Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Metzia 51a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 51a

    Bava Metzia 51a. The full printed text of this folio side — 22 numbered segments, about 636 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    משום הכי חזרו שהם היו מוכרין ואינן נהנין בהרחבת זמן החזרה דר' טרפון שהרי אפי' לרבנן לעולם חוזרים:

    אמאי חזרו לדידהו נמי מהני הרחבת זמן החזרה דאי טעו אינהו נהדרו בהו:

    ורשכי קשורי משי שקורין בינדיל"ש:

    קרי שיתא שואל בדמיהם ששה זוזים:

    מבעל הבית תכשיטין וכלי תשמיש שלו חביבין עליו ואינו מוכרן אלא ביוקר והוה ליה כמפרש יודע אני שיש בו אונאה דאמרינן לקמן אין לו עליו אונאה כך מצאתי בשאילתות דרב אחאי (פ' בהר סי' קיג):

    כיפי נזמים:

    הוי מחילה לאלתר דהוה ליה פחות משתות:

    ואתבעיה בדינא בכדי שיראה לתגר:

    23 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 51a · Sefaria

    Tosafot

    והתנן כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר פירוש לאפוקי מר' יהודה דאמר תגר אין לו אונאה כשמכר בזול לפי שהוא בקי ואחולי אחיל ליה והאי דזבני' הכי משום דאתרמי ליה זבינתא אחריתי כדאמרי' בסמוך והשתא פריך שפיר דע"כ מיירי בהדיוט מוכר מדתלי תגר בהדיוט דטעמא דידע ומחיל לא שייך אלא במוכר וא"ת ומנ"ל דמיירי בהדיוט שמוכר ביוקר ונתאנה לוקח דילמא מיירי בהדיוט שמכר בזול ונתאנה דהשתא הוי דומיא דתגר וי"ל דאונאה משמע בכל ענין בין שהוא מאנה בין שהוא מתאנה:

    Tosafot on Bava Metzia 51a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ומעשה דההוא גברא דהוה נקיט ורשכי לזבוני וכו' פי' ורשכי מרגליות.

    וההוא דהוה נקיט כיפי פי' כיפי סרבוטין דינם שוה.

    רבה ורב חסדא שניהן שוין כי זה ששנו בברייתא שתות קנה ומחזיר אונאה בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית מכלי ביתו אין לו לקונה ממנו אונאה כלומר אין יכול הלוקח לטעון על בעל הבית שמכר מכלי תשמישו ולומר לו תן לי מה שאניתני דאמרי' מני תשמישתיה דאיני שיקרי עליה ואי לאו דהוו יהבי ליה דמי יתירי לא הוה מזבין להו. מיהא שמעינן מהני תרי עובדי עובדא דורשכי ועובדא דכיפי דידעו מקמי דליזבון להו דאית בהו אונאה וזבנינהו ובתר הכי קמו על המוכר [וטענו] טענתייהו טענה ולא דחאום אלא מפני שקנו מבעל הבית ולא יכלי למימר להו ידעיתו ומחליתו אלא אם יפרש לו שחפץ זה אינו שוה את הדמים הללו ורצה וקיבל אין לו לחזור והוא הדין למוכר והני מילי בכדי שיראה לתגר או לקרובו בלבד. והני מילי בבעל הבית המוכר מכלי תשמישו אבל בעל הבית המוכר דברים העשוין לסחורה יש להן אונאה.

    רב יהודה אומר אין לתגר אונאה.

    אמר רב נחמן אמר רב תגר ספסר שנינו תניא כוותיה ר' יהודה אומר תגר אין לו אונאה מפני שהוא בקי. פי' אמרי' ידע ומחל משום דאיתרמי ליה זבינתא אחריתי ובעי למיזבנה:

    מתני' אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן אונאה ת"ר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך. וכי תמכרו ממכר אל תונו אין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה מוכר מנין ת"ל או קנה ואיצטריך וכו' ופשוטה היא. מי שהוטל עליו ידו על העליונה כו' איתמר על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה.

    לימא רב דאמר כר' מאיר דסבר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. ושמואל דאמר כר' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים.

    דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל וכו'.

    Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 51a · Sefaria

    Rashba

    תגרי לוד לא שכיחי דטעו וא"ת למאי דסליק אדעתין דתגרי לוד נמי שכיחי דטעו, במאי שמחו מעקרא, י"ל משום מקח קיים.

    אמר ליה לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר, מאי טעמא, לוקח נקיט ליה מקחו בידו וכו', מוכר אין מקחו בידו ולא ידע אי טעה אי לא טעה עד דאתרמיא ליה זבינתא כזבינתיה. וכתב הרי"ף ז"ל, דאי איכא סהדי דאתרמי ליה זבינתא כזבינתיה, וידע דטעה ולא הדר ביה, תו לא מצי למיהדר, דאחולי אחיל. ותימה הוא בעיני, דאם כן היאך אמר רב נחמן אבל מוכר לעולם חוזר, לא הוה ליה למסתם לישניה, אלא לפרושי עד דמתרמי ליה זבינתא כזבינתיה. ועוד אושפזיכניה הא ידע דטעה ועציב דהוה סבור דאינו יכול לחזור בו, ונתיאש מחזרת אונאתו, ואפילו הכי קאמר ליה רב נחמן דיכול לחזור בו, ואי משום דלוקח לא הוה ידע, מי יהבי ליה רבנן עצה למהדר במאי דאי ידע לוקח הוה טעין וטענתיה טענה. ואלמלא שאמרה הרב ז"ל, הייתי אומר דמוכר לעולם חוזר, דכיון דלא ידע אי טעה אי לא טעה עד דמתרמיא ליה זבינתא כזבינתיה, ולא מצו רבנן למיהב שעורא, אמרו דלעולם חוזר כדי שלא תחלוק בשעורין. והרמב"ם ז"ל (בפי"ב מהל' מכירה ה"ו) כתב שאם היה המקח דבר שאין במינו שינוי והוא כולו שוה, כגון פלפלין וכיוצא בהן, הרי זה אינו חוזר אלא עד כדי שישאל על שער שבשוק בלבד. וגם זה אינו מחוור בעיני, שאם אתה אומר כן, כי אקשינן לעיל (בבא מציעא מט, ב) עליה דרב הונא דאמר שתות מקח שנינו ממתניתין דהאונאה ד' כסף מכ"ד כסף לסלע שתות למקח, מאי לאו דזבין שוה (פרוטה) [עשרים] בעשרים וארבעה ודחי לא דזבין שוה עשרים וארבעה בעשרים, ואקשינן (אי הכי) מי נתאנה מוכר, אי הכי אימא סיפא, עד מתי מותר לחזור בו עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, ואמר רב נחמן לא שאנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר, ואם איתא מאי קושיא, דילמא בזביני דליכא במיני שנוי. ועוד דהא בכסף וסלעים שנינו, ובכרכים הרי שלחנים מצויים ועד כדי שיראה לשלחני דוקא ולא יותר, ובכפרים עד ערבי שבתות, וכדתנן (לקמן בבא מציעא נב, א) בסלע שנמצאת חסרה, אלא משמע דלא קבעו זמן למוכרים בשום דבר, הואיל ואי אפשר להם לקבוע זמן בכל, דלא פלוג רבנן בתקנותיהם, כך נראה לי.

    לא שנו אלא לוקח מן התגר אבל לוקח מבעל הבית אין לו אונאה. ולאו דוקא אונאה, אלא אפילו בטול מקח, דאי לאו דיהבי ליה דמי יתירי לא מזבין מאניה. ודוקא כשנתאנה לוקח, הא נתאנה בעל הבית יש לו אונאה. וא"ת אם כן מאי קא קשיא להו, והא אנן תנן כשם שאונאה להדיוט, מאן הדיוט לאו בעל הבית, הא בעל הבית נמי אית ליה אונאה כשנתאנה הוא. י"ל, כיון דתגר יש לו אונאה על כל צד, אם איתא דבעל הבית אינו כן, לא הוה תלי תגר בבעל הבית. ועוד, דכשם שאונאה להדיוט אמאי דתני לעיל מינה קאי, דתנאי אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן אונאה.

    ואוקימנא בצרדויי והוא הדין לכל סחורה, דלא אמרינן אלא במאני תשמישתיה דוקא דיקירי עליה.

    אבל מוכר דאמרי אינשי זבין אוביד אימא לא, קא משמע לן הקשה הראב"ד ז"ל, על כרחין קרא לאו במאני דבעל הבית, דהא לית ליה אונאה אלא בתגר, ואטו תגר דמזבין מי מוביד, אדרבה ארווחי מרווח. וסלקא ליה בקושיא. ולי נראה דהאי צריכותא בכל דהו סגי ליה, ולא טעמא רבה היא, ומשום דאיכא מוכר דמוביד, כבעל הבית במאני תשמישתיה, ואי נמי בקרקעותיו, הוה אמינא דליכא אונאה לשום מוכר דלא חלקה תורה, ומשום הכי אצטריך.

    Rashba on Bava Metzia 51a · Sefaria

    Meiri

    דין אונאות אלו שהזכרנו אינן אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מן בעל הבית אין לו דין אונאה ולא בטול מקח לא ללוקח ולא למוכר ויש אומרים שיש לו אונאה אם נתאונה הוא ואין זה כלום אלא אין לו אונאה לא לו ולא ללוקח הימנו בד"א בשמכר כלי תשמישו שהדבר ידוע שאין בעל הבית מוכר כלי תשמישו אלא בדמים יקרים וכשמכר ביוקר מחל הלוקח וכשמכר בזול אף הוא בדק בכליו וידע ומחל הא אם מכר דברים של סחורה כגון בגד פשתן ודברים העומדים לימכר דינו אצל אותם הדברים כתגר ויש במשאו ומתנו דין אונאה על הצדדין שהזכרנו בין נתאונה הוא בין נתאונה לוקח ממנו וכמו שביארנו בתגר שכמו שיש אונאה להדיוט כך לתגר אע"פ שהוא בקי:

    שתות זה שאמרנו עליו שהוא בדין חזרת אונאה יש שואלין בה והלא אמרו המשתכר אל ישתכר בפחות משתות הא שתות מ"מ ישתכר ואין זו שאלה שהראוי להשתכר בו אין בו דין אונאה אלא כל שהוקיר או הוזיל בשתות על השער היוצא בעיר שכבר נכלל בו הראוי להשתכר בו מחזיר אונאה ואף עיקר דין משתכר בשתות פסקו גדולי המחברים שלא נאמר אלא בנושא ונותן באמונה שאין בו דין אונאה ונושא ונותן באמונה פירושו שהוא אומר בכך לקחתי ובכך אני מוכר וזה אין בו דין אונאה ומ"מ תקנו בו שלא ישתכר ביתר משתות ודוקא בדברים שיש בהם חיי נפש הא בשאין בהם חיי נפש כגון המור והלבונה ודומיהם ישתכר כמו שירצה כמו שיתבאר במקומו ואף בהם אם מכר בסתם ושלא באמונה יש בהם אונאה:

    אונאות אלו שהזכרנו דוקא שלא נתאונו אלא בדמי המקח הן חסר הן יתר אבל אם היה שם מום בכל שהוא חוזר ובטל מקח ואפי' היה המוכר רוצה ליתן פחת המום אם לא רצה לוקח לקבלו בטל המקח ואם היה הלוקח רוצה בהחזרת פחת המום רשאי המוכר לומר לו או מחול או החזר המקח הא אם רצה לוקח לקבל ולמחול במומו ורצה המוכר לחזור אם הוקר אינו יכול לחזור:

    מי שנתאונה ונתברר שהרגיש בשעת מקחו באונאתו לא הופקעה חזרת אונאתו בכך ואין אומרים מאחר שהרגיש ודאי מחל שאף הוא יכול לומר לזו כונתי שהרגשתי בך שלא תתן את המקח בשוויו וכונתי ליתן לך בו שתות על שוויו כדי להעמיד מקחי ושאתבעך על השתות וכן הדין במוכר ודבר זה אתה למד ממעשה שהוזכר בכאן באחד שהיו בידו תכשיטין של משי והיה מכריז על מכירתם והיו שוים חמשה והוא מכריז עליהם בששה ואלו היו נותנין לו חמשה וחצי היה נותנן ברצון ובא אחד ואמר אם אני נותן לו חמשה וחצי נמצאת אונאתה בפחות משתות אלא הריני נותן ששה כדבריו ונמצא אונאתי בשתות ואתבענו לדין עליה ואלמלא שהיה מוכר זה בעל הבית היינו שומעין את דבריו:

    המשנה השלישית והכוונה בביאור החלק השלישי ואמר אחד הלוקח ואחד המוכר יש להם אונאה כשם שיש אונאה להדיוט כך אונאה לתגר ר' יהודה אומר אין לתגר אונאה מי שהטיל עליו ידו על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי מה שנתאוניתי אמר הר"ם אמרו מי שהוטל עליו ידו על העליונה הוא דעת ר' יהודה הנשיא ואין הלכה כמותו אבל הדין הוא שתות קנה ומחזיר אונאה על שתות בטל מקח ולאותו שהונה משניהם יש לגרוע לו חברו:

    אמר המאירי אחד הלוקח ואחד המוכר בדין אונאה והטעם שהרי הוזכרו שניהם במקרא שנא' וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו וכן הלכה כשם שאונאה להדיוט והוא שאינו בקי בסחורה ומשא ומתן כך אונאה לתגר ואין אומרין לו הרי אתה בקי בסחורה וודאי הרגשת באונאתך ומחלת בה שמא נזדמן לך מקח שמצוי בו ריוח גדול או הרגשת בסחורה זו שהיא מתיקרת וידעת ומחלת אלא בין תגר בין הדיוט יש להם אונאה וכן הלכה ר' יהודה אומר אין לתגר אונאה אחר שהוא בקי ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא כמו שביארנו:

    מי שהוטל עליו ר"ל מי שהתאונה ידו על העליונה אם ירצה יתקיים המקח ויחזיר לו הלה אונאה ואם ירצה יתבטל המקח והוא שאמר שבידו לומר אי זו שירצה תן לי מעותי או תן לי מה שהוניתני ואין הלכה כן שכל שרצה הלה ליתן לו אונאתו אין ביד המתאונה לבטל את המקח כמו שביארנו:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    2 more comments on this page.

    Meiri on Bava Metzia 51a · Sefaria

    Maharam

    גמ' מתניתין קתני לוקח ברייתא קתני מוכר פרש"י ברייתא כר' יהודה הנשיא קתני מוכר דהיכא דנתאנה מוכר הוא דידו על העליונה אבל אם נתאנה לוקח לא וצ"ע לפי זה דפירש דמוכר מסתבר טפי לומר דידו על העליונה מלוקח היאך יתיישב הא דקאמר מה ששייר במתניתין וכו' דהא כיון דקתני במתניתין לוקה כ"ש מוכר לפי סברא זאת וא"כ מה שיור שייך הכא וכן הדיקא נמי דקאמר רב אשי ובו' ש"מ שיורי שייר לא יתיישב ואי הוה אמרינן דהסברא היא איפכא דלוקח מסתבר טפי לומר שיהא ידו על העליונה הוי אתי שפיד טפי וק"ל. ויש לישב דהמקשה הוה ס"ל דהסברא הוא שמוכר מסתבר טפי לומר שיהא ידו על העליונה מלוקח ולכך פריך מתניתין קתני לוקח ברייתא קתני מוכר כמו שפירש רש"י והמתרץ השיב שאין זה מסתבר טפי מזה אלא ששניהם שוין שיירי' ומה ששייר במתניתין קא מפרש בברייתא וק"ל:

    Maharam on Bava Metzia 51a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    אלא אי אמרת מוכר נמי כלוקח דמי מאי נפקא להו מינה ואם תאמר ולמאי דסלקא דעתין השתא דתגרי לוד נמי שכיחי דטעו במאי שמחו מעיקרא. ויש לומר דאין הכי נמי דקשיא ליה אמאי שמחו אלא חד מינייהו נקט והכי פירושו אמאי חזרו ושמחו ועוד אומר מורי רבי דהא דפריך אמאי חזרו היינו משום דמצי למפרך לכולהו לישני אבל קושיא דאמאי שמחו לא מצי למפרך ללישנא דאמר דפחות משתות לרבנן בכדי שיראה דהא פירשנו לעיל דשמחה הוי בשתות ויותר משתות והנפקותא הוי בתוך שיעור דכדי שיראה דלרבנן דסברי אונאה הוי אם כן רצה קנה רצה חוזר ולרבי טרפון דמחילה הוי אם כן קנה ומחזיר אונאה והשתא ניחא שפיר דאי פרכת אמאי שמחו הא כשהיו מאונים היו מפסידים בדרבי טרפון דאינם יכולין לחזור זה לא קשה מידי דמזה ההפסד לא חוששים כלל דאדרבה ניחא להו לעולם שיהא מכרם קיים כיון שמחזירים להם האונאה ואם כן להך לישנא לא שייך למפרך כלל אבל פירכא דאמאי חזרו שייך שפיר לכלהו לישני דלשום לישנא לא הוי חזרה משום קיום מקח אלא הוי משום השיעורים דזמן ומזה היו מרויחים טפי לרבי טרפון מלרבנן כשהיו מאונים ואמאי חזרו. תוספות חיצוניות.

    וזה לשון גרסות תוספות אלא אי אמרת מוכר כלוקח דמי וכו'. כמו כן היה יכול להקשות אמאי שמחו מעיקרא. ובתוספות רבינו שמשון נראה דלא היה יכול להקשות אמאי שמחו למאי דאמרינן לעיל דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן דשמחו ברבי טרפון משום דניחא להו שיקיים המקח. עד כאן וכתב עליו הגליון וזה לשונו: בגליון תוספות נראה דלא היה יכול להקשות אמאי שמחו למאי דאמר לעיל דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן פירוש ופחות משתות בכדי שיראה וכן פחות משליש כדפירשו תוספות לעיל ולכך שמחו שאם יחזרו בכדי שיראה יתקיים המקח. וכן אם הם יתאנו וידעו בכדי שיראה יחזירו להם האונאה ויתקיים המקח דאי הוי מחילה לאלתר אז לא היו שמחים כלל למאי דסלקא דעתין כיון שאין המקח מתקיים אלא בכך שלא יחזירו גם האונאה אם יש להם לדאוג שגם הם יתאנו ויפסידו ומאי ירויחו. ובזה ניחא דלא תיקשי אמאי לא תימא דקסבר בטול מקח לוולם חוזר ומעיקרא שמחו דהיו סבורים דהוי לרבי טרפון רק בכדי שיראה ואז יתקיים המקח וכי אמר להם כל היום חזרו משום שתות עצמו דהוי לרבנן לאחר כדי שיראה קיום מקח. אלא יש לומר דלא מצי למימר שמחו בשביל שיתקיים המקח לאחר כדי שיראה שאם יתקיים אז צריך להיות שגם האונאה תהיה מחול אם כן יחושו שגם הם יתאנו כדפירשתי אלא רק שמחו כי אמרינן שיכולים לתבוע אונאתן אם יתאנו ואף על פי כן יתקיים המקח כדפירשתי. ואין להקשות למה הוצרך הגליון תוספות לומר דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן אפילו אי הוה פחות משליש לרבי טרפון כשתות לרבנן אכתי נימא דיתיישב שפיר שמחו דנימא דפחות משתות מכדי שיראה ומעיקרא שמחו בשביל שתות עצמו דהוי לרבי טרפון המקח קיים ולרבנן ידו על העליונה. ויש לומר דהא פשיטא כיון דשתות הוי דבר מצומצם ואין בו שום ריוח אלא שהמקח קיים זה לא היה חשוב ריוח ויותר היו מפסידים ביתר משתות שלרבי טרפון יד המתאנה על העליונה. ולרבנן שניהם חוזרים שתגרי לוד היו קונים ומוכרים כל פעם וזימנין איתרמי להו זבינא ולא היה להם מעות ולא היו יכולים לחזור. עד כאן.

    אמר ליה לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר מאי טעמא וכו'. כתב הריא"ף דאי איכא סהדי דאיתרמי ליה זבינתא כזבינתיה וידע דטעה ולא הדר ביה תו לא מצי למיהדר דאחולי אחיל. ותימה הוא בעיני דאם כן היאך אמר רב נחמן אבל מוכר לעולם חוזר לא הוה ליה למיסתם לישניה אלא לפרושי עד דמיתרמי ליה זבינתא כזבינתיה. ועוד אושפזיכניה דרמי בר חמא הא ידע דטעה ועציב דהוא סבר דאינו יכול לחזור בו ונתייאש מחזרת אונאתו ואפילו הכי קאמר ליה רב נחמן דיכול לחזור בו ואי משום דלוקח לא הוה ידע מי יהבי ליה רבנן עצה למיהדר במאי דאי ידע לוקח הוה טעין וטענתיה טענה ואלמלא שאמרה הרב הייתי אומר דמוכר לעולם חוזר דכיון דלא ידע אי טעה אי לא טעה עד דמיתרמי ליה זבינתא כזבינתיה ולא מצו רבנן למיהב שיעורא אמרו דלעולם חוזר כדי שלא תחלוק בשיעורין. הרשב"א.

    וכבר תירץ הרא"ש קושיות אלו ככתוב לעיל עוד כתב הרשב"א והרמב"ם כתב שאם היה המקח דבר שאין במינו שינוי והוא כולו שוה כגון פלפלין וכיוצא בהן הרי זה אינו חוזר אלא עד כדי שישאל על שער שבשוק וגם זה אינו מחוור בעיני דאם אתה אומר כן כי אקשינן לעיל עליה דרב דאמר שתות מקח שנינו ממתניתין דהאונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות למקח מאי לאו דזבין שוה עשרים בעשרים וארבעה ודחי לא דזבין שוה עשרים וארבעה בעשרים ואקשינן אי הכי מי נתאנה מוכר אי הכי אימא סיפא עד מתי יכול לחזור עד כדי שיראה לתגר או לקרובו והאמר רב נחמן לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר ואם איתא מאי קושיא דילמא מיירי בזביני דליכא במינייהו שינוי. ועוד דהא בכסף וסלעים שנינה ובכרכין הרי שלחנים מצוים ועד כדי שיראה לשלחני דוקא ולא יותר ובכפרים עד ערבי שבתות וכדתנן נמי בסלע שנמצאת חסרה אלא משמע דלא קבעי זמן למוכרים בשום דבר הואיל ואי אפשר לקבוע זמן בכל דלא פלוג רבנן בתקנותיהם. כן נראה לי. עד כאן.

    ורש"י כתב לעולם חוזר אם לא נתייקרו טליתות בנתיים ונראה שרצונו לומר שאם עכשיו טליתות נתייקרו יותר משעת המכר שאינו יכול לחזור בו שאי אפשר לומר עד עכשיו לא הכיר באונאתו ועכשיו ראה טלית אחרת שכמותה נמכרת בדמים יקרים והכיר באונאתו שהרי נתייקרו טליתות אלא בשעת הזול ראה והכיר ושתק עד עכשיו וכבר מחל. הרמב"ן. ואין דין זה מחוור אצלי כלל שאפשר שלא ידע ביוקר אי נמי ידע ושאל היוקר מכמה נתייקרו ואף לפי היוקר ראה שנתאנה ואין לומר בשביל כן שמחל כלל. ודעתו של רש"י מעולם לא היה כמו שאמר רמב"ן אלא דעתו לומר שיכול לחזור בו כל זמן שראה טלית כמותו שנמכר בדמים יקרים שלא מחמת שנתייקרו טליתות אלא מחמת שטעה ונתאנה. וזה דבר ברור בלי ספק. כן נראה לי. שיטה.

    ההוא גברא דהוה נקיט ורשכי פירוש מרגליות קרי שתא וכו'. מהא שמעינן דאף על גב דידע הקונה דאיתא במנא אונאה וקנאו דיש לו מן הדין לחזור על המוכר וליטול ממנו האונאה ואינו יכול לומר לו ידעת ומחלת. אלא אם יפרש לו שחפץ זה אינו שוה הדמים הללו ורצה וקבל אין לו לחזור עליו וכן דין המוכר דינם שוה. רבינו חננאל.

    אבל בלוקח מבעל הבית מסתברא דדוקא שתות וכו' ויראה לי וכו' עד צריך שידו הקונה שהמוכר הוא בעל הבית עד על ידי סרסור יש לו אונאה כמו שכתוב בפוסקים. והנהו עובדי דכיפי ורשכי אף על גב דהלוקח לא מחל על אונאתו כיון דמבעל הבית לקח לא פלוג רבנן דאם לא כן יש חילוק בין לוקח עם הארץ או תלמיד חכם אלא חכמים השוו מדותיהם דכל היכא שהלוקח ידע שהמוכר בעל הבית אין לו אונאה. הרא"ש. אבל הרשב"א והר"ן כתבו דלוקח מבעל הבית אפילו בטול מקח אין לו דאי לאו דיהבי ליה דמי יתירי לא מזבין מאניה. עד כאן.

    מאן הדיוט לאו בעל הבית ותימה מאי קושיא דילמא איירי בבעל הבית הקונה מאחרים או במוכר והוא נתאנה. ויש לומר מדתלא תגר בהדיוט מכלל דהדיוט יש לו אונאה בכל ענין. הרא"ש.

    10 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 51a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא אלא אי אמרת מוכר נמי כו' מאי נפקא להו מיניה כו' והקשה בספר קיקיון דיונה למאי דס"ד עכשיו דתגרי לוד נמי שכיח דטעי תיקשה ליה אמאי שמחו מעיקרא באונאת שליש הא זימנין רעה הוא לדידהו היכא שנתאנו הם והאריך שם בזה עי"ש ולענ"ד גברא חזינא תיובתא לא חזינא דהא אסקי' לעיל דמשתות ועד שליש לר"ט כשתות עצמו לרבנן ואם כן כשהיה הדין בכל זה כדין אונאה דהיינו בכדי שיראה שפיר שמחו דכשנתאנו הם לא איכפת להו כלל דכיון שהם היו מוכרים כמ"ש התוספות אם כן היו יכולים לחזור לעולם אבל כשנתאנה הלוקח מהם שהיו סבורים שדינו בכדי שיראה שמחו שפיר ומש"ה לא קשיא ליה אלא ממה שחזרו ואף למ"ש התוס' לעיל דף נ' ע"א דלמסקנא חוזר הש"ס לסברא הראשונה דפחות משליש לר"ט כפחות משתות לרבנן דלאלתר הוו מחילה ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי שמחו מעיקרא הא זימנין שנתאנו הם ביותר משתות וניחא להו כדרבנן דלר"ט לאלתר הוי מחילה בין בלוקח בין במוכר דלענין לאלתר לא שייך לחלק בין מקחו בידו כו' אלא די"ל דמ"ש התוס' לעיל היינו למסקנא דהכא דתגרי לוד לא שכיח דטעו אבל למאי דס"ד מעיקרא דאינהו נמי טעי ע"כ היה צ"ל דמשתות ועד שליש לר"ט כשתות עצמו לרבנן כי היכי דלא תיקשה במאי שמחו וק"ל:

    בתוספות בד"ה והתנן כו' וא"ת ומנ"ל דמיירי בהדיוט כו' וי"ל דאונאה משמע בכל ענין כו' עכ"ל. ועי"ל דפשטא דמילתא איירי שנתאנה הלוקח כדקתני סיפא דמתני' תן לי מעות או תן לי מה שאניתני והיינו משום דאונאת לוקח שכיח טפי דמוכר קים ליה בזבינתא וכמו שאפרש בסמוך:

    בגמרא מני מתניתין כו' אי ר"י הנשיא מתניתין קתני לוקח ברייתא קתני מוכר. לכאורה נראה דברייתא משמע ליה דדוקא נתאנה מוכר ידו על העליונה אבל נתאנה לוקח לא דאל"כ ה"ל למיתני מי שנתאנה ידו על העליונה דהוי משמע בין נתאנה מוכר או לוקח דהא רישא דברייתא נמי סתמא קתני אבל במתני' לא שייך לדייק דדוקא בנתאנה לוקח ידו על העליונה משא"כ במוכר דהא כללא קתני מי שהוטל עליו ידו על העליונה דמשמע בין מוכר בין לוקח והא דמסיים תן לי מה שאניתני דמשמע דבנתאנה לוקח איירי ע"כ דחדא מינייהו קתני דאטו כי רוכלא ליתני ואם כן עיקר קושית הש"ס דמתני' משמע אפי' נתאנה לוקח ידו על העליונה ובברייתא משמע דוקא מוכר ולא לוקח וכן נראה לכאורה להדיא מדקדוק פרש"י ובהכי הוי א"ש נמי הא דמשני רבא מאי דשייר במתני' מפרש בברייתא דאכתי היא גופא קשיא אמאי שייריה במתני' ולמאי דכתיבנא א"ש דבלא"ה לא הוי קשיא ליה מתני' דהא משמע בין מוכר בין לוקח ועיקר הקושיא היה מברייתא וע"ז משני שפיר דמשום דלא קתני במתני' מוכר בהדיא הוצרך רבי יהודה הנשיא לפרש וממילא ידעינן דכ"ש לוקח דאיתא בהדיא במתני' אלא דלפ"ז לא א"ש הא דמסיק רב אשי מתני' נמי דיקא ופירש"י דיקא נמי דמתני' במוכר נמי ס"ל הכי עכ"ל. משמע מזה הלשון להדיא דמעיקרא הוי ס"ד דמתני' דווקא לוקח קתני ולא מוכר וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי ס"ד למימר הכי דהא מצינן למימר שפיר דנקיט לוקח וה"ה למוכר דהא כללא קתני מי שהוטל עליו ונלע"ד דהא דמשמע ליה האי דיוקא היינו משום דמסברא אית לן למימר דדוקא בנתאנה לוקח אמרינן ידו על העליונה משום דמוכר קים ליה בזבינתיה ואם כן נתכוון להונות את הלוקח ועביד איסורא מש"ה שייך למקנסיה שיהא יד הלוקח על העליונה משא"כ בנתאנה מוכר לא שייך האי סברא ולא שייך לקנוס את הלוקח ואם כן אי ס"ד דמתני' בין לוקח בין מוכר משמע אלא דחדא מינייהו קתני וה"ה לאידך יותר ה"ל למיתני בנתאנה מוכר והוי ידעינן דכ"ש בנתאנה לוקח אבל עכשיו דקתני נתאנה לוקח משמע דדוקא קתני ובברייתא נמי משמע ליה דדוקא מוכר קתני אף ע"ג דמסברא איכא למימר דכ"ש בלוקח אלא דקשיא לן אמאי נקיט כלל יד מוכר על העליונה ליתני סתמא מי שנתאנה דמשמע כללא והדר מפרש תן לי מקחי דמשמע שפיר דבמוכר איירי וה"ה ללוקח אבל מדנקט בהדיא יד מוכר משמע דדוקא קתני ולפ"ז למסקנת הש"ס דמתני' משמע בין מוכר בין לוקח צ"ל דהא דמסיק למילתא בלשון נתאנה לוקח דקתני תן לי מעות היינו משום דמילתא דשכיח נקיט דנתאנה מוכר לא שכיח דהא קים ליה בזבינתא ודו"ק:

    שם אמר רב אשי דיקא נמי דקתני אחד הלוקח כו' ומפרש ליה ללוקח ש"מ שיורי שייריה למוכר. ולכאורה יש לתמוה טובא מה דיוק הוא זה דלמא אדרבא הא דקתני לוקח ושבקי' למוכר היינו משום דבמוכר אין הדין כן שיהא ידו על העליונה כדקס"ד מעיקרא ויש ליישב דהכי קשיא ליה דאי ס"ד דלוקח דווקא קתני אכתי לא ידעינן בנתאנה מוכר מה דינו אי אמרינן דבע"כ של שניהם קנה ומחזיר אונאה או אמרינן דבטל המקח לגמרי ושניהם יכולין לחזור דהא אכתי לא שמעינן האי דינא בשום דוכתא אע"כ מדלא נחית לפרש דין נתאנה מוכר היינו דמלוקח ילפי' ליה וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 51a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' איני יודע מי שנאה יבמות דף כז ע"ב וש"נ:

    Gilyon HaShas on Bava Metzia 51a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 51, Amud Aleph, about 636 words in 22 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 22 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 13 words

      Opens “מִשּׁוּם הָכִי חָזְרוּ.…”

    2. Segment 225 words

      Opens “אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מוֹכֵר נָמֵי כְּלוֹקֵחַ דָּמֵי,…”

    3. Segment 35 words

      Opens “תַּגָּרֵי לוֹד לָא שְׁכִיחַ דְּטָעוּ.…”

    4. Segment 450 words

      Opens “אוּשְׁפִּיזְכָנֵיהּ דְּרָמֵי בַּר חָמָא זַבֵּין חֲמָרָא וּטְעָה.…”

    5. Segment 533 words

      Opens “מַאי טַעְמָא? לוֹקֵחַ מִקָּחוֹ בְּיָדוֹ, כֹּל הֵיכָא…”

    6. Segment 654 words

      Opens “הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה נָקֵט וַרְשְׁכֵי לְזַבּוֹנֵי, קָרֵי…”

    7. Segment 756 words

      Opens “הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה נָקֵיט כִּיפֵּי לְזַבּוֹנֵי קָרֵי…”

    8. Segment 840 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב דִּימִי: יִשַׁר. וְכֵן אָמַר…”

    9. Segment 938 words

      Opens “מַתְנִי׳ אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַמּוֹכֵר יֵשׁ לָהֶן…”

    10. Segment 1026 words

      Opens “גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְכִי תִמְכְּרוּ…”

    11. Segment 1128 words

      Opens “וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב לוֹקֵחַ וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב מוֹכֵר, דְּאִי…”

    12. Segment 1228 words

      Opens “וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לוֹקֵחַ – מִשּׁוּם דְּקָא…”

    13. Segment 1312 words

      Opens “רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אוֹנָאָה לַתַּגָּר. מִשּׁוּם…”

    14. Segment 1428 words

      Opens “אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: בְּתַגָּר סַפְסָר…”

    15. Segment 1535 words

      Opens “וְהַשְׁתָּא מִיהָא קָא הָדַר בֵּיהּ! רַב אָשֵׁי…”

    16. Segment 1616 words

      Opens “מִי שֶׁהוּטַּל עָלָיו יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה וְכוּ׳.…”

    17. Segment 1722 words

      Opens “אִי רַבִּי נָתָן – מַתְנִיתִין קָתָנֵי ״רָצָה״,…”

    18. Segment 183 words

      Opens “(סִימָן זָב רָשׁ)…”

    19. Segment 1952 words

      Opens “אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אוֹנָאָה זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ…”

    20. Segment 2030 words

      Opens “אִיתְּמַר: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ…”

    21. Segment 2132 words

      Opens “דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי…”

    22. Segment 2220 words

      Opens “אָמַר לְךָ רַב: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Judah the Prince · Others · Fourth Generation of Tannaim

      Rabbi Judah the Prince (Rebbi) was a leading sage of the fourth generation of Tannaim, famous for compiling the Mishnah.

      Source: Bava Metzia 51a · Segment 16 — “…רַבִּי נָתָן וְלָא רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא.

    Original text

    מִשּׁוּם הָכִי חָזְרוּ.

    it is due to this reason that they reverted to following the statement of the Rabbis, as the sellers were in any event able to renege at any point, while Rabbi Tarfon extended the period during which the buyers could renege on the transaction.

    אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מוֹכֵר נָמֵי כְּלוֹקֵחַ דָּמֵי, מַאי נָפְקָא לְהוּ מִינַּהּ? כִּי הֵיכִי דְּעָבְדִי לַיהּ רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא לְלוֹקֵחַ, הָכִי נָמֵי עָבְדִי לַיהּ רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא לְמוֹכֵר!

    But if you say that the legal status of a seller is also limited like that of a buyer in terms of the period of time during which he may renege, what difference is there to the merchants? Just as the Sages instituted an ordinance on behalf of a buyer enabling him to renege on the transaction, so too, the Sages instituted an ordinance on behalf of a seller. If the time afforded to the seller is equal to the time afforded to the buyer, the fact that Rabbi Tarfon extended this time would not be a reason for the merchants to revert to following the opinion of the Rabbis, as there is a benefit and a loss for the merchants according to both opinions.

    תַּגָּרֵי לוֹד לָא שְׁכִיחַ דְּטָעוּ.

    The Gemara answers: With regard to the merchants of Lod, it is rare for them to err, and therefore they preferred limiting the period during which the buyer could renege over extending the period during which they themselves could renege.

    אוּשְׁפִּיזְכָנֵיהּ דְּרָמֵי בַּר חָמָא זַבֵּין חֲמָרָא וּטְעָה. אַשְׁכְּחֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיבַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: זַבֵּינִי חֲמָרָא וּטְעַאי. אֲמַר לֵיהּ: זִיל הֲדַר בָּךְ. אָמַר לֵיהּ: הָא שְׁהַאי לִי יוֹתֵר מִכְּדֵי שֶׁאַרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבִי! שַׁדְּרֵיהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לוֹקֵחַ, אֲבָל מוֹכֵר – לְעוֹלָם חוֹזֵר.

    The Gemara relates: The landlord of Rami bar Ḥama sold a donkey and erred in fixing its price. Rami bar Ḥama encountered him and noticed that he was sad. Rami bar Ḥama said to him: Why are you sad? The landlord said to him: I sold a donkey and I erred in fixing its price. Rami bar Ḥama said to him: Go and renege on the transaction. The landlord said to him: I have waited more than the period of time that it takes for me to show the merchandise to a merchant or to my relative. Rami bar Ḥama sent the landlord before Rav Naḥman for a ruling and Rav Naḥman said to him: The Sages taught this halakha only with regard to a buyer, but a seller may always renege on a transaction.

    מַאי טַעְמָא? לוֹקֵחַ מִקָּחוֹ בְּיָדוֹ, כֹּל הֵיכָא דְּאָזֵיל מַחְוִי לֵיהּ וְאָמְרִי לֵיהּ אִי טְעָה, אִי לָא טְעָה. מוֹכֵר דְּלָא נָקֵט מִקָּחֵיהּ בִּידֵיהּ עַד דְּמִיתְרְמֵי לֵיהּ זְבִינְתָּא כִּזְבִינְתֵּיהּ, וְיָדַע אִי טְעָה וְאִי לָא טְעָה.

    The Gemara asks: What is the reason for this? The Gemara explains: A buyer has his merchandise in his possession; therefore, anywhere that he goes he shows it to those familiar with the market price and they tell him whether he erred or whether he did not err. A seller, who does not have his merchandise in his possession, can ascertain the market price only when merchandise like his merchandise happens to come before him, and only then will he know whether he erred or whether he did not err.

    הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה נָקֵט וַרְשְׁכֵי לְזַבּוֹנֵי, קָרֵי שִׁיתָּא וְשָׁוְיָא חַמְשָׁא, וְאִי הֲווֹ יָהֲבִי לֵיהּ חַמְשָׁא וּפַלְגָא הֲוָה שָׁקֵיל. אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא וְאָמַר: אִי יָהֵיבְנָא לֵיהּ חַמְשָׁא וּפַלְגָא הָוְיָא מְחִילָה. אֶתֵּן לֵיהּ שִׁיתָּא וְאֶתְבְּעֵיהּ לְדִינָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּלוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר, אֲבָל בְּלוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת – אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה.

    § The Gemara relates: There was a certain man who had silk strips [ varshekhei ] to sell. He announced that he was selling them for six ma’a , and they were worth five ma’a , and if they would give him five and a half ma’a , he would take it and sell the silk. This man, i.e., a potential buyer, came and said to himself: If I give him five and a half ma’a , it is a case of a waiver, and I will not be entitled to recover the difference. I will give him six ma’a and claim from him by law the return of the sum gained by the exploitation. He did so. The case came before Rava, who said to him: The Sages taught this halakha of exploitation only with regard to one who buys merchandise from a merchant, but one who buys merchandise from a regular homeowner does not have a claim of exploitation against him.

    הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה נָקֵיט כִּיפֵּי לְזַבּוֹנֵי קָרֵי שִׁתִּין וְשָׁוֵי חַמְשִׁין, וְאִי הֲווֹ יָהֲבִי לֵיהּ חַמְשִׁין וְחַמְשָׁא הֲוָה שָׁקֵיל. אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא וְאָמַר: אִי יָהֵיבְנָא לֵיהּ חַמְשִׁין וְחַמְשָׁא הָוְיָא מְחִילָה, אֶתֵּן לֵיהּ שִׁיתִּין וְאֶתְבְּעֵיהּ לְדִינָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא. אֲמַר לֵיהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּלוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר, אֲבָל בְּלוֹקֵחַ מִן בַּעַל הַבַּיִת – אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה.

    The Gemara relates a similar incident: There was a certain man who was holding jewelry to sell. He announced that he was selling it for sixty ma’a , and it was worth fifty ma’a , and if they would give him fifty-five ma’a , he would take it and sell the jewels. This man, i.e., a potential buyer, came and said to himself: If I give him fifty-five ma’a , it is a case of a waiver, and I will not be entitled to recover the difference. I will give him sixty ma’a and claim from him by law the return of the sum gained by the exploitation. He did so. The case came before Rav Ḥisda, who said to him: The Sages taught this halakha of exploitation only with regard to one who buys merchandise from a merchant, but one who buys merchandise from a regular homeowner does not have a claim of exploitation against him.

    אֲמַר לֵיהּ רַב דִּימִי: יִשַׁר. וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: יִשַׁר. וְהָא אֲנַן תְּנַן: כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה לְהֶדְיוֹט כָּךְ אוֹנָאָה לַתַּגָּר. מַאן הֶדְיוֹט, לָאו בַּעַל הַבַּיִת? אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּצַדְרְיָיתָא. אֲבָל מָאנֵי תַשְׁמִישְׁתֵּיהּ, דְּיַקִּירִי עֲלֵיהּ, לָא מְזַבֵּין לְהוּ אִי לָאו בִּדְמֵי יַתִּירֵי.

    Rav Dimi said to Rav Ḥisda: The ruling is correct. And likewise, Rabbi Elazar said: The ruling is correct. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that follows: Just as the halakhot of exploitation apply to a layman [ lahedyot ], so do the halakhot of exploitation apply to a merchant? Who is the layman to whom the mishna is referring? Is he not a regular homeowner as opposed to a merchant? Rav Ḥisda said: That mishna is referring to simple linen garments [ tzadriyyata ], which the homeowner crafts expressly for sale. But with regard to vessels and garments designed for the personal use of a homeowner, which are important to him, he sells them only to receive extra money, as people are generally hesitant to part with their belongings. Therefore, when purchasing an item from a homeowner, a buyer must consider the likelihood that his asking price is greater than the item’s actual worth.

    מַתְנִי׳ אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַמּוֹכֵר יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה. כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה לַהֶדְיוֹט כָּךְ אוֹנָאָה לַתַּגָּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אוֹנָאָה לַתַּגָּר. מִי שֶׁהוּטַּל עָלָיו – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצָה אוֹמֵר לוֹ: תֵּן לִי מְעוֹתַי, אוֹ תֵּן לִי מַה שֶּׁאֹנֵיתַנִי.

    MISHNA: Both the buyer and the seller are subject to the halakhot of exploitation. Just as the halakhot of exploitation apply to a layman, so do the halakhot of exploitation apply to a merchant. Rabbi Yehuda says: There is no exploitation for a merchant, as he is an expert in the market price of merchandise. The one upon whom the exploitation was imposed has the advantage. If he wishes, he can say to the other: Give me back my money and nullify the transaction, or he can say: Give me back the sum that you gained by exploiting me.

    גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ... אַל תּוֹנוּ״ – אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּתְאַנָּה לוֹקֵחַ, נִתְאַנָּה מוֹכֵר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ קָנֹה... אַל תּוֹנוּ״.

    GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters derived, that both the buyer and the seller are subject to the halakha of exploitation? As the Sages taught concerning the verse: “And if you sell to your colleague an item that is sold, or acquire from your colleague’s hand, you shall not exploit his brother” (Leviticus 25:14). I have derived only a case where a buyer was exploited. From where do I derive that the halakha is the same in a case where the seller was exploited? The same verse states: “Or acquire from your colleague’s hand, you shall not exploit his brother.”

    וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב לוֹקֵחַ וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב מוֹכֵר, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא מוֹכֵר – מִשּׁוּם דְּקִים לֵיהּ בִּזְבִינְתֵּיהּ, אֲבָל לוֹקֵחַ – דְּלָא קִים לֵיהּ בִּזְבִינְתֵּיהּ, אֵימָא לָא אַזְהֲרֵיהּ רַחֲמָנָא בְּ״לֹא תּוֹנוּ״.

    The Gemara comments: And it was necessary to write the prohibition against exploitation with regard to a buyer, and it was necessary to write the prohibition against exploitation with regard to a seller. As, had the Merciful One written this prohibition only with regard to a seller, one would conclude that it is prohibited for him because he is certain of the value of his merchandise, but with regard to a buyer, who is not certain of the value of the seller’s merchandise, say that the Merciful One did not render it prohibited for him to engage in exploitation with the verse “You shall not exploit.”

    וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לוֹקֵחַ – מִשּׁוּם דְּקָא קָנֵי, דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: זְבַנְתְּ קְנֵית. אֲבָל מוֹכֵר דְּאֹבוֹדֵי קָא מוֹבֵיד, דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: זַבֵּין אוֹבֵיד, אֵימָא לָא אַזְהֲרֵיהּ רַחֲמָנָא בְּ״לֹא תּוֹנוּ״, צְרִיכָא.

    And had the Merciful One written this prohibition only with regard to a buyer, one would conclude that it is prohibited for him because he acquires the item and he benefits from his purchase, as people say: If you purchased an item, you acquired a durable item for yourself. But with regard to a seller, who loses from the sale, as people say: One who sells an item loses, say that the Merciful One did not render it prohibited for him to engage in exploitation with the verse “You shall not exploit.” Therefore, it was necessary for the Torah to write this prohibition with regard to both parties to the transaction.

    רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אוֹנָאָה לַתַּגָּר. מִשּׁוּם שֶׁהוּא תַּגָּר אֵין לוֹ אוֹנָאָה?!

    § The mishna teaches that Rabbi Yehuda says: There is no exploitation for a merchant. The Gemara expresses surprise at this statement: Due to the fact that he is a merchant, he is not subject to the halakhot of exploitation? Anyone could arrive at a mistaken assessment of the value of merchandise.

    אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: בְּתַגָּר סַפְסָר שָׁנוּ. מַאי טַעְמָא – מִידָּע יָדַע זְבִינְתֵּיהּ כַּמָּה שָׁוְיָא, וְאַחוֹלֵי אַחֵיל גַּבֵּיהּ. וְהַאי דְּזַבְּנַהּ הָכִי – מִשּׁוּם דְּאִתְרַמְיָא לֵיהּ זְבִינְתָּא אַחֲרִיתִי.

    Rav Naḥman says that Rav says: It is with regard to a merchant who is a trader, who buys and sells merchandise, that they taught the halakha . What is the reason that he is not subject to the halakhot of exploitation according to Rabbi Yehuda? He knows how much his merchandise is worth, and he waives the sum of the disparity between the value and the price for the buyer. And the reason why he sells the merchandise in that manner, knowing that he is selling it for less than its value, is due to the fact that other merchandise happens to become available to him and he needs the money to purchase that item.

    וְהַשְׁתָּא מִיהָא קָא הָדַר בֵּיהּ! רַב אָשֵׁי אָמַר: מַאי אֵין לַתַּגָּר אוֹנָאָה – אֵינוֹ בְּתוֹרַת אוֹנָאָה, שֶׁאֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה חוֹזֵר. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, תַּגָּר אֵין לוֹ אוֹנָאָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּקִי.

    The Gemara asks: But now, in any event, he retracts from the transaction, indicating that he did not waive the sum of the disparity. Rav Ashi said: What is the meaning of: There is no exploitation for a merchant? He is not subject to the principles of exploitation at all, as even if the disparity is less than the measure of exploitation, i.e., less than one-sixth, he may renege on the transaction. Since his entire livelihood is based on the slight profit margin that he earns from each transaction, he does not waive even that sum. The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Naḥman: Rabbi Yehuda says: There is no exploitation for a merchant, because he is expert in these matters.

    מִי שֶׁהוּטַּל עָלָיו יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה וְכוּ׳. מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי נָתָן וְלָא רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא.

    § The mishna teaches: The one upon whom the exploitation was imposed has the advantage. If he wishes, he can say to the other: Give me back my money and nullify the transaction, or he can say: Give me back the sum that you gained by exploiting me. The Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna? It is neither the opinion of Rabbi Natan nor the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

    אִי רַבִּי נָתָן – מַתְנִיתִין קָתָנֵי ״רָצָה״, וּבָרַיְיתָא לָא קָתָנֵי ״רָצָה״. אִי רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא – מַתְנִיתִין קָתָנֵי ״לוֹקֵחַ״, בָּרַיְיתָא קָתָנֵי ״מוֹכֵר״.

    The Gemara explains: If it is the opinion of Rabbi Natan, in the mishna the tanna teaches: If he wishes, he can say: Give me back my money and nullify the transaction, or he can say: Give me back the sum that you gained by exploiting me. And in the baraita (50b) Rabbi Natan does not teach: If he wishes, indicating that the transaction takes effect regardless of his wishes. And if it is the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, in the mishna the tanna teaches the halakha with regard to the buyer, and in the baraita Rabbi Yehuda HaNasi teaches: In a case where the seller was exploited, the seller is at an advantage, apparently to the exclusion of the buyer.

    (סִימָן זָב רָשׁ)

    The Gemara presents a mnemonic device for the Sages who discussed this difficulty: Zayin , referring to Rabbi Elazar; beit , referring to Rabba; reish , referring to Rava; shin , referring to Rav Ashi.

    אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אוֹנָאָה זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מִי שְׁנָאָהּ. רַבָּה אָמַר: לְעוֹלָם רַבִּי נָתָן הִיא, וּתְנִי נָמֵי בְּבָרַיְיתָא ״רָצָה״. רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא הִיא, וּמַאי דְּשַׁיַּיר בְּמַתְנִיתִין קָא מְפָרֵישׁ בְּבָרַיְיתָא. אָמַר רַב אָשֵׁי: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַמּוֹכֵר״, וּמְפָרֵשׁ לֵיהּ לְלוֹקֵחַ, שְׁמַע מִינַּהּ שַׁיּוֹרֵיה שַׁיְּירֵיהּ לְמוֹכֵר. שְׁמַע מִינַּהּ.

    Rabbi Elazar says: Concerning this halakha of exploitation in the mishna, I do not know who taught it, as it does not correspond to the opinion of any of the Sages. Rabba said: Actually, the mishna is the opinion of Rabbi Natan, and emend and teach that Rabbi Natan stated in the baraita as well: If he wishes. Rava said: Actually, the mishna is the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and the ruling that Rabbi Yehuda HaNasi omits in the mishna he explicates in the baraita . The mishna and the baraita are complementary. Rav Ashi said: The language of the mishna is also precise, as the tanna teaches: Both the buyer and the seller, and then he proceeds to elucidate the halakha of the buyer. Learn from it that the tanna indeed omitted the halakha of the seller, but he did not exclude the seller from the halakha . The Gemara affirms: Learn from it that this is the case.

    אִיתְּמַר: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה. רַב אָמַר: יֵשׁ לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה. לֵימָא רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי מֵאִיר, וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה.

    § It was stated that there is a dispute among amora’im . With regard to one who says to another: I will be party to this sale on the condition that you have no claim of exploitation against me, even if you are exploited, Rav says: The exploited party has a claim of exploitation against him, and Shmuel says: He does not have a claim of exploitation against him. The Gemara suggests: Let us say that Rav stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and Shmuel stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

    דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וּתְנָאוֹ בָּטֵל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן – תְּנָאוֹ קַיָּים.

    This is as it is taught in a baraita : With regard to one who says to a woman: You are hereby betrothed to me on the condition that you do not have a claim against me for food, clothing, and conjugal rights that a husband is obligated to provide his wife by Torah law, she is betrothed to him and his condition is void; this is the statement of Rabbi Meir, who maintains that a person cannot stipulate a condition that negates obligations by Torah law. And Rabbi Yehuda says: In monetary matters, as opposed to personal obligations, one’s condition is in effect.

    אָמַר לְךָ רַב: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה – עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָתָם, אֶלָּא דְּיָדְעָה וְקָא מָחֲלָה,

    The Gemara refutes this parallel. Rav could have said to you: I stated my opinion even in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as Rabbi Yehuda states his opinion that a stipulation is valid in monetary matters only there, where a woman knows that she is entitled to food and clothing but waives her rights to them.