Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Metzia 19a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 19a

    Bava Metzia 19a. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 444 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    אירכס ליה גיטא שהיה שליח להביא ואירכס ליה ואשכחוהו:

    אמר אי סימנא חשיבא לכו אית לי בגויה סימנא:

    ואי טביעות עין חשיבא לכו אית לי בגויה טביעות עינא מכירו אני בכתב ידי הסופר והעדים מדת ארכו ורחבו כאדם המכיר את חבירו בטביעת עין שטבע בו ואין בו סימן:

    וקסברי רבנן סימנין דאורייתא שלא אמרתי סימן מובהק והחזירוהו לי:

    ודוקא לצורבא מדרבנן דמוחזק לן ביה דלא משני בדיבוריה:

    ולא נתן עד תשרי וכל זמן שלא נתן היה לו לאכול ולמכור פירי נכסי מלוג שלה שתקנו חכמים לבעל לאכול פירות של נכסי מלוג אשתו שנפלו לה לירושה:

    וזבין פירי כמשפטו:

    שפיר יש לה לטרוף כל מה שמכר משעת כתיבה והא פלוגתא במסכת גיטין בפ' שני (דף יז:):

    15 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 19a · Sefaria

    Tosafot

    אי סימנין דאורייתא בגט נמי מהדרינן ואי סימנין דרבנן מה שמחזירין אבידה בסימן שאינו מובהק מדרבנן משום דהפקר בית דין הפקר אבל מדאורייתא צריך או עדים או סימן מובהק וגט נמי דאיסור הוא לא מהדרינן אלא בסימן מובהק:

    אבל איניש דעלמא לא מפרש ר"ת דעם הארץ נמי אית ליה טביעות עינא כדאמר בפ' גט פשוט (ב"ב דף קסח.) האי מאן דבעי לקדושי איתתא לידבר עם הארץ בהדיה והאי דלא מהדרינן ליה משום דלא מהימן:

    וליחוש דלמא כתב ליתן בניסן כו' ואפילו לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו הכא גבי אשה חוב הוא לה ואמתני' דדייקינן הא אמר תנו נותנין וכן אמתני' דהמביא גט ממדינת הים לא פריך ניחוש שמא כתב ליתן בניסן כו' כיון דעתה שבא לגרשה רואין שהזמן מוקדם ויש קול שלא נמסר ביום שנכתב ויזכרו לקוחות לומר אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך אבל הכא שהבעל מודה שממנה נפל וגירשה ביום הכתיבה פריך וניחוש שמא יסברו לקוחות שאמרה אמת ולא יאמרו בשעת טריפה אייתי ראייה אימת מטא גיטא לידך וא"ת ואמאי לא פריך אמתני' דכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ליחוש שמא לא יתן עד שנה וכי תימא כיון דליכא ריעותא דנפילה י"ל יום שנכתב נמסר ואפי' נמסר נמי אחר זמן יש קול שלא נמסר ביום שנכתב כי רואים בשעת קבלת הגט שהוא מוקדם ויזכרו לקוחות לומר כשתטרף אייתי ראיה דהא לעיל (בבא מציעא דף יב:) פריך גבי כותבין שטר ללוה ויש לומר דגבי כותבין שטר ללוה פריך שפיר משום דמאן דיזיף בצנעא יזיף (ב"ב מב.) ויש לחוש שמא לאחר זמן ימסור לו בצנעא ויסברו לקוחות שנמסר לו משעת כתיבה אבל גט דיהבי בפרהסיא דצריך עדי מסירה אפילו לר"מ דאין דבר שבערוה פחות משנים כדפירש ר"ת ורשב"ם בגיטין (ד. ד"ה דק"ל) ועוד דרגילות לגרש בפרהסיא לגלות שהיא פנויה יש קול שנתגרשה אחר זמן כתיבה ולא יטעו הלקוחות אבל אכתי קשה אמאי כותבין גט לאיש כו' ניחוש שמא תזנה אחר הכתיבה ויתן לה בצנעא כדי לחפות עליה וי"ל דמיד שנכתב הגט נותן לה דלא מקדים איניש פורענות לנפשיה:

    אימת מטא גיטא לידך בשאר גיטין לא אמרינן כן דמסתמא ביום שנכתב נמסר אבל זה דנפל אתרע:

    Tosafot on Bava Metzia 19a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    גופא מצא גט אשה בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה וכו' פשוטה היא וסוגייא דשמעתתא כל כי הא גוונא מצריכינן ליה לברורי בעדים אימת מטא גט לידה וכן כל שטר הנמצא חיישינן דלמא אתי למיטרף לקוחות שלא כדין. וכן גט שחרור דינו נמי הכי. פי' דיאתיקי צואת שכיב מרע בלשון יון נקראת דייתיקי.

    דייתיקי מתנה ושוברים לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהם שלא ליתנם.

    Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 19a · Sefaria

    Rashba

    דאמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידיך ודוקא בדנפל, הא בגיטין דעלמא לא שיילי מינה, דאי לא תימא הכי, מאי קא מקשה הכא ליחוש לפירי, דהא בכלהו גיטין לא מגבי עד דמייתי ראיה, וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב בגטין (יז, ב ד"ה עד) דלמאן דאמר יש לבעל פירות עד שעת [נתינה], אין זמן הגט מועיל לה כלום, ולעולם אומרים לה, אייתי ראייה אימת מטא גיטא לידיך. ואיכא למידק, אכתי ניחוש דילמא מפקא [ב]בי דינא אחרינא דלא ידעי דנפל וגביא ביה. לא היא, דכל דנפל ואהדריה בי דינא, קלא אית ליה, והיינו טעמא דגיטין הבאים ממדינת הים, וכדאמרינן בגיטין (יח, א) גבי זמן, גיטין הבאים ממדינת הים מה הועילו חכמים בתקנתם, הנהו קלא אית להו, ופירש רש"י ז"ל: ואמרי לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידיך. וזה טעמו נמי של [המשליש] גט ביד שליש ליתנו לאחר זמן, דכל שהוא ביד שליש קלא אית ליה.

    ואזל עבדא וזבן נכסי הוא הדין דהוי מצי למימר, ואזל הרב וזבין עבדא בין ניסן לתשרי, ומפיק ליה גיטא דכתיב בניסן, אלא משום דנקט בגט אשה חשש לקוחות דנכסי, נקט הכא נמי הכין.

    איזוהי מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע וכו' כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. פירש רש"י ז"ל: איזוהי מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קנה הכל עד לאחר מיתה, כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה, דגופה קני ליה מהיום, שאם רצה הנותן למוכרו או ליתנו לאחר אינו יכול, אבל פירות לא קני ליה המקבל עד לאחר מיתה. ואינו מחוור, דמאי קא משמע לן, מתניתין היא (ב"ב קלו, א), הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה וכו', מכרן הבן מכורין לכשימות האב. ועוד קשיא לי בה, דאינה כמתנת שכיב מרע, דמתנת שכיב מרע, גוף המתנה אינו קנוי כלל עד לאחר מיתה, אבל כאן גוף המתנה קנוי מעכשיו, אלא ששייר בה הנותן פירות עד שעה שימות. ונראין דברי רבנו תם ז"ל, שפירש (ע"ב ד"ה והא) דלא קני כלל עד לאחר מיתה, וכגון שכתב ליה שלא תהא המתנה נגמרת עד לאחר מיתה שיהא רשות בידי לחזור בי עד שעת מיתה. וכגון שכתב ליה הכין בפירוש, ולא שיהא כן במשמע לשון מהיום ולאחר מיתה, שאלו כתב לו מהיום ולאחר מיתה, ודאי גופא קני לה מהשתא ופירא לאחר מיתה, כדאיתא התם בשלהי [יש] נוחלין (שם). ויש כיוצא בזה בגמרא שמוציא שני עניינין בלשון אחד, ולא שיהא אותו לשון משמע כן וכן, אם אמרו או כתבו כך, אלא כשבירר לשונו. ואחד מהם כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה, דבגיטין (פי') פרק כל הגט (גיטין כו, ב) אמרו שאינו גט, ומשום תקנת הולד, וביבמות פרק ר' גמליאל (יבמות נב, א) אמרו שהוא גט, וההוא דגיטין כשאומר להם כך, כלומר כתבו מעתה גט לארוסתי, שתהא מגורשת ממני לכשאכנסנה. וההיא דיבמות כשאמר להם בעודה ארוסה, כתבו גט לכשאכנסנה.

    לא קשיא הא בבריא הא בשכיב מרע מתניתין בשכיב מרע, ברייתא בבריא, ואף על גב דברייתא נמי דייתיקאות קתני דהיינו מתנת שכיב מרע, איכא מתנת שכיב מרע שהיא כמתנת בריא, מתנת שכיב מרע במקצת שכתוב בה קנין (עי' ב"ב קנא, ב).

    Rashba on Bava Metzia 19a · Sefaria

    Meiri

    המביא גט ואבד הימנו ומצאו לאחר זמן ויש לו בו סימן אם סימן מובהק הוא כשר כגון שאמר נקב יש בצד אות פלונית ועל הדרך שביארנו שאע"פ שהחזרת אבדה בסימן אינו אלא מדברי סופרים כמו שיתבאר והיה לנו לומר בממון אמרו ולא באיסור לא נאמר כן אלא בסימן שאינו מובהק אבל המובהק אין בו ספק שהוא מן התורה בכל מקום אבל בסימן שאינו מובהק אין מכשירין אותו ואם יש לו בו טביעות עינא אם הוא תלמיד חכם נאמן בכך ומכשירין אותו ואם לאו אין מכשירין אותו:

    מצא גט אשה ובמקום שאין שיירות מצויות ולא הוחזקו שאין לחוש לגופו של גט כמו שבארנו אם היה הבעל מודה שכבר נתנו לה ינתן לאשה ושמא תאמר ניחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי והלך הבעל ומכר הפירות של נכסי מלוג שמניסן ועד תשרי ונמצאת היא מוציאה בגט שזמנו בניסן ומוציאה אותן הפירות מיד הלוקחים שלא כדין שהרי יש לבעל פירות עד שעת נתינה כמו שיתבאר במסכת גיטין אין לחוש בכך שכל כיוצא בזו הואיל והורע כח הגט ר"ל שנפל אף הלוקחים חוששין בכך ותובעים אותה להביא ראיה מאימתי הגיע הגט לידה ואנו מזקיקין אותה להביא ראיה על כך הואיל ודרכם של לקוחות בכך ואע"פ שבמוצא שטר חוב ובעל חוב מודה אם יש בו אחריות נכסים אמרנו שלא יחזיר ואחת מן החששות שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ונמצא טורף לקוחות שלא כדין והיה לך לומר גם כן שיהיו הלוקחים תובעים את הטורף להביא ראיה מאימתי הגיע שטר החוב לידו אין הדבר כן שבשטר חוב ידע זה שלפני בית דין בא וקבל עליו להזמינו לדין ולהחזיר לו את השטר וחשב בעצמו הואיל ועיקר שטר זה אינו עומד אלא לגוביינא ודאי היו בית דין חוששין ללקוחות וכבר עיינו בדין ולא היו מחזירין אותה בידו אלא שראו שקודם מקחו הגיע שטר לידו ואפילו תבעו בזה יראה לי שלא הועיל שלא נתנו דבריהם לשיעורין אבל גט אשה עיקרו בא להתיר לינשא והרי זה אומר שצריכין בית דין להעמיד גיטה בידה להיות בידה להתר נשואין ולא תתעגן ולא לכונת טירפא זו החזירוהו לה ונזהר שלא ליתן עד שתביא ראיה שקודם מקחו הגיע לידה:

    שמא תאמר ניחוש שמא כתב ליתן ולא נתן ועכשו הוא אומר שנתן לחפות עליה שזינתה מאחר כתיבת הגט והוא אומר שנתן מיום הכתיבה כדי להחזיקה בפנויה בשעת הזנות וכמו שאמרו במסכת גיטין בתקון זמן שבגיטין משום בת אחותו אפשר שמפני ספק זה אין מונעין את החזרה שכל ספק נפשות להקל שמא תאמר אם הבעל מודה שנתנו מה אתה צריך להעמידה בשאין לחוש לגופו של גט והלא בעל שאמר גרשתי נאמן וא"כ ינתן לה אף במקום ששיירות מצויות ואפילו הוחזקו יתבאר בבבא בתרא שאינו נאמן אלא להבא אבל לא למפרע ואם היו מחזירין לה היתה מתגרשת מזמן הגט ואף להבא אמרו חולצת ואינה מתיבמת ואינה טורפת בכך:

    מקצת חכמי צרפת פירשו בזמן שהבעל מודה שכתבו ואומר ליתנו לה עכשו וסוגיא זו מרחקת דבריהם והרי אמרו אימת מטא גיטה לידיך אלמא כשנתנו אנו עסוקים ולא עוד שאם כן לא היה אומר יחזיר לאשה שאין חזרה במקום שלא היה שם מעולם ומ"מ לענין הדין הודה שכתב ולא נתן ואומר עכשו ליתנו יתן לאשה ואין בזה משום גט מוקדם כמו שיתבאר במקומו לא הודה שכתבו או שאומר שכתבו ולא נתנו ואינו רוצה ליתנו לא יחזיר לא לאיש ולא לאשה ומ"מ אם האשה אומרת שקבלתו ונותנת סימן מובהק נאמנת וינתן לה כמו שיתבאר למטה בפרק שני ושמא תאמר ואף בלא סימן מובהק יתננו לה והרי אם אמרה גרשתני נאמנת תדע שכל שיש שם גט כל שהוא אינה נאמנת הואיל והגט מסייע לדבריה מעיזה ומעיזה:

    זה שביארנו שכל שטורפת פירות נכסי מלוג מן הלוקחים מכח גיטה שהלוקחים יכולים לתבעה להביא ראיה מאימתי הגיע גט לידה כבר בארנו שדברים אלו דוקא נאמרו בגט זה שהורע כחו שנפל אבל בגט שתחת ידה אין אומרין כן ובפרק שני של מסכת גיטין יראה שבכל גט אומרין כן ויש מביאין עוד ראיה מכאן שאלמלא כן היה לו לומר בכאן שמא תשכח הנפילה ותטרוף אלא שאין זו ראיה לדעתי שטירפא של פירות אינה מצויה שיאחרנה שמא לא תמצא ראיה עליהן כמה היו ומ"מ לדעת זה הם מפרשים בסוגיא זו בגט אשה הואיל ובשאר גיטין יכולים לומר לה שתביא ראיה אף בזו לוקח בא ותובעה להביא ראיה ואינו אומר הואיל והחזירוהו לה לכונת טירפא החזירוהו לה שעיקר הגט להיתר נשואין הוא אבל שטרי חוב הואיל ובעלמא אין אומרין לו להביא ראיה אף בזה שהורע כחו מצד נפילתו לא עלה על דעתו לתבעה להביא ראיה אלא אומר הואיל והחזירוהו לה ודאי הרי דנוה כשאר שטרות שלא נפלו ושמא חקרו הדבר שמקודם מקחו הגיע לידו השטר ועיקר הדברים כדעת ראשון שלא להצריכו בכך אלא בגט זה או בגט שנודע בודאי שלא ניתן בזמן שנכתב כגון שבא ממדינת הים וכיוצא בזה:

    כבר ביארנו במשנה שהמוצא גט שחרור לא יחזירנו לא לאדון ולא לעבד ומ"מ אם האדון מודה יחזיר לעבד ודוקא במקום שאין לחוש לגופו של גט על הדרך שביארנו באשה שהרי אף גט שחרור צריך לשמה וכל שאינו לשמה אינו גט ואסור בבת חורין הא כל שאין לחוש לגופו של גט והרב מודה יחזיר לעבד שמא תאמר והלא יש לחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי וקנה העבד נכסים באייר ומכרן האדון בתמוז מכח מה שידעת שכל מה שקנה עבד קנה רבו ואע"פ שכבר נכתב גיטו והרי גיטו זכות הוא לו שהלכה זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות מ"מ אין כאן זוכה בשבילו שאין אומרים עדיו בחותמיו זכין לו והרי לא זכה עד שיקבלנו או שיזכה אחר בשבילו ונמצא שהרב כדין מכר וכשנותנין לו גט זה שזמנו מניסן בא הוא וטורף לקוחות שלא כדין תשובתך כמו שכתבנו באשה שאף הלקוחות תובעין אותו להביא ראיה מאימתי הגיע גט שחרור לידו על הדרך או הדרכים שביארנו באשה שהרי אף בגט זה צריכין בית דין להעמידו בידו להיתר בת חורין ואין עקרו לגוביינא כמו שבארנו באשה:

    כבר ביארנו במשנה על דייתיקי שהיא מתנת שכיב מרע שיכול הנותן לחזור בה וכל שאינו חוזר בה אין המקבל זוכה בה אלא לאחר מיתה אבל מתנת בריא אינו יכול לחזור וזוכה בה מעכשו ומ"מ יש צדדין במתנת בריא שאע"פ שאין יכול לחזור אין המקבל זוכה בה עד לאחר מיתה והוא שכתב לה מהיום ולאחר מיתה ועל ענין זה אמרו בכאן איזו היא מתנת בריא שהיא כשכיב מרע ר"ל לענין שאין זוכה בה עד לאחר מיתה וגדולי הפוסקים הביאוה כן בהלכותיהם ופירוש הדברים שהרי הגוף נקנה לו מהיום והכל לאחר מיתה ומ"מ אינה כשל שכיב מרע לענין חזרה שמתנת בריא אפילו הנותן מודה לא יחזיר למקבל ושל שכיב מרע כל שהוא מודה יחזיר כמו שיתבאר בסמוך:

    ויש מפרשים בכאן איזו היא מתנת בריא שהיא כשכיב מרע לענין חזרה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה ר"ל מהיום תהא מתנתי מתנה אם לא חזרתי בה עד לאחר מיתה אבל כל זמן שארצה לחזור אחזור אף מגוף המתנה ולא סוף דבר שאמרוה לענין ביאור הסוגיא אלא אף לענין פסק רבים כתבוה כן ומכח סוגיא זו שאם תאמר במתנת בריא במהיום ולאחר מיתה שאינו יכול לחזור כשדקדק עליו הא אמר תנו נותנין ואקשינהו מבריתא דמצא דיאתיקאות היה לו להקשות בפירוש מה שמקשה ליחוש דילמא כתבה מעיקרא להאי וכו' ועוד היאך מתרץ מתני' בשכיב מרע והא מתנות מיהא בבריא הוא ושאילו תאמר שיכול לחזור אין כאן קושיא שהרי לענין זה דינו כשכיב מרע אלא למה שאתה אומר שאינו יכול לחזור היאך העמידה בשכיב מרע והרי מתנות קתני ומכאן למדו רבים שמתנת בריא במהיום ולאחר מיתה יכול לחזור ונתישבה הסוגיא יפה שהרי מתנה זו כמתנת שכיב מרע היא ויכול לחזור אא"כ אמר לו בפירוש קני גופא מהיום ופירא לאחר מיתה:

    1 more comments on this page.

    Meiri on Bava Metzia 19a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה אפותיקאות כו' למלוה על פה שהיתה לו עליו מלוה ישנה עכ"ל נראה שדקדק לפרש כן מדלא נקט כל שטרות אלא אפותיקאות דקתני נמי מיירי בכה"ג שנעשה על מלוה ישנה בע"פ דלא משתעבד ליה ומצי הדר ביה אבל אפותיקי שנעשה בשעת הלואה ודאי דהוה מלוה בשטר ולא מצו הדר ביה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 19a · Sefaria

    Maharam

    ד"ה וליחוש וכו' עד בסופו וי"ל דמיד כשנכתב הגט וכו' פי' כך הוא הנהוג ולכך בגט לא פרכינן וליחוש וכו' אלא היכי דאתרע בנפילה אבל גבי שט"ח דרגילות הוא שאינו נותן לו מיד ולכך פרכינן וליחוש אפילו גיכי דלא אתרע:

    Maharam on Bava Metzia 19a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    ודוקא צורבא מדרבנן פירוש הקונטרס יפה דפירש דוקא צורבא מדרבנן דמהימן לן דלא משני בדיבוריה. ובפרק כל הגט פירש דאי בטביעות עינא. ואומר ר"ת דעם הארץ וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנ"ץ.

    ודוקא צורבא מרבנן פירוש וכו'. פירוש דאף על גב דטביעות עינא עדיפא מסימנא כדאיתא בפרק כל הבשר מכל מקום חיישינן לאיניש דעלמא דילמא משקר שאומר שמכירו בטביעות עינא ואינו מכירו ולהכי לא מהדרינן ליה אבדתא דעלמא הילכך אף על גב דבאיסורי כל חד וחד נאמן על עצמו בטביעות עינא ובזה כל אדם מותר באשתו בלילה כדאיתא התם זהו בדבר שלו וברשותו אבל במה שהוא בידינו אין לנו להאמין אלא צורבא מדרבנן דוקא הא אלו הבעל עצמו או האשה או השליח מצאו ומכירו בטביעות עינא ונטלו הרי הוא כשר. מרבי. הריטב"א.

    ליחוש שמא כתב ליתן בניסן וכו' כתוב בתוספות ליחוש שמא לא יתן עד שנה וכו'. ואין לומר דלא מקדים איניש פורענותא וכו' כדמסיק. דהא הכא עושה כדי להרויח בלקוחות. גליון.

    דאמרינן אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך יש שפירשו דדוקא בהא דנפל ואיתרע ליה אבל בעלמא לא. והיינו דהוה קשיא לן מעיקרא דסלקא דעתין לדמויי הא לעלמא דאי לא מאי הוה קשה לן מעיקרא. ואין פירוש זה נכון דאם כן דבעלמא לא אמרינן הכי היאך מחזירים ליה ניחוש שמא ישתקע קול הנפילה או שתבא לגבות בבית דין דעלמא ועוד היאך כותבים לאיש כשאין אשתו עמו ניחוש לתקנתא דלקוחות דילמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי וטרפה לקוחות מניסן ועד תשרי וכי תימא דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה כדאמרינן במסכת גיטין גבי ההיא דלמה תקנו זמן בגיטין משום בת אחותו ופרכינן כתביה ואותביה בכיסתיה מאי איכא למימר ופרקינן לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה. לא דמי דהתם גבי בת אחותו סמכינן אהא משום דזנות בת אחותו בעדים והתראה לא שכיחא. ועוד דכיון דלהצלה דנפשה היא ניחא לו בהצלה במאי דלא אפשר לתקוני אבל הכא לגבי תקנת לקוחות הוה לן למיחש לכל מאי דאפשר. אלא ודאי דהכא הכי פירושו דבכל אשה הבאה לטרוף לקוחות אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך ומעיקרא הוה סלקא דעתין דכי היכי דלענין בת אחותו או לענין להתירה להנשא לא אמרינן לה דתיתי ראיה דהוא הדין לגבי לקוחות ופרקינן דהא ליתא אלא לעולם כשבאה לטרוף לקוחות צריכה ראיה. מפי רבי.

    ומאי שנא משטר חוב וכו' כל זה מלשון רב יהודאי גאון ואיכא למידק דהא תנן כותבים גט לבעל אף על פי שאין אשתו עמו כי סמכינן אטעמא דאמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך ואלו לגבי בעל חוב קיימא לן דבשטרי דלאו אקנייתא אין כותבין שטר ללוה עד שיהא מלוה עמו דחיישינן שמא כתב בניסן ולא נתן עד תשרי וטריף לקוחות מניסן ועד תשרי שלא כדין ואמאי נימא שיכתבו שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ונימא ליה למלוה אייתי ראיה אימת מטא שטרא לידך. ויש לומר דהא ליתא שאין בעל חוב טורף לעולם אלא מדין השטר שיש לו קול והכא כיון דמדין כח השטר אינו גובה שאין מוכיח מתוכו אימת מטא גיטא לידיה אינו גובה אלא על ידי עדים שיעידו בדבר דהאי עדות כמלוה על פה היא שאין לה קול אבל השתא דתקון שאין כותבים שטר ללוה עד שיהיה מלוה עמו ויתנהו לו ביום שנכתב הרי הוא כאלו מוכיח מתוכו שבו ביום הגיע לידו. הריטב"א.

    אבל הרמב"ן כתב וזה לשונו דאמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך. פירוש אין דיננו אלא בגט שנפל דכיון דנפל איתרע ליה וחיישינן שמא עכשיו הוא מגרשה והוא אומר מזמן הגט אבל בשאר כל הגיטין אין אומרים לה כן שאם תאמר לכל הנשים היכי מקשינן הכא בחדוש. ועוד מן הלשון הכתוב בנוסחאות דמקשה ומאי שנא משטר חוב ואמרינן נמי בהדיא האי דהדרוה רבנן לגיטא משום דלא תעגן ותיתיב וכו'. ואין להקשות דילמא מפקה ליה בגיטא בבי דינא אחרינא דלא שמעי דנפל ומגבו לה מזמן הגט ואין אומרים אייתי ראיה. ואיכא למימר כל מילתא דבי דינא קלא אית לה והמוצא גט אשה על פי בית דין מחזיר הילכך שמעי לקוחות דנפל וטעני הכי ומשמע נמי דאי לא טעני טענינן להו אי נמי כל מציאה יש לה קול וטעני הכי ודמיא מילתא לההיא דאמרינן במסכת גיטין גיטין הבאין ממדינת הים מה הועילו חכמים בתקנתם הנהו קלא אית להו ופירש רש"י ואמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך. ומיהו אכתי צריך לפנים המשליש גט לאשתו ואמר לו אל תתנהו לה אלא לאחר שלשה חדשים מאי איכא למימר ניחוש לפירי. ולא קשיא דכל גט שעל ידי שליח בא לידה קלא אית לה למילתא ואמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך. עד כאן.

    וכן כתבו הרשב"א והרא"ש והר"ן וזה לשונם דאמרינן לה אימת מטא גיטא לידך. דעת רש"י במסכת גיטין דלמאן דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה אין זמן הגט מועיל לה כלום דלעולם אפילו היכא דלא נפל אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך ושמעתין דהכא הויא תיובתיה דאם איתא דבכולהו גיטי אמרינן הכי מאי מקשינן הכא בחידוש אלא למאן דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה מאי איכא למימר הא בכולהו גיטי אמרינן אייתי ראיה ולישנא דמר רב יהודאי גאון נמי דכתב הכא לא סליק כותיה דאם איתא מאי מקשה מאי שנא משטרי חוב הא ודאי שנא טובא דבכולהו גיטי אף על גב דלא ידעינן דנפל אמרינן אייתי ראיה ובשטרי חוב לא אמרינן אלא ודאי כי היכי דלא אמרינן בשטרי חוב הכי נמי לא אמרינן בגיטין אלא היכא דלוקח תבע וכגון דמביא ראיה דנפל ומשום הכי מקשינן שפיר דאי תבע בתרווייהו ליכא למיחש ואי לא תבע בתרווייהו איכא למיחש. ואם תאמר אם כן דהיכא דלא ידעי דנפל לא אמרינן לה אייתי ראיה ניחוש דילמא מפקה לה לגיטא בבי דינא אחרינא דלא ידעי דנפל וגביא ביה. יש לומר דכל היכא דנפל ואהדריה קלא אית ליה והיינו טעמא דגיטין הבאין ממדינת הים וכדאמר בפרק המביא תנין גבי זמן. גיטין הבאין ממדינת הים מה הועילו חכמים בתקנתם הנהו קלא אית להו ופירש רש"י קלא אית להו ואמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך והיינו טעמא נמי דמשליש גט לאשתו ואמר לו אל תתנהו אלא לאחר שלשה חדשים שהוא כשר דכל שהוא ביד שליש קלא אית ליה. עד כאן לשונם.

    ואזל עבדא וזבן נכסי הוא הדין דהוה מצי למימר דאזל הרב וזבין עבדא בין ניסן לתשרי ומפיק ליה לגיטא דכתב בניסן אלא משום דנקט בגט אשה חשש לקוחות דנכסים נקט הכא נמי הכין. הרשב"א ז"ל.

    6 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 19a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בתוספות בד"ה אבל אינש דעלמא כו' והאי דלא מהדרינן ליה משום דלא מהימן עכ"ל. ואין כוונתם דלא מהימן לגמרי וחשדינן ליה שמשקר בכוונה אלא שסובר מסתמא כיון שנאבד ממנו גט כזה זה הוא שנמצא ולא מהימן במה שאומר שמכירו בטביעת עין וכ"כ התוס' בהדיא לעיל בסמוך:

    בגמרא וליחוש שמא כתב כו' ואזל בעל וזבין פירי כו' ואתיא למטרף לקוחות ע"כ. פי' שתטרוף מאותן לקוחות שקנו הפירות גופייהו אבל ודאי משאר לקוחות שקנו שאר נכסים אצל הבעל לא תוכל לטרוף עבור אכילת פירות שלה דלא יהא אלא גזלן מ"מ מע"פ הוא ולא גבי ממשעבדי וק"ל:

    בתוספות בד"ה וליחוש כו' אבל הכא שהבעל מודה שממנה נפל כו' עכ"ל ואף שהתוס' כתבו לעיל דהא דקתני יחזיר לאשה היינו שנותן לה עכשיו בתורת נתינה היינו משום דלא מהימנינן ליה במה שאמר שכבר גירשה אבל מ"מ טענת הבעל ודאי היתה שממנה נפל כפשטא דלישנא דהבעל מודה לה בהכי איירי וא"כ עדיין יסברו הלקוחות שנתגרשה מיום הכתיבה כטענת שניהם וק"ל ועיין בת"ח באריכות:

    בגמרא אמר אביי ה"ק איזהו מתנת בריא כו' טעמא דלא אמר תנו עכ"ל. ונראה דאביי מפ' דברייתא דאיזהו מתנה אמתני' נמי קאי ומשום דבמתנת בריא לא שייך למידק כלל הא אמר תנו נותנין דודאי איכא למיחש לקנוניא כדמסיק ר' אבא בר ממל מש"ה מפ' למתני' דמיירי במתנת בריא שהיא כמתנת שכ"מ כגון שאמר מהיום אם לא אחזור בי קודם מותי כמ"ש התוספות בסמוך ומש"ה מדייק הש"ס עכשיו הא אמר תנו נותנין ואפירושא דאביי סמיך כן הבנתי הפי' מלשון הרא"ש ע"ש ואף על גב דלאביי דסבירא ליה עדיו בחתומיו זכין לו במתנת בריא נמי י"ל דאם אמר תנו נותנין דכיון דמטא לידיה זכה למפרע כדין וכ"כ התוספ' בסמוך מ"מ רוב הפוסקים מפרשים דאביי נמי מודה דהיכא שמכרה לאחר קודם שמסר השטר לזה נתבטלה זיכוי החתימה לגמרי וכ"נ מל' רש"י וכ"כ הרי"ף בהדיא והביאו הרא"ש ובסמוך אכתוב עוד מזה. מיהו לפרש"י שמפרש דמהיום ולאחר מיתה היינו הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה א"כ לא יתכן לומר דקושיא דהא אמר תנו נותנין נמשך לפירושא דאביי ובאמת נ"ל מל' הרי"ף והרא"ש גירסא אחרת בל' הגמרא שקודם טעמא דלא אמר תנו יש רשימה חדשה בלשון המשנה שאני אומר כתובים היו כו' טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו נותנין וא"כ בלא"ה א"ש לכל המפרשים ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 19a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא ואזל עבדא וקנה נכסי' בשיטה מקובצת כ' בשם הרשב"א דה"ה דה"מ להקשות דשמא מכר העבד לאחר ע"ש. נ"ל ביאור דברי' הא דמספיק לזה שינוי' דהש"ס דיאמרו אייתי ראי'. אף שהעבד מוחזק בעצמו וכמ"ש תוס' בסוגיא דשמא יחפ' היינו דאף אם לא נחזיר השטר שחרור ויהי' מונח בב"ד מ"מ יהיה העבד מוחזק בעצמו ויהי' נאמן לגבי האדון הב' שהוא משוחרר, אלא דלס"ד הו"מ להקשות דכ"ז שלא נחזיר ויהיה הדבר בספק יטריחו לקוחות לחזור אחר ראיה, אבל אם נחזיר יחשבו הלקוחות דמטא לידה מזמן הכתוב כמו כל שחרור דעלמא ולא יחקרו למצוא ראי', וסברא זו מוכח בפירכת הש"ס גבי שובר אם לא נחזיר, ג"כ יחזיק הבעל בקרקע המשועבד לכתובה מספק, אע"כ ג"כ כנ"ל דעכ"פ יחקור הלוקח למצוא ראיה ועי"ז שנחזיר השובר לא יחפש אחר ראיה, אבל לפ"מ דמשנינן דלקוחות אסקי אדעת' לומר אייתי ראיה אין כאן חשש, דאין הפרש בין חזרה ובין יהא מונח: ובעיקר קושי' הרשב"א לפמ"ש תוס' לקמן (דף כ') ד"ה ש"מ איתא לדשמואל בתירוצם הב' דלא חייש לקנוניא כיון דצריכים לשלם ולא תרויח כלום, ולעיל במצא שט"ח חיישי' ללקוחות שלא באחריות, ביאור דבריהם הא דל"ח גם בשובר דמכרה כתובה שלא באחריות, היינו דאף דקיי"ל בנמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו, היינו דמ"מ שייך על השדה שם מכר, אלא דאינה שלו וטורפה ממנו, אבל שטר שמוכרים ונמצא פרוע דפקע שיעבודו והוי כחספא בעלמא, וא"כ הכא י"ל בעבד דאם מוכרי' אותו ונמצא בן חורי' הוי כמין אחר ואין שייכות בו ענין מכירה, ומכירה בעצמותו בטילה, דעבד מכר ולא ב"ח, וא"כ יצטרך הרב לשלם להלוקח דמיו וליכא חשש קנוניא.

    תוס' ד"ה וליחוש כו' ולא יאמרו אייתי ראי' ולכאורה קשה מה פריך הש"ס אמתני' דמצא שט"ח דלמא דוקא גבי גט דכל גיטין יש להן קול כגיטין הבאים ממדה"י יאמרו אייתי ראי', אבל במצא שט"ח דלית להם קול במסירתן מכח ריעות' דנפילה לא יאמרו אייתי ראי'. היה נראה לכאורה ליישב דטעמא דבגט יש לה קול במסירה דעדי מסירה מפקי לקלא, אבל גבי שטר דלא בעי ע"מ ליכא קלא, א"כ גבי מצא שט"ח דנמסר לו עפ"י ב"ד ודאי יש לו קול, מיהו לישנא דתוס' לקמן ד"ה אימת, לא משמע הכי, ונראה ליישב דודאי כל גיטין הבאי' ממד"ה יש להן קול, אבל הכא דע"מ רואין שנמסר לה עפ"י הודאת הבעל יסברו דאנן מאמינים לו דממנה נפל ולא יוציאו קול, כך היה ס"ד דגמרא דפריך וליחוש, ותי' הגמרא דיאמרו אייתי ראי', ע"כ מטעמא ריעותא דנפילה דהשתא ליכא טעמא מטעם קול, וק"ל:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Metzia 19a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 19, Amud Aleph, about 444 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 147 words

      Opens “אִירְכַס לֵיהּ גִּיטָּא בֵּי מִדְרְשָׁא. אֲמַר: אִי…”

    2. Segment 221 words

      Opens “גּוּפָא: מָצָא גֵּט אִשָּׁה בַּשּׁוּק, בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל…”

    3. Segment 332 words

      Opens “בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה מִיהָא יַחְזִיר לָאִשָּׁה. וְלֵיחוּשׁ…”

    4. Segment 425 words

      Opens “הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר כֵּיוָן שֶׁנָּתַן עֵינָיו לְגָרְשָׁהּ…”

    5. Segment 511 words

      Opens “כִּי אָתְיָא לְמִטְרַף אָמְרִינַן לַהּ: אַיְיתַי רְאָיָה…”

    6. Segment 633 words

      Opens “וּמַאי שְׁנָא מִשְּׁטָרֵי חוֹב? דִּתְנַן: מָצָא שְׁטָרֵי…”

    7. Segment 715 words

      Opens “הָתָם נָמֵי לִיהְדַּר, וְכִי אָתֵי לְמִטְרַף נֵימָא…”

    8. Segment 830 words

      Opens “אָמְרִי, הָכָא גַּבֵּי גֵּט אִשָּׁה אָתֵי לוֹקֵחַ…”

    9. Segment 932 words

      Opens “הָכָא גַּבֵּי שְׁטַר חוֹב לָא אָתֵי לוֹקֵחַ…”

    10. Segment 1025 words

      Opens “שִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מָצָא שְׁטַר…”

    11. Segment 1138 words

      Opens “בִּזְמַן שֶׁהָרַב מוֹדֶה מִיהָא יַחְזִיר לָעֶבֶד, וְאַמַּאי?…”

    12. Segment 1230 words

      Opens “הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר זְכוּת הוּא לָעֶבֶד שֶׁיּוֹצֵא…”

    13. Segment 1311 words

      Opens “דְּכִי אָתֵי לְמִטְרַף אָמְרִינַן לֵיהּ: אַיְיתִי רְאָיָה…”

    14. Segment 1425 words

      Opens “דְּיָיתֵיקֵי מַתָּנָה וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזוֹ הִיא…”

    15. Segment 1513 words

      Opens “אַלְמָא אִי כְּתִיבָא ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״ הוּא…”

    16. Segment 1623 words

      Opens “אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: אֵיזוֹ הִיא מַתְּנַת…”

    17. Segment 179 words

      Opens “טַעְמָא דְּלָא אָמַר ״תְּנוּ״. הָא אָמַר ״תְּנוּ״…”

    18. Segment 1817 words

      Opens “וּרְמִינְהוּ: מָצָא דְּיָיתֵקָאוֹת, אַפּוֹתֵיקָאוֹת וּמַתָּנוֹת, אַף עַל…”

    19. Segment 197 words

      Opens “אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: לָא קַשְׁיָא,…”

    Sages named on this page

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Bava Metzia 19a · Segment 16 — “אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: אֵיזוֹ הִיא מַתְּנַת בָּרִיא שֶׁהִיא…

    Original text

    אִירְכַס לֵיהּ גִּיטָּא בֵּי מִדְרְשָׁא. אֲמַר: אִי סִימָנָא – אִית לִי בְּגַוֵּיהּ, אִי טְבִיעוּת עֵינָא – אִית לִי בְּגַוֵּיהּ. אַהְדְּרוּהּ נִיהֲלֵיהּ. אֲמַר: לָא יָדַעְנָא אִי מִשּׁוּם סִימָנָא אַהְדְּרוּהּ נִיהֲלִי, וְקָא סָבְרִי סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא. אִי מִשּׁוּם טְבִיעוּת עֵינָא אַהְדְּרוּהּ נִיהֲלִי, וְדַוְקָא צוּרְבָּא מִדְּרַבָּנַן. אֲבָל אִינִישׁ דְּעָלְמָא – לָא.

    lost a bill of divorce, which had been given to him to deliver, in the study hall. When it was found, he said: If they request a distinguishing mark, I have one for it. If it depends on visual recognition, I have methods of recognition for it. They returned the bill of divorce to him. He said afterward: I do not know if they returned it to me due to the distinguishing mark that I supplied, and they hold that distinguishing marks are used to return lost items by Torah law, or if they returned it to me due to my visual recognition, and it was specifically because I am a Torah scholar, as Torah scholars are relied upon when they say that they recognize an item, but an ordinary person would not be relied upon to recognize the item and have it returned to him.

    גּוּפָא: מָצָא גֵּט אִשָּׁה בַּשּׁוּק, בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה – יַחְזִיר לְאִשָּׁה. אֵין הַבַּעַל מוֹדֶה – לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה.

    § The Gemara discusses the matter itself cited above: If one found a woman’s bill of divorce in the marketplace, in a case when the husband admits that he wrote and gave it, the finder must return it to the wife. If the husband does not admit to this, the finder may neither return it to this one, the husband, nor to that one, the wife.

    בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה מִיהָא יַחְזִיר לָאִשָּׁה. וְלֵיחוּשׁ שֶׁמָּא כָּתַב לִיתֵּן בְּנִיסָן וְלֹא נָתַן לָהּ עַד תִּשְׁרֵי, וַאֲזַל בַּעַל זַבֵּין פֵּירֵי מִנִּיסָן וְעַד תִּשְׁרֵי, וּמַפְּקָא לְגִיטָּא דִּכְתִיב בְּנִיסָן, וְאָתְיָא לְמִטְרַף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין.

    In any event, the baraita states that when the husband admits that he wrote and gave it, the finder must return it to the wife. The Gemara challenges: But let us suspect that perhaps he wrote the bill of divorce intending to give it in Nisan, but did not give it to her until Tishrei, and the husband went and sold the produce of his wife’s property in the interim, between Nisan and Tishrei, since the divorce had not yet taken effect. And the wife might then produce the bill of divorce, which he wrote in Nisan, and come to repossess the produce from the purchasers unlawfully.

    הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר כֵּיוָן שֶׁנָּתַן עֵינָיו לְגָרְשָׁהּ שׁוּב אֵין לַבַּעַל פֵּירוֹת – שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר יֵשׁ לַבַּעַל פֵּירוֹת עַד שְׁעַת נְתִינָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

    This works out well according to the one who says that once he has decided to divorce her, the husband no longer has the rights to his wife’s produce. Since the husband had no right to sell the produce, the wife repossessed it rightfully. But according to the one who says that the husband has rights to his wife’s produce until the actual time of giving the bill of divorce, what is there to say?

    כִּי אָתְיָא לְמִטְרַף אָמְרִינַן לַהּ: אַיְיתַי רְאָיָה אֵימַת מְטָא גִּיטָּא לְיָדְךָ.

    The Gemara answers: When she comes to repossess the produce, we say to her: First bring proof as to when the bill of divorce came into your possession, and then we will allow you to repossess the sold produce.

    וּמַאי שְׁנָא מִשְּׁטָרֵי חוֹב? דִּתְנַן: מָצָא שְׁטָרֵי חוֹב, אִם יֵשׁ בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים – לֹא יַחְזִיר. וְאוֹקֵימְנָא כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, וּמִשּׁוּם שֶׁמָּא כָּתַב לִלְווֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרֵי וְקָא טָרֵיף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין.

    The Gemara asks: But in what way is it different from promissory notes? As we learned in a mishna (12b): With regard to one who found promissory notes, if they include a property guarantee for the loan, he may not return them to the creditor. And we interpreted the mishna as referring to a case where the liable party admits that he has not yet repaid the debt, and the reason the promissory note cannot be returned is due to the possibility that perhaps he wrote it intending to borrow money in Nisan, but ultimately did not borrow it until Tishrei, and the creditor might therefore use the promissory note to unlawfully repossess property that the debtor sold between Nisan and Tishrei from the purchasers.

    הָתָם נָמֵי לִיהְדַּר, וְכִי אָתֵי לְמִטְרַף נֵימָא לֵיהּ: אַיְיתִי רְאָיָה אֵימַת מְטָא שְׁטַר חוֹב לְיָדָךְ!

    According to the Gemara’s suggestion with regard to a bill of divorce, there, in the case of a promissory note, it should also be returned, and when the creditor comes to repossess the debtor’s property that was sold in the interim, let the court say to him: First bring proof as to when the promissory note came into your possession.

    אָמְרִי, הָכָא גַּבֵּי גֵּט אִשָּׁה אָתֵי לוֹקֵחַ וְתָבַעה, אָמַר: הַאי דְּ[אַ]הְדְּרוּהּ נִיהֲלַהּ רַבָּנַן לְגִיטָּא, מִשּׁוּם דְּלָא תִּעֲגִין וְתֵיתִיב. הַשְׁתָּא דְּקָא אָתְיָא לְמִטְרַף – תֵּיזִל וְתַיְתֵי רְאָיָה אֵימַת מְטָא גִּיטָּא לִידַהּ.

    The Sages say that it is not comparable. Here, with regard to a woman’s bill of divorce, the purchaser will come and demand that the wife prove when it was given to her, as he will say to himself: The fact that the Sages returned the bill of divorce to her was only so that she would not dwell alone as a deserted wife and not be able to remarry for lack of a bill of divorce. Now that she is coming to repossess the property her husband sold me, she should go and bring proof as to when the bill of divorce came into her possession.

    הָכָא גַּבֵּי שְׁטַר חוֹב לָא אָתֵי לוֹקֵחַ וְתָבַע, [אָמַר] מִדְּאַהְדְּרוּהּ נִיהֲלֵיהּ רַבָּנַן לִשְׁטַר חוֹב, פְּשִׁיטָא לְמַאי הִלְכְתָא אַהְדְּרוּהּ נִיהֲלֵיהּ – לְמִטְרַף הוּא, שְׁמַע מִינַּהּ קָמוּ רַבָּנַן בְּמִילְּתָא, וּמִקַּמֵּי דִּידִי מְטָא שְׁטָרָא לִידֵיהּ.

    By contrast, here, with regard to a promissory note, the purchaser will not come and demand proof, because he will infer from the fact that the Sages returned the promissory note to him that it is obviously valid from the date written in it. After all, for what halakha did the court return it to him? It was clearly in order to repossess property with it. Therefore, he will conclude from it: The Sages clarified the matter and determined that, in fact, this promissory note came into the possession of the creditor prior to my purchase of property from the debtor.

    שִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מָצָא שְׁטַר שִׁחְרוּר בְּשׁוּק, בִּזְמַן שֶׁהָרַב מוֹדֶה – יַחְזִיר לָעֶבֶד, אֵין הָרַב מוֹדֶה – לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה.

    § The mishna teaches: Bills of manumission of slaves that are found should not to be returned. The Sages taught in a baraita : If one found a bill of manumission in the marketplace, in a case when the master admits that he gave the bill to the slave, one should return it to the slave. If the master does not admit to it, one should neither return it to this person, the master, nor to that person, the slave.

    בִּזְמַן שֶׁהָרַב מוֹדֶה מִיהָא יַחְזִיר לָעֶבֶד, וְאַמַּאי? נֵיחוּשׁ שֶׁמָּא כָּתַב לִיתֵּן לוֹ בְּנִיסָן וְלֹא נָתַן לוֹ עַד תִּשְׁרֵי, וַאֲזַל עַבְדָּא וּקְנָה נִכְסִין מִנִּיסָן וְעַד תִּשְׁרֵי, וַאֲזַיל הָרַב וְזַבְּנִינְהוּ וּמַפֵּיק לֵיהּ לְשִׁחְרוּר דִּכְתִב בְּנִיסָן, וְקָא טָרֵיף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין.

    The Gemara asks: In any event, the baraita states that when the master admits that he gave the bill of manumission to the slave, the one who found it should return it to the slave. But why should he return it? Let us suspect that perhaps he wrote the bill of manumission intending to give it to him in Nisan, but he did not give it to him until Tishrei, and the slave went and bought property in the interim, between Nisan and Tishrei, at which time he was still a slave, in which case the property belongs to his master, and the master then went and sold that property. And if the bill of manumission is returned to the slave, he might produce the bill of manumission, which his master wrote in Nisan, in order to claim that the property was not his master’s to sell, and repossess the property from the purchasers unlawfully.

    הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר זְכוּת הוּא לָעֶבֶד שֶׁיּוֹצֵא מִתַּחַת רַבּוֹ לְחֵירוּת, וּכְאַבָּיֵי דְּאָמַר: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לֵיהּ, שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר חוֹב הוּא לָעֶבֶד שֶׁיּוֹצֵא מִתַּחַת רַבּוֹ לְחֵירוּת, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

    This works out well according to the one who says that it is in a slave’s interest to leave his master’s authority and attain freedom and in accordance with the opinion of Abaye, who says that when a document serves the interests of its intended recipient, its witnesses, with their signatures, acquire it on his behalf. Accordingly, a slave attains freedom at the moment his bill of manumission is signed, even if it is given to him at a later date. Therefore, the halakha in the baraita works out well. But according to the one who says that it is against a slave’s interests to leave his master’s authority and attain freedom, what is there to say?

    דְּכִי אָתֵי לְמִטְרַף אָמְרִינַן לֵיהּ: אַיְיתִי רְאָיָה אֵימַת מְטָא שִׁחְרוּר לְיָדָךְ.

    The Gemara answers that when the slave comes to repossess the property, we say to him: Bring proof as to when the bill of manumission reached your possession and you were freed.

    דְּיָיתֵיקֵי מַתָּנָה וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזוֹ הִיא דְּיָיתֵיקֵי – דָּא תְּהֵא לְמֵיקַם וְלִהְיוֹת שֶׁאִם מֵת נְכָסָיו לִפְלוֹנִי. מַתָּנָה – כֹּל שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״.

    § The mishna teaches: If one found wills [ deyaytiki ] or deeds of gift, he should not return them. The Sages taught in a baraita : What is considered a deyaytiki and is collected by the designated recipient after the death of the giver? It is a deed that states: This deed will be to stand [ da tehe lemeikam ] and exist as proof that if this person dies, his property is to be given to so-and-so. An ordinary deed of gift, by contrast, is any deed in which it is written: This gift is given from today and after the death of the giver.

    אַלְמָא אִי כְּתִיבָא ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״ הוּא דְּקָנֵי, וְאִי לָא – לָא קָנֵי?!

    The Gemara asks: Apparently, only if it is written in the deed: From today and after the death of the giver, the recipient acquires the gift, and otherwise, he does not acquire the gift. Is there no deed of gift that is effective even without the clause: And after my death?

    אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: אֵיזוֹ הִיא מַתְּנַת בָּרִיא שֶׁהִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, דְּלָא קָנֵי אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, כֹּל שֶׁכָּתוּב בָּהּ ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״.

    Abaye said that this is what the baraita is saying: What deed of gift of a healthy person is considered like the deed of gift of a person on his deathbed, in that the recipient acquires it only after the death of the giver? It is any deed in which it is written: This gift is given from today and after the giver’s death.

    טַעְמָא דְּלָא אָמַר ״תְּנוּ״. הָא אָמַר ״תְּנוּ״ – נוֹתְנִין.

    § The mishna teaches that these documents may not be returned to the one who is presumed to have lost them, as perhaps the one who wrote them reconsidered and decided not to deliver them. The Gemara infers: The reason that these deeds may not be returned is that the one who wrote them doesn’t say to the finder: Give them to their intended recipient. But if he says: Give them, the finder must give them.

    וּרְמִינְהוּ: מָצָא דְּיָיתֵקָאוֹת, אַפּוֹתֵיקָאוֹת וּמַתָּנוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִין – לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה!

    And the Gemara raises a contradiction to that inference from a baraita that states that if one found wills, or deeds of designated repayment, or deeds of gift, even if both the one who wrote the deed and its intended recipient agree that it is valid, he should return it neither to this person nor to that person.

    אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: לָא קַשְׁיָא,

    Rabbi Abba bar Memel said: This is not difficult.