָּרָה, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא דְּקָתָנֵי ״עִמָּהּ״ – עִמָּהּ מַמָּשׁ. עִמָּהּ מַמָּשׁ, מִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ פָּרָה בִּמְשִׁיכָה, וּבְעָלִים בַּאֲמִירָה?

    GEMARA: From the fact that the latter clause teaches: And afterward borrowed the cow, it may be inferred that when the first clause teaches: Borrowed its owner with it, the intention is: Literally with it, i.e., at the same moment. The Gemara asks: Can you find such a case where the owner obligates himself to serve the borrower literally with it? Given that one borrows the cow through pulling the cow and contracts the services of the owner through their verbal agreement, it emerges that if they agree to both matters at the same time, one borrows the services of the owner before he borrows the cow, which is the case mentioned in the latter clause of the mishna. What, then, is the case mentioned in the first clause?

    אִיבָּעֵית אֵימָא: כְּגוֹן דְּקַיְימָא פָּרָה בַּחֲצֵרוֹ דְּשׁוֹאֵל, דְּלָא מְחַסְּרָא מְשִׁיכָה. אִיבָּעֵית אֵימָא: דַּאֲמַר לֵיהּ ״אַתְּ גּוּפָךְ לֹא תִּשָּׁאֵל עַד שְׁעַת מְשִׁיכַת פָּרָתְךָ״.

    The Gemara answers: If you wish, say that the mishna is referring to a case such as where the cow is standing in the borrower’s courtyard, which can effect acquisition of the rights to use the cow for him, so that it does not lack, i.e., there is no need for, pulling. Accordingly, both the borrowing of the owner’s services and the borrowing of his cow will take effect simultaneously upon their agreement. Alternatively, if you wish, say that the case is where the borrower says to him: You, yourself, will not be lent to me until the moment of the pulling of your cow.

    תְּנַן הָתָם, אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִים הֵם: שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל, נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר.

    § The Gemara analyses the halakhot of the four types of bailees that were delineated in the previous chapter: We learned in a mishna there (93a): There are four types of bailees: An unpaid bailee, and the borrower, a paid bailee, and the renter.

    שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע עַל הַכֹּל, וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל, נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר – נִשְׁבָּעִין עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַמֵּתָה, וּמְשַׁלְּמִים אֶת הָאֲבֵידָה וְאֶת הַגְּנֵיבָה.

    The mishna there continues: If the item was stolen, lost, or broken, or if the animal died in any manner, the halakhot with regard to them are as follows: An unpaid bailee takes an oath over every outcome; whether the item was lost, stolen, or broken, or if the animal died, the unpaid bailee must take an oath that it happened as he described, and he is then exempt from payment. And the borrower does not take an oath, but pays for every outcome, whether it was stolen or lost, even in a circumstance beyond his control. The halakhot of a paid bailee and a renter are the same: They take an oath over an injured animal, over a captured animal, and over a dead animal, attesting that the mishaps were caused by circumstances beyond their control, and they are exempt; but they must pay for loss or theft.

    מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה נֶאֶמְרָה בְּשׁוֹמֵר חִנָּם, שְׁנִיָּה – בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, שְׁלִישִׁית – בְּשׁוֹאֵל.

    The Gemara asks: From where are these matters derived? As the Sages taught in a baraita : The verses in the Torah about bailees can be divided into three passages. The first passage (Exodus 22:6–8) is stated about an unpaid bailee; the second (Exodus 22:9–12) is about a paid bailee; and the third (Exodus 22:13–14) is about a borrower.

    בִּשְׁלָמָא שְׁלִישִׁית בְּשׁוֹאֵל – מְפוֹרָשׁ: ״וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם״. אֶלָּא רִאשׁוֹנָה בְּשׁוֹמֵר חִנָּם, שְׁנִיָּה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר – אֵיפוֹךְ אֲנָא!

    The Gemara asks: Granted, it is clear that the third passage is about a borrower, as the verse explicitly states: “And when a man borrows from another, and it is injured or dies, if its owner is not with him, he shall pay” (Exodus 22:13). But with regard to the claim of the baraita that the first passage is about an unpaid bailee and the second is about a paid bailee, I could also say the reverse, as the verses do not state which type of bailee they are referring to.

    מִסְתַּבְּרָא שְׁנִיָּה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, שֶׁכֵּן חַיָּיב בִּגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה. אַדְּרַבָּה: רִאשׁוֹנָה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, שֶׁכֵּן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב!

    The Gemara justifies the claim of the baraita : Clearly a paid bailee carries a more severe level of liability than an unpaid bailee. Accordingly, it stands to reason that the second passage is about a paid bailee, as it states a stringency, that the bailee is liable even in cases of theft or loss (see Exodus 22:11). The Gemara challenges this claim: On the contrary, it stands to reason that the first passage is about a paid bailee, as it states a stringency, that the bailee pays the double payment in a case where he takes a false oath stating the claim that a thief stole the item he was safeguarding (see Exodus 22:6).

    אֲפִילּוּ הָכִי, קַרְנָא בְּלָא שְׁבוּעָה עֲדִיפָא מִכְּפֵילָא בִּשְׁבוּעָה.

    The Gemara explains: Even so, being liable to pay the principal whenever one claims the deposit was stolen, without the ability to exempt oneself by taking an oath, is a greater stringency than being liable for the double payment, as that liability is only when one takes a false oath to that effect. Otherwise, he is exempt.

    תִּדַּע, דְּהָא שׁוֹאֵל כׇּל הֲנָאָה שֶׁלּוֹ וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן.

    The Gemara adds: Know that this is so, as a borrower bears the most severe level of liability, because he is privileged. All benefit from the transaction is his, without incurring any cost to himself. And in cases of theft he pays only the principal but is never required to pay the double payment.

    וְהַשּׁוֹאֵל כׇּל הֲנָאָה שֶׁלּוֹ? וְהָא בָּעֲיָא מְזוֹנֵי! דְּקַיְימָא בַּאֲגַם. וְהָא בָּעֲיָא נְטִירָה! בְּנָטַר מָתָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לָא תֵּימָא ״כׇּל הֲנָאָה שֶׁלּוֹ״, אֶלָּא אֵימָא ״רוֹב הֲנָאָה שֶׁלּוֹ״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּשְׁאֵילַת כֵּלִים.

    The Gemara questions the proof just cited: But is it true that with regard to the borrower all benefit from the transaction is his? But doesn’t the animal require food, which the borrower must provide? The Gemara answers: The halakhot of a borrower also apply when the animal is standing in a marsh, where food is freely available. The Gemara persists: But doesn’t the animal require safeguarding? The Gemara answers: The halakhot of a borrower also apply when the borrower is a city guard and does not need to do anything additional to safeguard the animal. And if you wish, say: Do not say that all benefit is his, rather say: Most of the benefit is his, and that is sufficient reason to render him liable in all circumstances. And if you wish, say that the halakhot of a borrower apply also with regard to borrowing vessels, which do not require constant care. In any event, it is clear that a borrower is uniquely privileged and accordingly bears the most severe level of liability.

    נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר נִשְׁבָּעִין עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַמֵּתָה, וּמְשַׁלְּמִין אֶת הָאֲבֵידָה וְאֶת הַגְּנֵיבָה.

    § The mishna cited previously states: The halakhot of a paid bailee and a renter are the same: They take an oath over an injured animal, over a captured animal, and over a dead animal, attesting that the mishaps were caused by circumstances beyond their control, and they are exempt; but they must pay for loss or theft.

    בִּשְׁלָמָא גְּנֵיבָה, דִּכְתִיב: ״אִם גָּנוֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו״, אֶלָּא אֲבֵידָה מְנָא לַן? דְּתַנְיָא: ״אִם גָּנֵב יִגָּנֵב״ – אֵין לִי אֶלָּא גְּנֵיבָה, אֲבֵידָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִם גָּנוֹב יִגָּנֵב״, מִכׇּל מָקוֹם.

    The Gemara asks: Granted, a paid bailee is liable in the case of theft, as it is written: “If it is stolen from him, he must pay its owner” (Exodus 22:11). But in a case of loss, from where do we derive that a paid bailee is liable? The Gemara answers: As it is taught in a baraita : From the verse: “If it is stolen [ ganov yigganev ],” I have derived only that a paid bailee is liable if the item he is safeguarding is stolen; from where do I derive he is liable also if it is lost? The verse states: “ ganov yigganev ,” repeating the verb for emphasis. This teaches that he is liable in any case, i.e., for loss as well as theft.

    הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: לָא אָמְרִינַן דִּבְּרָה תוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: אָמְרִינַן דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

    The Gemara asks: This works out well according to the one who says: We do not say that the Torah spoke in the language of people, and so any repeated verb must serve to teach additional halakhot . But according to the one who says: We do say that the Torah spoke in the language of people, and so the use of a repeated verb is only for stylistic reasons, what can be said? From where is it derived that the bailee is liable for losing the item?

    אָמְרִי בְּמַעְרְבָא: קַל וָחוֹמֶר; וּמָה גְּנֵיבָה שֶׁקְּרוֹבָה לְאוֹנֶס – מְשַׁלֵּם, אֲבֵידָה שֶׁקְּרוֹבָה לִפְשִׁיעָה – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!

    They say in the West, Eretz Yisrael: It is derived through an a fortiori inference: If in a case of theft, which is near to being a case of circumstances beyond his control, the halakha is that the bailee pays the owner the item’s value, then in a case of loss, which is near to being a case of negligence, is it not all the more so logical that he should pay?

    וְאִידַּךְ, מִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וְחוֹמֶר טָרַח וְכָתַב לַהּ קְרָא.

    The Gemara asks: And according to the other opinion, why is there a need for a verse to teach this halakha if it can be derived from an a fortiori inference? The Gemara answers: At times, there is a matter that can be derived through an a fortiori inference, and the verse nevertheless takes the trouble and writes it explicitly.

    וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל. בִּשְׁלָמָא שְׁבוּרָה וּמֵתָה, דִּכְתִיב: ״וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת״. אֶלָּא שְׁבוּיָה בְּשׁוֹאֵל מְנָא לַן?

    § The mishna cited above states: And the borrower does not take an oath, but pays for every outcome, whether it was stolen or lost, even in a circumstance beyond his control. The Gemara asks: Granted, the bailee is liable if the animal is injured or dies, as it is written: “And if a man borrows from another and it is injured or dies… he shall pay” (Exodus 22:13). But from where do we derive the liability of a borrower when the animal is captured?

    וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִשְּׁבוּרָה וּמֵתָה, מָה לִשְׁבוּרָה וּמֵתָה – שֶׁכֵּן אוּנְסָא דְּסָלֵיק אַדַּעְתָּא הוּא. תֹּאמַר בִּשְׁבוּיָה – שֶׁכֵּן אוּנְסָא דְּלָא סָלֵיק אַדַּעְתָּא הוּא!

    And if you would say: Let us derive it from the fact the borrower is liable if the animal was injured or dies because they are all similarly cases of circumstances beyond his control, then one could counter as follows: What is notable about a case where the animal is injured or died? It is notable in that it is the type of unavoidable accident whose possibility of occurring entered one’s mind, so it is reasonable that the borrower accepted responsibility for such mishaps. Can you say the same about being captured, which is an unavoidable accident whose possibility of occurring does not enter one’s mind?

    אֶלָּא: נֶאֶמְרָה שְׁבוּרָה וּמֵתָה בְּשׁוֹאֵל, וְנֶאֶמְרָה שְׁבוּרָה וּמֵתָה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר. מָה לְהַלָּן שְׁבוּיָה עִמּוֹ, אַף כָּאן שְׁבוּיָה עִמּוֹ.

    Rather, the liability of a borrower in a case where the animal is captured is derived as follows: The cases where the animal is injured or dies are stated in the passage about a borrower, and similarly the cases where it is injured or dies are stated in the passage about a paid bailee. Just as below, i.e., in the passage in the Torah concerning a paid bailee, the case in which it is captured is included with it, as the verse there states: “If a man deliver to his neighbor a donkey, or an ox, or a sheep, or any beast, to safeguard, and it die, or be hurt, or is captured” (Exodus 22:9); so too here, with regard to a borrower, the case where it is captured is included with it.

    אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְשׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁכֵּן לִפְטוּר, תֹּאמַר בַּשּׁוֹאֵל שֶׁכֵּן לְחִיּוּב!

    The Gemara explains that this derivation can be refuted as follows: What is notable about a paid bailee? He is notable in that the cases in which the animal is injured or dies are mentioned in order to exempt him from liability. Can you say this is also true with regard to a borrower, where the cases are mentioned in order to teach that he is liable?

    אֶלָּא כְּרַבִּי נָתָן, דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: ״אוֹ״ לְרַבּוֹת שְׁבוּיָה.

    Rather, the liability of a borrower in a case where the animal is captured is derived in accordance with the statement of Rabbi Natan, as it is taught in a baraita : Rabbi Natan says: The word “or” in the phrase “injured or dies” (Exodus 22:13) serves to include the case in which the animal was captured.

    הַאי ״אוֹ״ מִיבַּעְיָא לֵיהּ לְחַלֵּק. דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: עֵד דְּמִיתַּבְרָא וּמֵתָה לָא מְחַיֵּיב, קָא מַשְׁמַע לַן.

    The Gemara asks: But this word “or” is required in order to divide the cases, as otherwise it could enter your mind to say that the bailee is not liable unless the animal is first injured and then also dies. Therefore, the term “or” is necessary to teach us that these are two separate cases.

    הָנִיחָא לְרַבִּי יוֹנָתָן. אֶלָּא לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

    The Gemara comments: This works out well according to the opinion of Rabbi Yonatan, that it is obvious that the borrower is liable even if the animal died without being injured first. Consequently, “or” is unnecessary, and so it can be used for Rabbi Natan’s derivation. But according to the opinion of Rabbi Yoshiya, what is there to say? According to his opinion, it is necessary for the Torah to state “or” in this case, to teach that the borrower is liable even if the animal dies without being injured first, and so it cannot be used for a derivation.

    דְּתַנְיָא: ״אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ״, אֵין לִי אֶלָּא אָבִיו וְאִמּוֹ. אָבִיו בְּלֹא אִמּוֹ, אִמּוֹ בְּלֹא אָבִיו, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל״. אָבִיו קִלֵּל, אִמּוֹ קִלֵּל. דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.

    The Gemara explains: As it is taught in a baraita : From the verse: “A man who curses his father and his mother shall die” (Leviticus 20:9), I have derived only that one is liable if he curses both his father and his mother. From where do I derive that if one curses his father but not his mother, or his mother but not his father, that he is liable? The continuation of the verse states: “His father and his mother he has cursed, his blood is upon him.” In the first part of the verse, the word “curses” is in proximity to “his father,” and in the last part of the verse, it is in proximity to “his mother.” This teaches that the verse is referring to both a case where he cursed only his father and a case where he cursed only his mother; this is the statement of Rabbi Yoshiya.

    רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מַשְׁמַע שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, וּמַשְׁמַע אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ –

    Rabbi Yonatan says: There is no need for this derivation, because the phrase “his father and his mother” indicates that one is liable if he curses both of them together, and it also indicates that he is liable if he curses either one of them on their own,