Commentary page
Bava Metzia 92a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Metzia 92a
Bava Metzia 92a. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 497 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ומהלך כעושה מעשה דמי ואפ"ה אי לאו משום השבת אבידה. לא אכיל:
כשהיא פורקת מהיכן אכלה כל משאה פורקין בבת אחת והולכין:
עד שתהא פורקת בהליכתה אוכלת ממשאוי שעל גבה:
מתני' ואפילו בדינר ואפילו היא שוה דינר:
לא יאכל פועל יותר על שכרו לקמן יליף מכנפשך בשכירותו שמוסר נפשו עליו לעלות באילן או במקום סכנה:
ויהא סותם את הפתח בפניו שימנעו לשוכרו למלאכתו:
גמ' אבל מלמדין אומרין לו דרך עצה הוגנת:
לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכלו לאותו אשכול:
20 more comments on this page.
Rashi on Bava Metzia 92a · Sefaria
Tosafot
אלא אימא עד שתהא פורקת דסד"א שאינה אוכלת אלא כשהיא רואה הגפן בפניה אבל כשאינה רואה שהגפן עליה או בעגלה אינה אוכלת ואע"ג דטעמא דחסימה לאו משום דחזיא ומצטערת הוא קמ"ל דלא קאי אמפני השבת אבידה דמן הדין אוכלת אלא מילתא באפי נפשיה הוא:
איבעית אימא דרב איכא בינייהו דת"ק שמזכיר פועל לית ליה דרב ואע"ג דאיסי בן יהודה איירי בעושין בסעודתן מ"מ לא מיקרו פועלים כיון שלא מדעת בעל הבית עושין:
אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו דמשעה ששכרו הוי כאילו התנה עמו ואי משל שמים הוא אוכל לא יהבינן להו שלא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל. ואין לו כח ליתן (כולם):
כן נמצא בספרים ישנים וכן נראה לגרוס לא בכנפשך קמפלגי ואי לאו כנפשך הוו מודו כ"ע דאוכל יותר מכדי שכרו דרחמנא זכה ליה ולא גרסי' דכולי עלמא משלו הוא אוכל דהא כ"ש דאי משל שמים הוא אוכל דהוה אכיל יתר מכדי שכרו אי לאו כנפשך ויש ליישב הגירסא משום דמעיקרא הוה בעי למיפשט מת"ק דמשל שמים הוא אוכל ודחה לו וחוזר ופושט מדברי חכמים דסברי משל שמים כו' וא"כ ת"ק נמי סבר הכי דבין ת"ק לחכמים ליכא אלא הא דאמרן לעיל והדוחה אומר לעולם אימא לך משלו הוא אוכל כמו שדחיתי לך למעלה:
ואי אמרת משלו הוא אוכל אמאי אין שומעין לו וא"ת דמאי פריך הא כיון דהוא אינו יכול לאכול הוה ליה כחולה שאינו יכול ליתן להם וי"ל דלא דמי לחולה דחולה אינו תאב לפירות שלפניו ולהכי לא זכי ליה רחמנא אבל נזיר דתאב זכי ליה כשאר פועל וא"ת אלא מאי משל שמים הוא אוכל א"כ אמאי נקט נזיר וי"ל דאורחא דמילתא נקט שהנזיר רגיל לומר כן לפי שאינו אוכל:
השוכר את הפועל לקצות לו כו' תימה דאם היה רוצה לאכול כך בלא קציצה היתה נגמרה מלאכתו ולא היה בכלל דייש ובשביל שחושב הוי בכלל דייש וי"ל דהכא מיירי במקום שמנהג הוא לקצות תאנים דהשתא בלא מחשבה אלא בסתמא הוי דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ועוד דין הוא שיאכל פועל ע"י מחשבתו כיון דעל ידי מחשבה זאת חשיב לא נגמרה מלאכתו לענין שאוכל ופטור:
Tosafot on Bava Metzia 92a · Sefaria
Rashba
ובחמור כשתהא פורקת ואקשינן כשתהא פורקת סלקא דעתך פירש רש"י ז"ל כשתהא פורקת מאין היא אוכלת, והלא בפעם אחת היא פורקת לגת והולכין להם. והראב"ד פירש, כשהיא פורקת כבר גמרה מלאכתה במשאוי זה ולאחר גמר מלאכה אינה אוכלת, ופריק אוכלת מן המשאוי עד שתהא פורקת אבל משפרקה לא. והקשה הוא ז"ל, אפילו כשפרקה אמאי אינה אוכלת, ומאי שנא מפועל שאוכל בחזירתו מן הגת. ותירץ דפועל כשאוכל בחזירתו מן הגת לא ממה שפורק לגת, שאותן כבר נעשית מלאכתן, ובדישו אמר רחמנא ולא אחר דישו, אלא מן הגפנים שהוא פוגע בהם בחזירתו מן הגת, שאף על פי שאין עושין עדיין בהם כיון שעתידין לבצור אותם אוכלין מהם אפילו קודם בצירה ומשום התקנה. ואני תמה, כי בודאי הא דקתני במתניתין ובחמור כשתהא פורקת מן התקנה קאמר ולא מדבר תורה, מדקתני לה בהדי תקנת השבים של פועל, ואדרבה בשלמא אי כשתהא פורקת ממש קאמר היינו דאיכא תקנה, אבל כשהיא אוכלת ממשאוי שעל גבה מדינא היא אוכלת דבר תורה. ועל כן נראה לי שלא אמרו בעושה בתלוש שהן אוכלין אלא בשעת דישה או בשעה שהפירות תלושין לפניהם כדי להטעינן ולהוליכם לגת, אבל ממשאוי שכבר טענו להוליך לגת הרי היא כאלו פרקוהו לגת דחלק בעלים וממה שטענו לצורך בעלים אינם אוכלים, והיינו דקתני אוכלים בשעה שהם חוזרים מן הגת ולא קתני ממשאוי שעל גביהם, ומפני שהחמור אינו יכול לאכול מן הגפנים המחוברים לפי שאין מלאכתו במחובר אלא בתלוש, לפיכך תקנו לו לאכול מן המשאוי שהוא נושא עדיין עליו לגת של בעל הבית, ומן התקנה הוא אוכל ולא מדבר תורה, כן נראה לי אף על פי שראיתי לרבותי ז"ל שפירשו דמן המשאוי שעל גביו אוכל דבר תורה, מה שנראה לי כתבתי. (שיטמ"ק).
דכולי עלמא משל שמים הוא אוכל והכא בכנפשך פליגי והוא הדין דהוי מצי למימר דכולי עלמא משלו הוא אוכל ובכנפשך פליגי, אלא משום דניחא ליה טפי, משום דסברת הגמרא דאין מן הראוי לומר דאגיר בדנקא ואכול זוזא. ויש ספרים דגרסי לעולם משלו הוא אוכל, כלומר איבעית אימא משלו הוא אוכל, כלומר דבין משל שמים בין משלו כדדחיה רחמנא זכי ליה, ליכא ראיה כלל דבכנפשך פליגי. (שיטמ"ק).
הא דאמרינן ומר סבר כנפשך כך נפשו של פועל. כנפשך שאתה אוכל ופטור. אף על גב דהאי דרשא לא קיימא, דהא אסיקנא (לעיל בבא מציעא פח, א) דלוקח מדאורייתא לא מחייב, אלא מה נפשך אם חסמת פטור כדאיתא לעיל (שם ע"ב), אפילו הכי שיטה דתלמודא למנקט דרשא דרגילא טפי, או דניחא למשמעותא דקרא ולא משגחינן בלישנא דוקא דהלכתא, והרבה כיוצא בזו בתלמוד. [ש"מ בשם הרמב"ן והרשב"א והר"ן].
Rashba on Bava Metzia 92a · Sefaria
Meiri
המשנה החמישית והיא גם כן מענין משניות שלפניה פועל אוכל קישות אפילו בדינר וכותבת אפילו בדינר ר' אלעזר חסמא אומר לא יאכל פועל יתר על שכרו וחכמים מתירין אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו אמר הר"ם תנא קמא סבר אין מלמדין אותו וחכמים אומרים מלמדין אותו והלכה כחכמים:
אמר המאירי אוכל פועל קישות אפילו בדינר וכותבת אפילו בדינר ר"ל ואפילו לא היתה שכירותו אלא מעט ונמצאת אכילתו מרבה משכרו מותר ור' אלעזר חסמא אומר שאסור לו לאכול ביתר על שכרו וחכמים מתירין כדעת תנא קמא אלא שמוסיפין על דבריו שמוכיחין אותו חבריו על כך שראוי לכל הרואין ללמד את האדם שלא יהא רעבתן עד שיהא סותם את הפתח בפניו שלא ימצא מי שישכרהו:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
אפילו לא נשכר פועל זה אלא לבצור אשכול אחד אוכל הפועל ממנו ויש מפרשים אוכל את כלו ואינו נראה שכרו לבצור כרמו מכיון שבצר אשכול אחד יכול להתחיל ולאכול אע"פ שלא נתן עדין לכליו של בעל הבית וגדולי המחברים נראה שפסקו בהפך:
כבר ביארנו שלא הותרה אכילה אלא לשכיר אבל שאר בני אדם הבאים במקרה אסור להם ואפילו היו מסייעים במלאכה מאליהם ומ"מ אם שאלם הוא לכך כל שכן שהם מותרים:
פועל אינו אוכל משלו ר"ל שאין אומרים תוספת שכר הוא שהוסיפה תורה עליו עד שנאמר שאם רצה ליתנו לאשתו ולבניו עושה כשאר שכירות אלא משל שמים הוא אוכל ולא מצד שכר ואם אמר תנו מה שאני ראוי לאכול לאשתי ולבני אין שומעין לו ואם היה בתענית אינו נושא לעצמו מה שהיה ראוי לאכול ואם היה נזיר אינו אומר תנו לאשתי או לבני לא זכתה תורה אלא לפועל עצמו ובשעת מלאכתו כמו שביארנו:
Meiri on Bava Metzia 92a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בגמרא לשמעתא קמיה דרב כהנא דילמא בעושין בסעודתן דעבדו ואכלו א"ל אפ"ה ניחא כו' כ"ה הגירסא ברא"ש אבל מלישנא דקאמר לשמעתתא קמיה דרב כהנא משמע דרב אשי לא קאמר אלא מלתא דרב דלעיל ונכונה גירסת כל ספרים הישנים שלפנינו לשמעתא קמיה דרב כהנא אמר לי דלמא בעושין בסעודתן דעבדו ואכלו ורב אפ"ה ניחא ליה כו' וק"ל:
שם ת"ש ר"א חסמא כו' וחכמים מתירין מאי לאו בהא קמפלגי כו' ק"ק דמדברי ת"ק ור"א חסמא נמי ה"מ לאתויי הכי מאי לאו בהא קמפלגי דבין ת"ק לחכמים ליכא אלא הא דאמרן לעיל כמ"ש גם התוס' ויש ליישב ודו"ק:
תוס' בד"ה אלא אימא כו' או בעגלה אינה אוכלת כו' עכ"ל לפירושם לעיל גבי שור במחובר היכי משכחת לה איכא למימר הכי אבל לפרש"י שם דאינה יכולה להגיע ולאכול מגפן שעל העגלה כו' ליכא לפרושי נמי הכי אלא בשהגפן עליה וק"ל:
Chidushei Halachot on Bava Metzia 92a · Sefaria
Maharam
ד"ה אלא אימא וכו' עד קמ"ל דלא קאי וכו' ט"ס הוא וצ"ל ולא קאי וכו' וקמ"ל הוא סיומא דמלתא:
Maharam on Bava Metzia 92a · Sefaria
Shita Mekubetzet
ובחמור כשתהא פורקת ואקשינן כשתהא פורקת סלקא דעתך. פירש רש"י ז"ל כשתהא פורקת מאין היא אוכלת והלא בפעם אחת היא פורקת לגת והולכין להם. והראב"ד פירש כשהיא פורקת כבר גמרה מלאכתה במשאוי זה ולאחר גמר מלאכה אינה אוכלת. ופריק אוכלת מן המשאוי עד שתהא פורקת אבל משפרקה לא. והקשה הוא ז"ל אפילו כשפרקה אמאי אינה אוכלת ומאי שנא מפועל שאוכל בחזירתו מן הגת ותירץ דפועל כשאוכל בחזירתו מן הגת לא ממה שפורק לגת שאותן כבר נעשית מלאכתן ובדישו אמר רחמנא ולא אחר דישו אלא מן הגפנים שהוא פוגע בהם בחזירתו מן הגת שאף על פי שאין עושין עדיין בהם כיון שעתידין לבצור אותם אוכלין מהם אפילו קודם בצירה ומשום התקנה. ואני תמה כי בודאי הא דקתני במתניתין ובחמור כשתהא פורקת מן התקנה קאמר ולא מדבר תורה מדקתני לה בהדי תקנת השבים של פועל ואדרבה בשלמא אי כשתהא פורקת ממש קאמר היינו דאיכא תקנה אבל כשהיא אוכלת ממשאוי שעל גבה מדינא היא אוכלת דבר תורה. ועל כן נראה לי שלא אמרו בעושה בתלוש שהן אוכלין אלא בשעת דישה או בשעה שהפירות תלושין לפניהם כדי להטעינן ולהוליכם לגת אבל ממשאוי שכבר טענו להוליך לגת הרי היא כאלו פרקוהו לגת דחלק בעלים הוא וממה שטענו לצורך בעלים אינם אוכלים והיינו דקתני אוכלים בשעה שהם חוזרים מן הגת ולא קתני ממשאוי שעל גביהם ומפני שהחמור אינו יכול לאכול מן הגפנים המחוברים לפי שאין מלאכתו במחובר אלא בתלוש לפיכך תקנו לו לאכול מן המשאוי שהוא נושא עדיין עליו לגת של בעל הבית ומן התקנה הוא אוכל ולא מדבר תורה כן נראה לי. אף על פי שראיתי לרבותי ז"ל שפירשו דמן המשאוי שעל גביו אוכל דבר תורה מה שנראה לי כתבתי. הרשב"א. וזה לשון הראב"ד ז"ל: כשתהא פורקת סלקא דעתך לאחר מלאכה הוא ובשעת מלאכה היא אוכלת לאחר גמר מלאכה לא אימא עד שתהא פורקת כלומר בעוד שהמשאוי על גבה עד שתפרק אותו אבל משפרקה לא. וקשיא לק כשפרקה אמאי אינה אוכלת ותהא כפועל שאוכל בחזירתו מן הגת ואם לא השלימה המלאכה הרי הוא כפועל שחוזר מן הגת להביא ענבים הנבצרים בכרם אל הגת. ונראה לי דהכי קא מתמה בשתהא פורקת סלקא דעתך מאי השב אבדה לבעלים איכא הרי יש בה ביטול מלאכה. אלא עד שתהא פורקת המשאוי שעל גבה שאין בה ביטול מלאכה. אי נמי בפירוקא קמא וכי אמרינן אוכלין בחזירתן מן הגת לא שיטלו ענבים מן הגת דהנהו כבר נעשית מלאכתה בדישו אמר רחמנא ולא אמר דישו אלא מן הגפנים שפוגעין בחזירתן מן הגת אף על פי שאין עושין עדיין בהן אוכלין בהן מכל מקום עליהם לבצור אותן ולבצור אותן הן שכורין. ועל כן שאלו בחמור כשתהא פורקת סלקא דעתך כי אחר שפרקה גמר מלאכה הוא למה שפרקה וכשתהא פורקת משמע ממה שהיא פורקת תנינא להא דתנו רבנן חמור וגמל אוכלין ממשאוי שעל גביהן וכו' אהאי פירוקא דפרקינן מתניתין קאי דברייתא קאמר ממשאוי שעל גביהן אוכלין אבל משפרקו אינם אוכלין ולא אתינן לסיועי ברייתא ממתניתין אלא לסיועי לההוא פירוקא דמתניתין דעד שתהא פורקת קתני והכי תנינן לה במתניתין כדפרקינן כדאמרינן בעלמא תנינא כשינויין. עד כאן. וזה לשון הר"ן: וכי תימא לישני ליה דהכא בחמור ששכרו למשאות רבות עסקינן ומשום הכי קתני דאוכלת לאחר פירוקה בין משאוי למשאוי דומיא דפועלים שאוכלים מן התקנה בהליכתם מאומן לאומן. ליכא למימר הכי דבשלמא גבי פועל איכא תקנתו של בעל הבית דכיון שאכל בהליכתו מאומן לאומן יתבייש מלאכול בשעת מלאכה אבל גבי חמור מי איכא למימר הכי. ומתרצינן אימא עד שתהא פורקת כלומר עד שתגמור לפרוק משאה לגמרי. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א כשתהא פורקת סלקא דעתך. פירש רש"י מהיכן תהא אוכלת כי כל משאה פורקין בבת אחת והולכין. ואינו מחוור. אלא הכי פירושו דהיכי אכלה כשתהא פורקת דהא לאו שעת מלאכה היא דבשלמא בפועל תקנו שיאכל בחזירתו מן הגת ובהליכתו מאומן לאומן כדי שלא יתבטל בשעת מלאכה ובבהמה ליכא לתקוני הכי דבדידה ליכא ביטול מלאכה. ופרקינן אימא צד שתהא פורקת ואפילו שתטול ממשאוי שלו ותאכל. כן פירש רבינו הגדול. ע"כ.
ובלבד שלא יטול וכו' ובלבד שלא יטול בעל החמור ביד ויאכילנה לפי שתאכל יותר מדאי ואינו מוטל חובה על השוכר אותה להשביעה אלא שלא לחסום אותה. וכמו כן בעוד שטוענין אותה אם אוכלת ממה שלפניה שאסור לחסום אותה. ה"ר יהונתן ז"ל במשנה.
ועיין למעלה בדבור המתחיל בהלכות והיא תוספתא תניא אין הפועל רשאי וכו'.
מתניתין אוכל פועל קישות ואפילו בדינר וכו'. כלומר בין בפירות האדמה בין בכותבות שהן פירות האילן שיש להן חשיבות ויקרים הרבה רשאי הוא לאכול אפילו שוה דינר ואף על פי שהוא יותר על שכרו שאינו נשכר אלא בשליש דינר. והוא הדין ליותר מדינר אם יצטרך לשובע נפשו יותר מדינר דהא כתיב כנפשך שבעך. ורבי אלעזר חסמא אומר לא יאכל יותר על שכרו דבודאי אינו משכיר עצמו במעות שהן פחות שיוכל לשבוע בהן ולא דברה תורה על מי שהוא יוצא מטבע העולם וחכמים מתירין דעל כל אדם רעבתן נמי דברה תורה. אבל מלמדין אותו אוהביו ורעיו שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו. כלומר שלא ימצא אדם שישכור אותו. ואליבא דתנא קמא אסור ללמד אותו אפילו בדרך עצה שאין לנו לעקור מה שנצטוינו מן התורה והתורה זכתה לו. ה"ר יהונתן.
גמרא אי בעית אימא דרב אסי איכא בינייהו. פירש רש"י ז"ל דתנא קמא אית ליה דרב אסי דסתמא קתני פועל אוכל קישות ואפילו מדינר ואפילו אין שם אלא הוא ואתא רבי אלעזר חסמא למימר שאינו אוכל יותר משכרו אפילו יש שם הרבה ואתו רבנן לטפויי על דרבי אלעזר שאוכל פועל יותר על שכרו ומיהו דוקא כשיש שם הרבה ולית ליה דרב אסי ואף על גב דתנא בתרא לטפויי קאתי הכא רבנן אדרבי אלעזר קיימי והא מיטפו עליה. ואחרים פירשו בהפך דתנא קמא לית ליה דרב אסי דמדלא קתני אלא שאוכל קישות אפילו בדינר מכלל דלית ליה רבותא אחריתי אלא הא דאוכל אפילו בדינר דאי לא כי היכי דקתני האי אפילו הוה ליה למתני אידך אפילו דרב אסי אלא ודאי לית ליה. ורבי אלעזר פליג ואמר דאפילו יש שם לא יאכל אלא כדי שכרו. וחכמים מתירים אפילו כדרב אסי ואפילו יותר על שכרו וזה יותר נכון. ולכלהו פירושי מסתברא דהלכתא כרב אסי כיון דליכא אמורא דפליג עליה בין דקאי כתנא קמא ובין דקאי כרבנן. ותמה על הריא"ף שדחה דברי רב אסי. ויש אומרים לפי דבריו דכיון דרב אסי עבדא מימרא ולא נקטה לדברי חכמים או לדברי תנא קמא מכלל דאיהו סבירא ליה דהא דברי הכל היא וכיון דתלמודא סבר דפליגי בה תנאי ואוקמוה דלא כסתם מתניתין לפום פירושא בתרא מכלל דסבירי להו דליתא לדרב אסי ואין כל זה מספיק. הריטב"א.
וזה לשון הראב"ד איכא בינייהו דרב אסי וכו'. ורבנן בתראי לית להו דרב אסי מדקאמר אבל מלמדין אלמא מדוחק הן מתירין. עד כאן. ורבינו חננאל פירש כפירוש רש"י וזה לשונו: תנא קמא אית ליה דרב אסי אבל חכמים נהי דמתירין לותר משכרו אבל הכל לא. עד כאן לשונו.
איבעית אימא איכא בינייהו הא דרב דאמר מצאתי מגלת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה איסי בן יהודה אומר וכו'. בביאת כל אדם הכתוב מדבר. ואוקימנא בפועלים העושין בסעודתן תנא קמא דתני פועל סתם איכא למימר דאית ליה הא דאיסי בן יהודה דפועלין בסעודתן נמי מיקרי. אבל חכמים דבהדיא תנו דאוכל פועל יתר משכרו הני מילי פועל בשכר אבל פועל בלא שכר לא. רבינו חננאל. ועיין בפסקי הרא"ש. וזה לשון הראב"ד: איכא בינייהו דרב דאמר משמיה דאיסי בביאת כל אדם הכתוב מדבר ורבנן בתראי לית להו דאיסי מהאי טעמא דפרישנא. עד כאן. ושניהם פירשו שלא כפירוש רש"י. אבל תלמיד הר"ף כתב כפירוש רש"י וזה לשונו: דרב איכא בינייהו שתנא קמא שמזכיר פועל לית ליה דרב דלהכי מזכיר פועל במילתיה לאשמועינן דדוקא פועל אבל אחרים לא. ואף על גב דאיסי מיירי בשעושין בסעודתן מכל מקום כיון דאינם פועלים מדעת בעלים אלא מדעת עצמן שלא מדעת בעל הבית עושין ואוכלין לא קרי להו פועלים. לרבנן בתראי דלא מדכרי פועל במילתייהו אית להו דאיסי והכי קאמר וחכמים מתירין לאכול יותר מכדי שכרן דהא אפילו לאו שכיר נמי אכיל. עד כאן.
6 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Bava Metzia 92a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Bava Metzia, daf 92, Amud Aleph, about 497 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 14 words
Opens “וּמְהַלֵּךְ כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה דָּמֵי.…”
- Segment 226 words
Opens “וּבַחֲמוֹר כְּשֶׁהִיא פּוֹרֶקֶת. כְּשֶׁהִיא פּוֹרֶקֶת מֵהֵיכָן אָכְלָה!…”
- Segment 333 words
Opens “מַתְנִי׳ אוֹכֵל פּוֹעֵל קִישּׁוּת אֲפִילּוּ בְּדִינָר, כּוֹתֶבֶת…”
- Segment 418 words
Opens “גְּמָ׳ חֲכָמִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ…”
- Segment 529 words
Opens “אִיבָּעֵית אֵימָא: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַב אַסִּי. דְּאָמַר…”
- Segment 628 words
Opens “וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הָךְ קַמַּיְיתָא – מִשּׁוּם…”
- Segment 717 words
Opens “וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא – דְּאֶפְשָׁר לְקַיּוֹמֵי לְבַסּוֹף,…”
- Segment 829 words
Opens “אִיבָּעֵית אֵימָא: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַב. דְּאָמַר רַב:…”
- Segment 98 words
Opens “וְאָמַר רַב: לָא שְׁבַק אִיסִי חַיֵּי לְכׇל…”
- Segment 1032 words
Opens “אָמַר רַב אָשֵׁי, אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב…”
- Segment 1111 words
Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ: פּוֹעֵל מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל, אוֹ…”
- Segment 1235 words
Opens “לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּאָמַר: תְּנוּ לְאִשְׁתִּי וּבָנַי.…”
- Segment 1347 words
Opens “תָּא שְׁמַע: אוֹכֵל פּוֹעֵל קִישּׁוּת וַאֲפִילּוּ בְּדִינָר,…”
- Segment 1429 words
Opens “תָּא שְׁמַע, רַבִּי אֶלְעָזָר חַסָּמָא אוֹמֵר: לֹא…”
- Segment 1516 words
Opens “לָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל, וְהָכָא…”
- Segment 1615 words
Opens “וּמָר סָבַר כְּנַפְשְׁךָ: מָה נַפְשְׁךָ, אִם חָסַמְתָּ…”
- Segment 1732 words
Opens “תָּא שְׁמַע: נָזִיר שֶׁאָמַר ״תְּנוּ לְאִשְׁתִּי וּבָנַי״…”
- Segment 1833 words
Opens “תָּא שְׁמַע: פּוֹעֵל שֶׁאָמַר ״תְּנוּ לְאִשְׁתִּי וּבָנַי״…”
- Segment 1934 words
Opens “תָּא שְׁמַע: מִנַּיִן לְפוֹעֵל שֶׁאָמַר ״תְּנוּ לְאִשְׁתִּי…”
- Segment 2014 words
Opens “אִין הָכִי נָמֵי, וְאַיְּידֵי דְּקָתָנֵי לַהּ בִּלְשׁוֹן…”
- Segment 217 words
Opens “תָּא שְׁמַע: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לְקַצּוֹת בִּתְאֵנִים…”
Sages named on this page
- Issi [Joseph] ben Judah · Third generation of Tannaim
Issi ben Judah was a Tanna from Babel, considered a student of Rabbi Akiva's disciples.
Source: Bava Metzia 92a · Segment 8 — “…חִיָּיא, וְכָתוּב בָּהּ: אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: ״כִּי תָבֹא…”
Original text
וּמְהַלֵּךְ כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה דָּמֵי.
but a worker who was walking is considered like one who was performing his labor. Yet, since one who was performing labor on this vine may not eat from another vine, he would not be entitled to eat while walking if not for the ordinance of the Sages.
וּבַחֲמוֹר כְּשֶׁהִיא פּוֹרֶקֶת. כְּשֶׁהִיא פּוֹרֶקֶת מֵהֵיכָן אָכְלָה! אֵימָא עַד שֶׁתְּהֵא פּוֹרֶקֶת. תְּנֵינָא לְהָא, דְּתָנוּ רַבָּנַן: חֲמוֹר וְגָמָל אוֹכְלִים מִמַּשּׂאוֹי שֶׁעַל גַּבֵּיהֶן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִטּוֹל בְּיָדוֹ וְיַאֲכִילֵם.
§ The mishna teaches: And with regard to a donkey, it is permitted to eat when it is being unloaded. The Gemara is puzzled by this statement: From where can it eat when it is being unloaded? Since the load is being removed from the animal at the time, how can the donkey eat from it? Rather, you should say: It may eat until it is unloaded. As long as it is bearing its load the donkey may eat from the food on its back. The Gemara comments: We learn in the mishna that which the Sages taught explicitly in a baraita : A donkey and a camel may eat from the load on their backs, provided that the owner of the animal does not take some of the food in his hand and feed them.
מַתְנִי׳ אוֹכֵל פּוֹעֵל קִישּׁוּת אֲפִילּוּ בְּדִינָר, כּוֹתֶבֶת וַאֲפִילּוּ בְּדִינָר. רַבִּי אֶלְעָזָר חַסָּמָא אוֹמֵר: לֹא יֹאכַל פּוֹעֵל יָתֵר עַל שְׂכָרוֹ, וַחֲכָמִים מַתִּירִין. אֲבָל מְלַמְּדִין אֶת הָאָדָם שֶׁלֹּא יְהֵא רַעַבְתָן וִיהֵא סוֹתֵם אֶת הַפֶּתַח בְּפָנָיו.
MISHNA: A laborer may eat cucumbers while he works, and this is the halakha even if the amount he eats is equal in value to a dinar; or he may eat dates, and this is the halakha even if the amount he eats is equal in value to a dinar. Rabbi Elazar Ḥisma says: A laborer may not eat more than the value of his wages, but the Rabbis permit it, according to the strict letter of the law. But one teaches a person not to be a glutton and thereby close the opening to other job offers in his face. When people hear of his greed they will be reluctant to hire him.
גְּמָ׳ חֲכָמִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אֲבָל מְלַמְּדִין: לְתַנָּא קַמָּא לֵית לֵיהּ ״מְלַמְּדִין״. לְרַבָּנַן אִית לְהוּ ״מְלַמְּדִין״.
GEMARA: The Gemara asks: The statement of the Rabbis is identical to the statement of the first tanna . A mishna would not repeat the exact same opinion. The Gemara explains: The practical difference between them concerns the statement: But one teaches a person not to be a glutton. According to the first tanna , he does not accept the notion that one teaches a person not to be a glutton. According to the Rabbis, they do accept this principle that one teaches a person not to be a glutton.
אִיבָּעֵית אֵימָא: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַב אַסִּי. דְּאָמַר רַב אַסִּי: אֲפִילּוּ לֹא שְׂכָרוֹ אֶלָּא לִבְצוֹר אֶשְׁכּוֹל אֶחָד – אוֹכְלוֹ. וְאָמַר רַב אַסִּי: אֲפִילּוּ לֹא בָּצַר אֶלָּא אֶשְׁכּוֹל אֶחָד – אוֹכְלוֹ.
If you wish, say instead that the practical difference between them concerns a halakha taught by Rav Asi. As Rav Asi says: Even if he hired him to harvest only one cluster, the laborer may eat. And Rav Asi further said: Even if he harvested only one cluster, he may eat it.
וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הָךְ קַמַּיְיתָא – מִשּׁוּם דְּלָא אִיכָּא לְמִיתַּב לְכֵלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא לְמִיתַּב לְכֵלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – אֵימָא לִיתֵּב בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר לֵיכוֹל.
The Gemara comments: And it was necessary for Rav Asi to state both of these halakhot , despite their apparent similarity. As, had he taught us only this first one, one might have thought that he may eat because there is no other food to place in the homeowner’s vessels, as he was hired to harvest only a single cluster. The Torah permits him to eat, and if he is not allowed to eat that cluster, what else is there for him to eat? But if there is produce left over to place in the homeowner’s vessels, as in the second case, one might say that he should first place some in the vessels and then eat.
וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא – דְּאֶפְשָׁר לְקַיּוֹמֵי לְבַסּוֹף, אֲבָל הָכָא דְּלָא אֶפְשָׁר לְקַיּוֹמֵי לְבַסּוֹף – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.
And had Rav Asi taught us only this second case, one might have said that the reason he may eat is that ultimately it is possible to fulfill the requirement to place produce in the owner’s vessels, i.e., he can eat and still perform the task. But in a situation where ultimately it is not possible to fulfill his task, since if he were to eat the only cluster he was hired to harvest there would be nothing left for him to do, one might say that he may not eat. Therefore, both halakhot are necessary.
אִיבָּעֵית אֵימָא: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַב. דְּאָמַר רַב: מָצָאתִי מְגִילַּת סְתָרִים בֵּי רַבִּי חִיָּיא, וְכָתוּב בָּהּ: אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: ״כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ״ – בְּבִיאַת כׇּל אָדָם הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
The Gemara returns to the dispute of the mishna: If you wish, say that the practical difference between the opinions of the first tanna and the Rabbis concerns a halakha taught by Rav. As Rav says: I found a concealed scroll, a document that lists halakhot in shortened form so that they will not be forgotten. Rav discovered this document in Rabbi Ḥiyya’s house, and it was written in it: Isi ben Yehuda says that with regard to the verse: “When you come into your neighbor’s vineyard then you may eat grapes until you have enough at your own pleasure” (Deuteronomy 23:25), the verse is speaking of the entry of any person who passes alongside a vineyard, not only a laborer.
וְאָמַר רַב: לָא שְׁבַק אִיסִי חַיֵּי לְכׇל בְּרִיָּה.
And Rav said in response: Isi has not left any livelihood for any entity, as many people might pass by and consume all the fruit of one’s vineyard. The first tanna agrees with Rav, while the Rabbis accept Isi ben Yehuda’s opinion that by right even one who is not a laborer may eat.
אָמַר רַב אָשֵׁי, אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: דִּלְמָא בְּעוֹשִׂין בִּסְעוּדָּתָם, דְּעָבְדוּ וְאָכְלוּ? אָמַר לִי: אֲפִילּוּ הָכִי, נִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ (לְאוֹגַר אָגוֹרֵי) [דְּנוֹגַר אֲגִירֵי] וְנִיקְטְפֵיהּ לְפַרְדֵּיסֵיהּ, וְלָא נֵיתוֹ כּוּלֵּי עָלְמָא (וְאָכְלוּ לֵיהּ).
Rav Ashi said: I stated this halakha before Rav Kahana, and I suggested that perhaps Isi ben Yehuda was referring to laborers who perform labor for their meal; that is, they voluntarily enter his vineyard to perform labor and eat. In other words, Isi ben Yehuda did not mean that anyone may help themselves to produce. Rather, if one chooses to perform labor in the vineyard of another, he may eat from his grapes even if he was not hired by the owner. Rav Kahana said to me: Even so, a person prefers to hire laborers to pluck the fruit of his orchard, rather than have everyone come and eat it, as he fears that people he did not hire might not perform the work properly.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: פּוֹעֵל מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל, אוֹ מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל?
§ A dilemma was raised before the Sages: In the case of a laborer who eats while performing labor, does he eat from his own property, i.e., is the food he eats in addition to his wages and therefore considered his private property, or does he eat from the property of Heaven? In other words, perhaps the Torah granted him the right to eat the food with which he works as a special privilege, but it does not belong to him.
לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּאָמַר: תְּנוּ לְאִשְׁתִּי וּבָנַי. אִי אָמְרַתְּ: מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל – יָהֲבִינַן לְהוּ, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל – לְדִידֵיהּ זַכִּי לֵיהּ רַחֲמָנָא, לְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו – לָא זַכִּי לְהוּ רַחֲמָנָא, מַאי?
The Gemara asks: What is the practical difference raised by this dilemma? The Gemara answers: The difference is in a case where he says: I myself will not eat, but I will give the produce to my wife and children in my stead. If you say that he eats from his own property, we give them the food, as it belongs to him, but if you say that he eats from the property of Heaven, the Merciful One entitles the laborer himself to eat, but the Merciful One does not entitle his wife and children to do so. What, then, is the halakha ?
תָּא שְׁמַע: אוֹכֵל פּוֹעֵל קִישּׁוּת וַאֲפִילּוּ בְּדִינָר, כּוֹתֶבֶת וַאֲפִילּוּ בְּדִינָר. אִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל – אֲגִיר בְּדַנְקָא אָכֵיל בְּזוּזָא?! וְאֶלָּא מַאי – מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל, סוֹף סוֹף אֲגִיר בְּדַנְקָא אָכֵיל בְּזוּזָא! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר – רַחֲמָנָא זַכִּי לֵיהּ, הָכָא נָמֵי רַחֲמָנָא זַכִּי לֵיהּ.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna: A laborer may eat cucumbers, and this is the halakha even if the amount he eats is equal in value to a dinar; or he may eat dates, and this is the halakha even if the amount he eats is equal in value to a dinar. If you say that he eats from his own property, is it possible that he was hired for one-sixth of a dinar and yet he may eat an amount worth a whole dinar? Would the Torah have granted him ownership over such a large sum relative to his wages? The Gemara refutes this argument: Rather, what then will you say? Will you say that he eats from the property of Heaven? Ultimately, in that case too he was hired for one-sixth of a dinar and yet in practice he may eat an amount worth a dinar. Rather, what have you to say? That the Merciful One entitles him to eat more than his wages. Here too, one can likewise say that the Merciful One entitles him to possess more than his wages.
תָּא שְׁמַע, רַבִּי אֶלְעָזָר חַסָּמָא אוֹמֵר: לֹא יֹאכַל פּוֹעֵל יוֹתֵר עַל שְׂכָרוֹ, וַחֲכָמִים מַתִּירִין. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל, וּמָר סָבַר מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל.
The Gemara offers another suggestion: Come and hear a proof from another statement from the mishna: Rabbi Elazar Ḥisma says: A laborer may not eat more than the value of his wages, but the Rabbis permit it. What, is it not the case that they disagree with regard to this: That one Sage, Rabbi Elazar Ḥisma, holds that he eats from his own property, and therefore he may not eat an amount worth more than he earns, and one Sage, the Rabbis, holds that he eats from the property of Heaven?
לָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל, וְהָכָא ״בִּכְנַפְשְׁךָ״ קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: כְּנַפְשְׁךָ בִּדְבַר שֶׁמּוֹסֵר נַפְשׁוֹ עָלָיו,
The Gemara rejects this suggestion: No; it is possible that everyone agrees that he eats from his own property, and here they disagree with regard to the meaning of a term in the verse: “When you come into your neighbor’s vineyard, then you may eat grapes until you have enough at your own pleasure [ kenafshekha ]” (Deuteronomy 23:25). One Sage, Rabbi Elazar, holds that “at your own pleasure [ kenafshekha ],” which literally means: In accordance with your soul, is referring to a matter for which he hands over his soul, i.e., the laborer acquires the fruit by virtue of the risks he accepts upon himself as part of his work.
וּמָר סָבַר כְּנַפְשְׁךָ: מָה נַפְשְׁךָ, אִם חָסַמְתָּ – פָּטוּר, אַף פּוֹעֵל אִם חָסַמְתָּ – פָּטוּר.
And one Sage, the Rabbis, holds that the term “ kenafshekha ” means: Like your own person. Just as with regard to your own person, i.e., the owner, if you muzzled yourself, you are exempt, as you yourself do not have to eat, so too, with regard to a laborer, if you muzzled him, i.e., you did not allow him to eat, you are exempt. This indicates that there are cases in which a worker is not entitled to eat.
תָּא שְׁמַע: נָזִיר שֶׁאָמַר ״תְּנוּ לְאִשְׁתִּי וּבָנַי״ – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל – אַמַּאי אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ? הָתָם, מִשּׁוּם ״לָךְ לָךְ״ אָמְרִין נְזִירָא: ״סְחוֹר סְחוֹר לְכַרְמָא לָא תִּקְרַב״.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita : If a nazirite who is working in a vineyard says: Give the grapes to my wife and my children, as he is prohibited from eating them himself, they do not listen to him. But if you say that a laborer eats from his own property, why should they not listen to him? The Gemara answers: There, the reason is different, due to the well-known proverb concerning a nazirite: Go, go, we say to a nazirite, go round, go round; do not approach a vineyard. It is prohibited for a nazirite to eat any of the products of the vine. To keep a nazirite away from temptation, the Sages attempt to deter him from accepting work in a vineyard by not allowing him to give the fruit to his family. Consequently, this halakha is due to the concern about a possible transgression and has nothing to do with the rights of a laborer.
תָּא שְׁמַע: פּוֹעֵל שֶׁאָמַר ״תְּנוּ לְאִשְׁתִּי וּבָנַי״ – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל – אַמַּאי אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ? מַאי פּוֹעֵל – נָזִיר. וְהָתַנְיָא ״נָזִיר״, וְהָתַנְיָא ״פּוֹעֵל״! מִידֵּי גַּבֵּי הֲדָדֵי תַּנְיָין?
Come and hear a proof from a baraita : With regard to a laborer who said: Give the produce to my wife and my children, they do not listen to him. But if you say that he eats from his own property, why should they not listen to him? The Gemara refutes this argument: In this particular context, what is the meaning of a laborer? It means a nazirite laborer. The Gemara questions this response: But isn’t it taught in one baraita concerning the case of a nazirite, and isn’t it taught in another baraita concerning the case of a laborer? Apparently, these are two different halakhot . The Gemara rejects this suggestion: Were these baraitot taught alongside one another, such that one can deduce a halakha from the change in wording? These are two separate baraitot , and therefore no inference can be drawn from the difference in terminology, and both may be referring to a nazirite laborer.
תָּא שְׁמַע: מִנַּיִן לְפוֹעֵל שֶׁאָמַר ״תְּנוּ לְאִשְׁתִּי וּבָנַי״ שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן״. וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי נָזִיר, אִי הָכִי מִשּׁוּם ״אֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִּתֵּן״, מִשּׁוּם ״לָךְ לָךְ״ אָמְרִין נְזִירָא הוּא!
The Gemara suggests: Come and hear proof from another baraita : From where is it derived with regard to a laborer who said: Give the produce to my wife and my children, that they do not listen to him? As it is stated: “But you shall not put any in your vessel” (Deuteronomy 23:25). And if you would say that so too, this is referring to a nazirite, if so, the reason is not due to the verse: “But you shall not put any in your vessel”; rather, it is due to the principle: Go, go, we say to a nazirite, do not approach a vineyard.
אִין הָכִי נָמֵי, וְאַיְּידֵי דְּקָתָנֵי לַהּ בִּלְשׁוֹן פּוֹעֵל – קָא נָסֵיב לֵהּ קְרָא דְּפוֹעֵל.
The Gemara refutes this proof: Yes, it is indeed so. This baraita is discussing a nazirite, and since it teaches the halakha by utilizing the language of a laborer, without specifying that he is a nazirite, it cites the verse that is stated with regard to a laborer. In fact, the actual source for the halakha is a decree due to naziriteship, while the practice is permitted to any other laborer.
תָּא שְׁמַע: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לְקַצּוֹת בִּתְאֵנִים
The Gemara suggests: Come and hear a proof from a mishna ( Ma’asrot 2:7): With regard to one who hires a laborer to prepare figs for drying,