Bava Metzia 20a

ש"מ מדלא חיישינן להכי דאי נמי הוה הכי שפיר זכי בעל בשובר שנכתב לשמה:

איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר המוכר הזה ומחלו מחול הוא אצל הלוה הלכך אם מכרה זו כתובתה באייר דהיינו שטר חוב וחזרה ומחלתה לבעל בתשרי מחול ושפיר טריף בעל:

בששטר כתובה יוצא מתחת ידה שמביאה לפנינו דליכא למיחש לשמא מכרה בטובת הנאה שאילו מכרתה היתה מוסרת הכתובה ביד הלוקח:

לשתי כתובות שמא שני שטרי כתובה היו לה [ויש] לחוש שמא מסרה אחד ללוקח ובאה לחזור בה ולמחול אצל בעלה ומוסרת לו שובר המוקדם לשטרו של לוקח אלא ודאי איתא לדשמואל ומתוך שבידה למחול שטר כתובה לבעלה עכשיו לא חיישינן לשמא כתבה ליתן בניסן כו':

ואביי אמר מהכא לא תסייע לשמואל:

חדא דלשתי כתובות לא חיישינן הלכך ליכא למיחש לדלמא זבנתה בטובת הנאה:

ועוד אי נמי זבנתה בטובת הנאה לית לן למיחש לשמא כתבה לשובר בניסן ולא קבלה עד תשרי דאי נמי הכי הוה כי מטא שובר לידיה בתשרי זוכה למפרע בו מזמן חתימתו ולא הוה ממכרה שבנתיים כלום ושובר בזמן הכתוב בו טורף ואביי לטעמיה כו':

מתני' איגרות שום ששמו ב"ד נכסי לוה למלוה בחובו:

ש"מ איתא לדשמואל וא"ת וניחוש שמא מכרה במעמד שלשתן שאינה יכולה למחול כדמוכח פרק האיש מקדש (קדושין ד' מח. ושם ד"ה כי) גבי התקדשי לי בשטר חוב או במלוה שיש לי ביד אחרים דקאמר במלוה בשטר במאי פליגי בדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואיבעית אימא כ"ע אית להו דשמואל ובאשה סמכה דעתה פליגי כו' ובמלוה על פה פליגי בדרב הונא דאמר במעמד שלשתן קנה ולא מסיק כ"ע אית להו דרב הונא ובאשה סמכה דעתה פליגי כדאמר לעיל ש"מ דאינו יכול למחול וי"ל דליכא למיחש שמא מכרה במעמד שלשתן דאי ליכא עדים שמכרה הבעל והאשה יכפרו המכירה ואי איכא עדים נשיילינהו היכי הוה אם אומרים שנתרצה הבעל או שתק א"כ מודה שהשובר שקר ואם מוחה שאמר כבר פרעתי לה א"כ השובר נעשה קודם המכירה ואינהו דאפסידו אנפשייהו ועוד י"ל דלא תקנו מעמד שלשתן אלא בדבר שראוי לגבות מיד אבל בכתובה דאינו חייב עתה עד אחר גרושין וגם שמא לא תתגרש לא תקנו מעמד שלשתן וכן צריך לומר בפרק החובל (ב"ק דף פט. ושם) גבי האשה שחבלה (בבעלה) לא הפסידה כתובתה ואמאי תזבין במעמד שלשתן אלא משום דלא תקנו בכתובה כדפרישית וזה אין לחוש שמא מכרה אחר גרושין במעמד שלשתן כי אחר גרושין מסתמא מכרה בדמים יקרים וכשיוציא הבעל שוברו שקדם היא צריכה לשלם ולא תרויח כלום בקנוניא ולא חיישינן אלא שמא מכרה בעודה תחתיו בטובת הנאה שהיא דבר מועט ואינה צריכה לשלם אלא מעט ומרווחת הרבה ומשני איתא לדשמואל ואם היתה מוחלת לבעלה לא תפרע ללקוחות אלא דבר שנתנו ותרויח הרבה ואע"ג דגבי ערב לאשה בכתובה ורוצה לגרשה תנן בפרק גט פשוט (ב"ב ד' קעג:) דידור הנאה אלמא חיישינן לקנוניא אע"פ שיתחייב לפרוע הכל לערב ולכך חיישינן לקנוניא לפי שאין לו במה לשלם לא דמי דהתם מפסיד הערב מיד וחיישינן לקנוניא אבל הכא דאינו אלא חששא בעלמא שמא לא מכרה ואפי' מכרה שמא לא יפסידו הלקוחות כי אינו מוציא מהם אלא חוב שהיה להם על הבעל יהיה להם על האשה וגבי חייב מודה דחיישינן לעיל לקנוניא לפי שיוציא מיד מן הלקוחות ועוד יש לחוש משום לקוחות שלא באחריות שיפסידו לגמרי:

שובר בזמנו טורף אע"פ ששטר מכירה נמסר ללקוחות תחילה אינו מועיל וטורף הבעל כדין וכן אמר לעיל גבי שחרורי עבדים ונראה שתקנת חכמים היא שזוכה משעת חתימה אע"פ שלא נמסר לו עד ימים רבים אחרי כן שאם לא כן לעולם לא יוכלו העדים לחתום אלא אם יראו המסירה משום חששא דכתב בניסן ולא נתן עד תשרי ומזבין ביני וביני ולענין איסור נראה דאם עבד בא על בת ישראל קודם שבא לידו גט שחרור שפסלה ושמא גם גבי איסור זכין לו משעת חתימה אע"פ דלא שייך טעמא דפרישית מ"מ לא פלוג רבנן ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה וא"ת והא אביי סבר כר"א דאמר עידי מסירה כרתי גבי מתנתא דחתימי עלה תרי גיסי ור"א סבר בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צד:) כתב לזה ולא מסר לו לזה ומסר לו לזה שמסר לו תחילה קנה וי"ל דהיינו בשני שטרות שזמנן כתוב בשוה ביום אחד שאין ניכר מתוכו איזהו מהם קודם לכך אזלינן בתר מסירה אבל אין זמנן שוה החתום קודם זכה אע"פ שהמאוחר נמסר תחילה ובעובדא דהתם דכתבתינהו לרמי בר חמא בצפרא ולרב עוקבא בפניא ואוקמיה רב ששת בידיה דרמי בר חמא משום דקדים ורב נחמן אוקמיה לרב עוקבא בנכסיה משום שודא התם מיירי דלא ידעינן למי נמסר תחילה ורב ששת סבר כמו שנכתב תחילה לרמי מסתמא גם לו נמסר קודם ורב נחמן סבר כיון דאינו מוכיח מכח השטר שקדם אין לומר שנמסר לו תחילה אע"ג שנכתב קודם ולכך הוה דינא שודא אבל אם הוה ידעינן למי נמסר קודם היה זוכה כיון ששניהם כתובים ביום אחד וא"ת וניחוש דלמא זבנה כתובה ביום שנכתב השובר דהשתא ליכא למימר עדיו בחתומיו זכין לו וכשיוציאו הבעל והלקוחות שטרם יהא זמנם שוה ואין ידוע דמי קדם ויאמר הבעל ללקוחות תביאו ראיה שקדמתם לפי שהוא מוחזק שהנכסים שלו והלקוחות רוצין לטרוף בשביל האשה וי"ל דהא ליכא למיחש שתמכור ביום כתיבת השובר:

אמר רבא ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל ומגו דאיבעי מחלה לה לכתובתה לבעלה כי אמרה שובר האי דידיה הוא תנהו לו נאמנת ואין תקנה שלא יהא המוכר רשאי למחול כלל וכבר ביארנוהו באר היטב בפרק החובל:

[מתני] מצא איגרות שום פי' שטר שומת ב"ד ואיגרות מזון כמשמעו כגון מזון האשה והבנות. שטרי בירורין שטרי טענתא וזהו שימוש ב"ד. שטרי חליצה ומיאונין.

ההוא גיטא דאישתכח בבי דינא דרב הונא דהוה כתיב ביה בשוירי מתא דעל רכיס נהרא מותבא אמר רב הונא חיישינן לשני שוירי נפק רבא דק ואשכח כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר.

שמע מינה איתא לדשמואל כלומר ומתוך שהיא יכולה למחול ולאבד מן הלקוחות, נאמנת לומר כתבתי שטר ונתתי. ואיכא למידק, דהא עדיפא לה, דאי מוחלת מתחייבת לשלם כל מה שכתוב בכתובתה, ואף על פי שמכרתה בטובת הנאה, והשתא אינה משלמת אלא מה שלקחה מן הלקוחות, לפי שנמצא שאין ממכרה ממכר, שהרי לא היה חייב לה כלום. ומתוך קושיא זו יש מי שאומר דאף המוחל אינו משלם אלא דמים שקבל והא דאמר התם בפרק הכותב (כתובות פו, א) מאן [דדאין] דינא [דגרמי] משלם לי' ככשורא [לצלמי'], לא אתא אלא לאפוקי ממאן דאמר לא משלם ליה אלא דמי ניירא בעלמא. ואין זה נכון, חדא דלאו מדין אחריות משלם ליה, אלא מדין מזיק ובריא הזיקיה, והילכך כל מאי דאזיק ליה משלם. ועוד דאמר התם למאן דדאין דינא דגרמי משלם ליה שטרא מעליא, ושטרא מעליא כל מאי דמכתב בשטרא משמע, וכבר כתבתי יותר מזה בפרק הכותב (ד"ה ליכא) בסיעתא דשמיא. ומיהו עיקר קושיין ליתא דהכא לאו מדין מגו אתיא ליה, אלא דמודה בשובר היינו מוחלת, דכשאומרת תנו לו שוברו הוה מחילתה. ואיכא מאן דדייק מהכא, דאפילו מוכר שטר חוב במעמד שלשתן, יכול הוא לחזור ולמחול, דאי לא, ליחוש דילמא זבינתה לכתובתה במעמד שלשתן ושוב אינה יכולה למחול. וליתא, דהכא [למעמד] שלשתן ליכא למיחש כלל, דאי בעדים, אם זבנה, אפילו כי נקיט שובר דקדים, לא מהני ליה ולא מידי, דהא אודי דלא פרע ושובר פסילא הוא, ואי ליכא עדים, הא אי בעי כפר ליה, ושובר לא מעלה ולא מוריד. ומיהו לדעת הראב"ד ז"ל שכתב דכל שטר שכתוב בו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך לא מצי מחיל, הכא נמי דוקא בשטר כתובה שאין כתוב בה משתעבדנא למאן דאתי מחמתך, ואי נמי אפילו כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה בפנינו, משום דסתם שטרי חיובין אין כותבין בו כך, ואפשר דעכשיו שהורגלו הכל לכתבן חוששין לה, ואפילו האשה מודה לא יחזיר. ובדין מעמד שלשתן ושטר שכתוב בו משתעבדנא לכל מאן דאתי מחמתך כבר הארכתי בו בשלהי פ"ק דגיטין (יג, ב) בסיעתא דשמיא.

מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו. ומסתברא דאפילו שניהם מודים לא יחזיר למלוה, משום דאיכא למיחש לקנוניא, ומתניתין מילתא פסיקתא קתני אגרות שום אגרות מזון לעולם יחזיר, מצא שטר בין שטרותיו לעולם לא יחזיר, ד[ל]לוה נמי לא יחזיר אלא קרוע, דלמא חוזר ונותנו למלוה ועושה עמו קנוניא, והוצרכתי לכתוב כן, מפני שראיתי למקצת מן החכמים שנסתפקו בדבר זה.

ור' ירמיה אומר זה בורר לו אחד ואם תאמר פשיטא, ולמה לא יחזיר, ומאי נפקא מינה. כבר נשמר רש"י ז"ל מזה ופירש שלא יוכלו לחזור בהן, [ו]לפירושו שאם לא כתבו שטרי בירורין, אף על פי שקיבלו עליהם לדון לפניהם, כל אחד יכול לחזור בו, אבל משכתבו שטרי בירורין אין אחד מהם יכול לחזור בו, והיינו טעמא נמי דכותבין, דאי לא, למה כותבין. וזה ששנינו (ב"ב קסז, ב) אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם, דאם איתא דיכולין לחזור בהן, אף אנו כותבין שלא מדעתם כיון שקבלום בפנינו, דמאי נפקא מינה, אם חזרו בהם ולא רצו לקבל, הרשות בידם, ואין כתיבתנו גורמת שום חיוב לאחד מהם. וכן הדין וכן הטעם למאן דפריש שטר טענתא, דאף על פי שהם באותו מעמד, אי נמי אפילו בענין אחר שיכולין לחזור ולטעון (עי' ב"ב לא, א), אם נכתבו שטרי טענות, שוב אין יכולין לחזור בהן. והרי"ף ז"ל כתב בתשובה, דמי שבירר לו דיין לדון לו, יכול לחזור בו עד שיגמר הדין. ואפשר דזה בשלא כתבו שטרי בירורין, הא כתבו מדעת שניהם, אין יכולין לחזור בהם. ויש מי שאומר, [דמשטענו] בפניהם אין יכולים לחזור בהם, ואף על פי שלא כתבו ולא קנו, וכן משמע בירושלמי דגרסינן התם בפרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין זה בורר ה"ד) קבל עליו בפני שנים יכול לחזור בו, בפני שלשה אין יכול לחזור בו.

מצא שובר של כתובה אף בזה אם האשה מודה יחזיר לבעל ושמא תאמר נחוש שמא כתבתו בניסן ומכרה כתבתה בטובת הנאה בתמוז שאם תבא לזכות בכתבתה כגון שתתאלמן או תתגרש שתהא כתבתה שלהם ואם תמות היא בחייו שיפסידו מכח ירושת הבעל ומתוך כך אינה מוצאה למכרה אלא בטובת הנאה ר"ל דבר מועט והרי מ"מ שמכרה בתמוז ומתגרשת בתשרי ובאים לוקחים ותובעים מכתבתה והוא מוציא שובר מניסן ונמצאו לקוחות מפסידים שלא כדין ואפילו ראינו כתבתה בידה שיש לדון שאלו כן היה שטר הכתבה ביד הלוקחים מ"מ אפשר שהיו לה שתי כתבות או שמא שכחו הלוקחים מליטלה אחר שנקנית להם בכל מקום שהיא תדע שאין חוששין לזו ואפילו היה כן או אפי' שכתבה לו שובר מעכשו הפסידו הלקוחות שהמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל וכבר בארנו הטעם בבבא קמא פרק החובל מפני שהיורש זכה בשטר זה מדין ירושת התורה והלוקח לא זכה בה מדין תורה שאין מטבע נקנה בחליפין אפילו הוא בעין וכל שכן בהלואה שאינה בעין כמו שביארנו שם:

דין זה של מוכר שטר חוב לחברו נתחבטו בו המפרשים בהרבה דברים והרבה מאותם הדברים יוצאות להם מדקדוקי שמועה זו ומתוך כך צריכים אנו להעיר עליהם ולכתוב מה שראוי לברור מתוך דבריהם:

הראשונה הוא שהיה מן המפרשים הקדומים שהיה אומר שאם נכתב בשטר חוב לו ולבאים מכחו מכיון שמכרו נשתעבד לוה לזה הלוקח שבא מכח המוכר ושוב אין המוכר יכול למחול ומביאים ראיה ממה שאמרו בראשון של גיטין בדין מעמד שלשתן נעשה כאומר לו משעבדנא לדידך ולכל מאן דאתי מחמתך כמו שביארנו שם עד שנדחית סברא זו מכח סוגיא זו שאם כן היה לנו לחוש שיהא כתוב בכתבה לה ולבאים מכחה ולא תהא יכולה למחול ומ"מ גדולי המפרשים כתבוה כן בהגהותיהם ואין טענה עליהם מכאן שסתם שטרותיהם אפשר שלא היו רגילים לכתוב בהם כן:

השניה שהיה מהם מי שאמר שכל שהוא חב לאחרים בזולת הלוקח אינו יכול למחול ומה שאמרו בנושה לחברו מנה וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה ר"ל שאם הלוה ראובן לשמעון ושמעון ללוי שמוציאין מלוי ונותנין לראובן כאלו הוא בעצמו לוה הימנו אלו בא שמעון ומחלו ללוי אינו מחול שהרי חב במחילתו לראובן ואף גם זו נדחית מכח שמועה זו שאם כן נחוש באשה זו שמא לותה מאחרים ויודעת שמתוך כך אינה יכולה למחול לבעלה ומשתדלת להגיע לידו שובר זה שהוא מניסן קודם שלותה ולקוחות מפסידין שלא מן הדין:

השלישית שהרבה מן המפרשים מסכימים שהמוכר שמחל חוזר הלוקח וגובה הימנו כל דמי השטר ולא דמי מה שנתן לו לבד ואף אנו כתבנוה כן בפרק החובל כמו שקבלנוה מרבותינו נ"ע ממה שאמרו בכתובות האי מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה בכשורא לצלמי וכבר פסקנו בכל מקום שדנין דינא דגרמי אלא שחכמי הדורות שלפנינו דוחים אותה מכח שמועה זו ואומרין שאין לוקח גובה מן המוכר אלא דמי מה שלקח הימנו שאם כן היאך נדחית חששא זו מטעם שהרי יכולה למחול והרי אם מוחלת גובים הלוקחים ממנה כל סך הכתבה ונוח לה לגלגל שיגיע לידו שובר הכתוב מניסן ואין ללוקח ממנה אלא כמה שנתן ושמועת כתובות פירושה כמה שנתן בה הלוקח לבד אלא שרבותי מפרשים אותה בשאין לה ממון לשלם ואין נראה כן שמ"מ לכשתרויח יפסידו הלקוחות ויש מכריעין שכשמחל המוכר עצמו מגבין דמי כלו אבל כשהיורש מוחל אינו מגבין אלא כמה שלקחו והכרעתם היא ממה שהקשו במסכת כתבות במה שאמרו שם בפרק הכותב אזול לקוחות תבעו לה לברתה ואמר רב נחמן מי איכא דליסבא עצה דתיחול כתבת אשה לגבי אבוה והם שואלים ומה תועיל מחילתה והרי יש לה לשלם ומתרצים שכל שהיורש מוחל אינו חייב אלא ממה שלקח ואף גדולי המפרשים הכריעו לתירוץ קושיא זו שכל שמכוין להנאתו כגון זו שהיתה מוחלת שתירש מאביה אינו חייב אלא בכדי מה שלקח אבל כל שמכוין להזיק לבד חייב בכל ומ"מ אנו סוברין בכלם שאינו חייב אלא בכדי מה שלקח כמו שבארנו:

הרביעית שיש מי שאמר שאע"פ שלא מחל יכול הלוה לומר ללוקח לאו בעל דברים דידי את אלא שיש לו לכוף המוכר שיתבענו ללוה ויתננו להם ולא עוד אלא שכשהיו חבריהם משיבים עליהם מכח סוגיא זו שאם כן מה הפסידו הלקוחות ואפילו לא היתה יכולה למחול והרי הבעל יכול לומר לאו בעל דברים דידי את הם משיבים שמתחלה היינו סבורים שהמוכר ומחלו לא יהא מחול ואם כן נסתלק המוכר לגמרי ונכנס הלוקח אבל מכיון שאם מחלו מחול לא נסתלק ויכול לתבעו והלכך יכול לומר לוה לאו בעל דברים דידי את ומ"מ יש בזו ראיה ברורה מצד אחר בפרק גט פשוט בענין שני יוסף בן שמעון שאין מוציאין שטר חוב על זה ונחלקו שם אם מוציאין על אחרים אם לאו והאומר מוציאין תלה הטעם מפני שאותיות נקנות במסירה וגובה ממה נפשך שאם ממנו לוה הרי טוב ואם מחברו לוה הרי שמסר לזה שטרו ואם כדבריהם הרי יכול לומר מחברך לויתי ואע"פ שמכרו לך לאו בעל דברים דידי את וכן ראיה ממה שאמרו בפרק הכותב כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך וכו' אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה ופרשו גדולי הרבנים באים ברשותה לקוחות כגון שמכרה לכתבתה בטובת הנאה ואם כדבריהם יאמר הבעל ללקוחות לאו בעל דברים דידי את ועוד ראיה ממה שאמרו במסכת קדושין בענין מקדש במלוה בפרק שני דכולי עלמא אית להו דשמואל והכא באשה קא מיפלגי מר סבר סמכא דעתה ומר סבר לא סמכא דעתה ואם יכול לומר לאו בעל דברים דידי את היכי סמכה דעתה:

ומ"מ הם מביאים ראיה ממה שאמרו בכתבות פרק הכותב ההיא דזבינא לכתבתה איגרשא ושכיבא אתו לקוחות תבעו לה לברתה והקשו היאך לא היו תובעים לבעל ומתרצים שהבעל היה יכול לומר לאו בעל דברים וכו' וא"כ היה להם לכוף את הבת שתתבענה לאב אלא שאנו מפרשים שעיקר התביעה לבעל אלא שהיו רואים שהבת תובעת ואמרו לה שהכתבה שלהם היא ונמצא לדעתנו שכל שלא מחלו אינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את וגובה ממנו ולא מן הקרקע לבד אלא אף במעות אם יש לה מעות כדין הבעל החוב עצמו ומ"מ אף לדבריהם אם נכתב השטר לבאים מכחו אין בה פקפוק וכמו שכתבנו בפרק הספינה וגדולי המפרשים כתבו כן בכתב לו זיל הנפק לנפשך:

החמישית שהיה מי שאמר שאע"פ שמכרו אם עדין השטר בידו אע"פ שקנאו הלוקח בכל מקום שהוא יכול המוכר לתבעו הואיל ויכול למחלו לא נסתלק הימנו וזה תלוי בחברו שמאחר שביארנו שאין הלוה יכול לומר ללוקח לאו בעל דברים דידי את ודאי למוכר מיהא אמר כן שאין שני בעלי דבר לחוב אחד:

בד"ה ש"מ איתא כו' גבי האשה שחבלה בבעלה כו' ואמאי תזבין במעמד כו' עכ"ל וממתני' דהתם ואשה פגיעתן רעה לא תקשי תזבין במעמד שלשתן דשמא הבעל לא ירצה וכ"ה בתוס' שם וק"ל:

בד"ה שובר בזמנו כו' ונראה שתקנת חכמים היא כו' עכ"ל לר"מ דאית ליה עידי חתימה כרתי ודאי עדיו בחתומיו זכין לו מדינא הוא אבל הוצרכו למימר לאביי תקנת חכמים היא שסמכו עצמם דאביי כר"א ס"ל דעידי מסירה כרתי כמ"ש התוס' לקמן וק"ל:

ד"ה לשתי כתובות וכו' שני שטרי כתובה היו לה ויש לחוש וכו' כצ"ל:

בד"ה ואביי אמר מהכא לא תסייעיה לשמואל חדא דלשתי כתובות וכו' הכל דבור א' הוא:

בתוס' ד"ה שמע מינה וכו' עד וכן צ"ל בפ' החובל גבי האשה שחבלה בבעלה וכו' נ"ל דט"ס הוא וצריך למחוק תיבת בבעלה ומחבלה באחרים מייתו התוס' ראיה דאי בחבלה בבעלה פריך התם דתזבנא ניהליה כתובה בחבלה דאי מחלה ליכא פסידא וכו' והתם לא שייך לומר מעמד שלשתן כשמוכרת לבעלה בעצמו וק"ל ועיין שם פרק החובל:

ד"ה מצא בחפיסה וכו' דהכי תקון רבנן דלא חיישי' וכו' כצ"ל:

שמע מינה איתא לדשמואל פירוש ונאמן במיגו דאי בעיא הוה מחלה. ואם תאמר אין זה מיגו דאם עתה היתה גרושה ובשעת המכירה היתה תחת בעלה עדיין ומכרה בזול כדמשמע לישנא דטובת הנאה אם כן יראה למחול שלא תתחייב לשלם כל הכתוב אבל בהחזירה שובר לא תתחייב להחזיר אלא דמים שקבלה כיון דמקח טעות היה. ויש לומר דמיירי כגון שהיא עדיין תחת בעלה. ואם תאמר אכתי ניחוש שמא נתנה או מכרה בזול בפחות משתות דניחא לה בהחזרת שובר מלמחול שלא תצטרך לפרוע שויה. ויש לומר דמתנה ומכירה בטעות לא שכיחא והא דאמרינן לעיל דילמא יהבה לאיניש אחרינא היינו שכבר אנו רואין שנתנה לזה. ושמעתי מהר"י דיש מפרש דלאו מטעם מיגו קאמר אלא הכי פירושו שמע מינה איתא לדשמואל ולהכי אין לחוש דילמא זבנה דשום אדם לא יקנה ממנה לפי שיראים שתמחול דכל לגבי בעל ודאי מחלה כדאמרינן בהחובל. ולפירוש רבינו תם שפירש דאפילו למאן דאמר דדיינינן דינא דגרמי אין חייב לפרוע אלא דמים שנתן כדמוכח בהכותב ובפרק ב' דקידושין אתי שפיר הכא והא דקאמר בהכותב דמי שטרא מעליא לאו דוקא כל דמי השטר. אבל יש לדחות הראיות כמו שכתוב בתוספות רבינו שמשון. גליון תוספות. עיין תוספות פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ז ע"ב).

כתוב בתוספות ואמאי לא תזבון במעמד שלשתן וכו' כמו שפירש רבינו האי גאון בדין שור שנגח ארבעה וחמשה גבי ההוא גברא דתקע לההוא גברא וכו' אמר רב יוסף כבר זכו בהן עניים ואף על גב דליכא עניים דליזכו אנן יד עניים אנן. פירוש והוי כמעמד שלשתן ומעכשיו לא תוכל לחזור בך. ומיהו אין ראיה משם דשמא אינו יכול לחזור בו אבל למחול יכול. ומיהו יש לדקדק מההיא דפרק האיש מקדש גבי התקדשי לי בשטר וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנ"ץ. ואין להקשות שתמחול לבעל עצמו דיש לומר דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה. גליון.

בששטר כתובה יוצא מתחת ידה פירש רש"י ואלו זבינתה לכתובתה או יהבתה היכי הוי שטרא בידיה. ואם תאמר וניחוש שמא מכרה או נתנה אותו אגב קרקע וניקני שטרא ללוקח בכל מקום שהוא כדאיתא בפרק הספינה. ויש לומר דאם איתא לא הוה משהה ליה לוקח גביה. ועוד יש לומר דכיון ששטר יוצא מתחת ידה הרי נאמנת עליו שהוא פרוע בלא טעם מחילה כי ההיא מחילה דפרק זה בורר דההיא איתתא דנפקא שטרא מתותי ידה בבי דינא דרב נחמן ואמר ידענא ביה דפריעה הוא והימניה רב נחמן. הריטב"א. וזה לשון הראב"ד: בששטר כתובה יוצא מתחת ידה דאם איתא דזבנתה לכתובתה שטר הכתובה היתה מוסרת ללקוחות דהא בעינן כתיבה ומסירה. וקא מקשו הכא ודילמא אקני להו שטר כתובה אגב ארעא אי נמי בקנין דהוה ליה כמסירה ומתרצי דכולי האי לא חיישינן משום דלקוחות לא סמכא דעתייהו עד דמסרה להו שטר כתובה. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן הכא במאי עסקינן בששטר כתובה וכו'. פירש רש"י שאלו מכרתה היתה מוסרת הכתובה ביד לוקח. פירוש לפירושו משום דלא סמכא דעתייהו דלקוחות. ויש לומר מגו דאי בעיא קלתה מהימנא אבל מכל מקום אפשר לזבונה בלא מסירה וכגון באגב וכדאיתא בפרק הספינה. ויש אומרים דבקנין סודר נמי מקנו אותיות. אבל רב האי גאון כתב כיון דלאו גופייהו ממון לא מקנו בחליפין. עד כאן. ועיין בפסקי הרא"ש ועיין בחידושי הרשב"א בפרק הספינה. והתוספות כתבו דשטר בחליפין צריך עיון. עיין קמא פרק קמא דף י"ד ע"ב.

וזה לשון הר"ן הכא במאי עסקינן בששטר כתובה יוצא מתחת ידה. פירש רש"י שאלו מכרתה היתה מוסרת כתובה ביד לוקח. פירוש לפירושו משום דלא סמכא דעתייהו דלקוחות. אבל אחרים פירשו לפי שאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה וכיון ששטר כתובתה יוצא מתחת ידה אין אומרים שזכה בה לוקח. ולא מחוור דהא אותיות נקנות הם באגב בלא מסירה וכדאמרינן בפרק הספינה כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא ואמרינן עלה אגב שאני. דאיכא למימר דכי אמרינן כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא היינו דוקא שטר מכירת הקרקע עצמו אבל שטר אחר אינו נקנה אגב קרקע בלא מסירה. וכן כתב הרב רבי אשר בשם רבינו האי גאון. אבל דעת הרמב"ן דאותיות נקנות באגב. ואיכא מאן דאמר דאותיות בקנין סודר נמי מיקנו. אבל רבינו האי גאון ז"ל וה"ר ברוך בר שמואל כתבו דכיון דלאו גופייהו ממון לא מיקני בחליפין וכן דעת ה"ר יוסף הלוי ז"ל. והוסיף בדבר דאפילו מסירה וקנין לאו כלום הוא דאף על גב דקיימא לן סתם קנין לכתיבה עומד הני מילי היכא שהקנין הוא עומד ושטרא ראיה בעלמא הוא להעיד שקנו מזה בקנין אבל הכא כיון דקנין לא קני שטרא דמחמת קנין ראיה בעלמא הוא על הקנין ולא קנה לא בקנין ולא בשטר שמעיד עליו ולפיכך אפילו קנו מידו ואמר להם כתובו לא מעלה ולא מוריד עד שיאמר להם שיכתבו לו שטר מכירה ושיקנו באותה כתיבה שטר זה וכל שעבודו. כך כתב הרשב"א בשם ה"ר יהוסף בפרק הספינה. עד כאן. וכתב ה"ר יהוסף הלוי ז"ל. ומה ששאלת על אמרם בפרק קמא דמציעא מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל. והקשו בזמן שהאשה מודה מיהו יחזיר לבעל ואמאי ליחוש שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא וזבנה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין. והעמידה אביי בששטר כתובה יוצא מתחת ידה. והוקשה לך ואמרת אכתי ניחוש שמא הודית.

תשובה אין הודאה צודקת כאן מהטעם שזכרת ועוד שתכלית מה שיש לנו לחוש שמא מכרה הכתובה הוא כל זמן שהכתובה אינה נמצאת בעין אמנם כשהכתובה קיימת אצלה גם כי נאמר שתוכל למכרה מבלתי שתתן הכתובה ללוקח הואיל והכתובה בידה מי שאומר ליחוש שמא מכרה אותה עליו להביא ראיה ופירוש עדיו בחתומיו זכין לה הוא שמשחתמו על השטר כבר זכו לו באותה המתנה עם היות שהשטר עדיין לא הגיע לידו. ומה שאמרת למה הוצרך אביי להעמידה בששטר כתובה יוצא מתחת ידה והלא הוא סובר ששובר בזמנו טורף משום דעדיו בחתומיו זכין לו. מה שהעמיד אותה בתחלה בששטר כתובה יוצא מתחת ידה הוא מפני שכיון שיהיה התירוץ כולל כפי סברתו וסברת זולתו על הדרך שמצאנו בתלמוד כיוצא בזה. ואמנם לפי סברתו שסובר שעדיו בחתומיו זכין לו אפילו שלא תהיה הכתובה יוצאה מתחת ידה השובר בזמנו טורף ולזה כיון התלמוד באמרו ועוד שובר בזמנו טורף כלומר ועוד דאי נמי אין כתובה יוצא מתחת ידה אי נמי איכא כתובה אחריתי והויא לה כמי שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה שובר בזמנו טורף. הנה נתברר לך שתירוץ הראשון אמנם הוא באופן שיכלו כפי סברתו וסברת זולתו. ע"כ.

חיישינן לשתי כתובות פירוש וכגון שהשובר הזה כתוב סתם דכל שטר כתובה דנפיק מרע ליה האי תברא. ואביי לשתי כתובות לא חייש משום דמילתא דלא שכיח הוא. הריטב"א ז"ל.

ועוד שובר בזמנו טריף וכו' פירוש ואפילו בשאין שטר כתובה יוצאה מתחת ידה דלאו לעיכובא אמינא לה אלא לרווחא דמילתא דכיון דעדיו בחתומיו זכין לו כבר זכה אלא על תנאי שיגיע שטר לידו פירוש ברשות האשה ובמאמרה ואף על פי שכבר מכרה ונתנה שטר כתובתה מכל מקום בידה להשלים התנאי כיון שאינו זכיה ממש אלא כעין תנאי. זה נראה לי לפרש על ידי הדחק. אבל אין לפרש דדוקא בששטר כתובה יוצא מתחת ידה יש לה יכולת לצוות על נתינתו או לתתו בידו כיון שיש לה שטר חוב עליו אבל כשאין שטר כתובה יוצא לא. דהא אפשר ששטר כתובה זה אחרון והשובר על הראשון ומה לתבן אל הבר. לכן נראה לי כלשון ראשון ואם הוא דחוק. וצריך עיון. שיטה.

בתוספות ש"מ איתא לדשמואל כו' וזה אין לחוש שמא מכרה אחר גירושין כו' ומסתמא מכרה בדמים יקרים כו' עכ"ל. ולכאורה יש להקשות דאכתי ניחוש שמא לותה לעצמה מאיזה אדם קודם שנתגרשה או שחבלה והזיקה בו דחל השיעבוד לגבות כתובתה אחר שנתגרשה ובכה"ג ודאי אינה יכולה למחול כיון שכבר חל השיעבוד מדר' נתן וא"כ ניחוש לקנוניא וראיתי שהש"ך הביא ג"כ קושיא זו בסימן פ"ו בשם מהרש"ל ותירץ הש"ך דלשמא לותה לא חיישינן דלא שכיח להלוות לה על השיעבוד דטובת הנאה כיון דבודאי אין מרויח כלום ואפשר שיפסיד הכל ותירוץ זה מספיק לענין שמא לותה אבל לשמא חבלה והזיקה הקושיא במקומה עומדת וי"ל דהנהו קלא אית להו וק"ל:

בפרש"י בד"ה ועוד כו' דא"נ הכי הוי כי מטא שובר לידיה כו' ולא היה ממכרה כו' עכ"ל. ואף לפמ"ש לעיל גבי מתנה דלשיטת רש"י אף למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו מ"מ מודה דהיכא שנתנה לאחר קודם דמטא לידיה דקמא נתבטלה זיכוי החתימה וכמ"ש הרא"ש לשיטת הרי"ף מ"מ יש לחלק דודאי גבי מתנה כיון דעיקר המתנה אינו קונה אלא ע"י זה השטר מתנה דבהכי איירי מש"ה כיון שנתנה לאחר ממילא נתבטל השטר מתנה שכתב לראשון וכיון שכבר נתבטל תו לא מהני אי מטא לידיה בסוף וכדמשמע פשטא דמתני' בפרק מי שהיה נשוי שהביאו התוספ' כאן דכתב לזה ולא מסר לו וכתב ומסר לשני האחרון זכה ולא נצטרך לפ' כמו שפירשו התוס' משא"כ בשטר שובר שאינו אלא לראיה בעלמא ואפי' אם מחל לו בע"פ בפני עדים א"צ יותר א"כ שפיר כ' רש"י דכשהגיע לידו בסוף הוי שפיר לראיה וא"כ לא היה המכר שבינתיים כלום אבל ודאי אי לא מטא לידיה כלל פשיטא דלא מהני כדאמרינן לקמן בסמפון היוצא מתחת יד המלוה ואמרינן נמי במצא שובר אם אינו מודה לא יחזיר והוצרכתי לכ"ז לפי שכל המפרשים האריכו בענין זה עיין בספר המלחמות ובש"ך סי ל"ט והארכתי שם ודו"ק:

בתוספות בד"ה שובר בזמנו טורף אע"פ ששטר מכירה נמסר ללקוחות תחילה כו' ונראה שתקנת חכמים היא כו' עכ"ל. נ"ל בפשיטות דלא כ"כ אגופא דמלתא דאביי דמה שאמר עדיו בחתומיו זכין היינו מתקנת חכמים דא"כ לעיל ה"ל לפרש כן א"ו דעיקר מלתא דאביי י"ל שהוא מעיקר הדין שהעדים זוכין לו משעת חתימה לגמרי ע"ת אם יגיע לידו לבסוף שלא יחזור בו המזכה שהרי ודאי נראה שכן דעת המזכה שכיון שכותב שטר מהיום מעכשיו רוצה לזכות לו ומדלא מסרו לידו מיד או לזכות לו ע"י אחר מכלל דבדידיה תליא מלתא אם יחזור בו או לא יחזור אבל עיקר דברי התוספ' על מ"ש בזה הדיבור דאף ע"פ שנמסר השטר מכירה קודם שזה נראה ודאי חזרה גמורה מזיכוי כתב השובר ואפ"ה מהני השובר לבטל המכירה כיון דמטא לידיה השובר בסוף וכמ"ש התוספות ג"כ לעיל לענין מתנה וא"כ שפיר הוצרכנו לומר שזה תקנת חכמים אבל לא מעיקר הדין כיון שחזר בו קודם שהגיע לידו וא"כ לפ"ז אין אנו צריכין למ"ש מהרש"א דלמ"ד עידי חתימה כרתי מעיקר הדין הוא ולפמ"ש נתבאר שאין זה ענין לזה כלל ועוד דבלא"ה נמי ע"כ דאף למ"ד עידי חתימה כרתי מודה שאם נתברר שלא הגיע לידו עד זמן מרובה לא מהני זמן החתימה אלא דמסתמא אמרינן שהגיע לידו וזה מבואר בדיני גיטין ואין להאריך:

במשנה מצא בחפיסה כו' ה"ז יחזיר ופרש"י משום דדבר שיש בו סימן הוא. ויש להקשות דמי עדיף הסימן מהיכא ששניהם מודים לגמרי ואפ"ה מסקינן לעיל דלא יחזיר אם יש בשט"ח אחריות נכסים וכה"ג בכ"מ דשייך חשש קנוניא וא"כ מה מועיל הסי' דאכתי נימא כיון דנפל איתרע וחיישינן לקנוניא וי"ל דהא דאמרינן כיון דנפל איתרע לא שייך הכא דכיון שהניחו בחפיסה או שמצאו בין שאר שטרותיו נראין הדברים ששמרו כראוי וע"י אונס נאבד ממנו ועוד שלא נזהר בשמירתו כ"כ כיון שאם ימצאנו אחר יחזירנו ע"י סימן משא"כ במוצא שטר בפ"ע אמרינן שפיר דודאי איתרע כיון שלא הניחו בחפיסה או בין שאר שטרותיו ועוד שהיה לו ליזהר בשמירתו דכשימצאנו אחר ודאי לא יחזיר לו כשלא יודה הלוה ואף אם יש לו סימן מובהק כגון נקב בצד אות פלוני אפשר שהלוה יודע ג"כ בזה הסימן וא"כ אכתי ה"ל ליזהר בשמירתו א"ו דאיתרע וכמ"ש כנ"ל ברור מל' הרא"ש אח"ז עיינתי בש"ך סימן ס"ה ס"ק כ' שכתב כל היכא דשייך חששא דקנוניא לא יחזיר אפילו מצאו בחפיסה וכ"כ ג"כ בס"ק ל"א. ולענ"ד פשטא דמתני' לא משמע כן דהא בשטרות איירי ואנן קי"ל אחריות ט"ס הוא וא"כ ודאי שייך קנוניא ואפ"ה אמרי' לא יחזיר אע"כ כדכתיבנא כדמשמע מלשון הרא"ש ע"ש ודו"ק:

תד"ה ש"מ איתא לדשמואל וכו' הא דלא הקשו על שינוי' דאביי בשטר כתובה יוצא מת"י דמ"מ ניחוש דלמא מכרה במ"ש, י"ל דס"ל דאמרי' דמסתמא אילו מכרה היתה מוסר' ללוקח השט"ח כמ"ש הרא"ש לענין עג"ק. גם י"ל דעל אביי ליכא לאקשוי', די"ל בהיפוך דאף אי לית' לדשמואל מ"מ במ"ג יוכל למחול, והיינו לפי הטעם דמוכר שט"ח יכול לחזור, וכיון דמכירת שטרות דרבנן י"ל דאביי אמר אפי' נימא ליתא לדשמואל, והיינו דדלמא מכירות שטרות באמת דאורייתא וא"י למחול, אבל מ"ג דהוי ודאי מדרבנן יכול למחול. וביותר לאידך פוסקים דס"ל באמת מכירות שטרות דאורייתא וטעמא דשמואל משום דמחל שיעבוד הגוף, וא"כ בודאי ניחא בפשוטו דאביי אמר אפ"ת ליתא לדשמואל ומשום מכירות שטרות דאורייתא, אבל במ"ג דהוי דרבנן יכול למחול, ובזה היה נראה דמיושב קושיית הרא"ש דניחוש דהקנה אג"ק, ולפמ"ש תוס' בב"ק (דף יב) דקנין אג"ק הוא דרבנן, א"כ י"ל בסוגי' הנ"ל, אבל באמת לא ניחא לי בזה דודאי קנין דרבנן הוא אלים כמו דאורייתא וזכה לגמרי בכל זכיות שבעולם, לקדש בו אשה לרוב פוסקי', ורק במכירת שטרות אי הוי דרבנן יכול למחול, היינו כיון דבחוב ל"ש בו משום התפסת קנין שבעולם מדאורייתא דאינו בעין, אלא מדרבנן תקנו דע"י קנין השטר זכה בחוב, ומש"ה זכות גרוע ואין לו קנין גמור בזה, וא"כ לפ"מ דסבר אביי דלית' לדשמואל אף אם הטעם די"ל באותו צד דמכירות שטרות דאורייתא מ"מ אף אם הקנה השטר באגב א"י למחול כיון דקיימי' השתא דנתפס קנין גמור, אלא דהוא עשה קנין אגב דהוא קנין דרבנן הוי כאלו הקנה לו חפץ דעלמא בקנין אגב דזכה בו לכל דבר. ואולם לענין מ"ג שפיר יש לקיים דברינו דאף אי מכירות שטרות דאורייתא היינו דקנין נתפס על השטר, אבל מ"מ על החוב בע"פ ל"ש בו התפסת קנין משא"כ קנין דמ"ג דל"ש לדון על השטר דמשום השטר א"י להקנות במ"ג כמ"ש הר"ן בגיטין אלא דמקנה לי' חוב במ"ג זהו קנין גמור דהא בשני אנפי א"א להקנות חוב מדינא דלאו התפסת קנין הוא דיכול למחול, וק"ל:

בא"ד ואע"ג דגבי ערב וכו' מבואר דפשוטו היה ס"ל דשייך קנוניא בכל ענין, אלא דבהך תירוצא מכח הקושיא דניחוש דמכר במ"ג הוכרח לחדש סברא זו. לכאורה באמת קשה אמאי לא ניחא להו דמיירי בעודה תחת בעלה, ובפשוטו דתחת בעלה א"א להקנות במ"ג, ואפשר דלישנא ומפיק ללקוחות משמע דמיד מפיק, וכמ"ש הרא"ש. גם י"ל לפי הדרך הב' שכתבנו דתוס' לא הקשו על אביי, די"ל דאביי ס"ל דמ"ג קיל יותר ויכול למחול, י"ל דלהך תירוצא אף אם נפרש דעודה תחת בעלה דמ"מ ממילא מוכח הסברא דל"ח לקנוניא היכא דאינה מרווחת, והיינו מכח הדיוק בשוברים דאמר תנו נותני' דניחוש שמא מכר השטר בנתיים, וע"י דהשטר בידו, ז"א מספיק להך תירוצא דמ"מ ניחוש דהקנה החוב במע"ג, אע"כ מוכח דבשטר ל"ש טובת הנא' ומוכרי' ביותר ל"ח לקנוני' וכמ"ש המהרש"א. במהרש"ל הקשה דניחוש שמא לותה מאחרי' ובדר"נ א"י למחול לחד תירוצא בתוס' בסוגי' דשטר אמנה, ובאמת הקושיא בלא"ה אף להסוברים דר"נ יכול למחול, מ"מ לשנוי' דאביי דלית' לדשמואל מה מהני שטר כתובה יוצא מת"י שמא לותה מאחרי', ובש"כ כ' דלא שכיח להלות לאשה תחת בעלה, ולכאורה אינו מספיק עדיין ניחוש שמא לותה אחר גירושין, וראיתי שגם בפ"י הקשה כן, אבל העמיד דבריו על תי' ב' דתוס', ובאמת לאותו תי' ל"ק כלל מעיקר' קושי' מהרש"ל דהא אינה מרווחת דתצטרך לשלם ללוקח שלה, ועיקר קושי' מהרש"ל על תי' א' דתוס' ובזה לא מספיק תי' הש"כ הנ"ל, ובאמת לפי מאי דנקט מהרש"ל הקושי' מכח דא"י למחול י"ל בפשוטו דהתי' א' דתוס' דהכא אזלי באינך סברא דשיעבוד' דר"נ יכול למחול, ולאינך סברא דא"י למחול באמת אמרי' כסברתם בתי' ב' דהיכא דאינה מרווחת ל"ח לקנוני', א"כ לפמ"ש דהקושיא בלא"ה עכ"פ לאביי לפ"מ דקאמר אפ"ת לית' לדשמואל בזה שפיר הקושיא לתי' א' דתוספות דהכא יקשה על אביי מה מהני שט"כ יוצא מת"י מ"מ ניחוש שמא לותה מאחרים. ונלענ"ד דאף דס"ל בתי' אחד דבכ"ע חיישינן לקנוניא, היינו היכא דמוציאים דבר מידו כמו בערב, ובמצא שט"ח דיגבה מלקוחות, והכא בשובר מוציאים ממנו שט"כ, אבל במה דהחשש רק שימנעו מלגבות לו דהיינו היכא דלותה מאחרי' דמפסידים רק דאינה גובה מבעל, וכיון דהיא עכ"פ תהי' בע"ח לא הוי פסידא גמור ול"ח, וסברא זו מוכרח לכאורה מהא דאמרי' לעיל במתנה אמר תנו נותני' עכ"פ במתנה דמהיום אם לא אחזיר ניחוש שמא לוה מאחר והמקבל מתנה לא יניחנו בטענה דזכה המקבל למפרע מיום הכתיבה, כיון דלא חזר בנתיים, אע"כ דבכה"ג דלא הוי רק מניעת פרעון והחוב נשאר על עיקר הבע"ד ל"ח, ודוקא בשובר דמוציאים ממנו הכתובה, וגם כיון דמכר הכתובה עיקר הבע"ד הוא הבעל לגבי לוקח ובמה דאינו גובה ממנו הוי פסידא דאף דהי' מתחייב לשלם הזיקו ע"י גרמי, מ"מ עכ"פ הפסידו לו עיקר חובו, משא"כ בבע"ח דעלמא דנשאר חיובו ל"ח, וכן מוכח עוד דלהפוסקי' דמע"פ מוקדם ומבש"ט מאוחר, מע"פ קודם יקשה לאוקימת' דרב אסי אם אין בו אחריות מחזיר בחייב מודה ניחוש שמח בנתיים לוה עוד מאחר וזה יטעון שהוא מלוה ע"פ מוקדם, ומכ"ש לשנויי' דאביי דחיישי' לפרעון ולקנוני' דגם באין בו אחריות נכסי' ניחוש לקנוני' נגד הבע"ח לתי' א' דתוס' דהכא, אע"כ דבכה"ג גם בתירוצם א' ל"ח לקנוני':

תד"ה שובר בזמנו טורף, ונראה שתק"ח הוא קשה לי דבשחרור ל"ש טעם זה דאף אם לא יהי' הדין דעבחז"ל מ"מ רשאין לכתוב לרב בלא עבד עמו דהרי אפי' לר"מ דחוב הוא לעבד ג"כ הדין דכותבים דאל"כ היכי קתני במתני' דבשחרור חיישינן לנמלך הא אביי ל"ח לאקרי וכתב, ונצטרך לומר דאתיא רק כרבנן דזכות הוא לו, א"כ היכי אמרינן לעיל גבי שחרור הניחא למ"ד כו' וכאביי, אלא לר"מ כו', הא לאביי ממילא בהכרח רק כרבנן, אע"כ דגם לר"מ כותבים ומטעם דסתמא נמסר כדינו בפני עדי מסירה ויהי' קול דלא נמסר ביום שנכתב כמו בגט, ואף דתוס' בסוגיא דנכתב ביום, הקשו אחר כך דניחוש שמא תזנה וימסור לה בצנעה כדי לחפות, ותי' דלא מקדים פורעניות, ובעבד ל"ש לא מקדים פורעניות, מ"מ באמת קיים התי' הראשון דקלא איכא גבי עבד ולחיפוי ל"ש בעבד, א"כ עכ"פ יהי' מאיזה טעם שיהי' מדמוקי' הברייתא במצא שחרור גם לאביי אליבא דר"מ, ממילא מוכח דגם לר"מ כותבי', דהרי קתני אין הרב מודה ל"י, וא"כ בשחרור ל"ש התקנה, וי"ל דבאמת התקנה משום לא פלוג דשאר השטרות. ונסתפקו אח"כ אי אמרי' גם לענין איסור לא פלוג, ובמהר"ם שי"ף הקשה על תוס' דגם לענין איסור שייך התקנה שלא יהא רשאין לכתוב, דשמא בא העבד על בתו וחופה עלי' עיי"ש. ולענ"ד בהיפוך דגם מש"ה ל"צ לתקנו בעבד מכח ראיה ברורה הנ"ל דעבד כותבי' אף לדר"מ, ובזה אפשר לקיים דברי המהרש"א בסוגיא דשטרי הקנאה ברש"י ד"ה אפילו בשטרי דלא הקנאה וכו' משום דקשיא ליה אמתני' דנמלך הא אין כותבי', ולאקרי וכתב ל"ח עיי"ש. ולכאורה ז"א דהא דבגט ושחרור ממילא כותבי' מטעמא דמסתמא ימסור בפני ע"מ ויפקו קלא, ובדייתקי ג"כ כותבי' דאם יתן בנתיים לאחר ממילא בתרא זכי, ובמתנה הא לפמ"ש תוס' דמהיום ולא"מ, היינו מהיום אם לא אחזיר ג"כ הדין דכותבי' דהא בתרא זכי (וסברא זו מוכרח לכאורה מהא דאמרי' לעיל דבמתנה אמר תנו נותנים עכ"פ במתנה דמהיום אם לא אחזיר ניחוש שמא לוה מאחר והמקבל מתנה לא יניחנו בטענה דזכי המקבל למפרע מיום הכתיבה כיון דל"ח בנתיים, אע"כ דבכה"ג דלא הוי רק משום פרעון והחוב נשאר על עיקר הבע"ד ל"ח ודוקא בשובר מוציאי' ממנו) והרי ממנ"פ אם נימא דאביי דחיק' ליה לפרש באם לא אחזיר, ומה דקאמר איהו גופא איזה מתנת בריא היינו מהיום ולא"מ, מ"מ מה צריכים לומר דקשיא ליה לאביי משום דלא ס"ל אקרי וכתב, אמאי לא אמרי' בפשוטו דהיה קשה לו אמאי אמר תנו נותנים, אע"כ דעבחז"ל, אלא ודאי דהיה אפשר לפרש דמהיום אם לא אחזיר א"כ ממילא הדין דכותבים, ומשוברי' ג"כ ליכא ראי' דהא באמת איתא לדשמואל, דחזר ומחלו מחל, ואביי דאמר לקמן אפ"ת לית' לדשמואל, היינו דליכא ראיה לדשמואל, אבל מ"מ משמע דל"פ אדשמואל ובזה לכאורה נדחו דברי מהרש"א, ולפי הנ"ל אפשר לקיים דבריו להסוברי' דלר"מ דע"ח כרתי א"צ למסור בפני ע"מ, א"כ י"ל אף דבאמת אפילו דלרבנן בגט שחרור כותבי' ומטעם דל"ח שמא יתן דע"מ מפקי לקלא, י"ל דזה רק לרבנן דע"מ כרתי, אבל לר"מ דע"ח כרתי יש לחוש שיוציא' בלא ע"מ, היה מהראוי דלא לכתוב, ושאני בגט משום דלא מקדים אינש, רק אי אמרי' עד בחז"ל כותבי' גט לר"מ לשיטה דזכות הוא לעבד, וא"כ י"ל דאביי סובר דמתני' דנמלך אתי' אפילו לר"מ, והוכיח שפיר דעבאז"ל. ומיושב ג"כ הא דאמרי' הניחא לר"מ וכאביי היינו דלר"מ שפיר הוי התקנה כמו בכל השטרות דבלא"ה לא יהיו רשאין לכתוב דחשש שלא יתן עד תשרי ולא יתן בפני ע"מ, ודו"ק: בא"ד וא"ת וניחוש שמא זבנה לכתובת' וכו'. ולכאורה צריך להבין דמאי פריך הגמר' ניחוש שמא וכו' הא אף הדין דל"י מ"מ יהיה ביד הלוקח לגבות מהבעל מספק, וכבר כתבתי מזה.

ולזה נ"ל לשיטת הרי"ף במקום שכותבים נאמן לומר פרעתי, וא"כ י"ל דהכי פרכי' אם יהיה הדין דל"י ממילא ישאר השטר ביד הלוקח, ואפשר שבמשך הזמן ימצא ראיה להלוקח שהשובר הזה פסול וגובה בשטר שבידו, אבל אם נחזור השובר לבעל, ילד הבעל בשובר שבידו ויוציא השטר כתובה מיד הלוקח, דהלקוחות לא יאמרו אייתי ראיה דסברי קמו רבנן למלתא, ואם אח"כ ימצא ראיה שהשובר פסול במה יגבה כיון דאין שטר כתובה בידם, וזהו במקום שכותבי' דאין גובי' בלא כתובה, ומרווחנא טובא בזה, מה דמקשי' על שנוי' דאביי שט"כ יוצא מת"י דניחוש שהקנה בקנין אג"ק והיינו כיון דכתוב' בידה ויכול לחזור לו ממילא אין הפרש בין נחזיר לו השובר או יהיה מונח כיון דכתוב' אינו ביד הלוקח דעיקר החשש רק שיוציא הכתוב' מיד הלוקח, וא"כ ממילא מיושב קושי' תוס' דאם מכרה ביום שנכתב, ממילא אם יהיה השובר ביד הבעל לא יהיה בכחו להוציא הכתובה מיד הלוקח כיון דשניהם ביום א', ואפשר בלא שיטת הרי"ף י"ל לפירכת הש"ס דסתמא קתני אף לענין תוס' כתוב' דליכא תנאי ב"ד וכסוגי' הנ"ל. גם בלא"ה אני מסופק די"ל דגם בעיקר כתובה אם מכרה, לגבי הלוקח לא הוי תנאי ב"ד והוי רק בע"ח דעלמא דא"י לגבות בלא שטר, ואף דבא מכחה ולדידה הוי תנב"ד, הרי חזינן דבדידי' גופא דעת המרדכי דאם נשאת לאחר אינה גובה בלא כתובה כמו שכתב בהגהת ש"ע אה"ע (סי' ק') ולגבי הלוקח ל"ש לחלק, דעד שתנשא יהי' לו דין תנב"ד, ואח"כ לא מסתבר יותר דפקע כח מעב"ד ממנו מיד, ועדיין בזה צריך חיפוש ובדיקה בתלמוד, עכ"פ לשיטת הרי"ף מרווח היטב בעזה"י. הנ"י הקשה בשם הר"ן בסוגיין, דאמאי במתנת בריא אמר תנו אין נותנין הא הדין דאין כותבי' ולאקרי וכתב ל"ח, ביאור הדברים תמצא בשטה מקובצת דס"ל להר"ן כיון דנקט בכל הסוגיא דהקנאה בטעם דחיישי' לקנוניא, נשמע דס"ל דלא כרב אסי, ול"ח לאקרי וכ', והמציא הר"ן בזה חידוש דין דמתנה כותבים דלא שכיח שיחזור ויתן לאחר: ולענ"ד יש לדון בזה טובא דהא בברייתא קתני איזה מתנת בריא כו' שנכתב מהיום ולא"מ והיינו אם לא אחזור, וא"כ מנ"ל דהפירוש דבמתנה דעלמא אפי' אומר תנו א"נ אימא בהיפוך דבעלמא גם בלא אמר נותנים דל"ח לנמלך כיון דא"כ, ורק במהיום אם לא אחזור דהדין דכותבי' בזה חיישי' לנמלך:

מתני' תכריך של שטרות הפ"י וקצות החושן כוונו לדבר א', דהא דמהני סי' דהוי ריעותא דנפילה דסמך על הסי' וא"ח לשמרו ולא הוי נפילה ריעותא כלל, ובקצות החושן הוסיף לבאר דבזה ניחא הא דבעי כרוכים דוקא ולא מהני סי', דמנין בלא כרוכים לשיטת החכ"צ דלא מהני יאוש בחוב, והיינו דבליכא כרוכי' לא הי' אפשר לו לסמוך אסי' וקיימא ריעותא דנפילה עיי"ש, ועדיין צריך לבאר לשמואל דל"ח לפרעון, א"כ ע"י הסי' דמנין ידעי' דמן המלוה נפל וכבר הלוה לו, וממילא ליכא חשש, דלשמא לא לוה עד תשרי ל"ח, כמ"ש תוס' ובפרט לאביי. וצ"ל דמיירי ג"כ באין חייב מודה דטוען מזוייף כמו מתני' דמצא שט"ח, ולז"א מספיק בירור הסי' דגם אי זייף יודע הסי', ורק בכרוכי' כיון דיכול לסמוך על כרוכי' וא"ח לשמרו ליכא ריעותא דנפילה ל"ח לדומ' וזייף ומהני קיום כמו בשטרא דעלמא, אבל בלא כרוכי' ל"מ סימן דמנין, דמדלא חשש לשמרו דשמא לא ימציאם ביחד, ויהי' החשש דלא לוה כלל, ולגמרי חיישי' לזיוף. ובזה מיושב היטב קושי' תוס' בסוגיא דשטרא הקנא' דשמואל בא"ח מודה וטוען מזוייף, מוכח דל"מ קיום במקום ריעותא דנפילה, א"כ במצא שטר הקנאה ניחוש למזויף, והמציאו החילוק בין טוען מזוייף בין דלא טען ואינו בפנינו, ולפי הנ"ל ניחא דוקא בשטר דעלמא חיישי' לזיוף דהוי ריעותא דנפילה, דהא בלא חששא דזיוף היה צריך לשמרו דשמא יטעון הלוה לא לויתי לגמרי, משא"כ בשטרי הקנאה דכל מי שמוצא השטר יודע דהוא של המלוה, דהא ליכא חששא דלא לוה, ולפרעון ג"כ ל"ח, מש"ה לא נזהר ול"ח למזוייף, ודמי ממש ליש בו סי'. ובעיקר קושי' תוס' הנ"ל הי' נ"ל לתרץ, דודאי חשש דזיוף הוא רחוק מאוד, ואי איכא לתלות ריעותא דנפילה בדבר אחר תלינן, וא"כ בשלמא בשטר דעלמא דהלוה טוען מזוייף מש"ה ל"י, דאם נידון דמדלא טען הלוה לא לויתי לגמרי אנן לא טענינן ליה, א"כ אנו דנין דלוה, וממילא אין לתלות טעמא דצפילה משום דבר אחר, מש"ה ל"א דטענתו אמת דמזוייף, ואם באת לומר דלא הוי מזוייף, ולתלות הנפילה דעדיין לא לוה, ממילא הדין דל"י, עכ"פ בין כך וב"כ ל"י, משא"כ בהקנאה דתליא ריעותא דנפילה דעדיין לא לוה, והלוה א"ח לשמרו ומה"ת להמציא חשש זיוף, דתליא יותר דלא לוה ומהדרינן למלוה מחמת הקנאה. ובאמת לפ"מ דנקטו לעיל הקושי' גם במעב"ד דיחזור ליתא לדברינו, דהא גם בהיפוך יש לתלות דלא לוה, אבל לפ"מ דתירצו בכתובות חד תי' דהנפק עדיף דמסתמא הב"ד דקדקו היטב, ולזה ל"ח דדמה וזייף גם חתימת ב"ד שפיר א"ל כדברי':