Bava Metzia 8a

דחזיא לבני מלכים לבנים קטנים:

זאת אומרת מתני' דקתני שנים שהגביהו מציאה קנאוה ויחלוקו וכשמגביה מגביה לדעת שיקנה בה חבירו חציה ש"מ המגביה מציאה כו' ולקמיה פריך דיוקא דרמי בר חמא מהיכא מאיזו בבא ממשנתנו הוא למד כן:

ולא יקנה לא זה ולא זה וכל הרוצה יחטפנה מידם:

לעולם אימא לך לא קנה חבירו היכא דמגביה לא נתכוין לקנות בה כלום וטעמא אמר לקמן (בבא מציעא דף י.) דהוי תופס לבעל חוב במקום כו':

והכא דקתני במתניתין שנים שהגביהו מציאה קנו מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה:

תדע דאפילו אמר לא קנה חבירו היכא דהגביה כולה לדעת חבירו הכא דהגביה לעצמו ולחבירו קני משום מגו:

פטור המשלח פטור מלשלם כפל דקי"ל אין שליח לדבר עבירה להתחייב שולחו אלא שליח דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:

ואילו שותפין שגנבו והאחד הוציאה מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו אמרינן בבבא קמא (דף עח:) דחייבין:

For [half a cloak] is fit for children The Gemara attempted to prove that “they divide” does not mean physical division, from our Mishna which rules in reference to a disputed cloak “they divide it”. Certainly the Mishna does not mean that we split the cloak in half, because that would damage it. The Gemara counters: The Mishna may indeed mean that the cloak is divided in half, because half a cloak can be used by children and there would be no monetary loss when dividing it. It is evident from Tosfos that there was a variant text of our Gemara, which instead of ‘דחזיא לקטנים - it is fit for children’ read ‘דחזיא לתרוייהו- it is fit for both’. The Gemara is saying that the term “they divide” may actually be speaking of a physical division, when there is no loss, because the cloak is so large that each half is big enough for one of the litigants. Tosfos now explains why he prefers our text - “it is fit for children”. If we have this text, the Gemara’s next question makes perfect sense. [The Gemara] then asks from Rava’s ruling that a gilded cloak is also divided in half. It is a reasonable question because a gilded cloak is not made for children. We can no longer say that we are speaking of a physical division where there is no loss, because a physical division would definitely entail a loss, since half a gilded cloak is not fit for children. But we do not have the text: “for [a half cloak] is usable for both of them”. For if so, what is the Gemara asking from the case of a gilded cloak? Certainly, half a gilded cloak can be used by both litigants if the cloak is large enough for both. What was the Gemara thinking when it asked this question?

Partners who stole [are liable] Rava is demonstrating that there are areas of halacha where one person cannot be an agent for another, such as when a principal appoints an agent to steal in his behalf. It is clear that the principal/sender is not liable for the actions of the agent. However, if the agent is acting on behalf of himself as well as for the principal, the agency is effective. For example: Ruvain appoints Shimon to steal a sheep for Ruvain and invites Shimon to be a partner in the theft. Ruvain and Shimon are equally responsible for the stolen sheep. But how do we know this to be true? Perhaps even in such a case, Shimon’s theft is effective only on behalf of himself and he alone is responsible for the sheep? Rashi points to a Baraisa in Bava Kama (78b) that clearly says “partners who stole are liable”. Rashi understands that this Baraisa is proof that when Shimon steals a sheep for himself and for Ruvain, both are liable. Tosfos will examine Rashi’s conclusion and eventually disagree with him. For a better understanding of the difference of opinions, we will learn the Gemara in Bava Kama (78b) together: The Gemara there is discussing the liability of one who first steals sheep or cattle and then slaughters or sells it. The Torah says in Mishpatim (Shemos 21, 37): He shall pay five cattle in place of the cattle and four sheep in place of the sheep. The Gemara in Bava Kama (78b) is discussing the rule that one who slaughters the sheep is liable only when his action is totally forbidden. However, if he has the legal right to slaughter half the animal, even though he does not have the right to slaughter the his partner’s share, he is not liable at all for the special payment of four times the value of the sheep. Baraisa a): So too, one who steals an animal owned by partners is liable. Partners who stole an animal and then slaughtered it are exempt. Baraisa b): But we learned in a Baraisa: Partners who stole are liable? Rav Nachman says: There is no contradiction. Here, in Baraisa a) we are speaking of when partner a) stole from his fellow partner b) and then slaughtered the animal. Since he has the legal right to slaughter his own half of the animal, he is not held liable for slaughtering his partner’s half. One is liable only when slaughtering the animal is totally prohibited. Here, in Baraisa b) we are speaking of when a partner stole from anybody else. Since, he has no right to slaughter any part of the stolen animal, his slaughtering is totally forbidden and he is liable for the penalty of four times the sheep’s value. Rava challenged Rav Nachman ’s reconciliation of the two contradicting Baraisos: Baraisa c): It might be that a partner who stole from his fellow thief or partners who stole from anyone else are liable? [The Torah] therefore states: And he will slaughter it, which implies that for liability it is required that slaughtering the animal must be entirely illegal. In these cases slaughtering the animal is not entirely illegal and this requirement is lacking. Rav Nachman’s resolution of the contradiction between Baraisa a) and Baraisa b) is that: Baraisa a) which says that partners who stole are exempt is speaking of when partners stole from each other. Since partner a) who slaughters the animal is permitted to slaughter his half, there is no liability even for partner b)’s half. Baraisa b) which says that partners who stole are liable is speaking of when partners stole from anybody else. Regardless of which of the partners slaughters the animal, it is totally illegal, since it belongs entirely to a third party. However, in Baraisa c) we see that in addition to an exemption for partners who stole from each other, there is another case of partners who stole from anybody else and they are exempt. We must now find a resolution for Baraisos b) and c) in which both are not speaking of partners who stole from each other, but of partner’s who stole from elsewhere, and yet in Baraisa b) they are liable and in Baraisa c) they are exempt. Rather, Rav Nachman says there is no contradiction: Here in Baraisa b) which says that partners who stole from anybody else are liable we are speaking of when partner a) to this theft slaughtered the sheep with partner b)’s consent. He is acting in behalf of both partners and they are both liable. Here in Baraisa c) which says that partners who stole are exempt we are speaking of when partner a) slaughtered the animal stolen together without the consent of partner b). Insofar as one of the stolen halves is concerned partner a) would be liable because he has stolen and slaughtered, but he is exempt because he has not slaughtered an entire animal in a way that carries liability, for in regard to the second half of the animal it is as if partner b) stole the animal and partner a) slaughtered it, since partner a) slaughtered the animal without partner b)’s consent. When a) steals and b) slaughters an animal there is no liability for four times it value on either a) or b). Rashi explains: When our Gemara speaks of partners who stole, it is speaking of when partner a) carried the animal out of the victim’s domain for himself and for his partner b), as in Bava Kama (78b), where the Baraisa speaks of partner a) stealing an animal and the animal is considered a partnership theft with both partners sharing liability for the subsequent slaughtering or selling of the animal. [Rashi’s explanation] is not appealing. For there (Bava Kama 78b), [the Baraisa] is speaking about liability for four or five times the value of the animal for slaughtering it. And in regard to slaughtering the animal, even if one said to his agent go and slaughter this animal for me, [the principal] is liable even though we usually rule there is no agency for a prohibited act, because we expound the superfluous word ‘תחת - in place of’ in the verse ‘five cattle in place of the ox’ to include an agent, who can act in behalf of the principal in this forbidden action of slaughtering a stolen animal. It is for this reason that when partner a) slaughters an animal stolen by himself and partner b) that both are liable. There is absolutely no proof from this case that when partner a) steals for himself and partner b), that both are liable. Rather, the term partners who stole is speaking of when both partner a) and partner b) lifted the stolen item together.

And what is the “since” [principle that allows the deaf-mute to acquire the found object, even when the competent person does not acquire his half of the found object?] “Since” two deaf-mutes [would both acquire this found object, we view the competent person as if he is a deaf-mute and this allows his deaf-mute partner to acquire half of the cloak.] Rami bar Chama and Rava agree that understanding our Mishna requires some special principle. For if we were to apply our previous understanding to the case of the Mishna, we would rule that neither of the litigants acquires the found object, because we would view the section of the garment in Ruvain’s hands as if it is on the ground in regard to Shimon and the section in Shimon’s hands as if it is on the ground in regard to Ruvain acquiring his half of the found object. Since neither has lifted the entire cloak from the ground, they both do not acquire it. We are compelled to say that each is lifting the cloak for himself and for his partner. Rami bar Chama concluded that our Mishna proves that one can act in behalf of his fellow when lifting a found object. Rava disagrees. He maintains that the ruling of the Mishna is limited to when Ruvain is lifting the cloak for himself and for Shimon and Shimon is also lifting the cloak for himself and for Ruvain. However, if Ruvain would lift only for Shimon, he could not acquire it for Shimon. We only say: Since Ruvain is acquiring the cloak for himself, he can also acquire it for Shimon, but he cannot acquire it solely for Shimon. Once this “since” principle has been established, Rava takes it to the next level. Concerning a situation where Ruvain was a competent person and Shimon was a deaf-mute, he says that Shimon, the deaf-mute cannot assist Ruvain in acquiring his half, but Ruvain can assist Shimon, the deaf-mute, in acquiring his half. But if Ruvain is not acquiring any of the cloak, how can he act in behalf of Shimon, the deaf-mute? Rava answers: “Since” if Shimon’s partner was also a deaf-mute, Shimon would acquire at least half, so too, even when Shimon’s partner is a competent person, Shimon acquires half the cloak. (See Artscroll note 20.) Rava in his second ruling is expanding the “since” principle to a second level. Tosfos questions the legitimacy of this approach. Let us remember that the original “since” principle is accepted only because it is manifest in the Mishna. Rava insisted that we cannot accept the principle that one who lifts a found object for his fellow acquires it for his fellow, because that is not evident from the Mishna. The Mishna only proves that Ruvain and Shimon can act for each other only when acquiring for themselves as well. If we are limited to what is evident from the Mishna, Tosfos wonders how Rava can expand the “since” principle to a second level. This is bewildering! How do we know that we can expand the “since” principle to include Ruvain, the competent person, acting in behalf of Shimon, the deaf-mute? Perhaps we do not say two “migos”? But why must we concede that we are dealing with an expanded level of the “since” principle? For the ruling that two deaf-mutes can acquire is because of the “since” principle, “since” each of the deaf-mutes is acquiring for himself, he may acquire for his fellow. If not for this first application of the “since” principle, we would rule that we view each end of the cloak as if it is on the ground. It is only because of the “since” principle that we say, each can acquire for his fellow when acquiring for himself. The next application of the “since” principle, since two deaf-mutes can acquire for each other etc. is a second level of the “since” principle and we have no proof from the Mishna that we can move to a second level.

Rather, [Rami bar Chama’s principle can be derived] from the end [of the first paragraph of our Mishna, which reads]: This [litigant] says it is all mine and this [litigant] says half is mine. Tosfos will discuss two variant texts of our Gemara. We will refer to the text as it is printed in our Gemara as text a) and to the variant text as text b). Rami bar Chama says that our Mishna proves his principle: One who lifts up a found object for his fellow acquires it for him. We find two methods of deducing a legal principle from a Mishna or Baraisa. A) The simplest way is that the ruling of the Mishna makes sense only if the principle we are attempting to prove is true. B) Redundancy. The particular ruling of the Mishna may not necessarily prove that the principle is true. There may be another way of understanding the Mishna, which would not prove the principle in question. However, if the Tanna repeated an unnecessary case, we may assume that his purpose was to teach us this principle. Of course the principle must be a reasonable explanation of the ruling, even if not compelling. The Gemara refers to this method as ‘משנה יתירה - a redundant Mishna’. The major difference between text a) and text b) is whether the Gemara is attempting to prove Rami bar Chama’s principle from the redundancy of a seemingly unneeded case in the Mishna (text a) or from the ruling of the Mishna (text b). Text a) the Gemara continues to demonstrate how we can see Rami bar Chama’s principle from our Mishna: Why was it necessary for the Mishna to say more? The underlying principles governing the ruling in the second case, that each receives half of what they are arguing about can be seen from the first case. See Rashi (2a) ד'ה וזה אומר חציה שלי, also Rashi here ד'ה ממשנה יתירה. Rather, from the redundancy of this Mishna, we learn that one who lifts up a found object for his fellow, has acquired it for his fellow. The Gemara rejects this proof: Why are you certain that this case in the Mishna is speaking about a found object, perhaps it is speaking of a sale item? The ruling of the Mishna would then have nothing to do with lifting up a found object for one’s fellow. If you counter: If we are speaking of a sale item, what is the Mishna teaching us? It is needed. I might think: This [litigant] who claims half is mine should be thought of as one who is returning a lost object, since he could have just as easily claimed it is all mine, and he should be exempt from taking an oath, [the Mishna] teaches us even so he must swear. When analyzing the dialogue of the Gemara we are faced with a severe difficulty. When the Gemara deflects the proof from this case of the Mishna it suggests: Perhaps it is speaking of purchasing and selling? The Gemara then goes on to explain that the need for this case is to teach us that we do not consider the litigant who claims only half as one who is returning a lost object and he is still required to swear. But this lesson is needed even in the case of a found object? There too, we might think that the litigant who claims half is mine should be exempt from swearing. Why did the Gemara first say that the Mishna is speaking of a sale item? In the course of analyzing texts a) and b), Tosfos will show how we might deal with this difficulty. Text b): There are those who at this point in the Gemara’s dialogue do not have the text: Why was it necessary for the Mishna to say any more? This leading sentence tells us that by (method A) studying the Mishna’s ruling that the litigant who claims it is all mine receives three quarters and his opponent who claims half receives one quarter, we could not reach the conclusion that one who lifts a found object for his fellow acquires it for his fellow. It is only because the ruling is redundant (method B) that we say the Tanna intended to teach us this principle. But, Tosfos argues, in this section of the Mishna, we could derive Rami bar Chama’s principle from (method A) the very ruling that one of the litigants receives a quarter of the cloak! For it is from the very ruling of the Mishna, not its redundancy, that [the Gemara] deduces that one who lifts up a found object in behalf of his fellow, his fellow has acquired it. Because [the litigant] says: Half is mine. This implies that it was acquired in a way that half belongs to each of the litigants. How can this be accomplished? This must mean that he lifted it together with his fellow litigant, with each of them intending to acquire it for himself and for his fellow. If lifting for one’s fellow is ineffective, then according to his own claim he has acquired nothing. As explained earlier in the Gemara, when lifting the found object each of the litigants can acquire some part of it only if both are lifting the cloak for each other as well as for themselves. Since we honor his claim by awarding him a quarter of the cloak, we are ruling that lifting the found object for one’s fellow is effective. Otherwise, he would own nothing of the cloak. Rather, it is certain that one who lifts a found object acquires it for his fellow. Thus he has assisted his fellow in acquiring half the cloak, just as the fellow has assisted him in acquiring his share of the cloak. Tosfos explains how according to text b) the Gemara deflects this proof: [The Gemara] challenges this proof by arguing: How do you know the Mishna is speaking about a found object which would prove that one can lift up a found object for his fellow? Perhaps [the Mishna] is speaking about two litigants who claim that they acquired this cloak through purchasing and selling. Lifting an object for the benefit of another person is problematic only when lifting a found object. This found object can be acquired by anybody. Taking it for one’s fellow is detrimental to the interest of all other people who might want to acquire it. Perhaps one cannot act in behalf of his fellow when his action is detrimental to others? This does not apply to a sale where the seller has the right to choose to whom he wishes to sell it. Certainly, anybody may lift a sale object in behalf of the intended purchaser. There are two other possible interpretations of our Mishna that would yield no light on whether one may acquire a found object for his fellow. It is conceivable that one of the litigants could have acquired half the cloak without the assistance of his fellow. So too, [the Gemara] could have deflected the proof from this second case of the Mishna by saying that [the litigant] who claims “half is mine” is a situation where he says: I grasped half in my hand. We learned earlier (7a) that any portion of the cloak that is actually in the hand of a litigant belongs to that litigant and is not subject to division. It is only the portion suspended between the two litigants that is subject to division. Thus, if one litigant claims that he grasped half the cloak in his hands, that portion is his without the benefit of his fellow-litigant lifting the other half for him. The claim “half is mine”, does not necessarily mean that the litigants lifted it up in a way where each of them needs his fellow litigant to assist him in acquiring it. The Mishna may very well be speaking of a case where one can acquire half the cloak without the benefit of his fellow’s assistance. The second: or he might claim I lifted the entire cloak with the intention of acquiring only half. One can certainly acquire only half of the cloak, if that is his wish. It is therefore conceivable that the claim “half is mine” does not necessarily mean that I lifted the cloak in a manner that requires my fellow-litigant’s assistance to acquire it. It can also mean I lifted the entire cloak myself, which is a perfect act of acquisition, with the intention of acquiring only half. Tosfos demonstrated that there are three ways of understanding the claim “half is mine”, which would not reflect on whether one who lifts a found object for his fellow has acquired it for his fellow. a) The answer that the Gemara uses: The Mishna may be speaking not of a found object, but of a sale item. b) The Mishna may be speaking of a litigant who claims that he acquired half the cloak by grasping it in his hands. c) The Mishna may be speaking of when the litigant claims he lifted the entire cloak, but only with the intention of acquiring half. Obviously, with all these available interpretations of the Mishna, we cannot deduce from the Mishna per se, that one who lifts a found object for his fellow has acquired it for him, but even though it is not evident from (method A) the ruling of the Mishna, [the Gemara] could still have deduced Rami bar Chama’s principle from (method B) the redundancy of the Mishna. Therefore, [the Gemara] deflects [the proof from this case in our Mishna] in such a way that even from the redundancy we cannot deduce that one who lifts a found object for his fellow has acquired it for him. The Gemara says that this case is in fact needed to teach us that the litigant who claims half is mine must also take an oath. If so, there is no redundancy to teach Rami bar Chama’s principle. Tosfos now explains text a). First, Tosfos explains the strength of text a): Concerning those manuscripts who do have the text: “Why was it necessary to say any more?”, which indicates that it is only from (method B) the redundancy, that we can deduce Rami bar Chama’s principle, it can be said that this is because [the Gemara] could not have deduced this from the Mishna itself since there are three other ways to understand this case of the Mishna as we explained. Thus, an attempt to prove Rami bar Chama’s principle from the ruling of the Mishna is inherently weak. The Gemara was proving his principle from the redundancy of this case. Tosfos now explains the weakness of text a): However, there is a difficulty with text a). Why does [the Gemara] say: Perhaps [the Mishna] is speaking about purchasing and selling and there is no discussion at all about lifting a found object for one’s fellow. Since the Gemara will argue that the Mishna is needed to teach us that even one who claims half must swear, even if [the Mishna] is speaking about a found object, we can deflect the proof from the Mishna as it is deflected when speaking about buying and selling. We can say that the Mishna is teaching us that in a case of a found object, when a litigant claims half is mine he still must swear. That novelty is equally applicable to a lost object as it is to buying and selling. Tosfos is convinced that any answer is not as good as the question. We can answer even if it is a bit awkward. The dialogue of the Gemara according to text a) is as follows: The deflector is arguing: Why are you so sure that the Mishna is speaking about a found object and thus you are convinced that the Tanna’s intent must be to teach us through (method B) redundancy, that one who lifts up a found object for his fellow acquires it for him? It is most probably for this reason that you do not interpret the Mishna as speaking about buying and selling: because you cannot find any novelty in this ruling other then if it is teaching us about one who lifts a found object for his fellow. However, in reality, even if it would be speaking about buying and selling there is a novelty: that we do not say that one who claims only half is thought of as returning a lost object and is therefore exempt from taking an oath. Now that the deflector demonstrated that there is a novelty even if the Mishna is speaking about buying and selling, we can move a step further and say: The same is true if the Mishna] is speaking about a found object. The Mishna is teaching us that in the case of a found object a litigant who claims half is mine is not thought of as returning a lost object and must swear. There are three steps to the deflector’s approach. 1) He first takes us all the way to the opposite end of the spectrum, buying and selling, where it seems least likely to find a novelty in the Mishna. 2) He shows us that even in that extreme case there is a novelty. 3) We can then adopt that same novelty and apply it to a found object.

כיון שהעמיד רב פפא משנתנו דקתני יחלוקו בתפסי לה בכרכשתא דקדק רמי בר חמא ואמר זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו.

רבא אמר לעולם לא קנה ומתני' היינו טעמא מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. תדע דאילו האומר לחבירו צא וגנוב לי פטור המשלח דקי"ל אין שליח לדבר עבירה ואילו שותפין שגנבו חייבין ושקלי' וטרי' בה ואסיקנא דוקיא דרמי בר חמא מסיפא דמתני' בזמן שהן מודין או שיש להן עדים כי שניהם ביחד מצאוה ושניהן אגב' אגבהוה בכרכשתא חולקין בלא שבועה ש"מ המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דהא תרוייהו מסייעי להדדי בעידנא דמגבהי לה.

ורבא אמר לך שאני הכא מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וקי"ל כרמי בר חמא והוא דאמר ליה זכי לי דהא ר' יוחנן קאי כוותיה ואמר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ואם יקשה לך הא דתנן היה רוכב על גבי בהמה וכו' התם באומר תנה לי ולא אמר זכה לי.

היו שניהם רוכבין על גבי בהמה וכו'.

אלא בהמה טמאה למאי חזיא אלא לדמי הכא נמי לדמי ואיכא למידק, הא לא דייקינן לה ממתניתין אלא מסברא, דאי סלקא דעתך דפלגי לה אפסדוה, וכיון שכן [בלא] מתניתין נמי נידוק הכין מסברא, דאי פלגי לה לשטרא אפסדוה, ומסתברא, דאי מברייתא לא שמעינן מינה מידי מסברא, דאי דפלגי ליה לשטרא גופיה, אף על גב דמלוה נפסד ליה, לוה נשכר, דהרי הוא נפטר, הוה אמינא דפלגי ליה לשטרא גופיה, דלא שביק לוה רוחיה משום פסידא דמלוה, הילכך אי מברייתא גופיה, לא שמעינן מסברא מידי, אלא כיון דאשכחן במתניתין דעל כרחין איכא חלוקה בדמים ולא חלוקה ממש, כיון דתרווייהו מפסדי, אף אנו נאמר בעלמא דחלוקת דמים הויא חלוקה, וכל שאחד מהם נפסד אין חולקין אלא בדמים.

הא דאמר תעשה לזה כמונחת על גבי קרקע ותעשה לזה כמונחת על גבי קרקע. פירש הראב"ד ז"ל: דוקא שלא הגביהו אותה כדי שאם יניח אותה האחר (לא) תעקר מן הקרקע, אבל אם הגביהו אותה כדי שתעקר מן הקרקע, קנו שניהם מחמת עצמן, לפי שאינה כמונחת על גבי קרקע, וכל אחד קונה בהגבהתו. ואינו מחוור בעיני, דאם כן לוקי מתניתין בהכי, ואפילו תאמר משום דסתמא קתני, אכתי לא ניחא, דכיון דמגביה מציאה לחברו [לא] קנה חברו, יד חברו כקרקע דמי לגבי דידיה, ואילו טלית שראשה האחד מונח על גבי עמוד זה וראשה האחר מונח על גבי עמוד שני, ובא אחד והגביה ראשה האחד שיכול לנתקה ולהביאה אצלו ולא יגע ראשה לארץ, ובא שני והגביה ראשה השני, הכי נמי דקמא קני בתרא לא קני (לקמן בבא מציעא ט, א). ואחד רכוב ואחד תפוס במוסרה, דאמרינן לקמן (בבא מציעא ט, א) דזה קנה מה שתפוס בידו, וזה קנה בי פגיה, והשאר לא קנה לא זה ולא זה, מי לא עסקינן שאם מנתקה לא יגיע ראשה לארץ, והכא נמי יד חברו כקרקע דמי ליה, אלא לא שנא הכי ולא שנא הכי, כן נראה לי.

שותפין שגנבו חייבין פירש רש"י ז"ל: אם הוציא האחד מרשות בעלים לדעת חברו כדאמר בב"ק. פירוש לפירושו: מדאמר בפרק מרובה (בבא קמא עח, ב) ושותף שטבח לדעת[ו] [ו]לדעת חברו שניהם חייבין. וליתא דהתם רחמנא רבייה לשליח מקרא דטבחו או מכרו, כדאיתא התם במרובה (עא, א) ובכתובות פרק אלו נערות (כתובות לג, ב), אבל במוציאה מרשות בעלים [לא אשכחן ד]חייבין. [אלא הכי פירושו, תדע דאף על גב דלא זכי לחבריה כשאינו זוכה לעצמו היכא דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב פטור, ואילו שנים שנעשו שותפין וגנבו חייבין], ואי אמרת מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה לא אמרינן, כי היכי דבגונבה כולה לדעת חברו לא קנה, [הכי נמי בגונב לדעתו ולדעת חברו] תעשה לזה כמי שמונחת על גבי קרקע ולזה כמי שמונחת על גבי קרקע, ולא זה קנה ולא זה קנה ושניהם פטורין.

מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש ודוקא מה דביני ביני, אבל מה שתפוס בידו קנה, כדאמר לקמן (בבא מציעא ט, א) זה קנה בי פגיה, וזה קנה מה שתפוס בידו, והשאר לא זה קנה ולא זה קנה.

התם האי קאמר אנא אגבהתה והאי קאמר אנא אגבהתה ואף על גב דאמרינן בשמעתין קמייתא דדינא דחלוקה ליתא אלא משום דאמרינן אימור תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה. הכא הוה סבירא להו דטעמא דמתניתין כרבי יוחנן, דאמר כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חברו, דאיכא חד מינייהו דמשקר ולא ידעינן [מאן ניהו], וכי דייקינן לה [מסיפא, דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו, מיתורא דמתניתין דייקינן לה =ש"מ], ודאמרינן בעל כרחין המגביה מציאה לחברו קנה חברו אתא לאשמועינן, דאי משום ספיקא וכדרבי יוחנן, הא שמעינן לה מרישא. וכן פירש רש"י ז"ל. ואיכא דקשיא ליה דעל כרחין רישא אי אפשר לומר יחלוקו אלא משום דאמרינן תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה, מהנהו פירכי דפרכינן בגמרא (ג, א) לימא מתניתין דלא כבן ננס, ולימא מתניתין דלא כרבי יוסי, וכרבנן [דר'] יוסי נמי לא מתוקמא אלא מהאי טעמא דא[י]מ[ו]ר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה. ומפרשינן ליה לשמעתין הכין, דרמי בר חמא מעיקרא הכי אסלקא דעתין המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו היאך הם חולקין אותה בשבועה, והלא כל הרוצה לחטוף יכול לחוטפה ולזכות בה, ומשום הכי אקשינן בגמרא רמי בר חמא אי מרישא דייק לא דמי, דהתם היינו טעמא משום דלפי טענתם אין אחר זכאי ביה דהאי אמר כולה שלי ואנא אגבהתה, והאי אמר כולה שלי ואנא אגבהתה, ולדברי שניהם אחד מהם קנאה, ומכל מקום לענין חלוקתן אנו אומרים שמא ליכא רמאי, דתרוייהו כהדדי אגבהוה, ואין לאחד מהם יותר מחברו, ושל שניהם היא, ויכול לישבע חציה שלי, כיון דאין אחר יכול לזכות בה מפני טענת שניהם. ואין זה נכון בעיני, דמכל מקום קושטא דמילתא כולה דחד מינייהו בלחוד היא וכגון שהגביהה כולה, או לית להו בה מידי אלו תרוייהו אגבהוה בהדדי, אם כן על כרחין חד מינייהו לשקרא משתבע, ואפשר נמי דתרווייהו לשקרא משתבעי, ואי משום סוף דינא דפלגי בה ביניהן, אמאי משתבעי חציה שלי, [אטו] אנן לא ידעינן דחציה הויא למר וחציה הויא למר בסוף דינא, הא ודאי כי משתבע חציה שלי שבועה שזכיתי בחציה בשעת מציאה קאמר. ולדידי לא קשה לי מידי, משום דאנן כטעמייהו דר' יוחנן ואביי קיימא לן, ומספיקא הוא דחולקין, [דלא] ידעינן מאן ניהו דתוקף בה שלא כדין, והא דאוקימנא לה למתניתין אליבא דר' יוסי [ותנא קמא] דידיה משום דאימ[ו]ר תרווייהו בהדדי אגבהוה, לאו קושטא דאוקמתא היא, אלא לטעמיה דמקשה הוא מתרץ לה התם, ולעולם אפילו לר' יוסי מתוקמא מתניתין שפיר כר' יוחנן, כמו שכתבתי שם במקומה (ג, א ד"ה אפילו). ואי משום דבן ננס, לכשתמצא לומר המגביה מציאה לחברו קנה חברו, מתניתין נמי בן ננס היא, וכשתמצא לומר לא קנה, מתניתין דלא כבן ננס, ובדאיכא ודאי רמאי נמי מתניתין דלא כותיה, ותנא הוא ופליג, כן נראה לי.

אלא מסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי הא תו למה לי אלא ממשנה יתירה וכו'. הכי גרסינן בכולהו נוסחאי עתיקי: ואיכא מאן דלא גריס הכי, ולא ממשנה יתירה דייקינן לה אלא מגופה דמתניתין, דקתני חציה שלי, ואי המגביה [מציאה] לחברו לא קנה חברו, מאן דאמר חציה שלי לא הוה ליה למשקל [החצי] דידיה אפילו לטענתיה. ואין צורך למחוק, דממשנה יתירה ודאי דייק לה, דאי מגופה הא מוקמינן לה במקח וממכר [וכדפרכינן] נמי בגמרא, אלא ממשנה יתירה אתיא, דאי במקח וממכר הא תנא ליה רישא, וכיון דאייתרא לה מתניתין דייקא לה נמי אפילו מגופא דמתניתין, ודחינן דלמא לעולם במקח וממכר ואיצטריך.

יתבאר מסוגיא האמורה למטה בפרק זה שאם שטר זה הנמצא אין בו קנין יש לחוש בו חששא אחרת והוא לשמא כתב בניסן ולא לוה עד תשרי הא בשטרי אקנייתא אין לחוש כן שהרי מזמן הקנין טורף כמו שבארנו במסכת ראש השנה ומ"מ בכתובה אין לחוש לכך שאין דרך לכתוב כתבה אלא משעת נשואין:

המגביה מציאה לחברו ר"ל במצות חברו כגון ראובן שאמר לשמעון הגבה מציאה זו לעצמי והלך לשם בשליחותו והגביהה קנה חברו המשלח ואם נמלך שמעון אחר הגבהתה לזכות בה לעצמו ולדון בעצמו כן מאחר שלא באה עדין ליד ראובן הרי היא גזלה בידו שמאחר שהגביהה סתם במצות ראובן הרי היא כמו שהגביהה ראובן עצמו ואין צריך לומר שאם בא אחד מן השוק לזכות בה ולחטפה מהם שהיא גזלה בידו ויצא לנו דבר זה ממה שאמרו במשנה השניה שנים שהיו רוכבין על בהמה וכו' ובזמן ששניהם מודים חולקים שלא בשבועה שנתברר לך ממנה שאם אמר ראובן אני הגבהתי מחצית הטלית לעצמי ומחצית לצורך חברי שצוני בכך וכן שמעון אומר כיוצא בו חולקים בלא שבועה ואלו אמרנו שהגבהה שאחד עושה בשביל חברו אינה הגבהה נמצא זה הטלית אינו מוגבה כלל והרי הוא כאלו מונח על גבי קרקע ולא קנה אחד מהם אלא שלמדנו שהמגביה מציאה לחברו קנה חבירו על הדרך שביארנו:

האומר לשלוחו צא וגנוב פטור המשלח שאין שליח לדבר עברה ושותפים שגנבו חייבין בכפל אבל בתשלומי ארבעה וחמשה יש צדדין שהם חייבין ויש צדדים שהם פטורין וכבר כתבנוה בפרק מרובה:

חרש ופקח שהגביהו מציאה מתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח שאע"פ שאמרו על החרש שתקנו לו לזכות במציאתו כבר הוזכר טעם הדבר במקומו דלא ליתי לאינצויי ובזו הואיל והפקח מוחל על כבודו ואינו קונה אין טענה עוד לחרש הא חרש שמצא או שני חרשים שמצאו זכו במציאתם מדברי סופרים מן הטעם הנזכר:

גמרא ומאי מגו מגו דשני חרשין כו' האי מאי את"ל המגביה כו' וכ"ת מ"ש משני כו'. נ"ל לפרש הסוגיא דה"פ ומאי מגו כו' דאע"ג דמטעם מגו דזכי לנפשיה כו' לא הויא הגבהה דפקח הגבהה לגבי חרש דהא לא זכי נמי לנפשיה מ"מ משום דינא דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו קנה החרש אע"ג דרבא לית ליה בעלמא המגביה מציאה כו' בחרש אית ליה משום מגו דב' חרשין דקנו ואהא פריך דלא שייך הכא כלל דינא דהמגביה מציאה כו' דאפי' לרמי בר חמא היינו דוקא דקא מגבה ליה אדעתא דחברי' אבל האי פקח אדעתא דידיה קא מגבה ליה כו' אלא אימא מתוך שלא קנה כו' ואהא פריך כיון דלא שייך דינא דהמגביה מציאה כו' אלא במגביה אדעתיה דחבריה אם כן בב' חרשין לא ליקנו משום מגו דזכי לנפשיה כו' דהא לנפשיה נמי לא זכי דה"ל ראשה השני לגביה כמונח על גבי קרקע כיון דחבריה לא הגביה אותה אלא אדעתא דידיה ומשני דמ"מ משום דלא אתי כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה אלא מסיפא כו' אך קשה אמאי קאמר דלמא במקח וממכר כו' עכ"ל היינו לפי גירסא זו דהתלמוד אסיק אדעתיה דמגופה ליכא למידק מידי אבל לפי גירסא ראשונה דהתלמוד אסיק אדעתיה למידק מגופה לא ק"מ דלפי סברתו השיב לו דלמא במקח וממכר וליכא למידק מידי מגופה וק"ל:

גמ' אלא אימא מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש וכו' וצריך לישב לפי זה לישנא דרבא השתא דאמרת אמרינן מגו וכו' היאך יתישב על זה מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש וצ"ל דה"ק השתא דאמרת אמרינן מגו דזכי לנפשיה זכה נמי לחבריה א"כ בהיפוך נמי במקום שאינו זוכה לנפשיה לא זכי נמי לחבריה חרש ופקח שהגביהו אמרינן נמי מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש:

תוס' ד"ה ושותפין שגנבו וכו' דהתם בטביחה איירי ר"ל רש"י מפרש בגמרא דקאמרה הכא ושותפין שגנבו חייבין היינו אותה ברייתא דבב"ק ואין נראה דהתם בטביחה איירי וא"כ אין ראיה משם אלא הא דקאמר בגמרא ושותפין שגנבו הוי פירושו שהגביהו הגנבה שניהם ולאו ברייתא היא אלא מסברא קאמרה הגמרא כן:

הא לא קשיא דחזי לקטנים ותימה למאי דהוה בעי לאוקמה לדמי המקח במקח וממכר דיהבי תרווייהו זוזי למה נשבעין והלא מחזירין לכל אחד דמיו. ויש לומר דנפקא מינה אם נתייקרה אי נמי לגוד או איגוד. הרא"ש.

זאת אומרת המגביה מציאה וכו' פירוש לא שנא אם אמר לו תן לי המציאה או שהגביה לצורך חברו מעצמו קנה חברו. ואם אמר לו חברו זכה לי במציאה זו או אמר הוא אני זוכה במציאה זו לצורך פלוני אפילו המגביה בעצמו אין יכול לומר לעצמי אני זוכה והרי קנה חברו. ואם אמר לו תן לי המציאה אי אמר הוא אני מגביה לצורך פלוני יכול המגביה לזכות אחר כך לעצמו והכי תנן לקמן והוי קנה חברו לצדדין קנה חברו בערך שלא יוכל אחד מן השוק לחטוף אותה. מ"ה נר"ו.

תיעשה לזה כמונחת על גבי קרקע וכו' פירש הראב"ד ודוקא שלא הגביהו אותה כדי שאם יניח אותו האחד לא תיעקר מן הקרקע אבל אם הגביהו אותה כדי שאם יניח האחד תיעקר מן הקרקע קנו שניהן מתמת עצמן לפי שאינה כמונחת על גבי קרקע וכל אחד קונה בהגבהתו. ואינו מחוור בעיני שאם כן לוקי מתניתין בהכי ואפילו תאמר משום דמתניתין סתמא קתני אכתי לא ניחא ליה דכיון דמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו יד חברו כקרקע דמי לגבי דידיה ואלו טלית שראשה האחד מונח על גבי עמוד זה וראשה השני מונח על גבי עמוד שני ובא האחד והגביה ראשה האחד שיכול לנתקה ולהביאה אצלו ולא יגיע ראשה לארץ ובא שני והגביה ראשה השני הכי נמי דקמא קני בתרא לא קני ואחד רכוב ואחד תפוס במוסרה דאמרינן לקמן דזה קנה מה שתפוס בו וזה קנה בי פגיה והשאר לא קנה לא זה ולא זה מי לא עסקינן שאם מנתקה לא יגיע ראשה לארץ והכא נמי יד חברו כקרקע דמי ליה אלא לא שנא הכי ולא שנא הכי. כן נראה לי. הרשב"א.

וזה לשון תוספי תוספות להרא"ש פירש הראב"ד ודוקא שלא הגביהו וכו'. ולא מסתבר לי דאם כן הא דאמר רבא חרש ופקח שהגביהו המציאה לא קני דפקח לא קני דהגבהת חרש לא מהניא ליה ומתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש הוה ליה לפרושי ולפלוגי שאם הגביהו עד שאם יניח האחד תיעקר מן הקרקע קנו שניהן מחמת עצמן ומדלא פירש אלמא דבכל ענין לא קנו והדין נותן דתפיסת כל אחד מבטל קנין חברו כיון דאין תפיסת חברו מועלת לו כלום ולא אמרינן חזינן ליה לענין קניית חצי של חברו כאלו הניחה זה ליפול והרי היא מוגבהת מן הקרקע דאדרבה הרי הוא רוצה לקנות חציו בתפיסתו ותפיסתו לגבי חברו כמונחת על גבי קרקע והכי אמרינן גבי זה רכוב חמור ואחד תפוס במוסרה דאפילו אי מהניא משיכת הבהמה לקנות כלים שעליה לא מהניא הכא שיקנה הרכוב המוסרה לפי שתפיסת התפוס במוסרה מצד אחרת מבטלת קנינו כאלו היה מוטל צד אחד על גבי קרקע. עד כאן.

והוי יודע שלא נפל מחלוקת אלא במאי דביני ביני אבל מה שכל אחד תפוס בידו פשיטא דקנה לכולי עלמא. וכן לגבי חרש ופקח דאסקינן דלא קנו הני מילי מאי דביני ביני אבל מה שתפסו קנו שהרי במה שהוא תפוס לא שייך לומר מגביהו לחברו וזה ברור אלא שהוצרך יכתבו לפי שראיתי מאן דטעי בה. מ"ה נר"ו.

תדע שאלו אמר לשולחו צא וגנוב וכו' תמיהא לי טובא דמכאן איכא סייעתא לרמי בר חמא טעמא דאמר צא וגנוב דאין שליח לדבר עבירה הא אם אמר לו צא ולקוט מציאה קני המשלח וכי תימא דשאני הכא דאמר צא וגנוב ודכוותא אם אמר צא ולקוט קנה חברו אבל המגביה מציאה מעצמו לחברו לא קנה הא ודאי ליתא דהדין שוה בשניהם ואין לחלק בלא סברא. ועוד דהיכי קאמר רבא לעולם אימא לך המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו כיון דאיכא גוונא דקנה אפילו לדעתו דהיינו היכא דאמר ליה הגביהה לי. ותו אדמפליג רבא בין לא נתכוון לזכות בה כלל להיכא דנתכוון לזכות בה לפלוג וליתני בלא נתכוון כלל לזכות בין אמר לו לקוט לי מציאה ללא אמר לי ואם כן הדרא קושיא לדוכתא. ונראה לי דרבא לא מייתי מינה ראיה אלא שיש הפרש בין נתכוון לזכות לחברו לבדו לאם נתכוון לזכות לו ולחברו וכי היכי דלענין גניבה יש הפרש לענין קנין דעלמא יש הפרש והכי משמע מלשון רש"י. ורמי בר חמא אמר לך מי גרם ההפרש משום דאין שליח לדבר עבירה אבל בעלמא אין הפרש ובתרווייהו קנה חברו. אי נמי יש לומר דאם איתא דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו לא הוה לן לחיובי השליח דנהי דנפטר משלח מכפל משום דאין שליח לדבר עבירה מכל מקום לצרכו הגביה ולא לצורך עצמו והוה לן לפטור השליח מכפל אלא כיון דמחייבי ליה משמע דבעלמא נמי המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו וזה יותר נכון. מורנו הרב נר"ו.

ואלו שותפין שגנבו חייבין פירש רש"י אם הוציאה האחד מרשות בעלים לדעת חברו כדאמרינן בבבא קמא. פירש לפירושו מדאמרינן בפרק מרובה דשותף שטבח לדעת חברו שניהם חייבין. וליתא דהתם רחמנא רבייה לשליח. מוטבחו או מכרו כדאיתא התם אבל במוציאה מרשות בעלים לדעת חברו לא אשכחן. אלא הכי פירושו תדע דאף על גב דלא זכי לחבריה. כשאינו זוכה לעצמו היכא דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה שהרי האומר לשלוחו צא וגנוב לי פטור דלא זכי ליה ואלו שנים שנעשו שותפין וגנבו והוציאוה שניהם מרשות בעלים חייבין ולא אמרינן כיון שאין אדם זוכה לחברו בגניבה תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע וזו כמי שמונחת על גבי קרקע ולא יקנה לא זה ולא זה אלא שמע מינה אמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. הר"ן.

וזה לשון הרמב"ן פירש רש"י שותפים שגנבו וכו'. פירוש לפירושו מדאמרינן בפרק מרובה בשותפין שגנבו פטורין ותניא אידך חייבין וכו' משמע מהתם שאם גנב לדעת חברו חייבין בקרן ובתשלומי ארבעה וחמשה אם טבח ידעת חברו. והאי פירושא לא מחוור לי שאין זו ראיה להיכא שהאחד מוציאה מרשות בעלים ואכתי איכא למימר שאין חייבין בגניבה אלא כשגנבו שניהם דכיון דליתא על ידי שליח ליתא על ידי שותף ולא היה צריך רש"י ז"ל לכל זה שפירושה כפשטה תדע דאף על גב דלא זכי לחבריה בלחודיה זכי ליה היכא דזכי נמי לנפשיה שהרי האומר לשלוחו וכו' פטור דלא זכי ליה ואלו שנים שנעשו שותפין וגנבו והוציאוה שניהם מרשות הבעלים חייבין ולא אמרינן כיון שאין אדם זוכה לחברו בגניבה תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע וזו כמי שמונחת על גבי קרקע ולא קנה לא זה ולא זה אלא שמע מינה אמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. עד כאן. אמר רבא השתא דאמרת הכי איתא בספרים שלנו ספרי הדפוס ונראה לי שהוא טעות דהא רבא הוא דאמר הכי לעיל והשתא דאמרינן מיבעי ליה ואפשר דלעיל גרסינן רבה. אלא דקשה לי דהכי הוה ליה למימר השתא דאמר מר. וכי תימא דקאי ארמי בר חמא ליתא דלא תלי איהו משום מיגו. וצריך לומר דהכא גרסינן אביי או אחד משאר אמוראין וצריך בדיקה בספרים הישנים. מ"ה נר"ו. ובדקנו ומצאנו בספרי היד אמר רבה השתא דאמרת וכו' בה"א. והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: השתא דאמרת וכו' אף על גב דרבא הוא דאמר לה נקט האי לישנא משום דכולי עלמא מודו ליה בהאי מיגו וכדבעינן למימר לקמן. עד כאן.

בפרש"י זאת אומרת וכו' וכשמגביה מגביה לדעת שיקנה בה חבירו חציה וכו' עכ"ל. נ"ל כוונתו דאמסקנא סמיך דמוקמינן דיוקא דרמי ב"ח אסיפא דמתני' דקתני בזמן שיש עדים או שמודים זה לזה וא"כ התם איירי שפיר שהגביהו שניהם כא' ומסתמא בשעת הגבהתם נתכוונו לקנות בשותפות כדי שיקנה כ"א חצייה וא"כ דמי שפיר למגביה מציאה לחבירו והיינו נמי דמדמי ליה בסמוך לשותפים שגנבו אבל הריטב"א בחידושיו האריך מאד וכתב דאע"ג דבמשנתינו לא הגביה לצורך חבירו מ"מ מדייק רמי בר"ח שפיר דאא"ב בעלמא היכא דהגביה לדעת חבירו קנה חבירו אם כן ה"נ כיון דהגביה לצרכו עשאוהו כאילו הגביה לצורך חבירו וקנה חבירו אבל אם נאמר דבעלמא אפי' הגביה לצורך חבירו לא קנה א"כ אין שום טעם לנדון דמתני' לומר שיקנה ע"ש באריכות ונדחק ליישב כל הסוגיא עד"ז ולענ"ד נראה שבחנם נדחק בכ"ז ואין לנו אלא כפרש"י וכמ"ש ואף דלפ"ז הא דקס"ד בסמוך דיוקא דרמי בר חמא מבבא דרישא הוי מצי לאקשויי דלא דמי למגביה מציאה לחבירו לפרש"י אלא כיון שאין זה מוכרח דאדרבא הוי מצי לפרש כפירוש הריטב"א משום הכי ניחא לאקשויי בפשיטות דלא דייק רמי ב"ח מבבא דרישא אלא מסיפא וכפרש"י וכמו שיתבאר בסמוך:

בגמרא תעשה זו כמי שמונחת ע"ג קרקע כו' ולא יקנה לא זה ולא זה. והיינו למאי דמוקמינן לעיל דמתני' איירי בדתפיסי בכרכשתא וא"כ מקשה שפיר דהמותר שאינו תופס לא זה ולא זה יהא כמו שמונח ע"ג קרקע וכל הרוצה יחטפנו מידם אבל במה שתופס כ"א בידו לא שייך לומר כן דודאי קנה קנין גמור כדמשמע לקמן בחמור ובית פגיה וכן משמע מל' תו' בד"ה אלא מסיפא וכן מבואר בלשון הפוסקים ופשוט הוא:

שם בשלמא חרש קנה וכו' פי' בשלמא אם היה הפקח קונה מצד הדין לא הוי קשיא לן הא דחרש קנה משום דקמגבה ליה בן דעת ושייך מגו דזכי לנפשיה אבל אפקח גופא קשיא לן אמאי קנה וא"כ בחרש נמי לא שייך שיקנה כיון דהפקח לא זכי ולא שייך מיגו דזכי לנפשיה וכדמקשה בסמוך בפשיטות ומאי מיגו איכא וק"ל:

שם ומאי מיגו מיגו דשני חרשין בעלמא קנו וכו' לשון הסוגיא תמוה ביותר דמאי ענין זאת המיגו דשני חרשים לענין מיגו דזכי לנפשיה וכן הא דמקשה האי מאי את"ל המגביה מציאה לחבירו כו' אין לו מובן דהל"ל בדרך קצרה דלא שייך כאן מיגו דזכי לנפשיה כיון דאיהו לא קני וכן הא דמסיק וכ"ת מ"ש משני חרשין תמוה דמאי קושיא דהא אתי ליה שפיר דהתם שייך מיגו דזכי לנפשיה והכא לא שייך וע"ק במאי דקאמר איהו לא קני לאחריני מקני ומאי קושיא דנהי דלא קני הפקח חצי הטלית מ"מ הא קני מיהו מה שאוחז בידו וכדכתיבנא לעיל בפשיטות וא"כ בהאי מקום התפיסה גופא נאמר מיגו דזכי לנפשיה אותו שפת הטלית שתופס בידו זכה נמי לחבריה אותו מקום התפיסה גופא וממילא תו לא הוי כמי שמונח על גבי קרקע דעיקר הקושיא דתעשה כמי שמונח עג"ק היינו משפתו השניה שהוא ביד חבירו אבל במאי שאינם תפוסים לא זה ולא זה ליכא קפידא כיון דמוגבה שפיר מכוחו ובשלמא למאי דכתיבנא לעיל לפרש"י דלעולם אפילו היכא דזכי לנפשיה בעינן נמי שיגבה ג"כ אדעתיה דחבריה א"כ א"ש דהכא כיון דפקח לא קני אלא מקום התפיסה א"כ מסתמא נתבטל השותפות ולא שייך לומר דמגבה ליה אדעתיה דחבריה כיון דלאו שותפי נינהו אבל לפי' הריטב"א ע"כ דעיקר הקפידא שיזכה לנפשיה ותו לא הוי כמו שמונח עג"ק דעשאוהו כאילו הגביה לצורך חבירו כיון שאוחז בשפתו לצרכו א"כ הכא בפקח וחרש נמי שייך לומר כן כיון שקונה הפקח שפת הטלית לצרכו. והנלע"ד דאפשר דה"ק מעיקרא חרש קנה ופקח לא קנה דכיון דאמרינן מיגו א"כ בשני פקחין ודאי קנו א"כ בחרש ופקח נמי קנה החרש וסובר דלגמרי תקנו חכמים שחרש לא יפסיד כלום מחמת חרשותו אלא דיינינן ליה כפקח גמור אלא משום דלכאורה יש לתמוה דמנ"ל דכפקח דיינינן ליה כיון דמסברא לא שייך ביה מיגו דזכי לנפשיה כמו בפקח והיינו דקמתמה ומאי מיגו וע"ז מסיק מיגו דשני חרשין פי' כיון דחזינן דבשני חרשין קנו אף על גב דלא שייך נמי מיגו דזכי לנפשיה דהא לאו בר זכיה הוא ונהי דתקנו לו חכמים זכיה לנפשיה מפני דרכי שלום מ"מ לא שייך לתקן כי האי דליקני ליה חבירו אע"כ היינו טעמא דלגמרי תקנו חכמים שהחרש לא יפסיד מחמת חרשותו אלא דיינינן ליה כפקח וה"ל כשני פקחין א"כ בחרש ופקח נמי לא יפסיד החרש מחמת חרשותו אלא ה"ל כאילו היה פקח והוי קונה מדין מיגו השתא נמי קנה ונהי דלגבי פקח גריעא הגבהת החרש לגבי דנפשיה מיהא ה"ל כפקח וקונה ע"י זיכוי חבירו מתקנת חכמים כמו שתקנו לו זכיה ע"י עצמו מיהו כ"ז אם נאמר שקונהו בהגבהת חבירו אעפ"י שלא נתכוון הלה לזכות לו אלא שתקנו חכמים דליהוי כאילו נתכוון והיינו כפי' הריטב"א וא"כ בחרש נמי שייך לומר כן כדפרישית וע"ז מקשה הש"ס האי מאי וכוונת המקשה לסתור סברת הריטב"א וע"ז מסיק ואזיל דאפילו את"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ע"כ היינו היכא דמגבה לו אדעתא דחבריה והיינו כפרש"י שכתבתי לעיל וא"כ ע"כ בהאי ענינא גופא קאמר רבא דקונה מטעם מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבירו והיינו דוקא כשמתכוון להגביה לצורך שניהם אבל הכא בחרש ופקח ודאי לא נתכוון הפקח לזכות לחבירו כיון דאיהו גופא לא קני ונתבטל השותפות ומסיק הש"ס דבאמת מה"ט תרווייהו לא קנו והשתא דאתינן להכי דבכוונה תליא מלתא כפרש"י ולא כפי' הריטב"א ממילא בשני חרשין נמי תו לא שייך לומר שקונין מטעם מגו דזכי לנפשיה כמו בפקחין דהא בפקחין גופא בעינן שיתכוון הלה לזכות לחבירו משא"כ בחרשין דלאו בני כוונה הם לזכות לחבירו ולא שייך בכה"ג מגו דזכי לנפשיה. ומש"ה מקשה הש"ס לנפשיה וכ"ת מ"ש משני חרשין מאי דהוי ניחא ליה מעיקרא עפ"י סברת הריטב"א משא"כ עכשיו שנדחה סברת הריטב"א לכך מסיק טעמא אחרינא דלא ליתי לאנצויי כנ"ל ליישב לשון הסוגיא ודו"ק:

שם וממאי דבמציאה וכו' וכ"ת אי במקח וממכר מאי למימרא איצטריך סד"א וכו'. וקשה אכתי בבא דמציעתא משנה יתירה היא דאף על גב דמבבא דרישא דאיירי במציאה לא שמעינן למקח וממכר כדמצריך להו צריכא מ"מ שמעי' לה שפיר מבבא דסיפא דזה אומר כולה שלי וז"א חציה שלי דאיירי במקח וממכר וממילא ידעינן דה"ה לזה אומר כולה שלי וז"א כולה שלי ול"ל דאי לאו בבא דמציעתא דאשמעינן דבמקח וממכר נמי שייך שבועה הוי מוקמינן לסיפא נמי במציאה דוקא דע"כ לישנא דכולה שלי משמע מקח וממכר דאלת"ה אמאי איצטריך למימר צריכא דאי תנא מקח וממכר לא הוי ידעינן במציאה ות"ל דאי הוי תני כולה שלי הוי מוקמינן לה במציאה דמסתבר טפי מה"ט דצריכותא דקאמר מעיקרא אע"כ דפשטא דלישנא איירי במקח וממכר ואם נפרש שם הקושיא דליתני בהדיא מקח וממכר כי היכי דלייתר בבא דרישא א"כ הדרא קושיא לדוכתא דה"נ ליתני בסיפא בהדיא מקח וממכר בבבא דחציה שלי כי היכי דלייתר בבא דמציעתא אלא ע"כ דקמ"ל המגביה מציאה לחבירו ויש ליישב דודאי צריכא בבא דמציעתא דאי מסיפא סד"א דדוקא בכה"ג תקנו שבועה כיון דבאומר חציה שלי שייך ש"ד במודה במקצת ונהי דהכא שהוא מוחזק בחציה לא שייך ש"ד מ"מ תקנו חכמים שבועה דאיתא דכוותה בדאורייתא ועוד שאינו מעיז כ"כ ולא שייך מיגו דחשיד אממונא וכיון שזה נשבע תקנו נמי שבועה לשכנגדו אבל בזה אומר כולה שלי וז"א כולה שלי סד"א דלא רמו שבועה עלייהו כיון דלא שייך הוראת היתר וא"כ אין אדם מעיז ומסתמא קושטא קאמר ואי מעיז הו"ל חשיד אממונא כמ"ש התוספות לעיל ד"ה אי חשיד אממונא מש"ה קמ"ל בבא דמציעתא דאפ"ה ישבע משום דהכא נמי מורה ואמר חבראי דמי קא יהיב ודו"ק ועיין בסמוך:

בתוספות בד"ה אלא מסיפא וכו' אך קשה אמאי קאמר דלמא במו"מ אפי' מיירי במציאה מצי לדחויי כדדחי וי"ל בדוחק עכ"ל. לולי דבריהם היה נראה לומר דבמציאה לא ס"ד למימר דליהוי כמשיב אבידה דמ"ש מכל מודה במקצת דחייב ש"ד ולא חשבינן ליה כמשיב אבידה משום דאין אדם מעיז וה"נ אדרבא מסברא היה ראוי לחייבו ש"ד אי לאו משום דמוחזק אבל במו"מ ודאי ס"ד דליהוי כמשיב אבידה למאי דמוקמינן לה בדנקט זוזי מתרווייהו וא"כ לא דמי כלל למודה במקצת דהכא ליכא כפירת ממון כל עיקר ולא שייך בכה"ג ש"ד ועוד דלא הוי העזה אי כופר בכל כיון דיהיב דמי ולא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע כנ"ל ודו"ק:

גמ' אמר רבא לעולם עיין לקמן דף י ע"א תוס' ד"ה איתיביה ובנדרים דף ל"ד ע"ב בר"ן ד"ה אמר רבא:

גמרא, אלא מסיפא בזמן שהן מודי' כו' אלא לאו במציאה, ק"ל דלמא קאי על א' רוכב וא' מנהיג (לא מהני, ע' לעיל) דמודים דעשו כן בב"א זה רכוב וזה מנהיג קנה, משום דמנהיג קנה במקום רכוב. וע' תוס' לקמן ד"ה א"ד מנהיג עדיף, כתבו דליכא למיפשט מזה דמנהיג במקום רכוב קנה די"ל דאין שניהם מודי' כו' אלא שניהם בהנהגה או בקנין אחר, ולדבריהם הא דפשטה דמגבי' מציאה לחבירו קנה, ול"א דמודי' דעשו קנין אחר, היינו מכח יתורא דא"כ מה למימרא. ולפ"ז עדיין קשה מנ"ל דהיתורא בא לומר דמגבי' מציאה לחבירו, דלמא היתורא בא ללמוד דמודו שקנו יחד זה ברכוב וזה בהנהגה, ומוכח באמת דמנהיג במקום רכוב קנה, ומגביה מציאה לחבירו י"ל דלא קנה, וצ"ע: