Bava Metzia 79b

נימא ליה הב לי ההוא חמרא גופיה ואנא מייתינא ספינתא אחריתי הואיל והספן יש בידו להשלים תנאו וזה מעכב ישלם כל השכר:

לא משכחת להא דר' נתן:

אלא ביין זה וספינה זו ולא ביד זה וזה להשלים הלכך יד תובע על התחתונה דאמר ליה היאך אנא לא מעכבנא מכי מייתית דידך:

חולקין אם קבל יחזיר החצי ואם לא נתן יתן החצי שהרי ביד שניהם להשלים ואם יעכב הנתבע מליתן החצי יעשה תנאו:

השוכר את הספינה ופרקה לה בחצי הדרך קא סלקא דעתיה שכרה עד מקום פלוני בכך וכך וכשהגיע לחצי הדרך פרקה והוציא חבילותיו ממנה:

ואין לו לבעל הספינה עליו אלא תרעומת:

לאגורה להשכירה לאחרים:

רפסתא דספינה ריעוע הספינה שמתרועעת בהוצאת חבילות והכנסת חבילות:

אי אתה מוצא אלא ביין זה וספינה זו דהמוחזק יאמר לחבירו לית לך גבאי ולא מידי דקיים תנאך וא"ת דמ"מ אם נתן כל השכירות אמאי לא יטול השוכר שכר דחצי הדרך שלא הלך וכי בשביל שמשכיר מוחזק ירויח ועוד דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ולמה יפסיד השוכר שכר חצי הדרך שלא הלך וי"ל כיון שנתן לו שכרו נתרצה שיהא שלו לאלתר אע"ג דאינה משתלמת אלא לבסוף לדעת כן נותנו שיהא שלו לאלתר אם לא ישאר בו וריב"ם פי' הא דפריך בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן לא פריך אלא אמאי לא יתן שכר חצי הדרך שכבר הלך אבל שכר חצי הדרך שלא הלך פשיטא שלא יתן כיון שהוא אנוס מ"מ אהא דקתני אם נתן לא יטול דמשמע דלא יטול כלל אפילו שכר חצי הדרך שלא הלך לא קשה ליה דכיון שהוא מוחזק ומזומן לקיים תנאו ניחא ליה שלא יחזיר כלל ומשני ביין זה וספינה זו דמאן דתפיס לא מפקינן מיניה דהמוחזק יאמר לחבירו כיון שאינך יכול לקיים תנאך מזלך גרם המוציא מחבירו עליו הראיה:

אבל ספינה סתם ויין סתם חולקין בהא מספקא ליה לריב"ם אם חולקין שכר חצי הדרך שהלך דוקא ונותן רביעית או חולקין כל השכירות ויתן שכר הדרך כיון שכבר הלך ועדיין מזומן לקיים תנאו:

כוליה אגרא בעי למיתב ליה לאו דוקא כוליה אלא כלומר כפועל בטל:

דפרקיה לטועניה בגויה פי' בקונטרס שהוסיף המשא בחצי הדרך וקשה דהוה ליה למימר פריק לה כיון שממקום אחר היה פורק לספינה ועוד דקאמר ושינוי דעתא מה מפסיד דכל שכן טוב לו שמרויח יותר ור"ח פירש דפרקיה לטועניה שמוכר סחורה שבספינה לאחר היינו שינוי דעת כי שמא זה אדם הקונה הוא אדם קשה א"נ לאשלא יתירא שצריך חבלים להוציא כלים של ראשונים ולהכניס של אחרונים וא"ת ואמאי מוקי לה הכי לימא לעולם דשכיח לאוגורי וכ"ת מאי תרעומת איכא משום שינוי דעתא וי"ל כיון דמסיק טעמא דרפסא דספינה תו לא מצי למימר הכי דטענתא מעלייתא הוא וריב"ם פי' דהכי קאמר לעולם דשכיח לאוגורי וליכא רפסא דספינה דאיירי דפרקיה לטועניה בגויה כלומר שהתיר חבילה בתוך הספינה והוציא על יד על יד וכן אחרון שהכניס סחורה במעט מעט דלא רפסה ספינה ותרעומת הוי משום שינוי דעת שלא הורגל עם זה האחר ולא ידע להתנהג לפי דעתו אי נמי לאשלא יתירא שאם ירבה זה במשא יצטרך לקנות כאן ביוקר חבלים חזקים כי אם היה יודע בביתו היה קונה שם בדמים מועטים וליכא אלא תרעומת דלאו טענה מעלייתא היא שכנגד זה מרויח שנוטל שכר יותר מחבילה מחמת גודלה:

כסותו ר"ח גריס כסתו כסת שמניח מראשותיו דכסת הוא הקטן וכר הוא הגדול כדתנן במסכת [כלים] (פכ"ח מ"ה) כר שעשאו סדין וכסת שעשאה מטפחת:

מאוונא לאוונא נקט הכי משום דאי שכיח למטרח ולמזבן אפילו בחצי היום אם כן למה מניח חמר מזונות של כל היום ומעיקרא דקאמר אי דשכיח למזבן חמר נמי ליעכב ה"מ למימר שוכר נמי ליעכב לחמר להניח מזונו כלל של אותו היום כיון דשכיח בכל מקום למזבן מדלא קאמר אי דשכיח מאוונא לאוונא אלא לא חש להאריך כל כך:

אשה בין גדולה ובין קטנה באיש לא רצה לשנות בין קטן בין גדול משום דגברי שכיח שהם גדולים ופשיטא דאדעתא דגדול נמי אגריה ניהליה:

השתא מניקה אמרת דרכבה מעוברת מבעיא כן גרסת הספרים ואין נראה לר"ת דאין זה פירכא דזו ואף זו קתני ועוד דאין מתיישב שפיר לפי גרסא זו הא דקאמר ש"מ ביניתא אגב כרסה תקלה וע"כ נראה לו כגירס' שמצא השתא מעוברת אמרת אין מניקה מבעיא דאשה מעוברת כבידה יותר ממניקה עם בנה לפי שהחי נושא את עצמו ומיקל אבל כשהוא במעי אמו מכביד ואבריה כבידים עליה וגם מליאה דם והשתא א"ש הא דקאמר שמע מינה ביניתא אגב כריסה תקלה שאם היה חוצה לה לא יכבד כ"כ בין הכל ויש ליישב גירסת הספרים ומכל מקום פריך שפיר דלא שייך כה"ג למתני זו ואף זו כיון דאיתיה בכלל מאי דקאמר בסוף כמו גבי מפנין ארבע וחמש קופות (שבת ד' קכו:) דפריך חמש מפנין ארבע מיבעיא ומשני ארבע וחמש כדאמרי אינשי אבל אי לאו הכי אמרי אינשי לא שייך לשנויי דזו ואף זו קתני כיון דארבע בכלל חמש אלא שמוסיף. והכא נמי מעוברת שהוא גוף אחד בכלל מניקה שהם שני גופים וקאמר ש"מ ביניתא אגב כריסה תקלה פי' מדקתני ברישא בין גדולה ובין קטנה ובכלל זה נמי יש במשמע בין גסה ובין דקה ולמאי איצטריך למתני ואפילו מעוברת דהיינו נמי גסה דגוף אחד הוא אפילו למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא לענין לשון בני אדם במשא ובמתן חשובים הם גוף אחד אלא ודאי שמע מינה דגסה מחמת עיבור כבידה יותר מגסה מחמת עצמה כי העובר מכביד:

לרכוב עלי' איש לא תרכוב עלי' אשה וכתב הרשב"א ז"ל, לאו למימרא שאם ניזוקה שיהא חייב בתשלומיה, דאין שינוי מאיש לאשה פשיעה שיתחייב עליה, שהחמור עשויה לרכוב עליה בין איש בין אשה, אלא שלכתחלה אין לו לעשות כן. ומסתברא שאם מנהג המקום להתייקר יותר בשכר רכיבת הנשים מרכיבת האנשים, מוסיף לו שכר כפי המנהג עכ"ל. (לשון המ"מ ס"ד ה"ה משכרות ע"ש).

השוכר את הספינה לילך בה למקום שיש ממנו עד כאן אלף מילין וכשהגיע למחוז אחר שבתוך הים שהוא לתחום חמש מאות מילין והוא חצי הדרך נמלך ופירק חבילותיו והניחה לו אם אין זה מוצא להשכירה עד תחום ששכרה הוא נותן לו זה שכרו משלם אלא שמנכין לו משכר חצי הדרך כמשיעור עושה מלאכה ליושב ובטל ואם מוצא להשכירה נוטל מזה חצי שכרו ומזה חצי שכרו ונוטל עוד מן הראשון שכר פחת הספינה וקלקולה שמתנועעת בהתמדת הוצאת חבילותיו והכנסתן וגדולי הפוסקים והמחברים פסקו שאין לו עליו אלא תרעומת ולא יראה כן:

לא הוציא חבילותיו ולא הכניסו אחרות במקומן אלא שהביא לשם סוחר ממחוז זה שבאמצע התחום ומכר לו כל הסחורה וזה השני מוליכה במקום שהתנה הראשון הרי זה נוטל חצי שכר מזה וחצי שכר מזה ואין לבעל הספינה על השוכר הראשון אלא תרעומת מצד קלקול מועט הבא מחמת משיכתה מן המים העמוקים בחבלים ארוכים לסוף הנהר או הים ליכנס שם התגר השני וגוששת לשם מעט ומתוך שהוא דבר מועט אינו בכלל תביעת ממון אלא בכלל תרעומת ואפילו היה תגר זה השני עמו בתוך הספינה יש לו עליו מ"מ תרעומת מתוך שהוא מזקיקו אצל מי שאינו בדוק לו הא תרעומת אחר אין כאן ואפילו השכירה שוכר לזה השני שלא נאמר בה אין השוכר רשאי להשכיר הואיל ובעלה עמה מכאן למדו גדולי המחברים שהמשכיר בית לחברו לזמן קצוב ורצה השוכר להשכירה עד סוף זמנו משכירה לאחרים שהם כמנין אנשי ביתו ואם היו ארבעה לא ישכיר לחמשה שלא אמרו אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר אבל בקרקע שהוא ברשות בעלים וכמי שבעלה עמה לא ומ"מ אם אמר לו בעל הבית אל תשכירנה לאחרים צא והניחו והפטר אין יכול להשכירו ויש שהורו שאין יכול להשכירה כלל ופורע שכירותו עד סוף הזמן וגדולי הדורות שלפנינו נסכמים בה מפני שיש בני אדם מחריבים את הבית בדירתם:

השוכר את החמור לרכוב עליה שוכר מניח עליה כסותו ולגינו ומזונותיו של אותה הדרך כלה אם שיעורה בכדי שיוכל החמור לסבול משאה אפילו על ידי הדחק ואע"פ שאפשר לו לחזר אחר מזונותיו בכל ערב וערב בבתי המלונות אף הוא אומר שאין כבוד בעל הבית לחזר אחר המזון בכל מלון ומלון מכאן ואילך חמר מעכב עליו והחמר מניח עליה שעורים ותבן לבהמה לאותו היום ומזונות עצמו לאותו היום גם כן ואם אין החמור רשאי לסבול ממעט במשאוי בעל הבית עד כדי שיעור זה ומכאן ואילך השוכר מעכבו אחר שאפשר לו למצא בבתי המלונות ואם הוא דרך שאין מוציאין לקנות מניח מזונות עצמו ובהמתו לכל אותה הדרך:

השוכר את החמור לרכוב עליה איש לא ירכיב עליה אשה אבל אם שכרה לרכוב עליה אשה כל שכן שהוא יכול להרכיב עליה איש ואם שכרה לאשה סתם מרכיב עליה כל אשה הן גדולה הן קטנה אפילו מעוברת ושהיא מיניקה גם כן:

בד"ה אי אתה מוצא כו' אבל ספינה סתם ויין סתם כו' מספקא ליה לריב"ם אם חולקין שכר חצי הדרך שהלך כו' עכ"ל ספיקו לפי פירושו דשכר חצי הדרך שלא הלך פשיטא שלא יתן כיון שהוא אונס ודו"ק:

בד"ה השתא מניקה כו' דאין מתיישב שפיר לפי גירסא זו הא דקאמר ש"מ ביניתא אגב כו' עכ"ל דלפי פרש"י ודאי דזה אין צריך ראיה שהמעוברת כבידה מן הריקנית וכריסו גדול בדג משקלו יותר משהוציאו את מעיו וק"ל:

ד"ה אי אתה מוצא וכו' וריב"ם פירש הא רפריך בספינה סתם וכו' ומשני ביין זה וספינה זו וכו' המוציא מחבירו עליו הראיה הוא סוף הדבור ואחר כך מתחיל דבור אחר אבל ספינה סתם ויין סתם וכו':

ד"ה דפרקיה לטועניה וכו' עד דלאו טענה מעלייתא היא שכנגד זה מרויח שנוטל שכר יותר וכו' כצ"ל:

Not the manner of the renter to go to the trouble However, if a man that his manner is to trouble himself, then he's ruling is just like the donkey driver.

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לִרְכֹּב עָלֶיהָ אִישׁ, לֹא תִּרְכַּב עָלֶיהָ אִשָּׁה הטעם ידוע הוא מפני כי משא האשה ברכיבה כבד על הבהמה יותר מרכיבת האיש דהאיש נושא עצמו יותר מן האשה ואינו מכביד על הבהמה כמו האשה וכנזכר בפוסקים ז"ל ובודאי דבר זה נאמר על רוב העולם ונראה דכל אדם הרוכב על הבהמה ואינו רגיל ברכיבה ויש לו פחד ברכיבה ודאי מכביד יותר על הבהמה שאינו נושא אה עצמו ולכן על הרוב האשה מכבדת יותר משום דאינה רגילה והיא מפחדת שמא תפול. גם נראה דכל הרוכב בפיסוק רגלים לכאן ולכאן יהיה כובד גופו קל על הבהמה יותר מן הרוכב אשר רגליו שתיהם לצד אחד כמנהג אירופ"א כעת שלא תרכב האשה בפיסוק רגלים וכן היה בזמן קדמון ולכן גבי איש אמר הכתוב מֶּרְכָּב (ויקרא טו, ט) וגבי אשה מוֹשָׁב. ומה שאמר וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים (בראשית כד, סא) והיא היתה אשה היינו משום בעתותא דגמלים וכנזכר בגמרא (פסחים נ.).

אָמַר אַבַּיֵּי שְׁמַע מִינָהּ בִּינִיתָא אַכְּרֵסָא תַּקְלָא, לְמַאי נַפְקָא מִינֵיהּ? לְמִקָּח וּמִמְכָּר. עיין פירוש רש"י ז"ל והדבר יפלא מה צורך ללמוד זה מדיוקא דברייתא ולדמות מילתא למילתא דהא אפילו תינוק יודע דבר זה שהכרס מכביד הדג ואם ישקול הדג בלא כרס ירויח הלוקח. והתוספות גרסו גרסה אחרת ופירשו לפי אותה הגרסה דלמד מן הברייתא שהעובר מכביד את אברי האשה בהיותו בקרבה ויליף שגם הכרס של הדג מכביד בשר הדג בהיותו בקרב הדג על כן הלוקח לא ישקול הדג עם כריסו בהיותם יחד אלא יוציא הכרס וישקלנו עם הדג עיין שם. וקשיא לי על זה בשלמא האשה כיון שהיא עודה בחיים איבריה יונקים זה מזה ונותנים חיות וכח זה לזה ולכן העובר שבקרבה נותן כח כובד באברים שלה כי מאחר דאברים שלה יש בהם חיות לוקחים ויונקים כח מן העובר אבל הדג אחר שניצוד ויצא מן המים אין בבשרו חיות כלל ואם כן אינו נוטל כלום מן כרס הדג כי החיות היא המביאה לבשר כח מבחוץ ובעוד הכרס בתוך הדג הרי הוא כמונח חוצה לו ואינו נותן ואינו נוטל כלום וכן הבשר של הדג אין להם חיות כדי שימשך להם כח כובד מן הכרס. ונראה לי בס"ד כי בעוד הכרס בקרב הבשר שם יש ליחות הרבה וכיון שלא נקרע הדג לא שלט אויר בקרב הדג ואז בשר הדג מבפנים יכבד מכח הליחות כההיא דאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא פט:) אל יטמין אדם משקלותיו במלח כי המשקל מושך ליחות מן המלח ויכבד משקלו וכן זה בעוד הכרס בקרבו שם ימצא ליחות מעת היותו בחיים ולכן יכבד הבשר מחמת הליחות שיש שם אך אם הלוקח יקרע תחלה הדג ויוציא הכרס ממנו אז שולט אויר בבשר הדג מבפנים ותתבייש הליחות ואז יהיה הפרש במשקלו וכן העובר בהיותו במעי אמו מוכרח שיהיו אברים של אמו כבדים מחמת הליחות שיש להם מבפנים מכח העובר.