Bava Metzia 25b

כאבני בית קוליס מרקוליס והיא שם ע"ז ולקמיה מפ' היכי עבדי:

אחת מכאן ואחת מכאן והשלישית חציה על זה וחציה על זה:

נירונית היא נירון קיסר כתוב עליה:

מתני' מצא אחר הגפה [או אחר הגדר] גוזלות מקושרין גפה סתימת כותל של עץ או של קנים:

גדר של אבנים:

לא יגע בהן טעמא מפ' בגמרא:

מכוסה לא יגע בו דאין זו אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם דמשתמר הוא:

גמ' במדדין ממקום למקום:

כאבני בית קוליס מכאן אר"ת דאין שם ע"ז מרקוליס אלא קוליס כדאמרינן הכא והא דקרי ליה בעלמא מרקוליס היינו חילוף קילוס דהם קורים קילוס לשון שבח וחכמים החליפו לגנאי לשון לעג וקלס (תהלים מד) ומר הוא חילוף כמו מר דשחוטה דפרק גיד הנשה (חולין דף צד.) ומר דפרזלא דהגוזל בתרא (ב"ק קיג:):

אחר הגפה מקום שמשתמרות קצת אבל מצא במקום שאין משתמר כלל ודאי אבידה היא ונתייאשו הבעלים כיון שאין בה סימן ולא מיירי הכא במשתמר לגמרי מדפריך בגמרא ולהוי קשר סימן כלומר ויטול ויכריז ובמקום המשתמר אפי' יש בו סימן לא יגע בו דהא תנן מצא כלי טמון באשפה לא יגע בו וביש בו סימן מיירי מדקאמר ואם מגולה נוטל ומכריז וכן לעיל (בבא מציעא דף כד.) אמר מצא אבידה אם רוב ישראל חייב להכריז א"כ ביש בה סימן מיירי ומוקי לה בטמון באשפה ונמלך עליה לפנותה אבל אם לא נמלך לא יגע בה ולרבא דאמר מקום הוי סימן נקט דוקא גוזלות דמדדין אבל דבר אחר לא דהוי מקום סימן ויטול ויכריז כיון דאינו משתמר לגמרי ולרבה דאמר מקום לא הוי סימן נקט גוזלות לאשמועינן דאע"ג דהוי ספק הינוח דאיכא למימר דמעלמא אתו לא יגע בהן:

ואמר ר' אבא בר זבדא אמר רב ספק הינוח לכתחילה לא יטול כדמפרש לעיל דלמא איניש אצנעינהו:

ואם נטל לא יחזיר יש מפרש דהיינו דוקא כשנטלהו והוליכו לביתו דיש לחוש שמא באו בעלים בתוך כך ולא מצאו מה שהניחו שם ושוב לא יחזרו לבקשה לכך לא יחזיר למקום שנטל אבל אם נטלו ולא זז משם וראה שלא באו בעלים בתוך כך יחזיר וכן יש בירושלמי עובדא ברבי אבא בר זבדא גופיה דקאמר רבי אבא בר זבדא אשכח חמרא מכוסה בחפיסה ונסביה אתא ושאיל בבי רב אמרו ליה לאו יאות עבדת אמר להו אהדריה א"ל לא דלמא אתא מריה ולא אשכחיה ומיאש מיניה ומיהו אם נטל לא יחזיר משמע רק שנטלה ואע"ג דלא הוליכה לשום מקום לא יחזיר ויש לפרש דמיירי הכא בספק אבידה דאפי' הניחה בעלים שם מדעת דומה ששכחוהו דבלא משתמר כ"א קצת מיירי דומיא דמתני' דעל מתני' קאי רבי אבא ולכך אם נטל לא יחזיר דהשתא אבידה היא ושכחוה הבעלים וכיון שאם היה יודע שהיא אבידה היה מחויב בהשבתה בלא שום הגבהה אם הוא יודע של מי הוא דכיון שהוא משתמר קצת לא יתייאשו הבעלים היכא דהגביה הוי מחויב בשמירתה מספק לרבה הוי שומר חנם ולרב יוסף שומר שכר עד שתבא ליד הבעלים ולא דמי לזקן ואינה לפי כבודו דאמר רבה בפרקין הכישה נתחייב בה ואמרינן בהמוכר את הספינה (ב"ב דף פח.) אימור דאמר רבה בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי ברייתא אבל בשאר דברים לא היינו משום דזקן לא מיחייב בהשבה כלל ולכך כי יחזיר למקומה אינו חייב בשמירתה וכן צלוחית דפרק הספינה (בבא בתרא דף פז:) ליחייב כלל בנטילה דאבידה מדעת היא ואינו חייב כלל בהשבתה אבל הכא אם היה יודע שהיא אבידה היה חייב ליקחנה ולהשיבה לבעלים אם היה יודע של מי הם עתה שהוא ספק אם הגביה חייב בשמירתה כדין אבידה ממש וכן משמע בפרק הספינה (שם) דקאמר צלוחית אבידה מדעת היא משמע דאם לא היתה אבידה מדעת א"ש דמחייב בנטילתה ועובדא דירושלמי דקאמר דאימור אתא מריה ולא אשכחיה מיירי שמצאו במקום שמשתמר לגמרי שלא היתה אבידה ואינה בת השבה ולכך אי לא הוה לן למיחש לאתא מריה יחזיר שפיר וכן משמע דסתם חפיסה יש בו סימן ואי לא הוה משתמר לגמרי א"כ שפיר עשה שנטלה ואמאי אמר דלאו יאות עבד וכן הא דתניא לקמן (בבא מציעא דף לא.) מצא טלית או קורדום בצד גדר אין זו אבידה ולא יגע בו אפילו יש בו סימן מיירי במקום המשתמר אי נמי התם לדעת הונח שם ולא יגע בו אפילו יש בו סימן דדרך פועלים שמניחים טליתן או קורדומם בצד גדר של אותה שדה ולפירוש רש"י דפירש דלא יחזיר דליכא איניש דיהיב סימנא קשה דפשיטא דלא יחזירנו לשום אדם שאינו יודע מי הם הבעלים כיון שאין בו סימן:

כחצובה זה למעלה מזה במקום מרודד כסולם נתונים כסדר בארץ והפרש ביניהן. היכי מכריז אם היו עשויים כמגדלים. אמר רבינא טיבעא מכריז ויבא בעליהם ויתן סימנם ויטלם.

אבני בית קוליס בית ע"ז שמה מרקוליס עבודתו גרימת אבנים ועיקרו ג' אבנים שתים זו כנגד זו ואחד על גביהם. ואם מצא מטבעות כי האי גוונא חייב להכריז:

ת"ר המוצא סלע בשוק ואמר לו חבירו שלי היא נירונית היא פי' כמטבע נירון קיסר היא כו' עד ולא עוד אפי' שמו כתוב עליה לא אמר כלום שאין סימן למטבע דאמרי' אפוקי אפקה ומאחרינא נפל:

מתני' מצא אחר הגפה פי' הגפה סגירה מלשון יגיפו הדלתות וכדתנן מן האגף ולפנים. גוזלות מקושרות או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן ואוקימנא בדלית בהו סימן ובמדדין דאיכא למימר מעלמא אתו ואיכא למימר איניש אצנעינהו הוי ליה ספק הינוח וכל ספק הינוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר. תלמוד ארץ ישראל ר' אבא בר זבדא אשכח חמר מכוסה בחפיסה ונסביה אתא שאיל לרב אמר ליה לא עבדת יאות אמר ליה אהדריה אמר ליה לא דנימר אתא מריה ולא אשכחיה ונתיאש מיניה. פי' מדדין מהלכין מעט מעט כדכתיב אדדם עד בית אלהים. ותנן נמי האשה מדדה את בנה.

מצא כלי טמון באשפה לא יגע בו איני והתניא נוטל ומכריז.

ופריק רב זביד לא קשיא מתני' בכובי וכסי דמצנעי להו אינשי בהמנק וסכין דאיכא למימר בטאטא שקלינהו בהדי עפרא דביתא וזרקינהו לאשפה ולא ידע שכן דרך בני אדם לכבד הבית ולהשליך העפר לאשפה. פי' המנק כלי שיש בו שני ראשים כגון המזלג שיש לו ג' שינים ודרך בני יון להחזיק חתיכת הבשר ולחתוך עם הסכין ולאכול ונוטל זה שחתך ונותנו לתוך פיו ואין ידיו נוגעות בבשר כלל מפני הזוהמה.

הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי פירש רש"י ז"ל: מתניתין וברייתא קמייתא בכובא וכיתנא. ואינו מחוור, דהא מתניתין פירות קתני. לפיכך פירשו בתוספות, דמתניתין וברייתא קמייתא בצנא ופירי, דסתם צנא אית לה אוגנים, והפירות גם כן אינן דבוקין זה בזה, לפיכך אי מצנא נפול אי אפשר שלא ישתיירו בצנא קצתן, אבל ברייתא בתרייתא בכובא וכיתנא, דכובא לית ליה אוגנים, וגם כיתנא קשור חבילות, והילכך אפשר דמינה נפול, ואף על גב דלא אשתייר בגויה כלום.

שמעת מינה מנין הוי סימן ואף על גב דלעיל (בבא מציעא כג, ב) פשטינן מדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוי סימן, ובהדיא תניא נמי בברייתא (לעיל בבא מציעא כד, א) במה דברים אמורים כשמצאן אחת אחת אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז, הכא למידק ממתניתין הוא דאתא, וכי דחיק נמי תני צבור, לומר דלא דייקת ממתניתין קאמר.

מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי יש מי שפירש, מאי מכריז המוצא, מנין, שאומר כך וכך מטבעות מצאתי, וזה בא ואומר שלי הם, ומונחים זה על גב זה מצאתם, אי הכי אפילו תרי נמי, ופריק טבעי מכריז, וזה בא ואומר כך וכך הם, וכיון שכן, אי שנים הם לא הוי סימן מנין, דמידע ידע דמיעוט טבעי שנים, ולפיכך אינו חייב להכריז. ומונחין זה על גב זה דקתני, לא לסימן קאמר, אלא דאי עשויין כן, איכא למימר דאין דרך נפילה נינהו, וכשאין עשויין כן, המוצא אומר דרך נפילה הם ולא ידעי מניין, ונתיאשו מהן הבעלים. וכן פירש הראב"ד ז"ל למעלה בשלהי פרקי קמא (כ, ב) גבי שטרות, דאמר מאי מכריז מנין, מי שאבדו לו שלשה שטרות או שנים וזה נותן סימן בכריכתן, אי רמו אהדדי וכריכי או כריכי חד בריש חבריה, אי הכי אפילו תרי נמי, ופרקינן, שטרי מכריז, ונותן סימן במנין, והילכך כיון דאמר אי אבדו לו שטרות מיעוט שטרות שנים ואינו יכול לתת סימן במניין, ולהכי נקט שלשה. נמצא שאין תכריך ואגודה ועשויין כמגדלים לסימן. ורש"י ז"ל פירש רבינא אמר טבעי מכריז, כלומר, זה מכריז מטבעות מצאתי, וזה בא ואומר ג' היו זו על גב זו מצאתים. והקשה הרמב"ן ז"ל (מה, ב) אם כן הא דרבינא לא אתא כהלכתא, ודיחוייא בעלמא הוא, דהא קיימא לן מנין הוי סימן. ותו במטבעות למה לי מנין, תיפוק לי דעשויין כמגדלין הוי סימן, ובהכי בלחוד סגי. ופירש הוא ז"ל, דמאי מכריז מנין, פירושו כפי' מאי מכריז מקום (לעיל בבא מציעא כב, ב ושם בתוס') כלומר, על איזה סימן יכריז זה, על סימן מנין, ולר' יוחנן בלחוד קא קשיא ליה, ולדידיה כיון דאמר אפילו של מלך אחד חייב להכריז, של מלך אחד ודאי ליכא הוכחה דלאו דרך נפילה הם, דדילמא אתרמו ונפול זה עלגב זה, וכל דאפשר למתלי בנפילה תלינן, משום דבעלים מתיאשים, וכדאמרינן אימור איתרמו ונפלו אהדדי, אלא משום הכי מכריז, שאפילו נפלו ממנו יש בהן סימן מנין, דמיד שנפלו ממנו ממשמש בכיסו, אי הכי אפילו תרי נמי, ופריק רבינא טבעי מכריז, הילכך בשנים ליכא סימן מנין, ולפום כן תני שלשה. ואם תאמר אם כן למה לי זו על גב זו. יש לומר, משום דאם מצאן מפוזרין יש לומר שמא יותר היו, ומי שמצא האחרים לא מצא אלו, או שמא מקצתן מאחר נפלו, ואין לו מנין בהם. והכי נמי מפרש שלשה שטרות דבפרק קמא, והא דבעי תכריך או אגודה, משום דאי לאו הכי אין כאן סימן, שמא יותר היו ואבדו השאר או שנמצאו. ונמצא עכשיו שאינו מכריז משום מנין אלא בקשור, כגון בדי מחטין ושני שטרות כרוכין או בדרך הנחה כגון צבורי פירות ומטבעות זו על גב זו, אבל כל שמפוזר אינו חייב להכריז משום מנין שלו. אלו דברי הרב ז"ל, ולעולם לדברי ר' חנינא עשויין כמגדלין הוי סימן.

הא ד בעי ר' ירמיה כשיר וכשורה וכסולם מהו ופשטו מיהא חדא מדאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כל שאלו מכניס קיסם ונוטלם בבת אחת דהיינו עשויין כסולם, והא דבעי נמי רב אשי כאבני בית מרקוליס, ופשטוה מן הברייתא דקתני בהדיא כאבני בית מרקוליס חייב להכריז, לא כתבן הרי"ף ז"ל כלל. ואיני יודע למה. ושמא סמך על אותה ברייתא דלעיל, מצא מעות מפוזרין הרי אלו שלו, עשויין כמגדלין חייב להכריז ופרישנא, תנא כל שאינן עשויין כמגדלין מפוזרים קרי להו, ואפילו משלחפי שלחופי דהיינו עשויין כסולם, ועדיין איני יודע מפני מה לא כתב הרב ההיא דעשויין כאבני בית מרקוליס, ושמא הוא בכלל עשויין כמגדלין ועדיפא מינייהו. ועדיין קשה לי, אי הא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה דלא כברייתא דעשויין כמגדלין, לותביה מינה. ועוד אמאי לא פשטו לר' ירמיה מינה כולהו, דאינו חייב להכריז, ואי משום דדיוקא דההיא ליכא למשמע מינה, משום דדיוקא דרישא משמע משלחפי שלחופי חייב להכריז, ודיוקא דסיפא משמע דאינו חייב להכריז, אלא שר' חנינא מגדלאה פריש ואמר הכא, כל היכא דאין עשויין כמגדלין מפוזרין קרי להו ורב נחמן ורבה בר אבוה לא סבירא להו הכין, אם כן מה ראה הרב ז"ל לסמוך על ר' חנינא מגדלאה, ולדחות הא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה ומאי דפשטי ליה בגמרא מיניה.

כך גרסת הספרים ולא עוד אלא אפילו אמר שמי כתוב עליה לא אמר כלום שאין סימן למטבע. ותו לא. ופירש שאין סימן למטבע, שהרבה טבועין במטבע אחד. אבל הרי"ף ז"ל מוסיף לגרסא, אימר אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל, וכן היא במקצת הספרים. ולומר שאפילו אין טובעין מטבע על שמו של זה, אלא שהוא כתב שמו עליה עכשיו על זה, אפילו כן אינו סימן, דאימור אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל. ואם תאמר, אם כן אף בכל אבדות דעלמא ניחוש למכירה, ולא נחזיר לעולם בסימנין, יש לומר דזה גם כן חוששין שמא כתב שמו על אחרות, והוציא את זו ומאחר נפלה, והוא אבד אחרת כיוצא בו, והילכך הוה ליה כדבר שאין בו סימן, וכעינן שכתבתי למעלה (כג, ב ד"ה אמר) גבי חבית רשומה לאחר שנפתחו אוצרות.

הוה ליה ספק הינוח וכו' ונראה לי דמשום דמדדין הוא דאוקימנא בקשורין בכנפיהם דכולי עלמא הכי קטרי ולא הוה קשר סימן, שאלו היו קשורין בקשר אחר היה נוטל ומכריז, אבל כשאינן מדדין, בין קשורין בכנפיהם, בין קשורין בקשר אחר שיש בו סימן, ואף על פי שהמקום נמי הוי סימן, הרי זה לא יגע בהן כלל, דכודאי הנוח חשבינן ליה, והיינו ברייתא דקתני לקמן בגמרא (בבא מציעא לא, ב) מצא חמור או פרה, דקתני מצא טלית בצד גדר קרדום בצד גדר אין זו אבדה שהוא חייב להזקק לה אלא יניח, דכיון שהן בצד גדר כודאי הנוח חשבינן ליה ולא יגע בהן כלל. ומאן דמקשה ולהוי מקום סימן כלומר, ויטול ויכריז דהרי זו אבדה וקסבר דכשאינן מדדין היא שנויה, מטעא הוה טעי, דקסבר דכשאינן מדדין אי אית בהו סימן נוטל ומכריז דלאו ודאי הנוח היא, ומאן דמשני ליה במדדין, הוא הדין דהוה ליה לאוקמה כשאין מדדין, והיא הנותנת דלא יגע בהן, דודאי הנוח חשבינן ליה, אלא דאגב אורחיה ניחא ליה לאשמועינן דינא דספק הנוח בדבר שאין בו סימן., כך נראה לי.

ספק הנוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר פירש רש״י ז״ל: לא יחזיר לבעלים דהא ליכא דיהיב סימנא, כלומר ולא יחזיר אלא בעדים שהיא שלו. ואינו מחוור, חדא דפשיטא שלא יחזיר לבעלים אלא בעדים כיון שאין בו סימן, ואטו עד השתא לא ידענא דלא יחזיר אבדה לבעלים בלא סימנים ובלא עדים. ועוד דלקמן בפרק המפקיד (בבא מציעא לז, ב) גבי גזל מחמשה בני אדם ואינו יודע מאיזה מהם גזל וכו', אקשינן, ושקלי לה כולהו ואזלי, והאמר ר' אבא בר זבדא אמר רב ספק הנוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר, ואלו לפירושו של רש״י ז״ל מאי קשיא, דרב לא אמר אלא שלא יחזיר ממש ליד שום אדם, אבל שלא להניח ביניהם לא אמר. ויש מי שפירש, לא יחזיר למקום שנטל, דחזרה מעלייתא ליד בעלים בעינן, וחייב הוא ליטפל בה, ויהא מונח בידו עד שיבואו בעלים ויביאו עדים, או עד שיבא אליהו, דכיון שלא היה לו ליטול ונטל נתחייב בה, [וכענין שאמרו (לקמן בבא מציעא ל, ב) הכישה נתחייב בה, וגם זה אינו מחוור, דלא אמרו הכישה נתחייב בה], אלא בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי ברייתא. ועוד, דהכא אי דרך נפילה הוו הרי אלו שלו, ואי מדעת הניחום שם בעלים אמאי לא יחזיר, למקום שהניחום שם בעלים הוא מחזיר. אלא הכי פירושו, אם נטל והלך לו, לא יחזור ויחזירנו שם, דאני אומר שמא בעלים באו ולא מצאו ונתיאשו מהם, ושוב לא ישוב לבקשנו עוד, ויבא אחר ויטול. וכן נראה, מדגרסינן בירושלמי (בפרקין ה״ד) ר' אבא בר זבדא אשכח חמר מכסי בחפיסא ונסבתיה, אתא שאיל לרב אמר לא עבדת טבות, אמר ליה ונחזירנה, אמר ליה לא, דנא אימר אתי מריה בעי לה ולא אשכח ויתיאש מיניה, כלומר ואם יחזירנו שם, שמא יבא אחר ויטלנו ויפסידנו מן הבעלים, והוא נמי לא קנאו, דקודם יאוש אתיא לידיה, ור' אבא בר זבדא דאמרה הכא, משמיה דרב אמרה לההיא, ולעולם אף על פי שנטל, כל שלא נפרד משם אין לחוש שמא בעלים באו וחפשוהו, ויכול הוא להחזיר למקום שנטל. ונמצא כלל אבדה, כל שאין בו סימן והוא דרך נפילה, הרי הוא שלו, אם הוא דבר שיש לומר דהרגישו בו בעלים, כגון זוזי דחשיבי או מידי דיקיר כדאיתא בריש פרקין (בבא מציעא כא, ב). אם הוא ספק הינוח ואין בו סימן, הרי זה לא יטול ואם נטל לא יחזיר. ואם יש בו סימן נוטל ומכריז, דהיינו אבדה דחייבה תורה להזקק לה ליטול ולהכריז, והיינו דאקשינן הכא, ולהוי קשר סימן ולהוי מקום סימן, כלומר יטול ויכריז, ויתן הבעל סימן קשר או מקום, וכל שכן שאם נטל לא יחזיר למקום שנטל, ואפילו לא זז משם, דשמא דרך נפילה באו שם וחייב הוא ליטפל בה. ואם החזירה שם מתחייב בה בתשלומין דשומר שכר הוא, דשומר אבדה כשומר שכר דמי כר״י לקמן (בבא מציעא כט, ב ושם בהלכות). ואם הוא ודאי הנוח לא יטול, ואם נטל יחזיר למקום שנטל, שהרי לרשות בעלים הוא מחזיר, בין יש בו סימן בין אין בו סימן, והוא שלא זז משם, ואם זז משם, כשאין בו סימן לא יחזיר כטעמא דמפרש בירושלמי, ואפילו יש בו סימן גם כן יש לומר שלא יחזיר, שמא באו בעלים ולא מצאוהו ולא יוסיפו לבקש שם, ויבא מי שאינו הגון ויטלנה, וכיון שנטלה זה נתחייב בה, אבל היכא דלא זז משם אף על פי שיש לה סימן, למקום שנטל יחזיר. אלא דקשיא לי, כובי וכסי באשפה שאינה עשויה ליפנות ונמלך עליה לפנותה, דחייב ליטול ולהכריז כדאמר רב פפא בסמוך, ואף על גב דטמון באשפה ודאי הנוח הוא, ואמאי, למקום שנטל יחזיר, ושמא מפני שזה צריך לאשפתו, אינו מחזירו שם, או שמא משום דמתחלה כשהיה מכוסה היה משתמר, עכשו שאינו מכוסה שפינה זה אשפתו אינו משתמר, ואין זה כמחזיר למקום שנטל, והילכך נוטל ומכריז, כך נראה לי.

לא צריכא דשתיך ואם תאמר ליהוי של בעל הגל דתקני ליה חצרו. תירץ הראב"ד ז"ל, דמיירי בכותל וגל שבחורשין שאין לו בעלים, [אבל יש להם בעלים אף על גב דשתיך טפי לא, שאני אומר אבותיו הצניעום שם ושכחום ולא צוו במותם, שאין יאוש מועיל אלא בדבר שיצא מתחת הבעלים]. ואינו מחוור בעיני, דאם כן, כי קתני בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית, ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בכותל שבחורשין, ואם יש לו בעלים מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית. ובתוספות תירצו לפי שאין עשוי לימצא, וכל שאין עשוי לימצא אין חצרו קונה לו. וכן פירשו בההיא דלקח מן התגר דלקמן (בבא מציעא כז, א), דאמרינן דהרי הוא של לוקח, ולא אמרינן דתקני לו חצרו לתגר. וגם זה אינו מחוור, והנכון כי מה שנשאר טמון מן האמורים אינו לאותו שהגיע לו הקרקע, כי השלל מתחלק היה לכל ישראל, ואחר שעמדו שם כל כך הרי הוא כאבוד מכל ישראל, והרי הוא של מוצא. ואם תאמר תקני לו חצרו עכשיו. יש לומר, משום דחצרו לא עדיפא מידו, ואלו באה לידו קודם יאוש בעלים תו לא קניא ליה, הואיל ובאסורא אתא לידיה, וכדקיימא לן כדאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, הילכך חצרו נמי בכי האי גוונא לא קניא ליה.

המוצא סלע בשוק ומצאו חברו ואמר לו שלי הוא וחדשה היא ושל מלך פלוני או של מדינה פלונית היא אפילו אמר שמי כתוב עליה אינו חייב להחזיר אין סימן למטבע מצד עצמו הואיל וכל עצמן של מעות אינן עומדין אלא להוצאה שמא הוציאה הוא ונפלה לאותו שלקחה הימנו ומאחר שאין לבעלים סימן אחר אף הם מתיאשים משעת נפילה:

גדולי קדמונינו כתבו דוקא במקום שרבים נושאים ונותנין אבל במקום שאין משא ומתן מצוי בו מקום סימן ואין נראה כך שמטבע אחד הדברים מראין שדרך נפילה הוא שאין בה סימן מקום ולא עוד אלא שדבר מועט כזה אין לו סימן מקום:

המשנה השלישית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני ואע"פ שלא נשלם עדין החלק הראשון כמו שיתבאר קפץ לו לחלק זה ובמשניות שאחריה חזר לתשלום חלק ראשון וביאר במשנה זו שכל שכיוון בעליה להניח על מנת שתשאר לשם ר"ל שלא מחמת שכחה נשארה לשם הואיל והוא מקום המשתמר קצת שאין כאן אבדה מדעת אסור לו ליגע בו שמא מתוך שיקחם כשישובו הבעלים ליטול ולא מצאו יתיאשו ממנה ולא יחזרו אחריה ונמצא גורם להם פסידא ואמר על זה מצא אחר הגפה אחר הגדר גוזלות מקושרין או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן מצא כלי באשפה אם מכוסה לא יגע בו אם מגולה נוטל ומכריז אמר הר"ם אי אפשר לו שיקח אלה הדברים הנזכרים לפי שיש לומר הבעלים הניחום לשם שיחזרו ויקחום ואם לקחום לא יהיו להם בהם סימן שיתנו כדי שיחזרו להם מה שלהם ולפיכך לא יגע בהם:

אמר המאירי מצא אחר הגפה ר"ל סתימת כתל של עץ או קנים מלשון הגפת דלתות או אחר הגדר של אבנים או שמצא גוזלות מקושרים ופרשוה בגמרא שמקשרים בכנפיהם שאין כאן סימן קשר שכל בני אדם קושרין להם כך וסימן מקום אין כאן שהרי מידדים הם או שמצא איזה דבר בשבילין שבשדות שהן גבוהות מרשות הרבים וכל אלו הדברים מראין שבכונה הונחו ועל דעת שישארו לשם איזה זמן ואין כאן אבדה מדעת שהרי יש כאן שמור קצת לא יגע בהן וכן הלכה ובגמרא יתבאר שאף בדבר שאין הדברים מוכיחין בבירור שהוא דרך הנחה הואיל ויש כאן הודאה קצת הרי הוא ספק הניח כגוזלות המקושרים והם מדדים שאפשר שבאו מעלמא מאליהם ואפשר שאחד הניחם וכל ספק הניח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר:

ומה שאמרו אם נטל לא יחזיר פרשו רוב המפרשים שהן של נוטל ואין הדברים נראין היאך יזכה במה שאסור לו אלא לא יחזיר לאותו מקום אלא יהא מונח עד שיבא אליהו או שיביאו בעליה עדים שמאחר שנטלה שלא כדין חייב הוא ליטפל בה לעולם וגדולי המפרשים כתבו לא יחזיר אבל מכריז ויש מפרשים לא יחזיר למקום שנטל משם שמא כבר באו בעלים לשם ולא מצאו ונתיאשו מהם ויבא אחר ויטול וכן נראה בתלמוד המערב ומכאן כתבו גדולי הדור שכל שעמד הוא לשם וראה שלא באו שם הבעלים יכול הוא להחזירו לשם ועיקר הדברים לדעתי כפירוש ראשון ר"ל שאם נטל אינו צריך להחזיר שמ"מ ספק הוא ואין מוציאין מידו ויש מי שכתב בכל אלו הואיל ואין שמור שלהם גדול כל כך שלא נאמר לא יטול אלא בשאין שם סימן ויגרום לו פסידא הא כל שיש שם סימן יטול ויש חולקין בדבר:

מצא כלי באשפה אם מכסה לא יגע בו שבודאי הואיל ומכסה בכונה הונח שם ועל דעת שמור ואם מגלה נוטל ומכריז אם יש שם סימן יחזיר ואם לאו יהא דינה של דין אבדה שאין מוצאת בעלים על הדרך שיתבאר למטה ויתבאר בגמ' שמשנה זו בשאין אשפה זו עשויה לפנותה והילכך מכסה לא יגע בו ומגלה נוטל ומכריז שאין כאן אבדה מדעת שמא כסה ונתגלה הא בשעשויה ליפנות אבדה מדעת היא ובין מכסה בין מגלה הרי אלו שלו ואם היא אינה עשויה ליפנות ונמלך לפנותה בין מכסה בין מגלה נוטל ומכריז וכל אלו בכלים גדולים שאין דרכם בנפילה אלא בהנחה הא בקטנים שאין דרכן אלא בנפילה בין מכסה בין מגלה בין עשויה ליפנות בין שאין עשויה ליפנות נוטל ומכריז שעם עפר הבית נזדמנו לשם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

המשנה הרביעית והיא מענין החלק הראשון ואמר מצא בגל או בכותלים ישן הרי הוא שלו בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית ואם היה משכירו לאחרים אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו מצא בחנות הרי אלו שלו בין התיבה ולחנוני של חנוני לפני שלחני הרי אלו שלו בין הכסא ולשלחני של שלחני אמר הר"ם ואמרו מצא בגל או בכותל ישן ובלבד שיהא אותו דבר בתוך הקרקע לענין שיוכל לומר שטמנו מזמן מרובה אבל אם מצאו קרוב מפני הקרקע או מפני הכותל דינו כדין הנמצא באשפה ואמרו מחציו ולחוץ שלו הוא כשיהיה זה הדבר הטמון בכותל לשון זהב או חתיכת כסף וכיוצא בזה אבל אם היה כלי מלא זהב הולכים אחריו כי הכלי אם הוא לחוץ הרי הוא שלו ואם הוא לפנים של בעל הבית ולא נשגיח חציו כבר בארנו פעמים רבות כי שלחני שם המצרף ומחליף כסף וזהב במעות וכסא שלו הוא התבה שישים עליה מעותיו:

בד"ה ואמר ר' אבא כו' ואם נטל כו' א"נ התם לדעת הונח שם ולא יגע בו אפי' יש בו סימן כו' עכ"ל ומיירי אפי' במשתמר קצת ולא דמיא לדהכא דאע"ג דהניחו בעלים מעיקרא מדעת מ"מ דומה הוא ששכחוה וק"ל:

בפרש"י בד"ה ישראל לא מצנעי מחציה ולפנים אמאי שלו כו' עכ"ל השתא דאכתי לא אסיק אדעתיה למימר דאיירי מתניתין בשתיך טפי ה"מ להקשות אפילו אמחציו ולחוץ אמאי יהא שלו כיון דספק הנוח לא יטול כמו שפרש"י ותוספות אלא דניחא ליה לאקשויי ארישא בפשיטות אמחציו ולפנים אטו אמוריים כו' ודו"ק:

ד"ה כאבני בית קוליס אמר ר"ת דאין שם ע"א מרקוליס אלא קילוס כצ"ל. או י"ל דהתוס' לא רצו לכתוב קילוס דהוה לשון שבח וכתבו קוליס דהוא לשון גנאי אבל באמת שם ע"א היה קילוס:

ד"ה ואמר ר' אבא וכו' דעל מתני' קאי ר' אבא וכו' ר"ל על מתני' דידן דקתני מצא אחר הגפה וכו' וכתבו התוס' לעיל דהוי מקום שמשתמר קצת כמבואר בדבור שלפני זה:

מתניתין מצא אחר הגפה. כתוב בתוספות. ולא מיירי הכא במשתמר לגמרי מדפריך בגמרא וכו' ולא הביאו ראיה מדקאמר מיד ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימן דאיכא למימר אפילו יש בו סימן שמא שכחו או לא ידעו הבעלים הסימן לכן לא יגע בו כיון שישנו במקום המשתמר. ואין להקשות ומאי פריך בגמרא וליהוי קשר סימן ויתרץ דאיירי במשתמר לגמרי ולכך אפילו יש בו סימן לא יגע. ויש לומר דמשמע ליה מדנקט גוזלות דמדדין אם כן לא הוי משתמר לגמרי. והא דפריך וליהוי מקום סימן אף על גב דידע דאיירי במדדין כדפרישית. יש לומר דסלקא דעתיה דאיירי בכל גוזלות ואפילו אין מדדין נמי אבל הא פשיטא ליה נמי דאיירי במדדין דאם לא כן אמאי נקט גוזלות. גליון.

בשבילין שבשדות היינו שפתי השדות שהן גבוהים מרשות הרבים ומה שמונח שם נראה שבכוונה הניחו בעליו שם ומשום הכי לא יגע בהן שאם יקחם משם שמא תוך כך יבואו בעלים שהניחום שם ולא ימצאום ושמא אין יודעין בו סימן ולא תשוב האבידה לבעליה לעולם. ה"ר יהונתן. מצא כלי באשפה מכוסה לא יגע בה שזה לא בא בדרך נפילה וגם לא בדרך הנחת שכחה שאין אדם יושב באשפה אלא ודאי הינוח בהצנעה הוא ובאשפה שאינה עשויה להפנות הוא סבור שהוא מקום המשתמר ולפיכך לא יגע בו. ואם מגולה הא ודאי דרך נפילה בא שם הילכך נוטל ומכריז כשיש בו סימן דאלו מקום לא הוי סימן דאתי דרך נפילה וכדכתיבנא לעיל. הריטב"א.

אם מגולה נוטל ומכריז דכיון דהוא מגולה נמצא שאבידה היא בודאי ואסור שיתעלם עיניו ממנה ויכריז עליה ואם יהיה לו סימן בה יחזירנה לו ואם לאו יהא מונח בידו עד שיבא אליהו או ימכרנה וישתמש בדמיה אליבא דרבי טרפון ולא ישלח בה יד להוציא ולכלות הדמים מן העולם. ה"ר יהונתן.

גמרא מאי טעמא האי איניש אחרינא אצנעינהו ואי שקיל להו האי לית ליה סימנא בגוייהו למיתבי הילכך נשבקינהו וכו'. ופרכינן וליהוי קשר סימן כלומר כשהוא משונה. הריטב"א. ואי שקיל להו לית להו סימנא בגוויהו משמע דדבר שיש בו סימן דשקיל להו אית להו למרייהו סימנא בגוייהו נוטל ומכריז. ואף על גב דתנן לקמן קרדום בצד גדר וטלית בצד גדר אין זו אבידה ולא יטול לא דמי לגוזלות מקושרים אחר הגדר דגוזלות ספק הינוח נינהו כדקאמר בסמוך דכיון דמדדין איכא למימר מעלמא אתו הילכך אם היה דבר שיש בו סימן בספק אבידה נוטל ומכריז מספק אבל קרדום בצד גדר וטלית בצד גדר ודאי הינוח הוא דהא לא מידדו והני דהכא נמי אי לאו דמידדו הוו חשיבי ודאי הינוח דהא פריך עלייהו ונהוי מקום סימן. ומיהו משמע מהכא מתוך הסוגיא דאי לא מידדו היה לו ליטול ולהכריז מדפריך וליהוי מקום סימן ומשמע דאמתניתין פריך אהא דמשמע לא יגע בהן לעולם אפילו מצאן שלשה ימים זה אחר זה ולקמן גבי קרדום וטלית בצד גדר תניא שלשה ימים בזה אחר זה הרי זו אבידה או בלילותא דאפילו חדא שעתא הויא אבידה. אי נמי יש לחלק דקרדום וטלית בצד גדר הוא דלא חשיבי אבידה שדרך עושי המלאכה בשדה להניח קרדום שעודר בו או טליתו בצד גדר לפי שעה אפילו כשמתרחק קצת אבל גוזלות אינם מעושי בשדה אלא מהולכי דרכים שהצניעו שם ליטלם לאלתר ושכחום ואפילו לא שכחום יש לחוש שמא יאבדו אם לא יטלם המוצא. אי נמי ההיא דלקמן מקום הצנוע יותר ודמיא למתניתין דמצא כלי באשפה אם מכוסה לא יגע בו. תוספות שאנץ.

במקושרין בכנפיהן פירוש שאינם קשורין בחוט ובמשיחה אלא שקושר הכנפים אחד אל אחד בנוצתן כדרך הציידין. הריצב"ש.

מדדין מעלמא קא אתי פירוש אף על גב דכיון דמקושרין על כרחך של בעלים היו מכל מקום כיון דמדדין מנא לך דבדרך הנחה באו שם מפני שהם במקום זה הרי אפשר שנפלו לאדם אחר ברשות הרבים ומעצמן באו הנה וכיון דבדרך נפילה איכא יאוש דהא לית בהו סימן. ומשני דאפילו בספיקא אמרינן לא יטול. הריצב"ש.

וליהוי מקום סימן ואוקימנא במקושרין בכנפיהם וכו' ובמדדין דלא הוי מקום סימן וכיון דאפשר דאצנעינהו ואפשר דאתו תמן בדרך נפילה הוה ליה ספק הנוח ואמר רב אדא בר זבדא ספק הנוח לא יטול. כך פירשו בגמרא ובודאי שהסוגיא למאן דלא דחיק לה מוכחא כפירוש התוספות והכי פירושו שלא אמרו ספק הנוח לא יטול אלא בדבר שאין בו סימן דאי שקיל להו אבוד הוא לבעלים דלית להו סימנא למיהב ולמשקלינהו וכיון דכן מוטב שיניחן במקומן כיון דאפשר שהונחו שם לדעת שאם יניחם אפשר שיבאו הבעלים ויטלום ואפילו היו אבודין לו שם כיון דלאו אבידה מדעת היא דמקום המשתמר קצת הוא מוטב שיאבדו לו מאליהן ולא יאבדו בודאי בנטילתו של זה. הא כל היכא דאית בהו סימן דכי מכריז זה יבאו בעלים ויתנו סימן ויטלו מוטב שיטלם זה ויכריז משיניחם שם כיון דאפשר שבאו שם בדרך נפילה ואין זה מקום המשתמר לגמרי. והיינו דפרכינן ולהוי קשר סימן ולהוי מקום סימן כלומר ויטול ויכריז דאלמא כל היכא דאיכא סימן דין הוא שיהא נוטל ומכריז. ומיהו כשהוא ודאי הנוח כגון קרדום בצד גדר וכיוצא בו כיון שהוא במקום המשתמר וגם לא באו שם אלא דרך הצנעה בהא ודאי קתני תנא לא יגע בו והיינו מתניתין דמצא כלי באשפה וקרדום בצד גדר דהתם ודאי הנוח הוא במקום המשתמר.

והשתא היינו דאיכא בין ספק הנוח לודאי הנוח ואף על גב דאמר ספק הנוח לא יטול לא כל ספק הנוח קאמר אלא כשהוא דבר שאין בו סימן ולא הוצרך לפרש דסברא מוכחת עליו ואיהו מפרש אנפשיה וזהו שיטת התוספות אבל יש מפרשים וזה דעת מורנו דסתמא נקט כל ספק הנוח לא יטול דעל הספק עשאוהו כודאי הנוח והא דאמרינן בגמרא דכיון דלית להו סימנא וכו' טעמא דניחא נקט דמהאי טעמא אמור רבנן הכי ומיהו לא פלוג רבנן.

בגמרא במדדין ואפ"ה ה"ל מקום המשתמר לגבייהו דכל המדדה אינו מדדה יותר מנ' אמה והדרא לדוכתא כדאיתא פרק לא יחפור והא דמקשה בסמוך אי במדדין מעלמא אתו אף על גב שאינו יכול לדדות ממקום רחוק מ"מ פריך שפיר די"ל שנפלה מאיזה אדם דרך נפילה כיון דאוקימנא במדדין לא משמע ליה דליהוי דרך הינוח בכך דס"ד דאין לתלות בהינוח אלא כשהן מקושרים לגמרי בענין שאין יכולין לזוז ממקומן כלל דאל"כ ה"ל אבידה מדעת ואם כן יש לתלות יותר בנפילה וע"ז משני דאפ"ה איכא למימר דרך הינוח הן כיון שמקושרין ואין דרך לקשרן אלא אם כן שמניחן בדרך הינוח ואפ"ה לא הוי אבידה מדעת כיון שאינה מדדה אלא עד נ' אמה וסופו ליטלן וכמ"ש נראה שלזה כיון רש"י בד"ה מעלמא אתו ואין זה דרך הינוח כו' ובד"ה ואיכא למימר כו' הואיל ומקושרין עכ"ל והסמ"ע כתב בסימן ר"ס דאיירי גם כן בענין דליכא שובך תוך נ' אמה ע"ש מה שהקשה הש"ך ע"ז וכתב להיפך מדקדוק לשון רש"י ולפמ"ש נתבאר סוגית הש"ס ודקדוק כוונת רש"י דלא כש"ך והמעיין יבחר ואין להאריך ע"ש ודוק היטב:

שם כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול ופרש"י דבדבר שאין בו סימן איירי וכ"נ מלשון התוספות. ומשמע מדבריהם דבדבר שיש בו סימן אפילו בודאי הינוח נוטל ומכריז כדמשמע מסוגיא דשמעתין דפריך וליהוי קשר סימן וכו' משמע דבדאיכא סי' לא א"ש הא דלא יגע בו ועוד דהא אמרינן לעיל מצא ציבורי פירות או מעות או כמגדלין חייב להכריז והנך ודאי דרך הינוח הם אבל קשיא לי דאם כן היכי משכחת לה להא דר' אבא בר זבדא אמר רב בספק הינוח בדבר שאין בו סי' דכיון דספק הינוח הוא ה"ל המקום סימן דהכי קי"ל וממ"נ יטול ויכריז אם דרך נפילה הרי הוא שלו ואם הניחן דרך הינוח יתן סי' במקום ויטול את שלו ודוחק לאוקמי מלתא דר"א בגוזלין דוקא או לפ' דס"ל מקום לא הוי סי' דלא כהלכתא ואפשר דמש"ה כתב הרמב"ם דאיירי אפילו במקום שיש בו סימן וכבר כ' שם המ"מ והכ"מ ליישב סוגיא דשמעתין אליביה בריש פט"ו מהלכות אבידה אבל קשה שלא דקדקו ליישב ההיא דצבורי פירות וכמגדלין ואפשר שהרמב"ם מפ' דאיירי בעבר ונטלן וזה דוחק. ולענ"ד נראה ליישב דברי הרמב"ם משום דבלא"ה תקשה ההיא דצבורי פירות ומעות כמגדלין היכי משכחת לה דרך הינוח במקום דשכיחי אינשי דהא ה"ל אבידה מדעת שאין דרך להניחם על פני השדה אע"כ דהתם איירי שהניחן דרך מתעסק ושכחן כגון בציבורי פירות לפני מקום מוכרי פירות ומעות לפני השולחני ששם דרך להניחם כך לפניו ואח"כ הלך לו ושכחן ואם כן מש"ה קאמר שפיר דנוטל ומכריז שזה המקום אינו משתמר לדעת הבעלים אבל הכא איירי שמצאן במקום שיש להסתפק שהבעלים הניחום שם בדרך מונח קיים שהמקום משתמר לדעתם ואם כן אפילו יש בו סימן לא יטול לכתחילה ויכריז דאפוכי מטרתא ל"ל ואם כן לפ"ז לענין דינא לא פליגי הרמב"ם וש"פ אלא במה שכ' דג' חלוקי דינים יש דהיינו במשתמר ואינו משתמר ומשתמר לגמרי ואינו משתמר כלל ולהרמב"ם אינן אלא ב' דהיינו מקום שדרך להניח או אין דרך להניח ולשיטתו נתיישב ג"כ ל' משנתינו דדין הגוזלות ודין הכלים באשפה דין א' להם אע"ג דכלים באשפה דבר שיש בו סימן היא מ"מ כיון דבשניהם המקום משתמר לדעת הבעלים דין א' להם אבל לשיטת רש"י ותוספות צ"ל דאשפה הוי משתמר לגמרי מש"ה לא יגע בו אפילו ביש בו סי' משא"כ בגוזלות אחר הגפה דלא הוי משתמר כ"כ ודו"ק ועיין מ"ש עוד בסמוך:

בפרש"י בד"ה ואם נטל לא יחזיר דהא ליכא דיהיב סימנא עכ"ל ובפרק המפקיד דף ל"ז מפורש יותר בל' רש"י דלא אמרינן דזכה המוצא לגמרי משום דבאיסורא אתא לידיה דנהי דספק הוא אפ"ה לא מצי לזכות בה מספיקא כדמוכח לעיל גבי יאוש של"מ ומה שיש לדקדק מהא דאמרי' במגדלין אימר אתרמי ונפיל כתבתי לעיל ומסיק רש"י שם דיהא מונח בידו עד שיבא אליהו וכ"כ התוספות כאן והיא הסכמת הפוסקים ומה שהקשו בתוספות על פרש"י מאי קמ"ל דלא יחזיר לשום אדם פשיטא כיון דלא ידע למי יחזיר דהא ליכא סימן יש ליישב דקמ"ל דלא יחזיר לבעל השדה שנמצא בה והטעם דאזלינן בתר רובא דעלמא ומה שיש לדקדק עוד עיין מ"ש בסמוך בל' התוספות:

בתוספות בד"ה ואם נטל כו' ויש לפ' דמיירי בספק אבידה כו' עד עתה שהוא ספק וחייב בשמירה כדין אבידה ממש כו' עכ"ל. ואף ע"ג דע"כ הכא באין בו סי' איירי כשיטת רש"י שכן נראה להדיא מל' התוספות והדין בזה לשיטתם שיהא מונח ביד המוצא לעולם אפ"ה שייך ביה חיוב שמירה דשמא יביא הלה עדים שהוא שלו ויטלנה שזה לא זכה בה מדין יאוש כיון דבאיסורא אתא לידיה וכמ"ש מצאתי אח"כ בל' רש"י בפרק המפקיד אבל מ"מ תמיה לי טובא על פי' התוספות שפירשו דהאי לא יחזיר אינו רשאי להחזיר הוא ואמאי לא יחזירנו למקום שנטל שדבר נראה לעין השכל הוא דודאי ניחא להו לבעלים טפי שיחזיר למקום שנטל כדי שיבאו ויקחו את שלהם דהא המקום משתמר ממה שהיה ביד זה עד שיחזרו אחר עדים דלא שכיחי מלתא להביא עדים כיון דליכא סי' ועוד דכולי האי ואולי שהרי בעל אבידה אינו יודע על מי לחזור כיון שהלה אינו מכריז ואם נדחקו התוספות לזה משום לישנא דלא יחזיר דלא ניחא להו בפרש"י כמו שהקשו בסוף דבריהם ולא ניחא להו ג"כ לפ' כפי' הרמב"ם דלא יחזיר היינו שזכה המוצא לגמרי ואינהו לא ס"ל הכי אלא שיהא מונח עד שיבוא אליהו כמבואר בפוסקים מ"מ אכתי הוי מצי לפרושי דלא יחזיר היינו שאין צריך להחזיר למקום שנטל אלא שיהא מונח בידו כמו שהדין באמת לדעתם אבל מ"מ אין כאן הכרח לפ' שאם רצה להחזיר למקום שנטל אינו רשאי שהשכל מנגד זאת הסברא וצ"ע לשיטתם אבל לשיטת הרמב"ם האי לא יחזיר היינו למקום שנטל אלא אם אין בו סימן זכה לעצמו ואם יש בו סי' נוטל ומכריז ובאמת פשטא דלישנא דר"א הכי משמע דלכתחילה לא יטול ממקומו ואם נטל לא יחזיר והיינו ככל ספיקי דדינא דקי"ל דמספיקא לא מפקינן מיד המוחזק ומה שהקשו עליו כל המפרשים מ"ש משאר ספיקי באבידה דאזלינן לחומרא ולענ"ד דשאני התם כיון שיכול לברר הספק ע"י הכרזה כגון במחצה עכו"ם ומחצה ישראל וכיוצא בו וכמ"ש התוספות דף כ"ג בד"ה והאיכא עכו"ם משא"כ הכא דא"א לתקן הספק להכריז דהא ליכא סימנא והא דאמרינן ג"כ לענין יאוש של"מ דאפילו ספק אם ידע ונתייאש לא זכה המוצא עד שידע בודאי שנתייאש י"ל דשאני התם כיון דבשעת נפילה ממש ודאי לא ידע ולא נתייאש אם כן בשעת מציאה נמי יש לאוקמא אחזקתו שעדיין לא נתייאש אבל הכא בספק הינוח דהוי ספק השקול וא"א לתקן הספק הוי ככל ספיקי דממונא שאין מוציאין מיד המוחזק ועוד דמצינו ג"כ להדיא ספק במציאה לקולת המוצא בסוגיא דמגדלין דאמרינן אימר איתרמי ונפיל וכמ"ש שם אע"כ דהכל לפי ענין הספק וה"נ דכוותיה ואף כי אין תלמיד כמוני מכריע כתבתי להתלמד והמעיין יבחר ודו"ק:

בפרש"י בד"ה מחציו ולחוץ באחד מחורי הכותל הסמוכים לר"ה כו' דאע"ג דאמרינן לעיל ספק הינוח כו' הא מוקמינן למתני' בדשתיך כו' עכ"ל. וכ"כ התוספות ולולי דבריהם היה נ"ל בלא"ה דלק"מ דלכאורה איירי שהחור פתוח לצד ר"ה וא"כ כל שהוא מחציו ולחוץ מרגישין בו בני ר"ה וכיון דלאו דרך נפילה הוא אלא דרך הינוח במקום שאינו משתמר ה"ל אבידה מדעת ומש"ה זכה המוצא אח"ז ראיתי שהמ"מ כ' ג"כ בפרק ט"ז מהל' אבידה דהטעם כיון שהחור פתוח לר"ה ודאי מייאש דאיירי הכא ברוב עכו"ם ולענ"ד הוא דוחק דכולי פירקין לא איירי אלא ברוב ישראל ולפמ"ש אפילו ברוב ישראל מיתוקמא שפיר מה"ט דכתיבנא וצ"ע: