Bava Metzia 31b

דאיתיה למרה דכתיב עמו אימא יחזור אחר בני אדם וישכור:

שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו והיינו סייף כגון שהיה בספינה ובורח ואתה יכול לזרוק בו חץ או לטובעו:

הכה תכה בעיר הנדחת:

אין לי אלא שמשכנו ברשות ב"ד דצעק עליו בדין ושלחו שלוחם לתפוס מטלטליו דקרא דהשבת העבוט עליה כתיב דכתיב לעיל מיניה בחוץ תעמוד והאיש ואמרינן לקמן בפ' המקבל (בבא מציעא דף קיג.) בשליח ב"ד הכתוב מדבר:

שלא ברשות ב"ד מנין דצריך השבה:

סתם חבלה ע"פ ב"ד היא דלא שכיח דחציף איניש ליכנס בבית וליטול מטלטלי שלא ברשות:

חד לכסות יום וחד לכסות לילה בפ' המקבל (לקמן בבא מציעא קיד:) מפרש לקרא הכי:

מתנה מועטת מנין אם אי אפשר לך ליתן מתנה מרובה:

אבל הני תרתי דאיתנהו למרייהו בהדייהו ואע"ג דמרבינן לעיל אין בעלים עמו היינו שהוא זקן או חולה ונהי דאין יכול לעזור יכול לשכור פועלין ואימא לא קא משמע לן:

אין לי אלא משכנו פרשתי בהמקבל (לקמן בבא מציעא דף קיג.):

דברה תורה כלשון בני אדם וא"ת וכי לית להו כל הני דרשות דלעיל ואליבא דר"ש משנינן נמי לעיל דלא מסיימי קראי ובר"ה (דף ח.) דריש נמי ר"ש עשר תעשר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה וי"ל דדוקא הכא בהני תרי קראי אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם משום דמוכחי קראי דכתיב די מחסורו ובאידך כתיב אשר ברכך ובריש השואל (לקמן בבא מציעא דף צד: ושם ד"ה אלא) דאמר אם גנב אין לי אלא גניבה אבידה מנין ת"ל יגנב ופריך למ"ד דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר התם נמי איכא הוכחה דגניבה משמע דוקא גניבה ולא אבידה:

כפועל בטל פירשנו באיזהו נשך (לקמן בבא מציעא דף סח. ושם ד"ה ונותן):

אם יש שם ב"ד יתנה בפניהם שישלם לו כל מה שישתכר במלאכה שהוא עושה ואם אין ב"ד לא ישיב כיון שאם ישיב לא יהא לו אלא כפועל בטל אבל אם אינו עושה מלאכה ישיב בחנם וא"ת לעיל דנקט או שהיתה שלו מרובה היכי דמי אי ליכא ב"ד אפילו מועטת נמי מן האבידה לא ישיב ואי בפני ב"ד כי נמי אין מרובה אלא שוה לאבידה למה יתנו ב"ד ליתן לו כל שכרו א"כ מה ירויחו הבעלים וי"ל דנ"מ לכושרא דחיותא או לטרחא יתירא וכה"ג משני בסוף השוכר את הפועלים (לקמן בבא מציעא דף צג:) וא"ת דהכא משלם לכל הפחות השכירות כפועל בטל וכן משני לקמן בסוף השוכר את הפועלים (שם) גבי רועה שהיה יכול לקדם ברועים ובמקלות ש"ש בשכר וש"ח בחנם חייב וש"ש שקדם בשכר חוזר ונוטל מבעל הבית ומסתמא ש"ח נמי שקדם בשכר חוזר ונוטל מבעה"ב ואילו בפרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קטו:) תנן שטף נהר את חמורו וחמור חבירו הניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו ואין משלם לו דמי חמורו שטבע וי"ל דהתם מיירי כשהיה יכול להציל ע"י הדחק דאי לאו הכי מצי אמר ליה מהפקירא קזכינא כדאיתא התם ועי"ל כיון שבעל החמור שם יכול לומר הייתי שוכר פועלים להצילו וא"ת הכא אמאי נוטל שכר וכן לקמן ש"ח שאין צריך לקדם בשכר אם קידם אמאי נוטלו מבעה"ב האמרי' פר' הכונס (בבא קמא דף נח. וש"ה אי) דמבריח ארי מנכסי חבירו פטור וללישנא בתרא דהכונס דמבריח ארי פטור משום דלית ליה פסידא אתי שפיר דהכא אית ליה פסידא אבל ללישנא קמא דקאמר דמבריח ארי מדעתו משמע אפילו אית ליה פסידא פטור כיון דמדעתו הוא קשה ואור"י דמבריח ארי פטור היינו דוקא שמצילו מפחד הארי שירא שיבא וקידם ברועים והבריחו דלא ברי הזיקא דבלא הצלתו יכול להיות שלא היה בא אבל מציל מפי הארי ושטף נהר חמורו ומחזיר אבידה דברי הזיקא ובא זה והציל נוטל שכרו וא"ת דפורע חובו דשרי למודר הנאה בפרק אין בין המודר (נדרים דף לג.) ופרק בתרא דכתובות (דף קח. ושם) מחשבין ליה מבריח ארי אע"ג דברי הזיקא ואית ליה פסידא וי"ל דהתם נמי אין מצילו מן ההפסד דמה שמלוה טורף ממנו אין זה הפסד שהרי נתחייב לו ולכך חשיב ליה כמבריח ארי א"נ כדמפרש טעמא בירושלמי דנדרים הוינא מפייס ליה ומחיל לי ואפי' במשכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני ואפילו בב"ח דוחק מסיק בירושלמי והטעם נראה משום שיכול לומר הייתי מוצא אוהבים הרבה שיפרעו עבורי דהיינו מעין אותם הטעמים והא דקרי ליה בפ' ח"ה (ב"ב דף נג.) מבריח ארי נתן צרור ונטל צרור דסכר מינה מיא ואפיק מינה מיא אע"פ שמצילו מן ההפסד שהיה נהר שוטפה התם לא נקט לשון מבריח לענין שיפטר משכר הברחה אלא כלומר אין זו חזקה כיון שאין מתקן השדה אלא מגין עליה בעלמא שלא תבא לידי קלקול ונראה שגם ר"ת סובר דלא חשיב מבריח ארי במקום שמצילו מן ההפסד שהיה מעמיד ההיא דפורע חובו דוקא במזונות אשתו כדמפרש בפ' בתרא דכתובות (דף קח. ושם) משום דאפשר שתהא עושה ואוכלת או תתפרנס מן הצדקה או מקרוביה שיתנו לה בחנם אבל שאר פריעת חוב אור"ת דאין זה מבריח ארי אלא מהנה גמור וירושלמי פליג אגמרא שלנו ולפ"ז אם השר גזל ביתו של ישראל ובא חבירו ישראל ופייס אותו בדמים מועטים אם ירצה בעה"ב ליקח ביתו ישלם דמים לחבירו וכן פסק רבינו גרשום אבל רש"י פסק שיחזיר לו ביתו חנם בפ' הנזקין (גיטין דף נח:) ונראה דלא מבעיא אם קנאה בדמים שמציל הבעלים מן ההפסד שישלמו הבעלים אלא אפי' קנאן בשויו ולא דמי למבריח ארי דאם היה משתקע בידו לא היה הבית חוזר לו לעולם ואפי בשויו ודמי למקדים ברועים ובמקלות בשכר דאמרי' שנותן שכרו עד כדי דמיהם ונ"מ לכושרא דחיותא או לטרחא יתירא ועוד נר' אפי' ידוע בודאי שאפילו לא מיהר לקנותו היה חוזר לבעלים בדמים הללו כל שעה שירצו בין קנאן בדמים מרובים בין קנאן בדמים מועטים לא דמי למבריח ארי כיון שיצא הבית מחזקת ישראל ובא לידי נכרי וזה מוציאו מחזקת נכרי ומחזירו ליד ישראל נוטל מה שההנהו:

וכן דין עזוב תעזוב וכן הקם תקים בין בעליו עמו בין אין בעליו עמו וכן דין השב תשיב את העבוט וכן דין חבל תחבול בין כסות יום בין כסות לילה וכן פתח תפתח את ידך וגומר לענייך ואפי' לעניי עיר אחרת וכן דין נתן תתן לו במתנה בין מרובה בין מועטת. וכן דין הענק תעניק לו ואפי' לא נתברך הבית בגללו וכן העבט תעביטנו אפי' יש לו ואינו רוצה להתפרנס:

היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל תנא כפועל בטל. ואקשי' והא לאו בטל הוא דהא מתעסק להחזיר האבידה.

ופירקה אביי כפועל בטל של אותה מלאכה פי' כגון שהיה חייט והניח מלאכתו והלך להשיב את האבידה ונשתהה בהשבתה כשיעור תפירת בגד ששכרו סלע לא יאמר לו כבר בטלתי ממלאכתי שיעור סלע תנה לי אלא משערין שכרו כעת שאין לו מה יתפור אלא יושב ובטל אם יבא אדם ויאמר לו הנך יושב ובטל תקח בתפירת בגד חצי סלע או תשאר בטל היום ובעת שהמלאכה מצויה כגון קרוב לרגל וכיוצא בו שכר תפירת הבגד סלע ומה שמתברר שנוטל בשעה שאין לו תפירה לחפור הוא שנוטל מבעל האבידה וכן אם יאמר לו אדם אתה חייט ואין תפירה מצויה אצלך תבוא ללבון עמי לבנים ותיקח שכירותך כך וכך וזה מפני שלא התנה בב"ד על שכרו. אבל התנה בב"ד נוטל לפי תנאו דתנן אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד.

איסור ורב ספרא הוו שותפי בעיסקא אזל רב ספרא פלג בלא דעתיה דאיסור קמי תרי וחייביה רבא לאיתויי תלתא אי נמי תרי מיגו תלתא אי נמי תרי סהדי דפלג קמיה תלתא.

כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה פירוש פעמים שהמלאכה מרובה והיא ביוקר, ופעמים שהמלאכה מועטת והפועלים בטלים, ובאותה שעה משתכרים בזול כדי שלא ישבו בטלים, ואם החזיר זה את האבדה בשעה שהמלאכה מרובה ונשתהה בחזרתה כדי שיהי מרויח סלע, לא יאמר לו תן לי סלע שהפסדתי בחזרתה, אלא נותן לו כשעה שהמלאכה מועטת והוא יושב ובטל שהיה משתכר חצי סלע כדי שלא יהא יושב ובטל, כך פירש ר"ח ז"ל והראב"ד ז"ל, וכן פירשה הרי"ף ז"ל בתשובה. ורש"י ז"ל לא פירש כן. ויש מקשים, ולמה נותן לו כלום, והלא מבריח ארי מנכסיו הוא, ומבריח ארי מנכסי חברו הא פטור (ב"ק נח, א), ולא תימא דוקא בשלא הפסיד כלום מחמת שהבריחו, שהרי שנינו בנדרים פרק אין בין המודר (נדרים לג, א), המודר הנאה מחבירו זן אשתו ובניו ובנותיו כשהן קטנים ופורע לו את החוב, ופרישנא טעמא התם, משום דמבריח ארי מנכסיו הוא. ויש לומר דהתם דמדעתא דנפשיה קא מברח ליה פטור הלה, ואף על גב דמטי ליה פסידא, אבל הכא דחייבתו התורה להחזיר, לא אמרה תורה אבד את שלך והשב אבדה לאחיך. ורמב"ן ז"ל תירץ (ל, ב ד"ה היה), דשכר פעולה, ממונא דמטי לידיה דבעל אבדה [היא], ודמי לפועל שעשה מלאכה בשל חברו, דנותן לו מה שההנהו (ב"ק עו, א), אבל פורע חובו של חברו וכיוצא בו, דלא מטי לידיה דבעל הבית אלא מחילת חובו של זה וסלוק נזקן ממנו, מבריח ארי מנכסי חברו הוא, ואף על גב דאית ליה פסידא פטור.

הכי גרסינן אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין. ולא גרסינן מתנה עמו בפני בית דין, שאלו היה שם הבעלים, למה לו להתנות עמו בפני בית דין, אפילו התנה בינו לבינו שפיר דמי, וחייב ליתן לו אפילו התנה לתת לו יותר מה שהיה נוטל איניש אחרינא דעלמא, ומשום דאמר ליה אפסדתן, וכדאמרינן בפרק הגוזל (בבא קמא קטז, א), טול דינר והעבירני חייב, ואוקימנא בצייד השולה דגים מן הים דאמר ליה אפסדתן, והכא נמי הא אפסדיה.

הא דאמר אביי דהבלא דאגם קטלה לאו למימרא דשומר לא מצי לאוקמה לבהמה באגם, ומשום הכי חשבינן ליה [עכשיו] לפשיעה, דאלו כן לרבא נמי [חייב], דתחלתו וסופו בפשיעה היא, כיון שלא היה לו רשות להוליכה שם, וגדולה מזו אמרו בפרק השוכר את האומנין לקמן (בבא מציעא עח, א) להוליכה בהר והוליכה בבקעה וכו' ומתה חייב, דכל שהוליכה במקום שהבעלים מקפידים להוליכה שם, אע"פ שמן הסתם היה רשאי להוליכה שם, חייב, וכל שכן כאן שאינו רשאי מן הסתם, משום דסתמיה מזיק, ואביי נמי אפילו כי הדרא מאגם ומתה בבית שומר לא הוה פטר, דמכל מקום הבלא דאגם אזקה, ומחמת הבלא דאגם דעיילא לה באופיא מתה לה בבית שומר. ועוד, דהא אקשינן ליה לאביי מהעלה לראשי צוקין, אמאי לימא אוירא דהר קטלה, ובודאי רשאי הוא השומר לרעותה בין בהר בין בבקעה, ולא חשבינן ליה פושע. אלא דהכא הכי קאמר אי לא דפשע בה, השתא מיהא לא הוה קיימא באגם, ודילמא השתא הוא דאזקה הבלא דאגמא וקטלה, ומוכחא מילתא דאגמא קטלה, כיון דמתה לה באגם ממש, אבל כי הדרא לבי שומר, הזיקא דאגמא לא אבריר ופטור, כך נראה לי.

מאי טעמא, מלאך המות מה לי הכא ומה לי התם ושואל דחייב במתה כדרכה, משום דכיון שכל הנאה שלו, אוקמה רחמנא ברשותו לגמרי כאלו היא שלו, חוץ ממתה מחמת מלאכה, דאמר ליה לאו לאוקמה בכילתא שאלתיה (לקמן בבא מציעא צו, ב).

אמר ליה אביי לרבא לדידך דאמרת וכו' הא דאותיב ר' אבא בר ממל לר' אמי וכו' לימא ליה מלאך המות מה לי הכא מה לי התם. כלומר, דהא שומר שפשע בבהמה ויצאה לאגם, הרי הוא כשומר שפשע ומסר לשומר אחר, וכיון שפשע בה קמה ליה ברשותיה דשומר ואפילו לאונסין, דכל שתחלתו בפשיעה אע"פ שסופו באונס חייב, ואפילו הכי קא סברת דלאונסי מיתה לא קמה ליה ברשותיה, בשומר שמסר לשומר נמי, אע"ג דחשבינן ליה פושע למיקם ברשותיה אפילו לאונסין, באונסי מיתה מיהא הוה לן למימר דלא קמה ברשותיה, אלא מדלא שני ליה הכין ר' אמי, שמע מינה לא שניא ליה מיתה משאר אונסין. ופריק רבא, לדידכו דאמריתו דטעמא דשומר שמסר לשומר, היינו משום דאמר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר איכא לאותובה. פירשו רש"י והראב"ד ז"ל, לדידכו איכא לאותובה, בודאי ר' אבא בר ממל דאותבה ור' אמי דפרקה כותך סבירא להו, אבל לדידי ליכא לאותובה, ולא סבירא לי לא בתיובתיה ולא בפרוקיה. ואינו מחוור בעיני, דאם כן למה ליה לרבא לאורוכי כולי האי, לימא ליה, אין ודאי כותך סבירא להו, ואנא לא סבירא לי כותייהו. ועוד, דאביי מדידהו קא מייתי ראיה, ואכתי ראיתו במקומה עומדת. ועל כן נראה לי, דרבא דחויי קא דחי ליה לאביי, דמהא לא תשמע דסבירא להו בהא כוותיה, אלא דלמאי דסבירא להו בטעמא דשומר שמסר לשומר, על כרחין אצטריכו לאקשויי ולפרוקי הכין, דלא דמי פשיעה דשומר שמסר לשומר כפשיעה זו, דאלו למאי דסבירא להו דטעמא דהתם משום שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, פושע גמור הוא, ומדאפקה מרשותיה ומסרה לשומר אחר הוה ליה כגזלן או כגנב, וקמה ליה בהמה ברשותיה לגמרי ואפילו לאונסי מיתה, ולמאן דאית ליה ההוא טעמא על כרחין ליכא לשנויי אלא כדשני ר' אמי כשנתנו לו בעלים רשות, הא לאו הכי בהמה דידיה קטל מלאך המות ולא בהמת מפקיד, וכדרך שחייבה תורה בשואל משום דאוקמה ברשותיה, ומשום הכי לא שני ליה הכין ר' אמי, אבל פשע בהוצאה לאגם פשיעה בשמירה היא, ולאו דידיה היא למיקם ברשותיה לכלהו אונסין, אלא לאונסין שבאו מחמת אותה פשיעה, אבל לא לאונסי מיתה, דמה לי הכא מה לי התם, ובהא אפשר דכותיה סבירא להו, ואלו בההיא הוה סבירא להו כטעמא דידי דאמינא את מהימנת לי בשבועה איהו לא מהימן לי בשבועה לא הוו מותבי מינה כלל, ור' אמי נמי אפשר דאפילו בההיא כרבא סבירא ליה אלא דבעי לפרוקה אליבא דמקשה דהוה סבירא ליה משום דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר.

הכא במאי עסקינן שתקפתו ועלתה תקפתו וירדה הקשה הראב"ד ז"ל למה לי תקפתו ועלתה, והא אוקימנא שיש שם מרעה שמן וטוב. ותירץ דהכי קאמר שאם תקפתו ועלתה, אע"פ שנפלה ולא תקפתו, הרי זה אונס, דכיון שתקפתו ועלתה וראה שהיא חזקה ממנו, מסתכן היה אם תקפה בירידתה, אלא הרי היא כאלו תקפתו גם כן וירדה. ולכאורה היה נראה דלא מתוקמא מתניתין בתקפתו אלא דוקא לאביי, אבל לרבא דקיימא לן כותיה כלה מתניתין כפשטה מתוקמא, וכן כתב הראב"ד ז"ל. והרי"ף ז"ל כתב במקומה בפרק השוכר (דף נד, א), דמתניתין דוקא שתקפתו ועלתה תקפתו וירדה כדאוקימנא לה הכא, והראב"ד ז"ל תפס עליו שם. ומסתברא לי כדברי הרי"ף ז"ל, דלכולי עלמא אין השומר פטור אלא בשתקפתו, דלהכי יהבי ליה אגרא כי היכי דלנטר נטירותא מעליתא, וכדאמר התם בפרק השוכר (לקמן בבא מציעא צג, ב) בעובדא דאבא [דבר אדא] סבולא, ובעובדא דההוא רעיא דהוה מעבר חיותא אגודא דנהר פפא (שם ע, א), והכא נמי כל שלא תקפתו פושע הוא. והכא הכי פירושא, אי הכי אימא רישא, כלומר, אי אמרת בשלמא כשאין שם מרעה שמן וטוב, וכשהניחה לעלות הויא פשיעה, ואפילו הכי כשמתה הרי זה אונס ופטור, דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם, כולה מתניתין מתוקמא שפיר בחד גוונא, והכי קאמר עלתה לראשי צוקין, כלומר, שעלתה על כרחו, וכגון שתקפתו ועלתה ותקפתו וירדה הרי זה אונס, אבל העלה, כלומר שהניחה לעלות דהוי ליה כהעלה הוא, דכיון שאין שם מרעה, לא היה לו להניחה לעלות והיה לו לתוקפה אין זה אונס, אלא לדידך דאמרת שיש שם מרעה שמן וטוב, אם כן העלה דקתני שהעלה הוא ממש מרצונו לרעות שם, ועלתה לראשי צוקין היינו שהניחה לעלות, וא"כ אמאי פטור דהיה לו לתוקפה. ופריק, לדידיה נמי רישא כשתקפתו מתוקמא, ונמצא לפי פירוש זה דלכולי עלמא לא מתוקמא מתניתין אלא כשתקפתו כדברי הרב ז"ל. ולענין פסק הלכה פסק הרי"ף ז"ל כרבא, משום דהלכה, כרבא לגבי דאביי חוץ מיע"ל קג"ם (לעיל בבא מציעא כב, ב), ואע"ג דקיימא לן כמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב (לקמן בבא מציעא מב, א) שאני הכי דלא בא האונס הזה מחמת הפשיעה כלל כההיא דצריפא דאורבני (שם), דאין תחבולה לינצל מאונס זה ואפילו לא פשע בה כלל. וקשיא ליה לרב ז"ל הא דאמר בפרק הפועלים (בבא מציעא צג, ב) מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי, לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי, ואקשי ליה אביי אי הכי אמאי פטור תחלתו בפשיעה וסופו באונס היא, אלמא אע"פ שאין האונס בא מחמת הפשיעה, דאפילו לא על לא הוה יכול להציל, אפילו הכי חייב, ופריק ז"ל, דההיא סוגיא אביי גופיה קאמר לה, ולא עדיפא מיהא דאמר הכא וליתא. וה"ר יצחק אלברגלוני ז"ל הקשה על זה, דמכל מקום אביי לרבה אמרה וקבלה מיניה. והכא אביי ורבא משמיה דרבה אמרוה, אלמא שמעינן מההיא דרבה כסהדותיה דאביי אמרה. וי"ל, דההיא סוגיא אביי הוא דאמרה, הכי אמר לי רבה והכי אהדרי ליה, ורבא אמר לך לא היו דברים מעולם, דלא עדיפא מהא דאסהיד אביי משמיה דרבה, ואמר ליה רבא דלאו הכי אמרה אלא אפכא. והראב"ד ז"ל כתב בפירוק קושיא זו, דהתם כיון דעל בעדנא דלא עיילי אנשי הוה ליה לעיולינהו בהדיא, והא דשבקינהו התם פשיעה הוה, ומשום ההיא פשיעה אירע בהן אונס, ואין מחייבין אותו משום דעל, אלא משום דכיון דעל הוה ליה לעיולינהו בהדיה, ואלו עיולינהו לא מטי ליה פסידא כלל, הלכך חייב.

כבר ביארנו על מלת השב שפירושה אפילו מאה פעמים אם כן למה נאמר תשיבם ללמד על המוצא אבדה שאע"פ שלא החזירה בביתו של זה הואיל והחזירה לרשות הבעלים ובמקום המשתמר יצא ידי חובו הן ביתו הן גינתו הן חורבתו כל שהוא מקום המשתמר וכל שהחזירה למקום המשתמר שלו אע"פ שלא הודיע לבעלים נפטר ואם נגנבה או נאבדה אח"כ אינו חייב בה שאין החזרת אבדה צריכה דעת בעלים כגנב וגזלן או אחד מארבעה שומרין שאם השיבו ולא הודיעו ומתה או נגנבה שהן חייבים באחריותה החזירה למקום שהבעלים נכנסין ויוצאין שם תמיד אם בשחרית שדרכן של בעלים להיות בבתיהם ולצאת לשם ורואין אינו צריך להטפל בה עוד הא בצהרים לא הועיל ודבר זה רבותי פירשוה אף בבעלי חיים וגדולי המחברים חולקין בה וכבר כתבנוה בפרק הכונס:

כשם שבארנו במלת השב שמשמעה אפילו מאה פעמים כך מה שנאמר בשלוח הקן שלח תשלח פירשו בו שלח אפילו מאה פעמים ואם שלחה והחזירה אפילו מאה פעמים חייב בה ואם כן למה נאמר תשלח ללמד שאפי' היה צריך בה לדבר מצוה כגון לטהר בה את המצורע אין שלוחה נדחה בשום פנים וכבר בארנוה במקומו:

אף מה שנאמר הוכח תוכיח הוכח אפילו מאה פעמים ר"ל שאם הוכיח ולא קבל אפילו מאה פעמים חייב לחזור ולהוכיחו אם כן למה נאמר תוכיח ללמד שאפילו תלמיד שראה ברבו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו:

במסכת שבת התבאר שכל שיש בידו להוכיח ולא הוכיח הרי הוא נתפס על עונותיו של אותו החוטא אם בידו למחות על אנשי ביתו ולא מיחה נתפש על אנשי ביתו באנשי עירו ולא מיחה נתפש על אנשי עירו בכל העולם כולו ולא מיחה נתפש על כל העולם כלו והרי הוא חייב להוכיח ולא יתירא אע"פ שיארעהו איזו סבה או היזק על זה מוטב שיאמרו שהוא שנוי להם על שהוא מוכיחם משיאמרו שהוא אהוב להם על שסובל להם מעשיהם הרעים דרך הערה אמרו במסכת כתבות ק"ה ב' האי צורבא מרבנן דרחמי עליה בני מאתיה משום דלא מוכח להו במילי דשמיא ומ"מ ראוי לו להוכיח בינו לבין עצמו על צד שלא יתבייש זה בדבריו וראוי לנוכח שלא ישנא את מוכיחיו אלא שיהא מוסיף אהבה עמו בכך דרך הערה אמרו במסכת ערכין ט"ז ב' אמר ר' יוחנן מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה לקה עקיבא בן יוסף על ידי [שהייתי] קובל עליו לפני רבן גמליאל וכל שכן שהוסיף בי אהבה:

ראה תלמיד זה שאין דבריו מקבלין בעירו אף לאחד מהם יניח להם ויקיים בהם משל הנאמר ליזלו בתר שבקייהו בפי' אמרו במסכת יבמות ס"ה ב' כשם שמצוה לאדם לומר דבר הנשמע כך מצוה עליו שלא לומר דבר שאינו נשמע שנא' אל תוכח לץ פן ישנאך היה מוכיח והיו הנוכחים מעיזים להכותו הרי זה מניחם ויעשו מה שלבם חפץ ולא סוף דבר הכאה אלא עד קללה ר"ל מכיון שמקילין אותו ומקללין על תוכחותיו הרי זה מניחם ויש אומרים אף בנזיפה ואמרו שם ושלשתן מקרא אחד דרשו ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות ויטל שאול את החנית עליו להכותו מאן דאמר עד הכאה דכתוב להכותו מאן דאמר עד קללה דכתוב לבשתך ולבשת ערות אמך ומאן דאמר עד נזיפה דכתוב ויחר אף שאול ואע"פ שנאמרה שם הכאה וקללה מתוך חבתו של יונתן לדוד מסר עצמו ביתר מדאי ואין זו מדת כל אדם וכן הדברים נראין:

אף לענין פריקה נאמר עזוב תעזוב עזב אפילו מאה פעמים ר"ל שאם פרק עמו וחזר וטען וחזרה הבהמה ונפלה תחת משאה חייב לפרוק ולטעון פעם אחרת אפילו מאה פעמים תעזוב למה נאמר ללמד שאפילו אין הבעלים עמו חייב לפרוק וכן הדין בטעינה אלא שהפריקה בחנם והטעינה בשכר כמו שיתבאר:

מות יומת המכה הנאמר ברוצח אין לי אלא במיתה הכתובה בו והוא סיף מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל שיכול להמיתו ת"ל יומת מ"מ וכן בעיר הנדחת שנא' שם הכה תכה ללמד שאם אי אתה יכול להמיתן במיתה הכתובה בהם תהא ממיתם בכל שאתה יכול:

השב תשיב לו את העבוט אין לי אלא משכנו ברשות בית דין שקבל עליו בבית דין ושלחו שם למשכנו שהרי מקרא זה ר"ל והאיש אשר אתה נושה בו התבאר במקומו שענינו בשליח בית דין וכן הדין שמכיון שבית דין משכנוהו אין כאן חשש שמעכבה הוא אצלו אלמלא מקרא כתוב או שדעת בית דין כך הוא ר"ל שיהא מחזירה בכל יום אבל משכנו שלא ברשות מנין ת"ל תשיב מ"מ בין בכסות יום בין בכסות לילה:

בפרש"י בד"ה דאיתיה למריה דכתיב עמו עכ"ל פי' דדין פריקה וטעינה הוה נמי באיתי' למריה דכתיב עמו ואי לא הוה כתיב לא הוה ילפינן ליה מאבידה דלא משתעי אלא בליתיה למריה וק"ל:

תוס' בד"ה אבל הני תרתי דאיתנהו למרייהו בהדייהו כו' ואין בעלים עמו היינו שהוא זקן כו' עכ"ל פי' יתורה דאין בעליו עמו לא אתי אלא לזקן או חולה אבל לאין בעליו עמו ממש לא אצטריך קרא דהוה א"ש מאבידה וק"ל:

בד"ה אם יש שם ב"ד כו' ומסתמא ש"ח נמי שקדם בשכר כו' ואם תאמר והכא כו' וכן לקמן שומר חנם שאין צריך לקדם בשכר כו' עכ"ל לכאורה פירושו דמסתמא שומר חנם שקדם בשכר דנוטל מבעה"ב דלא גרע מש"ש אבל קשה דאם כן מאי קא קשיא להו אש"ח מהך דמבריח ארי דאימא דקושטא דמלתא מה"ט גרע הוא שומר חנם משומר שכר דשומר חנם הוה מבריח ארי כיון שא"צ לקדם בשכר וקידם והתם דוקא ש"ש נקט דלא הוה מבריח ארי כיון שצריך לקדם בשכר ודאי דנוטל מבעה"ב דהא לא קשיא להו מידי אשומר שכר ודברי התוס' בפרק הכונס יותר מדוקדקים שכתבו שם דמשמע התם הכי דש"ח אם קידם בשכר דנוטל מבעה"ב ותו לא מידי אבל לא ידעתי משמעו ודו"ק:

בא"ד אבל מציל מפי הארי ושטף נהר חמורו ומחזיר כו' עכ"ל בקושייתם השמיטו הך דשטף נהר חמורו דאלימא להו להקשות מהך דמציל מן הארי וממחזיר אבידה דמשלם כל השכירות ועיין בתוס' בפרק הכונס וק"ל:

גמרא אלא שמשכנו ברשות ב"ד משכנו וכו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אין לי אלא שמשכנו ברשות ב"ד וכו' עד ואמרינן לקמן בפרק השואל וכו'. נ"ל שצ"ל פרק המקבל ועיין לקמן:

אבל הני תרתי דאיתיה למריה בהדייהו אימא לא וכו' ואם תאמר והא פרישנא שהוא זקן או חולה שאינו יכול לסייעה ואם כן מאי יכולין לעשות. יש לומר דמכל מקום כיון שהבעלים היו שם היה לו לטרוח ולשכור פועלים לסייע לו. ואם תאמר לכתוב רחמנא הכפילות בפריקה לחוד ואנא ידענא טעינה מפריקה ואבידה דמאי פרכת מה לאבידה דליתיה למריה בהדה פריקה יוכיח. מה לפריקה שכן יש בהם צער בעלי חיים אבידה תוכיח. ויש לומר דמה להצד השוה שבהן שכן יש בהן חסרון כיס. אבל קשיא לכתוב רחמנא הכפילות בטעינה לחוד ואנא ידענא בפריקה מטעינה ואבידה דמאי פרכת מה לאבדה דליתא למריה בהדה טעינה תוכיח. מה לטעינה שכן בשכרו אבדה תוכיח. יש לומר אם כן ליכא למילף בפריקה דבחנם כלל דמאבידה ליכא למילף דמה לאבידה דליתא למריה בהדה. וגם מטעינה ליכא למילף פריקה בחנם דמה לטעינה שכן בשכר. ולא דמי לבעלמא דאמרינן דכי איכא פירכא בחדא דעבדי יוכיח מאידך. דהיינו דוקא כשהדין שאנו באין ללמוד שוה בשני המלמדין אז אמרינן דכי איכא פירכא בחד מינייהו דלא שייכא כלל בדין שאנו באים ללמוד דעבדינן מאידך יוכיח. אבל היכא דהדין שאנו באים למילף דהיינו בחנם אינו שוה בשני המלמדין דטעינה בשכר ואבידה בחנם אז ודאי לא עבדינן יוכיח ואם כן לא מצינו למילף פריקה בחנם דפרכינן מה לטעינה שכן בשכר וליכא למימר אבידה תוכיח דמא אין המלמדין שוין כדפירשתי. כן נראה למורי הר"פ. והריטב"א כתב דמילתא דאתיא מבינייהו טרח וכתב לה קרא. עד כאן. ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: ומן הצד השוה אין ללמוד דמאבידה וטעינה לא אתיא פריקה בחנם דדיה בטעינה שהיא בשכר. ומאבידה ופריקה לא אתיא טעינה ואין בה חסרון כיס. ועוד נראה לי דלא שייך למילף מאבידה כלל אפילו במה הצד כיון דאיכא מריה בהדה ואהא אתינן למילף ולא נכתבו כלל פריקה וטעינה אלא בדאיכא מריה בהדה דבליכא מריה בהדה לא אצטריך דמאבידה שמעינן לה. ועיקר דלמאי דפריך בתירוץ ראשון לא אתי שפיר למאי דהוה בעי רבא למימר דטעינה נמי אית בה חסרון כיס. עד כאן. וכתוב על זה בגליון וזה לשונו: בגליון תוספות הקשה דנילף מאבידה וחד מהנך. ותירץ דמטעינה ומאבידה ליכא למילף פריקה דהוה אמינא דיה בטעינה וכו' וטיים בגליון ועוד נראה לי דלא שייך למילף מאבידה כלל אפילו במה הצד כיון דליכא מריה בהדה. פירוש דהוה אמינא דייה כאבידה אף על גב דבפריקה חייב אפילו מריה בהדה היינו משום דאיכא צער בעלי חיים. ועוד סיים בגליון תוספות דלתירוצא קמא קשה לרבא דבעי למימר דטעינה אית בה חסרון כיס וכו'. ואין לתרץ דאפילו לרבא הא מודה דאיכא טעינה דלית בה חסרון כיס וההיא לא אתי במה הצד והוה אמינא דפטור כמו שהקשו תוספות לקמן ותירוץ שתירצו תוספות לקמן לא שייך כאן דאימא דפטור לגמרי באין בה חסרון כיס ויש לומר כעין שפירשו תוספות לקמן דהכא לא קאי על הגוף של הפסוק רק על הייתורים כדפירשתי לכך מקשינן דלא לכתוב הייתור דטעינה אליבא דרבא וממילא כיון דבטעינה דאית בה חסרון כיס חייב בחולה וזקן דאתיא מבינייהו ומעמו ממעטינן רק הלך וישב לו וכיון דעל טעינה דלית בה חסרון כיס. גליון. וזה לשון הרא"ש ז"ל: הקשה ה"ר שלמה מדרויש אם כן לשתוק קרא מן הכפילות דהא כי ליתיה למריה בהדה שמעינן מאבידה. בשלמא לרבנן אצטריך אין בעליו עמו בטעינה לאשמועינן דטעינה בשכר אלא לרבי שמעון למה לי. וכן פריקה לרבנן למה לי תיתי מאבידה. ותירץ ר"מ דכיון דאצטריך למכתב בטעינה ופריקה בעליו עמו לדרשא דלקמן אם כן לא סגי נמי דלא לכתוב אין בעליו עמו דאי לא כתיב לא אתי מאבידה דממעטינן ליה מעמו דנימא עמו מיעוטא הוא למעוטי דלא ילפינן מאבידה. עד כאן.

משכנו שלא ברשות בית דין מנין השתא משמע דפשטיה דקרא משתעי במשכנו ברשות בית דין. ומכל מקום חשיב ליה בפרק אלו הן הלוקין לאו הניתק לעשה כיון דמרבינן ליה מהשב תשיב. ויש תימה דבפרק קמא דתמורה אמר גבי הא דקאמר רבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני פריך הרי משכון דרחמנא אמר לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו ותנן מחזיר את הכר בלילה והמחרישה ביום מאי קושיא דילמא מתניתין בשמשכן בהיתר ברשות בית דין כפשטיה דקרא והך דרשא דהשב תשיבם לא ידע לה דהיינו הא דמשני התם שאני התם דאמר קרא. ואין לומר דמשמע ליה דמשכנו באיסור משום דכתיב אם חבול תחבול דסתם חבלה דקרא במשכן בביתו דקאמר שמואל בפרק המקבל ואפילו בשליח בית דין אסור למשכן בביתו של לוה. אם מכח מלתיה דשמואל פריך אם כן מאי קשיא ליה לרבא היינו כמו גלי קרא כיון דלא מיתוקם אלא במשכנו באיסור. ויש לומר דקים ליה לתלמודא דמתניתין מיירי אף במשכנו באיסור דקים ליה דאף התם יש דין השבת העבוט ולהכי דייק דאלמא מהני מדאינו זקוק להחזירו לגמרי. ומשני רבא שאני הכא דרבי קרא תשיב בבא השמש אלמא יש כאן תורת השבה ואין מחזירו לגמרי. ולאביי אי לאו דאמר קרא תשיב הוה אמינא דאיבעי ולא ליהדר כלל קמשמע לן. וצריך עיון בההיא דתמורה דהתם קאמר אביי דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולקמן בסוף המקבל אמרינן דההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל אהדר ליה משום דברים שעושין בהם אוכל נפש ותא קום בי דינא עילויה. תוספות שאנץ.

אין לי אלא שמשכנו ברשות בית דין וכו' אין לי אלא שמשכנו על ידי שליח בית דין דאז חייב להשיב לו משכון והוא הדין למשכנו בשעת הלואתה ואף על גב דפשטיה דקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו נקט קרא אפילו בהא שלא מדעת הבעלים ישיב להם משכון. משכנו שלא ברשות. כלומר שמשכנו שלא ברשות בית דין אלא שנכנס מעצמו לביתו ומשכנו מניין שהוא חייב בהשבת משכון תלמוד לומר השב תשיב מכל מקום. והאי יתורא אצטריך בין למאן דאמר במסכת תמורה דכל היכא דאמר קרא לא תעביד אי עביד מהני בין למאן דאמר אי עביד לא מהני דאי למאן דאמר מהני הוה אמינא דמהני לגמרי ושלא יהא חייב בהשבת משכון ואלו למאן דאמר לא מהני הוה אמינא שיוציאו בית דין קמשמע לן השב תשיב שלא יוציאו ממנה רק שיהא חייב בהשבת משכון כאלו משכנו ברשות. הריטב"א. ותלמיד הר"פ כתב וזה לשונו: למאן דאמר כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני יש לומר דהכי פירושו משכנו שלא ברשות מנין שישיבנו לו דוקא לפי הצורך וחוזר וגובה אבל לא יחזירנו לעולם. עד כאן.

וה"ר יהונתן כתב וזה לשונו שלא ברשות בית דין מנין. כלומר אלא שנכנס לביתו למשכנו מנין שחייב להחזיר או ביום או בלילה. ואם תאמר אטו מגרע גרע היכן מצינו חוטא נשכר שזה נשכר. יש לומר הייתי אומר דין הוא כשמשכנוהו בית דין שחייב להשיב יום או לילה לפי שהוא מתפחד מלעכבו אצלו מפני שאימת בית דין עליו אבל היכא שנכנס למשכנו שלא ברשות הוה אמינא דלא מחייב להשיב שאם ישיבנה לו שמא יעכבנה אצלו ויבא לידי קטטה קמשמע לן דמחייב. עד כאן.

ובגליון כתוב וזה לשונו שלא ברשות בית דין מנין. פירוש משום דלא שכיח. עד כאן.

חבל תחבול אין לי אלא שמשכנו ברשות ואם תאמר לשמואל דאמר בפרק המקבל דאם חבל משמע באיסור משום דסתם חבלה דקרא במשכנו בביתו ואפילו שליח בית דין אסור לו למשכן את הלוה בביתה תחבול למה לי. ויש לומר דדרשינן לדידיה איפכא. אין לי אלא משכנו שלא ברשות ברשות מנין תלמוד לומר תחבול. גליון תוספות.

אין לי אלא מתנה מרובה פירש הקונטרס דכתיב אל ירע בעיניך וכו' אלמא במתנה מרובה איירי קרא מתנה מועטת מנין פירוש אם אין יכול ליתן מתנה מרובה דסלקא דעתך דלא יתן כלל כיון שאינו יכול ליתן מתנה מרובה תלמוד לומר נתן תתן מכל מקום. ודוחק הוא דבלאו קרא יש לו ליתן כפי השגת ידו. אלא הכי פירושו אין לי אלא מתנה מרובה פירוש כשהמקבל צריך למתנה מרובה דבזה כתיב אל ירע לבבך בתתך לה והיא מתנה מרובה מתנה מועטת שאין צריך אלא לדבר מועט ואינו מצטער כל כך מנין תלמוד לומר נתן תתן לו. תוספות תיצוניות. וכן פירש הרא"ש ז"ל. והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: אין לי אלא מתנה מרובה. פירש רש"י דהוה אמינא שלא יחייב הכתוב אלא למי שיכול ליתן מתנה מרובה ולא נתן כדכתיב ולא ירע לבבך בתתך לו דאלמא במתנה מרובה מיירי בה קרא דשייך בה רעת הלב. מתנה מווטת מנין אם אינו יכול ליתן אלא מתנה מועטת מנין סלקא דעתך אמינא שלא הטריחו הכתוב לתת כדי שלא יעני ויצטרך לבריות תלמוד לומר תתן מכל מקום. ויש שפירשו פירוש אחר אין לי אלא שצריך הלה מתנה מרובה אבל אם אינו צריך אלא מתנה מועטת מנין. ולא נהירא דאדרבה איפכא מסתבר שיחזיקו יד מי שאינו צריך אלא מתנה מועטת דאפשר לנותנים לרחם עליו. עד כאן. וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: אין לי אלא מתנה מרובה. כלומר שאם יהיה עשיר ויכול לתת מתנה מרובה אבל אם אינו יכול ליתן אלא מתנה מועטת הוה אמינא דלא מחייב קמשמע לן דמיחייב כדאמרינן בענין פאה להזהיר עני על שלו. עד כאן.

דברה תורה כלשון בני אדם כתבו בתוספות דדוקא הכא בהני תרי קראי אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם משום דמוכחי קראי דכתיב די מחסורו ובאידך כתיב אשר ברכך וכו' ורבנן דרשי אשר ברכך למעוטי כספים בפרק קמא דקידושין ודי מחסורו היינו כיון דאינו רוצה להתפרנס הרי הוא חסר. הרא"ש ז"ל. כתב הרב אב בית דין ז"ל לפי דעתי לא אמר רבי שמעון דברה תורה כלשון בני אדם אלא בהא דמשמע ליה דאין נזקקין לו אבל כל הנך דדרשינן לעיל אית ליה דהיכא דאיכא למידרש דרשינן ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם ומשמע כדבריו דהא אקשינן לעיל ולרבי שמעון דאמר זה וזה בחנם מאי איכא למימר ומאי קושיא הא רבי שמעון סבר דברה תורה כלשון בני אדם ולית ליה הנך דרשי אלא שמע מינה דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן. ובמסכת ראש השנה בפרק קמא נמי דריש רבי שמעון עשר תעשר ורבנן נמי דפליגי עלה בהא משום דקסברי איכא למדרש הוא ובהא פליגי מר סבר איכא למדרש ומר סבר ליכא למדרש. ולפי זה כך יש לנו לומר בפלוגתא דרבי אלעזר בן עזריה ורבנן בנתברך הבית בגללו דבהא נמי פליגי. והכי נמי איכא למימר בההיא דגרסינן בפרק ואלו הן הגולין גבי רוצח שיצא חוץ למקלטו דפליגי איכא מאן דאמר אחד שוגג ואחד מזיד נהרג דדריש אם יצא יצא ואיכא מאן דאמר במזיד נהרג בשוגג גולה דאמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אלא דבהא פליגי מר סבר איכא למדרש הוא ומר סבר בשוגג פטור שלא יהא סופו חמור עליו מתחלתו כדאיתמר התם בגמרא. ומיהו קשיא לן הא דגרסינן בפרק השואל אין לי אלא גנבה אבדה מנין תלמוד לומר אם גנב יגנב. ואקשי ולמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר. ובמסכת נדרים פרק קמא נמי אמרינן גבי לנדור נדר דברה תורה כלשון בני אדם ואקשינן הניחא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם וכו'. ומנו דאמר דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן אף על גב דאיכא למדרש הא רבי שמעון מודה דהיכא דאיכא למדרש דרשינן והתם ודאי איכא למדרש הוא וכל שכן בגנבה ואבדה דהא מקל וחומר נמי מייתי ליה התם בהשואל. ואפשר דתנא אחרינא הוא. אי נמי רבי אלעזר בן עזריה הוא ולא דריש אף על גב דאיכא למדרש. וכן הא דגרסינן במסכת כריתות בפרק ארבעה מחוסרי כפרה רבי אלעזר בן עזריה לרבי ישמעאל קאמר ליה לדידי בעלמא כוותך סבירא לי דדברה תורה כלשון בני אדם והכא שאני מכדי כתיב וכו' מדברי שניהם נלמוד דאף על גב דאיכא למדרש לא דרשינן. ולפי דעתי רבי שמעון ורבי אלעזר בן עזריה אמרו דבר אחד ולעולם אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן. דהא דאמרינן לעיל ולרבי שמעון דאמר זה וזה בחנם מאי איכא למימר לאו מכפילא פרכינן אלא למה לי למכתב עיקר פריקה וטעינה פרכינן כדפרכינן אבידה. וההיא דאיתמר בפרק קמא דראש השנה לרבי אלעזר ורבי שמעון עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר שיטה דרבי מאיר ורבי אלעזר נקיט ורבי שמעון כית דלא דריש כפילא ולית ליה במעשר בהמה סמוך לגמרו עישורו ממילא ראש השנה תשרי. ומיהו קשיא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן כלל מנא ליה כל הנך דדרשינן בשמעתין.

בגמרא אבל הני תרתי דאיתא למרא בהדה אימא לא צריכא לכאורה משמע דמטעינה נמי קשיא ליה דלא איצטריך דיליף מאבידה ומסיק דאיצטריך להיכא דאיתא למרא בהדה ויש לתמוה דא"כ דטעינה היכא דליכא למרא בהדה עדיף מאבידה אמאי אמרינן לקמן דטעינה בשכר ובאבידה לא אשכחן דנוטל אלא שכר בטלה כמו בפריקה ויתבאר לקמן ול"ל דהא דאמרינן טעינה בשכר היינו דוקא היכא דאיכא למרא בהדה דלא אשכחן חילוק זה ועוד דדוקא לענין אם חייב לטפל כלל שייך לחלק אי איתא למרא בהדה כמו שפרש"י שיכול לחזור אחר בני אדם אבל לענין שיפסיד שכרו משום דאיתא למרא בהדה לא מיסתבר כלל ולכאורה היה נ"ל באמת דהא דאמרינן טעינה בשכר היינו כפועל בטל כמו באבידה אבל בפריקה אפילו כפועל בטל אינו נוטל וכן הדעת נותנת דכיון דעיקר הטעם בפריקה לא תלי בהצלת ממון חבירו אלא משום צער ב"ח אם כן אין ליטול שכר כלל דהוי כנוטל שכר מצוה אלא דמל' הפוסקים לא משמע כן ואדרבה הרא"ש כתב להדיא דאפילו בפריקה נוטל מיהא כפועל בטל וכ"כ רמ"א בח"מ סימן רע"ב ולקמן אכתוב בזה. מיהו אף לפ"ז קשה להיפוך דא"כ מאי מקשה לא לכתוב בפריקה ונילף מאבידה דא"כ ה"א דיו לבא מן הדין דשקל מיהא כפועל בטל כמו באבידה קמ"ל דלא ולפ"ז היה צ"ל דבאמת עיקר קושיית המקשה אטעינה דשקל באמת כפועל לסברא זו אלא דא"א לומר כן דהא טעינה איצטריך להיכא דלית בה חסרון כיס. לכך נ"ל דעיקר הקושי' כאן מפריקה לחוד דטעינה ודאי איצטריך משום דאיכא טעינה דלית בה חסרון כיס כדאמרינן לקמן וא"כ לא שייך למילף מאבידה דאיכא ח"כ ומש"ה נמי נשתנה דין הטעינה שהיא בשכר והא דנקט הכא אבל הני תרתי אגב גררא נקטי א"נ אליבא דר"ש קאי אבל אכתי קשיא לי מאי קשיא ליה לש"ס כלל פריקה וטעינה ל"ל נילף מאבידה דהא פריקה וטעינה איצטריכו תרווייהו ללמד על הטעינה שהיא בשכר דלא ילפינן לה אלא מיתורא דפריקה לבתר דכתיב טעינה בהדי' דהכי אמרינן לקמן ובענין אחר לא הוי ידעינן כלל להא מילתא וצ"ע ודו"ק היטב:

בתוספות בד"ה אבל הני תרתי כו' אין בעליו עמו היינו שהוא זקן כו' עכ"ל. כוונתם מבואר דקשיא להו אמאי איצטריך לעיל לרבויי אין בעליו עמו ותיפוק ליה דאדרבה אין בעליו עמו עדיף טפי דיליף מאבידה וע"ז כתבו דריבויא דלעיל איצטריך לזקן או חולה וכ"כ מהרש"א אבל תמיה לי מלתא טובא דלישנא דגמרא דלעיל דמרבינן אין בעליו עמו לא משמע כפירושם אלא סתמא דלישנא משמע דאיירי היכא דליתנהו לבעלים לגמרי דסד"א דבכה"ג אינו חייב כיון דליכא צערא דמרא דהא לא ידע דליצטער וקמ"ל דאפ"ה חייב אבל בזקן או חולה אמאי איצטריכו לרבויי ומהיכא תיתי יגרע כוחם בזה ואדרבא מצינו דעדיפי שחייב לפרוק לבדו משא"כ באינש דעלמא דאיתא למרא בהדה אינו חייב לפרוק ולטעון אלא עם הבעלים. ולולי דבריהם היה נ"ל לפ' דלעולם הא דמרבינן לעיל אין בעליו עמו היינו היכא דליתא למרא בהדה ומשום דבכל אחד איכא חדא למעליותא וחדא לגריעותא דבאית' בהדה איכא מעליותא משום צערא דמרא וגריעותא שיוכלו הבעלים לחזור אחר בני אדם ובדליתא למרא בהדה נמי איכא חדא למעליותא וחדא לגריעותא להיפך ומש"ה איצטריך קרא לרבויי תרווייהו דבכל ענין חייב ומאי דקשיא להו לתוס' דליתא למרא בהדה לא צריך לרבויי דהא ילפינן לה מאבדה. נלע"ד ליישב עפמ"ש בסמוך דטעינה ודאי לא שייך למילף מאבידה משום דלית בה ח"כ ומש"ה איצטריך קרא ויצא נמי לידון בדבר חדש ליטול שכר וכיון דכבר איצטריך לרבויי אין בעליו עמו בטעינה הוצרך נמי לרבויי אין בעליו עמו בפריקה דמינה דייקינן דמדאיצטריכו תרווייהו לכתוב בפריקה אע"ג דכתיבי בטעינה אע"כ דלחלק יצאו דבטעינה תרווייהו בשכר ובפריקה בחנם אבל אילו לא נאמר לרבויי אין בעליו עמו בפריקה הייתי אומר דהא דיצא טעינה לידון בשכר היינו דוקא באין בעליו עמו כמ"ש לעיל באריכות בלשון התוספות ולפי הסוגיא דהכא דאיכא סברא דאין בעליו עמו עדיף טפי היה אפשר לומר ג"כ להיפוך דכיון דעדיף אפילו טעינה בחנם מש"ה רבייה קרא נמי בפריקה לגלויי עלה דטעינה בשכר בכל ענין. ומכ"ש לפמ"ש בסמוך דטעינה בשכר היינו כפועל בטל משא"כ בפריקה דכפועל בטל נמי לא וא"כ שפיר איצטריך קרא לרבויי אין בעליו עמו בפריקה לענין בחנם משא"כ באבידה וטעינה ודוק היטב:

בד"ה דברה תורה כו' וא"ת כו' ואליבא דר"ש משנינן נמי לעיל כו' עכ"ל. וזה לפי שיטתם דלעיל שכתבו דהא דפריך ל"ל דכתב פריקה כו' אהקם תקים ועזוב תעזוב קאי ומצריך להו אליבא דרבנן ולר"ש הוצרך לומר דמשום דלא מסיימי קראי הוצרך לכתוב בכ"א כפל לשון לרבויי אין בעליו עמו וא"כ קשיא להו הכא ותיפוק ליה דלר"ש לא שייך לדרוש שום ריבוי מחמת כפל לשון דשמעינן לר"ש בסמוך גבי יש לו ואינו רוצה להתפרנס דס"ל דברה תורה כלשון ב"א אבל מ"מ קשיא לי דהא בלא"ה צ"ל לר"ש לא מסיימי קראי דאל"כ קרא דפריקה כולה מייתר כדאמרינן לעיל ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה אם יש שם ב"ד כו' וא"ת לעיל דנקט כו' אפילו מועטת נמי מן האבידה לא ישיב כו' עכ"ל. פי' שהם מפרשים דהא דקאמר מלאכה שלו מרובה משל חבירו דהיינו ששכר מלאכתו עולה יותר מכל דמי האבידה גופא אבל כשדמי האבידה עולה יותר אינו יכול להתעלם שהרי יוכל ליטול כל דמי מלאכתו מתוך דמי האבידה ע"י שיתנה בפני ב"ד וקשיא להו לתוספות אמאי לא נקט דשוה בשוה נמי מתעלם אבל יש להקשות דלמא הא דנקט מלאכה שלו מרובה משל חבירו לאו אגוף האבידה קאי אלא אשכר השבת אבידה וה"ה דאם מלאכה שלו עולה יותר ממה שיטול שכרו בשל חבירו ואיירי דליכא ב"ד ואם כן לא יהבינן ליה אלא כפועל בטל והיינו שאומדין כמה אדם רוצה ליטול ליבטל ממלאכתו הכבידה שמרוויח הרבה כדי להתעסק בהשבת אבידה בטירחא קלה וליטול הפחות וא"כ כיון ששכר מלאכתו מרובה ממה שיטול בשל חבירו קמ"ל דיכול להתעלם ולומר יותר אני חפץ במלאכתי אע"פ שהיא כבידה והיינו כדקתני במתני' שלו קודם ובשלמא לדברי הפוסקים דכפועל בטל היינו שאומדין כמה אדם רוצה ליטול ממלאכתו ולהיות בטל לגמרי אבל שכר התעסקות השבת אבידה לעולם לא יהבינן ליה דהוי כשכר מצוה א"כ ע"כ א"א לפ' מלאכתו מרובה משל חבירו באין שם ב"ד דהא לא תליא מידי במלאכת חבירו שהיא דמי השבת אבידה אבל לפרש"י בשמעתין דכפועל בטל היינו דמי התעסקות השבת אבידה וכן הסכימו התוספות עמו בפרק איזהו נשך לענין פירושא דשמעתין א"כ שפיר יכילנא לפרש מלאכתו מרובה משל חבירו אדמי השבת אבידת חבירו כדפרישית ולא תקשה קושי' התוספות וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וא"ת דהכא משלם כל השכירות כפועל בטל כו' עכ"ל ע"כ דהכא לא איירי אהתנו בפני ב"ד דלעיל דההיא לאו כפועל בטל שקיל אלא נוטל שכרו משלם ומההיא לא שייך להקשות אשטף נהר חמורו דהתם נמי אמרי' בסיפא דאם התנה נותן לו דמי חמורו אלא עיקר קושית התוספות דהכא אף אם לא התנה נוטל כל מה שהפסיד אלא דמנכה לו שכר טרחו ממלאכתו הכבידה וא"כ גבי חמור נמי יש לו ליטול כל שכרו אף בלא התנה שהרי לא נתבטל משום טורח. ולענ"ד לקשר קושית התוספות דוקא לפירושם הקודם דבלא"ה היה אפשר לומר דמתני' דקתני נותן לו כפועל בטל דוקא בדהתנה איירי ועלה קתני אם יש ב"ד יתנה בפניהם וכולה חדא מלתא היא ומסיק דכשאין שם ב"ד ואינו יכול להתנות שהלה יכפור בו ואם כן יפסיד לגמרי שלא יטול כלום כמו בחמור דלא שקיל מה שהפסיד בלא תנאי אלא דהתם שכרו מיהא נוטל אבל הכא לא מצי למישקל שכרו דהוי שכר השבת אבידה ואנן שכר מצוה לא יהבינן ליה מש"ה מסיק דשלו קודם וכן אפילו בהתנה לא יהבינן ליה אלא כפועל בטל והיינו דמנכה לו שכר טרחת מלאכתו לגמרי כאילו יושב ובטל ואף על גב דהא טרח נמי בהשבת אבידה אפ"ה מנכינן לו דשכר מצוה לעולם לא יהבינן ליה ואם כן לק"מ משטף נהר חמורו אבל עכשיו שכתבו התוספות דבהתנה בפני ב"ד נוטל כל שכרו משלם ולא מנכין לו שכר טרחו והיינו כמ"ש הפוסקים דכיון דלא רמי' עליה כלל מצות השבת אבידה כיון שמלאכתו מרובה א"כ יכול להתנות כמו שירצה ולא מיחזי נמי כשכר אבידה וא"כ ע"כ הא דקתני רישא דנותנים לו כפועל בטל היינו בדלא התנה והיינו נמי מה"ט דלא מיחזי כשכר אבידה כיון שיכול להתעלם א"כ מקשו התוספות שפיר בדלא התנה מ"ש משטף נהר חמורו ודוק היטב:

בא"ד וא"ת והכא אמאי נוטל שכר כו' עיין בתוס' פרק הכונס ובמה שכתבתי שם לדקדק בדבריהם וכן על מה שהקשו בסמוך מפורע חובו כתבתי שם ושייכים ג"כ לכאן ע"ש:

גמ' אתא לקמיה דרבה בר רב הונא עיין תוס' ב"ב מ ע"א ד"ה קיום דנראה דהיה להם הגירסא כאן אתא לקמיה דר"נ:

תוס' ד"ה דברה תורה וכו' משום דמוכחי קראי עיי' מזרחי ריש פ' לך לך:

תד"ה אם יש שם ב"ד וכו' וא"ת דפורע חובו וכו', תמוה לי דלמא בעלמא דאף אם יחזור וישלם לזה לא היה נפסד ביותר משא"כ בפורע חובו דאם נפסוק שישלם לו מה שפרע עבורו וממילא לא הצילו מהפסד דהא צריך לשלם לזה, ואף אם ישלם לזה אין תועלת להצלתו, וסברא זו כתבו התוס' בעצמם במ"ש בסוף דבריהם השר שגזל את ביתו דלא מבעי' אם קנאם בדמים מועטים דמציל הבעלים מהפסד, אלא אף אם קנאם בשויו, הרי דבשוויי' לא מקרי מצילו מהפסד, והיינו ע"י מה שישלם לזה לא ניצול מהפסד, וא"כ ה"נ בפורע חובו:

"פָּתֹחַ תִּפְתַּח" אֵין לִי אֶלָּא לַעֲנִיֵּי עִירְךָ, לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "פָּתֹחַ תִּפְתַּח", מִכָּל מָקוֹם (דברים טו, ח). מקשים למאי הוצרך לרבות מַתָּנָה מוּעֶטֶת דאם חייב במרובה כל שכן דחייב במועטת? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש (פרשת בשלח דף סא) מסכנא אעבר קמיה [עני עבר לפני] דרבי יצחק, והוה בידיה פלג מעה דכסף [והיה בידו של רבי יצחק חצי מעה של כסף] אמר ליה לרבי יצחק אשלים לי ולבנאי ולבנתאי נפשאין [העני אמר לרבי יצחק השלם לי ולבני ולבנותי נפשותינו] אמר ליה ואיך אשלים נפשייכו [נפשותיכם] דהא לא אשתכח גבי בר פלג מעה [שהרי לא נמצא אצלי מלבד חצי מעה] אמר ליה בהא אשלימנא בפלג אחרא דאית גבאי [אמר לו העני בזה אשלים בחצי אחר שיש אצלי] אפקיה ויהביה ליה [הוציאו ונתנו לו] אחזיאו ליה בחלמיה דהוה אעבר בשפתא דימא רבא ובעאן למשדיה בגויה [הראו לו בחלומו שהיה עובר בשפת הים הגדול ורצו להשליכו בתוכו] חמא לרבי שמעון דהוה אושיט ידוי לקבליה [ראה את רבי שמעון שהיה מושיט יד לעומתו] ואתי ההוא מסכנא ואפקיה ויהביה בידוי דרבי שמעון ואשתזיב [ובא אותו עני והוציאו ונתנו בידו של רבי שמעון וניצל] כד אתער נפל בפומיה האי קרא [כאשר התעורר נפל בפיו פסוק זה] אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ הֳ' (תהלים מא, ב) עד כאן לשונו. ועל זה אצטריך קרא לרבות מַתָּנָה מוּעֶטֶת כגון האי דלא אשתכח לגביה אלא פלג מעה ואין זה מספיק להחיות לעני שמא יאמר אדם למאי נפקא מינה אתן זה פלג מעה דאין בו תועלת וכמו דסלקא דעתו דרבי יצחק מעיקרא? לכך הוצרך לרבות אפילו מתנה מועטת בכהאי גונא חייב ליתן דאפשר מתנה מועטת זו תצטרף עם המעט שבידו ויהיה בה שיעור מספיק ומועיל. ועוד נראה לי בס"ד מה דהוצרך הכתוב לרבות מַתָּנָה מוּעֶטֶת משום דקיימא לן במתניתין מי שיש לו מאתים זוז לא יטול מן הצדקה וסימן לדבר צְדָקָה [199] גימטריא קצ"ט ולפי זה אם יבא עני לבקש צדקה ויש לזה האדם רק זוז אחד דוקא אשר לבדו אין בו כדי שביעה יתכן יאמר האדם טוב שלא אתן מתנה מועטת זאת לזה העני דשמא זה יש לו קצ"ט זוז ועתה בזה הזוז שאתן לו אני מפסידו שלא יוכל לקבל צדקה מרובה מאחרים על כן טוב שלא אתן לו הזוז כדי שיוכל לקבל צדקה מרובה בבת אחת כי מי שיש לו קצ"ט זוז יכול לקבל בבת אחת אפילו אלף זוז, ועל כן הוצרך קרא לרבות מתנה מועטת דאפילו בכהאי גונא תתן את הנמצא בידך מכל מקום.