Bava Metzia 45a

אסור ללות דינר בדינר שמא יוקירו ויבא לידי רבית ובדינר זהב קאמר כדמפרש ואזיל:

לעולם אימא לך ר' יוחנן הוא דאמר דברי הכל מחללינן דלגבי פירא טבעא הוי:

כיון דלענין מקח וממכר שויוהו רבנן כי פירא כדתנן (לעיל בבא מציעא דף מד.) הזהב קונה את הכסף:

הכי נמי מסתברא דרבי יוחנן הוא דאמר מחללינן:

הפורט סלע ממעות מעשר שני מי שיש לו מעות נחשת של מעשר שני ובא לפורטן בסלע כסף להעלות לירושלים מפני משאוי הדרך:

ב"ש אומרים בכל הסלע מעות אם בא לפורטן יפרוט כולן ויתן מעות בשביל כל הסלע:

וב"ה אומרים לא יפרוט אלא חציין שהפרוטות יוצאות בירושלים וכשיבא שם יהא צריך לפרוטות מיד לקנות צרכי סעודה ואם ירוצו הכל אצל שולחני לפרוט יוקירו הפרוטות ונמצא מעשר שני נפסד לפיכך ישאו פרוטות עמהן להוציא במקצת לכשיכלו יפרוט הכסף שבידו מעט מעט:

השתא לב"ש כו' דמדקתני ממעות מעשר שני ש"מ חילל פירות על הפרוטות:

לגבי נפשיה מי איכא למ"ד לאו טבעא הוי וא"ת א"כ היכי מוכח לעיל (בבא מציעא דף מד:) דרבי חייא סבר דהבא הוי טבעא דלמא היינו דוקא לגבי נפשיה ולא לגבי כספא וי"ל דלעיל סבר כמסקנא דהכא דאי לענין מקח וממכר פירא הוי לגבי הלואה נמי פירא הוי:

אלא לב"ש ולא שיסבור כמותו אלא אליבייהו קאמר אי נמי ר' יוחנן סבר לה כמתני' דהזהב קונה את הכסף:

ושאני הלואה השתא מצי מיירי בדינר כסף וכבית הלל וא"ת היכי מוכח בסמוך ה"נ מסתברא דר' יוחנן דאמר מחללין מדאמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו אסור ללוות דינר בדינר אבל מחללין מעשר שני עליו מנ"ל דאיירי בדינר זהב וכבית שמאי דלמא בדינר כסף וכב"ה וי"ל דעל כרחך בדינר זהב איירי דאי בשל כסף ולבית הלל פשיטא דמחללין דמתניתין היא (מע"ש פ"ב מ"ז) לא יעשה סלעין דינרי זהב א"כ אותן סלעין חילל פירות עליהן ולב"ש דוקא אסור ללוות דסברי דהבא פירא הוי אבל לב"ה מותר ללוות דדהבא טבעא הוי דהא מחללין סלעין עליו ולב"ש נמי הוי טבעא לחלל פירות עליו וכן לקמן (בבא מציעא דף מח.) ר"ש אומר אין דינר זהב קונה טלית אלמא לגבי פירא טבעא הוי ואפילו לגבי כספא מקרי טבעא דשמא כילדותו מסתברא ומיהו ר"ח פירש דהכי אמר רב האי גאון דדהבא פירא הוי לכל מילי ושמא בימי האמוראים היה זהב יוצא בהוצאה והוה טבעא ובימי הגאון לא היה יוצא כלל ולכך אמר דהבא פירא:

בכל הסלע מעות רש"י פי' טעם בדברי ב"ה ובדברי ב"ש לא נתן טעם משמע לב"ש יכול לעשות מה שירצה וכן לקמן בהפורט סלע בירושלים וקשה דבמסכת עדיות (פ"א מ"ט) תני להו בהדי דברים דב"ש לחומרא והוי ליה למתנינהו בהדי קולי ב"ש לכך נראה דב"ש דוקא בכל הסלע קאמרי ולא יחליף ב' וג' פעמים שבכל פעם משתכר החנוני ונמצא מפסיד מעשר שני ועי"ל דהכא דוקא יתן בכל הסלע מעות שלא יתעפשו בדרך קודם שיגיע שם:

לפלגי בסלעים על סלעים ריב"ן ל"ג ליה דאמאי יחלל על סלעין אחרים מיהו הא לא קשיא שהראשונים אינם חריפים להוציאם בירושלים כמו השניים שהם מטבע אחר והא דאמר בהגוזל [קמא] (ב"ק דף צז:) התקינו שיהו כל המעות יוצאות בירושלים מ"מ אלו חריפין מאלו אך קשה דלקמן (בבא מציעא דף נה:) אמרי' ותנן לה במסכת מעשר שני (פ"ב מ"ו) סלע של חולין ושל מעשר שני שנתערבו מביא בסלע מעות ומחלל עליהם מפני שאמרו מחללין כסף על נחשת מדוחק ופרש"י אבל לא יקח אחד מהסלעין ויאמר אם מעשר הוא מוטב ואם לאו חבירו יהא מחולל עליו משום דאין מחללין כסף על כסף אפילו מדוחק וי"ל דהתם הסלעים שוין זה כזה ולכך אין מחללין אבל מטבע שאינו חריף על החריף מחללין אי נמי אתיא כר' מאיר דתנן (שם מ"ח) בתר בבא דהפורט סלע אין מחללין כסף על כסף דברי ר' מאיר וחכמים מתירין [לפנינו שם במס' מעשר שני לא נמצא כך וע"ש בתוי"ט שכתב דנוסחא אחרת היתה לפניהם]:

השתא כספא לגבי פריטי מחללין הא פשיטא ליה שיש חלוק בין ירושלים לחוץ לירושלים דחוץ לירושלים עיקר חלול הוא פירות על פריטי או על סלעים כדי להקל משאו ובירושלים עיקר החלול הוא כסף על פירות כדי לאכלם או על פריטי כדי לקנות בהם צורך אכילה ולכך לא פריך מינה ללישנא קמא ולא למ"ד אף בפירות על דינרין מחלוקת ופליגי אי דהבא פירא הוי אי לאו ולא פריך אלא למ"ד דטעמייהו דב"ש משום כסף ראשון ולא כסף שני דלענין ראשון ושני סבור שאין לחלק בין תוך ירושלים לחוצה לה:

בכל אשר תאוה נפשך ואם תאמר והא בעינן פרי מפרי וגדולי קרקע וי"ל דלא ממעטין אלא מים ומלח אבל לא פרוטה דבפרוטה קונה בקר וצאן דהוו פרי מפרי:

ואמרי' תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר אפי' בפירות על דינרין מחלוקת דאמר ר' יוחנן אסור ללוות דינר בדינר ומיסתברא דינר של זהב בדינר של זהב ואליבא דב"ש דסברי דהבא פירא הוא והוה ליה כסאה בסאה ואסור. ואילו עמדה ההלכה בכך היינו מקשין וכי ר' יוחנן כב"ש אמרה לשמעתיה אלא כיון דנדחת לא חשש לה דתרצינן הכי לא לעולם ר' יוחנן דאמר פירות על דינרין דברי הכל מחללין דדהבא טיבעא הוי ואמאי אסר הלואת דינר בדינר משום דחזא דלענין מקח וממכר שויוה כפירא דתנן הזהב קונה את הכסף גם הוא לענין הלואה משום חומרא דרבית עשאו כפירא ואסר. אבל לגבי פירא לעולם טיבעא הוי.

ואמרי' הכי נמי מסתברא דלא קאי ר' יוחנן כב"ש וסלקה הכי לר' יוחנן לגבי פירא טיבעא הוי ומחללין מעשר שני בדינרי זהב ואע"ג דאסר ללות דינר בדינר. ת"ש מעשר שני ניתן לאכילה ולשתיה ולסיכה וכו' ותנן הפורט סלע של מעשר שני בירושלים ב"ש אומרים בכל הסלע מעות.

וב"ה אומרים בשקל כסף ובשקל מעות פי' מעות הללו פריטי אינין ופשוטה היא ואסיקנא אלא דכולי עלמא הכסף כסף ריבה ואפי' כסף שני פי' אפי' הכסף שהוא דמי מעשר שני מותר לפורטו בכסף אחר שנא' וצרת הכסף ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וזהו כסף כסף ריבה.

לא, לעולם ר' יוחנן הוא דאמר מחללין ודינר של זהב בדינר של זהב קאמר, כדקאמרינן שאני הלואה, דכיון דלגבי מקח וממכר שויוה רבנן כפירא לבית שמאי, לענין הלואה נמי שויוה רבנן כפירא לבית שמאי, לענין הלואה נמי שויוה רבנן כפירא לבית שמאי אבל לבית הלל שרי, דהא לדידהו אפילו לענין מקח וממכר דהבא טיבעא הוי. ומיהו כספא בין לבית שמאי בין לבית הלל לענין הלואה שרי, דלגבי נפשיה ליכא מאן דאמר דלאו טבעא הוי, כיון דלגבי נחשא מיהא הוי טבעא אפילו לב"ה. ואנן דקיימא לן כזקנותיה דרבי וכסתמא דמתניתין, חלוקא דב"ש וב"ה איפכא תנינן לה, ב"ש אומרים עושה אותן סלעין דנרים, וב"ה אוסרים, דההיא מתניתין נמי בילדותיה תנא לה, ובזקנותיה דאפיך מתניתין, ההיא מתניתין [נמי] מפכינן, ואיהו נמי [אפכה], כי היכי דלא תיקום מתניתין דהזהב כב"ש, אלא דמשנה לא זזה ממקומה. וכיון שכן קיימא לן בפסק הלכה, כי הא דר' יוחנן דאמר אסור ללות דינר בדינר.

הפורט סלע ממעות מעשר וכו' פירש"י ז"ל אם בא לפורטן כולן יפרוט. וב"ה אומרים לא יפרוט אלא חציין. ואינו מחוור, דאם כן הוו להו בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא, והתם הוה לן לאחשביה בהדי אינך דמסכת עדיות [פ"ד ה'] עם קולי בית שמאי וחומרי בית הלל אלא הכי פירושו, בכל סלע חייב לפרוט, כדי שלא יעלו הפרוטות חלודה בידו ויגיע הפסד למעשר בכך, ובית הלל אומרים אינו צריך, אלא יכול הוא לשייר חציין, כדי שיהא בידו פרוטות מצויות בירושלם. ואע"ג דהפורט קתני, ומשמע דרשות קתני, איכא למימר דאין הכי נמי, דאלו לא רצה לפרוט כלל, לא הטריחוהו חכמים לפרוט בסלעין, דאם כן אף לכתחלה לא יחלל פירות על הפרוטות, אלא שלא הטריחוהו לחזר על הסלעים לעולם, אבל כל שטרח ובא לפרוט, פורט את הכל לב"ש, ולבית הלל חציין. והא דתנן נמי, הפורט סלע של מעשר שני בירושלים, בית שמאי אומרים בכל סלע מעות, ובית הלל אומרים בשקל כסף בשקל מעות, בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא, והכי קאמרי, על כרחו בכל סלע יקח מעות, כדי שיהא מצויות בידו ויוכל להוציאם בכל עת בירושלם, שאלו לא היו מצויות כל כך, חוששין שמא יותיר וישכח ויוציאם מירושלם. ובתוספות [ד"ה בכל] פירוש כדי שלא יתן [הכרע] אחר, כשיפרוט החצי השני, ובית הלל אומרים אינו חייב לפרוט הכל בפרוטות, דחוששין שמא יעלו חלודה.

דבית שמאי סברי הכסף כסף ראשון ולא כסף שני, ובית הלל סברי הכסף כסף ריבה. פירוש בין לבית שמאי בין לבית הלל מחללין סלעין אדינרים, דאלמא דהבא לגבי כספא טבעא, כילודתיה דרבי, דעד כאן לא אסרי בית שמאי אלא משום כסף שני, הא לאו הכי מחללין, ואי אמרת דתרוייהו הוו טבעא לגבי מעשר ומחללין זה על זה אבל לענין מקח וממכר כלהו סבירא להו כזקנותיה דרבי, הא מנא לן. ומאי שנא מעשר, ואי משום כסף ריבה, הא לא משמע הכין, דבית שמאי הא לית להו כסף כסף ריבה, ועוד דאפילו לבית הלל לא שמעינן אלא דמרבינן מיניה כסף שני, אבל לרבות מה שאינו כסף בעלמא שיהא כאן כסף, הא לא שמעינן. ומיהו לדעת ר"ח והרי"ף ז"ל, דסבירא להו דדהבא בעלמא הוי טבעא, הא לא קשיא, דכיון דבעלמא לגבי פירי ומטלטלי טבעא הוי, ולגבי כספא ונחשא בלחוד הוא דחשיב פירא, שפיר קא מרבינן ליה לגבי מעשר מלשון כסף, אלא דאכתי תקשי לן, דהא לא שמעינן לחד מינייהו דמרבה מיניה כספים מכסף כסף, אלא כספים שניים קא מרבו כנ"ל, ואם זה אמת, דלהאי לישנא לכולי עלמא אית להו כילדותיה דרבי אליבא דר' יוחנן, דהוא ניהו דמוקים לה לפלוגתייהו בהכין, ופלוגתייהו דוקא בסלעים על דינרין, אבל איפכא, כלומר דינרין אסלעין, כולי עלמא אית להו דאין מחללין, דכספא לגבי דהבא פירא הוי, ולהאי פירושא לא תהא לנו ראיה מכאן כלל שיהא דהבא טבעא לשאר מילי לזקנותיה דרבן דהכא משום דתרוייהו אית להו דהבא טבעא הוי כילודתיה דרבי, הוא דקאמרי דמחללין סלעין אדינרין.

תא שמע, הפורט סלע של מעשר שני בירושלם בית שמאי אומרים בכל סלע מעות וכו'. השתא קא פריך לתרוייהו, דמהכא שמעינן שמחללין כסף ראשון אכסף שני ואפילו לבית שמאי, וקשיא לר' יוחנן דמוקי פלוגתייהו בהכי. וכן נמי שמעינן מינה דמחללין נמי פירא אדהבא לבית שמאי, דהשתא כספא לגבי נחשא מחללינן, אע"ג דנחשא לגבי כספא פירא הוי לכולי עלמא כל שכן דפירא אדהבא מחללינן, אע"ג דדהבא בעלמא הוי פירא לגבי כספא. וגדולה מזו שמעינן מינה, דאפילו (פירא אטבעא) [טבעא אפירא] מחללינן, דהא כספא טבעא ונחשא פירא ואפילו הכי מחללינן, אלא ודאי ב"ש על כרחין טעמא אחרינא אית להו במעשר, דלא כמר ודלא כמר. ומשני דהכא ליכא לאקשויי כלל לא למר ולא למר, דבירושלם אדרבה טבעא אפירא הוא דמחללין, ומשום הכי מחללין כספא אפרוטות.

והא דמייתינן מדכתיב בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן. פי' הראב"ד ז"ל בבקר ובצאן, כל דבר שהוא צורך האכילה, והם הפרוטות שהן צריכות להוצאה. ואיני מבין טעמו, ואדרבה, דרשינן ליה (בפרט וכלל) [בכלל ופרט], ואמרינן (לקמן בבא מציעא כז, ב) מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע. אלא נראה לי דלא מבקר וצאן קא מרבינן הכא פרוטות, אלא הכי פירושו, שאני ירושלם דבירושלם מחללין טבעא אפירא, [שעיקרן – ש"מ] להוצאה הוליכן לירושלם, ואפירי הוא דמחללינן להו דכתיב בבקר ובצאן, והילכך אי משום דאין מחללין טבעא אפירא בעלמא, הכא לא אכפת לן, ואי משום דרחמנא אמר בקר וצאן וגדולי קרקע דוקא, הני מילי מידי דהוצאה, דלא מצי זבין ומפיק אלא לכעין הפרט, אבל לא ליקח [ממנו חלוק – ש"מ] ולא סנדלין לרגליו, אבל פרוטות לא לצורך עצמן קנאן, אלא לצורך הוצאות מידי דכעין הפרט, ולא אסרה תורה כי הא, כך נראה לי.

אלא דכולי עלמא הכסף כסף ריבה ואפילו כסף שני ואי איתמר הכי איתמר כו', דבית שמאי סברי גזרינן שמא ישהה עליותיו וכו'. תמהני מי דחקו לומר כך, לוקמה כאוקימתא קמייתא, דבדהבא פירא או טבעא פליגי בילדותיה וזקנותיה דרבי, ובפירות על דינרין נמי מחלוקת, ושאני פריטי דחריפי טפי. ומכאן נראה לי גם כן, דלכולי עלמא כילודתיה דרבי סבירא להו, ומשום הכי לא בעי לאוקומה בהכין אלא בגזרינן ולא גזרינן. ואין נראה כן מדברי הרי"ף ז"ל. ואי נמי איכא למימר, דלא בעא לאוקומה השתא כאוקימתא קמייתא, משום דקשיא ליה יעשה ולא יעשה, דהוה ליה למתני מחללין ולא מחללין, וכאסיק [ע"ב] מחללין ולא מחללין מבעי ליה, וזה [בש"מ – יותר] נכון. ולענין פסק הלכה קיימא לן כזקנותיה דרבי וכסתמא דמתניתין. ואע"ג דמתניתין דמעשר כילדותיה דרבי רהטא, (ההיא נמי) כיון דאפיך רבי מתניתין, ההיא נמי אפכינן, ואיהו נמי אפכא כי היכי דתיקום מתניתין כבית הלל, אלא דמשנה לא זזה ממקומה. ופסקו ר"ח והרי"ף ז"ל, דוקא לגבי כספא ונחשא הוא דהוי דהבא פירא, אבל לגבי פירא ומטלטלי דהבא טבעא הוי. והביא הרי"ף ז"ל ראיה ממתניתין דמעשר, דליכא מאן דאמר אין מחללין פירי אדינרין אלא ב"ש ואליבא (דר"ח) [דריש לקיש] בלבד, אבל אליבא דר' יוחנן אפילו ב"ש מודו דמחללין, וקיימא לן כר' יוחנן, ומכאן ראיה דדהבא לגבי פירי טבעא הוי, דאינהו לאו לענין מעשר דוקא פליגי, אלא הוא הדין לענין מקח וממכר, וכמו שכתבתי למעלה (מד, ב ד"ה מחלוקת). אבל מה שכתב רבינו ז"ל בהלכות, וכל שכן דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, אינו מחוור, דהתם לאו בדהבא פירא לגבי פירי פליגי, אלא דבית הלל סברי טבעא הוי אפילו לגבי כספא כילדותיה דרבי, אבל לזקנותיה דרבי דילמא אף בית הלל הוו מודו דאפילו לגבי פירי ומטלטלי, כפירא משוינן ליה. ועוד, דלההוא לישנא ודאי דבית שמאי משנה, דסתמא דמתניתין כותיה וקיימא לן כסתם מתניתין דכזקנותו דרבי. וכן מה שכתב הוא ז"ל ראיה מלישנא בתרא, דלכולי עלמא מוקמינן טעמייהו בגזרה שמא ישהא עליותיו, דאלמא כספא ודהבא תרוייהו טיבעא נינהו, וליכא חד מינייהו פירא לגבי חבריה וכל שכן לגבי פירי, אינו רואה מכאן ראיה כלל, חדא דמנא לן דלהאי לישנא סבירא להו לבית שמאי ולב"ה כספא ודהבא טבעא הוו, דילמא טעמייהו משום דסבירא להו כילדותיה דרבי דדהביא טבעא וכספא פירא, ודוקא סעלין אדינרין אבל דינרין אסלעין לא וכדכתיבנא לעיל. ועוד דהא רבינו ז"ל סבור ונראין דבריו דכמחלוקתן של בית שמאי ובית הלל לענין מעשר, כך מחלוקתן במקח וממכר, ואם כן היאך אפשר לומר דתרוייהו הוו טבעא, הא לא כילדותיה דרבי ולא כזקנותיה הוא. ואם דעת הרב ז"ל לומר, דלהאי לישנא בתרא מחלוקתן לגבי מעשר דוקא, לומר דלענין מעשר דוקא הוו בין דהבא ובין כספא טבעא, הא לענין מקח וממכר דהבא פירא וכספא טבעא כזקנותיה, אם כן אין ראיה מכאן לפירי ומטלטלי דעלמא. וראיתי להרמב"ן ז"ל (ד"ה לא) שטרח להעמיד ראיתו מכאן, וכתב דכונת הרב בזה לומר, דמכל מקום כיון דאיתרבי זהב אפילו לגבי כסף מכסף הכסף, שמעינן דטבעא הוא לגבי פירי ומטלטלי לענין כל מילי, דאי סלקא דעתך פירא הוא לכל מילי, היכי איתרבי מכסף הכסף, והא לא נקרא כסף כלל, ע"כ. ואין לשון ההלכות מוכיח כן. ועוד דאכתי לאו ראיה היא, דמנא לן דמרבינן מיניה כסף מכסף הכסף, דלמא לא מרבינן מיניה אלא כסף שני, וכי מחללי בכספא אדהבא, משום דאית להו כילדותיה דרבי, אבל לעולם (אבל) [אי] סבירא להו כזקנותיה, לא הוה סבירא להו דנחיל סלעין אדינרין, אלא סלעין אסלעין, אי נמי, פריטי אסלעין משום כסף הכסף לרבות כסף שני. ועוד דואי ליכא מאן דאמר דלא להוי דהבא טביע [ו]חשיב קצת משום צורתיה, דאי לא, בכדי לא טרחי ביה ולא טבעי ליה, והילכך כסף מקרי משום דדמי למטבע דחשיב משום צורתיה, והיינו דקיימא לן דאין דינר זהב נעשה חליפין ואין נקנין בחליפין כדאיתא בסמוך (ע"ב), ומטבע נמי קרי ליה. וזה שלא כדברי רבינו האיי גאון ז"ל, דאמר דפירי הוי לגמרי ונעשה חליפין ונקנה בחליפין, וליתא, כדאיתא בגמרא בהדיא, ומכל מקום כיון דיוקרא וזולא שייכי ביה תדיר, שויוה כפירא לגמרי. וגם הרמב"ן ז"ל (בד"ה ובתוספתא) מביא ראיה לדברי הרב ז"ל מדתניא בתוספתא (פ"ג פ"ז), כל שנקנה קונה. כלומר כל שהוא נקנה ואינו דמים, כגון המטלטלין שהן הנקנין, קונין במשיכתן את הדמים, ולא הדמים שהן הקונין, קונין אותן במשיכתן, וזהו כלל לכל מטבע שבעולם כנגד המטלטלין, בין של זהב בין של נחשת. ולולי שאין דעתי מכריע איני רואה מכאן ראיה, שהרי זה כמתניתין דקתני קונה את המטבע בלא חסר ובלא יתר. והא דגרסינן נמי בירושלמי [דפרקין ה"א] כל הירוד מחברו קונה את חברו, אין מכאן ראיה, דאע"ג דמטלטלין ופירות ירודין מן הזהב, אין מכאן ראיה, דההיא כילדותיה דרבי אתיא, כדאיתא התם בהדיא, אמר (רב בר רב אשי) [לפנינו: ר' חייה בר אשי] מאן תניתה ר' שמעון ברבי, כלומר, דסבירא ליה דכסף קונה את הזהב, ולההיא סברא ודאי דהבא טבעא גמור הוי ולא קני מידי, דכל שהוא ירוד כנחשת, קונה את שהוא למעלה ממנו כגון את הכסף, דבתר חשיבותא אזלינן לגמרי, אבל לזקנותיה דלא אזלינן בתר חשיבותא, מנא לן דדהבא טבעא אפילו לגבי פירי ומטלטלי. ואי אמרת מכל מקום דהבא לזקנותיה דרבי ככספא לילדותיה, וכי היכי דכספא לילדותיה הוי טבעא לגבי פירי ומטלטלי, דהבא נמי לזקנותיה טבעא הוי לפירי ומטלטלי. לא היא, דלא דמי דהבא לכספא, דכספא אפילו לילדותיה דרבי חריף הוא, (וכן) [ובו] קונין כל מילי, וכתיב נמי (ויקרא כז) ונתן הכסף וקם לו, אלא דלגבי דהבא בלחוד, משום דדהבא חשיב מיניה, שויוה רבנן כפירא להשוות מדותיהן, דירוד מחבירו קונה את חברו. אבל לזקנותיה דאזלינן בתר חריפות, כיון דדהבא לא חריף כשאר מטבעות, דלמא לא שויוה טבעא כלל לענין מקח וממכר. ותדע לך, דהא ללישנא קמא דמעשר, ב"ש וב"ה בזקנותיה וילדותיה דרבי פליגי, ב"ש כזקנותיה וב"ה כילדותיה, ואפילו הכי מחללין פירות אסלעין לכולי עלמא, ואע"ג דר' יוחנן הוא דאמר מחללין פירות אדנרין, דגמרינן מכסף לב"ה, מכל מקום שמעינן מינה דלא דמי דהבא לזקנותיה לכסף לילדותיה, דהתם ליכא מאן דפליג ביה וטבעא הוי לגבי פירי, והכא פליגי. עוד הביא רבינו ז"ל ראיה, מדתניא לקמן (בבא מציעא מח, א), ר' שמעון אומר טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית. והר"ז הלוי ז"ל דחה דר' שמעון סבר לה כילדותיה דרבי, אלא שאין זה דחוי, דאי הכי אדמהדרינן בתר דיוקי לאשכוחי תנא דסבירא ליה כילדותיה דרבי, לימא ר' שמעון דאמר הכי מפורש. ועוד דהא לא פליגי רבנן עליה כלל, ולא הא מילתא אתא לאשמועינן כי היכי דנימא פלוגתייהו היא, אלא משום אבל אמרו נקט לה, ואיהו אמר מכל מקום כך הלכה, אלמא מילתא פשיטא היא וליכא מאן דפליג עלה. זה תירץ הרמב"ן ז"ל [בד"ה ובתוספתא] ונכון הוא. ולפי דברי ר"ח והרי"ף ז"ל, הא דאמר לעיל כיון דלגבי מקח וממכר שויוה רבנן כפירא, לאו כולה מקח וממכר קאמר, אלא לגבי דהבא ונחשא בלבד, ומשום דלגבי כלהו מטבעות שויוה כפירא וליכא חד מינייהו דקני ליה, סתם לישניה ואמר דלגבי מקח וממכר שויוה רבנן כפירא, ולגבי הלואה נמי חשבינן ליה כפירא מהאי טעמא, אע"ג דכספא לילדותיה דרבי, ונחשא בין לילדותיה בין לזקנותיה, לא הוי כפירא לענין הלואה, וכמו שכתבתי למעלה (מד, ב ד"ה אלא אי אמרת פירא הוי). כתב בעל העיטור, יש לבעל הדין לחלוק דכילדותיה דרבי מסתברא, וסתם מתניתין הכסף קונה את הזהב גרסינן, וכן כתוב במשניות מדוייקות שלנו, כך נראה לי. ולכאורה ודאי כך היה נראה, דהא רב אשי דהוא בתרא, אמר כילדותיה דרבי מסתברא, ואע"ג דדחינן לה, דחויא הוא. ועוד דהא מתניתין דמעשר ללישנא קמא ב"ה כילדותיה וב"ש כזקנותיה, וב"ש במקום ב"ה אינה משנה. וללישני בתראי כלהו לכאורה כילדותיה דרבי רהטי, כדכתיבנא לעיל [בד"ה דב"ש]. וגרסינן נמי בירושלמי [דפרקין ה"א] זהו כללו של דבר כל הירוד מחברו קונה את חברו (רב אשי) [ר' חייא בר אשי] מאן תנינא ר' שמעון ברבי תניתא. אמר ליה אבוי חזור בך ותני כהדא דתני ר' חייא הזהב קונה את הכסף, אמר ליה לית אנא חזר בי, דעד הילך כן אתני[ת] יתי הכסף קונה את הזהב. א"ר אידי אבא אבוי דשמואל בעא קומי רבי דנרין בדנרין מאי, אמר ליה מותר ללוות דינרין בדינרין, אמר ר' יעקב בר אבא [לפנינו אחא] (אמר) [אוף] ר' יוחנן ור"ל תרויהון אמרין מותר ללות דינרין בדינרין, קרט בקרט שרי לקן בלקן אסירי.

מי שהיה בידו סלע ממעות מעשר שני בין בירושלם בין חוץ לירושלם ובא לפרטו בפרוטות לצורך הוצאתו לא יפרוט את כלו בפרוטות אלא חציו במעות כסף וחציו בפרוטות שמא לא יצטרכו לו כלם ויצטרך להניחם שם עד רגל הבא והפרוטות מעלות חלודה ומתקלקלות ואם תאמר שיחזור ויחליף בסלע שמא לא ישתיירו לו כל כך וכן שנמצא שלחני משתכר בהם שני פעמים וכן היה בידו פרוטות סלע ורוצה להחליפם בסלע לא יחליף את כלם שמא יצטרכו לו פרוטות מיד כשיגיע לירושלם ואם ילכו כלם אצל שלחני מיד יתיקרו הפרוטות ונמצא מעשר שני נפסד:

בד"ה אלא לב"ש ולא כו' א"נ ר"י סבר לה כמתני' דהזהב קונה כו' עכ"ל וכיון דבדהבא לגבי כספא סתם לן כב"ש לגבי ב"ה דהוי פירא ס"ל לר"י הכא אפילו לגבי דנפשיה דהוי פירא וק"ל:

בד"ה ושאני הלואה כו' וא"ת היכי מוכח בסמוך ה"נ מסתברא דר"י כו' דלמא בדינר כסף וכב"ה כו' עכ"ל וצ"ע דמאי קושיא דמכל מקום שפיר קאמר הכי נמי מסתברא דלא כסברת המקשה דסבר דהיכא דלגבי פירא הוי טבעא לגבי נפשיה נמי הוי טבעא אלא כסברת המתרץ דלגבי נפשיה הוה פירא כמו לגבי כספא כמו בדינר כסף לב"ה אם נאמר דמיירי ביה ודו"ק:

בד"ה בכל הסלע כו' דב"ש דוקא בכל הסלע קאמרי ולא יחליף ב' וג' כו' עכ"ל לכאורה בהך קמייתא לב"ה נמי דקאמר בשקל כסף ובשקל מעות לא יחליף כ"א פעם אחת ולא יפסיד מעשר ב' וצ"ל לפירושם דה"ק דאם ירצה לעשות בשקל כסף ובשקל מעות בתחלה ואחר כך יחליף ג"כ אותו השקל מעות לשקל כסף יעשה דהשתא יחליף ב"פ ויפסיד המעשר ומשום שזה הוא דחוק בדברי ב"ה הוצרכו לפרש ועי"ל הכא כו' ודו"ק:

בד"ה לפלוג בסלעים כו' אי נמי אתיא כר"מ כו' אין מחללין כסף על כסף דברי ר"מ כו' עכ"ל ק"ק דא"כ מאי פריך נמי הכא לפלוגי בסלעין על סלעין דאימא דאתיא נמי כר"מ דאין מחללין כסף על כסף ועוד כיון דבסיפא דהך דהפורט סלע פליגי ביה ניחא ליה למיתני ברישא בסלעין על דינרין מלתא דאתיא ככ"ע ודו"ק:

ד"ה השתא כספא לגבי פריטי וכו' ולכך לא פריך מינה ללישנא קמא ולא למאן דאמר אף בפירות על דינרין מחלוקת וכו'. ר"ל דלא פריך מינה אלישנא קמא וגם בלישנא בתרא זה לא פריך מינה למאן דאמר אף בפירות על דינרין מחלוקת א"כ ס"ל דפליגי אי דהבא הוי פירא:

אילימא דינר של כסף בדינר של כסף לגבי נפשיה מי איכא למאן דאמר לאו טיבעא הוי. והלא אמרה תורה וצרת הכסף וקם שמחללין עליו כל דבר ובו שמין ההקדשות כדכתיב כסף כערכך וכל שכן לגבי נפשיה דהוי טיבעא. ועוד כתיב אם כסף תלוה את ומי לא תהיה לו כנושה וכו' מכלל דבלא רבית מצוה נמי איכא. ושמע מינה רבי יוחנן הוא דאמר אפילו פירות על דינרין אין מחללין דפירא הוי אפילו לגבי פירי. הראב"ד.

מאי דינר אילימא וכו' פירוש מי איכא למאן דאמר הכי ואפילו לילדותיה דרבי דחשיב ליה פירא לגבי דהבא. אלא פשיטא דינר של זהב וכו' אלא לאו לבית שמאי כלומר דסבירי להו פירא הוי ושמע מינה רבי יוחנן הוא דאמר לעיל דלבית שמאי אין מחללין פירות על דינרין. וקשיא לי טובא ומה ראיה מכאן דרבי יוחנן הוא דאמר אין מחללין והלא אפילו למאן דאסר בפירות על דינרין דברי הכל מחללין דהבא לבית שמאי פירא הוי לגבי כספא מדקתני לא יעשה אדם סלעין דינרין וכדקאמר תלמודא לעיל בהדיא דטעמא דבית שמאי משום דדהבא פירא וכספא טיבעא. ויש לומר דהשתא קסלקא דעתין דאף על גב דלההוא לישנא אמרי בית שמאי דדהבא פירא הוא לגבי כספא מכל מקום הא עבדינן ליה טבעא לגבי פירות ואף לענין חילול וכיון שכן משום חומרא דהלואה לא מסקינן ליה תרי דרגי דלהוי פירא ואפילו לגבי נפשיה. אבל למאן דאמר דבפירות על דינרין לא מחללינן הא אסקוה חד דרגא לענין חילול דאפילו לגבי פירות הוי פירא מה שאין כן במקח וממכר וכיון דכן משום חומרא דרבית אסקוה דרגא אחריתא והוי פירא אפילו לגבי נפשיה. ואם כן שמע מינה דרבי יוחנן הוא דאמר אין מחללין וסבירא ליה דהלכתא כבית שמאי בזו. ופרקינן דלעולם אימא לך דרבי יוחנן הוא דאמר לבית שמאי פירות על דינרין מחללין ושאני הלואה דמשום חומרא דרבית אחמור רבנן ואסקוה תרי דרגי דליהוי פירא אפילו לגבי נפשיה כיון דפירא הוא לגבי כספא ונחשא מיהת בין לענין מקח וממכר בין לענין חילול מה שאין כן לבית הלל דעבדי ליה טיבעא אף לגבי כספא לענין חלול מיהת ולדידהו מותר ללות דינר בדינר והיינו דאוקים כבית שמאי או אפשר לומר דכי אמרינן שניא הלואה אף לבית הלל אוקים כיון דפירא הוא לגבי כספא לענין מקח וממכר. ומיהו לא אמרינן הכי אלא לגבי דהבא דלא חריף ובדידיה מחמרינן לענין הלואה אבל לגבי כספא ליכא למאן דאמר דלגבי נפשיה לא הוי טיבעא ואפילו לילדותיה דרבי וכדמתמהינן לעיל מי איכא למאן דאמר. כן נראה לי. הריטב"א. וזה לשון הרמב"ן: לא לעולם רבי יוחנן הוא דאמר (אין) מחללין דלגבי פירי טיבעא הוי וכן לענין מקח וממכר ושניא הלואה הואיל ולענין מקח וממכר שויוה רבנן כפירא פירוש לגבי כספא אף על גב דלגבי שאר מילי טיבעא הוא כיון דאמור רבנן גבי כספא דאיהו יקיר וזיל ולא כספא אף לגבי נפשיה פירא הוי משום חומרא דרבית דהא כיון דאיכא מידי דשיימינן ביה עד כאן שקל מיניה יפה דינר כסף ושקיל שוה דינר וטריסית. ואף על גב דגבי חילול גופיה חשבי ליה בית שמאי פירא לגבי כספא מיהא ליכא למיגזר ביה דמשום מעשר לא מחזי להו לאינשי כפירא כיון דלאו פירא ממש הוא לגבי נפשיה אלא משום מקח וממכר אסרי ליה וכן פירש רבינו חננאל. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"ף ושאני הלואה כיון דלענין מקח וממכר שויוה רבנן כפירא כדתנן במתניתין הזהב קונה את הכסף לגבי הלואה נמי וכו'. אבל לא לענין חילול. וקשה דהא לעיל פירש דניפוך פלוגתייהו אלמא דמאן דאית ליה במקח וממכר פירא כמו כן יאמר גבי חילול לכך תירץ מהר"ף נר"ו דלעולם נימא דבית הלל אית להו דהבא טיבעא ונשנית בזקנותו ולא תקשי מהא דתנן במתניתין הזהב קונה את הכסף אלמא דהבא פירא דשאני גבי חילול דיש לנו למחשביה טיבעא משום שהוא קל לישא ולכך עושין זה כדי שישאו מעשרותיהם ולא ישאר כלום בבתיהם ולכך אנו עושין תקנה שיחלל כדי להקל ממשאו. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד לא לעולם רבי יוחנן הוא דאמר פירות על דינרין דברי הכל מחללין. מיהו לגבי כספא אמרי בית שמאי פירא הוי והזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה אותו הילכך לונין הלואה נמי שויוה רבנן כפירא אליבא דבית שמאי. ואי קשיא לן מנא לן דלענין מקח וממכר סברי בית שמאי דהבא פירא הוי אי מחילול גמר לה והא אמרינן השתא דלא גמרינן מקח וממכר מחילול. ולא היא נהי דלהיתרא לא משוינן להו אבל לענין איסורא כיון דאמרי בית שמאי לא יעשה סילעין דינרי זהב דלגבי כספא פירא הוי מאי טעמא דהוא ניהו דאייקר וזיל טפי מכספא הילכך לענין קניה נמי פירא הוי לגבי כספא הלכך לענין הלואה כסאה בסאה דמי. אבל לענין לחלל עליו פירות אף על גב דאיהו מיקר וזיל אפילו הכי פירי זיילי ומוקרי טפי מיניה וטיבעא הוי לגבייהו. עד כאן.

לעולם אימא לך וכו' ושאני הלואה וכו' ככתוב בתוספות עד ומיהו רבינו חננאל וכו' וזה לשון תוספות שאנץ: וגם רבינו חננאל פירש דכל הנהו דמשתמע דדהבא טיבעא הוי ליתנהו אלא דהבא פירא הוי. ומיהו היינו דוקא לגבי כספא אבל לגבי שאר מטלטלין חשיב טיבעא כדתניא לקמן דאין דינר זהב קונה טלית וגם אין נעשה חליפין למאן דאמר אין מטבע חליפין כדמוכח דפריך עלה ממתניתין דהזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין.

הכי נמי מסתברא דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן וכו' והא דלא חשיב הכרחא משום דאיכא למימר דהא רבי יוחנן אליבא דבית הלל הוא דאמר לה והיינו דקאמר אף על פי שאמרו אסור ללות דינר בדינר היינו משום דהוי פירא לגבי כספא לענין מקח וממכר מיהת ואפילו לבית הלל אבל מכל מקום מחללין מעשר שני עליו כסברא דבית הלל. ומיהו סברא הוא דמשום דאיכא מאן דאמר דלבית שמאי אין מחללין טרח לומר דלכולי עלמא מחללין ואפילו לבית שמאי דלבית הלל לא צריך לומר והיינו דחשבינן ליה דהכי נמי מסתברא. ולהאי פירושא דפרישנא שמעתא רבי יוחנן כזקנותיה דרבי סבירא ליה לענין מקח וממכר מיהא ואף על גב דלמאן דאמר דברי הכל מחללין בית הלל כילדותיה דרבי הוא דאוקים לית לן בה דהאי מתניתא איתניא בילדותיה דרבי וכיון שחזר בו רבי בזקנותיה נתבטלו כל הברייתות שנשנו בילדותיה דרבי לא שנאה רבי חייא מניין לו. הריטב"א.

הפורט סלע של מעשר שני פירוש שיש בידו פרוטות של נחשת שחילל מעשרו עליהם. ודומה לאותה שאמרו גבאי צדקה פורטין לעצמן ואין פורטין לאחרים. אבל אידך דקתני לקמן הפורט סלע וכו' מיירי שהיו בידו סלעין של כסף ובא לפורטן בפרוטות של נחשת. הריטב"א ז"ל.

הפורט סלע ממעות מעשר שני וכו' פירש רש"י ז"ל אם בא לפרטן כולן יפרוט ובית הלל אומרים לא יפרוט אלא חציין. ואינו מחוור דאם כן וכו' כמו שכתוב בתוספות. אלא הכי פירושו וכו' ככתוב בתוספות. ואף על גב דהפורט קתני דמשמע דרשות קתני. איכא למימר דאין הכי נמי דאלו לא רצה לפרוט כלל לא הטריחוהו חכמים לפרוט בסלעין דאם כן אף לכתחלה לא יחלל פירות על הפרוטות אלא שלא הטריחוהו לחזר על הסלעים לעולם אבל כל שטרח ובא לפרוט פורט את הכל לבית שמאי ולבית הלל חציין. והא דתנן נמי הפורט סלע של מעשר שני בירושלים וכו' בית שמאי לחומרא קאמרי ובית הלל לקולא. והכי קאמר על כרחך בכל הסלע יקח מעות כדי שיהו מצויות בידו יכול להוציאם בכל עת בירושלים שאלו לא יהיו מצויות כל כך חוששין שמא יותיר וישכח ויוציאם מירושלים. ובתוספות פירשו כדי שלא יתן הכרע אחר כשיפרוט החצי השני. ובית הלל אומרים אינו חייב לפרוט הכל בפרוטות וחוששין שמא יעלו חלודה. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל. ובירושלמי משמע כפירוש רש"י ז"ל וכן משמע מתנאי דמתניתין דכלהו מחמרי לשייר יותר כסף. תוספי הרא"ש במסכת עדיות.

בגמרא לגבי נפשיה מי איכא למ"ד לאו טבעא הוא נ"ל דהא דפשיטא ליה בכספא דהוי טבעא לגבי דנפשיה אפילו למ"ד דלגבי דהבא פירי הוי ואילו בדהבא מספקא ליה למ"ד דהוי פירי לגבי כספא א"א דאפילו לגבי דנפשיה הוי פירי והיינו משום דגריעותא דדהבא היינו שאינו חריף וא"כ האי גריעותא שייך אפי' אי הוי באפי נפשיה דכיון שאינו חריף להוציאו בהוצאה אפשר דלא מקרי טבעא משא"כ בכספא דחריף אלא גריעותא דיליה הוא שאינו חשוב כמו הזהב ומש"ה הוי פירי לגבי דהבא למאן דס"ל הכי אבל באפי נפשיה ודאי כספא נמי חשיב טובא וא"כ פשיטא דהוי טבעא זה נ"ל ברור ובחנם נתקשו המפרשים בזה וק"ל:

שם אלא לב"ש וש"מ רבי יוחנן הוא דאמר אין מחללין והקשה בת"ח דלמא דווקא לגבי דנפשיה ס"ל לר"י דדהבא פירא הוי אבל לגבי שאר פירות טבעא הוי ע"ש באריכות ואף שזו קושיא אינה נ"ל דהא אנן לא אשכחן מידי דליהוי פירי לגבי דנפשייהו ולגבי שאר פירות ליהוי טבעא אלא כל מידי דלגבי דנפשיה פירי נינהו ה"ה לכל מידי כדאשכחן לענין מעות שפסלתו מלכות ואין להאריך בזה. אמנם עכ"ז ראיתי לתרצה וליישב שיטת המקשה והתרצן בהכרח גמור דבלא"ה קשה הא דקאמר אלא לאו לב"ש דהא בכל דוכתי פרכינן אטו טעמא דב"ש אתא לאשמעינן ומ"ש התוספות דאליבא דב"ש קאמר נראה דוחק מה"ט גופא. ועוד דלישנא לא משמע הכי דר"י דינא קאמר אע"כ כתירוץ השני שכתבו התוספות דסבר ר"י כב"ש משום דסתם מתני' דהזהב אתיא כוותיה והיינו כזקנותו דרבי ואכתי תקשה לך מנ"ל לאוקמי סתם מתני' כב"ש דלמא דוקא לגבי כספא סבר תנא דמתני' דדהבא פירי הוי אבל לגבי דנפשיה לעולם אימא לך דטבעא הוי ויהא מותר להלוות דינר בדינר. ועוד דאפילו לגבי כספא מצי סבר תנא דמתני' דלענין מעשר טבעא הוי דבמעשר אזלינן בתר חשיבותא כמ"ש לעיל אע"כ סבר המקשה מדסבר ר"י אסור להלוות דינר בדינר והיינו כב"ש במקום ב"ה ומשום סתמא דמתני' מכ"ז נראה דר"י סובר דסברא פשוטה דכיון דחזינן דדהבא לגבי כספא אמרה מתני' דפירי הוי אף ע"ג דדהבא חשיבי וע"כ היינו משום דלא חריף והזול והיוקר תלוי בו אם כן מאותה סברא גופא פשיטא ליה דאפי' לגבי דנפשיה לא מיקרי טבעא כמ"ש דטעמא דלא חריף שייך אפי' לגבי דנפשיה כיון שאינו חריף להוציאו ה"ל כפירות לכל מילי וא"כ ע"כ היינו כב"ש וממילא מוכח דס"ל אין מחללין דה"ל כפירות גמורים כיון דלא נחתינן כלל לחלק בדהבא דלהוי בחד גוונא טבעא ובחד גוונא פירי דאי ס"ד לחלק קשה אדר"י גופא מנ"ל לפסוק כב"ש נגד ב"ה אי משום מתני' דהזהב ה"ל לחלק אע"כ דלטעמא דלא חריף לא שייך לחלק וע"ז משני הש"ס שפיר דלעולם אימא לך דר"י הוא דאמר מחללין והיינו דודאי יש לחלק דאף ע"ג דלגבי כספא אמרו במתני' דהזהב וכן לב"ש במעשר דפירא הוי אפ"ה לגבי דנפשיה טבעא הוי אלא דר"י סבר מסברא דנפשיה דלענין ריבית דיינינן כמו לענין מקח וממכר כמו שיתבאר היטב בסמוך ואם כן פסיק שפיר דכיון דסתם מתני' דהזהב ס"ל דלענין מקח וממכר פירי הוי מה"ט אסור לענין ריבית. ולפ"ז מצינן למימר דקאי ר"י אפי' אליבא דב"ה וסתם מתניתין דהזהב נמי אתיא אפילו לב"ה דב"ש וב"ה לא פליגי אלא לענין מעשר דמר אזיל בתר חורפא ומר בתר חשיבותא אבל לענין מקח וממכר כ"ע מודו דפירי הוי כזקנותו דר' וכן לענין ריבית שדינו כמקח וממכר והא דמקשה הש"ס בפשיטות אי לב"ה הא אמרי טבעא הוי היינו דהמקשה לא ס"ד דריבית תליא דוקא במו"מ וא"כ הוי סבר שפיר דכיון דלב"ה אפי' לגבי כספא הוי טבעא בחד צד כגון לענין מעשר כ"ש דהוי טבעא לגבי דנפשיה וא"כ פשיטא דמותר להלוות דינר בדינר אבל לסברת התרצן דריבית במו"מ תליא מיתוקמא שפיר אפי' כב"ה וכדכתיבנא ודוק היטב ועיין בסמוך:

שם ושאני הלואה כיון דלענין מקח כו' לגבי הלואה נמי כו' וקשה דאם כן למאן דסבר כילדותיה דר' דלענין מו"מ כספא לגבי דהבא פירי הוי וכי נאמר דמה"ט יהא אסור להלוות מטבעות של כסף על של כסף ואף דבאמת מל' התו' כאן משמע דאה"נ דהכי הוא אבל קשה לומר כן דסתם הלוואה הנזכר בכ"מ היינו במטבעות של כסף כגון סלעין דינרין או מנה לי בידך ולא אשתמיט שום תנא דאסר בכה"ג משום ריבית והנראה בעיני דהא דאמרינן הכא כיון דלענין מו"מ כו' לענין הלואה נמי לאו מדינא הוא אלא כעין גזירת חכמים הוא פיר' דכיון דלגבי כספא אמרו רבנן דהוי פירי משום דאיהו יוקרא וזולא א"כ סברי אינשי דמה"ט אפי' לגבי נפשיה נמי דהבא פירי הוי כמ"ש לעיל דהאי ריעותא שייכא נמי באפי נפשיה וא"כ אי שרינן להלוות דינר זהב בשל זהב אתי נמי להלוות סאה בסאה דסברי מכדי האי פירי והאי פירי מ"ש משא"כ בדינר של כסף אף למ"ד כילדותו דר' דלגבי דהבא פירי הוי והיינו משום דדהבא חשיב מיניה אפ"ה לא שייך למגזר בהו דכ"ע ידעי דבאפי נפשיה טבעא הוי דחריפי אינהו ויוצאות בהוצאה תמיד וסתם מטבעות עלייהו קאי והיינו דמתמיהין לעיל באפי נפשיה מי איכא למ"ד וכמ"ש שם וא"כ לא שייך למגזר כלל כנ"ל ברור לולי דברי התו' שלא כתבו כן:

בתוספות בד"ה ושאני הלואה עד סוף הדיבור כבר כתבתי בלשון הגמ' מה שיש לדקדק על דבריהם ואין מהצורך לכפול הדברים רק שלשונם צריך ביאור קצת להמשיך דבריהם והוא דעיקר כוונתם דכיון שהוכיחו דר"י איירי בדינר זהב והיינו באחד משני פנים או דס"ל כב"ש והיינו משום דסתם מתני' דהזהב כזקנותו דר' או אליבא דב"ש קאמר ולא ס"ל כמ"ש התוספות ואם כן לא ידעינן הלכתא כמאן לענין מו"מ אי כזקנותיה דר' או כילדותיה ומספקא לן נמי בהזהב לגבי פירות לענין מו"מ אי הוי טבעא או פירי וע"ז רוצים להוכיח דלגבי פירי ודאי טבעא הוי לכ"ע וזה שכתב ולב"ש דוקא אסור להלוות כו' כוונתם דאפי' לענין הלואת דינר בדינר גופא י"ל דר"י אליבא דב"ש קאמר אבל לב"ה מותר ואם כן כ"ש דלענין מו"מ טבעא הוי וכתב עוד ולב"ש נמי כו' כוונתם דאף אם נאמר דר"י ס"ל כב"ש מ"מ לענין פירות מיהא כ"ע מודו דטבעא הוי כדאשכחן לענין חילול וא"כ ה"ה לענין מו"מ כה"ג ומייתי עוד ראיה מדר"ש לקמן ומה שחזרו וכתבו ואפילו לגבי כספא כו' יש לפרש דכוונתם דאף אם נאמר דלדברי ר"י לענין מו"מ אפי' לגבי פירות פירי הוי אף אנו יש לנו לומר להיפך דלא קי"ל הכי אלא אפי' לגבי כספא טבעא הוי דשמא כילדותיה מסתברא דנהי דר"י קאי כזקנותיה הא רב אשי בתרא הוא וקאמר לעיל כילדותיה מסתברא דאף ע"ג דסתמא דתלמודא דחי לראיית רב אשי מ"מ י"ל דגוף דבריו לא נדחו ואם כן העולה מכל דבריהם דדהבא לגבי כספא לא מכרעא מלתא הלכתא כמאן אבל לגבי פירי הכריעו דטבעא הוי וא"כ מכ"ז הוכיחו דמ"ש ר' חננאל בשם ר' האי גאון היינו משום דנשתנה הדבר בימיו כנ"ל בכוונת דבריהם ולקוחים הם מלשון הרי"ף ע"ש:

בגמרא וב"ה סברי הכסף כסף ריבה ואפי' כסף שני ופרש"י דכסף יתירי כתיבי. ויש מקשי' אמאי איצטריך להו קרא לרבויי דלשתוק קרא מיניה ומהיכי תיתי למעוטי דהא ב"ש איצטריך להו קרא למעוטי ויש ליישב משום דבאמת תלתא קראי כתיבי ונתת בכסף וצרת הכסף ונתת הכסף בכל אשר תאוה כו' ואם כן חדא לגופא אייתרי להו תרי קראי ולב"ש דדריש נמי יתורא דה"א דהכסף הכי דריש להו כסף לרבות כל מיני מטבעות כגון פירות על דינר דהכי מייתינן לקמן לרבות כל דבר הנצרר ביד או כל דבר שיש עליו צורה דה"א דהכסף למעוטי כסף שני וקרא בתריה לב"ה אפשר דאתא נמי למעוטי כסף שני ושינה הכתוב עליו לעכב דאפי' בדיעבד אינו מחולל כדמשמע לקמן בהדיא דלהאי טעמא אפילו בדיעבד אינו מחולל ואיידי דאיצטריך למיכתב הה"א דהכסף לא סגי דצריך לכתוב הכסף ולב"ה לא דרש הה"א דהכסף אלא כסף קמא לרבות כל דבר שיש עליו צורה וכי היכא דלא תימא דהכסף אתא למעוטי כסף שני ולא לרבות חזר וכתב הכסף שלישי וע"כ לרבות אתא דהכי משמע טפי לרבות אפילו כסף שני ושלישי דאי למעוטי כיון דממעטינן שני שלישי מנ"ל כנ"ל ועיין עוד מזה בסמוך א"נ דב"ה דריש ההי"ן דהכסף חדא למעוטי אסימון וחדא למעוטי מטבע שאינה יוצאה וכ"נ להדיא מפי' הברטנורא בפ"א מסכת מעשר שני ע"ש:

בתוספות בד"ה לפלוגי בסלעים כו' אך קשה דלקמן כו' וי"ל דהתם הסלעיס שוין כו' אבל מטבע שאינו חריף על החריף מחללין עכ"ל. פי' דאיירי התם שהסלע הוא חריף טובא ואינו יכול לחלל על מטבע אחרת של כסף דאינו מוצא כסף החריף יותר לכך צריך לחללו על נחושת אבל אכתי יש לדקדק דהא בפ"ק דדמאי תנינן הדמאי מחללין אותו כסף על כסף כסף על נחושת ומייתי לה נמי לקמן בפרק הזהב והאי כסף על כסף ע"כ איירי שהשני חריף יותר דאל"כ קשה קושית ריב"ן למה יחלל וא"כ משמע להדיא דבדמאי דוקא שרי בכה"ג אבל בודאי אפי' כשהשני חריף נמי אסור ויש ליישב וצ"ע וע' בסמוך:

בא"ד א"נ אתיא כר"מ כו' וחכמים מתירין כו' עכ"ל וקשה טובא דא"כ מאי מקשה הכא ליפלגו בסלעין על סלעין דלמא בסלעין על סלעין כ"ע מודו דאסור שאינו דרך חילול דהא למסקנא נמי משמע דאע"ג דכ"ע לא דרשי כסף ראשון ולא כסף שני אפ"ה ס"ל לר"מ דכסף על כסף אסור וכן יש להקשות לשינויא קמא שכתבו התוספות דכסף שאינו חריף על חריף עדיף טפי מכסף על נחושת או זהב א"כ מאי מקשה ליפלגו בסלעין על סלעין וע"כ היינו שהשני חריף יותר דאל"כ קשה קושית ריב"ן למה יחלל ואם כן מאי קושיא דלמא בכה"ג כ"ע מודו דמחללין. ולכאורה היה אפשר ליישב דהא דמקשה בפשיטות היינו משום דאמרינן דב"ה דרשי כסף כסף ריבה ואם כן מהאי ריבויא גופא שייך לרבות כל מילי דכה"ג פריך הש"ס בכמה דוכתי וא"כ פריך שפיר דליפלגו בסלעין על סלעין להודיעך כוחן דב"ה דאפי' בכה"ג שרו והא דמסקינן דכ"ע אית להו הכסף כסף ריבה היינו אליבא דחכמים דר"מ אבל ר"מ גופא לית ליה לא רבויא דכסף כסף ולא מיעוטא דהכסף ואם כן אית ליה מסברא דנפשיה דכסף על כסף אין מחללין משום שאינו דרך חילול אבל כסף על נחושת שרי מיהא מדוחק אבל שלא מדוחק אסור משום ביזיון כפרש"י לקמן דף נ"ו וכסף על זהב אפי' שלא מדוחק כב"ה אליבא דמסקנא וכ"ז למאן דיליף מסברא אבל למאן דיליף מריבויי או מיעוטי דקרא לא שייך לחלק אלא לרבות או למעט בכל ענין כסוגית הש"ס בכ"מ ועד"ז מיושב גם כן לשינויא קמא דתוס' דנהי דכסף על כסף החריף עדיף טפי אפ"ה פריך שפיר דלב"ש כיון דילפי ממיעוטא דהכסף יש למעט אפי' בכה"ג אלא דכאן אי אפשר לומר כן דכיון דאיכא ריבויא דכסף כסף ומיעוטא דהכסף שפיר שייך לאוקמא הריבוי לכסף על זהב או נחושת ומיעוטא לכסף על כסף והיינו כר"מ ואם כן הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה ליפלגו בסלעין על סלעין וכן לשינויא קמא דתוספות דכסף על כסף עדיף טפי יש להקשות להיפוך ויש ליישב בדוחק. ומיהו כ"ז כתבתי לשיטת התוספות וגרסתם דגרסי כסף על כסף בפלוגתא דר"מ וחכמים אבל הגרסא שלפנינו אינו כן אלא כך היא שנויה אין מחללין כסף ופירות על הכסף דברי רבי מאיר וחכמים מתירין ופליגי בבא לחלל בשקל פירות ושקל מטבע על סלע שלם ועד"ז פירשוה הרמב"ם ור"ש ז"ל בפירוש המשניות שלהם וכן פי' הראב"ד ורע"ב ז"ל וגירסא זו ודאי מוכרחת ואמיתית ע"פ תלמוד ירושלמי ע"ש וכן מוכח להדיא ממה שאכתוב לקמן דף נ"ו ע"ש. ואם כן לפי גירסא זו מצינו למימר דלא פליגי כלל בכסף על כסף אלא שדינו שוה בזה לכסף על שאר מטבעות והא דקאמר סלע של חולין שנתערבו כו' מחלל על נחשת ולא קאמר דמחלל על כסף אחר י"ל כפי' ר"ש שם דגזרינן שמא יבא לחלל על אותן שבתערובת בלי שום תנאי ע"ש ובתי"ט נמצא לפי זה מקשה הכא שפיר דליפלגו בסלעין על סלעין דקס"ד דלה"ט דכסף שני לא שייך לחלק כלל בין כסף על כסף או על שאר מטבעות וכן למסקנא נמי לא מפלגינן בינייהו והדבר צ"ע טובא שיש לי לדקדק הרבה בכל אחד מדברי המפרשים במסכת מעשר שני וכן בלשון הרמב"ם בהלכות מעשר שני שכתב לפסק הלכה דכסף על כסף או נחשת על כסף אסור לכתחילה ובפרק שאח"ז כתב דמותר לפרוט כסף על דינרי זהב ולכאורה דבריו תמוהים דמ"ש כסף על זהב דשרי ונחשת על כסף דאסור ומסוגי' דשמעתין משמע להיפך וכן בסוגית הירושלמי נראין הדברים לכאן ולכאן ואין להאריך יותר:

בד"ה השתא כספא כו' ולא פריך אלא למ"ד דטעמייהו דב"ש משום כסף ראשון כו' עכ"ל. ולפמ"ש בלשון הגמרא יתיישב יותר משום דבירושלים גופא הדר וכתב ונתת הכסף וקס"ד דהתם נמי דרשינן כסף ראשון ולא כסף שני ומשני הש"ס דהתם לא שייך לדרוש כן אלא הא דהדר וכתב היינו נמי שמחויב להביא הכסף הראשון לירושלים דוקא אבל כשכבר הביאו לירושלים מותר לפרטן ומה שנכתב שני פעמים היינו לעכב דבדיעבד נמי אינו מחולל ועוד יש לומר דאי לא כתב אלא חד ה"א דוקא היכא דגרועי גרעי' אסר רחמנא כגון מכסף על נחושת אבל היכא דעילויי עלייה על דבר החשוב ממנו מותר לחלל לכך נכתב שני פעמים דבכל ענין אסור ובזה נתיישב הא דלא מקשה הש"ס קושיא השניה קודם לראשונה דההיא דהפורט סלע ממעות מעשר שני נשנית במתני' מקמי היאך ולפמ"ש א"ש דבלא"ה היה מקום לומר דנחשת על כסף כ"ע מודו דשרי אפי' לכתחילה דעילויי עלייה או דאיירי בדיעבד כגון שהוא מדוחק דה"ל כדיעבד אבל כיון דאמר דבירושלים שרי הכל וע"כ חזר ונשנה לעיכוב' או לאסור אפי' על החשוב ממנו א"כ מקשה שפיר ויש ליישב עוד בע"א ואין להאריך:

גמ' הפורט סלע ממעות מע"ש עיין לקמן דף נג ע"א תוס' ד"ה דלמא אתי: