Bava Metzia 89b

אכשורי גברא להכין עצמו לאכילה מרובה לא מיבעיא לן שהרי לא אסרה עליו תורה והאי לאו כענבים ודבר אחר דמי דהתם גבי ענבים אכשורי פירא הוא:

פועלין אוכלין ענבים כל אכילתן משהין עד שמגיעין לראש אומניות שהן בגלוי והשמש מכה אותן וממתקן:

ראשי אומניות ראשי שורות הכרם בלשון ארמי אוציית"א ובלע"ז אורמ"ן:

התם משום ביטול מלאכה שמבטל עצמו כשמהבהב:

דאיכא אשתו ובניו שלא נשכרו אצל בעל הבית ומהבהבין לו:

ולא יכמור יחמם שמטמינם בעפר חם:

ולא יפריך בלציי"ר בלע"ז כמו שעושין לתפוחים:

על יד מיד ליד:

קוצץ אחת אחת אוכל פירש בקונטרס קצץ עם בעה"ב על מנת שיאכל דהשתא הוי כעין מקח נראה לר"ת דלפי' קאי ארישא אשכרו לעדור דאי אשכרו לקצור למה יתנה בחנם כיון דמן התורה אוכל וקציצה נמי אמאי מהניא שלא יאכל שתים שתים כיון דעל חנם הוא קוצץ וקשה קצת דמאי פריך כיון דקצץ כל מאי דבעי לאכול למה פשוט לו כל כך שיוכל לאכול במלח משום דקצץ הא לא פירש לאכול במלח ואיצטריך לקצוץ דמדינא לא הוה אכיל כלל כיון ששכרו לעדור ור"ח פירש קצץ שהתנה שלא לאכול אלא עשר פירות או עשרים והשתא פריך שפיר במאי דבעי יאכלם:

שתים שתים לא יאכל דמקח קובע בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר וכי תלש שתים ביחד חשיבי גורן כדיליף בסמוך שהלוקח לא יעשה גורן אחר:

בארץ קבעא ספיתא וההיא דלעיל דקתני לא יספות מיירי בארץ וא"ת ואמאי לא מוקי לה ההיא דלא יספות משום ענבים ודבר אחר כדאמר מעיקרא וההיא דספת במלח קאי אסיפא ומיירי בין בארץ בין בחוצה לארץ וקמ"ל דלא קבעא ספיתא והשתא לא תקשי ליה הא דפריך אדאביי וי"ל דאי לאו דאשמועינן בשום מקום דספיתא קבעא לא הוי אשמעינן שום חידוש ההיא ברייתא דסופת ולהכי מוקי לההיא דלא יספות בארץ משום דספיתא קבעא והשתא קמ"ל ההיא דסופת דאע"ג דבארץ קבעא בחו"ל לא קבעא:

ותרתי מנלן דקבעא ספיתא מקח נמי קבעא בתרתי כדאמר לעיל אלא משום דבספיתא קיימינן נקט ספיתא:

כי קבצם כעמיר גורנה אסמכתא היא:

המרכסות בתבואה לא לעשות לחם מיירי דהיכא דשייכא חלה לא אזלינן בתר גמר מלאכה למעשר אלא בתבואה לעשות קליות או שתית מיירי:

כבר ביארנו שהפועל אסור לו לאכול הפירות עם דבר אחר להכשיר אכילתן כדי להוסיף בהן מעתה אף הוא אסור להבהב את השבלים באור כדי להכשיר אכילתן ולא סוף דבר שהוא עצמו אסור בכך שהרי מצטרף בו בטול מלאכה אלא אף להבהב על ידי אשתו ובניו אסור קמה כמות שהיא ענבים כמות שהם ואין לו להכשירן כדי להוסיף בהם מעתה אם הם פירות שאדם רגיל לחממם בעפר חם או ברמץ לא יעשה כן וכן יראה לי שאין לו לקלף באפרסקין וכיוצא בהם מדברים שאכילתן אף בקליפתם אלא שכשהוא קולפם הם מוכשרים יותר ואפילו על ידי אשתו ובניו אסור ואמרו בירושלמי ואכלת ענבים שלא יקלוף בתאנים ולא ימצמץ בענבים הא כל שאין שם הכשר פרי מותר כל שאין שם בטול מלאכה כגון על ידי אשתו ובניו מעתה מלילות מפרכן הוא ביד אבל לא על גבי סלע כדי להרבות בפירוך שהרי יש כאן בטול מלאכה ועל ידי אשתו ובניו מיהא מותר וכן יראה לי בפצוע אגוזים ולוזים וכיוצא בדברים אלו ומ"מ יש פוסקים להתיר בהבהוב ואף ספיתה במלח באחת אחת כמו שיתבאר ומ"מ גדולי הפוסקים והמחברים פסקו בה להחמיר והוא שאמרו אכשורי פירי אסור ומ"מ כל שרצה להכין עצמו לאכילה מרובה רשאי והוא שאמרו אכשורי גברא שרי כיצד רשאי הוא לאכול פתו בציר ולאכול דברים המרבים בצמא כדי שירבה באכילת ענבים ואף בעל הבית רשאי להשקות את הפועלים יין כדי שלא יאכלו ענבים הרבה:

מן התורה לא היה להם לפועלים לאכול אלא בשעה שעסוקים במלאכתן אבל תקנו חכמים שיהו אוכלין בראשי אומניות שלהם ר"ל ראשי שורות הכרם כשהשלימו בצירת שורה אחת קודם שיחזור לראש השורה האחרת נוח לו לבעל הבית שיהא עושה כן כדי שלא יתבטל בחצי שורה וכל אלו שאמרו שהפועל אסור אם נטל רשות מבעל הבית מותר אע"פ שלא התנה בשעת השכירות:

השוכר את הפועל לעדור ולקשקש תחת הזיתים אסור לאכול שהרי אינו עושה מלאכה בגוף הפרי פועל שקצץ לו בעל הבית והתנה עמו שעור האכילה הרי זה אוכל אותו שעור בפת או במלח או בכל דבר שירצה ומ"מ יש כאן טענה מצד אחר והוא שהמלח קובע למעשר כמו שביארנו במס' יום טוב ומעתה כשהוא בא לספות במלח ר"ל לטבול במלח סופת אחת אחת שאין באחת אחת קבע למעשר אבל שתים שתים אינו סופת שיש כאן קבע ואף בלא ספיתה במלח מכיון שקצץ הרי הוא כעין מקח שהוא קובע ולא יאכל אלא אחת אחת מעתה קציצה בין בספיתה בין שלא בספיתה אחת אחת אין כאן קציצה ולא ספיתה אוכל כמה שרצה אף שתים שתים ספיתה בלא קציצה אף באחת אחת אסור מתורת אכשורי פירא:

ויש פוסקין שאף בלא קציצה הותרה ספיתה באחת אחת ולא נאסרה אצלם ספיתה במלח מתורת אכשורי פירא אלא מתורת קבע וכל אחת אחת מותר וכן יראה ממסקנת סוגיא זו אלא שהמחמירים מפרשים אותה בנטל רשות מבעל הבית ושמא תאמר ומאחר שהמקח והמלח קובעים היאך הותרה אפילו אחת אחת תדע שהמקח הגמור וכבישה במלח הוא שקובעים לגמרי אבל הקציצה אינו מקח גמור ולא הספיתה כבישה גמורה אלא כעין מקח וכעין כבישה אחת אחת מיהא מותר ושמא תאמר לדעת אלו שלא אסרו ספיתת מלח מטעם אכשורי פירי אלא מקביעת מעשר והיאך הספיתה קובעת כלל אף לשתים שתים והלא אמרו במסכת מעשרות המולח חייב המטבל בשדה פטור פירשו בה שהספיתה יתרה מן הטבול:

קציצה זו כבר ביארנוה שקצץ עם הבעלים על שיעור מה שיאכל ויש מפרשים בה בדברים שאין הפועל אוכל בהם שקצץ לו ר"ל שהתנה עמו לאכול והראיה שהרי על השוכר לעדור ולקשקש היא באה ואין זה ראיה שהרי היא באה גם כן על שכרו למסוק וללקט ובזו דינה שבלא ספיתה אוכל אחת אחת והספיתה לדעת האוסר אסור אף באחת אחת ולדעת המתיר מותר באחת אחת:

בא"ד וסבר השתא בפועלין שאין יכולין לאכול אלא ע"י כו' עכ"ל ר"ל השתא לפי' ר"ת ולאפוקי לפרש"י וק"ל:

בד"ה קצץ אחת כו' דאי אשכרו לקצור למה יתנה כו' וק"ק כו' דמדינא לא הוה אכיל כלל כיון ששכרו לעדור כו' עכ"ל ודאי דכן הוא למאי דקאמר אלא לאו ארישא דספת אע"פ שלא קצץ וקאי אשכרו לקצור דמדינא אכיל וספית וא"כ קצץ ע"כ לא קאי אשכרו לקצור דלמה יתנה בחנם כיון דמדינא אוכל וסופת בלא קציצה אבל קשה לי מאי קשיא להו למאי דקאמר אילימא אסיפא כו' למה פשוט לו כ"כ כו' דאימא מה"ט למאי דקאמר אילימא אסיפא כו' ואינו סופת בלא קציצה אפילו היכא דמדינא אכיל כגון בשכרו לקצור ה"נ מה"ט דשכרו לעדור אינו סופת אפילו בקוצץ דהא אצטריך לקצוץ משום אכילה גופה וא"כ ע"כ קצץ לא קאי אלא אשכרו לקצור דכיון דמשום אכילה לא הוה לקצוץ דמדינא אכיל נימא דמשום ספיתא קצץ והשתא פריך שפיר כל מאי דבעי ליכול כיון דקצץ ודו"ק:

בד"ה בארץ קבעה כו' וקמ"ל דלא קבעה ספיתא כו' עכ"ל דלפי' ר"ת לעיל לא מצי לאוקמא הך בתרייתא בפשיטות ובראוין לאכילה דפשיטא הוא דשרי ולא אצטריך ליה למיתני אלא לאשמועינן דלא קבעא ספיתא ומיהו לשיטת ר"ת לא הוו צריכי למימר דסופת במלח קאי אסיפא כו' דברישא בלא קציצה נמי ניחא דסופת בראוין לאכילה ואשמועינן דלא קבעה למעשר אלא לשיטת רש"י דלעיל הוצרכו למימר דספת קאי אסיפא ודו"ק:

ובפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית ולא יספות במלח ויאכל. כלומר ואפילו נטלו רשות משום מעשר קאמר דספיתה קובעת למעשר. וכתב הראב"ד וכי ספיתה יותר היא קובעת מאכילתן עם הפת ואין קביעות מעשר קובע אותו. ופירש דהכי קאמר בפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית משום ענבים ודבר אחר אבל בשנטלו רשות מעשרין ואוכלין דהואיל ונטלו רשות שלהן הן ומעשרין ואוכלין ודקאמר ולא יספות במלח ויאכל עד שיטול רשות ויעשר קאמר. ואני תמה אם אכילה בפת קובעת למעשר למה לי למעט ענבים ודבר אחר תיפוק ליה שהוקבע למעשר וכבר נתמעט מדיש כל שנגמרה מלאכתו למעשר. ויש לומר דקביעותא זה אינו תורה דבעינן כעין מקח. ועוד יש לומר שאפילו היתה אכילתו בפת קובעת למעשר אי לאו דמיעט הכתוב מענבים ולא ענבים ודבר אחר היה מותר לעשר ולאכול דדיש לא ממעט אלא כל שנגמרה מלאכת בעל הבית למעשר קודם אכילת פועל וזה נראה לי עיקר דספיתה נראה שקובעת אפילו דאורייתא כן נראה לי. הרשב"א.

קצץ אחת אחת אוכל פירשה רש"י אשכרו למסוק שכרו ללקט דסליק מינה ואף על פי שזכתה לו תורה לאכול כיון שקצץ והתנה בהדיא לאכול נראה כמקח ואסור מדרבנן. ורבינו תם השיב עליו וכי קציצה מגרעת זכות שזכתה לו תורה. לפיכך פירש הוא בספר הישר דארישא קאי והיינו ששכרו לעקור ולקשקש תחת התאנים שאין דינו מן התורה לאכול והרי זה מקח גמור ואסור לאכול שתים שתים. הרשב"א.

ואני אומר מתניתין היא דתנן בפרק ב' ממסכת מעשרות השוכר את הפועל לקצוץ תאנים אמר לו על מנת לאכול תאנים הוא אוכל ופטור על מנת שאוכל אני ובני או שיאכל בני בשכרי הוא אוכל ופטור ובנו אוכל וחייב כו'. זה הכלל האוכל מן התורה פטור שאינו אוכל מן התורה חייב. משמע שהאוכל מן התורה לא נשתנה דינו מפני הקציצה. ותנן נמי השוכר את הפועל לעשות בזתים אמר לו על מנת לאכול בזתים אוכל אחת אחת ופטור ואם צירף חייב. לנכש בבעלים וכו'. ומקשו לה בירושלמי מה אנן קיימין אי בששכרו לעשות עמו בזתים כולל עלמא מודו שאוכל כדרכו ופטור אי בששכרו לעשות בגוף הזתים כולי עלמא מודו דהאוכל אחת אחת פטור ואם צירף חייב. ופשיט כן אנן קיימין בששכרו לנכש תחת הזתים מן דבתרא לנכש בבעלים. אמר לו על מנת לאכול ירק וכו' שמע מינה בהדיא שהשוכר את הפועל לעדור תחת הזתים ולנכש בבעלים שאינו אוכל מן התורה הוא שאינו מצרף ואם צירף חייב הא למסוק בזתים מצרף פטור. ותמהני היאך אמרו כאן שתים שתים לא יאכל יעשר ויאכל שהוא לא על מנת שיאכל בדין תורה נשכר אלא על מנת שיאכל בזתים ואם תאמר לא נתן לו רשות לעשר פירותיו יעשר עליהם מפירות שיש לו. ולא קשיא דהכי קאמר לא יאכל אלא אם כן נתעשרו והיינו דקתני מתניתין חייב ולא קתני צירף לא יאכל. הרמב"ן.

והרשב"א תמה עליו במאי דפירש דלא יאכל עד שיעשר קאמר דהא שתים שתים לא יאכל קתני. אלא שהוא לא נתן לו רשות לאכול אלא כדרך שהוא רשאי לאכול מהם דהיינו אחד אחד דאלו שתים שתים אסור משום חיוב המעשרות כיון שקצץ ולעשר משלו לא התנה ואינו במשמע קציצתו. עד כאן לשונו. ורבינו חננאל פירש שקצץ עמו לאכול כך וכך זתים ולא יותר והיינו דאמרינן כל היכא דבעי ליכול למה יעכב עליו בעל הבית ספיתה דקסלקא דעתין שאין ספיתה קובעת למעשר וכיון שקצץ לו ולא יאכל משום דילמא פוחת מאלו אין לו למנוע ספיתתו שהרי קצץ אלא לאו ארישא והא דקתני אחד אחד אוכל בלא מעשר שתים שתים לא יאכל אפילו עישר שאין לו לאכול אותם שקצץ אלא כדין שזכתה לו תורה שמזונות מיעטה לו קציצתו ולא רבתה לו לאכול במה שלא היה דינו לאכול כלל אלא מאותה אכילה שזכתה לו קצצו לאכול כך וכך. וגם זה אינו נכון כמו שנתברר למעלה שאין קציצה בדבר שראוי לאכול בו מעכבת עליו כלום ולא שנא קוצץ לאכול ולא שנא קוצץ שלא לאכול שניהם דין אחד הוא. הרמב"ן.

וזה לשון הרא"ש ארישא קאי אשכרו לעדור דאי אסיפא שכרו לבצור אטו בשופטני עסקינן שמתנה לאכול והלא מן התורה הוא אוכל ומהו צריך לתנאי זה ואפילו אם תאמר שלא ידע שיש לו לאכול מן התורה ולכך התנה מכל מקום אינו מפסיד בתנאו ואוכל שתים שתים כאלו לא התנה כדתנן פרק ב' דמעשרות השוכר את הפועל לקצוץ בתאנים וכו'. זה הכלל האוכל מן התורה וכו'. ורבינו חננאל פירש דאסיפא קאי וכו' ולישנא כיון שקצץ כל מה דבעי ליכול לא משמע כפירושו דמשמע שהתנאי למעליותא. וגם נראה לי שהתנאי זה לא משוה ליה מקח לחייבו במעשר כיון דבלא תנאי היה אוכל יותר. עד כאן. ונראה שהראב"ד פירש כפירושו של רש"י וזה לשונו: אהייא אילימא אסיפא פשיטא כיון דקצץ עמו שיאכל כל היכי דבעי אחד אחד ליכול שהרי נטל רשות מבעל הבית ומשום מקח ליכא דקציצה לאו מקח גמור הוא דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל. ומדאמר דקציצה לאו מקח גמור הוא על כרחך לאו אשכרו לקשקש ולעדור קאמר דהתם ודאי מקח גמור הוא דמה לי לוקח במעות מה לי לוקח בשכר מלאכתו. ואני תמה בדברי הרב שאמר דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל והלא שנינו האומר לחבירו הילך איסר זה ותן לי ה' תאנים לא יאכל עד שיעשר דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אוכל אחד אחד פטור אם צירף חייב אמר רבי יהודה מעשה בגינת ורדים שהיתה בירושלים והיו תאנים נמכרות משלשה ומארבעה וכו' אלמא אפילו לוקח אחד אחד אוכל ופטור דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. ועוד דמעשה רב. ועוד דאף רבי מאיר לא נחלק אלא כשהמוכר מלקט ונותן לו אבל כשהלוקח מלקט ואוכל פטור וכן מפורש שם בירושלמי. ושמא הוא מפרש לזו בתאנה העומדת בגנה כרב פפא דלעיל וכיון דאיכא חצר דקובע מדאורייתא ואיכא מקח שקובע מדרבנן אהני גבי לוקח דלא אכיל כלל ופלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה בתאנה העומדת כולה בגנה. כן נראה לי. הרשב"א. וזה לשון הראב"ד: אהייא אילימא אסיפא פשיטא כיון שקצץ עמו שיאכל כל היכא דבעי ליכול שהרי נטל רשות מבעל הבית ומשום מקח ליכא דקציצה לאו מקח גמור הוא דאי מקח הוי ממש אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל. קשיא לי להאי גירסא מאי פשיטא איכא הכא ודילמא אשמועינן דקציצה וספיתה באחד אחד לא קבעי דהא במסקנא הכי אמרינן. ומשום הכי מתחזי לי דלא גרסינן פשיטא אלא אתמוהי קמתמה וכי משום דקצץ וליכא משום קפידא דבעל הבית כל היכא דבעי ליכול ולא חיישינן לקביעות מעשר עם קציצה וספיתה אלא לאו ארישא בלא קציצה דהתם לא קבעה ושמע מינה דליכא משום ענבים ודבר אחר וכל שכן מהבהב וקשה הך דלעיל. כאן בארץ כאן בחוץ לארץ הא דתניא לא יספות משום קביעות מעשר הוא ולא משום דבר אחר ואינו אלא בארץ. אפילו אחד אחד ספיתה קבעה ואפילו בלא קציצה. ואי קשיא לך הא דתנן במעשרות ריש פרק ד' הכובש השולק המולח חייב המטבל בשדה פטור. איכא למימר ספיתה טפי מטבול. עד כאן.

ואוקימנא אחת סופת במלח ואוכל שתים לא יספות ואף על גב דנטל רשות. פירוש והכי קתני בברייתא ובפת לא יאכלו אלא אם כן נטל רשות ולא יספות במלח אף על פי שנטל רשות ובשתים משום דהוקבעו לטעשר אבל בלא ספיתה יאכל אפילו שתים שאין זו קציצה אלא בשקצץ בשעת שכירות דדמי למקח. ובעיין לא איפשיטא דבלא נטל רשות אפילו אחד אינו סופת דספיתה ודאי כענבים ודבר אחר דמי תדע מדאמרינן שתים שתים לא יספות במלח ואוכל אף על גב דנטל רשות מבעל הבית ואי סלקא דעתך ספיתה שריא במקום שאינה קובעת למעשר למה לי למימר אף על פי שנטל רשות הא בלא רשות נמי אוכל שתים שתים דלא דמי לקוצץ אלא שמע מינה ספיתה ודאי אסורה בשלא נתן רשות ובעיין דהבהוב לא איפשיטא וכן כתבו רבינו חננאל ורבינו הגדול. והוי יודע דהא דאוקמה רבא לברייתא דקתני לא יספות בשתים ומשום מעשר הוא הדין דהוה ליה לאוקומא בשלא נטל רשות ובאחת אלא דמשמע ליה דאנטל רשות קאי. אי נמי רבא סברא דנפשיה קאמר אבל ברייתא משום ענבים ודבר אחר הוא דאסר ובשלא נטל רשות ובאחת לפיכך כתב רבינו הגדול משום דהוה ליה ענבים ודבר אחר. ולמאי דאקשינן מעיקרא ולא יספות במלח דקסלקא דעתך דספיתה אינה קובעת למעשר ואינה אוסרת משום ענבים ודבר אחר בדין הוא דהוה לן לאיתויי למפשט מינה בעיין דהואיל וספיתה שריא כל שכן הבהוב אלא הואיל וקשיא ליה אאידך ברייתא קושיא אלימא ליה מלמפשט מינה בעיין. ועוד דלא תפשוט מינה אלא תנאי. הרמב"ן.

וזה לשון הראב"ד אלא אמר רבא בין בארץ בין בחוץ לארץ. הילכך הא דקתני לא יספות בשתים שתים. והא דקתני סופת באחת אחת. ודקאמרת פשיטא כיון דקצץ כל מידי דבעי ליכול. הא קמשמע לן דאף על גב דקצץ ודמי ללוקח דהא שתים שתים לא יאכל משום דקצץ ואף על פי שלא ספת אימא אפילו אחד אחד נמי לא ליכול קמשמע לן אוכל. ולפירוש בתרא דלא גרסי פשיטא מסתגי נמי שפיר ורבא כפשטה דברייתא מתרץ לה קצץ אחד אחד אוכל בין ספת בין לא ספת שתים שתים לא יאכל ואפילו בלא ספת משום דקצץ וסופת במלח קאי ארישא דסיפא ואאחד אחד. והשתא בין לתירוצא דרבא בין לתירוצא דאביי בעיין איפשיטא דלדעת רבא כיון דלא קבעה ספיתה אוכל אחת אחת ולדעת אביי בחוץ לארץ מיהא אוכל בספיתה ולית ביה משום ענבים ודבר אחר וכל שכן מהבהב באור. וה"ר יצחק כתב בעיין דלא איפשיטא ואנן הא חזינן דאיפשיטא. עד כאן.

הא דאמרינן אהייא הכי קאמר אילימא ארישא דהיינו קצץ אחד אחד אוכל אמאי לא יספות כיון דקצץ אפילו הוי כענבים ודבר אחר מכל מקום הרי קצץ וכל שלא הוקבע למעשר פשיטא שיאכל אחת אחת ואפילו בספיתה דהא חדא לא קבעה ספיתה ואף על גב דפועל לא זכתה לו תורה לאכול ענבים ודבר אחר זה לא התנה שיאכל כדרך שזכתה התורה לפועל. אלא לאו אסיפא דהיינו שכרו למסוק שכרו לגדור אלמא פועל אוכל אחת אחת בספיתה וקשיא אאידך ברייתא דקתני ולא יספות במלח ויאכל ופריק אביי דודאי פועל אוכל אחת אחת בספיתה דגריעא ספיתה מאוכל בפת ולאו ענבים ודבר אחר הוא אלא משום חיוב המעשרות קאמר דכל שסופת קובע והני מילי בארץ אבל בחוץ לארץ אין ספיתה קובעת והיינו ברייתא דקתני סופת במלח ואוכל. ואני תמה כיון דעד השתא משום איסור ענבים ודבר אחר הוה משמע לן היאך דחה אביי דרך סתם דלאו מחמת כן אלא מחמת איסור המעשרות הוה ליה למימר בהדיא הכא משום חיוב המעשרות ואינו דכיון דאמר בארץ קבעה ספיתה למעשר הרי ביאר הענין ונקט לשון קצר אחר שעל כרחך הוא מבואר הכונה. ואסקה רבא בין בארץ בין בחוץ לארץ ומתניאתא לא קשיא דחדא לא קבעה והילכך אפילו ספת אין כאן חיוב מעשר ואוכל ואף על פי שקצץ אבל שתים שתים לא יאכל ואפילו בלא ספיתה דקציצה קובעת בשתים בספיתה אבל לא קצץ אחת אחת אם נטל רשות מבעל הבית אוכל ואפילו בספיתה ובלא ספיתה אפילו שתים אוכל כדינו שזכתה לו תורה אבל ספת אפילו נטל רשות מבעל הבית לאכול בספיתה שתים שתים לא יאכל מאי טעמא דאיטבול להו למעשר עם הספיתה. ונראה לי דהא דקאמר ואף על גב דנטלו רשות מבעל הבית לאו בשנטלו רשות לאכול אפילו שתים שתים בספיתה קאמר דהתם ודאי מעשרין ויאכלו דלא קבעה ספיתה טפי מאכילה בפת ואפילו הכי קתני ובפתן לא לאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית הא בנטילת רשות יאכלו ומעשרין והכי נמי מאי שנא כיון שנתן להם רשות יעשרו ויאכלו אלא שלא נטלו רשות כאן אלא לאכיל בספיתה וכיון שכן אוכל הוא בספיתה אחת אחת שכנגד שלא זכתה לו תורה לאכול בספיתה התירה לו זה ואפשר לו בלא מעשר. אבל בנותן רשות לאכול בפת על כרחך יודע הוא שאכילה בפת ואפילו אחת אחת אכילת קבע היא ואי אפשר לו עד שיעשר ויאכל והילכך כשנתן לו רשות סתם כאלו בתן לו רשות בפירוש לעשר ולאכול כן נראה לי. הרשב"א.