Bava Metzia 81b

עד דאתא אגניב בלא פשיעה וחייבינהו משום גניבה דשומר שכר:

סדינא של פשתן ואין מים מכבידין אותו כל כך:

סרבלא גלופקרא שקורין קו"ץ והוא של צמר והרבה מים נבלעין בו ומכבידין אותו לפיכך פשט הסרבל ונתכסה בסדין:

שאלה בבעלים היא שבשעת השאלה היה המשאיל במלאכתו של שואל ונשא סרבל שלו על חמורו ומעביר לו על אמת המים:

במקום עדים דאנן סהדי שאין אותו הדרך בלא מים:

הנח לפניך אינו לא שומר חנם כו' כיון דאמר ליה לפניך תיב ונטר לך קא"ל:

לימא [הני] סתמא תנאי היא:

אם הכניס ברשות משנה היא בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק ד' מז.) בקדר שהכניס קדירותיו ושברן שורו של בעל הבית או הכניס שורו ונגחו שורו של בעל הבית או שהכניס פירותיו ואכלתו בהמתו:

דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו פירוש לכך מודה רבי אליעזר משום דהוי שלא בשעת הלואתו וקני משכון ושטר דנקט לאו דוקא אלא לומר דאיירי שלא בשעת הלואתו דכיון שעשה שטר מסתמא לא לקח משכון בשעת הלואה [עד] אחרי כן אבל רישא דפליגי היינו בשעת הלואה ולמאי דמוקי לה דפליגי בדרבי יצחק היה סבור דרבי יצחק איירי אף בשעת הלואה ורבי אליעזר פליג עליה בהא אבל בסיפא דאיירי שלא בשעת הלואה מודה דקני דעיקר קרא דולך תהיה צדקה איירי שלא בשעת הלואה ועל פ"ה דפי' שלהי שבועת הדיינים (שבועות ד' מד. ושם ד"ה מאי) דמשום שטר מודה ר' אליעזר בסיפא דכיון דיש שטר לשם משכון קבל ולא לזכרון דברים בעלמא כמו ברישא תימה דאי ברישא לא נקט משכון אלא לזכרון דברים בעלמא משום דליכא שטרא א"כ אמאי לא יהיה משמט אפילו שוה המשכון כנגד מעותיו כדמשמע בהזהב (לעיל בבא מציעא מט.) דהיכא דלא נקט אלא לזכרון דברים בעלמא דמשמט והתם משמע דאם שוה משכון כנגד מעותיו לכ"ע אינו משמט ועוד אמאי קאמר מתניתין מחוורתא דלא כרבי אליעזר לוקמה בשטר דמודה ר' אליעזר אלא ש"מ דאף ר' אליעזר אינו מודה אלא שלא בשעת הלואה ומיהו יש לתרץ דהלוהו על המשכון משמע בלא שטר ועוד דאי מתני' מיירי בשטר לא הוה פליג ר' יהודה דאמר הלוהו מעות שומר חנם דלא יחלוק ארבי אליעזר ורבי עקיבא ובה"ג דרב יהודאי גאון נמי משמע דסיפא דהלוהו בשטר איירי שלא בשעת הלואה דמוקי הא דאמר רבי יצחק דב"ח קונה משכון היינו דוקא שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה לא קני היינו דוקא בשטר דכיון דאיכא שטרא לא סמיך אמשכון אלא אשטרא אבל בלא שטר אפילו בשעת הלואה קני והוי שומר שכר ושלא בשעת הלואה הוי שומר שכר אע"ג דאיכא שטרא דודאי אמשכון סמיך וא"כ סיפא דהלוהו בשטר איירי שלא בשעת הלואה דבשעת הלואה לא איבד מעותיו דאשטר סמיך ומה שר"ל דהיכא דליכא שטר קני אפילו בשעת הלואה לא מטעם דר' יצחק דקרא לא איירי אלא שלא בשעת הלואה אלא קני מדשמואל וסברי דהלכה כשמואל ואין הלכה כרב יוסף:

והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני משמע דמלוה חבירו על המשכון משמע בשעת הלואה ותימה דבפרק השולח (גיטין לז. ושם ד"ה שאני) קאמר תנן המלוה את חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט ומפ' התם דהמלוה על המשכון אינו משמט משום דקני ליה מדר' יצחק והא לא קאמר רבי יצחק אלא שלא בשעת הלואתו ועל המשכון משמע דאפילו בשעת הלואתו אינו משמט ויש לומר דכיון שלא בשעת הלואה קני ליה לגמרי מדרבי יצחק בשעת הלואה נמי דליכא קנין אלא שעבוד אלים שעבודיה ליחשב ולא של אחיך בידך וכן בפרק כל שעה (פסחים ד' לא: ושם ד"ה בדר"י) גבי ישראל שהלוה לנכרי על חמצו עובר עליו משום דרבי יצחק כדאמרינן התם התם נמי כיון דשלא בשעת הלואה קני אהני שעבודיה בשעת הלואה ליחשב כשל ישראל וכן נכרי שהלוה לישראל על חמצו אי לאו דנכרי מישראל לא קני לא היה נאסר אף משכנו בשעת הלואתו דלא קני כיון דשלא בשעת הלואה הוה קני בשעת הלואה נמי הוה אלים שעבודיה דנכרי שלא יצטרך לבערו ואף על גב דהוי דישראל וקרינא ביה שלך מ"מ מדאפקיה קרא מלא ימצא לא מחייב אלא כשמצוי לו לגמרי וכיון דאלים שעבודיה דנכרי לא חשיב מצוי והכי נמי אמרינן בפרק קמא דפסחים (ד' ו. ושם ד"ה יחד) יחד לו בית אין זקוק לבער אע"ג דחשיב לגמרי כשל ישראל כיון דקבל אחריות מ"מ כיון דיחד לו בית אינו מצוי אצלו:

שמור לי ואמר לו הנח לפני שומר חנם מסקינן בגמ' דאפילו בשוקא הוא דאמר הכי. וא"ת ובמה נשתעבד לו לשמור, דודאי שומר לא מיחייב בדיבור בעלמא עד דמשיג, וכדאמרינן (לקמן בבא מציעא צט, ב) כאן שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים. י"ל דמשכחת לה כגון שהניחו בארבע אמותיו בסימטא שהם קונות. אי נמי הכא מיירי בבהמה ואמר לו הכישה במקל והיא תבא, וכדאמרינן לקמן בפרק השואל (שם) הכישה במקל והיא תבא כיון שיצאה מרשות משאיל ומתה הראב"ד והרשב"א ז"ל. [לשון הנמוק"י. והובא ג"כ במ"מ פ"ר ה"ח מה' שכירותי].

אימא דרב הונא הנח לפניך אינו לא שומר שכר ולא שומר חנם הא סתמא שומר חנם אלא מהא ליכא למשמע מינה. ואיכא למידק, כיון דממתניתין שמעינן לה, מאי איכפת לן דרב הונא, הא על כרחין ממתניתין שמעינן לה. וי"ל דרב הונא אמתניתין קאי, ואי ממתניתין שמעינן דסתמא אפילו שומר חנם נמי לא הוי, רב הונא בהכין הוה נקיט, ולא נקיט הנח לפניך, אלא שמע מינה דקים ליה דמתניתין לא נחתא להכי ולא שמעינן מינה מידי. ובעיין לא איפשיטא, הילכך אפילו שומר חנם נמי לא הוי, דהמוציא מחבירו עליו הראיה. (שיטמ"ק).

שמירה בבעלים שאנו פוטרין בה את השומר מן הכל דוקא שהבעלים יודעין בכך ונתרצו בדבר אבל שומר שעשאו לבעל הפקדון שומר בשלו ולא הודיעו כגון שהפקיד בחצרו לשמור ושתזכה לו חצרו אין זה כלום מעשה היה בשנים אחד רכוב ואחד הולך ברגליו והרכוב היה מתעטף בסדין וההולך ברגליו היה מתעטף בסרבל וכשהגיעו לשפת הנהר הניח זה ההולך ברגליו סרבלו על חמורו של זה ושאל סדינו של זה ונתעטף בו ושטפו המים את הסדין והיו פוטרין אותו מצד שהאחר היה במלאכתו ונושא סרבלו עד שנודע להם שלא מדעתו של זה הניחו על חמורו ומתוך כך לא דנוה כשמירה בבעלים:

מה שהביאו בסוגיא זו באחד שהשכיר חמורו ואמר לו לא תלך בדרך נהר פקוד שיש בו מים וכו' כבר ביארנוה בפרק זה למעלה:

הקדר שהכניס קדרותיו בחצרו של בעל הבית ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור אף הוא אומר מה לך ולקדרותיך ברשותי ואם הוזקה בהמתו של בעל הבית בהן בעל הקדרות חייב ולא סוף דבר שנכנס שלא ברשות אלא אפילו נכנס ברשות ר"ל שאמר לו הכנס הדין כן שאין לשון זה אלא רשות ליכנס ר"ל הכנס אלא שתהא זהיר בשמירתם אם שלא יזיקו אם שלא יוזקו עד שיקבל עליו בפירוש לשמור והוא שיאמר הכנס ואשמור לך וכבר ביארנוה במקומה בבבא קמא:

תוס' בד"ה אבד כו' ועוד דאי מתניתין מיירי בשטר לא הוה פליג ר"י כו' אר"א ורבי עקיבא כו' עכ"ל אבל למאי דמוקי מתני' במשכנו שלא בשעת הלואתו לא קשה לפ"ה דר"י לא פליג אר"א ור"ע אלא דפליג את"ק דאמר לכ"ע במשכנו שלא בשעת הלואתו דהוי ש"ש וקאמר איהו דר"א ור"ע פליגי נמי בהא וסבר ר"י שפיר כר"א אבל אי מתני' איירי בשטר ע"כ דר"י פליג אר"א ור"ע דבהדיא קתני בברייתא דלכ"ע אבד המשכון אבדו מעותיו מיהו התוספות לא חשו לזה דלפירושם למאי דמוקי מתניתין במשכנו שלא בשעת הלואתו ע"כ דר"י פליג אר"א ור"ע דבהדיא קתני בסיפא דברייתא דלכ"ע אבד המשכן אבדו מעותיו ודו"ק:

בא"ד ושלא בשעת הלואה הוי ש"ש אע"ג דאיכא שטרא כו' עכ"ל לפי דרכו איכא למימר לרבותא נקט שטר בסיפא גבי שלא בשעת הלואה דאפי' בשטר הוי ש"ש מיהו ה"מ למימר נמי איפכא בסיפא בשעת הלואה בשטר לד"ה אבד המשכון לא אבדו מעותיו ודו"ק:

רש"י ד"ה לימא הנח סתמא תנאי הוא כצ"ל:

תוס' ד"ה דברי הכל אבד המשכן אבד מעותיו וכו' ועוד אמאי קאמר מתניתין מחוורתא דלא כרבי אליעזר לוקמה בשטר וכו' ומיהו יש לתרץ וכו' ועוד דאי מתני' איירי בשטר לא הוה פליג רבי יהודה וכו' דלא יחלוק ארבי אליעזר ורבי עקיבא וכו' וכן לקמן בד"ה נימא בדלא שוה שיעור זוזי כתבו התוס' ומיהו י"ל דלא מצי לאוקמה מתני' בדשוי וככולי עלמא דאין סברא שיחלוק רבי יהודה על ר' אליעזר ורבי עקיבא וכו'. ויש להקשות א"כ מה משני המתרץ אפ"ת ר' אליעזר ולא קשיא כאן שמשכנו בשעת הלואה כאן שמשכנו שלא בשעת הלואתו תקשה נמי כיון דמתני' איירי שלא בשעת הלואתו דמודה בה ר"א ור"ע דהוי ש"ש א"כ איך יחלוק רבי יהודה עלייהו ואמר הלוהו מעות ש"ח הוא וי"ל דלפי סברא זו ס"ל להגמ' דוקא בשטר וכן לקמן בדשוי שיעור זוזי אין סברא לומר שיחלוק ר' יהודה אר"א ור"ע דמסתבר טעמייהו וסברא פשוטה היא דלא שקלי אלא לגוביינא. ופשוט הוא דמדנקטי ר"א ור"ע מלתייהו בלא שטר וכן בדלא שוין מכללל דבשטר וכן בשוי שיעור זוזי כולי עלמא מודו דשומר שכר הוה לא מסתבר לומר שיחלוק עליהם ר' יהודה אבל הא דמחלקי' בין משכנו שלא בשעת הלואה למשכנו בשעת הלואה לא מסברא מחלקינן הכי אלא מדר' יצחק לקמן דיליף ליה מקרא דולך תהיה צדקה יכול להיות דפליג על זה רבי יהודה שפיר וסבירא ליה דאין לחלוק בזה וגם ר"א דאמר ישבע ויטול סבירא ליה לרבי יהודה דלא שני ליה בין משכנו בשעת הלואה או משכנו שלא בשעת הלואה וק"ל ועוד י"ל דבמסקנא דמלתיה דקאמר אלא מחוורתא מתני' דלא כר"א בההוא מסקנא הוא דסבירא ליה האי סברא דלא מסתבר לן לומר שיחלוק ר' יהודה אר"א ואר"ע. ולכך ניחא ליה טפי לומר דמתני' דלא כר"א אבל המתרץ דשני לעיל לא קשיא כאן שמשכנו בשעת הלואתו כאן שמשכנו שלא בשעת הלואתו לא אסיק אדעתיה האי סברא וכי פריך לעיל והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני הוי מצי למפרך אי הכי דמתני' איירי במשכנו שלא בשעת הלואתו א"כ יחלוק ר' יהודה אר' אליעזר ור"ע אלא דבלאו הכי פריך ליה שפיר:

איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוה שתי פירש רש"י שלא הלך לאפות מיד אלא שהלך להשתכר. ואף על פי שהיה במלאכתו בשעת גנבה חייב דלאו שאלה בבעלים דקיימא לן היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך שיהא עמו בשעת שאלה. אבל אלו הלך לאפות הפת מיד הרי היה עמהם בשעת שאלה ואף על פי שבשעת גנבה היה משתכר שאלה בבעלים היא דקיימא לן היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה. ומיהו אפילו הלך לאפות מיד לא הוה חשיבא שאלה בבעלים אלא משום דמשעת אמירה נעשה שואל כיון שהלך לעשות מלאכתם מיד בלא הפסקת מלאכה אחרת וכדכתיבנא לעיל. הריטב"א.

וכתב ה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשונו וששאלתם על מה שאמרו בפרק האומנים הנהו אהלויי דכל יומא הוה אפי חד מינייהו וכו'. עד לסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוה שתי.

תשובה אין ספק שמה שאמרו ההיא שעתא. אין הכוונה בו ההיא שעתא דאיגנב ביה גלימא לפי שאמרו היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה. אבל הכוונה בההיא שעתא דמשכוה לגלימא למנטרה וזה שאין אנחנו יכולין לומר שכשאמר להם נטורו לי גלימאי שמסר אותה להם באותה העת שאם היה הענין כן לא היתה שמירה בבעלים לפי שאותה העת שמסר אותה להם עדיין לא היה מתעסק באפייה כדי שתהא שמירה בבעלים אבל ההכרח מחייב אותנו לומר שכשאמר להם נטורו לי גלימאי לא מסר אותה להם באותה העת אבל היתה מופקדת באיזה מקום ואמר להם קחו אותה ושמרו אותה לי והלך הוא לאפייה ואחר זמן לקחו הם הגלימא למנטרה שאינם מתחייבים בשמירתה עד שעה שימשכו אותה וכמו שאמרו כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים וטען הטוען דפשיעה בבעלים היא שבשעה שמשכו הגלימא למנטרה כבר התחילו בעליה באפייה שאז היא שמירה בבעלים ואחר כך איגלאי מילתא למפרע דבעידנא דמשכוה לגלימא למנטרה שהוא עת חיובם בשמירתה לא התחיל בעל הגלימא באפייה אבל שכרא הוה שתי. עד כאן. עוד כתב בתשובת שאלה אחרת וזה לשונו: שאלת ראובן נשתתף עם שמעון ושם כל אחד מהם סך ידוע בתורת קרן והיה לכל אחד מהם פרדה ושם כל אחד פרדתו בסך ידוע והכניס אותה בכלל השותפות אלא שהתנו ביניהם שכל מי שתשאר פרדתו מהם קיימת יקחנה בסך ששם אותה בשותפות ונתפשרו להתעסק שניהם במיני הסחורות וישתמשו בבהמות הנזכרות ואחרי עבור זמן לקח ראובן פרדת שמעון ושלחה לריחים עם נער והיא טעונה חטים שלו לבדו ואין לשותפו בהם דבר ונאבדה הפרדה ותבעו שמעון בכל דמי הפרדה באמרו שעבר במה שנשתמש בה לעצמו בלא רשות ונעשה עליה כשואל שלא מדעת ואמר לו ראובן הלא מנהגנו יחד להשתמש בשתי הפרדות בכל מה שנצטרך ולוקח כל אחד ממנו בהמת חברו ומשתמש בה בכל הצריך לו ואין חברו מקפיד עליו ואנחנו בזה שותפים ובשותפים נאמר שאלה בבעלים פטור להיותנו מתעסקים יחד בשותפות בעת אחת. יורנו אדוננו שורת הדין בזה ואם יש בזה הפרש גם שלא שמו הבהמות על עצמן לפי שהעיקר בידינו הוא שישאיל עצמו לו או ישכרנו בשעת שאלה או בשעת שכירותן ואם היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה ונחשוב אותה שמירה בבעלים ואם כן היאך אמרו איגלאי מילתא דההיא שותא הוי שתי שיכרא והיא שעת שבורה ומתה והלא כבר היתה בתחלה שאלה בבעלים. יבאר לנו זה והשם יתברך יכפיל שכרו.

תשובה אם האמת כמו שטען ראובן שהיה מנהגם להשתמש כל אחד מהם באותה בהמה במה שהוא צריך לשותפות ובמה שהוא מיוחד להשתמש לעצמו זולת שותפו וזולת השותפות ולא היה מקפיד עליו שותפו בזה אינו שואל שלא מדעת ואם נתברר ששמעון היה מתעסק בדבר מענייני השותפות בין בשעת שאלה בין בשעת שבורה ומתה ראובן פטור מלשלם להיותה שמירה בבעלים. ומה שהקשית על מה שאמרו במעשה דהנהו אהלויי וכו' לסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוי שתי מאמרם היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה ואמרת מה הועיל היות ההיא שעתא דאיגניב גלימא דהוה שתי שיכרא וכבר היה בעיקר המעשה שמירה בבעלים. מאד תמהתי מקושייתך זו איך עלתה בדעתך לפי שלא היה צודק שיהיה כאן מתחלה שמירה בבעלים ואין לנו להשגיח על מה שהיה בעידנא דאיגניב גלימא דהוה שתי שיכרא אלא אם היה בעת שנתן להם הגלימא כבר התחיל באפייה אבל הואיל ובעת שנתן להם הגלימא עדיין לא התחיל באפייה אלא שנתן להם הגלימא והלך להתוסק באפייה בעת שנאבדה בה הגלימא ולא היה באותה העת התעסק באפייה אלא שיכרא הוה שתי הנה לא היתה שם שמירה בבעלים כלל לא בעת שלקחו הגלימא לשמירה ולא בעת שנאבדה לפי שבעת שקבלו הגלימא לשמירה עדיין לא התחיל באפייה וגם בעת שנאבדה לא היה מתעסק באפייה אבל שכרא הוי שתי וקושיא זו שהקשית אינה קושיא ואין במאמר דבר שיתקשה במה שביארנו. עד כאן מתשובותיו המועתקות מלשון ערבי.

וזה לשון הראב"ד לסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוה שתי. ואלו היה הולך לאפות הרי הוא כמי שהתחילה שמירתו שההולך לעשות מלאכה כמי שמתחיל בה הוא אבל זה לא התחיל לא במלאכה ולא בדרך לעשותה רק בצרכו היה מתעסק לפיכך אלו שומרי הגנבה שפשעו בה חייבים. אלא ההוא יומא דלאו דידיה הוא ואמרו ליה זיל אפי לן ואמר להו באגרא דאפינא לכו נטורו לי גלימאי נמצאו הם שומרי שכר כי בתחלה היו סבורים כי יומיה הוה והם שומרי חנם היו בשמירת הגלימא כי בלא שמירת הגלימא היה עליו לאפות נמצא שאינם חייבים על הגלימא אלא מן הפשיעה בלבד על כן היינו צריכים לומר פשעו בה ואגנוב. ולא היה כן אלא שכירים היו על שמירתה והיו חייבים עליה אף באונס גנבה וכיון שמסרה להם מיד נעשו עליה שומרי שכר אף על פי שלא התחיל הוא במלאכת האפייה בענין שמור לי היום ואשמור לך למחר שניהם שומרי שכר זה לזה זה ביומו וזה ביומו מיהו כל זמן שלא התחיל האופה במלאכת האפייה הוא אינו נחשב עדיין השכיר שלהן כדי שנחשוב שמירתן בגלימא שמירה בבעלים לפי שלא היה שכיר יום כי אם באפייה בלבד וכל זמן הרי הוא כמחר שהראשון חייב מיד ביומו והשני אינו חייב עד למחר. ומתחלה שהיו סבורים כי מיד התחיל גם הוא באפייה הקשו לו לרב פפא והא גנבה בבעלים הוא ופטורים בגנבת הגלימא ואיכסיף עד שנודע הדבר שלא היה עוסק באפייה והם היו לו שומרי שכר מיד בשביל החוב שהיה עליו. עד כאן.

דבלא דעתיה שקל ובלא דעתיה יהיב ליה סרבליה נעשה לו שומר על הסדין ואין כאן שאלה בבעלים. וזה ברור. הריטב"א ז"ל.

אמר רבא מה לי לשקר אי בעי אמר באורחא דנרש אזלי אמר ליה אביי מה לי לשקר במקום עדים. כלומר שאין אדם נאמן במיגו במקום שיש עדים כנגד טענתו שהוא טוען והכא מיגו במקום עדים הוא דאיהו אמר דלית תמן מיא ואנן סהדי שאין אותו מקום בלא מים. ותמיהא מילתא היכי אמר רבא שיהא נאמן להכחיש עדים בטענת מיגו. והנכון דודאי לעולם איכא מיא התם וסלקא דעתיה דרבה דכיון דאית ליה מיגו מתרצינן לישניה דהא דקאמר דליכא מיא לאו דליכא מיא אלא שלא מת מחמת מיא וכמאן דליכא מיא דמי ואביי אמר שאין לנו לתפוס אלא לשונו כפשוטו. ודכוותה ההיא דזה אומר של אבותי דפרק חזקת הבתים וכדכתיבנא התם והכא רבה גרסינן בה"א דאי גרסינן רבא קשיא דהתם אמרינן אביי ורבא אמרי תרווייהו מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ויש גורסים הכא רבא ומפרשי דההיא דהתם בתר דאהדריה אביי הכא וכן כתבו בתוספות ואין צורך. הריטב"א. וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: ומיהו ליכא מיא. כלומר באותה שעה שעברתי שם. נהרא דפסיק הוה והרבה ימים בשנה אין שם מים. אמר רבא עלינו להאמינו משום מיגו דאי בעי הוה יכיל למימר באורחא דנרש אזלי שהרי אין עדים בעולם שיוכלו להכחישו ומיפטר דהא מתה מחמת מלאכה כיון שלא שינה בו. ואמר ליה אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן כלומר מיירי שבאו עדים שבאותו היום היו בו מים וקמשמע לן אביי כיון שיש לנו עדים שבבקר היו שם מים לא אמרינן שמא בחצי היום שעבר זה לשם לא היה שם מים ואין להאמינו על זה ורבא הוה סבירא ליה כיון דנהרא דפסיק הוה יש להאמינו מטעם מיגו אף על פי ששינה ממה שצוה לו. והלכתא כוותיה דאביי דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ואף רבא הדר ביה והכי אמרינן בפרק חזקת הבתים אביי ורבא דאמרי תרווייהו מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. עד כאן. וכתב עליו הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: מפרש ההלכות ז"ל כתב דהוו סהדי התם דההוא יומא דמית חמרא בצפרא הוו ביה מיא הילכך לית לן להימוניה דפלגא דיומא פסקו מיא עד כאן. ואפשר לפרש במקום עדים דודאי ההיא אורחא שכיחי ביה רבים והוה ליה מקום שיש רואין וקיימא לן כוותיה דבמקום שיש רואין או יביא ראיה דלא הוו ביה מיא או ישלם כן נראה. וצריך עיון. עד כאן. וזה לשון רבינו חננאל ז"ל: פירוש מה לי לשקר במקום עדים כלומר אלו רצה לשקר היה אומר באורחא דנרש אזלי שאין מי שמעיד עליו דבאורחא דבהר פקוד אזול וכן כי אמר באורחא דבהר פקוד אזלי וליכא מיא מהימן. אמר ליה באתרא דאיכא סהדי דאמרי איכא מיא באורחא דנהר פקוד לא מבטלינן סהדותא במה לי לשקר. וכן הוא מפררש בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין. עד כאן. אימא דרב הונא הנח לפניך אינו לא שומר שכר ולא שומר חנם הא סתמא שומר חנם אלא מהא ליכא למשמע מינה. ואיכא למידק כיון דממתניתין שמעינן לה מאי איכפת לן דרב הונא הא על כרחך ממתניתין שמעינן לה. ויש לומר דרב הונא אמתניתין קאי ואי ממתניתין שמעינן דסתמא אפילו שומר חנם נמי לא הוי רב הונא בהכין הוה נקיט ולא נקיט הנח לפניך אלא שמע מינה דקים ליה דמתניתין לא נחתא להכי ולא שמעינן מינה מידי. ובעיין לא איפשיטא הילכך אפילו שומר חנם נמי לא הוי דהמוציא מחברו עליו הראיה. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הריטב"א: ואימא מדרב הונא פירוש דרב הונא ידע במתניתין טפי מינן ודילמא סבירא ליה דמתניתין דקתני הנח לפני אינו אלא למעוטי הנח לפניך או אפשר נמי דאיהו סבר דממעט נמי הנח סתמא וכיון דכן מהא ליכא למשמע מינה. עד כאן.

אלא מהא ליכא למשמע מינה ורב הונא הנח לפניך דוקא סתמא קרי. אי נמי מתניתין הנח לפני סתמא קרי ליה. הרא"ש ז"ל. וזה לשון תוספות שאנץ: לא מהא ליכא למשמע מינה ורב הונא סתמא הנח לפניך קרי ליה והכי קאמר שמור לי ושמר לו כמו שהיה אומר הנח לפניך דהיינו סתמא אי נמי מתניתין סתמא כהנח לפני דמי. עד כאן.